עיר הכּתריאֵלים, שאֵליה אֶנהגךָ וַאביאךָ, ידידי הקוֹרא, מקוֹמה בּאֶמצעוֹ של תּחוּם־המוֹשב המפוּרסם לשבח, בטבּוּרה של אוֹתה הפּינה המבוֹרכה, בּמקוֹם שאַחינו בּני ישראֵל מרוּבּים שם בּאוּכלוֹסים, יוֹשבים צפוּפים וּכבוּשים כּדגים מלוּחים בחָבית וּפרים ורבים כּבני־אָדם. שם העיר המהוּלָלָה הזאת כּתריאֵליבקה.

למה נקרא שמה כּתריאֵליבקה? על שם יוֹשביה.

גָלוּי וידוּע לכּל, כּי העני מיִשׂראֵל כּמה וכמה מַדרגות לוֹ, שמהן כּמה וכמה שמוֹת מצטרפים לוֹ, כּשמוֹת יִתרוֹ בּשעתוֹ. יש עני סתם, ויש עני שבּעניִים; האֶחָד נקרא רש, והשני מסכּן שמוֹ; יש מַחזיר על הפּתחים, יש קבּצן וּמקבּל וּפוֹשט־יד, וּכנגדם אַתּה מוֹצא יוֹרד מנכסיו, ודל, וחלכה, ואֶביוֹן, ועני ואֶביוֹן. כּל אֶחָד מן השמוֹת הלָלוּ המנוּיִים כּאן, כּשאַתּה אוֹמרוֹ בּעל־פּה, אִי אַתּה אוֹמרוֹ אֶלָא בּניגוּן מיוּחָד וּבהטעמה מיוּחדת, כּדי לציינוֹ וּלהבדילוֹ משאָר חבריו. ועוֹד שם אֶחָד מצאנוּ לעני, שם מוּזר קצת וּמשוּנה, והוּא – כּתריאֵלי. ואַף שם זה ניגוּן מיוּחָד לוֹ והטעמה מיוּחדת. למשל, כּשאָדם רוֹצה להגדיר אֶת עמידתוֹ כּעמידת דל וריק, הוּא מַגבּיה קוֹלוֹ בזמר, מַטעימוֹ בּניגוּן הטעמים, שנשמע לאוֹזן כּעֵין מרכא כּפוּלָה שבּתּוֹרה: “אוֹי, הרי אָני, בּלא עֵין־הרע, יהוּדי כּתריאֵלי!”… הכּתריאֵלי שוּב אֵינוֹ עני סתם, כּמוֹ שאָר העניִים שבּעוֹלָם, וגם גבר לא־יִצלח אֵיננוּ. הכּתריאֵלי הוּא עני מיוּחָד בּמינוֹ, עני שאֵין העניוּת מנַוַלתּוֹ. אַדרבּה, העניוּת גדוּלָה היא לוֹ, בּלשוֹננוּ יִקרא לזה שכּמוֹתוֹ עני ועליז.

