ד"ר מָשָל צועד אל מותו זקוף, פקוח עינים. גם צעדה בת אלף שנים יש ואפשר וצריך להתחיל בצעד אחד קטן, בטוח, לא מהסס.
מאחוריו רודפים גלי הזמן כעדת כלבים רעבים. מעליו שמי הכוכבים, ובליבו המוות. מי יתן מותי אני תחתיך, אמר לו פעם אינספקטור קליי, אבל ד"ר משל חייך את חיוכו הדק ואמר: אין צורך לעשות זאת שוב, תודה בכל אופן.
עכשיו הוא תועה ביער העד, צמא ומטורף. מסביב אותם הרחשים המסתוריים שאינם פִצפוּץ ענפים ולא אנקת גסיסתו של רמש. רק אותם חיים אינסופיים אשר בעקבותיהם דולק המוות האינסופי, ברחש אינסופי.
ד"ר משל נלחם על מותו באומץ. דמו חם, עיניו פקוחות, ידיו משורגות גידים. לא מוות מתקתק של פרחים קמלים ואיצטבאות מצהיבות וריח נפטלין נושן. רק שמי הכוכבים, הלהט הקדמון המפעפע עדיין ביער הגווע, והיקום המתפשט. קדימה, קדימה!
כל קודמיו של ד“ר משל, בהלכם אל המוות, היו נוהגים לפסוע אחורנית, לקטוף את הפרחים שקמלו זה מכבר ולארוג מהם זר לתיתו על קיברם הניצב בתחילת הדרך. ד”ר משל, עוד באותן המסיבות אצל ידידו קליי, היה מגחך בחיבה, מנפץ כוס ואומר: חיי העתיד!
מדוע? שאל קליי.
אין עתיד, אמרה בטי.
יש עתיד, אמר משל, והוא שייך למוות.
האם עלי להסיק מכך שהעבר שייך לחיים? שאל קליי וניפץ כוס.
ד"ר משל איחה בסבלנות את שברי הכוס המנופצת, מזג לתוכה יין, ופרח מן החלון. כך התחיל המסע שלו.
ארבעים שנה ישב על שן סלע הבולטת מהים, ראשו על אגרופו, מהרהר על דא ועל הא. עד שראה שכפות רגליו מכוסות אצות. קם, נאנח ופיהק, בתנועה עייפה הסיר את האצות ואמר לעצמו: התעלומה נותרה בעינה. מלב־ים שלח גלויה אל אינספקטור קליי, אשר לא תמה כלל והעיר לבטי: אם לשם זאת נסע מאתנו, הייתי יכול להזהיר אותו מראש.
אני מרגישה שהוא עומד לחזור, אמרה בטי. ושוב החלה השיגרה הנוראה.
זקנים ונערים היו מתגודדים בחצר, מטיחים אגרוף ואבן, מתיזים כתמי דם על הקירות, ויש שהיו כתמי הדם מצטרפים לשורות בעלות משמעות. בטי היתה שוקעת באהבה טרופה ומציירת סוסים דוהרים. מיום ליום נעשתה יפה יותר, בלתי מושגת יותר, ורק אהבתה הטרופה הצילה אותה מפעם לפעם משיגרת האלמוות.
כאשר תהיי שיר, נמות כולנו, אמר פעם ד"ר משל ופרח מן החלון.
בוקר אחד התעורר בפלרמו עם כאב ראש נורא. דייג זקן קשר חבל אל הרציף והעגין מפרשית עמוסה סלי נצרים. בסלים פרפרו סרטנים, דיונונים, צדפות וכוכבי־ים. שני בריונים בעלי שפם שתו יין אדום ליד דלפק מהוה וקיללו בטוב לב את ד"ר משל שנכנס כושל ועייף. אחד מהם ציווה להביא בקבוק, מזג ממנו בכובד ראש והציע למשל. משל הטיח בו אגרוף, ופרצה תיגרה נהדרת. בקבוקים עפו, כיסאות התנפצו, סכינים נשלפו, והדייג הזקן לא חדל מלהצטלב כל אותה עת. גם כאשר הגיעו הקאראביניירי והטילו את כולם אל בית הכלא, המשיכו להילחם בצורה מפוארת. הגלויה מפלרמו נשאה את חותמת בית הכלא, ובטי לא ידעה את נפשה מרוב שמחה.
