סיפורי העיר כתריאליבקה, חיי אנשיה הקטנים, דרכיהם ומנהגיהם בבית ובחוץ, ארחם ומסחרם, חיי שלותם וריבותיהם וקטטותיהם, קרונותיהם, מלונותיהם ובתי־תיאטראותיהם, ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבתם, רבם רב יוזיפיל וסופרם שמואל שמלקיס, בתיהם נשיהם ובניהם וכל אשר להם.
עיר הכּתריאֵלים, שאֵליה אֶנהגךָ וַאביאךָ, ידידי הקוֹרא, מקוֹמה בּאֶמצעוֹ של תּחוּם־המוֹשב המפוּרסם לשבח, בטבּוּרה של אוֹתה הפּינה המבוֹרכה, בּמקוֹם שאַחינו בּני ישראֵל מרוּבּים שם בּאוּכלוֹסים, יוֹשבים צפוּפים וּכבוּשים כּדגים מלוּחים בחָבית וּפרים ורבים כּבני־אָדם. שם העיר המהוּלָלָה הזאת כּתריאֵליבקה.
למה נקרא שמה כּתריאֵליבקה? על שם יוֹשביה.
גָלוּי וידוּע לכּל, כּי העני מיִשׂראֵל כּמה וכמה מַדרגות לוֹ, שמהן כּמה וכמה שמוֹת מצטרפים לוֹ, כּשמוֹת יִתרוֹ בּשעתוֹ. יש עני סתם, ויש עני שבּעניִים; האֶחָד נקרא רש, והשני מסכּן שמוֹ; יש מַחזיר על הפּתחים, יש קבּצן וּמקבּל וּפוֹשט־יד, וּכנגדם אַתּה מוֹצא יוֹרד מנכסיו, ודל, וחלכה, ואֶביוֹן, ועני ואֶביוֹן. כּל אֶחָד מן השמוֹת הלָלוּ המנוּיִים כּאן, כּשאַתּה אוֹמרוֹ בּעל־פּה, אִי אַתּה אוֹמרוֹ אֶלָא בּניגוּן מיוּחָד וּבהטעמה מיוּחדת, כּדי לציינוֹ וּלהבדילוֹ משאָר חבריו. ועוֹד שם אֶחָד מצאנוּ לעני, שם מוּזר קצת וּמשוּנה, והוּא – כּתריאֵלי. ואַף שם זה ניגוּן מיוּחָד לוֹ והטעמה מיוּחדת. למשל, כּשאָדם רוֹצה להגדיר אֶת עמידתוֹ כּעמידת דל וריק, הוּא מַגבּיה קוֹלוֹ בזמר, מַטעימוֹ בּניגוּן הטעמים, שנשמע לאוֹזן כּעֵין מרכא כּפוּלָה שבּתּוֹרה: “אוֹי, הרי אָני, בּלא עֵין־הרע, יהוּדי כּתריאֵלי!”… הכּתריאֵלי שוּב אֵינוֹ עני סתם, כּמוֹ שאָר העניִים שבּעוֹלָם, וגם גבר לא־יִצלח אֵיננוּ. הכּתריאֵלי הוּא עני מיוּחָד בּמינוֹ, עני שאֵין העניוּת מנַוַלתּוֹ. אַדרבּה, העניוּת גדוּלָה היא לוֹ, בּלשוֹננוּ יִקרא לזה שכּמוֹתוֹ עני ועליז.
עיר זוֹ של הכּתריאֵלים מרוּחקת וּמוּבדלת מעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּפינה נידחת, בּמקוֹם לא עבר אָדם בּוֹ, עוֹמדת על תּלָה זה ימים רבּים חוֹלמת וּתפוּשׂת־הירהוּרים, עזוּבה לנַפשה וּשקוּעה בּתוֹךְ עצמה. דוֹמה, שאֵין לָה שוּם שייכוּת לכל העוֹלָם אשר מסביב, לכל השאוֹן והרעש, המהוּמה והמבוּכה, המרוּצה והרדיפה, הבּהילוּת וטירוּף־הדעת, הקנאָה והתּאוָה וּשאָר הדברים הטוֹֹבים למיניהם, שבּני־אָדם יגעוּ כּמה יגיעוֹת עד שעשׂוּ אוֹתם מתוּקנים לפניהם, כּגוֹן: תּרבּוּת, השׂכּלה, פּרוֹגרס ודוֹמיהם, שאָדם הגוּן, בּעל נימוּס וּבעל דרךְ־ארץ, נוֹהג כּבוֹד בּהם. הוֹי על הכּתריאֵלים העלוּבים! המעט מהם, כּי לא שמעוּ מימיהם אֶת שמע האַבטוֹמוֹבּילים וּספינוֹת־האַויר, הנה גם אֶת מסילת־ הבּרזל לא ראוּ מעוֹלָם. ולא עוֹד, אֶלָא שימים רבּים לא האמינוּ ולא אָבוּ שמוֹע, כּי יש מסילת־בּרזל בּעוֹלָם. “אֵין זוֹ – היוּ מלגלגים ואוֹמרים בּחריפוּת־לשוֹנם – אֶלָא בּדוּתה, השערה סתם, שאֵין הדעת סוֹבלתּה, מיני חלוֹמוֹת ודברי־הבאי קלוּטים מן האַויר, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר!”… ולא זזוּ מהשקפתם, עד שהיה מַעשׂה ואֶחָד משלָהם, בּעל־בּית מבּעלי־הבּתּים הכּתריאֵלים, נזדמן למוֹסקבה וחָזר משם, וּבחזירתו נשבּע בכל קוֹדש, כּי הוּא עצמוֹ נסע על־פּני מסילת־הבּרזל עד עצם מוֹסקבה העיר כּשלוֹשה רבעֵי שעה. והיוּ הכּתריאֵלים דנים בּדבר מוּפלא זה ימים רבּים, מרננים אַחרי אחיהם הנוֹסע ודוֹרשים אוֹתוֹ לגנאי: הכיצד? אֵיךְ מעיז יהוּדי אֶת פּניו להישבע על שקר בּפני עם ועֵדה? לימים נתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים: אוֹתוֹ הכּתריאֵלי, שחָזר ממוֹסקבה, סיפּר ושיִיֵר. אָמנם רק כּשלוֹשה רבעֵי שעה נסע על־פני מסילת־הבּרזל, אבל אֶת שאָר הדרךְ עבר בּרגל. אִם כּךְ ואִם כּךְ – וענין זה של מסילת־הבּרזל עוּבדה היא, עוּבדה שאֵין להכּחישה. וכי ראִית מימיךָ אָדם מיִשׂראֵל נשבּע בכל קוֹדש על דבר שלא בּא לעוֹלָם? וּבּפרט שיהוּדי זה הסבּיר להם על־פּי דרךְ השׂכל את כל הענין כּוּלוֹ לפרטיו ודיקדוּקיו, אֶת תּכוּנַת מסילת הבּרזל ואֶת טבע המכוֹנוֹת ואֶת טיב שאָר הכּלים והמַכשירים, וביאֵר להם בּאֵר היטב, כּיצד הגלגלים חוֹזרים, וכיצד ארוּבּת־העשן שוֹרקת, וכיצד הרכּבת רצה על־פּני המסילה, וכיצד אַחינוּ בּני־יִשׂראֵל יוֹשבים בּתוֹכה להנאָתם ונוֹסעים למוֹסקבה. עמדוּ הכּתריאֵלים והטוּ אָזניהם והקשיבוּ לדבריו וניענעוּ לוֹ ראשיהם, כּמַסכּימים ומַאמינים לכל הגה היוֹצא מפּיו – וּבלבּם ליגלגוּ עליו ועל חלוֹמוֹתיו: “מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו! הגלגלים חוֹזרים, ארוּבּת־העשן שוֹרקת, הרכּבת רצה על־פני המסילה, אַחינוּ בּני־ישׂראֵל יוֹשבים בּתוֹכה להנאָתם ונוֹסעים למוֹסקבה – וחוֹזרים שוּב לכתריאֵליבקה!”…
כך טבעם של הכּתריאֵלים, שאֵינם בּעלי מרה שחוֹרה והעצבוּת זרה לרוּחָם. אַדרבּה, הלָלוּ כּבר יצאוּ להם מוֹניטין בכל העוֹלָם, שליצנים נפלאים הם, ממַשלי משלים, לשוֹנם שנוּנה ודעתּם בּדוּחָה תּמיד. בּריוֹת דלוֹת ועליזוֹת ושׂמחַת־עוֹלָם על ראשן! תּאמַר: לשׂמחָה מַה זה עוֹשׂה? לא כּלוּם. אָדם, כּל זמַן שהנשמה בּקרבּוֹ, חַייב לשׂמוֹח בחלקוֹ ולראוֹת חַיִים בּעוֹלמוֹ. כּי תּפגוֹש, למשל, יהוּדי כּתריאֵלי ותשאָלהוּ: “על מה אַתּה חָי?” וענה אוֹתךָ ואָמר: “על מה אני חָי? הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, חַה־חַה, על־כּרחי אני חָי!”… אָכן חידה היא וַתּהי לחידה! בּכל עֵת וּבכל שעה שאַתּה יוֹצא לרחוֹבה של עיר הכּתריאֵלים, אַתּה נתקל בּבני־אָדם מתרוֹצצים אָנה ואָנה, רצוֹא וָשוֹב, נחפּזים ונרגָשים, בּהוּלים וּטרוּפים, כּעכבּרים בּשעת מַגפה, זה לכאן וזה לכאן, ואֵין שעתם פּנוּיה להם לעוֹלָם. “לאָן אַתּם רצים?” “לאָן אָנוּ רצים? הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, חַה־חַה, רצים אנחנוּ. כּסבוּרים אָנוּ, אוּלי יקרה אלוֹהים לפנינו ונַרויחַ ליוֹם השבּת”…
להרויח ליוֹם השבּת – זה מַשׂא־נַפשם כּל הימים. כּל מַה שהכּתריאֵֵלים טוֹרחים, אֵינם טוֹרחים אֶלא לכבוֹד השבּת. בּכל ימוֹת החוֹל הם עוֹבדים בּזיעת אַפּיהם, מפרכים גוּפם בּכל עבוֹדה קשה, מענים נַפשם בּרעב, מוֹנעים לחם מפּיהם וּמפּי בּני ביתם, וּבלבד שיעשׂוּ שבּתּם כּהלָכה. ואמנם, בּהתקדש יום השבּת בּכתריאֵליבקה – וחָפרה יהופּיץ, וּבוֹשה אוֹדיסה מפּניה, ואפילו פּאריז כּקליפת השוּם היא לעוּמתה. אָמרוּ עליהם, על הכּתריאֵלים: מיוֹם שנבנתה כּתריאֵליבקה לא נמצא יהוּדי בּתוֹכה, שיִרעב ללחם בּיוֹם השבּת. וכי ראִית מימיךָ אָדם מיִשׂראֵל, שאֵין לוֹ דגים בּשבּת? ואִם דגים אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ בּשׂר. ואִם בּשׂר אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ דג מלוּח. ואִם דג מלוּח אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ חַלָה. ואִם חַלָה אֵין לוֹ, הרי יֶש לוֹ פּת קיבּר וּבצלים. ואִם פּת קיבּר אֵין לוֹ – ילך ויִשאַל מאֵת שכנוֹ. בּיוֹם־השבּת הבּא יִשאַל שכנוֹ מאִתּוֹ. “גלגל הוּא החוֹזר בּעוֹלָם”, ־־ כּךְ יִמשוֹל לךָ הכּתריאֵלי משל ויראךָ בּידוֹ, כּיצד הגלגל חוֹזר בּעוֹלָם. הכּתריאֵלים דרכּם תּמיד בּמשל וּבהלצה, ודבריהם דברי ליצנים וחידוּדם. אֵת כּל אשר לוֹ יִתּן הכּתריאֵלי בּעד חידוּד. הרבּה קבּלוֹת יש בידנוּ מפּי הכּתריאֵלים, כּמה וכמה סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת נפלָאים, שמבּחינה ראשוֹנה הם נראים כּסיפּוּרי־בּדיחה וריח אַניֶקדוֹטה נוֹדף מהם, ואַף־על־פּי־כן, כּשתּבדקוּ אוֹתם בּדיקה יפה, תּמצאוּ בּהם גרעין של אמת.
למשל, מַעשׂה בּאַחַד הכּתריאֵלים, שקצה נַפשו בּכתריאֵליבקה והרעב היה עליו למַשׂא. מה עשׂה? יצא מעירוֹ והרחיק נדוֹד לבקש אָשרוֹ בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. וכךְ היה נוֹדד מעיר לעיר וּממדינה למדינה עד שהגיע לפאריז. כּיוָן שהגיע לפאריז, השׂיאוֹ יִצרוֹ שיִכּנס אֵצל רוֹטשילד. הגע בּעצמךָ: יהוּדי שוֹהה בּפאריז, ואת פּני רוֹטשילד לא יִראֶה? אַךְ חסרוֹן יש בּדבר – שוֹמר־הסַף אשר לרוֹטשילד אֵינו נוֹתן רשוּת להיכּנס. “מה טעם?” “קפּוֹטה קרוּעה”. “שוֹטה שבּעוֹלָם! – עומד הכתריאלי וטוען. ־ אִילוּ היתה קפּוֹטתי שלמה, כּלוּם היִיתי מכתּת רגלי לָנוּע על פּאריז?” בקיצוּר, רע המַעשׂה, ואוּלָם יהוּדי כּתריאֵלי יוֹדע לכלכּל דבר ולמצוֹא עֵצה בּשעת הדחָק. נמלךְ ונגש אֶל שוֹמר־הסַף ואָמַר לוֹ כּדברים האֵלה: “לךְ ואמוֹר לאדוֹניךָ, כּי לא קבּצן חָלילה ולא מַחזיר על הפּתחים מתדפּק על דלתּוֹ, אֶלָא סוֹחר ואִיש־מַעשׂה בּא אֵליו והביא לוֹ ממרחַקים מין סחוֹרה נפלאה, שדוּגמתה לא יִמצא בּפאריז, גם אִם יִתּן אֶת כּל הוֹן בּיתוֹ”.
שמע רוֹטשילד דיבּוּרים אֵלוּ, מיד ציוָה להביא לפניו אֶת הסוֹחר המוּפלָא. “שלוֹם עליכם”. “עליכם שלוֹם”. “שב־נא, בּבקשה ממךָ. מהיכן הוּא יהוּדי?” “מכּתריאֵליבקה”. “מַה טוֹבוֹת תּשמיעֵני?” “שמַע־נא, אדוֹני רוֹטשילד, ידבּר־נא עבדךָ דבר באָזני כּבוֹד מַעלתוֹ. אוֹמרים עליךָ בּמקוֹמוֹתינוּ, שבּירךְ אלוֹהים מַעשׂיךָ וּמַצבךָ אֵיננוּ רע, בּלא עֵין־הרע, הלוַאי יהי חלקי עמךָ לשליש וּלרביע, כּשאָשוּב, אִם יִרצה השם לביתי, והיִיתי שלו בּמעוֹני, וגם כּבוֹד, כּפי הנראֶה, לא מנע ממךָ, כּמַאמרם: מי שיֶש־לוֹ מאָה, יֶש־לוֹ דעה. בּקיצוּר, כּלוּם אַתּה חָסֵר אֶלָא דבר אֶחָד: חַיי נצח. וּבכן, הבאתי לךָ סחוֹרה זו למכירה”.
כּיוָן ששמע רוֹטשילד “חַיי נצח”, מיד קפץ ממקוֹמוֹ ושאַל אֶת הכּתריאֵלי: “מַה יקר? בּכמה תּעלה לי סחוֹרה זוֹ?” בּעד סחוֹרה זוֹ שלם תּשלם לי, אדוֹני רוֹטשילד (כּאן נמלךְ היהוּדי בּדעתּוֹ רגע), בּעֶרכּךָ שלוֹש מאוֹת". “אֶפשר שנעמוֹד עמךָ על המקח?” “לא, אדוֹני רוֹטשילד, ממחירי זה לא אָסוּר. כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, אִם לא יכוֹלתּי להעלוֹת למעלה משלוֹש מאוֹת. אַךְ הדבר כּבר יצא מפּי – ולא אשנה”. כּךְ אוֹמר הכּתריאֵלי, ורוֹטשילד עוֹמד וּמוֹנה על כּפּוֹ שלוֹש מאוֹת בּמזוּמנים, אַחַת לאֶחָת. קיבּל הכּתריאֵלי אֶת המעוֹת, שילשל אוֹתן לתוֹךְ כּיסוֹ ואָמַר אֶל רוטשילד כּדברים האֵלה, “רצוֹנךָ לחיוֹת חַיי נצח? אָיעצךָ אֵיפוֹא לעקוֹר דירתךָ מפּאריז זוֹ ההוֹמיה ולעבוֹר אֵלינוּ לכתריאֵליבקה, ואָז מוּבטח לךָ, שלא תּמוּת לעוֹלָם. משוּם שקבּלה היא בּידנוּ, כּי מיוֹם שהיתה כּתריאֵליבקה לעיר, עדיִיו לא מת עשיר בּקרבּה”…
ושוּב מַעשׂה בּכתריאֵלי, שהפליג והגיע עד אמריקה הרחוקה… ואוּלָם אִם אָמַרתּי לסַפּר לכם סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת על הכּתריאֵלים, על מעלליהם והמצאוֹתיהם הנפלאים, צריךְ היִיתי לישב וּלסַפּר עמכם שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת רצוּפים. וּלפיכךְ מוּטב שנעבוֹר אֶל עיר הכּתריאֵלים גוּפה ואֶל מַראֶיה מבּפנים ומבּחוּץ.
