מתילדה בחדר האחד, חולצת שד לתינוקה העזוב. בחדר השני, גרטרוד, פורטת על פסנתר נעימות ישנות. רוח כבדה מעיפה את הוילונות בחדר השני, ושאון האוטובוסים העולה מן הרחוב אינו תורם אלמנטים חדשים לתמונה המוכרת. האווירה היא של אי וודאות, אך בלתי מחייבת.
לאט לאט נערמים הדפים הצהובים על הפסנתר, והעש אוכל בכל עוז את פאר האביבים שחלפו בארון הבגדים. התמונות מידלדלות על המסמרים, והן פוזלות במבט זגוגיתי אל מציאות שאינה קשורה בהן, למרות הרציפות האורגנית והסיבתית. אביה של גרטרוד היה סוחר שטיחים נודע בסמרקנד, אבל את אפרו נשא הרוח זה מכבר.
האם צלצל הפעמון אי שם?
האם…
לא, לא! מדוע להסתכן בבחירה?
כל המקומות האלה…
וגם מה שיכול היה…
והפתגמים, והמסקנות, הסתירות, האספקלריה המשקפת את מה שהיא מנציחה, וזה המגע האישי, הרוטט, עקבותיה של תולעת קדומה במערת האבן שסגרה על פרפורה האחרון, והידיעה הברורה שאפשר גם אחרת, כל אלה חייבים, פשוט חייבים להצטרף למשמעות. אין כל טעם להתעלם ממשמעות זו ממש ברגע בו מעיפה הרוח את הוילונות הכבדים בחדר השני והנעימות הישנות מידרדרות מן הפסנתר, מתערבות בשאון האוטובוסים ונישאות אל החדר הראשון, בו חולצת מתילדה שד לתינוקה העזוב, המתייפח בעינים קרועות.
מתי קרה כל זה?
הנה, הנה, הירח עולה מעבר להר.
לונה, לונה!
הקיץ לא יחזור יותר.
דייג מזדקן ועגמומי על שפת הנחל הקטן. לעולם, לעולם לא תשלה החכה את בבואת הירח, וחרש חרש ישתרך הדייג שוב אל הצללים. הצללים הולכים ומתהדקים כעניבה מסביב לצוואר, והם מושכים את הדייג מטה, מטה, אל עבר הבבואה שהאפילה זה מכבר.
זה לא יכול היה לקרות אחרת, לונה.
אבל באותו רגע, באותו רגע ממש – – – –
פורחים עצי הרימון בגרנדה. ואורחת הגמלים חולפת כסופת רפאים על חוף בין הערביים, זו האורחה שהופיעה כמו משום מקום ונעלמה. ודרכי העפר המוליכות אל מורסיה, סמרקנד, איספהאן, מעלות אבק כבד.
בתימרות האבק, נעלם האביר הלבן על סוסו הלבן, והאביר השחור על הסוס השחור המשיך לדהור. מרחוק, מרחוק התגלגל הרעם, וריח של בשר חרוך נדף אל כל המרחקים.
דייג צעיר, כחול־עיניים ובהיר שיער, ישב על שפת הבריכה הקסומה והשליך חכה. האביר השחור חלף על פניו בסערה והרעיד גלים בבריכה. הצמרות הרטיטו במים, ודג פוחז קפץ באוויר קפיצה משולשת ונעלם במצולה. הנערה יצאה וכד מים על ראשה. בהילוך זקוף ואצילי עלתה על הדרך המוליכה אל פיסגת ההר, ואף טיפה לא נשפכה ארצה. הדייג הצעיר נאנח, והלילה הגיע, ואתו האביר הלבן על סוסו.
המנגינה נפסקה, והרוח הכבדה חדלה להניע את הוילונות. גרטרוד נאנחה. קמה והלכה אל בית השימוש.
מתילדה אספה את שדיה אל מתחת לחולצתה, והניחה את העולל בעריסה. העולל ישן שנת ישרים, והבעה של אושר היתה נסוכה על פניו. מרחוק, מרחוק, עלה דנדון הפעמונים של האורחה האבודה והתערב בצחנת הבשר החרוך. הימים היו ימים קודרים, ימים של מצוקה, אי־וודאות וכמיהה סתומה. אפילו בשוק השחור אי אפשר היה להשיג כרטיסים למסע הגדול. כלי הבית והתכשיטים מושכנו זה מכבר. לכבוד אין דורש בימים אלה, ואפילו תענוג פעוט אי אפשר להשיג תמורתו. מתילדה התהפכה על יצועה באנחה ואוננה.
כל זה היה בשכבר הימים.
והיום?
היום האוויר מלא סמלים. סמלו של הקיר בחדר השני. סמלו של הפסנתר הישן. סמליהן של מנגינות הגעגועים שקפאו בין ארבעת הכתלים. סמלו של הירח החיוור, התלוי כפגיון ממורט מעל לראש העייף, הצונח על כרכוב האבן שראה דמים רבים. הסמלים מחליפים שתיקות כבדות, והם זוחלים אט אט, כשבלולים, בתוך מבוך לולייני שיצרו לעצמם ובו הם סגורים, סגורים תוך כדי זחילה מתמדת. אף לא אחד מהם פרץ את חומת המבוך העקמומי הלז, אף אחד מהם אינו מצליח להשתקף בתוך מהות אחרת שאינה מכאן. ואף על פי כן, מה רבה הערגה!
עומד לו הירח, תלוי כמו פגיון ממורק בשחק חיוור, ממתין להלך העייף שיתנהל לבדו במסע הגדול. גם השוקת הקטנה והקסומה, הניצבת לבדה במערה היער, ממתינה, עם בבואת הירח בתוכה, להשקות את הסוס השחור ביום, ואת הלבן בלילה. האביר טרם נולד.
האביר נפלט לחלל העולם כאנחה על יצוע שומם, כדנדון פעמון רחוק, כאיוושה של עלה מצהיב על הכוננית, כתמונה ללא שרשים המתנודדת על מסמר בוהה.
ואף על פי כן, מי הניב את הרימונים הגדולים, האדומים, בגרנדה? ומי סלסל את המיית מיתרי הגיטרה באותו לילה? ומי הביא לאזנינו את דנדון הפעמונים?
לא המוות.
לא הקיץ הזה, שחלף־עבר בדומיה על דרך העפר, מתחת לסמרקנד, למורסיה, על סוס יגע, בשקשוק קרונות דוהרים ממזרח למערב, ממערב למזרח, וחוזר חלילה ללא הרף.
גם לא המשטמה הזאת, החיוורת, הדהה, המלבינה לצידי דרך העפר. העיט ניקר בה עד תום והנה עתה גם הוא רעב, רעב מחדש, לטיפת דמה הלוהטת של האהבה.
העיט חג בשחקים ועינו משקיפה אל מעבר להר הגדול, ההר שמעליו עוד מעט יעלה הירח.
לונה, לונה!
העיט חצה את האופק ונעלם אל מחוזות חדשים.
הקיץ לא יחזור יותר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.