אני יכולה לשמוע אותו נושם, אמרה.
עוד היא מדברת, נכנס ד"ר משל מבעד לחלון, הצית סיגריה בשלווה ומחה את דמעותיה. קליי צחק כמו ילד, ומעצמת ההדף נסגר החלון.
החלה דומיה. היה קיץ חם. הים פלט זפת, מוכרי תירס וגרעינים הזכירו לכולם את המשובה ואת העליצות בה הם שקועים, סירות מפרש אדומות נהרו אל הנמל לעגון בו כל החורף, ורק דמות שחוחה של משורר חיוור פרשה הצידה להתבודד.
איך אפשר להיות כל זה, נאנחה בטי. מזל שאי אפשר, אמר משל. שניכם צודקים, אמר קליי. אבל אתה אינך צודק, אמרה בטי. ודע לך שזה היה עוד קיץ של אושר. ודע לך ודע לך! אמרה ופרצה בבכי.
ד"ר משל יצא להתחיל את חייו מחדש. אחזור בערב, אמר. הוא הלך לשכונת נווה־צדק, והתחיל לבנות אותה. לאט לאט צמחו בתים מן החולות, ארחות־גמלים עברו מן הדרום אל הצפון וזונות התמקחו עם לקוחותיהן במידרכות שצמחו בעקבותיהן.
יש לי גן ובאר יש לי, אמר המשורר השחוח, ועלי בארי תלוי דלי. מדי שבת בא מחמדי, מים זכים ישת מכדי. לפתע הפך המשורר לרחוב, והבאר חרבה, ושום דוד לא בא לשתות מים. בהתחלה, מיאן משל להינחם, והיה משוטט בין חרבות הבאר לחפש מים. הציעו לו לקדוח לנסיון במקום אחר, אבל הוא השיב בצחוק שיש בדיחה על השיכור שחיפש מטבע תחת הפנס, כי שם יש אור. מה הנמשל, שאלו, והוא אמר שהנמשל הוא לחפש את המטבע דווקא בחושך. לימים ניתלה בו אחד ואמר בדבקות שכוונתו היתה לומר בערך, שהואיל ובחשיכה אי אפשר לראות אלא לחוד בלבד, התכוון משל לפאר את התחושה המיסטית לעומת הראייה המפוכחת. ולא עלה בדעתו של אותו אחד, שמשל פשוט מחפש את המקום המדוייק בו אבד לו המטבע והיה שמח מאד למצאו באור, אילו היה שם אור.
במחוזות החדשים שנולדו, קמו גיבורים חדשים לאכלס אותם. יום אחד נולדה מתילדה מן האפר.
עוד נשוב אליך, מתילדה, אמר אנקריאון החדש בעמדו על קוטב העיצבון, חרבו בידו שלופה נטויה על ירושלים. אנקריאון נולד עם שריון קשקשים והיה יפה עינים ואדמוני, לגבורות נולד. הוא הכריע בידו את הענקים ואת הנפילים ואת מפלצות הים האגדי, רקם אגדות ליד מדורות, ועוד בטרם נולדה מתילדה הבטיח בחגיגיות לשוב אליה. עוד נשוב אליך מתילדה, אמר, בשעת בין ערביים קסומה, עוד תקר ביר מימיה, עוד ישירו לך את שירך שלא היה. הוא היה כותב חרוזים לבנים על נייר שחור ונעל נעלים מספר 48. הארכיאולוגים שגילו את עקבותיו בחול אמרו שהיה ענק, לפי הנעלים. מתילדה הלכה לכרכי הים למכור את אהבת נעוריה הנכזבת, ולימים נישאה למיליונר בטקסס.