רצוֹנכם לָדעת אֶת מַראֵה העיר כּתריאֵליבקה? הרחק תּרחיקוּ ממנה מַהלךְ תּחוּם־שבּת, ואָז תּראוּה כּמוֹת שהיא. מרחוֹק תּתגלה העיר לעֵיניכם כעֵין דוּגמה של… מַה דמוּת, למשל, אֶערוֹךְ לה?… של חַמנית מלאָה וּגדוּשה זרעוֹנים, אוֹ של לוּחַ־אִטריוֹת מכוּסה פּתיתים הרבּה. כּמו על צלחת שטוּחָה העיר לפניכם, ואתּם יכוֹלים לראוֹתה ממרחַק פּרסה בכל הוֹדה וַהדרה. להוֹדיעכם, שכּתריאֵליבקה הרים סביב לה, כּלוֹמַר, על הבּתים הרבּים, העוֹמדים צפוּפים וּדחוּקים במוֹרד, כּפה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא הר. הבּתים עצמם בּתּי־חוֹמר קטנים, נמוּכים וּרעוּעים, והם נראִים כּמצבוֹת עתּיקוֹת בּבית־קברוֹת עתּיק־ימים – מצבות עקוּמוֹת וּכפוּפוֹת, שהשחירוּ והעלוּ אֵזוב מרוֹב ימים. רחוֹבוֹת וּשוָקים אַל תבקשוּ בּכתריאֵליבקה. כּשנבנתה עיר הכּתריאֵלים, לא מדדוּ אוֹתה בּאַמַת־הבּנין ולא תּיארוּ אוֹתה בּמחוּגָה. וגם ריוַח לא שׂמוּ בּין הבּתּים, כּי לָמה יעמוֹד לבטלה ריוַח ריק ושוֹמם כּשיש אֶפשרוּת לבנוֹת עליו בּית? כּתוּב אֶצלנו: לָשבת יצרה, כּלוֹמַר, לא נברא עוֹלָם אֶלָא ליִשוּב. חַייב אָדם לכבּוֹש מקוֹם בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ולישב עליו, לא להבּיט בּוֹ. מַה יבּיט וּמַה יִראֶה כּאן?…
ואַף־על־פּי־כן אַל תּתעצבוּ ואַל יִפּוֹל רוּחכם. יש בּכתריאֵליבקה גם רחוֹבוֹת, רחוֹבוֹת גדוֹלים וּרחוֹבוֹת קטנים, רחוֹבוֹת ארוּכּים וּרחוֹבוֹת קצרים, מלבד סמטוֹת וּמבוֹאוֹת מפוּלשים וּמבוֹאוֹת שאֵינם מפוּלשים. תֹּאמרוּ: הרחוֹבוֹת הלָלוּ אֵינם ישרים בּיותר; עקוּמים הם ונפתּלים ודרךְ־עקלתוֹן דרכּם, דרךְ גבעוֹת וּבקעוֹת, שׂיחים וּבוֹרוֹת, מַרתפים וּמערוֹת, קרפּפים וחצרוֹת? אִם כּן, הרשוּת בּידכם לבלתּי לכת שם יחידים בּלילה באֵין פּנס מאיר לפניכם! להכּתריאֵלים עצמם אַל תּדאגוּ. חזקה על הכּּתריאֵלי, היוֹשב בעיר כּתריאֵליבקה, בּתוֹךְ אֶחָיו הכּתריאֵלים, שלא יֹאבד דרךְ ולא יִתעֶה בּהליכתו. כּל אֶחָד יִמצא אֶת דרכּוֹ לביתוֹ, לאִשתּוֹ וּלבניו, כּציפּור זוֹ, המוֹצאת אֶת דרכּה בּעוּפה לקנה וּלאֶפרוֹחיה.
מלבד כּל אֵלה, יש לה לכּתריאֵליבקה מגרש גָדוֹל וּרחַב־ידים, העשׂוּי כּעֵין חצי גוֹרן עגוּלה אוֹ אֶפשר הוּא עשׂוּי כעֵין ריבּוּע, וּמקוֹמוֹ בּעֶצם טבּוּר העיר. שם אַתּה מוֹצא אֵת כּל החנוּיוֹת וּבתי־המַרכּוֹלת למיניהם, אֶת האִטליז, אֶת הסוּכּוֹת והשוּלחנוֹת, אֵת המַרתּפים והתּריסים והכּוּכים השוֹנים, ושם מקוֹם השוּק בּכל בּוקר, עֵת המוֹני בּני־הנכר, איכּרים וּנשיהם, נכנסים לָעיר וּמביאים ליוֹשביה כּל מיני צרכי אוֹכל, כּגוֹן: דגים, וּבצלים, צנוֹן וחזרת, סלָקים ותפּוּחי־אדמה וּשאָר ירקוֹת למיניהם. סחוֹרה זוֹ הם מוֹכרים להיהוּדים הכּתריאֵלים וחוֹזרים וקוֹנים מהם מיני פּרקמטיה אחרים, שהם צריכים לגוּפם, כּגוֹן: כּוֹבעים, וּמטפּחוֹת, ואריג־צבעוֹנים, ונפט, וּמַסמרוֹת של בּרזל, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. וכךְ מתפּרנסים הכּתריאֵלים ורוֹאים חַיִים בּעוֹלָמם. אמת, פּרנסה עלוּבה ודלה היא, בּצימצוּם ולא בּריוַח, ואַף־על־פּי־כן פּרנסה שמה. על כּל פּנים, טוֹב מי שיֶש לוֹ מעט ממי שאֵין לוֹ כּלוּם. ושם, בּאוֹתוֹ המגרש עצמוֹ, מתכּנסים גם העזים וּתישי הקהל למשפּחוֹתיהם, רוֹבצים כּוּלם להנאָתם בראש כּל חוּצוֹת, מתחַממים לאוֹר החַמה ונהנים מזיו העוֹלָם. שם אַתּה מוֹצא גם אֶת בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת וּשאַר בּתּי־קדוּשה שבּעיר, מלבד החדרים וּבתּי תּלמוּד־תּוֹרה, בּמקוֹם שתּינוֹקוֹת יוֹשבים צפוּפים וּדחוּקים על הסַפסלים ולוֹמדים תּוֹרה וּתפילה מפּי רבּוֹתיהם ושרים ומזמרים וצוֹוחים בקוֹלי־קוֹלוֹת, עד כּי תּחרש כּל אוֹזן משמוֹע. וּפינה מיוּחדת הוּקצתה שם גם לבית־המרחָץ, בּמקוֹם שבּנוֹת יִשׂראֵל טוֹבלוֹת ומיטהרוֹת בּמקוָה, גם לההקדש, בּמקוֹם שיהוּדים עניִים מתים, וגם לשאָר המקוֹמוֹת הנאים, הדרוּשים לכל אָדם בּאשר הוּא אָדם… לא. עיר הכּתריאֵלים לא זכתה עדיִין לצינוֹרוֹת של בּיוּב ולמאוֹרוֹת החשמַל ולשאָר אוֹתן המוֹתרוֹת, המצוּיוֹת בּכּרכּים הגדוֹלים. מַה יִתנוּ ומַה יוֹסיפוּ לָה אֵלה? “שמעוּני, רבּוֹתי: סוֹף כּל אָדם למיתה. הכּל מתים בּמיתה אֶחָת, והכּל שבים לעפר אֶחָד, ועל הכּל סוֹתמים גוֹלל אֶחָד”. כּךְ היה אוֹמר רבּי רב יִשׂראֵל המַלאָךְ דווקא בּשעת חדוַת־הלבבוֹת, אַחרי שהיה שוֹתה כּוֹס לרוָיה, מרים כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ וּמכין עצמו לרקד לפני הקהל.
כּבוֹדה וגאוָתה של כּתריאֵליבקה הם בּתּי־הקברוֹת שלה, שבּהם תּתפּאֵר נגדה־נא לכל הערים. שני בּתּי־קברוֹת עשירים יש להעיר המבוֹרכה הזאת: בּית־קברוֹת ישן וּבית־ קברוֹת חָדש. אָמנם גם בּית־הקברוֹת החָדש כּבר נתישן כּל־צרכּוֹ ונתמלא קברים מן הקצה אֶל הקצה, עד שיש לָחוֹש, כּי בּשעת מַגפה חָלילה, אוֹ בּשעת פּרעוֹת וּשאָר צרוֹת וּפוּרעניוֹת המתרגשוֹת וּבאוֹת על יִשׂראֵל, יִגדל שם הדחַק והלחץ עד אֶפס מקוֹם. אבל אֵין בּכךְ כּלוּם. הכּתריאֵלים גם בּחַיִיִהם אֵינם יוֹשבים רוָחים, ואַף־על־פּי־כן מעוֹלָם לא אָמַר אָדם לחברוֹ: “צר לי המקוֹם שאֵשב בּכתריאֵליבקה”.
בּיחוּד מתפּארים הכּתריאֵלים בּבית־הקברוֹת הישן. בּית הקברוֹת הישן שלהם, אַף כּי עשׂבים כּבר עלוּ בּקבריו ואִילָנוֹת צמחוּ מתּוֹכם, ואפילוּ מַצבה אַחַת לא נשתּיירה בּוֹ בּשלימוּתה, משמש להכּתריאֵלים לנוֹי, חמדה גנוּזה הוּא להם, אוֹצר בּלוּם, שהם שוֹמרים אוֹתוֹ כּבבת־עֵינם. ויש טעם לדבר: מלבד ששמוּרים בּו קברוֹת אבוֹתיהם ואבוֹת־אבוֹתיהם וקברוֹת הרבּנים והצדיקים והלוֹמדים המפוּרסמים, גאוֹני עוֹלָם ועמוּדי תבל, יש לשעֵר, כּי שם מצאוּ קברם גם אוֹתם החסידים והישרים והתּמימים, שמסרוּ נַפשם על קדוּשת השם בּימי גזירת תּ"ח, הם ימי חמילניצקי. אַדמת המקוֹם הזה אַדמת־קוֹדש היא להכּתריאֵלים, נַחלת־אָבוֹת היקרה בּעֵיניהם מכּל יקר, כּוּלה שלהם היא ואֵין לזרים חלק בּה. ולא עוֹד, אֶלָא שזוֹהי האדמה היחידה בּכתריאֵליבקה, המַצמיחה אִילנוֹת וּדשאִים ואַוירה אַויר־נשמוֹת, ורוּח צח ורענן מנַשב בּין עפאִים.
מה רבּה התּכוּנה בּמקוֹם הזה בּשלהי קיץ, כּשראש חוֹדש אלוּל מַגיע והימים הנוֹראים ממַשמשים וּבאים! הוֹי מה רבּה שם התכוּנה! המוֹני בּני־אָדם, אנשים ונשים וטף, מסתּוֹפפים והוֹמים בּפתחי שערים, הלָלוּ נכנסים והלָלוּ יוֹצאים, וּמסביב המוּלה וּתנועה וּשאוֹן קוֹלוֹת. וכי קל בעֵיניכם קבר אָבות? מכּל פּינוֹת העוֹלם נוֹהרים יהוּדים לכאן סיעוֹת־סיעוֹת להשתּטח על קברוֹת הקדוֹשים, לבכּוֹת וּלתנוֹת לפניהם צרוֹתיהם וענוּת־נַפשם הגדוֹלה. השוֹמעים אַתּם אֵת אשר אוֹמַר לכם? בּשוּם מקוֹם שבּעוֹלָם אֵין אַתּה מיטיב לבכּות כּל־כּךְ לתיאָבוֹן, לרווחָתךָ וּלהנאָתךָ, כּמוֹ בּשׂדה־הקברוֹת הישן אשר בּכתריאֵליבקה. אמת, גם בּבתּי־התּפילה הכּתריאֵלים יכוֹל אַתּה להוֹריד דמעוֹת ולגעוֹת בּבכי כּל־צרכּךָ, בּהתעטף נַפשךָ עליךָ. אבל מַה דמיוֹן בּין בּכיה זוֹ לבכית בּית־הקברוֹת?… בּית־הקברוֹת הישן בּכתריאֵליבקה משמש גם צינוֹר של פּרנסה לכמה וכמה כּתריאֵלים: לחוֹצבי־מצבוֹת וּלבעלי־אַכסניוֹת, לחַזנים וּלשמשים ולשאָר נוֹשׂאי כּלי־הקוֹדש. כּיוָן שימי אלוּל מַגיעים, עֵת הקציר מַגיעה להמוֹני הקבּצנים וּפוֹשטי־היד. לבעלי־המוּמים והנשים הצדקניוֹת, העוֹסקוֹת עם הציבּוּר.
“האִם כּבר היִית בּשׂדה־הקברוֹת שלנוּ?” – ישאָלךָ הכּתריאֵלי מתּוֹךְ גדלוּת, כּאָדם השוֹאֵל אֶת חברוֹ, אִם כּבר היה בּכרמוֹ, כּרם אָביו, שנפל לוֹ בּירוּשה. ואִם לא היִית עדיִין בּשׂדה־הקברוֹת, גרוֹם לוֹ נַחַת־רוּחַ וקוּם לךְ־נא אִתּוֹ לשם וּקרא את הכּתוֹבוֹת העתּיקוֹת והמחוּקוֹת מעל המצבוֹת הדחוּיוֹת והרעוּעוֹת, הפוֹךְ בּהן והפוֹךְ בּהן, והיוּ בעֵינךָ כּפרק מדברי הימים לעם־קדוּמים, עם ממוּשךְ וּמוֹרט. ואִם בּעל־נפש אַתּה ולב רגָש חננךָ אלוֹהים, תּעמוֹד ותבּיט, מַחריש וּמשתּאֶה אֶל העיר העניה הזאת ואֶל בּתּי־קברוֹתיה העשירים, ולא תּתאפּק עוֹד ותקרא עליה אֶת הקריאָה העתּיקה הכּתוּבה בּתּוֹרה העתּיקה:
מַה טוֹבוּ אֹהליךָ, יעקב, משכּנוֹתיךָ יִשׂראֵל!…
– עלוּבת־נפש שכּמוֹתה! אֵימתי פּישפּשה וּמצאה עֵת לָלדת? בּעֶרב יוֹם טוֹב!
– בּרוּךְ שהחיינוּ וקיימנוּ והגיענוּ לנַחַת זוֹ!
– אִם נמצא חן בּעֵיני אלוֹהים, והיה זה בּן זכר דווקא. הנה תּראוּ בּעֵיניכם!
– אֵין זאת כּי־אִם תּלד אֶת משיח!
– זה ינַחמנוּ מענינוּ!…
דברים שנוּנים אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ היוּ נשמעים כּל אוֹתוֹ היוֹם בּביתוֹ של הניךְ הנַגָר. ורייזיל התהפּכה בּציריה, התכּווצה ונאנקה מעצמת מַכאוֹביה ולא מצאה מקוֹם לעצמה להיסתר בּוֹ מעוֹצר צרה ויגוֹן.
פּעמים היתה פּוֹרשׁת לקרן־זוית, מתחַבּאת מעֵין רוֹאִים, תּוֹלשת שׂער ראשה, נוֹשכת בּשׂרה בּשיניה ושוֹאֶלת אֶת נַפשה לָמוּת.
– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! אֵל רחוּם וחַנוּן! עזרני אַךְ הפּעם וקח־נא אֶת נַפשי ממני!…
רייזיל חָשה בּחבלי־לידה מבּעוֹד בּוֹקר, אֶלָא שכּל אוֹתוֹ היוֹם התאַמצה להסתּיר אֶת הדבר, לבל יִוָדע לאִיש. ורק לפנוֹת עֶרב, כּשצירי יוֹלדה אחָזוּה בּכל תּוֹקף, הטילה עצמה לתוֹךְ מיטתה והתחילה פּוֹכרת ידיה וחוֹרקת שיניה, פּניה מוֹריקים וּמצהיבים, והיא צוֹעקת בּקוֹל אָיוֹם ונוֹרא:
– אִמא, אִמא! מי יִתּן מוּתי עתּה!…
שׂרה־רחל המילדת, שעמדה ליד מיטתה, כּבר ראתה בּחַייה מַראוֹת כּאֵלה. גָחנה אֵליה בּשרווּליה המוּפשלים עד מַרפּקי זרוֹעוֹתיה הצנוּמוֹת והשחוֹרוֹת ועוֹדדה אוֹתה בּדברים רכּים:
– צעקי, צעקי, בּתּי! הרימי בּמרוֹם קוֹלךְ! יפה צעקה לנשים בּשעת לידתן. עוֹד צעקה אַחַת – ותתגבּרי, אִם יִרצה השם, על מַכאוֹביִךְ ותצאִי מהם בּשלוֹם. אִמךְ בּעוֹלם האמת מסַייעתּךְ עכשיו, מַפּילה תּחינתה עליִךְ. אָביךְ אַף הוּא עוֹמד בּשעה זוֹ לפני בּית־דין של מַעלה כמליץ־יוֹשר עליִךְ. עוֹד מעט, בּתּי, ותעמדי בּנסיוֹן, אִם יִרצה השם, עוֹד רגע ואַתּ חוֹבקת בּן – הוּא ינחמךְ מכּל צרוֹתיִךּ…
הצירים חוֹלפים רגע, ורייזיל מוּטלת על מיטתה כּנדהמה, כּשיכּוֹרה וּשתי אָזניה מצילוֹת. רייזיל אֵינה ישנה, ורק נרעשת היא וּמבוּלבּלת ואֵינה יוֹדעת אֶת נַפשה. אֶפשר כּבר בּא קצה? אוּלי כּבר הגיעה שעתה לָמוּת? אבל רייזיל אֵינה רוֹצה למוּת. לא! עדיִין יֶש לָה תּקוָה, עדיִין עֵיניה תּלוּיוֹת אֶל ריבּוֹן העוֹלָמים, כּי ירחמנה וישיב לה את זטיל בּעלה ממרחַקים לחַדש עִמוֹ נעוּריה וּלהתענג עִמוֹ על רוֹב טוּב.