עיר זוֹ של הכּתריאֵלים מרוּחקת וּמוּבדלת מעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּפינה נידחת, בּמקוֹם לא עבר אָדם בּוֹ, עוֹמדת על תּלָה זה ימים רבּים חוֹלמת וּתפוּשׂת־הירהוּרים, עזוּבה לנַפשה וּשקוּעה בּתוֹךְ עצמה. דוֹמה, שאֵין לָה שוּם שייכוּת לכל העוֹלָם אשר מסביב, לכל השאוֹן והרעש, המהוּמה והמבוּכה, המרוּצה והרדיפה, הבּהילוּת וטירוּף־הדעת, הקנאָה והתּאוָה וּשאָר הדברים הטוֹֹבים למיניהם, שבּני־אָדם יגעוּ כּמה יגיעוֹת עד שעשׂוּ אוֹתם מתוּקנים לפניהם, כּגוֹן: תּרבּוּת, השׂכּלה, פּרוֹגרס ודוֹמיהם, שאָדם הגוּן, בּעל נימוּס וּבעל דרךְ־ארץ, נוֹהג כּבוֹד בּהם. הוֹי על הכּתריאֵלים העלוּבים! המעט מהם, כּי לא שמעוּ מימיהם אֶת שמע האַבטוֹמוֹבּילים וּספינוֹת־האַויר, הנה גם אֶת מסילת־ הבּרזל לא ראוּ מעוֹלָם. ולא עוֹד, אֶלָא שימים רבּים לא האמינוּ ולא אָבוּ שמוֹע, כּי יש מסילת־בּרזל בּעוֹלָם. “אֵין זוֹ – היוּ מלגלגים ואוֹמרים בּחריפוּת־לשוֹנם – אֶלָא בּדוּתה, השערה סתם, שאֵין הדעת סוֹבלתּה, מיני חלוֹמוֹת ודברי־הבאי קלוּטים מן האַויר, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר!”… ולא זזוּ מהשקפתם, עד שהיה מַעשׂה ואֶחָד משלָהם, בּעל־בּית מבּעלי־הבּתּים הכּתריאֵלים, נזדמן למוֹסקבה וחָזר משם, וּבחזירתו נשבּע בכל קוֹדש, כּי הוּא עצמוֹ נסע על־פּני מסילת־הבּרזל עד עצם מוֹסקבה העיר כּשלוֹשה רבעֵי שעה. והיוּ הכּתריאֵלים דנים בּדבר מוּפלא זה ימים רבּים, מרננים אַחרי אחיהם הנוֹסע ודוֹרשים אוֹתוֹ לגנאי: הכיצד? אֵיךְ מעיז יהוּדי אֶת פּניו להישבע על שקר בּפני עם ועֵדה? לימים נתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים: אוֹתוֹ הכּתריאֵלי, שחָזר ממוֹסקבה, סיפּר ושיִיֵר. אָמנם רק כּשלוֹשה רבעֵי שעה נסע על־פני מסילת־הבּרזל, אבל אֶת שאָר הדרךְ עבר בּרגל. אִם כּךְ ואִם כּךְ – וענין זה של מסילת־הבּרזל עוּבדה היא, עוּבדה שאֵין להכּחישה. וכי ראִית מימיךָ אָדם מיִשׂראֵל נשבּע בכל קוֹדש על דבר שלא בּא לעוֹלָם? וּבּפרט שיהוּדי זה הסבּיר להם על־פּי דרךְ השׂכל את כל הענין כּוּלוֹ לפרטיו ודיקדוּקיו, אֶת תּכוּנַת מסילת הבּרזל ואֶת טבע המכוֹנוֹת ואֶת טיב שאָר הכּלים והמַכשירים, וביאֵר להם בּאֵר היטב, כּיצד הגלגלים חוֹזרים, וכיצד ארוּבּת־העשן שוֹרקת, וכיצד הרכּבת רצה על־פּני המסילה, וכיצד אַחינוּ בּני־יִשׂראֵל יוֹשבים בּתוֹכה להנאָתם ונוֹסעים למוֹסקבה. עמדוּ הכּתריאֵלים והטוּ אָזניהם והקשיבוּ לדבריו וניענעוּ לוֹ ראשיהם, כּמַסכּימים ומַאמינים לכל הגה היוֹצא מפּיו – וּבלבּם ליגלגוּ עליו ועל חלוֹמוֹתיו: “מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו! הגלגלים חוֹזרים, ארוּבּת־העשן שוֹרקת, הרכּבת רצה על־פני המסילה, אַחינוּ בּני־ישׂראֵל יוֹשבים בּתוֹכה להנאָתם ונוֹסעים למוֹסקבה – וחוֹזרים שוּב לכתריאֵליבקה!”…