בודד ועצוב צעד אנקריאון בשבילי אהבתו. רגליו התרחבו ובצקו מרוב הליכה ועתה היה נועל מספר 72. הוא צלח ימים ונהרות, הגיע עד טקסס ושתה נפט מפי הבאר, ואמר: צילך השחור נשקף אלי, מתילדה, מתוך הזפת על פני המים. הארכיאולוגים אמרו שככל שעובר הזמן המתוח כגשר על פני האין, כך נעשה אנקריאון ענק יותר, בגלל הנעלים. הוא הפך לרחוב המתמשך עד אין סוף, ובו הוא ממשיך להלך ולגדול יחד עמו.
מתילדה הלכה והצטמקה עד שנהפכה לטיפה סרוחה.
אביו של ד"ר משל התחבט כמה ימים באיזה שם לקרוא לנו.
אולי נקרא לו מי יתנני אבר כיונה, אמר סבא.
בוקה מבוקה ומבולקה, אמר הדוד יעקב.
יעקב, אמר אחיו אברהם.
אבל אני עוד חי, אמר יעקב.
אם כך יהיה יעקב, פסק האב וקראו לו יעקב. יעקב משל. רק אמו, זכרונה לברכה, רצתה שיקראו לו דוקטור. לאחר מותה נתמלאה משאלתה והיום אין איש זוכר את השם יעקב. וכך זכה הדוד יעקב לחיים ארוכים. הוא גר עדיין במושבה, דורך במו רגליו את יינו ואת שמן זיתיו, וכל צבא ניניו נפל במערכות שהיו פורצות כמו אדמת.
רק עשהאל, הקל ברגליו כאחד הצבאים, חצה את הכביש בריצה כאשר רדף אחר תרנגולת ומשאית רמסה אותו. עשהאל, שידע שלוש מאות משלי שועלים, נרמס כמו תולעת.
אבן גדולה צמחה על פי הבאר. על האבן העמידה העיריה פסל.
מי אתה, שאל ילד קטן את הפסל.
אני אנקריאון, בעל הנעלים הכבדות, ענה אנקריאון בעצב.
ומה אתה עושה כאן?
אני עומד כאן כסמל למה שסימלתי בשנות נעורי היפות.
לכן לא הכרתי אותך, אמר הילד, אתה מכוסה כולך חרא.
זה הצפרים, התאונן אנקריאון, הן עפות ומחרבנות עלי. המזל הוא שהחרא שלהן מתייבש והופך לאבן. כך אני הולך וגדל. אני כבר מגיע עד העננים, אתה יודע?
לא, אני לא יודע, אמר הילד.
חבל שאתה לא יודע, אמר אנקריאון. אתה ממלא בעצב סלעי את לב האבן שלי. אתה הופך אותי לתוגה נצחית ומאובנת על היש החולף, המחורבן.
זה הייתי אני, סיפר ד"ר משל בערב כאשר כולם היו מסובים מסביב לאח. אני התחפשתי לציפור וחרבנתי עליו. הוא אפילו לא הכיר אותי. כפי הנראה הזדקנתי. אני הכרתי אותו תיכף. הוא לא השתנה.
זה ספור עצוב, אמר קליי, אתה נוסף בי מרה שחורה. תן משהו לשתות.
וכך שטף לו לאיבוד עוד ערב של זכרונות.
אתה זוכר, ד"ר משל, איך יצאנו לבנות לנו ארץ חדשה? בנינו לנו בתים קטנים שגגותיהם השטוחים היו מחייכים אל השמים הבהירים. מסביב לבתים הקטנים נטענו עצים קטנים. העצים גדלו, הבתים קטנו, ויום אחד התעוררה דודתך ציפי ונוכחה לדעת שהיא כל כך מרחמת על עצמה. איזו אכזבה, ועד היום אין לה מושג ממה התאכזבה. ציפי בכלל התמחתה בבניית בתים חדשים, קטנים, רעננים ומשיבי נפש. לאחר כל אכזבה, היא עוקרת לבית חדש שבנתה, והיא מקשטת אותו בחיבה, צובעת את הקירות, אורגת וילאות ושטיחים, ומזמינה אורחים לחנוכת הבית. תמיד אותם האורחים, כמובן, ותמיד הם מביאים אותה מתנה, בונבוניירה. ציפי בונה את הבתים למען הבונבוניירה. הבונבוניירה היא הלפיד המרתוני שלה, אש התמיד.