זטיל היכן הוּא?
זטיל החַייט עזב את אִשתּו הצעירה כּעבוֹר חדשים אחָדים אַחרי חתוּנתם והלך למדינת־הים לבקש פּרנסה. לאַמריקה נדד. הכּל נוֹדדים עכשיו לאַמריקה. נדד גם זטיל – ואֵיננוּ, צלל כּעוֹפרת בּמַיִם אַדירים!
"וַדאי מצא שם אַחרת נאָה ממנה וקיבּל נדוּניה שנית, הלוַאי תּבוֹא עליו מאֵרה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!”
כּךְ היוּ מסיחים בזטיל החַייט כּל יוֹשבי כּתריאֵליבקה וכל גָרי בּית הניךְ הנַגָר. הכּל מגנים אֶת זטיל ושוֹלחים בּוֹ לָשון. הכּל חוּץ מרייזיל.
רייזיל לא כן חוֹשבת על זטיל. יוֹדעת היא אוֹתוֹ וּמכּירה אֶת טיבוֹ יוֹתר מכּוּלם, אַף־על־פּי שלא שהתה עמוֹ אֶלָא אַרבּעה חדשים.
רייזיל מצפּה לזטיל בּכליון־עֵינַיִם, מחַכּה לוֹ בּכל יוֹם שיבוֹא, בכל עֵת וּבכל שעה. לוּא רק חָיה יִחיֶה, לוּא רק בּריא יִהיֶה ושלם בּגוּפוֹ, כּי־עתּה וַדאי לה, שיבוֹא, ואִם לא יבוֹא בּקרוֹב, יִפקדנה בּמכתּב. בּמכתּב יִפקדנה ואֶת תּמוּנתוֹ יִשלח לה. הוֹי, אִילוּ ריחמוּה מן השמַיִם והגיע אֵליה מכתּבוֹ עִם תּמוּנתוֹ, מי היה דוֹמה לה?
וכךְ היתה רייזיל מחַכּה ימים רבּים. כּמה לילוֹת לא נתנה שינה לעֵיניה, כּמה דמעוֹת שפכה בּמסתּרים, כּבשה פּניה בּכּר וּבכתה בּחשאי, לבל תשוּרנה עֵין זר, לבל יִתעצבוּ אוֹהביה ולא יִשׂמחוּ שׂוֹנאֶיה על ענוּת־נַפשה הגדוֹלה.
וענוּת־נַפשהּ היתה גדוֹלה מאוֹד. כּי הנה בּא היוֹם ורייזיל ידעה פּתאוֹם כּי הרה היא. אוֹי ואבוֹי לחָיֶיה, מַה תּעשה וּלאָן תּפנה? אִילמלא מוֹרא שמים וּמוֹראה של גיהינוֹם, היתה שוֹלחת יד בּנַפשה.
פּעם אַחַת, כּשעמדה עַל שׂפת הנהר וכיבּסה בּגדי־לבן, יצא השׂטן והסיתה, כּי תּטיל עצמה אֶל המיִם. נזכּרה רייזיל בּעוֹלָם הבּא, חטפה בּידיה אֶת צרוֹר לבניה והתחילה רצה אֶל בּיתה מתוֹךְ אֵימת־מות, כּל עוֹד רוּחָה בּה. עוֹד היא רצה והנה שׂרה־רחל המילדת בּאה לקראתה.
– בּתי, מַה לךְ? לָמה תּרוּצי כּל־כּךְ? – שאָלתּה שׂרה־רחל.
נתנה רייזיל אֶת קוֹלה בּבכי־תמרוּרים, עמדה וּבכתה כּתינוֹקת. ושׂרה־רחל המילדת, שעין פּקוּחָה לה וּמוּמחית היא לאוֹתוֹ דבר, הבינה מיד עד היכן הדברים מַגיעים, והתחילה מפייסת וּמשדלת אוֹתה, מַטיפה נטפי תּנחוּמים על פּצעי לבבה.
– כּל זה מעשה אלוֹהינוּ הוּא. – פּתחה שׂרה־רחל ואָמרה לה. – מעשה אלוֹהינוּ ונפלאוֹתיו. מי יוֹדע, אוּלי בּזכוּת זה יבוֹא זטיל?…
שמעה רייזיל אֶת שם זטיל, מיד פּרץ כּל דמה אֶל פּניה. וּשתי הנשים פּרשׁוּ וישבוּ על סוֹללה של אַחַד הבּתים בּרחוֹבה של עיר, התלחשוּ זוֹ עם זוֹ, חישבוּ וּמנוּ לפי מנין אצבּעוֹתיהן – וקמוּ והלכוּ אִשה לביתה.
כּל־זמַן שיכלה רייזיל להסתּיר אֶת סוֹדה מעֵין־רוֹאים, לא יָדע איש אִתּה דבר. אךְ הנה הגיעה השעה ולא יכלה עוֹד להצפּינוֹ, וּמאז היה בּיתוֹ של הֶניךְ הנַגָר כּגהינוֹם. נדמה לה, כּי הכּל מַבּיטים אַחריה, הכּל מדבּרים בּה וּמראים עליה בּאֶצבּע. וּביחוּד היתה נַפשה סוֹלדת, כּשהיוּ דוֹרשים אֶת זטיל בּעלה לגנַאי וּמקללים אוֹתוֹ בּפניה קלָלוֹת נמרצוֹת. כּל מי שנגע אלוֹהים בּלבּוֹ היה שוֹלח לָשוֹן בּזטיל ושוֹפךְ דמוֹ כּמיִם. ויוֹתר מִכּוּלָם התנַקמה בּוֹ לאָה האוֹפה. לאה האוֹפה, כּשנתגלגלוּ בּה המוֹן רחמיה על רייזיל, היתה מַגישה לה פּרוּסַת חַלָה חַמה, או חררה אפוּיה מִמשאַרתּה, ואוֹמרת לה בּשעת מעשֶׂה:
– היליכי רייזיל, טעמי מַאפה־תנוּר זה, הלוַאי יֵחָנק שם בּאַמריקה, המנוּוָל שלךְ, בּפרוּסת לחמוֹ הראשוֹנה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אב רחוּם וחנוּן!
– אילוּ ידע זה, לכל הפחוֹת, כּי עוֹד מעט ויִהיֶה אָב, תּפּח רוּחוֹ שָם! – עוֹזרת פרוּמה המלמדת על ידה.
– ולוּא גם ידע אוֹתוֹ חייט, יבוֹא רקב בּעצמוֹתיו, הלא תּדד שם שנתוֹ מעֵיניו! – מוֹסיפה גם אַסנה התּרנגוֹלָנית נוֹפךְ מִשלה.
הנשים הלַלוּ כּוּלָן שכנוֹת הן, היוֹשבוֹת בּכפיפה אַחַת עם רייזיל בּביתוֹ של הניךְ הנַגָר. כּל אַחַת יש לה קרן־זוית שלה, אִשה וּמחיצתה המיוּחדת בּשבילה, אִשה וכליה וּמטלטליה, כּריה וכסתוֹתיה, בּעלה וִילָדיה. והילָדים, בּרוּךְ השם, מרוּבּים. התכוּנה בּבּיִת רבּה תּמיד והמהוּמה גדוֹלה מאוֹד – שָם שאוֹן ורעש וּצוַחָה. התּינוֹקוֹת נצים וּמתנַגחים. הנשים אוֹפוֹת וּמבשלוֹת כּוּלן בּתנוּר אֶחָד, הוֹלכוֹת רכיל, מוֹציאוֹת לעז אַחַת על חברתּה, מתקוֹטטוֹת וּמקנתּרוֹת זוֹ את זוֹ בּדברים, רבוֹת בּיניהן וּמתפּייסוֹת, שוֹאלוֹת וּמשאילוֹת אשה לִרעוּתה קדירוֹת ויעוֹת וּכלי־חרס וּפכּים קטנים, שׂמחוֹת כּוּלן בּשׂמחה אַחַת וחיוֹת כּמעט חַיֵי משפּחה אֶחָת.
רייזיל התעוֹררה כאִילוּ מתּוֹךְ שינה והרימה קוֹל זוָעוֹת:
– אֵלי! אֵלי! אֵלי!
– כָּךְ בּתּי, כָּךְ תּרימי קוֹלךְ! – עוֹדדה אוֹתה שׂרה־רחל המילדת. – עכשיו אחָזוּךְ הצירים האַחרוֹנים, חבלי־הלידה האמתּים. עוֹד צעקה אַחַת וּשתים ושלוֹש כּי תּצעקי – ותעברי, אִם יִרצה השם, בּשלוֹם… כּךְ, כּךְ… מַזל טוֹב לָךְ בּתּי! בּן נוֹלד לָךְ, בּן זכר!
כּשהמליטה רייזיל אֶת בּנה, מיד מיהרוּ אֵליו הנשים לרחוֹץ את בּשׂרוֹ וּלחַתּלוֹ בּחיתּוּלים וּלהתבּוֹנן אֶל פּניו, לראוֹת למי הוּא דוֹמה – ושלוֹש הנשים קראוּ כּוּלן פּה אֶחָד:
– יבוֹא רקב בּפניו! הלא הוּא זה, כּוּלוֹ הוּא, בּצלמוֹ וכדמוּתוֹ!
אַחַר־כּךְ התחילוּ דנוֹת שלשתּן בּדבר מרק־עוֹף לפי היוֹלדת. כּל אַחַת נזפה בּחברתּה, שהתרשלה ולא דאגה ליוֹלדת להכין לה עוֹף לשעת הצוֹרךְ. אֶת כּל הקוֹלר תּלוּ בצוָארה של אַסנה התּרנגוֹלָנית.
– הלא אַתּ אִשה יהוּדית, שמסחָרךְ בּעוֹפוֹת, – כּלוּם קצרה ידךְ להפריש עוֹף אֶחָד בּשביל היוֹלדת שבועיִם קוֹדם לכן? דוֹחַן היִינו קוֹנוֹת אנחנו, וגם אֶת דמי השחיטה היִינו נוֹטלוֹת על עצמנוּ.
לאָה האוֹפה חָשׂפה זרוֹעוֹתיה ועמדה לאפוֹת מַאפה־חמאָה בּשביל רייזיל, וּפרוּמה המלמדת רצה לבשׂר אֶת הבּשׂוֹרה לבעלה, לחַיִים־חָנה המלמד, ודרשה ממנוּ בּכל תּוֹקף, שיניח אֶת כּל המלָאכוֹת וישב לכתּוֹב שיר־המַעלוֹת לכבוֹד הרךְ הנולָד.
נזדרז חַיִים־חָנה המלמד והניח אֵת כּל המלָאכוֹת וישב וכתב מין שיר־המַעלוֹת, שדוגמתו עין לא ראתה אפילוּ אֵצל העשירה שבּיוֹלדוֹת כּתריאֵליבקה. מתוֹכוֹ של אוֹתוֹ שיר־המַעלוֹת נתגלָה ציוּר מַעשה ידי־אָמן, שהיה מצוּיר כעין צריף, רחב מלמַטה וצר מלמַעלה, כזה:
מצדוֹ בּא כּתוּב שהיה מסוֹרס פַּעם וּשתּים ליֶתר תּוֹקף:
מכשפה לא תּחַיֶה
לא מכשפה תּחַיֶה
תּחַיֶה לא מכשפה
וּמתּחתּיו היה כּתוּב בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת מאִירוֹת־עֵינַיִם:
סיני וסַנסיני וסַמַנגלוֹף
לילית וכל כּת דילָה חוּצה
הלא הם השמוֹת המוּפלָאִים, המשמשים תּריס בּפני עֵין־הרע וּבפני שדים ורוּחוֹת וּמַזיקים. סוֹף דבר, לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שסיפּקוּ ליוֹלדת אֵת כּל צרכיה.
והיוֹלדת עצמה היתה שוֹכבת אוֹתה שעה בּמיטתה, מתבּוֹננת אֶל הנשים הטוֹרחוֹת בּשבילה וּמהרהרת בּלבּה:
– הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ישלם שׂכרן. בּמה זכיתי לכךְ? מי אני וּמה מַעשׂי הטוֹבים?…
אוֹתו היוֹם, כּשנפטרוּ הגברים ממלאכתּם, התחילוּ דנים בּצרכי בּרית־מילה. הניךְ הנַגָר, אַף־על־פּי שאֵיננוּ יהוּדי עשיר וּבנים זכרים לא חָשׂךְ אלוֹהים גם ממנוּ, מכּל מקוֹם עמד וּמסר מוֹדעה, כּי מאַחַר שהשׂמחה בּמעוֹנוֹ היא, הריהוּ רוֹצה, שהמצוָה תּהיֶה כּוּלָה שלוֹ וכל עניני הבּרית יִהיו מוּטלים עליו. נתעוֹררוּ שאָר השכנים ועמדוּ לתבּוֹע אֶת עלבּוֹנם:
– הכיצד? למה תּהיה המצוָה כּוּלָה שלו? בּמה זכה לכךְ? כּלוּם דרשה נאה דרש? הבּרית של כּוּלָנו היא!
כּשהגיעוּ הדברים לידי חלוּקת הכּיבּוּדים פּרצה שוּב מריבה. כּסבוּר היה הניךְ הנַגָר, מכּיוָן שבּעל־הבּית הוּא, מסתּמא יִהיֶה הוּא הסַנדק. אַךְ הניךְ הנַגָר סבר וטעה גם הפּעם. נמנוּ וגָמרוּ, כּי אין סַנדק נאה מרב חַיִים־חָנה המלמד, מפּני שרב חַיִים־חָנה המלמד, עליכם לָדעת, יהוּדי בּן־תּוֹרה הוּא. נכנע גם הניךְ הנַגָר והוֹדה בּעל כּרחוֹ, כּי מתּחילה אַף הוּא היה סבוּר כּךְ. וּבשׂכר זה כּיבּדוּ אוֹתוֹ בּכיסא־של־אֵליהוּ, ואֶת המציצה נתנוּ לבעלה של אַסנה התּרנגוֹלָנית, לפי שבּעלה של אַסנה התּרנגולָנית יהוּדי קפּדן הוּא ואֵינוֹ נוֹח לויתּוּרים.
סוֹף־כּל־סוֹף יצאוּ מחלוּקת הכּיבּוּדים בּשלוֹם.
כּלוּם היוּ חסרים אֶלָא דבר אֶחָד, שהוּא עיקר כּל העיקרים בּברית־מילה: היכן יִקחוּ מַשקה?
– מַשקה? – נענתה שרה־רחל המילדת ואָמרה. – הלוַאי לא יֶחסַר לָנו כּל טוּב, כּשם שלא יֶחסַר לָנוּ מַשקה!
ושׂרה־רחל המילדת נזדרזה ושׂמה על עצמה אֶת בּוּרנסה, בּוּרנַס־החתוּלים אשר לה, ויצאה אֶל חתנה יוּדיל המוֹזג, המוּמחה לעשׂית מַשקאוֹת מתוּקים. והביאה אוֹתוֹ אֶל הבּרית וּבידוֹ שני בּקבּוּקים מלאים מין ייש אָדוֹם, שקוֹראִים קראמבּאבּוּליה. וּכשטעמוּ בּעלי הבּרית כּוֹס קראמבּאבּוּליה לאַחַר הדגים המפוּלפּלים, אוֹרוּ עֵיניהם, וכוּלָם נתלהבוּ מתּוֹךְ שׂמחה והתחילוּ מברכים זה אֶת זה לחַיִים.
– לחַיִים! – קרא הסַנדק, הוּא רב חַיִים־חָנה המלמד, יהוּדי שנמרט זקנוֹ מלחיוֹ האַחַת וּמטפּחת שחוֹרה וּמבהיקה כּרוּכה לצוָארוֹ. – לחַיִים! הלוַאי יגיעֵנו אלוֹהים לשתּוֹת בסעוּדת בּר־מצוָה שלוֹ.
– לחַיִים! – החזיק אַחריו כּיסא־של אֵליהו, הוּא הניךְ הנַגָר. – לחַיִים! הלוַאי יגיעֵנו אלוֹהים לשתּוֹת בּיוֹם חתוּנתוֹ.
