רקע
מנחם מבש"ן
הַחִנּוּךְ הָעִבְרִי בְּרוּמָנִיָּה

 

א    🔗

כנסת ישראל ברומניה היא, אולי, היחידה בעולם, שיש לה בתי־ספר עברים משלה בכל קהלה גדולה או קטנה. בתי הספר האלה יכלו להיות לברכה לחנוך העברי של צעירי בני ישראל המבקרים בהם ולמחיה לתרבות העברית לדור יבא. אבל סבות שונות עוללו להם להיות כצמח בלי יעשה קמח, כזרע אשר לא יתן פרי כי אם פרחים. בראשונה – תולדות הבתים האלה מיום הוָסדם. הם לא באו כמדרגה שניה, כהתפתחות לפי רוח הזמן, של ה“חדרים”, אשר יתנו לנו את הטוב הנמצא במוסדות הישנים־הנושנים האלה, אך לא את הרע, את האורות ולא את הצללים. לא; כי בתי הספר המעטים, אשר נוסדו בערי מולדובה בשנות הששים למאה שעברה למסה“נ ביד המשכילים יוצאי גליציה, ואשר מטרתם היתה, לפי מחשבת מיסדיהם, לפַלס (או: להכריע) את החדרים, – לא הכו שרש בעם ולא השביתו מפניהם את בתי החנוך הישנים וגם לא יכלו לעמוד ולהתקים ימים רבים. העם לא רצם, כי בעליהם לא נשאו פנים לקדשי האומה ויתמכרו אך “להשכיל” את הצעירים על פי דרך העת ההיא: להוציא כל ישן מפני חדש ולקרב את בני ישראל אל עם הארץ. הם באו בכח הממשלה ואנשי מעשיה, אשר עזרו על יד המשכילים להשכיל את העם בחזקה (כמעשי חבריהם ברוסיה בימים ההם) – ויוסיפו עוד להבאיש את ריחם ולהבזות את מפעליהם בעיני העם ובעיני הרבנים, אשר נתנו אותם ל”חרם" בבתי הכנסת.

אבל רוח הזמן עשה את שלו ועוד מעט מלאו (לקול הקריאה אשר קראו שרי הממשלה ליהודים) בתי הספר אשר לעם הארץ צעירי בני ישראל, והרבים ראו ויחרישו, כי היתה יראת הממשלה על פניהם ולא יכלו לצאת לקראתה לשטן. גם הנה בבתי הספר האלה הלא ילמדו ילדי היהודים לשון־המדינה, דבר אשר יש בו מועיל לחיים, אך לא אפיקורסות – תנ“ך ודקדוק וכדומה – כמו בבתי הספר אשר למשכילים העברים… ובכן היו הבתים האלה, אשר יסדו משכילי גליציה בימים ההם ביאסי ובשאר ערי מלדובה, ככלי אין חפץ בו גם לחרדים, שהם שמרו בריתם ואמונתם ל”חדרים" כתמול שלשם, גם לחפשים, שכבר עברו, בכח הזמן, מבתי הספר האלה ומ“השכלתם” והלאה.

עברן כעשרים שנה – ורוח אחרת היתה עם הממשלה בדבר השכלת היהודים. הכח הדוחה גבר על הכח המושך וחֻקים לגדור את בתי הספר מפני בני ישראל החלו לצאת מלפניה כמלאכי משחית אחד אחד אחד. ואחרי אשר בימי התקופה הזאת כבר היתה דעת לשון הארץ והשכלתה דבַר־חפץ וגם דבר נחוץ לצעירי בני ישראל, על כן הוחל ליסד בתי ספר עברים בעיר ועיר למלא את החסרון הזה; ועל כן נתנו המיסדים, אשר היו מבעלי ההשכלה הכללית, מקום ללשון המדינה, לידיעות כלליות, ללשון אשכנז, לכתיבה יפה, ועוד – רק לא ללמודים עברים. הרבנים והחרדים בכלל לא מצאו חפץ בכל ענין יסוּד בתי־ספר עברים, שהיו בעיניהם “חתיכה דאיסורא”, ומה אם יתנו או אם לא יתנו בהם מקום ללמודים עברים: וכי אפשר להכשיר את החזיר? “הלעיטהו לרשע וימות” – זאת התורה לאנשים האלה ובה הם מחזיקים מאז ועד עתה, – ועומדים מנגד לכל חדש – ולבתי הספר בתוכם – ומבטלים אותם ואת באיהם כעפרא דארעא, עד היום הזה.