ואז, יום אחד, אתה מוצא את עצמך בחוץ והמזוודה ביד. לאן? לדוג את החלל, אולי. אבל איפה הוא. אביה של ציפי היה מייצר את הבונבוניירות, וכאשר נשרף ביתו, נמלט עם החפיסה האחרונה, נדד אתה ביערות ובשלגים עד שהביא אותה לחוף מבטחים, שם נשק את האדמה ואכל אותה והנה, שוב אנחנו במורסיה. שלום גרינוואלד, מה אתה עושה כאן?
שום דבר מיוחד, עברתי כאן במקרה.
למי אתה רוצה לספר שזה היה מקרה. האם לא נדברנו להיפגש כאן? ואיך הילדים?
אבל אתה טועה. כל העניין הוא טעות אחת יסודית. תסתכל, זיהו אותנו. עכשיו הם באים לקחת אותנו.
אתה טועה, אני מבטיח לך שיתברר מיד שכל זאת היתה אי־הבנה. אנחנו בסדר, אינך סבור? אני בסדר. גם אתה עושה רושם מסודר. מה עושים הילדים?
אמרתי לך שאין לי. אתה מחליף אותי במישהו. אתה רואה, הנה הם באים.
זה לא נורא. הם חולים, צריך פשוט לרפא אותם. הם לא אשמים, אתה יודע. אף אחד אינו אשם, בעצם, זאת היתה טעות מלכתחילה. אני מתחיל לחשוב שאולי נדברנו להיפגש במקום אחר. אני בכלל לא מכיר את המקום הזה. מרגיש כאן כמו זר. השמים האלה אינם השמים שלי, ילדותי עברה עלי במקום אחר בכלל. אתה לא תבין כי לא היית שם, אבל הכל היה אחר, אני יכול להבטיח לך.
איך אתה יכול להגיד דבר כזה כאשר אתה רואה בעיניך שהכירו אותנו?
אני חושב שעדיין לא מאוחר להיעלם. בוא ננסה לעצום את העינים. כאשר נפקח אותן שוב, לא נהיה כאן.
יש לך פתרונות משיבי נפש, כבר אמרו לך? ומנין לך בכלל שתצליח לפקוח אותם שוב? אני ניסיתי כבר, אתה יודע, ומאז הן לא נפתחות.
לי היה דוד שהיה נוהג במקרים כאלה להתפלל.
אבל זה היה הדוד שלי.
שוב פעם אתה מתחיל להשיב את נפשי. תפסיק כבר, בחייך. בוא נתחיל לחפש פתרון רציני. אני מכיר מישהו שהתמחה בבעיות האלה. אם עכשיו עדיין בוקר אני חושב שנוכל למצוא אותו.
ואם לילה?
אז לא טוב, בהחלט לא טוב. בלילה אני לא רואה בכלל. היתה לי תאונה ואיבדתי את הראייה בלילה. תעיר אותי בבוקר ונשוחח על כך שוב. ליל מנוחה.
ד"ר משל מחה את הדמעות מעיניו, והחל לפסוע בצעדים לא חפוזים אל מותו.
בלילה, בבית המלון, היה לו רגע של הארה. הוא ישב וסיכם את מאורעות הזמנים האחרונים במכתם הבא:
ללא גוון ללא צל,
גולשים המים בהמיה אל
הטעות: לא ייתכן שמכאן
נפתחה הרעה. אבל אם כך,
לאן?
וחוזר חלילה, ולא יעזור שום דבר
כי כאן עניין לנו, אתה שומע?
הם באים!
– – – – – – – – – –
שבע פעמים, שבע פעמים רצופות דפק החדרן בדלת. משלא נענה, השאיר את ארוחת הבוקר על השטיח, ליד הנעלים המצוחצחות, והלך משם ממלמל דברי נאצה. כאשר שמע קליי את הסיפור, לא ידע את נפשו מרוב שמחה: הוא עשה זאת! הוא עשה זאת שוב!