וּבעל־המציצה, בּעלה של אַסנה התּרנגוֹלָנית, חַייל מחיל ניקוֹלאי הראשוֹן, ששׂפתיו עבוֹת וּשחוֹרוֹת, הריק אֶל קרבּוֹ שלוֹש כּוֹסוֹת בּבת אַחַת וּפנה אֶל המסוּבּים בּברכה כּפוּלה וּמכוּפּלת:
– לחַיִים! הלוַאי יגיעֵנו הקדוֹש־ בּררררוּךְ־הוּא לשתּוֹת ולחזוֹר ולשתּוֹת בּבריתוֹת וּבבר־מצווֹת וּבחתוּנוֹת אֶצלו ואֵצל בּניו ובני־בניו ובני־בני בניו!
והנשים אַף הן טעמוּ מעט לחכּן, וּפרח אוֹדם בּלחָייהן, וכוּלן פּצוּ פּיהן והתחילוּ מדבּרוֹת בּבת אַחַת, מגרגרוֹת בּהמוּלה רבּה כּאוָזים.
אַחַר־כּךְ הוֹציאוּ הגברים אֶת השוּלחנוֹת ואֶת הסַפסלים מן הבּית והתפּשטוּ, בּמחילה מכּבוֹדם, אֶת קפּוֹטוֹתיהם ויצאוּ לרקד, והיתה השׂמחה גדוֹלה, כּשׂמחַת־תּוֹרה בּשעתה.
ועל המיטה מאחוֹרי הוילוֹן הישן והקרוּע, המקוּשט כּוּלוֹ, מלמעלה למַטה, בּשירי־המַעלוֹת, ישבה רייזיל היוֹלדת, חוֹבקת בּזרוֹעוֹתיה אֶת בּנה הנימוֹל, המחוּתּל סמַרטוּטים, מתרפּקת עליו, מאַמצת אוֹתוֹ אֶל לבּה וּמתבּוֹננת אֶל האנשים האֵלה, הטוֹבים והרחמנים, המברכים אוֹתה בּרכוֹת כּל טוּב. אֵין רייזיל יוֹדעת, בּמה זכתה לכךְ, והיא מַבּיטה על בּנה הרךְ, על נחמתה האַחַת. וזנה עֵיניה בּוֹ.
– כּוּלוֹ דוֹמה לוֹ! הוּא בּצלמוֹ וּכדמוּתוֹ!
וּשתי דמעוֹת ניתלוֹת בּעֵיניה היפוֹת, הכּחוּלוֹת והעמוּקוֹת, יוֹרדוֹת וּמתגלגלוֹת בּפניה המעוּנים והחיורים ונוֹפלוֹת על חָזה הצעיר והלבן.
אֵיךְ לא יִשׂמח נח הסידקי וּלבבוֹ לא יגיל, אַחרי שזיכּהוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וקיימהוּ והגיעהוּ להשׂיא אֶת פריידיל הקטנה בּבנוֹתיו?
למי?
לא זה העיקר. העיקר, שהדבר כּבר נַעשׂה, תּם ונשלָם. בּתּו נכנסת לחוּפּה וקידוּשין בּשעה טובה וּמוּצלחת.
שמא סבוּרים אַתּם, שדרכּוֹ של נח הסידקי להיפּטר מבּנוֹתיו, כּמי שנפטר ממַשׂא לעיפה, כּפוֹרק ריחַיִם מעל צוָארוֹ? אִם כּךְ אַתּם סבוּרים, אֵינכם אֶלָא טוֹעים.
אָב כּנח לא תּמצאוּ דוּגמתוֹ בּכל העוֹלָם.
אֶת כּל חַייו הקריב בּשביל בּניו: טרח ועמל, יגע וסבל, עבד עבוֹדת־פּרךְ, בּיוֹם אכלוֹ חוֹם וצינה בּלילה, עינה כּוֹחוֹ בּדרךְ, בּימי סַגריר וּגשמים, וּכבר היה מוּטל כּמה פּעמים תּחת כּוֹבד עגלה נהפּכת, וּפעם אַחַת בּחוֹרף היה טוֹבע בּבקיע של קרח, והצטנן, ולָקה בּריאָתו, ונשתּייר לוֹ שיעוּל משוּנה – מַה פּלא יש כּאן? אַדרבּה, נַסוּ־נא אַתּם לפרנס אִשה וּבנים בּקוֹמץ זה, שמסַפּקת חָנוּת של סידקית בּכתריאֵליבקה!
כּשבּניו היו קטנים, היה נח עצמוֹ מתגלגל עמם: מחַתּלָם, מַאכילָם, חוֹפף ראשיהם ועוֹשׂה להם אֵת כּל צרכיהם.
תֹּאמרוּ: ואִמם היכן היתה?
אִמם, זלדה הסידקית היתה עסוּקה כּל ימיה בּמסחָר, נוֹשׂאת ונוֹתנת על־פּי רוֹב עם הפּריצים. הוּא מלאכתּוֹ בּעיר והיא – בּסביבוֹת העיר.
לָמה היא ולא הוּא? משוּם שהיא אֵשת־חַיִל, מבינה בּלשוֹן המדינה, יוֹדעת להתיצב לפני פּריצים, ואֵין כּמוֹה מוּמחית למכּוֹר סחוֹרתה מחוּץ לגבוּלוֹת כּתריאֵליבקה.
בּתוֹךְ העיר כּתריאֵליבקה אֵין זלדה יכוֹלה לנַהל אֶת מסחָרה. כּלכּל לא תּוּכל אֶת הקוֹנים הכּתריאֵלים – פּיקחים הם יוֹתר מדי! לא כן הפּריצים. מטבעוֹ של פָּריץ, כּיוָן שאמַרתּ לוֹ “יאַק בּוגאַ קוֹחאַם”, כּלוֹמר, נשבּעתּי לךָ בּאהבתי אֶת האלוֹהים, מיד הוּא מַאמין לָךְ. ואילוּ יהוּדי כּתריאֵלי, אפילוּ תּכרע בּרךְ לפניו וּתלחךְ אֶת עפרוֹ ותישבע לוֹ בּכל השבוּעוֹת שבּעוֹלָם, יענךָ בּבַת־צחוֹק קלה:
– בּבקשה ממךָ, לָמה תּטרח טרחה יתירה ותישבע חינם? נאמן אַתּה לי גם בּלא שבוּעָה!…
נדוּניה פסק נחַ הסידקי לבתּוֹ הצעירה סךְ של שבעים וחמשה כּסף. כּלוֹמר, הבטחַ הבטיח מאָה וחמשים – שבעים וחמשה סילק בּשעת התּנאים ושבעים וחמשה התחַייב לסַלק אַחַר־כּךְ, לכשירחיב.
ואוּלָם תּקוָה זוֹ לכשירחיב לא בּאה עדיִין.
תִקוָה טוֹבה זוֹ לכשירחיב עֵיני כּל הכּתריאֵלים נשׂוּאוֹת אֵליה זה עידן ועידנים, מיוֹם עמוֹד כּתריאֵליבקה על תּלָה, ועדיִין לא הגיעה שעתה.
התבוֹא התּקוָה בּזמן מן הזמַנים? אֶפשר ואֶפשר. הכּל בּידי שמים. וכי בּמה היא גרוּעה ממשיח צדקנוּ? הלא גם משיח צדקנוּ, אַף־על־פּי שהוּא מתמַהמה, עם כּל זה מחַכּים לוֹ אַחינוּ בּני יִשׂראֵל בכל יוֹם שיבוֹא.
אִם כּה ואִם כּה, יהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי בּשביל הנדוּניה לא יבטל השידוּךְ. לפי ששני הצדדים יוֹשבים בכתריאֵליבקה שבת משפחה אֶחַת: המחוּתנים מַכּירים זה אֶת זה ואוֹהבים זה אֶת זה; המחוּתנוֹת מַכּירוֹת זוֹ אֶת זוֹ ואוֹהבוֹת זוֹ אֶת זוֹ; החָתן והכּלה מַכּירים זה את זה ואוה…
כּמעט נפלט דבר מפּי שלא בּמתכּוון! אִם תּבטיחוּני בּהן־צדקכם, כּי סוֹד כּמוּס יִהיֶה עמכם, אסַפּר לכם מַעשׂה שהיה.
וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה.
עוֹד קוֹדם שעלה על דעתּוֹ של רב שלוֹם־שכנא השדכן לדבּר נכבּדוֹת בּשני הצדדים האֵלה, כּבר ידעוּ החָתן והכּלה זה אֶת זה וּכבר החליפוּ בּיניהם מכתּבים, שהיוּ מוֹסרים אוֹתם זה לזה בּעֶצם ידיהם.
הוּא לָמַד בּחדר, והיא עשׂתה מלאכתּה בּחָנוּת.
פּעם אַחַת, בּראש־חוֹדש היה מַעשׂה, הלךְ הוּא לבית־המדרש ותיק התּפילין בּידוֹ. עבר לפני החָנוּת וראה אוֹתה עוֹמדת בּפּתח, לבוּשה שׂמלת־כּוּתּנה אדוּמה, שהיא עצמה תּפרה אוֹתה, ועל ראשה מטפּחת לבנה סרוּגה, אַף זוֹ מַעשׂה ידיה, ועֵיניה היפוֹת, השחוֹרוֹת והגדוֹלות, מבּיטוֹת אֵליו בּחן, מבּיטוֹת ושׂוֹחקוֹת.
נדמה לוֹ, כּי אֵליו היא מַבּיטה. השמש להטה, רוּחַ חַמה נשבה בּוֹ והחליקה לוֹ על פּאוֹתיו, והירהוּר ניצנץ בּלבּוֹ: “פריידיל ריבה נאָה היא!”…
ולא יכוֹל עוֹד לכוון אֶת לבּוֹ בּתפילתוֹ אַחַר־כּךְ – פריידיל נצבה לנגד עֵיניו.
בּעֶצם ההלל, כּשהגיע לתפילת “מן המיצר”, נזכּר בּבת הסידקי הנאָה וּבעֵיניה היפוֹת, השחוֹרוֹת והגדוֹלוֹת. התחיל מנַענע אֶת עצמוֹ וקוֹרא “מן המיצר” בּקוֹל רם, שמא מתּוֹךְ כּךְ יסיחנה מלבּוֹ.
חָזר מבּית־המדרש לביתוֹ, עבר לפני החָנוּת והציץ לתוֹכה, שמא יֵאָרע נס וּפריידיל תּתגלה שוּב לפניו.
בּא אֶל החדר, נטל את הגמרא, השפּיל עֵיניו לעיין בתוספות – זיו אִיקונין של פריידיל מציץ אֵליו מבין השורות.
עלה על משכּבוֹ בּלילה – נגלתה אֵליו פריידיל בּחלוֹם. בכל מקוֹם וּבכל פּינה שהוּא פּוֹנה הוּא רוֹאה אֶת פריידיל!
רב שלוֹם־שכנא השדכן יהוּדי פּיקח הוּא, וכיוון אֶת השעה. נכנַס רב שלוֹם־שכנא השדכן לחנוּתוֹ של נח הסידקי להציע לפניו בּשביל בּתּוֹ הצעירה אֶת דויד בּן בּרוּךְ־בּנציוֹן, עמד והוֹציא מכּיסוֹ אֶת קוּפסת הטאבּאק להריח ממנה והתחיל מוֹנה אֶת שבחיו של הנַער, שאֵין כּמוֹהוּ בּין נערי כּתריאֵליבקה. שמעה פריידיל וּפנתה לצדדים, שלא יִראוּה בּקלקלתה, בּהתאַדם פּניה כּאֵש.
כּי הנה אֶל צוָארה של פריידיל היה קשוּר פּתיל, וּבפּתיל היתה תּלוּיה חפיסה, וּבחפיסה היה צפוּן מכתּב, וּבמכתּב היה כּתוּב בּכתב מהוּדר, עטוּר עיטוּרים וּמסוּלסל סילסוּלים דקים מן הדקים, לאמוֹר:
“נשמתי, יוֹנתי, תּמתי! עטרת־ראשי וּמאוֹר־עֵינַי! חַיֵי־רוּחי ומשׂאַת־נַפשי! פריידיל היקרה, לאוֹרךְ ימים תּחיִי! אִילוּ נהר כּתריאֵליבקה כּוּלוֹ מלא דיוֹ, ועצי היער כּוּלם קוּלמוֹסים, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ נייר, ואני יוֹשב וכוֹתב כּל הימים וכל הלילוֹת, – אֵין אני מספּיק לכתוֹב לָךְ אפילוּ אַחַת מני אֶלף מכּל אשר יִרחַש לבבי אֵליךְ למן הרגע הראשוֹן אשר ראִיתי אֶת פּנַיךְ המאִירים, היפים כּחַמה והבּרים כּלבנה, ושמַעתּי אֶת קוֹלךְ הערב, המתוֹק לחכּי מיין הטוֹב…”
וגוֹמר, וגוֹמר.
הנאהבים והנעימים חיכּו זה־כּבר בּכליוֹן־עֵינַיִם לרב שלוֹם־שכנא השדכן, כּי ישׂים עֵינוֹ עליהם. וּכששמע אלוֹהים אֶת תּפילתם וזיווּגָם עלה יפה בּעֵיני הוֹריהם והשידוּךְ קם והיה, שלח החָתן סבלוֹנוֹת לכלתוֹ, עגילי־זהב בּחמישה־עשׂר קרבּוֹנים, והכּלה תּפרה בּשביל החָתן תּיק של תּפילין נאה, עשׂוּי קטיפה וּמקוּשט בּמגן־דויד וּבשני אריוֹת וכתר של כּסף סוֹכךְ עליהם – תּיק יקר מאוֹד, שהפליא אֶת עֵין כּל רוֹאָיו!
בּימים ההם לא נמצא בּכל העיר כּתריאֵליבקה מקציה ועד קציה, עוֹד אִיש אֶחָד, אשר אָשרוֹ יִגדל כּאוֹשר הנאהבים והנעימים האֵלה. בּמסתּרים היוּ שניהם סוֹפרים אֶת מספּר השבוּעוֹת והימים והשעוֹת והרגָעים עד יוֹם החוּפּה – יוֹם חתוּנתם ויוֹם שׂמחַת לבּם נקבּע בּשבּת־נחמוּ. והנה הגיעה העֵת, הגיעה השעה, שעה טוֹבה וּמוּצלחת.
מי שלא ראה אֶת זלדה הסידקית בּיוֹם חתוּנתה של פריידיל בּתּה הצעירה מתרוֹצצת אָנה ואָנה, כּשקצוֹת מטפּחתּה, מטפּחת־המשי, קשוּרוֹת לָה מאחוֹריה, פּניה מַאדימים וּמזיעים, והיא צוֹוַחַת בּגָרון ניחָר: “היכן הוּא נח, אוֹיה לי?” – לא ראה מַחזה יפה מימיו ולא ידע מעולָם, מה פּירוּשה של התרגשוּת עֶליוֹנה.
– החָתן והכּלה מענים בּצוֹם נַפשם, – צרחה בּקוֹל דק, – והוּא רוּחַ טוֹבה נשׂאַתּוּ! נח, היכן אַתּה? נח, אוֹיה לי, קצי בּא, נח!
– אַיה המחוּתּן? – עזרוּ על ידה בּאֵי צד החָתן וצוחוּ אַף הם. – כּבר הגיעה השעה להוֹשיב אֶת הכּלה. המחוּתּן אַיהוּ?
והמחוּתן עצמוֹ היה יוֹשב אוֹתה שעה חָבוּי בקרן־זוית. פרשׁ המחוּתּן מן הציבּוּר עם רעוֹ וידידוֹ, הוּא רב מֹשה־יוֹסי חתן הרב, ושפךְ לפניו אֶת מרי־שׂיחוֹ ואֶת צרת־נַפשוֹ, כּי נשבּתה לוֹ חתונַת בּתּוֹ היוֹם.
אֶת כּל בּנוֹתיו השׂיא, בּלא עֵין־הרע, כּראוּי וּכנכוֹן, כּמנהג בּעלי־בּתים חשוּבים; לחתוּנתה של כּל אַחַת היה מזמין וּמביא אֶת המנַגנים המפוּרסמים מיהוּפּיץ. וכיוָן שהגיע תּוֹר הצעירה – אֵין מנַגנים יהוּפּיציים! אוֹי לוֹ מחתוּנה זוֹ! חתוּנה חטוּפה! חתוּנה טרוּפה! חתוּנה בּהוּלה!
רב מֹשה־יוֹסי חתן הרב יוֹשב וּמקשיב לדבריו, מַחליק אֶת שׂער זקנוֹ, מציץ בּגיחוּךְ קל על המחוּתּן השוֹטה, מציץ ואוֹמר לוֹ:
– והלא יֶש לךָ מנַגנים גם הפּעם. וכי המנַגנים הכּתריאֵלים אֵינם מנַגנים?
– גם לאֵלה יִקרא מנַגנים? – אומר לו נח המחותּן בלעג מר. – חתונה באֵין המנַגנים היהוּפּיציים אֵינה חתונה!
אִילוּ ידע נח מתּחילה, כּי המנַגנים היהוּפּיציים לא יספּיקו לָבוֹא לחתוּנת בִּתּו הצעירה, היה דוֹחה אֶת החוּפּה לחצי אלוּל.
אַחַר־כּךְ, לאַחַר החוּפּה, נעלם נח שוּב.
– היכן הוּא נח? – צוֹוחים בּאֵי צד הכּלה.
