פרק ראשון: המוח העברי המשתחרר    🔗

המצאתי פצצה מגנטית נגד מטוסים ומטרות נעות. העיקרון היה פשוט: פצצת רקטה רגילה (מעין פגז של באזוקה), בעלת זנב רגיש המשמש כהגה כיוון וגובה, מחובר אל מערכת מגנטית. די היה למגנט לקלוט מציאות חפץ מתכתי כלשהו ברדיוס מסויים (כאן היה עדיין מקום לשכלולים, במגמה להאריך את הרדיוס) ואז, בעזרת תמסורת עדינה, היה הזנב מופעל והפצצה היתה משנה את כיוונה ודולקת כנץ מהיר אחרי מטרתה, נצמדת אליה ומתפוצצת אתה.

חשבתי בבוז על פצצת החבית של אצ"ל, מין קטפולטה פרימיטיבית המטילה פצצה בת טונה אחת למרחק של כמה מטרים. באותם הימים הופיעו ברחובות כרוזי הקיר המפורסמים ובהם תצלום הפצצה, המנוף, המישור המשופע ומכונית המשא, תחת הכותרת: “המוח העברי המשתחרר”. תיארתי לעצמי מה יהיה כאשר יתחילו לנצל את המצאתי, אפילו בקנה מידה קטן. את תדהמת העולם, כאשר יוודע שעם קטן ועני, אשר נשקו המעט עלום בסליקים, אשר האנרגיה הרוחנית העצומה שלו נתונה בכבלים של גזירות וחוקים זרים, מצא דרך להצמית את מטוסי המשעבד, את הטנקים שלו, והטיל עליו פחד אירציונלי. בדמיוני

ראיתי כותרות ב“טיימס”: “המוח העברי השטני…” “ווי 3 של המחתרת הציונית בפלסטיין”… “תדהמה בחוגים צבאיים”…

ראיתי בדמיוני את כרוזי הקיר שלנו, המכריזים בענווה, הבאה מכח הגאווה, שהיא תולדת הצניעות, בת בתה של הרגשת הכח והבטחון, כי “זאת תשובתנו לצר: חידלו מציד הדמים על אניות מעפילים המובילות בלילות ערפל פליטי עם עתיק יומין ושבע סבל בדרך לא דרך אל חופי המולדת הנכספת! כי דרך אחת לנו וערפנו עתיק ועיקש וכל מטוסי קרב ואניות משחית לא יוכלו לנו! ראי הזהרנוך, אלביון, גברת הימים: הרפי מספינותינו!”

לבי פחד ורחב. הלכתי לחפש את הצעיר הממושקף, שהיה איש הקשר שלי.

זה היה בחור מוזר במקצת, אם כי רגיל, לכאורה, בכל הליכותיו. הוא היה נמוך קומה, רזה, אך רחב כתפים. שערו צהבהב-מתולתל, עיניו השקטות וקצרות הראיה משקיפות מבעד למשקפים על העולם ועל כל חפץ שהוא. התכונה הבולטת בו ביותר היתה השקט. אך לעתים רחוקות פצה את פיו, ואך לעתים רחוקות היה מופיע בחברה. פגשתיו בביתה של מירה אפשטיין, משהו מעין בית ועד חוג לחוג של צעירים משכילים שריכזו בידם תפקידים בטחוניים חשובים, למרות גילם הצעיר. היו ביניהם גם סופרים צעירים, אך לא הרבה. רוב באי הבית היו, כאמור אנשי בטחון – בעל כרחם, הייתי אומר. יותר נכון היה לומר שהיו קרבנות של התקופה, ואיש איש מהם וויתר על משאלות לבו הכמוסות ועל חלומות של יופי ושכלול האישיות במנעמי החושים למען התפקיד שקרא לו.

מירה אפשטיין היתה בעלת נטיות ספרותיות ואמנותיות. על איצטבת הספרים שלה היו מונחים כתביהם של ט.ס. אליוט ועזרא פאונד. מהציירים העריצה את פיקאסו והיירונימוס בוש, מהפסלים את מרינו מריני (שהיה כמעט בלתי ידוע באותה תקופה) ומהקומפוזיטורים המודרניים את פרוקופייב וברטוק. ויכול אני להעיד שאי אפשר היה להיכנס לביתה של מירה לאדם שלא היה משכיל עד שרשי שערותיו. אני זוכר לפחות שנים מבאי הבית ששלטו ב-8–7 שפות חשובות על בוריין (ביניהן כמובן יוונית, לטינית וערבית) ויכלו לצטט את הומירוס, דנטה, קאטולוס, קיפלינג וקאנט בשפת המקור. על אחד מהם סיפרו בהלצה שהוא יכול לקלל במצרית עתיקה, אבל אין מי שיבין אותו.

בדרך כלל היו הדברנים שבחבורה אלה המושכים בעט, ואילו האחרים היו רומזים רמזים איש לרעהו. למירה אפשטיין היה חיוך דק מן הדק, והיא יכלה להבין את הרמז הדקיק ביותר. לזכותם של המושכים בעט מהחבורה יכול אני לומר שאצלם לא שימשה הכתיבה מעין כיסוי וכפרה על בורות ואישיות שטוחה, שוממת ומשוממת, כי אם להפך: אחד מהם היה ממש איש האשכולות, וכל שורה מפרי עטו היתה עמוסה תרבות. הוא גם שלט בעברית שלטון בלי מצרים וכל הבקי בספרות העברית לדורותיה יכול היה ליהנות מהאסוציאציות שבצבצו מבין השיטין.

הצעיר שלי היה קצת יוצא דופן בחבורה. הוא גדל בכפר הנוער בן-שמן, אם אינני טועה, ואת השכלתו רכש באקראי מקריאה, אף על פי שהיה מרבה מאד בקריאה, כפי שנתברר לי. יותר מכל הסופרים אהב את קיפלינג ושירו “אם” היה, לדעתי, המפתח להבנת אישיותו. מה שהרגיז אותי היה שבשום אופן לא יכולתי לזכור את שמו. פעם היה נדמה לי שזה רפי, ופעם מתי, ופעם דני, ופעם אחת אפילו אלכס, אך בשום אופן לא יכולתי להיזכר בדיוק. ודווקא עכשיו היה עלי לזכור, כי בו בחרתי למסור לו על המצאתי. הוא היה היחיד שעשוי היה להתייחס לעניין ברצינות.

כפי שכבר סיפרתי, היה מופיע לעתים רחוקות. ככל הנראה היה לו תפקיד חשוב. מתוך כמה רמזים הבינותי שהיה נוסע מפעם לפעם לטורקיה, יוון, איטליה וצרפת. אך הוא בעצמו מעולם לא דיבר על כך. הייתי היחידי מבין באי הבית שלא נשא בכל תפקיד ואפילו לא היה מושך בעט, ואיך הגעתי לשם הרי זה סיפור בפני עצמו. אותו רפי או מתי או אורי היה מתייחס אלי במין לגלוג מסותר, ופעם אחת אמר לי שאם יהיה לי עניין אליו, יחכה לי ברחוב דיזנגוף מס' 63.

האם תהה על קנקני? האם ידע שלמרות מראי הנבוך במקצת והתנהגותי הבלתי אחראית, חוננתי במוח חריף העשוי להביא תועלת ביום מן הימים? אינני יודע. אך עובדה היא שהבטיח לחכות לי ברחוב דיזנגוף 63, ולשם הלכתי.

צעדתי בצד ימין של הכביש, צד המספרים הזוגיים. במס' 62 היתה מסעדה. נכנסתי לשתות כוס קפה, כדי לאזור אומץ. המלצרים היו מוזרים קצת למראה, ניגבו באדישות את השולחנות, אפילו ברשלנות, ואיש מלבדם לא היה במסעדה. הם הביטו עלי במבט משונה, כאילו לא ציפו כלל ללקוח, ולרגע עלה בדעתי שייתכן וכל זה אינו אלא כיסוי, וכי המסעדה אינה מסעדה אמיתית והמלצרים אינם מלצרים והטבחים מכינים במטבח את תבשיל ההיסטוריה. התנצלתי במבוכה ויצאתי. למראה פליאתי לא היה ממול הבית מס' 62 מס 63, אלא דווקא 69. כך שנאלצתי לחזור קצת אחורנית., מס' 63 לא היה אלא צריף קטן ודל, מכוסה בנייר זפת, ובו ישבו שני בחורים צעירים על שרפרפים ועסקו בתיקון נעלים.

גם פה קיבלתי את הרושם המוזר שהסנדלריה אינה סנדלריה והסנדלרים אינם סנדלרים. פניתי אל אחד מהם ואמרתי שאני מחפש אחד ששמו רפי או מתי או עוזי או רמי או משהו דומה.

הייתי מאד נבוך ומבוייש על שלא זכרתי את השם. אחד מהם הביט עלי בלגלוג וענה בעברית רצוצה במבטא איום (הונגרי או משהו דומה) שהוא ישב פה שבוע ימים רצוף וחיכה לי, ולפני חצי שעה איבד את הסבלנות והלך. שאלתי אם נסע לאיטליה, והבחור בעל המבטא ענה שפה לא שואלים שאלות ולא מקבלים תשובות. הלכתי משם.