בעת ההיא, בשנת תרנ“ג או תרנ”ד, יסדו אנשים מגדולי עדת יאסי אגודה ליסוּד בתי ספר בשם “קולטורה” (תרבות) ויפתחו שלשה בתי ספר “עברים”. והמנהל המנצח עליהם היה הירש טיקטין, ממשפחת רבנים מברסלוי, שכבר יצא לו שם בעת ההיא בספרי הדקדוק וחֵקר הלשון, אשר כתב רומנית לרומנים (מקץ שנים אחדות המיר את דתו והוא עתה מורה רומנית באוניברסיטה בברלין). אז פניתי אליו בהצעה לתת מקום לדברי ימי ישראל בעברית בבתי הספר אשר תחת ידו. ויענני האיש: “אנחנו לא פתחנו בתי ספר עברים, כי אם בתי ספר כלליים לילדי העברים, על כן אין מקום בהם ללמודים כאלה אשר הצעת”. כדברים האלה ענוני גם מקהלות אחרות, אשר ערכתי אליהן את ההצעה הזאת.

אחרי כן, כאשר חזקה עליהם דעת הקהל או דעת יחידים מטובי העדה, ויחלו לתת מקום גם ללמודים עברים, נתנו מעט מזער, לרזון ולא לשׂבע, והמעט הזה היה העקר בו לא המקרא כי אם התרגום: תרגום אשכנזי או תרגום רומני – לפי רצון המשכילים מיסדי בתי הספר, או המורים בהם, בעיר ועיר, או לפי פקודת האגודות, – חברת כי"ח, הפריזית או הוִינית, אגודת אחים בלונדון, ועוד, – אשר תמכו בהם בתרומותיהן מחוץ לארץ.

 

ב    🔗

אחרי אשר הכריחו הרומנים, בחקיהם המגבילים, את היהודים בני ארצם ליסד להם בתי ספר לבדם ולכלכל אותם מכספם, מלבד הכסף אשר יתנו, לפי ערכם, לכלכלת בתי הספר הכלליים גם אחרי היותם סגורים מפניהם, – שמו פניהם לעשות את בתי ישראל אלה כלי־שרת לתרבות הרומנית ומָעוֹן לרוח הרומני; ולעמת המטרה הזאת הוציאו, כשלש שנים אחרי אשר נסגרו בתי הספר התחתִּיִים מפני בני ישראל ומאז והלאה עד היום הזה בלי הפוגות, מערכת חקים ופקודות, העשוים לחזק את ההשגחה ואת הבקרת על הליכות הבתים האלה ועל הלֶקח הנִתּן בהם ועל כל המעשה שם, עד מחנק־נפש. המורים עברית לא יעמדו על משמרתם עד אם נִתּן להם רשיון בכתב מאת לשכת שר־ההשכלה. ולמען השיג את הרשיון הזה עליהם לדעת היטב – רומנית. המבקשים להיות מורים יִבָּחנו, בעברית וברומנית, לפני הועדה אשר תִּוָעד לדבר הזה מטעם הממשלה בבוקרשט אחת בשנה (בחדש יוני). חברי הועדה, העומדים על משמרתם זאת זה שנים אחדות, הם הרבנים החכמים: ד"ר מ. בק (מנהל ומורה עברית בבית הספר ורב ומטיף לעדת הנאורים בבוקרשט זה ארבעים שנה), ד"ר נימרובר (הרב לעדת הספרדים בבוקרשט), ד"ר נאכט (הרב בפוקשני) ועוד שנים־שלשה רבנים מערי רומניה, ועל ידם עומד, כנשיא הועדה, פקיד רומני, המשגיח על בתי הספר הפרטיים. בעברית יבחנו את המורים החדשים במעט תורה, מעט דקדוק ומעט למודי דת, וברומנית – בלמודי ארבע המחלקות הראשונות לבתי הספר לעם, דבור, כתיבה ועוד. ובהיות היושב־ראש בועדה הזאת לא זקן הרבנים והמורים העברים כי אם הפקיד הרומני, נקל להבין כי נקודת־הכֹּבד לכל הבחינה היא הרומנית ולא העברית, ואף כי אחרי אשר דרך היהודים, רחמנים בני רחמנים, לצרף מדת הרחמים למדת הדין, לא כן הגוים ובפרט בהיות להם דבר עם יהודי…