כך טבעם של הכּתריאֵלים, שאֵינם בּעלי מרה שחוֹרה והעצבוּת זרה לרוּחָם. אַדרבּה, הלָלוּ כּבר יצאוּ להם מוֹניטין בכל העוֹלָם, שליצנים נפלאים הם, ממַשלי משלים, לשוֹנם שנוּנה ודעתּם בּדוּחָה תּמיד. בּריוֹת דלוֹת ועליזוֹת ושׂמחַת־עוֹלָם על ראשן! תּאמַר: לשׂמחָה מַה זה עוֹשׂה? לא כּלוּם. אָדם, כּל זמַן שהנשמה בּקרבּוֹ, חַייב לשׂמוֹח בחלקוֹ ולראוֹת חַיִים בּעוֹלמוֹ. כּי תּפגוֹש, למשל, יהוּדי כּתריאֵלי ותשאָלהוּ: “על מה אַתּה חָי?” וענה אוֹתךָ ואָמר: “על מה אני חָי? הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, חַה־חַה, על־כּרחי אני חָי!”… אָכן חידה היא וַתּהי לחידה! בּכל עֵת וּבכל שעה שאַתּה יוֹצא לרחוֹבה של עיר הכּתריאֵלים, אַתּה נתקל בּבני־אָדם מתרוֹצצים אָנה ואָנה, רצוֹא וָשוֹב, נחפּזים ונרגָשים, בּהוּלים וּטרוּפים, כּעכבּרים בּשעת מַגפה, זה לכאן וזה לכאן, ואֵין שעתם פּנוּיה להם לעוֹלָם. “לאָן אַתּם רצים?” “לאָן אָנוּ רצים? הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, חַה־חַה, רצים אנחנוּ. כּסבוּרים אָנוּ, אוּלי יקרה אלוֹהים לפנינו ונַרויחַ ליוֹם השבּת”…

להרויח ליוֹם השבּת – זה מַשׂא־נַפשם כּל הימים. כּל מַה שהכּתריאֵֵלים טוֹרחים, אֵינם טוֹרחים אֶלא לכבוֹד השבּת. בּכל ימוֹת החוֹל הם עוֹבדים בּזיעת אַפּיהם, מפרכים גוּפם בּכל עבוֹדה קשה, מענים נַפשם בּרעב, מוֹנעים לחם מפּיהם וּמפּי בּני ביתם, וּבלבד שיעשׂוּ שבּתּם כּהלָכה. ואמנם, בּהתקדש יום השבּת בּכתריאֵליבקה – וחָפרה יהופּיץ, וּבוֹשה אוֹדיסה מפּניה, ואפילו פּאריז כּקליפת השוּם היא לעוּמתה. אָמרוּ עליהם, על הכּתריאֵלים: מיוֹם שנבנתה כּתריאֵליבקה לא נמצא יהוּדי בּתוֹכה, שיִרעב ללחם בּיוֹם השבּת. וכי ראִית מימיךָ אָדם מיִשׂראֵל, שאֵין לוֹ דגים בּשבּת? ואִם דגים אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ בּשׂר. ואִם בּשׂר אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ דג מלוּח. ואִם דג מלוּח אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ חַלָה. ואִם חַלָה אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ פּת קיבּר וּבצלים. ואִם פּת קיבּר אֵין לוֹ – ילך ויִשאַל מאֵת שכנוֹ. בּיוֹם־השבּת הבּא יִשאַל שכנוֹ מאִתּוֹ. “גלגל הוּא החוֹזר בּעוֹלָם”, ־־ כּךְ יִמשוֹל לךָ הכּתריאֵלי משל ויראךָ בּידוֹ, כּיצד הגלגל חוֹזר בּעוֹלָם. הכּתריאֵלים דרכּם תּמיד בּמשל וּבהלצה, ודבריהם דברי ליצנים וחידוּדם. אֵת כּל אשר לוֹ יִתּן הכּתריאֵלי בּעד חידוּד. הרבּה קבּלוֹת יש בידנוּ מפּי הכּתריאֵלים, כּמה וכמה סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת נפלָאים, שמבּחינה ראשוֹנה הם נראים כּסיפּוּרי־בּדיחה וריח אַניֶקדוֹטה נוֹדף מהם, ואַף־על־פּי־כן, כּשתּבדקוּ אוֹתם בּדיקה יפה, תּמצאוּ בּהם גרעין של אמת.