באותם הימים הייתי ביחסים קצת מתוחים עם מירה, מסיבות שלא כאן המקום להזכירן. בכל אופן, עתה הייתי זקוק לה מאד והחלטתי לבקש את עזרתה למצוא את רפי-מתי-דני. התביישתי קצת, כי היא היתה מקבלת את כל זה כמין תירוץ מגוחך וילדותי כדי לחדש את יחסי עמה. וכמובן שלא יכולתי לספר לה שהמצאתי פצצה מגנטית. לכן החלטתי לכתוב מכתב לאמה, ובמכתב לבקש מאת האם לחקור מפי מירה על מקום הימצאו של רפי-דני ולהודיעני. אמנם גם עם האם לא הייתי ביחסים מזהירים, ושוב מסיבות שלא כאן המקום להזכירן (עדיין היתה יפה מאד, האם, מין יופי רוחני, בלתי מיני), אבל היא בוודאי לא היתה חושבת זאת מצידי למין תירוץ. ללא שהיות הרצתי לה מכתב, וחיכיתי לתשובה.

התשובה הגיעה כעבור כמה ימים. האם הודיעתני שמירה נסעה לכמה ימים לחיפה, ואם יש ברצוני, יכול אני להופיע בביתה ב-8.00 בערב לכוס תה.

כאמור, היתה האם עדיין יפה מאד. היא קיבלה את פני בחלוק בית, הושיבה אותי על כורסה נקיה מכוסה במפית נקיה, ויצאה למטבח להכין תה. כל צעד שלה היה מלכותי, למרות חלוק הבית, והרגשתי מחשבות מגונות מאד צפות בראשי. התביישתי מאד, כי הייתי בטוח שכל אדם אחר מלבדי יכול להתייחס אל אשה כזאת רק בכבוד ובהערצה וכל מחשבת פיגולים לא היתה עולה בדעתו. הייתי בטוח שגם האם, למרות יפיה, לא חשבה על דבר בעולם מחוץ לאושר בתה וקידום העניין הכללי – שכן גם היא היתה פעילה במקצת בענייני בטחון. היא דיברה עברית במבטא רוסי מודגש, אך היה בזה מין חן מיוחד ומין הדרת כבוד, כי סוף סוף מרצונה החפשי המירה שפת אם ובאה אל ארץ זרה ורחוקה כדי לבנותה מחדש. היא חזרה מהמטבח עם טס ועליו תה ועוגות, העמידה אותו על השולחן הקטן וישבה על הכורסה ממולי. השפלתי את עיני במבוכה, כי פחדתי פן תקרא את מחשבות הפיגולים על פני. כמה רציתי שתסיר מעליה את החלוק בתנועה פראית, תתפוס בי בזרועות רוטטות, תטילני יחד עמה על המיטה ותלחש באזני דברי טירוף ואהבה זולים, המוניים!

אבל כמובן לא היתה כל תקווה, וגם שמחתי על כך. כי איך אשא פני אחר כך אל מירה?

האם פתחה את הרדיו ואמרה שיש עכשיו קונצרט יפה מאד של בטהובן, ליאונורה מס' 3. מן הרדיו בקעו הצלילים הנפלאים והטהורים. האם הקשיבה בעיניים עצומות, וליוותה בהקשת אצבע קטנה על כוס תה את המנגינה, הידועה לה כל כך. איש לא הפר את השתיקה עד שנשמעו מחיאות הכפים. גם מחשבותי אני המריאו לספירות יותר טהורות.

“אני מבינה, כמובן, מדוע כתבת לי את המכתב”, פתחה האם, "ועלי להודות שאתה יותר פיקח משחשבתי. אך עליך להבין שאינני מתערבת בעניינים שבין בתי וידידיה. כמובן, היא עדיין צעירה וקודם עליה לגמור את האוניברסיטה, אך אני מבינה שבימינו קצת קשה לנוער להתרכז רק בלימודים. גם בזמני היה הנוער באוניברסיטה סוער מאד, ומשימות הדור לקחו את לבו יותר מתורותיהם של פיכטה וקאנט, אך תמיד אמרתי לה שלדעתי ההשכלה קודמת לכל, והיא הנשק העיקרי במאבק. מצד שני, כמובן, אני מבינה שבגיל הזה הלב עושה את שלו, אבל קצת שכל לא מזיק. אני מציעה לך, בתור אם, אף על פי שאין לי רשות לכך, לשקוד על לימודיך, כי בלי ספק יש בך כמה כשרונות. בכלל, כמעט ואין אנשים ללא כשרון. בכל אחד יש משהו, צריך רק למצוא את המשהו הזה. נדמה לי שהיית מצליח מאד בהיסטוריה, כי יש לך זכרון טוב. (אגב, היא קלעה למטרה באופן יוצא מהכלל, כי באמת כח הזכרון שלי הוא ממש פנומנלי. פעם אחת, אני זוכר, התערבתי עם איציק. על לוחות המודעות הופיעה מודעת אבל על זקנ אחת “שמתה בדמי ימיה בגיל 87”. לאיציק היה זכרון בלתי רגיל, הוא אמר 89. כמובן שאני צדקתי, והרווחתי לירה, כי הזקנה מתה בדמי ימיה בגיל 87).

לא הרהבתי עוז להפסיקה, היא גם פגעה בנקודה די כאובה, כי הייתי מין הולך בטל שלא עסק בשום דבר מיוחד, וגם מידת ההשכלה השיטתית שלי היתה מצערה מאד – היחידי שחשב אותי לאדם נבון היה איציק, אך דעתו של איציק באמת לא היתה שווה הרבה ואיש לא סבל אותו. בכל זאת התאוששתי ואמרתי: “את זוכרת את הטיפוס שהיה מסתובב כאן, רפי או אלכס או אלי או מה שמו, חשוב לי מאד לתפוס אותו בהקדם האפשרי”.

“אני מצטערת”, אמרה האם, “אבל זאת תוכל לשאול רק את מירה. אינני מתערבת בענייניה”.

היא קמה ממקומה, לקחה את הטס עם הכוסות הריקות ויצאה למטבח. ידעתי שהראיון נגמר. לרגע נדמה היה לי שקראה את הבעת פני, כי עיניה הביטו בי במין הבעה של תמהון ושאט נפש. מישהו צלצל בדלת והיא הלכה לפתוח. נכנס איש שמן בעל הדרת פנים וסנטר תקיף אומר מרץ, ידעתי שהוא ממלא תפקיד בטחוני חשוב. הם התחילו לשוחח ביניהם ברוסית. איך שהוא הצלחתי להגיד שלום רצוץ וחמקתי מן הבית. לא הרחק משם גרה עלמה מבוגרת, בת שלושים ומשהו, שהיתה מזכירת הליגה למען משהו, שבה עבדתי זמן מה כנער שליח. היה לה חדר עם כניסה מיוחדת בקומה השלישית, ואף על פי שהיתה מכוערת למדי, לא היתה נעדרת רגשות. היתה זאת האשה היחידה שאתה הייתי שוכב באופן קבוע, פחות או יותר. אינני יודע אם אהבה אותי. היא היתה נוהגת לבכות לעתים קרובות. כאשר היתה בוכה, הייתי בוכה גם אני, אם כי מסיבות אחרות. זה התחיל באופן די טפשי, כאשר היתה חולה פעם אחת ונשלחתי על-ידי המנהל לדירתה כדי למסור לה חומר דחוף. הואיל והייתי צעיר וחסר נסיון לא ידעתי איך להביע את רגשותי, התחלתי לשוחח אתה על ג’ודו. (אני אוהב ג’ודו, כי הוא מבטא את יתרונה של הרוח על הכח הגס, ומי כמונו היהודים יודעים זאת!). הדגמתי כמה תפיסות צוואר, והיא נהנתה והתבדחה מאד. לבשתי עוז וחנקתי אותה וביקשתי ממנה להשתחרר המחניקה. היא לא ידעה להשתחרר, וצחקה והשתעלה והתפתלה במיטה. פתרום מצאתי את עצמי רובץ עליה בכל גופי, חונק את צווארה וחש את גופה החם מתחת לשמיכה. אינני יודע איך זה קרה, אך שכבתי אתה. שנינו התביישנו מאד ולא דיברנו על המקרה, וגם לאחר שהפסקתי לעבוד בליגה הייתי בא אליה, תמיד בתירוץ כלשהו, ותמיד בדרך של צחוק והלצה ובדיחה הייתי תופס בכל מיני אברים בגופה, והיא היתה נחלצת בצחוק, ולבסוף הייתי שוכב אתה, ואחר היתה בוכה, וגם אני הייתי בוכה, מסיבות אחרות. אינני יודע מדוע אני מספר את כל זה, הרי אין לזה קשר לעניין. אך מכיוון שלאחר הביקור אצל האם דחף אותי איזה שד ללכת אל העלמה (בפני עצמי קראתי לה “העלמה”), הריני מספר זאת.

"העלמה " התפלאה על ביקורי, כרגיל, ודיברה על מצב בריאותה הרעוע. היו לה כאבים בגב. אמרתי לה לשכב על הבטן, כי אני יודע מין מסז' בחוליות השדרה המסיר כל כאב. עיסיתי את חוליות שדרתה, ותוך כדי עיסוי הפשלתי את חלוקה כלפי מעלה. היא צחקה ונאנחה ואמרה שזה כואב אבל טוב. לבסוף התגלה עכוזה – היה לה עכוז ענקי ולבן שהיה מעורר את תאוותי בצורה איומה. אחר כך בכתה ושאלה אם אכפת לי אם היא פתאום תמות, וסיפרה שרוצים לפטר אותה. לא ידעתי מה לענות, ונפרדתי ממנה. בדרך הביתה חשבתי על הפצצה המגנטית שלי והייתי מלא גאווה.

 

פרק שני: איציק מייעץ לי להיות בן אדם    🔗

רצה הגורל ובשבועות הקרובים לא יכולתי לתפוס אפילו את צל-צילו של רפי-דני, האדמה בלעה אותו. הסקתי שדברים חשובים מתרחשים, ומוטב לא להרבות בשאלות.