– אַיה המחוּתּן? המחוּתּן אַיהוּ?
זלדה מצאה אֶת בּעלה שוּב בּקרן־זוית מוּצנעת, אָבל וחפוּי־ראש. עמדה כּנגדוֹ וספקה אֶת כּפּיה:
– יפה אַתּה נוֹהג בּחתוּנת בּתּך הצעירה, אוֹיה לי!
– בּאֵין המנַגנים היהוּפּיציים אֵין זוֹ חתוּנה בעֵינַי, אֶלָא לוָיה!…
– נחַ, בשם אלוהי יִשראֵל! השוֹמעוֹת אָזניךָ מַה שפּיךָ מדבּר? – אוֹמרת לוֹ זלדה וּדבריה כּאֵש. – וכי המנַגנים הכּתריאֵלים אֵינם יהודים? המנַגנים הכּתריאֵלים אֵין לָהם ילדים? המנַגנים הכּתריאֵלים אֵינם צריכים פרנסה? בּוֹשת וּכלימה! הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם, נחַ!… רב יהוֹשוּע־השיל, מַנגינה עליזה תנַגן לנו עתּה!
ורב יהוֹשוּע־השיל המנַגן, יהוּדי בּא־בימים, בּעל פּאוֹת עבוֹת, לבוּש קפּוֹטה של מוּכים וטלית קטנה ארוּכּה, מַכּה בּקשתּנית על הכּינוֹר ורוֹמז לחברת מנַגניו. והמנַגנים הכּתריאֵלים אוֹזרים חלציהם וּמַראים לפני הקהל, כּי גם אוֹתם לא הֹשה אלוֹהים חכמַת הנגינה, גם הם מוּמחים לדבר. מנַגנים הם מַנגינה עליזה בּכל מיני כּלי־זמר, פּוֹרטים על המיתרים, מחַצצרים בּחצוֹצרה, מחַללים בּחָליל, מתוֹפפים בּתוּפּים. והקרוּאִים מוֹחאים כּף לעוּמתם, הוֹמים ושוֹקקים, מתפּזרים וּמתיצבים בּעיגוּל. והמחוּתּנים עם המחוּתּנוֹת, בּאֵי שני הצדדים אוֹחזים זה בּיד זה, מרימים רגליהם ויוֹצאִים לרקד לפני הכּלה.
א.
“המאִירים והשניאוֹרים”… בעֶצם היוּ כּאן רק מאיר אֶחָד וּשניאוֹר אֶחָד. תּאוֹמים היוּ השנַים, וּפני האֶחָד דוֹמים לפני השני כּל־כּךְ, שפּעמים קשה היה להבדיל בּיניהם, מי כּאן מאיר וּמי כּאן שניאוֹר.
אָמרוּ עליהם, על מאיר ועל שניאוֹר, שבּימי ילדוּתם היה מַעשׂה וטעוּ בּהם וכמעט החליפוּ אוֹתם זה בּזה. ויש רגלים לדבר, שאָמנם החליפוּ אוֹתם איש בּאָחיו.
ומַעשׂה שהיה כּךְ היה.
אִמם של אֵלוּ אִשה קטנה וחוֹלָנית היתה, אַךְ וַלדנית בּיוֹתר, כּלוֹמר, שהיתה יוֹלדת הרבּה בּחַיֶיה. בּכל שנה היתה מביאה תּינוֹק לאַויר העוֹלָם. אֶלָא שהתּינוק לא היה מוֹציא את שנתוֹ והוֹלךְ, לא עליכם, כּל־עוּמת שבּא. וכךְ היוּ נוֹהגים מדי שנה בּשנה, עד שנמלכה אֵם הבּנים ועמדה מלדת. כּסבוּרה היתה, שכּבר הגיעוּ לה ימי שבּתון. והנה – מַעשי הקדוֹש־ברוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו! – אַחרי בלוֹתה היתה לה שוּב עֶדנה, וּבאַחַד הימים המליטה תּאוֹמים. קראו אֵת שם האֶחָד מאיר ואֵת שם השני קראו שניאוֹר. והיו שני התּינוֹקוֹת יוֹנקים אֶצלה משד אֶחָד וּמוֹצצים לשד חַיֶיה. והיתה יניקה זוֹ קשה להאֵם החולָנית. עמדו ושיתּפוּ לה אִשה יהוּדית מינקת, שתּהיה עֵזר כנגדה. וכי תּקנה אַחרת היתה כּאן? יהוּדי כּתריאֵלי, ואפילו העני שבּעניים, לא ישליך אֶת ילדו החוּצה ולידי זרים לא יִמסרהוּ, אֶלָא אִם כּן יתוֹם הוּא חָלילה.
שיתּפוּ לָה מינקת – עמדה האֵם ונטלה לעצמה אֶת מאיר (מאיר היה הבּכוֹר, משוּם שקדם לשניאוֹר בּחצי שעה), ולרשוּת המינקת מסרה אֶת שניאוֹר. וּמפּני שגם מינקת זוֹ היתה, לא עליכם, אִשה ידוּעת־חוֹלי, לפיכךְ התענוּ שניהם, גם מאיר וגם שניאוֹר, בּחיק מניקוֹתיהם ולא טעמוּ טעם חָלָב. שני העלוּבים היוּ מתגלגלים בּרעב, מעוֹררים בּלילוֹת זעקת־שבר, מַתריעים כּלפי מַעלָה וגוֹעים בּבכי.
פּעם אַחַת נטלוּ אֶת שני התּינוֹקוֹת לרחוֹץ אֶת בּשׂרם בּמים, וּכפי המנהג, זימנוּ אֶת שניהם לעריבה אֶחַת. כּשהפשיטוּ מעליהם כּתנוֹתיהם והניחוּם לתוֹךְ הרוֹתחים, האדימוּ שני הפּעוֹטוֹת וּבשׂרם תּפח כּשלפּוּחית. נראָה, ששניהם נהנוּ הנאה משוּנה ממרחָץ זה – טבעוֹ של היהוּדי בּכךְ, שהמרחָץ יפה לגוּפוֹ. שתּי המיניקוֹת עמדוּ על משמרתּן, טוֹרחוֹת וּמוֹסיפוֹת רוֹתחים על רוֹתחים, והתּינוֹקוֹת נהנים מאוֹד, רוֹחצים בּעדנים וּמשכשכים בּעריבה בּידיהם וּברגליהם הקטנוֹת, כּחיפּוּשיוֹת הללוּ, בּשעה שהוֹפכים אוֹתן בּחוֹל, גבּן למטה וּכרסן למעלה. גָמרוּ לרחוֹץ אוֹתם – עמדוּ הנשים והוֹציאוּ אֶת התּאוֹמים מתּוֹךְ העריבה, עיטפוּ אוֹתם בּסדין (סדין אֶחָד לשניהם) והשכּיבוּם בּתוֹךְ העריסה (עריסה אַחַת לשניהם), שיִהיוּ מוּטלים שם עד שיִסתּפּגוּ. כּשנסתּפּגוּ והגיעה שעתם ללבּוֹש אֶת כּתנוֹתיהם, שוּב לא הכּירוּ בּפניהם מי מהם מאיר וּמי שניאוֹר? התחילוּ שתּי הנשים, האֵם והמינקת מדיינוֹת זוֹ עם זוֹ:
– ראִי־נא גם ראִי! יכוֹלה היִיתי להישבע, שזה מאיר והלָה שניאוֹר!
– מה עלה על דעתּךְ פּתאוֹם? הלא זה שניאוֹר והלָה מאיר! כּלוּם לא תּראִי?
– כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה! וכי מטוֹרפת אַתּ, אוֹ יצאת מדעתּךְ?
– הוֹי ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּלוּם אֵין אַתּ מַכּירה בּעֵיניו, שזה שניאוֹר והלָה מאיר? ראִי־נא אֶת שתּי העֵיניִם הללוּ!
– סימן טוֹב וּמזל טוֹב! וַדאי ששתּי עֵינַיִם לוֹ, ולא שלוֹש!…
בּקיצוּר, כּךְ היוּ שתּי המיניקוֹת עוֹמדוֹת ורבוֹת זוֹ עם זוֹ. זאת אוֹמרת: זה מאיר והלָה שניאוֹר! וזאת אוֹמרת: לא, כּי זה שניאוֹר והלָה מאיר! עד שנכנסוּ הגברים בּעבי המחלוֹקת וּביקשוּ וּמצאוּ עֵצה. זה כּוֹחָם של גברים!
– שמַענה, נשים! זאת אוֹמרת: זה מאיר והלָה שניאוֹר, וזאת אוֹמרת: זה שניאוֹר והלָה מאיר. קחנה אֵיפוֹא אֶת הילדים להיניק אוֹתם, ונראה: הילד אשר יִינק משׁדי אִמו, סימן לוֹ שמאיר הוּא, והילד אשר יִינק משדי מינקתּוֹ, סימן לוֹ ששניאוֹר הוּא. השׂכל מחַייב כּךְ!
וכךְ היה. שני הפּעוּטוֹת, כּיוָן שחָלצוּ להם שד, מיד התנַפּלוּ אֶל חיק מיניקוֹתיהם, כּבני־אָדם לאַחַר שעינוּ בּצוֹם נַפשם, וינקוּ כּעלוּקוֹת, מצצוּ בּשׂפתיהם, פּירכּסוּ בּרגליהם ונהמוּ בּשעת מַעשׂה נהימַת כּלבים קטנים רעֵבים.
– מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלאוֹתיו! הבּיטוּ וּראוּ כּיצד בּרא עוֹלָמו בּחָכמה!…
כּךְ אָמרוּ הגברים, כּשהם עוֹמדים וצוֹפים בּמַחזה מתּוֹךְ דמעוֹת עֵינים. וּליֶתר בּטחוֹן בּיקשוּ לנַסות שוּב להחליף את השדיִם – לראוֹת, מַה יהא סוֹפוֹ של דבר? עמדוּ והעתיקוּ אֶת הפּעוּטוֹת העלוּבים משדי מיניקוֹתיהם ושינוּ מקוֹמם: אֶת שניאוֹר השכּיבוּ בּמקוֹם מאיר ואֶת מאיר בּמקוֹם שניאוֹר. וּמה היה סוֹפוֹ של דבר? כּסבוּרים אַתּם, שלא ינקוּ? ינקוּ גם ינקוּ!…
מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ נתיאשוּ מהם וחָדלוּ להבחין בּיניהם. לוּא מאיר יהא שניאוֹר ושניאוֹר יהא מאיר. זיווגוּ אֶת שניהם וקראוּ להם שם אֶחָד: “המאירים והשניאוֹרים”. דוֹמה, כּאִילוּ היוּ כּאן שני מאיר וּשני שניאוֹר, כּלוֹמַר, כּל אֶחָד מתּאוֹמים אֵלוּ מאיר ושניאוֹר משמשים בּו בּעירבוּביה. ולא אַחַת היה מַעשׂה, שהלקוּ בּחדר את מאיר בּה בּשעה ששניאוֹר התחַייב בּגוּפוֹ, אוֹ להפךְ – שניאוֹר ספג מַלקוּת בּעווֹן אָחיו מאיר. וּכדי שלא להקים אֵיבה בּין אַחים, נמלךְ רבּם וּבא לכלל עֵצה (מי שלוֹמד תּוֹרה, לוֹ עֵצה ותוּשיה):
– הידעתּם, ילדים אֵת אשר אוֹמַר לָכם? אִם אַתּם לוּא שמעוּני, עלוּ־נא שניכם והשתּטחוּ על הסַפסל – ולא תּהיה מריבה בּיניכם, ולא תּקנאוּ איש בּאָחיו לאמוֹר: אני לָקיתי, אַתּה לקית! הלא אנשים אַחים אַתּם וסוֹדכם אֶל משפּחתּכם ירד!…
ורק כּעבוֹר ימים רבּים, כּשהמאירים והשניאוֹרים נתבּגרוּ ועמדוּ על רגליהם, נתגלָה שינוּי רב בּיניהם וּבלט לָעין כּל־כּךְ, שאֶפשר היה להבחין בּהם גם בּלילה. חתימת זקן בּיצבּצה להם תּיכף לבר־מצוָה (ניכּר, ששניהם התחילוּ לעשן סיגָריוֹת בּשחר ילדוּתם), וּראֵה זה פּלא: בּלחָייו של מאיר וּבשׂפתוֹ העֶליוֹנה נראוּ שׂערוֹת שחוֹרוֹת (שחוֹרוֹת כּעוֹרב!) וּבאֵלוּ של שניאוֹר – שׂערוֹת אדוּמוֹת (אדוּמוֹת כּאֵש!). הזקנים הלָלוּ גָדלוּ אֶצלם בּמהירוּת מַפליאָה (ניכּר, ששניהם שקדוּ על עישוּן הסיגָריוֹת), וּכשניכנסוּ לחוּפּה, היוּ מסוּרבּלים שני זקנים ולא זקנים, אלא מַטאטאִים. זה מַטאטאוֹ שחוֹר, וזה מַטאטאוֹ אָדוֹם. ונדמה היה, כּאִילוּ המַטאטאִים נתלוּ לָהם בּעל ־כָּרחם.
גדוֹלים מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ונפלָאים דרכיו. מי יוֹדע, מה עלתה לשני האַחים, אִילמלא צמחוּ להם זקנים אֵלוּ? אִילמלא הזקנים שעמדוּ להם כּסימנים מוּבהקים, היוּ נשיהם של המאירים והשניאוֹרים עלוּלוֹת להחליף אֶת בּעליהן זה בּזה ולָבוֹא חָלילה לידי עירוּב פּרשיוֹת. אֵין אני יוֹדע, כּיצד נוֹהגים בּכּרכּים הגדוֹלים – אֶצלנוּ, בּכתריאֵליבקה נזהרים בּענינים אֵלוּ מאוֹד. כּל שוֹמר מצרה נַפשוֹ ירחַק מהם.
ב
עד כּאן עסוּקים היִינוּ בּתוֹלדוֹת המאירים והשניאוֹרים, כּלוֹמַר, בּתוֹלדוֹת האַחים מאיר וּשניאוֹר, ודרךְ־אַגב הכּרנוּ בּמקצת גם אֶת אִמם ואֶת מינקתּם. ואוּלָם עדיִין לא השמַענוּ דבר על־אוֹדוֹת אביהם, כּאִילוּ לא היה להם חָלילה אָב מימיהם. חַס להם לזרע אַברהם! לא כּכל הגוֹיִים בּית יִשׂראֵל ולא דרכיהם דרכינוּ. בּקהילוֹתינוּ אֵין, בּרוּךְ השם, בּתּי־מַחסה לאסוּפים, וּבני־בּלי־שם אֵינם אֶצלנוּ בּמציאוּת כּלל. כּלוּם ראִית מימיךָ אָדם מיִשׂראֵל, שאֶת אָביו לא ידע ואֶת מוֹלידוֹ לא יכּיר? ואִם תּבדקוּ ותמצאוּ פּסוּל בּאַחַת המשפחוֹת אֶצלנוּ, הרי אֵין זה אֶלָא בּכרכּי הים אוֹ בּמדינת אַמריקה הרחוֹקה, מקוֹם שהחטא מצוּי שם בּיוֹתר ויצר־הרע מַעביר אֶת האָדם על דעתּוֹ ועל דעת קוֹנוֹ. אֶת הכּתריאֵלים אני ערב, כּי מאוֹרע כּזה לא אֵירע אֶצלם מעוֹלם. ואִם יִקרה פּעם אַחַת מקרה לא־טהוֹר, לא יִקרה אֶלָא אֶת נַערה עניה משרתת, אוֹ בּת־יִשׂראֵל עלוּבה סתם, שנכשלה בּאָדם שאֵינוֹ מהוּגָן ונפלה בּרשת וקיפּחָה אֶת חַיֶיה.
בקיצוּר, המאירים והשניאוֹרים בּני־אבהן היוּ, כּלוֹמַר, אָב היה לשניהם. ולא עוֹד, אֶלָא שאביהם יהוּדי הגוּן היה, אִיש ישר ותמים, נכבּד וּנשׂוּא־פּנים, וּשמוֹ רב שמשוֹן. והיה רב שמשוֹן זה אָדם שפרקוֹ נאה וּזקנוֹ מגוּדל וּמהוּדר, זקן היוֹרד על־פּי מידוֹתיו. ולא נמצא בּכל העיר כּתריאֵליבקה זקן כּזקנוֹ של רב שמשוֹן. יש לשעֵר, כּי זקנו של רב שמשוֹן היה מרוּבּה מפּניו, כּלומַר, מתּוֹךְ ריבּוּי זקנו כּמעט לא נראוּ פּניו. וּלפיכךְ קראוּ לוֹ הכּתריאֵלים רב שמשוֹן בּעל־זקן.
והיה רב שמשוֹן בּעל־זקן בּחַייו… הלוַאי לא אֵדע צער כּל ימי, כּשם שאֵין אני יוֹדע, מה היה רב שמשון בּעל־זקן בּחַייו. יהוּדי היה, עני ואֶביוֹן, כּשאָר אֶחָיו הכּתריאֵלים, שחַי כּל ימיו בּמצוֹר וּבמצוֹק, התענה על פּת־לחם. מלחמה היתה לוֹ בּדלוּת – פּעם גָבר הוּא עליה, וּפעם גָברה היא עליו. ואפילוּ כּשגָברה היא עליו, לא נכנַע ולא נתבּטל מפּניה, אֶלָא, להפךְ, לָעג לה וּביטל אוֹתה תּכלית בּיטוּל – הכּל כּמנהג הכּתריאֵלים.