למשל, מַעשׂה בּאַחַד הכּתריאֵלים, שקצה נַפשו בּכתריאֵליבקה והרעב היה עליו למַשׂא. מה עשׂה? יצא מעירוֹ והרחיק נדוֹד לבקש אָשרוֹ בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. וכךְ היה נוֹדד מעיר לעיר וּממדינה למדינה עד שהגיע לפאריז. כּיוָן שהגיע לפאריז, השׂיאוֹ יִצרוֹ שיִכּנס אֵצל רוֹטשילד. הגע בּעצמךָ: יהוּדי שוֹהה בּפאריז, ואת פּני רוֹטשילד לא יִראֶה? אַךְ חסרוֹן יש בּדבר – שוֹמר־הסַף אשר לרוֹטשילד אֵינו נוֹתן רשוּת להיכּנס. “מה טעם?” “קפּוֹטה קרוּעה”. “שוֹטה שבּעוֹלָם! – עומד הכתריאלי וטוען. ־ אִילוּ היתה קפּוֹטתי שלמה, כּלוּם היִיתי מכתּת רגלי לָנוּע על פּאריז?” בקיצוּר, רע המַעשׂה, ואוּלָם יהוּדי כּתריאֵלי יוֹדע לכלכּל דבר ולמצוֹא עֵצה בּשעת הדחָק. נמלךְ ונגש אֶל שוֹמר־הסַף ואָמַר לוֹ כּדברים האֵלה: “לךְ ואמוֹר לאדוֹניךָ, כּי לא קבּצן חָלילה ולא מַחזיר על הפּתחים מתדפּק על דלתּוֹ, אֶלָא סוֹחר ואִיש־מַעשׂה בּא אֵליו והביא לוֹ ממרחַקים מין סחוֹרה נפלאה, שדוּגמתה לא יִמצא בּפאריז, גם אִם יִתּן אֶת כּל הוֹן בּיתוֹ”.

שמע רוֹטשילד דיבּוּרים אֵלוּ, מיד ציוָה להביא לפניו אֶת הסוֹחר המוּפלָא. “שלוֹם עליכם”. “עליכם שלוֹם”. “שב־נא, בּבקשה ממךָ. מהיכן הוּא יהוּדי?” “מכּתריאֵליבקה”. “מַה טוֹבוֹת תּשמיעֵני?” “שמַע־נא, אדוֹני רוֹטשילד, ידבּר־נא עבדךָ דבר באָזני כּבוֹד מַעלתוֹ. אוֹמרים עליךָ בּמקוֹמוֹתינוּ, שבּירךְ אלוֹהים מַעשׂיךָ וּמַצבךָ אֵיננוּ רע, בּלא עֵין־הרע, הלוַאי יהי חלקי עמךָ לשליש וּלרביע, כּשאָשוּב, אִם יִרצה השם לביתי, והיִיתי שלו בּמעוֹני, וגם כּבוֹד, כּפי הנראֶה, לא מנע ממךָ, כּמַאמרם: מי שיֶש־לוֹ מאָה, יֶש־לוֹ דעה. בּקיצוּר, כּלוּם אַתּה חָסֵר אֶלָא דבר אֶחָד: חַיי נצח. וּבכן, הבאתי לךָ סחוֹרה זו למכירה”.