באותם הימים עליתי ירושלימה, כדי להירשם סוף סוף לאוניברסיטה. אפיזודה קטנה שלא אשכח קרתה לי בלכתי לתומי ליד המסעדה הקואופרטיבית. שוטר בריטי מזויין שאל אותי לתעודת זהות וערך חיפוש בבגדי. הוא ראה שאני מתל-אביב ושאל אותי מה אני עושה בירושלים. אמרתי לו שבאתי להירשם לאוניברסיטה. תשובה זאת לא סיפקה אותו והוא שאל: “איזו אוניברסיטה?” עניתי לו בגאווה שבארץ ישנה רק אוניברסיטה אחת, היא האוניברסיטה העברית של ירושלים, ואת הדגש שמתי על “העברית”. השוטר לא התרשם ביותר מדברי ולא תפס את חשיבותם, ועל כך הצטערתי.

במסעדה הקואופרטיבית פגשתי מכרים ללא סוף – מי לא היה שם? חברי מתנועת הנוער או מספסל הלימודים, רזרביסטים מהפלמ"ח, נערות בצמות ובסרפנים. הרגשתי כמו דג במים, ומכל צד עפו טפיחות על שכם והיה שמח וטוב.

החלטתי ללכת לבקר את שולה גולדין. היא בודאי תמצא לי את זה שאני מחפש(אגב, התברר לי סופית ששמו גבי). שולה גרה ברחביה, ברחוב רד"ק, בבית מיוחד שבו שוכנו כמה מאנשי הבטחון של ירושלים. ביום היו שם משרדים, ומשם התנהלה פעילות עניפה בכל רחבי הארץ, וגם בעולם. כדי למנוע חדירת אנשים לא רצויים, ניקנה כל הבנין ושוכנו בו רק אנשים מהימנים. שולה היתה בתו של גולדין, שעל כשרונו הדיפלומטי התהלכו אגדות. (הוא היה מארח קצינים בריטיים, משקה אותם לשכרה ומוציא מהם ידיעות חשובות לאין ערוך. פעם, למשל, עמדו לערוך חיפוש באחד המשקים, ואחד הקצינים הפליט את הידיעה בשעת שיכרות. מיד הזעיק גולדין את מי שהזעיק, וכאשר הגיעו הטנקים הבריטיים למקום, נאלצו להסתלק בבושת פנים, עם כמה שעונים שדודים).

את שולה היכרתי מזמן, וקשה לומר שהיו בינינו יחסים לבביים. היא היתה נערה נאה למדי, יהירה, ומסוגרת בתוך עצמה. אחד המפקדים הדגולים שנפל באחת הפעולות הסודיות היה חברה, ולא מזמן התפרסמו המכתבים שכתב אליה, מכתבים המפתיעים בעצמת הרגש שבהם. עלי היתה שולה מסתכלת מלמעלה, ואולי קצת בצדק, שכן עד אותה שעה לא הצדקתי ביותר את קיומי, בשעה שדברים גדולים היו מתרחשים בכל מקום, ואפילו אם לא היית איש הפאתוס יכולת לחוש במשק כנפי ההיסטוריה. אולם בזמן האחרון, כאשר ראתה אותי כמה פעמים בחברתה של מירה (ובוודאי גם שמעה משהו,), היתה מחייכת אלי מפעם לפעם וכנראה מצאה בי משהו משעשע. אמנם, די היה להתייחס אלי יפה ומיד הייתי הופך להיות משעשע מאד, אם גם לא רציני. מובן שלמרות שינוי היחס לא העזתי להציע לה ללכת אתי לקולנוע ונזהרתי שלא לנגוע בה אפילו בהיסח הדעת. פעם ניסיתי לכתוב אליה מכתב, אך גנזתי אותו, כי מצאתי שאינו מעניין מבחינה כללית.

שולה קיבלה אותי בסבר פנים די נאות, אף על פי שבאותה שעה היה שם מישהו. היכרתי אותו לפי הפרצוף, כי ביקר פעם או פעמיים בביתה של מירה בתל-אביב. היה לו איזה שם תנ"כי מובהק כמו עזריקם או ירובעל או זרובבל, אבל כולם קראו לו ביל. לא רציתי להפריע לה ושאלתי אם היא יודעת איפה אפשר למצוא את הברנש הזה, מתי או רפי, כי יש לי אליו עניין חשוב. כאן התערב ביל בשיחה ואמר שהוא מכיר יפה את הברנש, ואגב שמו לא מתי ולא רפי כי אם גבי, והם היו יחד בהכשרת עין השופט.

“את יודעת”, פנה ביל אל שולה, “עוד לא פגשתי בחור עם דם כמו גבי. פעם, באחד המסעות, יצאנו שנינו לפני המחלקה בתור גששים…”

את סוף הסיפור אינני זוכר, לכן לא אביא אותו. בינתיים הופיע איציק, וכרגיל התפתח מיד וויכוח סוער. איציק היה בעל לשון שנונה מאין כמוהו ופגיעתו רעה. אם סבלו אותו בכל זאת איך שהוא בחברה, הרי היה זה בגלל כשרונו המיוחד לצטט מאורעות ואנשים בדיוק מפליא, איש איש וסגנונו, ובשל רמתו האינטלקטואלית הגבוהה.

הפעם פתח איציק והתקיף את התנועה הקיבוצית. ואודה – נדהמנו כולנו. אפילו אני, שבדרך כלל איני קנאי ואני מניח מידה מסויימת של שוני והבדל בהשקפות ותמיד היו לי חברים גם מחוץ לתנועה, הזדעזעתי עד תוך תוכי. הוא אמר שאת מלחמת המעמדות יש לנהל לא על-ידי בריחה לחיק הטבע וחיים טהורים של משפחה נבחרת, אלא בעיר. ולא לבקש כסף מהבורגנים, אלא לקחת מהם את השלטון קודם כל. כל עוד ייכון משק קפיטלסטי, כך אמר, וכל עוד משווק הקיבוץ את תוצרתו העירה והינו תלוי בחוקי ההיצע והביקוש הקפיטליסטיים – ואפילו בתרומות יהודי אמריקה שמקורן בניצול העמלים – הרי הקיבוץ הוא מחלת ילדות אוטופיסטית, המושתתת על אדני הצביעות התמימה. ובעיניו אין הצביעות התמימה עדיפה על הצביעות המיתממת. ועוד הוסיף, שלגביו אין כל משמעות לציונות אם אינה כרוחה קודם כל בשינוי ערכים אמיתי ובמלחמת מעמדות אמיתית. שהרי אם לא כן, הרי לפנינו עוד אחת מהתנועות הלאומניות שפרחו כל כך בעולמינו!

הוא גינה את יחסן של מפלגות הפועלים לערבים (“נלחמים על תוצרת הארץ במקום להילחם יחד עם העמלים הערבים נגד האימפריאליזם”) ואמר שבמקום “השאלה הערבית” צריך יהיה בקרוב לדבר גם אצלנו על “השאלה היהודית”. אני חשדתי מיד שאיציק החליף שוב את דיעותיו, כי כך היה נוהג לפחות פעם בשבועיים, כי היה בעל אינטלקט סוער וחסר מנוחה. פעם אפילו התחיל ללמוד תלמוד.

שולה לא השתתפה בוויכוח, רק חייכה מפעם לפעם אל ביל, אבל ראיתי שמחשבותיה תפוסות בעניין אחר.

לי לא נוח היה כל ענין הוויכוח, והרי לא לשם כך באתי. אבל במקום שהיה איציק מופיע היה הוא הקובע בנושא השיחה. שאלתי עוד פעם על גבי. שמתי לב ששולה הסמיקה והתעוררה במקצת.

“הוא עכשיו נמצא במסילות בקורס”, אמר ביל.

החלטתי לקחת טרמפ למסילות. לפני שנפרדתי מהחבורה ביקשה ממני שולה למסור ד"ש לגבי “מזאת שקראה יחד אתו את ‘העורב’ – והוא כבר ידע מי זאת”.

למזלי היו לי כמה חברים בהכשרה של מסילות וגם אחד או שנים בין הנוטרים. אבל גם ללא חברים, אין שום קושי כידוע. לובשים חולצה ומכנסי חאקי, מחליפים כמה מכוניות משא, מגיעים בערב למסילות, נכנסים ישר למקלחת, מתקלחים, שואלים במקלחת מיהו מזכיר הקיבוץ, מראים לך אחד ערום בקבקבים המסבן את גבו ואומרים לך זה המזכיר, והוא אומר לך ללכת לאכול ולתפוס אותו בחדר האוכל אחרי הארוחה והוא יסדר לך מקום לינה. ואמנם אחרי ארוחת הערב הוא מסדר לך מקום לינה אצל אחד שנסע לתל-אביב לחופשה, ובשתים בלילה מעיר אותך השומר בטעות ואומר לך לקום לעבודה ברפת, אבל אתה מסביר את הטעות וזה לא נורא, אף על פי שבעצם הצלחת להירדם רק לפני רבע שעה,מפני שעד 1.30 בלילה ישבת עם החברה מסביב למדורה והרבית כזבים על דא ועל הא, ואחרי 1.30 ניסית דבר אל שוש או אל ציפ אך ללא הצלחה יתרה, כי היא חמקה לה והלכה עם מישהו אחר (המוכתר בעל השפם, שעליו מספרים שיש לו ילדים בכל קיבוצי העמק והוא דון ז’ואן נורא ואין כמוהו מיטיב לרכב על סוס, וכל זה דומה לאמת כמו סיפורי הקאובויים או האינדיאנים, אך מכיוון שהעניין הוא נכס צאן ברזל, איש לא יאמין לך שאין כאן אפילו טיפת אמת).