וכאשר יעבור המורה את הבחינה בשלום, ילך ויעמוד על משמרתו באחת הקהלות, ואז תבא ההשגחה השוקדת על בתי הספר ועל באיהם להיות הרוח הרומני נסוך עליהם ומשׂתמר בהם בתֻמו ובטהרתו. ההשגחה הזאת חזקה ונמרצה מכל צד, ו“שכינתא בגלותא” מבית ומחוץ: המורים לרומנית והמנהל, שהם צעירים בעלי השכלה רומנית או צרפתית (מיוצאי בית הספר למורים אשר לחכי"ח בפריז) ושהם כלם, או כמעט כלם, רחוקים מעמם, מתרבותו ומכל קדשיו כרחוק מזרח ממערב, וכן הועדים אשר על בתי הספר, מתאמצים בכל עֹז להשכין בבית הספר כלו, גם בשעות הלֶקח העברי, אך את הרוח הרומני לבדו, וחלילה למורה או לתלמידים לדַבּר, גם בשעה העברית וגם במחלקה או בחצר בית הספר, בלשון אחרת זולתי רומנית. וכי ישגו ולא יעשו את המצוה הזאת – ונשמעה מכל עֵבר הגערה: “דבר רומנית ואל תדבר יהודית!”. ויש אשר יאיצו אנשי הועד אשר על בית הספר במורה עברית לערוך עם התלמידים “קומדיה דִיוִינה” של “עבודת אלהים” בבית־הכנסת בשבתות ויעמדו על זאת בכל תֹקף, והם הם אשר יזהירו את המורה הזה השכם והזהיר לשום את הרומנית ואך את הרומנית לבדה שלטת בבית הספר בכל שעותיו!

מנהל בית ספר עברי, הלא עליו להבין אם מעט ואם הרבה עברית, כאשר יבין כל מנהל בית־ספר רומני או רוסי או צרפתי את הלשון אשר ילמדו בבית הספר ההוא. ולוּ דרשו הועדים וראשי הקהלות מאת הבאים לנהל את בתי ספרם ידיעות עבריות במדה ידועה, ולו שמו זאת “לחק ולא יעבור”, כראוי וכנכון, כי עתה למדו כל צעירינו בעלי השכלה גבוהה, המתעתדים להיות מנהלים לבתי־ספר עברים, את הלשון העברית אם רב ואם מעט או, יותר נכון, שבו על “גירסא דינקותא” (כי אין ברומניה, וביחוד במלדובה, צעיר יהודי אשר לא למד בימי ילדותו עברית) והתאמצוּ לזכור נשכחות ולמלא את חסרון היהודי שבאדם, כי “גדולה לגימא, שמקרבת את הרחוקים”… ואז, מלבד אשר רכשנו לנו נפשות רבות, נפשות יקרות, עוד נָגֹלָה אבן־נגף גדולה וכבדה מאד מעל דרך החנוך העברי הלאומי בבתי ספרנו… מצד הממשלה לא יהיה כל מעצור לקהלות או לועדים לדרוש ממנהלי בתי ספרם גם השכלה עברית, כי הגוים עודם יודעים או עודם מאמינים בתֻמם, כי יש ליהודים לשון שלהם, אשר הם מלמדים ומטפחים אותה, והדבר הזה הוא בעיניהם דבר פשוט, שאין למצא אחריו מאומה…

ואולם – הדבר אשר הוא מובן מאליו בכל עם ולשון, איננו מובן ואיננו מקֻבל לנו כלל וכלל. ומעולם לא עלה על לב איש או ועד או קהלה לדרוש מאת המנהל ידיעה עברית או לחשוב לו לעון ולחסרון שהוא מתבולל קיצוני, שונא היהדות ובוזה או מתנכר לכל קדשי ישראל. מה לו למנהל בית־ספר עברי ולעברית, הכי רב הוא בישראל? אם עליו לפסוק שאלות?…

הדבר הפשוט הזה איננו מובן גם לבעלי חכי“ח ויק”א, אשר זה כעשר שנים ועד עתה מקרוב1 היו מוציאים מרומניה שנה שנה מספר צעירים, כבני חמש עשרה שנה, לגדלם ולחנכם בפריז בבית־הספר למורים לארצות המזרח, למען ישובו והיו למנהלי בתי ספר עברים בארץ הזאת, ובשובם – והנה שכחו גם את מעט העברית אשר ידעו מלפנים, ועם ישראל וכל קדשיו כזרים נחשבו להם. כבר העירו את חכי"ח על חסרון העקרי הזה, חסרון הלמוד העברי במדה הדרושה בבית־ספרם למורים, אשר אם יואילו למלא אותו יוכלו הצעירים היוצאים משם אחרי השלימם חק למודם, להיות גם מנהלים טובים גם מורי עברית, הדרושים מאד ברומניה. אבל האדונים האלה, כידוע, לא הסכינו לקבל עצות מרחוק, אף לא עצות טובות ונכוחות, ואף כי מן המקומות, אשר יהודיהם עינים תלויות אל עזרם ומשענתם…

