רקע
עמוס קינן
המים ההולכים לאט
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: ספריית “פרוזה” עיתונספרות; 1979

בחורף 1817 שהיתי בסנטה ולנטינה, עיירה קטנה ומקסימה בהרי הדולומיטים. שלג כבד ירד אותה שנה, אבל הימים היו בהירים והראות יפה להפליא. לפעמים, בבוקר צח, יכולנו לשמוע מרחוק את קול תרועת המלחמה של גיסות הדוכס ולנטינו מאורורה, שרדפו אחר הטורקים הנסוגים. לאט לאט היו הטורקים נסוגים, בעייפות. התגוררתי בפונדק שנקרא, משום מה, “פונדק השושנה”. הפונדקית היתה אלמנה, כבת שלושים. שערה היה שחור כעורב, ואילו עיניה היו תכולות, כתכלת הרקיע. כל כולה, דומה היתה לסוסתי ברכבי פרעה.

לא יכולתי לגרוע ממנה עין; וחוששני שאף הבחינה בכך, מאחר שבכל פעם שנזדמנה לעיני, היתה מאטה את הילוכה, ומפזמת לעצמה שיר קטן, שאותו לא אשכח לעולם:

"הה, נשמת כל חי,

דבש מתוק

ומתים לרוב בעמק".

המנגינה היתה מנגינת נכאים עתיקה, וכאשר היתה מפזמת את השיר, היו עיניה עוטות דוק של עצבות, עצבות שמעבר לכל הניתן לבינה, ובנענוע ירכיים עז והילוך מטופף היתה מתרחקת ממני, ידה סורקת מבלי משים את צמתה הארוכה.

כך התנהלו החיים כסידרם, והשלג הוסיף לרדת בהרים. יום אחד הביא האיכר מיכאל, גבר כבד גוף, זעום גבות שחורות ועבותות וכביר כוח, נבלת דוב לשוק.

בכובד ראש ובכוונה עמוקה, לעיני הסקרנים והעניים אשר התקבצו בכיכר, היה מיכאל פושט את עור הדוב. מפעם לפעם היה משחיז את סכינו ברצועת עור רחבה שנתגלגלה מאבנטו. עדת זבובים היתה מרחפת מעל לראשי העניים, בזמזום טורדני. למרות השלג הכבד, שחסם את כל דרכי הגישה לעיירה, ולמרות המלחמה אשר השתוללה סביב, לא הייתי האורח היחיד בפונדק. היה שם איזה גנרל זקן בדימוס, שארית-קרבות עלומי שם וזכר, שהיה יוצא כל בוקר, עם שחר, לטיול בהרים וחוזר עם צפור קטנה, מתה. והיה שותפו למשחק, שאמרו עליו שהוא נסיך, אך אנכי הטלתי ספק בכך, גבר כבן ששים, בעל חזות של נוכל ומתעתע ומונוקול לעינו האחת הבריאה. עינו השניה היתה מכוסה ברטיה שחורה. שנים הללו היו מסובים בכל יום, לאחר שלגמו כוסית של יין שרף עז, למשחק הנרדשיר, שהובא מפרס באותה תקופה. דומים היו בעיני שני השחקנים הקנאיים לאותם זקנים אגדיים, בבתי המחסה לזקנים, הנתלים בצווארם בחבל עד צאת נשמתם למען ייהנו מפליטת זרע אחרונה.

ועוד היתה שם מטרוניתה מפורכסת, פליטת ימים טובים מאלה, עמוסת אצעדות, נזמים וחרוזים לרוב, שהיתה עוגבת על העניים ומעניקה להם את חסדיה. והיה נער צעיר, תם וישר דרך וירא אלהים, שהיה משכים עם שחר לתפילה זכה, ואמרו עליו שהינו בנו הבלתי חוקי של האיכר מיכאל. אותו צעיר, סטיפן שמו, עלם בן י"ז שנה, היה היחידי מכל דרי הפונדק, שלא את שמות כולם הזכרתי, שגילה עניין כלשהו בשירתי. יום יום לאחר התפילה, היה בא אלי ושואל אם לא כתבתי שיר חדש, אמש, לאור נרות הדונג הענוגים.

באותו יום צלחה עלי הרוח, וקולמוסי שטף על פני הקלף החדש, מתנת האיכר מיכאל, פושט עורות העגלים.

שרתי על ענות האהבה, על כאב הפרידה, על השמש הרואה הכל ואינה מגלה מאומה לירח, התופס את מקומה למשמרת הלילה, על העפרים הרכים המקפצים בהרים, בין שדי אמותיהם, ועל בדידותו של האדם בן ימינו, הנחנק בין החומות ללא עשב, ללא איזוב וללא תקווה.