אם אני מאריך קצת במעין השתפכות זאת שאינה במקומה, יסולח לי. שהרי אני מספר בהווי שהיה ושוב לא יהיה. ואם טוב היה ואם רע אין זה משנה ולא כלום. החשוב הוא בזה שהיה ולא יהיה.

ובכן, גמרתי אומר לנסוע למסילות. לשם זה כמובן הייתי צריך לחזור לתל-אביב. את הערב ביליתי עם איציק, שלקח אותי אל חדרו במקור ברוך והירבה להג על כל מיני דברים שבעולם ויעץ לי להיות לבן אדם.

 

פרק שלישי: כ"ץ אומר לי להיות בן אדם    🔗

כשבאתי לתל-אביב, אמרה לי אמי שאתמול היה נחום כ“ץ והשאיר לי פיתקה. קראתי את הפתק, ובו ביקש ממני כ”ץ לגשת אליו. קראנו לו כ“ץ ולא נחום, אינני יודע מדוע, אף על פי שבבית הספר נהגנו לקרוא לתלמידים ואפילו למורים בשמם הפרטי. הוא היה בחור גבוה, יפה תואר, ואהוב על כולם. היה בעל כשרונות מזהירים, ובלי ספק התלמיד הטוב ביותר. אמנם איציק קיבל ציונים גבוהים בכל המקצועות, אך איציק היה בעל גאווה והיה מתאמץ מאד, כי לא נאה היה לו לקבל אפילו בזואולוגיה פחות מ-10. ואילו כ”ץ היה גורף את העשיריות ללא כל מאמץ. וכשם שאיציק היה דק וגרמי ומכוער, כך היה כ“ץ יפה, בעל חיוך רחב ופנים גלויות ורחבות. אני אהבתי אותו על כשרונו לספר בדיחות, הוא היה מצחיק אותי עד מוות. היה לו סגנון מיוחד, והיה נוהג להשתמש בביטויים כמו “אפס כי” ו”זולתי אם" ו“לא עוד” וכיוצא בהם.

אלמלא כ"ץ, לא הייתי זוכה להגיע לביתה של מירה אפשטיין. הוא שפתח בפני את דלת הבית ההוא, ובעצם נמצאתי שם תחת חסותו. היה בו מין טבע נדיב שכזה. ואף על פי שידע את רחשי לבי למירה (לא יכולתי להימנע מלהשתפך בפניו, באחד מערבי הקיץ האלה שנועדו להשתפכויות בני הנעורים, על ספסל בשדרות הקרן הקיימת), הנה לא רמז אף פעם על כך במעמד אנשים זרים ולא קרץ עין או חייך חיוך עקום כיודע סוד.

כ“ץ גר במעונות עובדים ברחוב פרישמן, כי אביו עבד בעתון “דבר”. אבל על כ”ץ עצמו לא השפיע הדבר, הוא עצמו היה אוהד סיעה ב'. ידעתי שהוא בבית בבוקר, ורצתי מיד לשם. בדרך פגשתי את בני, שהזדמן לחופשה בתל-אביב, כי גם הוא גר במעונות עובדים, וחטפנו שיחה קלה. לא ראיתי את בני אולי שנה. כי אחרי השביעית ירד מיד לנגב, והיה שם בהכשרת רביבים או כפר מנחם או משמר הנגב או משהו דומה לזה.

הופתעתי למראה השינוי שחל בו. בכיתה היה תמיד הטיפוס הילדותי ביותר, וכל המורים היו מוכרחים לסלק אותו מכל השעורים, כי היה מקבל התקפות צחוק בלתי פוסקות שהיו עוברות כסופה מידבקת בכל הכיתה. או שהיה אוכל נייר, שותה דיו ועושה כל מיני מעשים אשר לא ייעשו. בהפסקות היה עולה על הידים עד הקומה השלישית ובכלל היה קוף חייכני.

הפעם היה רציני, שזוף, פלגמטי במקצת, מבנה גופו התרחב, ובמקום הסנטר הילדותי והפנים העגולות והצוחקות צמח סנטר מרובע על צוואר מוצק של פר, ידים כבדות כמשוטים ורגלים איתנות. הוא הסתכל עלי בבוז מסותר ושאל אם אני עדיין עובד בליגה. הסמקתי במקצת (אף על פי שבשום אופן לא יכול היה לדעת על יחסי עם “העלמה”) ואמרתי שאני דווקא חושב להתגייס בקרוב לפלמ“ח, אך מכיוון שעזבתי את תנועת הנוער זה קצת קשה ולא נעים. הוא הביט בי בפקפוק ואמר שאולי אוכל להיכנס כ”בודד“, אבל להיות “בודד” זה לא חיים. שאלתי אותו בדרך אגב אם נכון מה ששמעתי שנכנס לחדר משפחה, והוא אמר שכן. אמרתי לו שאני הולך לבקר את כ”ץ ונפרדנו. (כעבור כמה ימים ראיתי אותו מכה לבדו, באומץ רוח לא מצוי, ארבעה קומוניסטים שניסו להפריע באסיפה למען רוסיה הסובייטית מטעם תנועות הנוער החלוציות).

כ"ץ ישב על המרפסת, יחף ובמכנסי התעמלות, וקרא ספר אנגלי של סאקי וצחק בקול רם. תמיד הייתי מוצא אותו צוחק בקול רם, מסיבה זו או אחרת. הוא נתן לי במתנה מילון כיס אנגלי ואמר לי שעד שלא אלמד אנגלית לא אהיה בן אדם. אחר כך שאל אותי אם שמעתי את הבדיחה על המשוגע, שאלתי אותו איזו בדיחה על משוגע כי אני מכיר כמה, והוא סיפר לי את זאת על המשוגע שהתכסה בסולם שהיה חסר בו שלב אחד. אחר כך סיפר לי כמה בדיחות על תוכים, וצחקנו שנינו.

הוא סיפר לי שהחליט סופית לא להצטרף להכשרה, וללכת ללמוד בטכניון. ההחלטה הזאת עלתה לו בדמים, כי בשל זאת היה עליו לנתק את יחסיו עם נירה. היתה זאת הפעם הראשונה שראיתי את כ“ץ קצת עצוב. היה זה סוד ידוע לכולם שהשנים הם זוג נאהבים, עוד מתקופת מחנה העבודה שלנו בשישית בעין-חרוד. אמנם כ”ץ לא דיבר על זאת אף פעם אבל אני חושב שהיה בא עמה גם ביחסים מיניים.

היא לא היתה יפה, אך מלאת חן. אביה היה אחד מפעילי הבטחון, והיתה קרובת משפחה מצד אחד לדודה של מירה אפשטיין, שהיה אף הוא אחד המפקדים הגבוהים, ומצד שני היתה קרובה לפרדקין, מראשי הוועד הלאומי ודמות מחנכת במלוא מובן המילה.

בינתיים נמצאה נירה בהכשרה, אך התחילה קצת לבוז לכ“ץ על שלא הפסיק את הלימודים יחד עם כולם אחרי השביעית, והאשימה אותו בנטיות לקרייריזם אישי. יכול אני להעיד על כל שלא היה בו מאומה מהקרייריסט, אלא שפשוט אהב אהבה מטורפת את המקצועות המדוייקים. נירה אמרה שבשעה זאת אין לשים לב לאהבות פרטיות אלא לצו השעה, ורמזה שהיא מוכנה לשכוח גם את אהבתה הפרטית. על זה ענה כ”ץ שלדעתו יכול כל אדם להביא תועלת לעניין הכללי רק אם אינו עושה שקר בנפשו ואינו מדכא את אישיותו.

“אינני מאמין באידיאלים”, אמר כ"ץ, "ומי שעולה על הגרדום יעשה זאת בשמחה ואל יעמיד פנים מעונות של עולה על הגרדום. ומי שמקריב את חייו הטובים והקלים ומקבל עליו חיים קשים, הבה יעשה זאת מאהבה כי כך ברצונו וכך הוא אוהב ואל ישים עצמו מופת לאחרים, כי אחרת הרי יש גם בזה מעין קרייריזם. אשר לי, אינני אוהב חקלאות, ואינני אוהב חיים קשים. לעומת זאת אני אוהב מתימטיקה ומכונות, ואני שונא צביעות. ואינני רוצה ללכת לקיבוץ כדי להיקרא אחר כך לתפקיד בעיר ולבוא לשבתות לקיבוץ כדי לשמור על הקשר ועל התואר הרם, או לעזוב ולהיות “חבר קיבוץ לשעבר”.

הוא התלהט קצת בדברו, וגם זה היה מוזר, כי מטבעו היה לא קנאי וקר מזג. אך כנראה שקריעת היחסים עם נירה השפיעה עליו. (כעבור כמה שנים עזבה את הקיבוץ ועברה עם בעלה, אף הוא חבר קיבוץ לשעבר, לאחת משגרירויותינו באירופה. בעלה היה שם נספח צבאי והיא למדה קרמיקה).

אני מרגיש שאני מדלג מעניין לעניין ללא קשר, אך ראשית אינני סופר ולא בן סופר, ושנית נדמה לי שקיים קשר טבעי בין הדברים המרופרפים הללו, אם כי אינו בולט לעין.

כ"ץ קרא לי כי שמע על התקררות היחסים ביני ובין מירה, וגם מפני שרצה כפי הנראה להקל על עצמו את לבטי החלטתו. סיפרתי לו בגילוי לב על אהבתי הגדולה למירה וכיצד אני מרגיש את עצמי חסר ישע בעניין זה. הוא ניחם אותי בפתגם שאינני רוצה לחזור עליו על הסבלנות, הפיל והתרנגולת, ויעץ לי לנהוג בסבלנות.