וכךְ חַי רב שמשוֹן בּעל־זקן כּל ימיו עד שהגיעה שעתוֹ לָמוּת וּלהיפּטר מן העוֹלָם. וּכשהגיעה שעתוֹ של רב שמשוֹן לָמוּת ונפטר מן העוֹלָם, קברוּהוּ הכּתריאֵלים בּכבוֹד גָדוֹל וכל העיר הלכה אַחַר מיטתוֹ.
– מי נפטר?
– רב שמשוֹן.
– אֵיזה רב שמשוֹן?
– רב שמשוֹן בּעל־זקן.
– וַי־וַי! וּבכן, גם רב שמשוֹן בּעל־זקן כּבר נסתּלק? בּרוּךְ דיין־אמת!
כּךְ היוּ הכּתריאֵלים מסיחים בּיניהם והתעצבוּ אֶל לבּם מאוֹד. ולא על רב שמשוֹן בּלבד נצטערוּ, אֶלָא על העיר כּוּלָה, שהיהוּדים מתמעטים בּה, פּוֹחתים והוֹלכים. כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של הכּתריאֵלים! לא די להם שעניים מרוּדים הם וּמימיהם לא אָכלוּ לחם לשׂוֹבע, אֶלָא שרוֹצים הם, כּי יִפסַח המות על עירם ואִיש לא ימוּת בּעדתם. כּל נחמתם בּענים, כּי המות צרת רבּים הוּא וּמצוֹדתוֹ פּרוּסה אפילוּ על פּאריז. אֵין אָדם בּאָרץ אשר יִחיֶה לעוֹלָם ולא ימוּת, ואפילוּ רוֹטשילד בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, שאוֹצרוֹת מלכים לוֹ וּכבוֹד מַלכוּת כּבוֹדוֹ, כּיוָן שמַגיעה שעתוֹ לָמוּת, אַף הוּא מתבּקש לפמַליה של מַעלה וגם אוֹתוֹ מַטריחים לָלכת בּדרךְ כּל האָרץ!
ואוּלָם נַחזוֹר לעניננוּ – אֶל המאירים והשניאוֹרים. כּל זמַן שאביהם, רב שמשוֹן בּעל־זקן, היה חַי, היוּ המאירים והשניאוֹרים חַיִים בּיניהם בּאַהבה וּבאַחוָה, כּאִילוּ גוּף אֶחָד וּנשמה אַחַת היוּ לשניהם. וּמשמת רב שמשוֹן בּעל־זקן, נתפּרדה החבילה וּבטלה אהַבה בּין אַחים ונַעשׂוּ שׂוֹנאִים זה לזה, עד ששניהם מוּכנים היוּ בּכל עֵת וּבכל שעה להתנַפּל אִיש על רעֵהוּ ולתלוֹש אִיש אֶת זקן אָחיו. רצוֹנכם לדעת, על שוּם מה? אַדרבּה, אִמרוּ אַתּם, על מה יריבוּ שני אַחים אַחרי מוֹת אביהם? מוּבן מאֵליו, על ירוּשה. אמת, רב שמשוֹן לא הניח אַחריו בּירוּשה לא שׂדוֹת ולא יערים, לא בּתּים ולא נחָלוֹת, ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר מעוֹת בּמזוּמנים. ואַף תּכשיטים וּכלי־בית, כּלי־כסף וּכלי־זהב, לא הניח אַחריו לבניו, לא מפּני שהיה רע־עין אוֹ קמצן, אֶלָא, פּשוּט, מפּני שמינים אֵלו לא נמצאוּ בּרשוּתוֹ. רב שמשוֹן הנחיל אֶת בּניו רק מעֵין נַחלה, מעֵין שוה־כּסף שהוּא כּכּסף, שאֶפשר ליתּן אוֹתוֹ בּמַשכּוֹן בּשעת הצוֹרךְ, ואֶפשר גם להשׂכּירוֹ לאחרים, אוֹ למכרוֹ לצמיתוּת. נַחלה זוֹ נַחלת מקוֹם היתה, מקוֹם בּבית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, מקוֹם־כּבוֹד בּכּוֹתל המזרחי, בּקרן־זוית של ארוֹן־הקוֹדש, הוּא השני למקוֹמוֹ של הרב רב יוֹזיפיל. אָמנם חַכמי כּתריאֵליבקה מלגלגים ואוֹמרים, כּי טוֹבה בּעֵיניהם נַחלת שׂדה וגן בּחוּץ מנַחלת מקוֹם בּבית־המדרש. ואוּלָם חַכמי כּתריאֵליבקה כּבר יצאוּ להם מוֹניטין בּכל העוֹלָם, שליצנים הם, ואֵין מַשגיחים בּדבריהם. לאמתּוֹ של דבר, אָדם מיִשראֵל, שחננוֹ אלוֹהים ויֶש לוֹ מקוֹם בּבית־המדרש בּצד מזרח, אַשריהוּ, מַה טוֹב חלקוֹ. על כּל פּנים, טוֹב מי שיֶש לוֹ ממי שאֵין לוֹ.
בּקיצוּר, רב שמשוֹן בּעל־זקן הנחיל נַחלה לבניו, נַחלת מקוֹם בּבית־המדרש הישן בּכתריאֵליבקה. אֶלָא שסתם רב שמשוֹן ולא פּירש לפני מוֹתוֹ, למי תּפּול ירוּשה זוֹ: למאיר, אוֹ לשניאוֹר?
אֵין זאת כי־אִם רב שמשוֹן, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחתוֹ, לא חיכּה כּלל ליוֹם המיתה. שכח רב שמשוֹן ולא זכר, כּי מַלאַךְ־המות אוֹרב לָנוּ תּמיד מאחוֹרינוּ וסוֹפר וּמוֹנה אֵת כּל צעדינוּ. שאִילמלא כּן, וַדאי שהיה מצווה לביתוֹ אוֹ מוֹסר מוֹדעה בּפני עֵדים נאמנים, למי משני בּניו הוּא עוֹזב אֶת נַחלתוֹ אַחרי מוֹתוֹ.
דבר המוּבן מאֵליו, שתּיכף לאַחַר שלוֹשים ימי האֵבל, בּיוֹם השבּת בּבּוֹקר, פרצה מַחלוֹקת בּין שני האַחים היוֹרשים. מאיר טען, כּי על־פּי־דין הוּא היוֹרש אֶת מקוֹם אָביו, לפי שהוּא הבּכוֹר (מאיר קדם לשניאוֹר בּחצי שעה). וּכנגדוֹ עמד שניאוֹר וטען שתּי טענוֹת בּבת אֶחַת: ראשית, אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, מי מהם הבּכוֹר, שהרי, לפי דברי אִמם, החליפוּ אוֹתם בּימי ילדוּתם אִיש בּאָחיו, וּבכן יש רגלים לדבר, שהוּא, כּלוֹמַר שניאוֹר, אֵינוֹ אֶלָא מאיר, וּמאיר אֵינוֹ אֶלָא שניאוֹר. ושנית, אִם דין אֵין כּאן, הלא יוֹשר יש כּאן: חוֹתנוֹ של מאיר יהוּדי עשיר הוּא, ואַף הוּא יֶש לוֹ מקוֹם בּבית־המדרש בּצד מזרח, וּבן אֵין לוֹ, וּבכן, לאַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה, אִם יִרצה השם, יפּוֹל מקוֹמוֹ בּירוּשה למאיר חתנוֹ. נמצא שמאיר יִזכּה בּשני מקוֹמוֹת בּצד מזרח, ושניאוֹר יִשאֵר קירח מכּאן וּמכּאן. אמוֹר מעתּה: כּלוּם יוֹשר הוּא זה? כּלוּם זוֹהי מידה אנוֹשית?
שמע חוֹתנו של מאיר טענה זוֹ, קפץ ממקוֹמוֹ כּנשוּךְ־נחש וחמתוֹ בּערה בּוֹ: "השמעתּם חוּצפּה כּזאת מימיכם? הרי אני כּבן אַרבּעים ועדיִין יש בּדעתּי לחיוֹת וּלהאריךְ ימים על הארץ, והנה בּאים הלָלוּ וּמחַלקים ירוּשתי בּחַיי! וּמלבד זאת, מי נביא וידע, כּי לא אוֹליד עוֹד בּן זכר? אִשתּי שתּחיה עוֹד כּוֹחָה רב לה להעמיד לי לא בּן אֶחָד בּלבד, אֶלָא כּמה וכמה בּנים! השמעתּם דברי חָצוּף ועז־פּנים שכּמוֹתוֹ?”…
נכנסוּ הכּתריאֵלים בּעבי המַחלוֹקת לפשר בּין שני הצדדים ולעשׂוֹת שלוֹם בּיניהם. נמנוּ וגָמרוּ להעריךְ את המקוֹם לפי עֵרךְ דמיו, ואָח אֶחָד יסַלק להשני אֶת המַגיע לוֹ כּפי חלקוֹ. דוֹמה, שדין־אמת דנוּ? ואוּלָם שני האַחים אָטמוּ אָזניהם ולא אָבוּ שמוֹע למשפט השוֹפטים. לא כּסף כּאן העיקר. כּסף כּאַיִן וּכאֶפס הוּא. העיקר כּאן אֵינוֹ אֶלָא העקשנוּת ותאוַת הנצחוֹן: מי ינַצח אֶת מי? כּי לָמה ילךְ אַח עם אָחיהוּ בּקרי ולא יוַתּר משלוֹ אפילוּ מַשהוּ? ולָמה תּשב אַתּה ולא אני בּמקוֹמוֹ של אַבּא? ואַף לא תּאוַת הנצחוֹן בּלבד הכריעה כּאן, אֶלָא רגש הקנאָה, שקינאוּ אִיש בּאָחיו: גם לי, גם לךָ לא יִהיֶה!… והמאירים והשניאוֹרים התחילוּ לָריב זה עם זה ולעשׂוֹת נקמה אִיש בּאָחיו.
בּיוֹם השבּת הראשוֹן נזדרז מאיר והשכּים לבית־המדרש והלךְ וישב בּמקוֹם אָביו, ואָחיו שניאוֹר התפּלל בּעמידה כּל אוֹתה העת. בּיוֹם השבּת השני הקדים שניאוֹר לבית־המדרש וּבא וישב בּמקוֹם אָביו, ואָחיו מאיר התפּלל בּעמידה כּל אוֹתה העֵת. בּיוֹם השבּת השלישי נמלךְ מאיר והשכּים עם אוֹר הבּוֹקר והלךְ וישב בּצד מזרח, התעטף בּטליתוֹ – ולא נע ולא זע. נמלךְ שניאוֹר בּיוֹם השבּת הרביעי והשכּים עם עלוֹת השחר וּבא וישב בּצד מזרח, התעטף בּטליתוֹ – ולא זז ממקוֹמוֹ. התחַכּם מאיר בּיוֹם השבּת החמישי והשכּים בּעוֹד לילה… וכּךְ היוּ המאירים והשניאוֹרים מתחָרים וּמנַצחים זה אֶת זה בּהשכּמת־הבּוֹקר, עד שפּעם אַחַת בּשבּת־הגָדוֹל, השכּימוּ שניהם לפתחוֹ של בּית־המדרש בּשעה אֶחַת. אוֹתה שעה עדיִין לא עלה עמוּד השחר וּבית־המדרש סגוּר היה על מַסגר. ועמדוּ שני היוֹרשים מבּחוּץ, ליד הדלת והמזוּזה, עוֹמדים וּמַמתינים וּמציצים בּחמתם אִיש על אָחיו בּאֵין אוֹמר וּבאֵין דברים, כּשני תּרנגוֹלים, המוּכנים בּכל רגע לקפּוֹץ זה אֶל זה וּלנַקר האֶחַד את עֵיני השני. משערים אָנו, שכּךְ היתה גם עמידתם של שני האַחים הקדוּמים, שני השׂוֹנאים הראשוֹנים שעמדוּ לעוֹלָם, קין והבל, בּהיוֹתם שניהם בּשׂדה, בּוֹדדים תּחת רקיע השמים, שניהם מלאים חמת־נקם, נכוֹנים לדרוֹס זה אֶת זה, לבלוֹע חַיִים אִיש אֶת אָחיו ולשפּוֹךְ דם נקי.
ג
עזבנוּ אֵיפוֹא אֶת המאירים והשניאוֹרים, כּשהם עוֹמדים בּיוֹם השבּת לפני עלוֹת השחר על מפתּן בּית־המדרש וּמציצים איש אֶל פּני אָחיו, כּשני תּרנגוֹלים ערוּכים למלחמה. ואוּלָם אַל לָנוּ לשכּוֹחַ, כּי המאירים והשניאוֹרים שניהם בּני־תּרבּוּת היוּ, בּני־אבהן וּבני־אוֹרין, לא כּאותם הבּריוֹנים שמשתּמשים בּשעת מלחמה בּאֶגרוֹף־רשע. וּלפיכךְ לא עשׂוּ שני האַחים כּלוּם, אֶלָא עמדוּ מבּחוּץ והמתינוּ עד שיבוֹא עזריאֵל השמש ויִפתּח לָהם אֶת דלתוֹת בּית־המדרש, ואָז יִראוּ ויוָכחוּ, מי יקדים אֶת מי לישב בּמקוֹם אביהם: מאיר או שניאוֹר?
כּשנים אָרכוּ לָהם הרגָעים. לבסוֹף ריחמוּ עליהם מן השמַיִם ועזריאֵל השמש נראָה עם צרוֹר מַפתחּוֹתיו. וּכשבּא עזריאֵל השמש עם צרוֹר מַפתּחוֹתיו ועמד לפתּוֹחַ אֶת הדלת, לא יכוֹל בּשוּם אוֹפן למצוֹא אֶת פּי המַנעוּל, משוּם ששני האַחים נדחקוּ בּרגליהם אֶל הדלת, זה עוֹמד ודוֹחק בּרגלוֹ הימנית, וזה עוֹמד ודוֹחק בּרגלוֹ השׂמאלית, ואִיש מהם אֵינוֹ רוֹצה לזוּז ממקוֹמוֹ.
– וּבכן, מַה יִהיֶה סוֹפוֹ של דבר? – קרא אליהם עזריאֵל והגיש בּשעת מַעשׂה אֶל חוֹטמוֹ ריחָה של טאבּאק. – אִם כּה תּעמדוּ שניכם דחוּקים כּתּישים, לא אוּכל לפתּוֹחַ אֶת הדלת, וּבית־המדרש יִהיֶה סגוּר כּל היוֹם. כּלוּם תּכלית היא זוֹ? אַדרבּה, אִמרוּ אַף אַתּם!
ניכּר, שדברים של טעם אֵלוּ השפּיעוּ על שני האַחים לטוֹבה, לפי שהמאירים והשניאוֹרים נרתּעוּ לצדדים, זה נרתּע לצד ימין וזה נרתּע לצד שׂמאֹל, וּשניהם פּינוּ מקוֹם בּתוֹכם לעזריאֵל השמש, כּדי שיוּכל לגשת אֶל המַנעוּל וּלהסיר אֶת הבּריח. וכיוָן שהוּסַר הבּריח והדלת סבבה על צירה, מיד נדחקוּ המאירים והשניאוֹרים וּפרצוּ שניהם יחד דרך הפּתח הפּתוּחַ אֶל פּרוֹזדוֹר בּית־המדרש.
– לאַט לָכם, פּן תּפּילוּ יהוּדי לָאָרץ! – קרא עזריאֵל השמש. עוֹד הוּא מדבּר, והנה הוּא מוּטל לפניהם על הקרקע, כּוּלוֹ מרמס לרגליהם, צוֹעֵק בּכל עצמת כּוֹחוֹ:
– לאַט לָכם, פּן תּרמסוּ יהוּדי בּרגליכם, בּעל אִשה וּבנים!…
אַךְ המאירים והשניאוֹרים לא השגיחוּ הפּעם בּעזריאֵל השמש והסיחוּ דעתּם מאִשתּוֹ וּבניו. שניהם נתכּוונוּ רק לדבר אֶחָד – למקוֹם אביהם אשר בּצד מזרח. שניהם טסוּ טיסה אַחַת בּעד הפּתח, קפצוּ קפיצה אַחַת מעל הסַפסלים והשוּלחָנוֹת והגיעוּ יחד למחוֹז־חפצם וישבוּ ודחקוּ אֶת עצמם בּמקוֹם אֶחָד, כּתפיהם לחוּצוֹת אֶל הכּוֹתל ורגליהם כּבוּשוֹת בּקרקע. וּמגוֹדל הלחץ והדחק נכנסוּ אִיש לרשוּת רעֵהוּ ואָחזוּ אִיש בּזקן אָחיו וחָרקוּ שינַיִם ונהמוּ מתּוֹךְ קצף־שׂפתים:
– מררתךָ תּישפךְ לאָרץ – וּבמקוֹם הזה לא תּשב!