כּיוָן ששמע רוֹטשילד “חַיי נצח”, מיד קפץ ממקוֹמוֹ ושאַל אֶת הכּתריאֵלי: “מַה יקר? בּכמה תּעלה לי סחוֹרה זוֹ?” בּעד סחוֹרה זוֹ שלם תּשלם לי, אדוֹני רוֹטשילד (כּאן נמלךְ היהוּדי בּדעתּוֹ רגע), בּעֶרכּךָ שלוֹש מאוֹת". “אֶפשר שנעמוֹד עמךָ על המקח?” “לא, אדוֹני רוֹטשילד, ממחירי זה לא אָסוּר. כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, אִם לא יכוֹלתּי להעלוֹת למעלה משלוֹש מאוֹת. אַךְ הדבר כּבר יצא מפּי – ולא אשנה”. כּךְ אוֹמר הכּתריאֵלי, ורוֹטשילד עוֹמד וּמוֹנה על כּפּוֹ שלוֹש מאוֹת בּמזוּמנים, אַחַת לאֶחָת. קיבּל הכּתריאֵלי אֶת המעוֹת, שילשל אוֹתן לתוֹךְ כּיסוֹ ואָמַר אֶל רוטשילד כּדברים האֵלה, “רצוֹנךָ לחיוֹת חַיי נצח? אָיעצךָ אֵיפוֹא לעקוֹר דירתךָ מפּאריז זוֹ ההוֹמיה ולעבוֹר אֵלינוּ לכתריאֵליבקה, ואָז מוּבטח לךָ, שלא תּמוּת לעוֹלָם. משוּם שקבּלה היא בּידנוּ, כּי מיוֹם שהיתה כּתריאֵליבקה לעיר, עדיִיו לא מת עשיר בּקרבּה”…

ושוּב מַעשׂה בּכתריאֵלי, שהפליג והגיע עד אמריקה הרחוקה… ואוּלָם אִם אָמַרתּי לסַפּר לכם סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת על הכּתריאֵלים, על מעלליהם והמצאוֹתיהם הנפלאים, צריךְ היִיתי לישב וּלסַפּר עמכם שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת רצוּפים. וּלפיכךְ מוּטב שנעבוֹר אֶל עיר הכּתריאֵלים גוּפה ואֶל מַראֶיה מבּפנים ומבּחוּץ.

רצוֹנכם לָדעת אֶת מַראֵה העיר כּתריאֵליבקה? הרחק תּרחיקוּ ממנה מַהלךְ תּחוּם־שבּת, ואָז תּראוּה כּמוֹת שהיא. מרחוֹק תּתגלה העיר לעֵיניכם כעֵין דוּגמה של… מַה דמוּת, למשל, אֶערוֹךְ לה?… של חַמנית מלאָה וּגדוּשה זרעוֹנים, אוֹ של לוּחַ־אִטריוֹת מכוּסה פּתיתים הרבּה. כּמו על צלחת שטוּחָה העיר לפניכם, ואתּם יכוֹלים לראוֹתה ממרחַק פּרסה בכל הוֹדה וַהדרה. להוֹדיעכם, שכּתריאֵליבקה הרים סביב לה, כּלוֹמַר, על הבּתים הרבּים, העוֹמדים צפוּפים וּדחוּקים במוֹרד, כּפה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא הר. הבּתים עצמם בּתּי־חוֹמר קטנים, נמוּכים וּרעוּעים, והם נראִים כּמצבוֹת עתּיקוֹת בּבית־קברוֹת עתּיק־ימים – מצבות עקוּמוֹת וּכפוּפוֹת, שהשחירוּ והעלוּ אֵזוב מרוֹב ימים. רחוֹבוֹת וּשוָקים אַל תבקשוּ בּכתריאֵליבקה. כּשנבנתה עיר הכּתריאֵלים, לא מדדוּ אוֹתה בּאַמַת־הבּנין ולא תּיארוּ אוֹתה בּמחוּגָה. וגם ריוַח לא שׂמוּ בּין הבּתּים, כּי לָמה יעמוֹד לבטלה ריוַח ריק ושוֹמם כּשיש אֶפשרוּת לבנוֹת עליו בּית? כּתוּב אֶצלנו: לָשבת יצרה, כּלוֹמַר, לא נברא עוֹלָם אֶלָא ליִשוּב. חַייב אָדם לכבּוֹש מקוֹם בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ולישב עליו, לא להבּיט בּוֹ. מַה יבּיט וּמַה יִראֶה כּאן?…