שאלתי אותו אם הוא מכיר את גבי. הוא לא הכיר. נתתי בו סימנים, והוא אמר שאם כך, הרי זה לא שום גבי אלא אורי ממשמר-העמק. סיפרתי לו שאני נוסע למסילות אבל לא אמרתי לשם מה. הוא אמר לי למסור ד"ש לעוזי, ונפרדנו.

 

פרק רביעי: הביקור במסילות    🔗

הנסיעה עד מסילות עברה ללא מאורעות מיוחדים. עד בית ליד הגעתי במכונית משא שנסעה לנתניה. מבית ליד עד עפולה נסעתי במכונית צבאית בריטית. הנהג הסתכל עלי בחשד אבל בוודאי חשב שעם יהודי על הגג יותר בטוח לנסוע. בעפולה אכלתי פלאפל וניסיתי לעצור טרמפ על יד “תנובה”. אינני יודע מדוע תמיד כשאני בא לעפולה אני נזכר בשיר:

"מעפולה באתי תל-אביבה ברכבת יום שישי,

יש לי דג מלוח באמתחת ותסרוקת על ראשי".

אבל ככה זה לא יעזור כלום. אני בכל זאת מקווה שפעם תהיה בעפולה אופרה כמו שחלמו אבות העיר.

בעפולה תפסתי מכונית שנסעה לבית-אלפא. בדרך ראיתי שנים שאני מכיר על מכונית משא שנסעה בכיוון לחיפה. הספקנו לצעוק “אהלן!” איש לרעהו ומכונית נעלמה בתימרות אבק. בבית-אלפא נכנסתי לחדר האוכל לאכול ארוחת ארבע, ומשם ארבע, ומשם עד תל עמל תפסתי עגלה. בתל עמל לא היכרתי נפש חיה ומשם הלכתי ברגל עד מסילות.

נכנסתי למקלחת, התקלחתי, אבל לא שאלתי מיהו המזכיר, כי מקום לינה יכולתי לסדר לי באופן אחר ולמה להטריח. הלכתי לחדר האוכל ושאלתי מי יודע היכן אפשר למצוא את גבי. אמרו לי ללכת למחנה האוהלים בקצה המשק ושם לשאול. זאת בעצם יכולתי לנחש בעצמי. במחנה האוהלים היה הראשון שתפסתי נחצ’ה. אותו אני מכיר עוד מהשכונה, וכשהיינו קטנים היינו חברים די טובים. מאז הייתי נפגש עמו לפעמים על יד “ויטמן” או על שפת הים. פגשתי עוד שני ידידים טובים, יורם וניסן, ואתם ביליתי אחר כך את הערב. נחצ’ה הראה לי את האהל של גבי והשאיר אותי שם. איש לא היה באוהל, ישבתי שם על אחת המיטות וחיכיתי.

זה היה אוהל עגול עם תורן אחד ובו שתי מיטות ברזל, כד חרס למים, מנורת נפט,כמה מזוודות ועל המזוודות עתונים וספרים. פשפשתי קצת בין הספרים ומצאתי את “אנשי פנפילוב”, “ידידות שנפסקה”, “פואמה פדגוגית” ועוד, אבל את כל זה כבר קראתי והיה לי אפילו בבית. מתחת לספרים מצאתי רומן זעיר מעוך ומכוסה כתמי שומן של י. ריטו בשם “פרצי בן חיל”, ופתחתי אותו כדי לראות אם אני זוכר את השורה הראשונה שהיתה: “ידידי ראש הנחושת הטיח את הבקבוק בתנועה קלילה בראשו של תופס ההגה”. זה היה בדיוק כך. מצאתי עוד רומן זעיר של אוליבר ג. אוסבורן בשם “נפש האקדח”, וגם ספר תנ"ך ומפת ארץ-ישראל, עם הנגב בצד מחוסר מקום.

נכנס בחור גבה קומה, בעל סנטר תקיף עם קצת אי-תגלחת גברית כחולה והבעת פנים נמרצת. הוא מדד אותי מלמעלה למטה ואמר: “אני גבי. שמעתי שאתה מחפש אותי”.

חשבתי שאני מקבל שבץ. מפני שזה לא היה בשום אופן האדם שחיפשתי. אמנם היו כמה קווי דמיון, אם תרצו, אבל זה היה בהחלט לא הוא.

כנראה שראה על פני את המתרחש בתוכי, כי פתאום שאל: “אז מה? אני לא מוצא חן בעיניך? לא כמו שסיפרו לך?” הוא חייך ואמר: “אין דבר. הזעזוע הראשון יעבור. אמנם כשצריך אני רוכב על אנשים, אבל לפעמים אני גם עוצם עין מכל מיני דברים, אם כל השאר בסדר”.

אמרתי לו שלא זה העניין, אלא שישנה כאן טעות, מפני שאני מחפש מישהו אחר ששמו גבי, וכשהייתי בירושלים אצל שולה גולדין היה שם מישהו שאמר שגבי נמצא במסילות (כשאמרתי את השם שולה גולדין הוארו לפתע פניו).

הבחור נראה תפוס בהרהורים ואמר: “זה קרה לי כבר כמה פעמים, מחליפים אותי לפעמים עם גבי מתל-יוסף. אגב את שולה גולדין אני מכיר, מה אתה?”

אמרתי לו שהיא ביקשה למסור ד"ש לגבי מאחת שקראה אתו את “העורב”, אלא שעכשיו באמת אינני יודע למי למסור אותה.

“אם תראה אותה”, אמר גבי, “אמור לה שדרישת השלום הגיעה למטרתה ללא אבידות, התחפרה במקום ואחר המשיכה לנוע בכיוון בלתי ידוע”.

“איפה נמצא גבי מתל-יוסף?” שאלתי.

“אין לי שום מושג, אבל בטח לא בתל יוסף, כי רק אתמול הייתי שם. אבל אין דבר”, הוסיף “מכיון שכבר עשית את כל הדרך הארוכה הזאת, תישאר כאן לארוחת ערב ואחר כך תוכל להשתתף בהווי, אם אתה רוצה”.

הודיתי לו מאד ואמרתי שיש לי גם כמה חברים במחלקה, והוא אמר שאם כך הרי זה מקל מאד על קליטתי ונפרד ממני בטפיחה נמרצת וידידותית על הכתף.

את הלילה הזה לא אשכח לנצח. ביליתי אותו יחד עם כל החברה מסביב למדורה על שפן שנסחב מהשפניה מבעוד יום ועתה היה ניצלה ומפיץ ריח ניחוח (נחצ’ה המם אותו במקל במכה אחת, כי היה מומחה גדול לעניין, פשט את עורו וערך אותו נתחים נתחים על האש), על פינג’אן קפה שהועמד על חצובה, וגם ההל שבלעדיו לא יכון קפה לא נעדר, ומישהו שר שיר עצוב בערבית, יה-לילי, וכולם ענו אחריו במקהלה, ואחר שרו כמה מנגינות רוסיות עם מלים מענייני היום, שחוברו בידי פייטן צעיר מאנשי ההכשרות, ועוד שירים בלי מנגינה עם הומור בעל צביון מקורי, והליל היה שקט וחם וההד עלה מהגלבוע ועד הרי הגולן, אבל את הערבים האלה היה מי שתיאר ואל לי לחזור על המפורסמות. הייתי כל כך שבע רצון עד ששכחתי אפילו להצטער על נסיעת החינם.

מה שקרה אחר כך אינו מובן לי עד היום, אני מניח שביסודו של דבר היתה נעוצה אי-הבנה מצערת.

אחרי ההילולה השקטה פרשתי לישון באחד האוהלים, ואך עצמתי את עיני הוטלה עלי שמיכה ומכות מקל אכזריות ניתכו עלי מכל העברים. מרוב פחד וכאב התעלפתי, וכמו מתוך חלום שמעתי קולות פקודה קצרים, ולאחר זאת השתרר שקט ממושך. הרגשתי שמטלטלים אותי, עוקדים אותי, מטילים אותי לאיזה שהוא מקום, ושוב שקעתי בעלפון, ומפעם לפעם הייתי מתעורר ושומע שאון גלגלים. כפי הנראה הובילו אותי לאיזה מקום.

כאשר פקחתי את עיני, מצאתי את עצמי קשור למיטת ברזל באיזה חדר שהוא חדר ששימש כנראה כמין מחסן. בחור חסון בבגדי חאקי נכנס והביא לי כוס מים. אחר כך באו עוד בחורים והיכו אותי במקלות עד שאיבדתי את הכרתי. כאשר התעוררתי שוב, שמעתי קול שקט שואל אותי מי שלח אותי לרגל, והיכן גרים אנשים אלה ואלה (את שמותיהם קרא לפני בקול רם אך איש מהם לא היכרתי).

אינני רוצה להאריך בתיאור העינויים שעברו עלי, כי כאמור, היתה כל זאת אי-הבנה פשוטה. יכול אני לומר בקיצור רק שבמשך שבועיים הוכיתי יום יום, הורעבתי, כמה מאצבעותי נשברו ומכות המקל שירדו על ראשי טשטשו אותי למשך כמה חודשים. פעם אחת מתוך עילפון, נדמה היה לי שראיתי לפני את פניו של גבי – לא זה ממסילות, כי אם זה שאותו חיפשתי כל כך – רציתי לצעוק ולהגיד שסוף סוף מצאתי אותו, ויש לי משהו חשוב מאד למסור, משהו שיביא תועלת עצומה לאין ערוך לעניין העם היהודי, אבל לא היה בי כח, והמכות טשטשו את שכלי.