מנהלי בתי הספר העברים ברומניה הם, אפוא, גם בעיניהם גם בעיני אחרים – פקידי הממשלה, המֻפקדים לשקוד ולשמור על טהרת הלשון והרוח והתרבות הרומניות; המנהל דוחק את רגלי השכינה העברית ופוסע על ראשי עם־קדש נותני הלקח העברי ורואה את כל “העבודה הזאת” כבן השני מארבעת הבנים, שכנגדם דברה תורה.

כן הדבר מפנימה. ומחוץ – המשגיחים מטעם הממשלה על “בתי הספר הפרטיים”.

“ההשגחה הפרטית” הזאת נוסדה בעיקרה בשביל העמים והעממים השונים, הממלאים את הארץ; אך הלא זה גורל עם ישראל מאז, כי גם החצים אשר כוננו מראש למטרה אחרת, עליו יסֹבּו ובו יפגעו. “שדא גירא למזרח – אתא נפל לירושלם' למערב – אתא נפל לירושלם”.

ברומניה נמצאים המונים המונים גרמנים, צרפתים, רוסים, בולגרים, יונים, טורקים, אונגרים ועוד, היושבים והעושים בארץ הזאת כחלוצי העמים והארצות, אשר יצאו משם… לכל אלה יש “מושבות” לבדם בערים ובגלילות רבים ובתי ספר גדולים וטובים “בראש מרומים עלי קרת”, אשר בהם יחנכו לילדיהם על פי דרכם ודרך עמם וללִמוּד הלשון הרומנית יתנו שעור קטן ודל, לנקר את עיני האנשים. כמה פעמים נשמעו תלונות בקהל על בתי הספר האלה ועל הרוח הזרה השוררת בהם, ויש אשר יגדל הרעש מאד (כאשר היה לפני שנות מספר בדבר בתי הספר אשר לנזירות הצרפתיות) עד אשר לא יכלו עוד להתעלם במערכות הממשלה, ואז שלחה מבקרים והם בקרו וחקרו ודרשו והתכוננו לסגור בית־ספר זה או זה – ואחרי כן יעבור זעם, בתי הספר יעמדו תחתיהם ו“מפטירין כדאתמול”, כי גואלם חזק…

בגלל עמי הנֵכר האלה, הזרים באמת, נעשה והתכונן מוסד־ההשגחה מטעם הממשלה; אך אל בתי ספרם לא יבאו המשגיחים לבחון ולבקר, ואם יבאו – ילכו עמם “בשלום ובמישור”, לא יראו מראות נגעים ולא יסגרו את הבית.

כל חֹמר ההשגחה וכל תֹקף שורת־הדין נִתָּכים אך על “בתי הספר הפרטיים” אשר לקהלות היהודים, ה“זרים בלי כל חסות נכריה”. אליהם יבאו המשגיחים “כמבואי עיר מבֻקעה” ועשו בהם כאדם העושה בשלו… שם יבחנו, יבקרו וינקרו לכל אוַת נפשם; שם הם מרשים לעצמם גם לדרוש באזני התלמידים ומוריהם על היהודים “עם קשׂה־ערף” ועל דתיהם השונות מכל עם, ועל התלמוד שלהם “מקור כל רעה”, ועל אשר עשו לפנים ל“הגואל” ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם…; שם הם מבקשים ומוצאים תנואות, מזהירים אזהרות ועורכים כתבי שטנה אל הממשלה על כל הדבר הקטן; שם הם שמים מכשולים לבתי הספר ומיָראים אותם בסגירה, אם אין הועד נדרש להם להפקיד מורים נוצרים לרומנית תחת המורים היהודים; שם הם לוקחים את רשיון ההוראה מן המורה עברית ושוברים לו מטה לחם על אשר נכשל בלשונו בדבור הרומני או על אשר לא הורה לתלמידים את התפלות בתרגום רומני (אף כי לפי החק יוכלו ללמד את הענינים העברים באיזו לשון שהיא), או על אשר דבר עם התלמידים עברית או “אידית” ולא רומנית. סוף דבר, המשגיח הוא אדון לבתי הספר העברים ועושה בהם כרצונו. לו ידעו הרומנים כי יש להם כבר משגיחים טובים ונאמנים ללשונם ולתרבותם בתוך בית הספר פנימה!…