ואַף־על־פּי־כן אַל תּתעצבוּ ואַל יִפּוֹל רוּחכם. יש בּכתריאֵליבקה גם רחוֹבוֹת, רחוֹבוֹת גדוֹלים וּרחוֹבוֹת קטנים, רחוֹבוֹת ארוּכּים וּרחוֹבוֹת קצרים, מלבד סמטוֹת וּמבוֹאוֹת מפוּלשים וּמבוֹאוֹת שאֵינם מפוּלשים. תֹּאמרוּ: הרחוֹבוֹת הלָלוּ אֵינם ישרים בּיותר; עקוּמים הם ונפתּלים ודרךְ־עקלתוֹן דרכּם, דרךְ גבעוֹת וּבקעוֹת, שׂיחים וּבוֹרוֹת, מַרתפים וּמערוֹת, קרפּפים וחצרוֹת? אִם כּן, הרשוּת בּידכם לבלתּי לכת שם יחידים בּלילה באֵין פּנס מאיר לפניכם! להכּתריאֵלים עצמם אַל תּדאגוּ. חזקה על הכּּתריאֵלי, היוֹשב בעיר כּתריאֵליבקה, בּתוֹךְ אֶחָיו הכּתריאֵלים, שלא יֹאבד דרךְ ולא יִתעֶה בּהליכתו. כּל אֶחָד יִמצא אֶת דרכּוֹ לביתוֹ, לאִשתּוֹ וּלבניו, כּציפּור זוֹ, המוֹצאת אֶת דרכּה בּעוּפה לקנה וּלאֶפרוֹחיה.

מלבד כּל אֵלה, יש לה לכּתריאֵליבקה מגרש גָדוֹל וּרחַב־ידים, העשׂוּי כּעֵין חצי גוֹרן עגוּלה אוֹ אֶפשר הוּא עשׂוּי כעֵין ריבּוּע, וּמקוֹמוֹ בּעֶצם טבּוּר העיר. שם אַתּה מוֹצא אֵת כּל החנוּיוֹת וּבתי־המַרכּוֹלת למיניהם, אֶת האִטליז, אֶת הסוּכּוֹת והשוּלחנוֹת, אֵת המַרתּפים והתּריסים והכּוּכים השוֹנים, ושם מקוֹם השוּק בּכל בּוקר, עֵת המוֹני בּני־הנכר, איכּרים וּנשיהם, נכנסים לָעיר וּמביאים ליוֹשביה כּל מיני צרכי אוֹכל, כּגוֹן: דגים, וּבצלים, צנוֹן וחזרת, סלָקים ותפּוּחי־אדמה וּשאָר ירקוֹת למיניהם. סחוֹרה זוֹ הם מוֹכרים להיהוּדים הכּתריאֵלים וחוֹזרים וקוֹנים מהם מיני פּרקמטיה אחרים, שהם צריכים לגוּפם, כּגוֹן: כּוֹבעים, וּמטפּחוֹת, ואריג־צבעוֹנים, ונפט, וּמַסמרוֹת של בּרזל, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. וכךְ מתפּרנסים הכּתריאֵלים ורוֹאים חַיִים בּעוֹלָמם. אמת, פּרנסה עלוּבה ודלה היא, בּצימצוּם ולא בּריוַח, ואַף־על־פּי־כן פּרנסה שמה. על כּל פּנים, טוֹב מי שיֶש לוֹ מעט ממי שאֵין לוֹ כּלוּם. ושם, בּאוֹתוֹ המגרש עצמוֹ, מתכּנסים גם העזים וּתישי הקהל למשפּחוֹתיהם, רוֹבצים כּוּלם להנאָתם בראש כּל חוּצוֹת, מתחַממים לאוֹר החַמה ונהנים מזיו העוֹלָם. שם אַתּה מוֹצא גם אֶת בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת וּשאַר בּתּי־קדוּשה שבּעיר, מלבד החדרים וּבתּי תּלמוּד־תּוֹרה, בּמקוֹם שתּינוֹקוֹת יוֹשבים צפוּפים וּדחוּקים על הסַפסלים ולוֹמדים תּוֹרה וּתפילה מפּי רבּוֹתיהם ושרים ומזמרים וצוֹוחים בקוֹלי־קוֹלוֹת, עד כּי תּחרש כּל אוֹזן משמוֹע. וּפינה מיוּחדת הוּקצתה שם גם לבית־המרחָץ, בּמקוֹם שבּנוֹת יִשׂראֵל טוֹבלוֹת ומיטהרוֹת בּמקוָה, גם לההקדש, בּמקוֹם שיהוּדים עניִים מתים, וגם לשאָר המקוֹמוֹת הנאים, הדרוּשים לכל אָדם בּאשר הוּא אָדם… לא. עיר הכּתריאֵלים לא זכתה עדיִין לצינוֹרוֹת של בּיוּב ולמאוֹרוֹת החשמַל ולשאָר אוֹתן המוֹתרוֹת, המצוּיוֹת בּכּרכּים הגדוֹלים. מַה יִתנוּ ומַה יוֹסיפוּ לָה אֵלה? “שמעוּני, רבּוֹתי: סוֹף כּל אָדם למיתה. הכּל מתים בּמיתה אֶחָת, והכּל שבים לעפר אֶחָד, ועל הכּל סוֹתמים גוֹלל אֶחָד”. כּךְ היה אוֹמר רבּי רב יִשׂראֵל המַלאָךְ דווקא בּשעת חדוַת־הלבבוֹת, אַחרי שהיה שוֹתה כּוֹס לרוָיה, מרים כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ וּמכין עצמו לרקד לפני הקהל.