בּין כּה וָכה ועזריאֵל השמש התנַעֵר מן הארץ, החליץ עצמוֹתיו, קם ועמד על רגליו ונגש אֶל המאירים והשניאוֹרים. וּכשראה אוֹתם בּקלקלתם, כּשהם אוֹחזים אִיש בּזקן אָחיו, פּתח ודיבּר אליהם רכּוֹת לאמוֹר:
– אִי, פה, בּוֹשת וּכלימה! שני אַחים, בּני אָב אֶחָד וּבני אֵם אָחַת, אוֹחזים אִיש בּזקן אָחיו! עוֹשׂים מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ במקוֹם קדוֹש ולא יתבּוֹששוּ! אִי, פה!…
ואוּלָם עזריאֵל השמש נוֹכח מיד כּי משחת הוּא אֶת מוּסרוֹ על אָזנַיִם לא־שוֹמעוֹת, וּדבריו הרכּים רוּחַ יִשׂאֵם. אַדרבּה, תּוֹכחתּוֹ עוֹד הוֹסיפה אֵש על המדוּרה, וּשני האַחים, בּני האָב האֶחָד והאֵם האָחַת, נתלהבוּ כּל־כָךְ, עד שנראתה בּיד האֶחָד קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת (שערוֹת זקנוֹ של מאיר), וּביד השני – קווּצת שערוֹת אדוּמוֹת (שׂערוֹת זקנוֹ של שניאוֹר). ולא היוּ רגָעים מוּעטים עד שנגלוּ גם חַבּוּרוֹת בּפני שניהם וּמחוֹטמוֹ של אֶחָד שתת דם.
כּל־זמן שנגע הדבר רק עד הזקנים וּשני האַחים הסתּפּקוּ בּמוּעט – בּמַכּוֹת־לחי, בּצביטוֹת, בּתלישת־שׂער וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, – עדיִין עמד לב עזריאֵל השמש בּקרבּוֹ להטיף להם מוּסרוֹ וּלהשמיעם תּוֹכחתוֹ. אבל כּיוָן שראה אֶת דמם שוֹתת, לא יכוֹל עוֹד עזריאֵל להתאַפּק. שפיכוּת דם, ואפילוּ דם חוֹטם, תּועֵבה היא ואֵינה ענין לבן־יִשׂראֵל. פֶה, כּמה מכוֹער דבר זה!… ועזריאֵל השמש התאוֹשש וּמיהר אֶל הפּרוֹזדוֹר, תּפס שם דלי מַיִם והריק אוֹתוֹ על ראש שני האַחים.
אֵין לךָ סגוּלה בּדוּקה וּמנוּסה להשיב נַפשוֹ של אָדם, כּצוֹננים. ראִית אָדם בּשעת כּעסוֹ, בּחרוֹת אַפּו, אֵין תּקנתוֹ אֶלָא בּעביט של צוֹננים. מוּבטח לָךְ, שבּן־רגע יִשכּח כּעסוֹ ויִרוַח לוֹ, ויקוּם ויעמוֹד על רגליו כּאַחַד האָדם. ואף שני האַחים, המאירים והשניאוֹרים, כּיוָן שנדוֹנוּ על־ידי עזריאֵל השמש בּצוֹננים, מיד נתעוֹררו כּמוֹ מתוֹךְ תּרדמה, פּקחוּ עֵיניהם לראוֹת אֶת אשר לפניהם, הבּיטוּ רגע אִיש בּפני אָחיו וָבוֹשוּ, כּאָדם וחַוָה אַחרי אשר אָכלוּ מעֵץ־הדעת וידעוּ, כי עֵירוּמים הם. ועוֹד בּמוֹצאֵי השבּת, תּיכף לאַחַר ההבדלה, הלכוּ המאירים והשניאוֹרים בּלוית חבוּרה מבּני־העיר אֶל בּית הרב רב יוֹזיפיל, להביא לפניו אֶת הדבר ולשמוֹע מַה בּפיו.
ד
אִילמלא היתה כּתריאֵליבקה עיר נידחַת, רחוֹקה וּפרוּשׁה מעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, ואִילוּ היוּ יוֹצאִים בּתוֹכה, דרךְ משל, עיתּוֹנים מבשׂרים חדשוֹת לבקרים, וַדאי לי, שכּל העוֹלָם היה עוֹסק כּל הימים בּרבּה רב יוֹזיפיל. העיתּוֹנים היוּ ממַלאִים עמוּדיהם בּוֹ וּבחָכמתוֹ. החכמים והמלוּמדים ואַנשי־השם הגדוֹלים היוּ נוֹהרים אֵליו מכּל המקוֹמוֹת ודוֹרשים לשכנוֹ, לראוֹתוֹ פּנים אֶל פּנים ולשמוֹע חָכמתוֹ מפּיו. הציירים והצַלָמים היוּ מציירים וּמצלמים אֶת קלסתר־פּניו וּמפיצים תּמוּנתוֹ בּכל פּינוֹת העוֹלָם. העיתּוֹנאִים וכוֹתבי־השׂיחוֹת היוּ משכּימים לפתחוֹ ומַלאִים אוֹתוֹ בּשאלוֹתיהם, חוקרים ודוֹרשים לחַייו וּתאֵבים לָדעת אֶת הנַעשׂה בּסתר חדריו. אֵילו מַאכלים נעימים לחכּוֹ בּיוֹתר? כּמה שעוֹת בּיוֹם הוּא ישן? ואִם מַאמין הוּא בהשאָרת־הנפש? וּמַה השקפתוֹ על עישוּן סיגָריוֹת? וּמה דעתּוֹ בּדבר רכיבה על אוֹפנַיִם? וּכיוֹצא בּשאלוֹת אֵלו העוֹמדוֹת בּרוּמוֹ של עוֹלָם. עכשיו שכּתריאֵליבקה היא עיר נידחַת, רחוֹקה וּפרוּשׁה מעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, ועיתּוֹנים מבשׂרים חדשוֹת אֵינם נמצאים בתוֹכה כּלל, אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, מי הוּא הרב רב יוֹזיפיל וּמַה טיבוֹ. העיתּוֹנים היוֹצאים בּכּרכּים הגדוֹלים, הרחק מכּתריאֵליבקה, אֵינם מזכּירים אֶת שמוֹ. החכמים והמלוּמדים ואַנשי־השם אֵינם נוֹהרים אֵליו ואֵינם דוֹרשים לשכנוֹ. הציירים והצלָמים אֵינם מציירים וּמצלמים אֶת קלסתּר־פּניו. העיתּוֹנאים אֵינם משכּימים לפתחוֹ. ורב יוֹזיפיל חַי בּעוֹלָמו בּדממה וּבנַחַת וּבצניעוּת. אֵין אִיש יוֹדע מקוֹמוֹ ואֵין אִיש שוֹאֵל למַעשׂיו, מלבד הכּתריאֵלים, בּני עדתוֹ, המפליאים בּו אֶת לבּם, מפארים וּמַעריצים אוֹתוֹ ונוֹתנים כּבוֹד לשמוֹ (כּסף אֵין בּכתריאֵליבקה, אבל כּבוֹד יש ויש!). הכּתריאֵלים אוֹמרים על רבּם כי נסתּר הוּא, אֶחָד מגדוֹלי החכמים והצדיקים שבּדוֹר, שאֵינוֹ רוֹצה לגלוֹת טבעוֹ בּרבּים. ורק כּשבּעלי־דין בּאִים לפניו בּמשפּט, רוֹאים הכּתריאֵלים עין בּעין, מה רבּה חָכמתוֹ של רב יוֹזיפיל, מַה נפלאה וּמה עמוּקה בּינתוֹ – מַמש חָכמת שלמה!
תּיכף לאַחַר ההבדלה נכנסוּ המאירים והשניאוֹרים אֵצל הרב רב יוֹזיפיל לעמוֹד לפניו לדין, וּמצאוּ אֶת בּיתוֹ מלא מפּה אֶל פּה. כּל העיר כּוּלָה בּאה לשמוֹע אֶת פּסַק־דינו של רב יוֹזיפיל, כּיצד יחַלק מקוֹם אֶחָד בּין שני אַחים? מתּחילה נתן רב יוֹזיפיל אֶת כּל אֶחָד משני היוֹרשים לדבּר אֶת דבריו ולטעוֹן טענוֹתיו. רב יוֹזיפיל לטעמוֹ: כשבּעלי־הדין עוֹמדים לפניךָ, הנח להם לדבּר כּכל אַוַת נַפשם, כּי אַחרי פּסַק־הדין מה תּוֹעיל להם טענתם? אַחַר־כּךְ נתן רשוּת גם לעזריאֵל השמש לדבּר די חפצוֹ. הלא עזריאֵל השמש הוּא העֵד האֶחָד כּאן. ואַחרי עזריאֵל דיבּרוּ סתם בּעלי־בּתים שבּעיר. כּל מי שחננוֹ אלוֹהים פּה ולָשון, השמיע אּת דברוֹ. ולא דבר אֶחָד השמיע, אֶלָא הרבּה דברים. ורב יוֹזיפיל ישב והקשיב. דרכּוֹ של רב יוֹזיפיל בּכךְ, שמַניח הוּא לבני־אָדם לדבּר כּכל העוֹלה על רוּחָם. רב יוֹזיפיל הוֹלךְ לשיטתוֹ: אֵין לךָ דיבּור שאֵין לוֹ סוֹף.
וכךְ היה. הכּתריאֵלים דיבּרוּ ודיבּרוּ – עד שעיפוּ וחָדלוּ לדבּר. וּכשעיפוּ הכּתריאֵלים וחָדלוּ לדבּר, פּתח רב יוֹזיפיל ואָמַר להמאירים והשניאוֹרים בּענוה, בּמתינוּת וּבנעימוּת רבּה, כּדרכּוֹ תּמיד, לאמוֹר:
שמעוּ־נא, רבּוֹתי, אַחינו בּני יִשׂראֵל, ויִשמַע אליכם אלוֹהים. עֶצם המַעשׂה אשר לפנינוּ כּךְ הוּא. כּפי ששמַעתּי כּאן אֶת טענוֹת שניכם ואֶת טענוֹתיהם של שאָר בּעלי־הבּתּים שבעיר, ראִיתי ונוֹכחתּי, כּי שניכם צדקתּם מאוֹד. לשניכם אָב אֶחָד היה – אָב נאֶה, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתוֹ. אֶלָא חסרוֹן יש בּדבר, שהניח בּירוּשה לשניכם בּסךְ־הכּל מקוֹם אֶחָד. אָמנם המקוֹם, שהניח לכם אביכם בּירוּשה, יקר לשניכם, הלא מקוֹם זה נמצא בּכּוֹתל המזרחי של בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, וּבידוּע, שחן מקוֹם על יוֹשביו. אֶלָא מה? כּשם שאִי־אפשר לאָדם אֶחָד לישב בּשני מקוֹמוֹת, כּךְ אִי־אפשר לשני בּני־אָדם לישב בּמקוֹם אֶחָד. אַדרבּה, סבוּר אני, שנקל לאָדם אֶחָד לישב בּשני מקוֹמוֹת משישבוּ שני בּני־אָדם בּמקוֹם אֶחָד. לפי שאָדם אֶחָד, כּשיֶש לוֹ שני מקוֹמוֹת, פּעם הוּא יוֹשב בּמקוֹם אֶחָד וּפעם הוּא יוֹשב בּמקוֹם השני. מַה שאֵין כּן שני בּני־אָדם, שקשה להם לצמצם עצמם ולישב שנַיִם בּמקוֹם אֶחָד בּעֵת וּבעוֹנה אַחַת. וידי הימנית תּוֹכיח: הנה מַניחַ אני אֶת ידי הימנית על הספר הזה; הבה אנַסה, דרךְ משל, להניח גם אֶת ידי השׂמאלית על אוֹתוֹ המקוֹם, שבּוֹ מונַחת ידי הימנית, – ולא אוּכל. מַה טעם? משוּם שכּךְ בּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, והאָדם קצר־ראוּת הוּא ולא יוּכל להשׂיג אֶת זה בּשׂכלוֹ. וּמכּיוָן שכּךְ, הלא השאלה בּמקוֹמה עוֹמדת: מה יעשׂוּ אֵיפוֹא שני אַחים עלוּבים, שרק אָב אֶחָד היה להם ורק מקוֹם אֶחָד הניח לשניהם אחַרי מוֹתוֹ? כּל אֶחָד מהם מתאַוה למקוֹם הנמצא בּכּוֹתל המזרחי של בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, וּבידוּע, שחן מקוֹם על יוֹשביו. וּבכן, דין הוּא שיחלוֹקוּ. אבל אֵיךְ אפשר לחלק מקוֹם? הלא דין מקוֹם אֵינוֹ כּדין… כּדין תּפּוּח, שאפשר לחתּוֹךְ אוֹתוֹ לשנַיִם ולאמוֹר: זה נוֹטל חציוֹ וזה נוטל חציוֹ! ואַף־על־פּי־כן יש לי עֵצה בּשבילכם, שתּוּכלוּ לישב שניכם בּכּוֹתל המזרחי אִיש ליד אָחיו. עֵצה זוֹ מצאתי, בּעֶזרת השם יתבּרךְ, אַחרי רוֹב עיוּן. וזאת עצתי היעוּצה לכם: מאַחַר שמקוֹם אביכם וּמקוֹמי שני מקוֹמוֹת הם, מקוֹם בּצד מקוֹם, לָכן, בּנַי, לכוּ וּשבוּ שניכם בּשני המקוֹמוֹת האֵלה בּשלוֹם וּבשלוה, אִיש ליד אָחיו, ולא תּהיה עוֹד מריבה בּיִשׂראֵל. ואִם תּאמרוּ: אֵיפה אֵשב אָני? ויש לאמוֹר: היכן מצאנוּ כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב אָדם לישב דווקא בּמקוֹמוֹ, ודווקא בּצד מזרח, ודווקא בּבית־המדרש הישן? לָמה אָנו הוֹלכים לבית־המדרש? להתפּלל. למי אָנו מתפּללים? לאָבינוּ שבּשמים. אַיה מקוֹם כּבוֹדוֹ? כּבוֹדוֹ מלא עוֹלָם. אִם כּן, מַה לי מזרח, מַה לי מערב, מַה לי צפוֹן, מַה לי דרוֹם? כּלוּם אָנו צריכים אֶלָא למקוֹם קדוֹש, וּכלוּם אָנו חַייבים אֶלָא להתפּלל! משל למה הדבר דוֹמה? למלךְ, שנכנסוּ שני עבדיו לפּלָטין שלוֹ להפּיל תּחינתם לפניו וּלבקש מלפניו על נַפשם. עמדוּ שני העבדים לָריב פּתאוֹם זה עם זה, שלחוּ ידיהם ואָחזוּ אִיש בּזקן חברוֹ, ושכחוּ לשם מה בּאוּ ולפני מי הם עוֹמדים. קצף המלךְ על עבדיו וציוה להוֹציא אֶת שניהם החוּצה. מַה־נַפשךְ, רצוֹנכם לתלוֹש אִיש אֶת זקן אָחיו – לכוּ לביתכם לשלוֹם וריבוּ שם כּכל אשר תּאוה נפשכם! כּי אֵיךְ אַתּם מעיזים פּניכם לָבוֹא לפני המלךְ ולעשׂוֹת תּועֵבה בּהיכלוֹ?… עד כּאן המשל. הפכוּ בּוֹ, ותמצאוּ אֶת הנמשל. ועתּה אַתּם, בּני, לכוּ איש לביתו וחיוּ בּשלוֹם וּבשלוָה, ואביכם יעמוֹד שם וימליץ בּצדקתוֹ עליכם ועלינוּ ועל כּל יִשׂראֵל – אָמן!
כּךְ דן רב יוֹזיפיל דין־אמת, וכל הכּתריאֵלים הלכוּ אִיש לביתוֹ ואִיש למשפּחתּוֹ.
כעבוֹר שבוּע, כּשהגיע יוֹם השבּת, בּאוּ המאירים והשניאוֹרים לבית־המדרש ועמדוּ להתפּלל ליד הדלת והמזוּזה. לא הוֹעילו לָהם בּקשוֹתיהם ותחנוּניהם של הרב רב יוֹזיפיל מצד אֶחָד ושל עזריאֵל השמש מצד שני – שני האַחים לא זזוּ ממקוֹמם ולא רצוּ לישב בּצד מזרח בּשוּם ענין ואוֹפן.
מי האִיש הרוֹצה לרכּוֹש לוֹ מקוֹם נכבּד בּכּוֹתל המזרחי של בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן בּמחיר מצער – יוֹאיל ויִפנה אֶל יוֹרשיו של רב שמשוֹן בּעל־זקן, עליו השלוֹם, אֶל מאיר אוֹ אֶל שניאוֹר. מקוֹם זה עוֹמד להימכר בּזוֹל גמוּר, לפי שאֵין אֶחָד משני היוֹרשים הלָלוּ משתּמש בּוֹ, לא מאיר ולא שניאוֹר. חבל על מקוֹם זה, ששוֹמם הוּא מאֵין יוֹשב!
מיוֹם שהיתה כּתריאֵליבקה לעיר לא ראוּ הכּתריאֵלים לוָיה נהדרה כּזוֹ, שנהרה אַחרי מיטתוֹ של רב מלךְ החַזן.
רב מלךְ החַזן יהוּדי עני היה, עני ואֶביוֹן כּשאָר אֶחָיו הכּתריאֵלים, וזכה לכבוֹד רב בּמוֹתוֹ רק בּשביל שנפטר בּיוֹם־הכּיפּוּרים, בּשעת נעילה.