 

ג    🔗

בנוגע לשעות הלֶקַח העברי שונים בתי הספר למקומותיהם וגם בתכנית הלֶקח הזה וגם בלשון הלמודים רבו המבוכה וההבדל ממקום למקום ומבית־ספר לבית־ספר. בערי מלדובה (מלבד יאסי) נותנים לֶקח שש שעות ביום לכל מחלקה; מאלה – שלש שעות ללשון המדינה ולשאר למודי חל לפי התכנית אשר לבתי הספר לעם הארץ, ושלש שעות ללמודים עברים (בבתי־הספר לבנות – רק שעה אחת עברית: קריאה, תפלות ומעט כתיבה). אך בערי וָלָכִיָה, וכן ביאסי, נותנים רק שעה אחת או מעט יותר לעברית ליום ולמחלקה, והנותר בשעות היום – ללקח הרומני (ארבע שעות) ולגרמנית, שמורים אותה ברב בתי הספר ליהודים ברומניה. בערי מלדובה יש לכל בית־ספר בעל ארבע מחלקות ארבעה מורים, שנים לעברית ושנים לרומנית, אשר האחד בהם, במורי רומנית, הוא גם המנהל. ובוָלכיה – המורים רומנית (יהודים או נוצרים) הם רב מנין ורב בנין, ולעברית יש מורה אחד לכל המחלקות, אשר מקומו וערכו בבית הספר כשמש לנרות החנכה או – כאופן החמישי בעגלה.

לשון הלמודים בבתי הספר היתה בתקופתם הראשונה (בשנות הששים והשבעים) גרמנית, כי רב המיסדים והמורים היו מן המשכילים מפיצי “השכלת ברלין”. בשנת 1883 (תרמ"ג) נוסדה בבוקרשט ע“י המשכילים ילידי הארץ אגודה להוצאת ספרי למוד וחנוך ברומנית, “למען הקל לילדי העברים את ההתבוללות בעם הארץ”, כאשר הודיעה בקול־הקורא אשר הוציאה אז. וזה אחרי אשר ראו הכל, רק לא “עם עור ועינים יש” את תשובת רוסיה ליהודיה על תנועת ההתבוללות, אשר באה עד הראש מעת (1862) יסוּד “חברת מפיצי השכלה” (שהחזיקה ג"כ בדרכים כאלה למען החיש את התבוללות ילדי היהודים בעם הארץ) ועד הפוגרומים של שנת 1881; ואת התגברות השנאה לישראל – מוּסַבַּת שֵם “אנטישמיות” – בגרמניה בימים ההם לעמת התגברות ההתבוללות ביהודים עד קצה גבולה. – האגודה הוציאה בשנותיה הראשונות: ספר־מלים לתורה, דקדוק הלשון העברית, תולדות ישראל בתקופת כתבי הקדש, למודי דת ועוד – הכל בלשון הארץ. אחדים ממיסדי האגודה הזאת ד”ר גסטר, ד“ר שורצפלד, גֹרשו מן הארץ בפקודת הממשלה בעוד שנתים ימים – 1885 – בעוד לא זכתה האגודה לראות את פרי ההתבוללות, אשר נשאה את נפשה אליה; אך לשלום הלשון הרומנית בבתי הספר העברים דאגו גם “אגודת אחים” הלונדונית, גם יק”א וחכי"ח, – כל האגודות התומכות בבתי־ספר עברים ברומניה. – מני אז באה מעט מעט לשון המדינה, כשפת־למוד בבתי הספר העברים, תחת הגרמנית. בכל זאת עוד היו בתי ספר במולדובה, אשר היתה בהם לשון־הלמודים עד השנים האחרונות גרמנית או “יהודית”.