אין לתאר את יסורי באותה שעה. אגב, אותו קלף אבד ואיננו, ורק השורות האחרונות שמורות בזכרוני:

"הה, נשמת כל חי,

דבש מתוק

ומתים לרוב בעמק".

בעודנו משתעשעים בדברי שיר, הופיעה הפונדקית.

פניה היו נפולים, וגזר הדין היה חרות עליהם. היא לבשה שלמת שיראין, וירכיה התנפנפו ביתר שאת, יתר שגעון מבימים עברו. כאילו קול ממרום קרא אלי, הלכתי בעקבותיה כסהרורי. היא ירדה למרתף הפונדק, מתנודדת כשיכורה. בידה היה נר דונג ענוג, שהפיץ מסביבו הילה של טירוף, בהאירו את הקימורים, הקשתות, הפחתות והמהמורות באורה של אש זרה. לרגע עלתה בדמיוני דמות אחרת, דמותה של דבורה הנביאה, תחת עץ התומר, אך גירשתיה באכזריות, מהיותה שלא מהמקום הזה. עורי עורי דבורה, אמרה דבורה, עורי עורי דברי שיר. אך אנכי אל שירה לא שעיתי, וכל כולי הייתי שבוי בדמותה של הפונדקאית, פרועת שיער, חשופת שת, שדיה מתנועעים כפנסים ברוח והנה היא צונחת על ערימת השחת.

קול בכייה זעזע את אשיות המרתף.

נטפים נטפים, היו המים המאררים שוטפים את הקירות, מותירים אחריהם נטיפים מוצקים ומבהיקים, עדות לעבר שלא יחזור עוד. שחור שערה, תכול עיניה וענות ירכיה היו עדות אילמת למתרחש.

האיכר מיכאל, סכינו נוטף דם, כילה את מלאכתו בכיכר השוק. מסביב התקבצו העניים, מזי רעב, וסביב העניים התקבצו הזבובים הרעבים. קול המולה, זמזום ופרע ניסר בחלל. שני משחקי הנרדשיר, משקפיים כהים לעיניהם וחרבם שלופה בידם, התמודדו לקראת הקרב האחרון, כאשר בינותם ניצבים, משני הצדדים, אך מתי מספר מהסמלים אשר שרדו לפליטה. עוד מעט, עוד קט, והנה יעוט הסמל על הסמל ויטבח את הסמל, והחיים יימשכו מאליהם, כאילו לא ניטשה המלחמה הנוראה זה מכבר. הנסיך המזוייף, הגנרל בדימוס, המטרוניתה הזקנה המעניקה חסדיה לעניים המצפים לדבש, דבש יקר כמעין נובע ממפלת הדוב, אלה אשר איבדו כל תקווה חוץ מאשר תקוות המיד, המיידי, הגלוי לעין –

כל אלה התנפלו איש על רעהו בצחוק עוועים.

באותו יום, נהרג אחרון הטורקים הנסוגים. הדוכס ולנטינו מאורורה חגג את נצחונו. בהמולה הגדולה שקמה לאחר מכן, נשרף הקלף שעליו חרטתי בקולמוסי את שירי, בני האלמוות. הנער התם, המתפלל עם שחר, נפל על גווית הפונדקית בדמעות שליש. לא ידעתי כי אח הוא לי בצרה. את נבלתו אכלו הכלבים.

האביב הגיע. השלג נמס, הקרחונים הטילו מימיהם אל העמק העכור מדם. המים זרמו לאט, לאט, באיטיות משגעת, אל הים הגדול, הים הקדמוני, הים הנטוי מאז שמים וארץ מתחת לבתות, לנחלים, לתקוות, למאוויים, לשארית הפליטה ולכל אשר ידענו מאז.

הנער…

הנסיך…

נבלת הדוב…

הרף נאמר למשחית. הרף. המים זורמים לאט, אדומים. השמש עולה, מעל להרים הצחיחים, אין זכר לשלג, לקרח, לאלהים אדירים.

רק נבלת הפונדקית. מיכאל האיכר עליה, בוכה, מורט סכינו, בוכה שוב, משחיז סכינו ברצועת עור המתפתלת מאבנטו, תולה צווארו עד צאת נשמתו, למען פליט זרע.

אט אט נפלט הזרע.

יש לו פנאי לרוב, לאיכר מיכאל.

השלג נמס לאט.

המלצות קוראים
תגיות