אילו היתה הרוח נושבת במפרשים –

אילו היו המפרשים מפרשי ארגמן –

ואילו היה הים כחול, כחול עמוק הדומה ליין, ואילו היו השמים טהורים, ללא עב קלה, ואילו היה הקצף הלבן מבעבע על פני הגלים, ואילו היו הדולפינים מרימים את ראשיהם במשובה בתוך הגלים וצוחקים את הצחוק הידוע רק להם, ואילו היו החופים השחורים והמסתוריים קורצים לנו באורות רחוקים המסתירים סוד שאיננו יודעים מהו, ואילו מעל לכל זה היתה מרחפת מין מנגינה, מנגינה שהיא הכל, כל הצבעים, הצרות, הריחות והמהויות והמסתורים והזוועות והתהום שמאחורי כל הניגלה –

ואילו באותו רגע, באותו רגע ממש, היה הכל נעשה ברור –

או אז, או אז –

מה היה מפריע לרוח לנשוב במפרשים? ולמפרשים להיות מפרשי ארגמן? ולים להיות כחול, כחול עמוק, הדומה ליין, ולשמים להיות טהורים? ולמנגינה הגדולה להתפשט על פני שבעת הימים, בקצף לבן, עם צחוק הדולפינים ועם האורות הרחוקים הקורצים מהחופים השחורים, השוממים והרחוקים?

אלהים, מדוע אינך בורא את העולם.