בשנת תרס“ו נתקבלה הצעת כותב הטורים האלה, אשר ערך בהרצאה מפֹרטת לכנסיה הראשונה ל”אגודת המורים העברים“, שנאספה אז בבראילה, הצעה אשר תמכו בה הרבנים החכמים ד”ר בק, ד“ר נאכט וד”ר נימרובר: לשום בכל בתי הספר העברים שיטת “עברית בעברית” תחת התרגומים. אך הצעתו האחרת: לתת ללקח העברי בכל בתי הספר שלש שעות ליום – לא נתקבלה, כי התנגדו לה רבים מן המנהלים והמורים רומנית, אשר דאגו פן יהיה התקון הזה סבה לגרוע חקם – ויאַבדו טובה הרבה. בעל ההצעה שב על הצעתו השניה הזאת בהרצאתו אשר ערך אל המיניסטריון להשכלה כתשובה על השאלות שנשלחו אליו מאת הנזכר באחרונה (המיניסטריון להשכלה ערך אז לאנשים העוסקים בעניני חנוך ובתי ספר שאלות אחדות בכתב־חוזר על אדות התקונים הראוים להעשות, לפי דעתם, בבתי הספר הפרטיים), אף כי לא השלה נפשו לקוות, כי הממשלה תדאג ללקח העברי יותר מאשר ידאגו לו אנשים יהודים.

מן העת ההיא והלאה באו בכל בתי הספר ליהודים ברומניה ספרי־למוד הערוכים לפי השיטה הטבעית תחת הספרים הראשונים שנעשו לפי שיטת התרגומים וגם… לפי שיטת “לשקר עשה עט”. בימים ההם היה ברומניה איש אחד, ג., “מחבר” ספרי למוד לבתי־ספר בתרגום רומני וספריו נפוצו במשך שנים רבות ובהוצאות רבות אחת אחר אחת בכל בתי הספר ברומניה – והרבו להרע ולהשחית בפנת־יקרת זו, בשדה החנוך העברי בארץ הזאת. כי היה מחברנו זה איש “דלית ליה מגרמיה כלום”, אך אמן מומחה היה בגנבת דברים משל אחרים, והיה גונב ומלקט ומעתיק מזה ומזה את הדברים (וגם ספרים שלמים) כאשר הם, לרבות שגיאות הדפוס שבספרי המקור, ושָׂם את שמו עליהם; ובאין דעה – אין גם הבדלה: לא הבדיל בין טוב לרע ולא ידע בגנבותיו לבחר בטוב. וכאשר נתקבלה ההצעה לשון בבתי הספר שיטת “עברית בעברית”, מהר המחבר החרוץ ההוא, כי דאג לאבדן ה“מונופולין” אשר קם בידו זה שנים רבות בגלל בערות המורים והקהל ברומניה, – ויחבר ויוצא גם ספר־למוד גרוע על פי השיטה הזאת, ספר שקנה במשיכה מתוך ספרי־למוד שונים שכבר נמצאו אז בחו“ל בלי להוסיף או לגרוע או לשנות בהם דבר מבלעדי השם. עד אשר גלה כותב הדברים האלה שוליו על פניו במאמרים אחדים שפרסם (בשנות תרס“ח – תרס”ט) בכל כה”ע היוצאים ליהודים ברומניה ושה“מחבר” שלנו עבר על כלם בשתיקה.

ואולם – “רִפאנו את בבל ולא נרפתה”: רב המורים אין להם ההכנה הדרושה ללמד את הילדים על פי השיטה הזאת, וגם השטן העומד עליהם מבית ומחוץ דורש תרגום רומני (אף כי הממשלה בעצמה לא ראתה כל און בלמוד העברית כשפה חיה, כי על כן אשרה את הספרים שנעשו לפי השיטה הזאת). ועל כן ילחצו גם את חמר הספרים האלה בצבת רומנית, וספרי הלמוד “עברית בעברית” היו ביד המורים והתלמידים כחבית אשר הריקו אותה מיינה ונשארו בה אך שמריה.

תכנית הלימודים עודנה כחמר היולי, שונה ממקום למקום, מבית־ספר לבית־ספר וגם ממורה למורה בבית־ספר אחד, – שונה לפי חפץ המורים ובינת האבות ושרירות־לב חברי הועד, כי הנה “כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה”, ובכן זה בא בכדו וזה בחביתו, זה מוסיף וזה גורע, וזה הופך ומחולל כל למען שום חדש תחת הישן, ואין נחת. ועד הפדרציה הציונית ברומניה ואחרים, אשר גורל החנוך העברי נגע עד לבם, נסו פעם בפעם בשנים האחרונות לסבב את פני הדבר, כי תתכונן תכנית כללית ללקח העברי לכל בתי־הספר אשר בארץ הזאת, ולא הצליחו עד כה ומשא־הנפש הזה לא קם ולא היה. ואיך יוכל להעשות בזה דבר טוב וקים, בהיות שעות הלקח שונות עד מאד בין רב למעט ובעוד גם מלבד זה רבים המכשולים והמפריעים מבית ומחוץ!