כּבוֹדה וגאוָתה של כּתריאֵליבקה הם בּתּי־הקברוֹת שלה, שבּהם תּתפּאֵר נגדה־נא לכל הערים. שני בּתּי־קברוֹת עשירים יש להעיר המבוֹרכה הזאת: בּית־קברוֹת ישן וּבית־ קברוֹת חָדש. אָמנם גם בּית־הקברוֹת החָדש כּבר נתישן כּל־צרכּוֹ ונתמלא קברים מן הקצה אֶל הקצה, עד שיש לָחוֹש, כּי בּשעת מַגפה חָלילה, אוֹ בּשעת פּרעוֹת וּשאָר צרוֹת וּפוּרעניוֹת המתרגשוֹת וּבאוֹת על יִשׂראֵל, יִגדל שם הדחַק והלחץ עד אֶפס מקוֹם. אבל אֵין בּכךְ כּלוּם. הכּתריאֵלים גם בּחַיִיִהם אֵינם יוֹשבים רוָחים, ואַף־על־פּי־כן מעוֹלָם לא אָמַר אָדם לחברוֹ: “צר לי המקוֹם שאֵשב בּכתריאֵליבקה”.

בּיחוּד מתפּארים הכּתריאֵלים בּבית־הקברוֹת הישן. בּית הקברוֹת הישן שלהם, אַף כּי עשׂבים כּבר עלוּ בּקבריו ואִילָנוֹת צמחוּ מתּוֹכם, ואפילוּ מַצבה אַחַת לא נשתּיירה בּוֹ בּשלימוּתה, משמש להכּתריאֵלים לנוֹי, חמדה גנוּזה הוּא להם, אוֹצר בּלוּם, שהם שוֹמרים אוֹתוֹ כּבבת־עֵינם. ויש טעם לדבר: מלבד ששמוּרים בּו קברוֹת אבוֹתיהם ואבוֹת־אבוֹתיהם וקברוֹת הרבּנים והצדיקים והלוֹמדים המפוּרסמים, גאוֹני עוֹלָם ועמוּדי תבל, יש לשעֵר, כּי שם מצאוּ קברם גם אוֹתם החסידים והישרים והתּמימים, שמסרוּ נַפשם על קדוּשת השם בּימי גזירת תּ"ח, הם ימי חמילניצקי. אַדמת המקוֹם הזה אַדמת־קוֹדש היא להכּתריאֵלים, נַחלת־אָבוֹת היקרה בּעֵיניהם מכּל יקר, כּוּלה שלהם היא ואֵין לזרים חלק בּה. ולא עוֹד, אֶלָא שזוֹהי האדמה היחידה בּכתריאֵליבקה, המַצמיחה אִילנוֹת וּדשאִים ואַוירה אַויר־נשמוֹת, ורוּח צח ורענן מנַשב בּין עפאִים.