בסופו של דבר הוטלתי בלילה אחד על הכביש השומם, מלווה באלות ושבועות ואזהרות שלא לספר דבר אם אינני רוצה להמיט רעה על עצמי. לפנות בוקר עצרתי מכונית משא שהובילה כדי חלב מעמק הירדן לתל-אביב וכאשר הגעתי הביתה מצאתי את אמי מטורפת למחצה. שבוע ימים שכבתי הוזה על הספה ולא רציתי לדבר עם איש. הייתי מלא בושה. לבסוף קמתי ויצאתי, להמשיך את חיי כמקודם. וזוהי הפעם הראשונה מאז שאני מספר את הספור הזה. מובן מאליו שזה לא השפיע במאומה על יחסי לעניין הכללי, כי אני יודע שאי-הבנות עלולות לקרות תמיד, והן חלק בלתי נפרד מכל מלחמה.

 

פרק חמישי: הבית העקום ברחוב דיזנגוף    🔗

עניין הפצצה המגנטית לא נתן לי מנוח, והחלטתי לשכוח את גאוותי וללכת אל מירה. תחשוב לה מה שתחשוב, אבל למען האמת אני הולך אליה לא מתוך מניעים אישיים, ודי לי שאני יודע את האמת.

מירה קיבלה את פני בקרירות ניכרת ואמרה שלמען האמת לא פיללה לראות אותי כל כך מהר, כי אני בוודאי עסוק בעניינים חשובים כך היא מקווה, ואם בכל זאת מצאתי לי פנאי להציץ, מה היא יכולה לעשות למעני, אף על פי שהיא עסוקה למדי ואין לה הרבה פנאי. אמרתי לה שבאמת אני עסוק בדברים חשובים, ודווקא בזה היא יכולה לעזור לי, כי אני מחפש את גבי.

“איזה גבי?” שאלה מירה בתמהון.

נתתי בו את כל הסימנים שזכרתי. מירה נראתה נבוכה, ורוחה כאילו שוטטה באילו מחוזות רחוקים (כמה רציתי להימצא באחד המחוזות הנסתרים הללו, ולפגוש אותה כך, כאילו באקראי, ושוב לא להיפרד!), ולבסוף הודיעה קצת ברטט, שאם כך הוא הדבר הרי אין לה מה להוסיף על מה שאמרה קודם.

לא ידעתי אם לקבל את דבריה בתמהון או ברוגז, אך ברגע זה נשמע צלצול בדלת. מירה ניגדה לפתוחה וחזרה עם בועז אורלינסקי.

בועז אורלינסקי היה משורר שהתחיל להתפרסם באותה תקופה, והיה חותם על שיריו א. בועז. אני סבור שהיה מאוהב במירה בסתר, כי רבים משיריו היו מוקדשים ל“מ.”. היו אלה שירים גבריים סוערים, בהם הישווה המשורר את עצמו לנהר איתן, למפל שלג, לזאב רעב, לכשיל ולמפץ.

אני לא אהבתי את השירים של בועז, אף על פי שמבחינה לשונית הצטיינו בעושר בלתי מצוי, כי אני מכיר את הארץ יפה ומעולם לא ראיתי בה נחל איתן או זאב רעב או מפל שלג חוץ מאשר בגן חיות או בקולנוע. לא התביישתי להגיד זאת לבועז, אבל הוא אפילו לא הטריח את עצמו לענות לי, ולמירה אמר בהזדמנות פרטית שהפרובינציאליות אוכלת בנו בכל פה.

אגב, את כל העניין סיפרתי בשעתו לכ“ץ, והוא אמר לי בצחוק שהזאב הרעב של המשורר אינו אלא כתם על הסדין. לפעמים אינני מבין את הבדיחות של כ”ץ.

כאשר בא בועז, מצאתי הזדמנות להסתלק, כי לא אהבתי להיות אתו בכפיפה אחת, והשארתי אותו להשליך כדורי שלג על מירה. הלכתי שוב ל“עלמה”, ושיחקנו במחבואים. היא התחבאה בחדר האמבטיה, עירומה כביום היוולדה, בתוך ערימת סדינים שהיתה מוכנה שם לכביסה. גיליתי אותה במחבואה בצעקת “קוקו!”, ודפקתי אותה על הסדינים. היא התפתלה בצחוק ואמרה שבדירה כל כך קטנה אי אפשר להתחבא, ומתי סוף סוף תעבור לדירה יותר אנושית.

אני רוצה להתנצל על הדרך המשונה שלי בסיפור המאורעות, אבל אינני סופר דברי הימים ולא התכוונתי לכתוב היסטוריה. חוץ מזה, הרי סוף סוף כולנו עברנו יחד את התקופה ההיא ושלד המאורעות מוכר לנו יפה. למי שאינו יודע אזכיר שבאותה תקופה שלטו בארץ האנגלים, בזכות מנדט שקיבלו מחבר הלאומים, והצהרת בלפור שניתנה ביום ב' בנובמבר 1917 אישרה את זכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ-ישראל. ושעם התעצמותו של הישוב העברי אחז אותם פחד והם החלו להתכחש להבטחותיהם, וגזרו על העלייה ועל קניית הקרקעות. אז קמו הטרוריסטים שהכריזו שהבריטים הינם כובש זר במולדת העברית ויש לגרשם בכח מהארץ, ופתחו במעשי טרור. כתגובה על מעשי הטרור הגבירו הבריטים את הכוחות המזויינים ובסופו של דבר הפכה הארץ למצודה משוריינת מוקפת גידרי תיל שבה הילכו טנקים ומשוריינים והטילו אימה על האוכלוסיה. כנגד תפיסה זו של המיעוט הטרוריסטי היה רוב הישוב המאורגן, שלא רצה להסתכן במערכה גלויה עם הבריטים מחשש שמא יחריבו את מפעלינו והיש שבידינו, והעדיפו מלחמה פסיבית של תעמולה עם התעצמות. הם קיוו על-ידי כך לרכוש את אהדת העולם ולאלץ את בריטניה לחזור בה מגזרותיה ולחדש את העלייה לארץ, ביחוד מאחר שהעולם זועזע על-ידי רצח ששה מליון יהודים. היות והפורשים חיבלו בעמדה זו על-ידי מעשי הטרור, נערך מצוד עליהם, מנהיגיהם נתפסו ונמסרו לשלטונות הצבא, והם הוגלו מהארץ וחזרו אליה רק עם הקמת המדינה היהודית. אולם מאסר הטרוריסטים לא מנע את פעולתם, והם המשיכו לזרוע טרור. ועכשיו אני יכול לחזור לסיפורי.

כאשר חזרתי הביתה מהביקור אצל מירה עברתי ליד הבית מס' 63 ברחוב דיזנגוף. לתמהוני ראיתי שכל הנוף השתנה. במקום שבו עמדה הסנדלריה היתה עכשיו המסעדה, היתה הסנדלריה. אלא שעתה היה זה בית מידות חדש וענקי. הרגשתי מיד שדברים גדולים מתרחשים. אמנם, מה שקצת לא מצא חן בעיני, היה שהבניין היה עקום במקצת, כמין עקמימות של מגדל פיזה, אם גם לא באותם הממדים. אבל הרגעתי את עצמי במחשבה שבכל מפעל בעל מידות ענק יכולה לחול עקמימות קטנה, ואין לשפוט על היקף המפעל וחשיבותו לפי סטייה קלה שבקלות מחוקי הכובד. מצד שני, חשבתי, שוודאי היתה כוונה מודגשת בדבר, ואנחנו כבר הוכחנו לא פעם שבמקום שבו נכשלו המומחים וניבאו רק שחורות, שם התגברה הרוח החלוצית גם על הבלתי אפשרי וחוללה ניסים שהדהימו את העולם. רציתי להיכנס לסנדלריה ולשאול על רפי, אך נזכרתי שאינני יודע את הסיסמה.

בבית מצאתי לתמהוני הרב את שולה גולדין. היא ישבה על כיסא, דוממת, והבעה של כאב ושקט אצילי על פניה. לבירכת השלום שלי ענתה בניד ראש קל, ובקול נמוך. סנטרה רעד קצת, ראשה צנח על חזה, והיא התחילה להתמוטט. תפסתי אותה בעוד מועד, והיא נפלה ללא רוח חיים בזרועותי. הרגשתי את חזה הצעיר והחם נלחץ אל חזי, ואת פטמותיה הקטנות והקשות דוקרות אותי מבעד לחולצתה הדקה. לרגע שכחתי את כל מה שמסביבי והעברתי את ידי בהיסוס על חלקת חזה, אך נרתעתי ובושתי למראה הנוגע עד הלב. חשתי למטבח להביא כוס מים, הטיתי את פניה לאחור והשקיתי אותה. היא פקחה עינים עצובות, מלמלה משהו ואחר אורו פניה לחיוך מיוחד במינו, שעצב ושחוק משמשים בו בערבוביה. לפתע, ללא סיבה, נשקה לי בחום על שפתי ואמרה שאני קטן ומתוק. התביישתי מאד, ליוויתי אותה לדלת ונפרדנו.

 

פרק שישי: נפש הפצצה    🔗

לפצצה שלי יש נפש.

קראתי שפילוסוף אחד אמר שלמגנט יש נפש, כי הוא מפעיל ומניע את הברזל. אני חושב שזה נכון. אינני חושב שהוא אמר מה שמייחסים לו שהכל מלא אלים, כי במקום שיש נפש שם כבר ממילא אין צורך באלים.