הנה כי כן תֻקלל חלקתנו בארץ הזאת: שעות הלקח לעברית מעטות מדי המלאכה; הלשון העברית בתור שפת־הלמוד היא כזמורת זר למורים, אשר רֻבּם לא יצלחו ללַמד בה: אין להם לא הידיעות הדרושות (באשר מרכזי הספרות העברית רחוקים מרומניה, ויש מורים אשר לא ראו בעיניהם ספר עברי חדש או מכ"ע עברי כל ימיהם) ולא משא־הנפש ונטוֹת־הלב הדרושים למלאכת שמים שבידיהם, כי “טוב (לנפשם) מלא כף נחת ממלא חפנים עמל”… אלה הם הרֹב; והמעטים הטובים – גם הם לא יוכלו לעשות גדולות בתוך המסבות העוטרות עליהם בשגם דעת־הקהל היהודית ובאי־כחה, הועדים לבתי הספר, אינם דורשים מן החנוך העברי אי אם “דאווינין” וכל הנותר כסרח העודף הוא להם. דעת־הקהל הזאת תכריע סוף־סוף כל משא־נפש וכל חשק לעבודה גם בלב טובי המורים והיתה כמטר גפרית ומלח לצמח הרך הזה – לחנוך העברי הלאומי.

בעוד אשר לחלק הרומני בבתי הספר העברים יש ויש השגחה כפולה ומכופלת, הנה לחלק העברי שבהם אין עין רואה ולא אזן שומעת. פה כחלקה עזובה ונשכחה, הועדים רֻבם הם “ראשי עם הארץ” אשר אין להם כל חפץ וכל בינה וכל ענין בחנוך העברי. הרבנים ברב הקהלות עודם מחזיקים בדעותיהם הנושנות ועומדים מנגד למוסד זה מבלי שום אליו לב, כאלו החנוך העברי לדור הבא איננו נכבד כשאלות “קדרה וכף”. חכי“ח ובא־כחה ברומניה דואגים לכל היותר ל”לא תוסיפו" אך לא ל“לא תגרעו”…

אנשים, אשר החנוך העברי־הלאומי קרוב אל לבם, נשאו נפשם ליסוּד השגחה מסֻדרת על כל בתי הספר העברים ברומניה, השגחה, אשר תהיה על שכם אחד מן הרבנים החכמים או אחד מזקני המורים, הראוים למשרה הזאת, ואשר תועיל לשום דרך אחד ותכנית אחת ללמוד העברי בכל בתי הספר, להעיר ולעורר את לב המורים לעבודת הקדש ולפקוח גם את עיני הועדים על הפקדון אשר הָפקד בידם, לשום עליו עיניהם ולבם לטובה, ועוד. אך ההצעה הזאת, אשר עלתה פעם בפעם על סדר היום בכתבי העתים ובדרכים אחרים, לא יצאה לפֹעל עד היום הזה.

ולפי הנשיאים – כן הגשם. בקהלות מלדובה עוד יש בתי־ספר, אשר ילמדו בהם התלמידים עד סוף שנות למודיהם תורה, נביאים ראשונים, תפלות, קריאה וכתיבה עברית על פי ספרי למוד שונים, דברי ימי ישראל בעברית, ועוד. ובצאתם מבית הספר אל בית־ספר החיים ישכחו הכל בשנות מספר, כי ליותר מראשית למודים בעברית אין דואג ברומניה. אך בוָלכיה וגם ביאסי בירת מלדובה, אשר בבתי־ספרן העברית “גולה וסורה”, לומדים מעט ספורי קֹדש ולמודי דת בלשון המדינה, מעט קריאה עברית, מעט מאד מן התורה (או גם לא מעט), ובצאתם – אין להם מה לשכוח.