מה רבּה התּכוּנה בּמקוֹם הזה בּשלהי קיץ, כּשראש חוֹדש אלוּל מַגיע והימים הנוֹראים ממַשמשים וּבאים! הוֹי מה רבּה שם התכוּנה! המוֹני בּני־אָדם, אנשים ונשים וטף, מסתּוֹפפים והוֹמים בּפתחי שערים, הלָלוּ נכנסים והלָלוּ יוֹצאים, וּמסביב המוּלה וּתנועה וּשאוֹן קוֹלוֹת. וכי קל בעֵיניכם קבר אָבות? מכּל פּינוֹת העוֹלם נוֹהרים יהוּדים לכאן סיעוֹת־סיעוֹת להשתּטח על קברוֹת הקדוֹשים, לבכּוֹת וּלתנוֹת לפניהם צרוֹתיהם וענוּת־נַפשם הגדוֹלה. השוֹמעים אַתּם אֵת אשר אוֹמַר לכם? בּשוּם מקוֹם שבּעוֹלָם אֵין אַתּה מיטיב לבכּות כּל־כּךְ לתיאָבוֹן, לרווחָתךָ וּלהנאָתךָ, כּמוֹ בּשׂדה־הקברוֹת הישן אשר בּכתריאֵליבקה. אמת, גם בּבתּי־התּפילה הכּתריאֵלים יכוֹל אַתּה להוֹריד דמעוֹת ולגעוֹת בּבכי כּל־צרכּךָ, בּהתעטף נַפשךָ עליךָ. אבל מַה דמיוֹן בּין בּכיה זוֹ לבכית בּית־הקברוֹת?… בּית־הקברוֹת הישן בּכתריאֵליבקה משמש גם צינוֹר של פּרנסה לכמה וכמה כּתריאֵלים: לחוֹצבי־מצבוֹת וּלבעלי־אַכסניוֹת, לחַזנים וּלשמשים ולשאָר נוֹשׂאי כּלי־הקוֹדש. כּיוָן שימי אלוּל מַגיעים, עֵת הקציר מַגיעה להמוֹני הקבּצנים וּפוֹשטי־היד. לבעלי־המוּמים והנשים הצדקניוֹת, העוֹסקוֹת עם הציבּוּר.

“האִם כּבר היִית בּשׂדה־הקברוֹת שלנוּ?” – ישאָלךָ הכּתריאֵלי מתּוֹךְ גדלוּת, כּאָדם השוֹאֵל אֶת חברוֹ, אִם כּבר היה בּכרמוֹ, כּרם אָביו, שנפל לוֹ בּירוּשה. ואִם לא היִית עדיִין בּשׂדה־הקברוֹת, גרוֹם לוֹ נַחַת־רוּחַ וקוּם לךְ־נא אִתּוֹ לשם וּקרא את הכּתוֹבוֹת העתּיקוֹת והמחוּקוֹת מעל המצבוֹת הדחוּיוֹת והרעוּעוֹת, הפוֹךְ בּהן והפוֹךְ בּהן, והיוּ בעֵינךָ כּפרק מדברי הימים לעם־קדוּמים, עם ממוּשךְ וּמוֹרט. ואִם בּעל־נפש אַתּה ולב רגָש חננךָ אלוֹהים, תּעמוֹד ותבּיט, מַחריש וּמשתּאֶה אֶל העיר העניה הזאת ואֶל בּתּי־קברוֹתיה העשירים, ולא תּתאפּק עוֹד ותקרא עליה אֶת הקריאָה העתּיקה הכּתוּבה בּתּוֹרה העתּיקה:

מַה טוֹבוּ אֹהליךָ, יעקב, משכּנוֹתיךָ יִשׂראֵל!…