בינתיים משחקים הניצולים במשחק הזכרונות. הם מטילים פתקים אל הים הסוער וממתינים עד שהגלים יחזירו להם את פרי עמלם. הגלים רודפים איש אחר אחיו כמו זכרונות, ובהתנפצם אל החוף הם פולטים את מטענם שהינו קו גבול דק של בועות אווריריות המשחקות עם קרני השמש את המשחק הנצחי לחיים או למוות. קו הגבול הדק הוא איזור מלכותה של השירה. מה יפה היא התפארת החולפת!
לי זה מזכיר את צ’נסטוכוב, אומר הניצול מצ’נסטוכוב.
לי זה מזכיר אניה על ים שכולו תכלת.
לי זה מזכיר את שנות נעורי המאוחרות במקצת. היתה לי התחלה שיגרתית כמו לכולם, אבל אחר כך זה התחיל להתפתח עד שהגיע לכלל גיבוש.
לי זה מזכיר את בעלי המנוח. הוא כל כך אהב דברים כאלה.
מי לא אוהב.
יש כאלה שלא כל כך. אני זוכר גם דברים לא נעימים.
האימה חונקת את גרוני.
בכלל מצבנו לא כל כך טוב.
אתה חושב שזה עומד להסתיים?
לפי נביחות הכלבים, כן.
מה הם יעשו לנו?
יוציאו אותנו להורג כמו כלבים.
למה אנחנו בכלל הולכים לשם?
כי אין לנו לאן ללכת.
אבל יכולנו להמשיך ללכת ככה סתם. לטייל לאורך שפת הים.
להסתכל על האניות הרחוקות.
יכולנו. אבל כבר אין לנו חשק.
לי עוד יש קצת.
אז לך לטייל.
לא רוצה לבד.
אתה רוצה שאבוא למות אתך?
אתה לא חייב. אנחנו יכולים להיפרד. בוא נקרא לזה פרשת
דרכים.
אז תדע לך שיותר לא נראה את הים הכחול, את האניות.
מה לעשות.
אם אתה רוצה אני יכול לספר לך בדיחה.
עכשיו הולכים להרוג את כולנו. תפסיק עם הזכרונות.
אבל…
אתה רואה את החוף הירקרק הדומה לחומץ?
אלי אלי.
פלגיאט.
הכלבים באים. בוא ננבח…
וואוווו…..!!!!
כל כך שקט הלילה במורסיה. אפשר לחתוך את השקט הזה בחרמש, אבל לשם מה. צלצול פעמון של חצות גווע באלקזאר, וכלב שחור מושך את הצלצול בזנבו ורץ, מטורף, אל ההרים האפלים. מי אתה, הנודד? בת קולו של הפחד שמעולם לא נפתר. משוטטים להם הפחדים הלא פתורים על פני שבעת ימים ונרתעים בבעתה, פחד מפני פחד. בת קולה של התקווה והד המלחמה שמעולם לא נגמרה ולא נפתרה, היכן, מדוע, מתי, והמאוויים הצנועים שהותזו בגרזן כל כך גדול, לשם מה גרזן כה גדול כדי להתיז בו מאוויים כל כך לא גדולים, ומי אתה שתעמוד בדרך. הנה הותזת גם אתה שלא לצורך ואיש לא יתן את הדין על כך, לעולמים אשר לא יהיו.
הכלב נרוץ כמו כד אל המבוע, וילדים ללא קול פוסעים בתהלוכה ארוכה הנהפכת לפס של עשן. לעשן יש ריח של רכבת, מתי עברה כאן הרכבת האחרונה? הקטר דרס את הכלב, סוף סוף, וצלצול הפעמון גווע. למי יש עוד כח לדברים האלה, והרי אפשר היה להתפרקד על הדשא, או סתם לצאת אל החוף בלילה ולדעת שביום ההוא, היה זהוב, כחול ומתמשך מאופק עד אופק, כמו יריעה לוליינית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.