 

ד    🔗

יש עוד בתי־ספר שנִיִים – גמנסיות, בתי־ספר למסחר או למלאכות – אשר החלו אחינו ליסד בשנים האחרונות בקהלות הגדולות: האדבר גם על אלה בתוך בתי הספר העברים? היכָּתבו גם הם בכתב בית ישראל?…

הבתים האלה הם עד היום אשר היו בתי הספר התחתיים בקהלות אחדות, בראשית הוָסדם, לפני עשרים שנה: בתי ספר נכרים לילדי העברים. בבתים האלה שוררת הרוחה הנכריה בכל תֹקף, המורים – נכרים, הלמודים – נכרים, התלמידים – גם נכרים, ימי העבודה וימי השבתון – כאשר בבתי הספר לעם הארץ, וללמודים עברים אין מקום ואין זֵכר שם. נראה הדבר, כאילו יתחרו היהודים עם הרומנים בלי אֹמר ודברים כי אם במעשה, ומעשי ידיהם מגידים לאמר: אתם אינכם חפצים לתת לנו יכֹלת כי נתבולל בכם, והנה אנחנו בונים לנו בתים כאלה, בתים להתבוללות, מכספנו; אתם אינכם נותנים בבתי ספרכם עבודה ומשרה לאיש יהודי, ואנחנו פותחים מקורות למחיה למורים מבני עמכם; אתם מפרידים בין בניכם ובין בנינו, ואנחנו נאסוף אל בתי ספרנו, אשר אנחנו מקימים, גם את ילדיכם…

זה מקרוב נפתח בית־ספר למסחר בקהלת פוֹקשַׁני – ותטוש המלחמה בין ישראל ובין ישראל על דבר הבית הזה, אשר אמרו ראשי הקהל לנַכּר אותו כליל, כמשפטם. אחד מטובי חכמינו כתב לי משם, לאמר: “היתה לי בימים האחרונים מלחמה כבדה עם הקהל דפה בדבר בית הספר למסחר שיסדו ואינם רוצים בשום אופן להכניס את הלמוד העברי בתכנית הלמודים. דברתי השכם ודבר על לב האנשים האלה, אשר נוכל לאמר עליהם “יותר ממה שהרגו בהם שונאיהם, הרגו בהם זה את זה”. אחדים כבר הסכימו, אבל איזה מהם עודם עומדים במרדם. כמו כן רצו איזה מראשי הקהלה שהתלמידים יכתבו ביום השבת, ואני לא חפצתי לוַתר בשום אופן: לחלל את השבת ולבער את הקדש מן הבית. אקוה, כי חפץ ה' בידי יצלח, אבל עדיין השעה היא שעת חירום”.

בעיר הזאת עוד נמצא לוחם ליהדות – ותהי המלחמה כבדה. אך בערים אחרות נפתחו ונפתחות גמנסיות “עבריות” בלי כל מלחמה קלה או כבדה על בעור הקדש מן הבית – כי אפסו הלוחמים: “Et le combat.”cessa faute de cmbattants

ליסד על יסוד מוצק בתי ספר עברים בכל קהלה, אשר יהיו ראשונים ולא אחרונים לבתי חולים ולשדי־קברות; לקצוב שלש שעות ללֶקח העברי ליום ולמחלקה ולערוך לו תכנית מלאה וטובה; להפקיד משגיח מומחה לעברית לכל הבתים האלה; לכונן בתי־ספר שנִיִים עברים, אשר התלמידים יוסיפו בהם לֶקח על לִקחָם, מן המדרגה שעמדו בה והלאה; ליסד שעורי ערב ליוצאים מבתי הספר ועוברים למלאכה או למסחר, ואוצרות־ספרים עברים ליד כל בית־ספר, אשר יהיו למקור השכלה עברית לתלמידים, למורים ולבני העם; לעורר, ע"י הוצאת ספרי־עם, את האהבה לשפתנו, לספרותנו, ולתרבותנו העברית בלב הקהל הגדול אשר מסביב לבתי הספר, למען חַדש בלבם את הכח המושך אל המרכז הזה ולא יהיו לשטן על דרך העובדים בחנוך העברי־הלאומי ולא יעמידו, מבלי דעת, את כל התורה אך על “תפלה ודת” לבדן, – אלה הם הדברים, אשר יוכלו עוד להפיח נשמת רוח חיים בקרב היהדות ברומניה ובשאר ארצות הגולה, ואלה הם החלומות שחלמו לה דורשי שלומה, חלומות, שכבר עברו עליהם עשרות שנים ולא נתקימו, ומי יודע אחרי מתי עוד!



  1. עד שהוציאה ממשלת רומניה, המצטינת ב“הבה נתחכמה לו” לכל פירושיו ודקדוקיו יותר מכל חכמי יועצי פרעה לפנים, – גזרה חדשה: אסור לצעיר יהודי להיות מורה או מנהל בית־ספר בטרם יגיע לשנות בגרות לעמוד לצבא. כמובן, אין הגזרה הזאת חלה על הצעירים הרומנים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35605 יצירות מאת 1821 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12251 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!