לא במהרה הבינותי שלפצצה שלי יש נפש. אבל ככל שהלכתי והתעמקתי בה, ושכללתי אותה בדמיוני עד שהגיעה לשיא היעילות והחיסכון והדיוק שכולם היינו הך, התחלתי להבין גם את הלך רוחה ואפייה. הלך רוחה כמובן אינו נכון, כי אין לה רוח, אבל אפייה נכון. איני מתפלא על שחשתי במציאות נפשה של הפצצה רק לאחר ששכללתי אותה, כי לעתים קרובות הדברים יותר חזקים מאתנו ואנו משתוממים על החיים והמשמעות החזקה שניתנו לדברים לאחר הדחיפה הראשונה שנתנו להם, ולאחר דחיפה זו שוב אין הם תלויים בנו. כך בודאי קרה גם לאלוהים כאשר ברא את האדם, אם נכון הוא הדבר.

לפני זה ברצוני להעיר שאני מחלק את בני האדם לא לטובים ורעים או לרעבים ושבעים ואפילו לא לזכר ונקבה, כי אם לאמנים וללא-אמנים. ואם נכון הוא שאלוהים ברא את האדם בצלמו (דבר שאני כופר בו, ואני כופר במציאות האלוהים הן כישיש בעל זקן שנתן תורה לבני אדם והן ככח מופשט המניע את הבריאה והן כרוח הבריאה המצויה בכל, ולדעתי כל זה הבל הבלים ופטפוט של פילוסופים, כי אינני סבור שהבריאה בכלל נוצרה וכי חייבת להיות לה סיבה או סיבת הסיבות, ויותר נכון לראות בה משהו סתמי), אבל נחזור לראשית המשפט הארוך הזה: אם ברא אלוהים את האדם בצלמו, הרי נתן בו רק את צלמו החיצוני ולא את נפשו. דבר זה ברור ומובן מאליו, כי נפש האדם אינה מושלמת, כלומר אינה מוגמרת. האמנים, המציירים ומפסלים את צלם דמות האדם, נותנים בה את הנפש האלוהית. כי נפש הפסל והתמונה אינם נפש האדם אלא נפש ערטילאית הנתונה בחומר דומם שצורתו כצורת האדם. ודווקא היותו של החומר הזה דומם היא המאפשרת לנפש האלוהית לשכון בתוכו, כי על כן אינה מוגבלת אז במיגבלות הגוף. ואילו המהנדסים ובעלי המלאכה הבונים אניות ומכונות ושאר חפצים שאינם דומים לאדם אלא משמשים אותו, נותנים בחפצים אלה את נפש האדם, אותה נפש שאינה באה על תיקונה כל עוד היא נתונה בגופו של האדם, בשל המיגבלות החמריות שלהן נתון גופנו.

לתדהמתי הרבה נוכחתי שבפצצה שלי טמונות כל התכונות האנושיות הטבועות בכל אחד מאתנו, אלא שאין אנו יכולים להביאן לכלל גילוי.

ראשית, היופי הפשוט, המדוייק, היעיל, המושלם. אותם קווי זרם, שכשם שהם מקטינים את התנגדות האוויר כך הם יפים, טהורים, ויש בהם אולי הצורה הגיאומטרית האסתטית והמושלמת ביותר. ואין לי ספק שנפש האדם ניחנה בשלימות מתימטית וגיאומטרית, הקיימת רק בטבע הדומם או המופשט.

הכח, החוזק והעצמה שבמיבנה. הכל מכוון למטרה אחת, שהיא המרכז הגיאומטרי ונקודת השיא של הכח. ושם, באותה נקודה קטנה שהיא המוקד של הקונסטרוקציה והצורה, שם גם הנפש והמטרה שלשמה נוצרה הפצצה.

המהירות, השמה ללעג כל מהירות אחרת של מסה שווה לזאת, שלא לדבר על קרני האור שהן בסדר גודל אחר.

הדיוק.

וכל המעלות האלה, שהן שלימות עילאית והרמונית של צורה חיצונית עם תכונות פנימיות, לא באו אלא לשרת מטרה אחת, ומטרה זו היא נפשו של היופי והכח הזה: לעוט כנץ, תוך שניות מספר של חיים (כי הפצצה נולדת אך ורק ברגע בו היא מופעלת, ועד אז היא כעובר במעי אמו) – אבל איזה חיים נפלאים, חיים של מרידה נועזת בכל הארציות ובכל הקטנות והשיפלות – כדי למלא משימה אחת, עליונה ויחידה ואין בילתה: למות בנפץ. הנה כך, רק במותה משיגה הפצצה את פיסגת ותכלית חייה, אבל היא משיגה אותה על הצד המפואר, הנורא והמרעיש ביותר. וכאשר היא מתה, היא זורעת מוות, כשם שהחיים זורעים חיים. אבל כמה זה יותר ממשי!

והאם אין בכך מילוי השאיפות הכמוסות ביותר בנפש האדם? האם אין בפצצה שלי כל מה שיכול היה להיות באדם, אילו היה מושלם בגופו כמו הפצצה? האם אין במותה ההירואי של הפצצה משום שילומים וניחומים על מותו הארצי והדל של האדם?

ובמה יתגדל האדם על הפצצה: רק בדבר אחד, בזה שהוא מסוגל להמשיך את קיומו על-ידי הולדה. אמנם יתרון רב בזה, אך היתרון הוא מדומה, כי אותו אדם לא נולד בפעם שניה ומכיוון שהוא מת הינו מת. על כן אין ביתרון זה משום פיצוי, ורק הפצצה שלי משיגה במותה את הפיצוי המלא על תכליתה. ולכן הפצצה שלי היא האדם החדש, האדם של מחר, שלעולם יישאר בגדר חזון ולא יתגשם. אדם זה אין לו שפה ואין לו היסטוריה ואולי אפילו חושים אין לו, אך יש לו כח, יופי, מהירות, מטרה וכח ביצוע –והרי זו הנפש. במובנה המופשט והטהור ביותר.

נרדמתי במחשבות אלה.

חיברתי לי טבלה, שתעזור לי למצוא את האיש שאותו אני מחפש, כדי למסור לו את סוד הפצצה. בעזרת טבלה זו קיוויתי להכניס סדר בנתונים הידועים לי על האיש ובעזרת נתונים אלה למצוא אותו. בטבלה הבאתי מצד אחד את השמות האפשריים של האיש, ומצד שני את תכונותיו.

אפשר לקרוא את הטבלהמכל הצדדים:

הלכתי אל כ“ץ להתייעץ בנוגע לשנת השירות שלי. כידוע, אי אפשר היה באותה תקופה לקבל תעודת בגרות או להיכנס לאוניברסיטה אם לא מילאת את שנת השירות, שהיא: שנה בנוטרות או שנתיים בהכשרה מגוייסת או בפלמ”ח. כ"ץ עצמו מילא את השנה בנוטרות, ועתה למד בטכניון. ומכיוון שרציתי להיכנס לאוניברסיטה, ומכיוון שכליותי יסרו אותי על שלא מצאתי דרך לשרת את העם, הלכתי להתייעץ אתו.

לצערי הרב מצאתי אצלו את איציק, כך שבמשך כל הזמן שאיציק היה שם לא יכולתי כמעט לפתוח את הפה. כי, כאמור, במקום שבו נמצא איציק שם הוא היה הקובע מי ידבר ועל מה ומתי.

מצאתי אותם באמצע וויכוח על תנועת הפועלים היהודית בארץ-ישראל, על השאלה הערבית, על הטרור והפורשים, ועל הדרכים למלחמה באימפריאליזם.

איציק הצדיק את מסירת הפורשים לידי הבריטים, ואילו כ“ץ טרח כל הזמן להזכיר שארצנו אינה מדבר שממה שעל כן חיים בה גם הערבים, שעד עתה טרם מצאה הציונות לנכון להכריז על ארץ-ישראל כעל המולדת העברית. התפלאתי מאד לשמוע דברי כפירה כאלה מפי כ”ץ, ידידי הטוב ביותר, דברי כפירה שהזכירו בסגנונם את “המעש”, עתונם של הפורשים מלח"י. אך יש לזכור שבאותם הימים נחנק הנוער שלנו באפס מעשה או בתחליף למעשה, בהבטחות מילוליות לפעולה לאומית, ורבים טענו שיש הבדל של קצב בין ההנהגה הזקנה והדור הצעיר. היו כמה יוצאי דופן חלשים שבשעת מרירות שכחו את חובת המשמעת והחלו להרהר הרהורי כפירה, והיה זה חזון נפרץ באותם הימים לשמוע אפילו בין טובי הנוער שלנו דיבורים המזכירים בסגנונם את הפורשים. למזלנו לא הלכו עד הסוף בדרך הרת סכנות זאת, ונעצרו בכל זאת על גבול המרות.

אין להכחיש שגם אני סלדתי אישית מפני מסירת הטרוריסטים לעינויים בידי האנגלים, ויכול להיות אפילו שכמה מאלה שעסקו בפעולה זו הפיקו ממנה גם כמין סיפוק אישי שאינו נאה, אך אין לתת לרגשות אישיים להשפיע על עקרונותינו. החברה זקוקה גם לתליין, וברור שהתליין אינו נפש זכה ועבודתו היא עבודה מאוסה. אך היא הכרחית, ולכן כל הכבוד לתליין המאוס ובוז לשודד, אפילו הרומנטי ביותר.

חיכיתי בסבלנות עד שאיציק ילך לו, ורק אז פניתי אל כ“ץ. אינני יודע מה דחף אותי באותו רגע לספר לכ”ץ את סוד הפצצה שלי. כ"ץ מילא את פיו צחוק, ואמר שאני כבר הבחור מספר 1932 שממציא פצצה מגנטית או אנטי מגנטית בתל-אביב והסביבה, מבלי לכלול את פתח-תקווה.

חשבתי שאני מתעלף, כ"ץ מסוגל להתבדח אפילו אני לא יודע מתי. אבל הוא לא התבדח. עד כדי כך הכרתי אותו. כל גאוותי התנדפה כעשן. שוב לא הייתי יוצא דופן, אלא סתם אחד כמו כולם, חיילים אלמונים בשירות העם, ואפילו לא מהראשונים בשורה.

אפילו אני כבר המצאתי שני טיפוסים משוכללים של פצצה מגנטית, אמר כ"ץ, וכבר מסרתי את התכנית למוסדות המוסמכים. ואפילו בועז אורלינסקי, שאינו אלא משורר, המציא גם הוא פצצה. ואם הוא כותב שירים, הרי זה רק מפני שהפצצה שלו הינה פרימיטיבית למדי בהשוואה למה שעשו האחרים. וכדי לפצות את עצמו ולהוכיח לעצמו ולאחרים שהוא בכל זאת משהו, הרי הוא יושב וכותב שירים.

ולא עוד, אמר כ"ץ, אלא שהוקם אפילו מוסד מיוחד לריכוז כל החומר הנוגע בדבר ולתיאום בין האגפים השונים העוסקים במחקר הפצצות.

שאלתי אותו במרירות אם המוסד אינו ברחוב דיזנגוף 63. כ"ץ חייך ואמר שתיאר לעצמו שביום מן הימים יוודע הסוד הזה גם לי, מכיוון שזה סוד הידוע לכל.

ואם אינך מאמין לי, אמר כ"ץ, הרי אני יכול לספר לך שבשבוע שעבר הוזמנתי לכנס פעילים סגור שהתקיים אי-שם ברחוב דיזנגוף, ופרדקין נאם שם.

פרדקין אמר באותו נאום שזוהי הפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה שהגניוס היהודי פועל באופן חופשי. והוא גאה ומאושר לציין שהנוער העברי, העומד על הרמה האינטלקטואלית הגבוהה בעולם, אינו פורח בעננים ואינו שוגה במוזות ערטילאיות, אלא חדור הכרה עזה בצרכים המידיים של מלחמתינו הלאומית וכל כוחות רוחו הינם קודש לדבר אחד בלבד: ביצור עצמתינו.

“עם ספר אנחנו”, הכריז פרדקין, “אך הספר והסיף יחד ניתנו. ולא מקרה הוא שטובי המשכילים הצעירים שלנו צמודים למציאות של מלחמתנו ומשרתים אותה בגופם וברוחם. וכולנו מרכינים את ראשינו בפני ההקרבה העצמית הגדולה של נוער זה, היודע בשעה זו לוותר על שעשועים רוחניים שהם בגדר מותרות ואינו מייגע את מוחו ברעיונות סרק שאין מהם מוצא ואינם מוליכים אלא ליאוש ובריחה מהחיים. והעדות היא 1932 הפצצות שהומצאו בשנה האחרונה בתל-אביב. ואם אני אומר 1932 אינני מגזים, אך גם אינני מגלה את כל הקלפים שבידינו.”

“העם העברי במולדתו הינו שוחר שלום” הוסיף פרדקין, “ואנו מקווים שהפצצות שלנו תהיינה אך ורק מכשיר לכיבוש השממה ולאחוות עמים. ויותר מכל, משמשות הן עדות חיה לכח היוצר הטמון בנו, שעוד יוכיח גדולות ונצורות.”

ומה יהיה על שנת השירות שלי, שאלתי.

תלך אל קריינמן ותתגייס לפלמ“ח, אמר כ”ץ.

קריינמן היה מקציני הגיוס לשלוחות הבטחון באותה תקופה. אמנם היה בקריינמן צד בלתי נעים, אך לא זאת השעה לזכור דברים כאלה. חוץ מזה, הרי במקום שבעלי תשובה עומדים גם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.

בשעתו, כאשר היינו במחנה העבודה, היה קריינמן היחידי מכולנו שלא אהב לעבוד. בעוד אנחנו מתייסרים ומתענגים כאחת על כל יבלת חדשה בידים ועל כל יום עבודה מפרך גב ועצמות, היה קריינמן נעדר מהעבודה, יום אחד בשל כאב ראש ויום אחד בשל כאב ברגל. ויום אחד הוזמן לישיבת מרכז התנועה בתל-אביב. אבל כנגד זה התברך בכשרונות אחרים, שאיש לא פקפק בהם. הוא היה ממארגני תנועת התלמידים למען השירות הלאומי, בעל כוח שכנוע עצום ודבר-המונים, ארקיביסט בלב ובנפש, שנון ובעל חוש הומור ואחד מהוגי הדעות של הקבוצה המתמרדת בתנועה. פעמיים בתקופת מחנה העבודה נסע לתל-אביב. פעם לישיבת המרכז, ועוד פעם. בפעם השניה שהה בתל-אביב ארבעה ימים וחזר ועמו מכתב מאת רופא המאשר שקריינמן היה חולה. אלמלא כ“ץ, לא היה הזיוף מתגלה. אבל כ”ץ שאהב לקרוא ספרים בלשיים, גילה שמכתבו של הרופא נכתב על מכונת הכתיבה של מרכז התנועה. כאשר נודע הדבר ללא ספק, נקראה מיד ישיבה של הפעילים במחנה, כדי לדון בזיוף. לזכותו של קריינמן יש לציין שגילה אומץ לב מוסרי גדול בשעת החקירה. הוא לא הכחיש את ההאשמות, הודה בכל, התחרט וביקש שתינתן לו ההזדמנות לתקן את דרכו. במרוצת הזמן שמחנו לדעת שלא רק שתיקן את דרכו, אלא שהיה אחד מהפעילים ומהמדרבנים הראשיים של גיוס הנוער העובד והנחשל של שכונות העוני לחזית המאבק. ופעולה זו היתה חשובה ומבורכת, כי שכונות העוני שימשו מאז ומתמיד ביצה בה צדו הטרוריסטים נפשות במים עכורים. אותו נוער אומלל, שמתוך רגש נחיתות של קיפוח חברתי פנה לדרך הרע, מצא בזאת אפשרות לפנות לדרך הטוב. וכל זאת הרבה בזכותו של קריינמן. וסוף סוף איננו רוצים סתם בהענשת הפושע אלא בהחזרתו למוטב, כדי שיוכל להביא תועלת חברתית. אני מצידי מבין שיש אנשים שאינם יכולים להביא תועלת גופנית לענין הכללי, אך כנגד זה אין ערוך לתועלת הרוחנית שהם מסוגלים להביא. לכן סלחתי לקריינמן בכל לב. וידוע לכולנו שגם פרדקין, שהינו אדם גדול, היה בנעוריו עצלן והולך בטל ואחד הפועלים הגרועים ביותר שידעה העליה השניה, מפני שהיה תמיד אחוז שרעפים ורואה חזיונות על עתיד התנועה, והיום הוא משמש כדמות חינוכית לכולנו.

אגב, בענין זה יש לציין את התנהגותה המופתית של שושנה הירש. שושנה נערה אינטלקטואלית מאד ובתו של איסר הירש, אחד מפעילי הבטחון ומנהיגי הישוב, היתה חברתו של קריינמן. לשבחה יש לומר שבחרה בו בשל תכונותיו הרוחניות, כי בגופו היה שמן ומכוער ודוחה. באותה שעה קשה של מבחן עמדה שושנה לצידו והעניקה לו אומץ ותמיכה מוסרית, ואחר ראינו כולנו שהזרע שזרעה לא היה לשווא.

הלכתי לחפש את קריינמן במשרד הישן בשדרות רוטשילד, אך אמרו לי שהוא עבר למשרד החדש בדיזנגוף 63. ראיתי בזה אצבע אלוהים.

קריינמן היה עסוק, נאלצתי להמתין זמן רב. כאשר קיבל אותי, הייתי נבוך עד ששכחתי לשם מה באתי. הוא עודד אותי, בטפיחה ידידותית על הכתף, והושיב אותי על כיסא ממולו והושיט לי סיגריה אנגלית. התעודדתי ואמרתי שאני רוצה להצטרף להכשרה מגוייסת. קריינמן ענה מיד בחיוב ושאל אותי אם אהיה מוכן להילחם בפורשם ולקבל משמעת מוחלטת ומרות לאומית. ללא היסוס עניתי שכן. קריינמן שיבח אותי על תשובתי ונתן לי מכתב אל הוועדה לבדיקה רפואית. הוא הסביר לי שאת הבודדים מקבלים רק לאחר בדיקה רפואית של כושר צבאי וגופני. מה שאין כן ההכשרות, שם הגורם הראשון במעלה הוא ההשתייכות תנועתית וחברתית, ושם יש מקום גם לאדם נטול כושר צבאי, אם הוא משולב במסגרת מבחינה רעיונית.

הלכתי הביתה שמח וטוב לב.

עד הנה המוצאות אותי באותם הימים. לאחר מכן פרצה המלחמה, וכולנו הוטלנו אליה ללא רחם. מי בכה ומי בכה, מי בהכשרה המגוייסת ומי מהסדנה ומספסל הלימודים. דם ואש ותימרות עשן כיסו את המולדת. על עלילותיה המופלאות של מלחמת גבורה זו יספרו הנותרים ממנה, ביום אשר יבוא, היום אשר חלמנו כי בוא יבוא.