כּךְ מתים צדיקים, צדיקים גמוּרים.
אוֹתה שעה שעת שקיעה היתה. כּבר פּנה יוֹם, והחַמה הציצה בּעד חַלוֹנוֹת בּית־המדרש הישן ושפכה אֶת זהריה האַחרוֹנים על הכּתריאֵלים המעוּטפים טליתוֹת וקיטלים לבנים, ועל פּניהם הסגוּפים והמעוּנים בּצוֹם, שגם בּחַיֵיהם הם נראים כּפני מתים.
טעמוֹ של רעב חָדלוּ המתים החַיִים הלָלוּ להרגיש זה כּבר. עכשיו לא נשתּיירה להם אֶלָא הרגָשה אֶחַת: כּי כּוֹחוֹתיהם פּוֹחתים והוֹלכים, כּי יבש מקוֹר חיוּתם. ישבוּ לפני המחזוֹרים, התנוֹעעוּ, השיבוּ אֶת נַפשם זה בּ“נטפי־חַלָשוּת” וזה בּריחָה של טאבּאק, זימרוּ בּלחש, ענוּ בּניגוּן הוֹמה אַחרי רב מלךְ החַזן.
רב מלךְ החַזן, יהוּדי שפּרקוֹ נאֶה וּזקנוֹ מהוּדר וצוארוֹנוֹ רחב, עמד על רגליו לפני התּיבה מאָז הבּוֹקר, עוֹמד וּפוֹרשׂ כּפּיו בּתפילה אֶל ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, בּוֹכה וּמפּיל תּחינתוֹ בּלב קרוּע וּמוּרתּח, מבקש רחמים מלפניו על עמוֹ, על אֶחָיו הכּתריאֵלים, אשר שלחוּהוּ כּשתּדלן וּכמליץ־יוֹשר, שיִמחַל להם אֶת כּל עווֹנוֹתיהם ויִכתּבם ויחתּמם בּספר־החַיִים.
על שליח־ציבּוּר כּרב מלךְ החַזן, שתּדלן זקן ורגיל כּמוֹתוֹ, יכוֹלים היוּ בּעלי־הבּתים הכּתריאֵלים, המתפּללים בּבית־המדרש הישן, לסמוֹךְ בּעֵינַיִם עצוּמוֹת.
ראשית, משוּם קוֹלוֹ: זקני הדוֹר מסַפּרים, כּי בּימי נעוּריו היה קוֹלוֹ של רב מלךְ החַזן קוֹל אַדיר וחָזק, שאגת ארי. כּיוָן שפּתח אֶת פּיו, נזדעזעוּ כּתלי בּית־המדרש וּזגוּגיוֹת החַלוֹנוֹת צללוּ לקוֹלוֹ.
ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שבּעל־בּכי הוּא. היה בּוֹכה הרבּה בּתפילתוֹ, שוֹפךְ דמעוֹת כּמַיִם, וּלמַראֵהוּ היה כּל הקהל גועֶה בּבּכי.
משהזקין, הזקין גם קוֹלוֹ ונפלה בּוֹ פּגימה. לא נשתּיירה לוֹ אֶלָא בּכיתוֹ. אבל בּכיה זוֹ בּלבד אַף היא יֶש בּה כּדי להזעיק אֶבן מקיר וּלעוֹרר רפאִים מקברם.
הנה מרים רב מלךְ החַזן אֶת ידיו כּלפּי מעלה, טוֹעֵן וּמַגיש עצוּמוֹתיו לפני ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם בּקוֹל־בּוֹכים, בּניגוּנה העתיק של תּפילת נעילה:
– אוֹי ואבוֹי, אַבּא! אוֹי ואבוֹי, אָב רחוּם וחַנוּן! אוֹי ואבוֹי!…
וכל אֶחָד מן המתפּללים מתוַדה בּשעת מַעשׂה על חַטאוֹתיו, מתחרט עליהן חרטה גמוּרה, מהרהר בּתשוּבה, מתקדש וּמיטהר לפני בּוֹראוֹ בלבב שלם, מבקש ממנוּ, כּי ימחה כּעב פּשעיו וחַטאוֹתיו לא יזכּוֹר, כּי יכתּוֹב ויחתּוֹם בּספר־החַיִים אוֹתוֹ ואֶת אישתּוֹ ואֶת ילָדיו, אֶת ילָדיו הרעֵבים, הערוּמים והיחפים.
וכי יעלה הכּתריאֵלי על דעתּוֹ אֶת ילָדיו הרעֵבים, הערוּמים והיחפים, אֵלה הצֹאן שלא חָטאוּ, יִמַס לבּוֹ כּדוֹנַג ונַפשוֹ
עליו תּתעטף. והרי הוּא מוּכן לישב בּתענית עוֹד שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת, וֹבלבד שתּעלה תּפילתוֹ לשמים ותיראֶה ותירצה ותישמַע…
רב מלךְ החַזן נשתּתּק רגע, כּאילוּ אָמַר לָנוּחַ קצת וּלהחליף כּוֹח. אַחַר־כּך הרים שוּב אֶת קוֹלוֹ, וּבפּעם הזאת נדמה כּי כּוֹחַ־נעוּריו שב אֵליו וקוֹלוֹ אַדיר וחָזק כּבימי קדם:
– אַטוּנים־נים־נים־דאֵ־אֵ־אֵי! אַטוּנים־נים־נים־דאֵ־א־אֵי! אֵ־אֵ־אֵי!… – וסיים שוּב בּתחנוּנים וּבּבכי:
– אוֹי־אוֹי!… אוֹי ואבוֹי!… אוֹי ואבוֹי!…
וּפתאוֹם קמה דממה בּבית־המדרש הישן, ואַחַר הדממה נשמַע קוֹל נפילה, ואַחַר הנפילה – המוּלה וּדחיפה בּצד וּבכתף וקוֹל מתלחשים מסוֹף הבּית ועד סוֹפוֹ:
– הס!… הסוּ!… נוּ!… אִי־אָה־נוּ!… שמש!… שמש!…
קפץ עזריאֵל השמש מעל הבּימה וּמיהר ואָחַז בּזרוֹעוֹתיו של רב מלךְ החַזן, ורב מלךְ החַזן מַפשיל אֶת ראשוֹ לאחוֹריו, עֵיניו חצין פּקוּחוֹת וחצין עצוּמוֹת, פּניו לבנים כּסיד, שׂפתיו כּשׂפתּי מת וּמין בּת־צחוֹק משוּנה, כּעֵין ליגלוּג מר, מרחפת עליהן.
כּל העֵדה חָרדה ממקוֹמה. הכּל מטפּלים בּרב מלךְ החַזן,
מגישים נטפי חַלָשוּת לאַפּוֹ, זוֹרקים מַיִם עליו, לוֹחצים אֶת רקוֹתיו – לשוא עמלם! רב מלךְ החַזן מת. רב מלךְ החַזן שבק חַיִים לכל חָי.
זאֵב טוֹרף כּי יִפרוֹץ לבין הצֹאן ונשׂא שׂה מן העֵדר –
ונפל פּחדו על יֶתר הכּבשׂים, וקמה מהוּמה בּיניהם רגע. אַחַר־כּךְ, כּעבוֹר הבּהלה, יתקבּצוּ בּני־הצֹאן יחד, יִצטוֹפפוּ בּחבוּרה, יעמדוּ
וירעדוּ בּכל אֶברי גוּפם וּבדי עוֹרם.
כּצאן אוֹבדוֹת, כּן היה מַראֵה עדת הכּתריאֵלים בּשעה שנפטר פּתאוֹם רב מלךְ החַזן.
מתּחילה קמה מהוּמה בּיניהם והיה רעש גָדוֹל בּבית־המדרש הישן. מעֶזרת־הנשים הגיע קוֹל צוָחָה משוּנה – צביה החַזנית התעלפה, ואַחריה החרוּ־החזיקוּ עוֹד נשים אחָדוֹת והתעלפוּ אַף הן.
עמד הרב רב יוֹזיפיל ורמז בּידו להגבּאים, והגבּאים דפקוּ על־גבּי השוּלחָנוֹת והשמיעוּ על השתיקה. ועזריאֵל השמש (הוּא עזריאֵל המשמש בּעל־שחרית) קרב אֶל התּיבה וּפתח בּתפילה, וכל הקהל רוֹאֶה ושוֹמע ועוֹנה אַחריו בּתפילה, עד שתּקע רב ניסיל התּוֹקע תּקיעה גדוֹלה.
משתּקע רב ניסיל התּוֹקע תּקיעה גדוֹלה, עמדוּ להתפּלל
תּפילת ערבּית של חוֹל. גָמרוּ להתפּלל תּפילת ערבּית של חוֹל, יצאוּ לקדש אֶת הלבנה. קידשוּ אֶת הלבנה, הלכוּ אִיש לביתוֹ לסעוֹד אֶת לבּוֹ אַחרי
הצוֹם. זה סוֹעד בּבשׂר־עוֹף משיירי הכּפּרוֹת ושוֹתה כּוֹס חַמים, וזה סוֹעד בּפת קיבּר וּבזנבוֹ של דג מלוּח ושוֹתה מי־באֵר.
עברה שעה אַחַת, שעת הסעוּדה, וחצר בּתי־הכּנסיוֹת מלאה אָדם מפּה אֶל פּה עד אפס מקוֹם. אנשים, נשים וטף – הכּל נתאספוּ וּבאוּ ללוָית המת. הכּל עוֹמדים צפוּפים וזוֹקפים ראשיהם להבּיט ולראוֹת.
בּעלי־הבּתים החשוּבים שבּעיר, טוֹבי העֵדה עצמם, עסקוּ בּמצוָה, לא נתנוּ אֶת השמשים לָגשת. וכי קל בּעֵיניכם מת כּזה!
אוֹתוֹ הלילה ליל־שימוּרים היה להכּתריאֵלים, לילה בּהיר וחם. הלבנה האִירה ממרוֹם השמים אֶת עיר כּתריאֵליבקה וּכאִילוּ שׂמחה למַראֵה העניים הלָלו, הדווּיִים והעצוּבים, שבּאוּ לחלוֹק אֶת הכּבוֹד האַחרוֹן לרב מלךְ החַזן, בּלכתוֹ בּדרךְ כּל האָרץ. וּכשנעצרוּ נוֹשׂאֵי המיטה ממוּל בּית־המדרש הישן, עמד הרב רב יוֹזיפיל לספּוֹד לנפטר וּלבכּוֹתוֹ, וכל הקהל בּכה עמוֹ.
הרב רב יוֹזיפיל פּתח הספּדוֹ בּמשל וּמליצה וּביאֵר לקהל שוֹמעיו בּפסוּקים רבּים וּבדברי־אַגָדה, כּי לא כּמוֹת כּל האָדם מת רב מלךְ החַזן, כּי לא ניתּנה מיתה זוֹ אֶלָא ליחידי־סגוּלָה, לצדיקי הדוֹר, לאֵלה המוּכנים וּמזוּמנים לחַיֵי העוֹלָם הבּא ושערי גן־עֵדן פּתוּחים לפניהם לרוָחה. והרי אָנו צריכים אֵיפוֹא לקנא בּוֹ וּלהתבּרךְ בּמוֹתוֹ, לפי שלא כּל אָדם זוֹכה לָמוּת בּיוֹם־הכּיפּוּרים, בּשעת נעילה, בּעמדוֹ לפני התּיבה, כּשהקדוֹש־בּרוּךְ־הוא סוֹלח וּמוֹחל לכל עווֹנוֹתינוּ.
– וּלפיכךְ, מוֹרי ורבּוֹתי, בּכוּ בּכה להוֹלךְ מאתנוּ, עוֹררוּ מספּד כּתּנים על הצדיק כּי אָבד, בּקשוּ ממנוּ, כּי יעמוֹד לפני כּיסא־הכּבוֹד וימליץ עלינו בּצדקתוֹ ויפּיל תּחינתוֹ בּעדנוּ לשנה הבּאה, אוּלי יבּיט אלוֹהים ממכוֹן־קדשוֹ ויראה בּעני כּתריאֵליבקה, אוּלי יחוֹס,
אוּלי ירחם עם עני ואֶביוֹן!
כּל קהל המלווים בּכוּ, התמוֹגגוּ בּדמעוֹת והאמינוּ, כּי שלחוּ לפניהם למרוֹמים שליח־ציבּוּר מיוּחָד בּמינוֹ, שתּדלן רב־פּעלים. בּרגע ההוּא קינאוּ כּוּלם בּרב מלךְ החַזן, וכל אֶחָד התבּרךְ בּלבּוֹ,
כּי ימוּת אַף הוּא מוֹת צדיקים, כּי תּהיה אַחריתוֹ כּמוֹהוּ.
והרב רב יוֹזיפיל שכח, כּפי הנראֶה, כּי מַשמיע הוּא אֶת דבריו על אוֹזן מת, וסיים אֶת הספּדוֹ בּדברים האֵלה:
– לךְ לשלוֹם וּבכל אשר תּפנה תּצליח!
ימים רבּים אַחרי־כן היוּ הכּתריאֵלים מסיחים בּפטירתוֹ המוּצלחת של רב מלךְ החַזן וּבכּבוֹד הגדוֹל שעשׂוּ לוֹ בּמוֹתוֹ, וכל אֶחָד היה אוֹמר מתוֹךְ אנחה:
– אָמנם כּן. יש קוֹנה עוֹלָמו בּשעה אָחַת!…
זיידיל בּן רב שעיה הוּא אַברךְ הסמוּךְ על שוּלחַן אָביו, אֵינוֹ שוֹלח ידיו בּשוּם מלָאכה ורק יוֹשב ועוֹסק בּתּוֹרה, אַף־על־פּי שבּעל אִשה הוּא ואָב לבנים. וכי מַה יש לוֹ לטרוֹחַ בּעוֹלָמוֹ, והוּא בּן יחיד לאָביו, ורב שעיה הוּא יהוּדי עשיר? לאַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה הרי זה כּוּלוֹ שלוֹ.
רב שעיה עצמוֹ היה כּל ימיו מַלוה בּריבּית. הוֹנוֹ היה מפוּזר בּכל כּתריאֵליבקה. בּעיר לא נמצא אפילוּ כּתריאֵלי אֶחָד, שלא חָב כּסף לרב שעיה. וּלפיכךְ היה בּיתוֹ כּמין בּית־וַעד לאַנשי העיר, והרעש גָדוֹל בּוֹ מאוֹד. זה נכנס וזה יוֹצא, זה מַכניס וזה מוֹציא.
זה היה מעֵין “משׂרד”, מעֵין “בּאנק” להבדיל, אַךְ בּלא שוּלחָנוֹת צבוּעים, גדוֹלים וּקטנים, בּלא פּקידים וּמשרתים הרבּה, בּעלי
צוארוֹנים לבנים, בּעלי שׂפם מסוּלסל ובעלי ציפּרנַיִם ארוּכּוֹת, בלא אֶשנַבּים עם סוֹרגים, בלא ארוֹנוֹת של בּרזל סגוּרים וּמסוּגָרים וּבלא פּינקסים וספרי־חשבּוֹנוֹת גדוֹלים ונוֹראִים, שכּל אֶחָד מהם יֶש בּוֹ כּדי להרוֹג אֶת הנפש.
בּביתוֹ של רב שעיה עמד רק שוּלחָן אֶחָד קטן, על השוּלחָן עמדוּ דיוֹתה קטנה וּפךְ של חוֹל, וּמדי פּעם בּפעם, כּשהיה צוֹרךְ
בּכתיבה, היוּ יוֹרקים לתוֹךְ הדיוֹתה, שאִילמלא כּן, לא היתה נוֹתנת דיוֹ.
מלבד זאת, היתה לשוּלחָן מגוּרה אַחַת וּבה שתּי טבּעוֹת וּמַנעוּל גָדוֹל. שם, בּאוֹתה מגוּרה, היה מוּנח ספר־החשבּוֹנוֹת, שרב שעיה עצמוֹ היה מטפּל בּוֹ ומנַהלוֹ כּיד חָכמַת הפּינקסנוּת הטוֹבה עליו.
פּינקסנוּת זוֹ כּיצד?
אוֹתוֹ ספר־החשבּוֹנוֹת חמשים וּשנַיִם דפּים היוּ לוֹ, כּל דף ודף מחוּלק לשנַיִם על־ידי קו מסוּרגל מלמַעלָה למַטה. בצד אֶחָד כּתוּב קיבּלתּי, וּבצד השני – נתתּי. והרי בּזה דוּגמה מפּינקסוֹ של רב שעיה כּכתבה וּכלשוֹנה, למַען ידע דוֹר אַחרוֹן:
קיבּלתּי מר' גרשוֹן קוּרקבן על פי קוויטל1 פּרשה בּראשית בּ' רוּ"כּ. קיבּלתּי מר' פייוויל טיפּש על־פי קוויטל פּרשה פּקוּדי ד' רוּ"כּ. קיבּלתּי מר' שׂמחה תּיִש א' רוּ"כּ. לא קיבּלתּי מר' גרשון קורקבן על פּרשה נח לא קיבּלתּי גם על פּרשה לךְ־לךָ. | נתתּי לר' שׂמחה תּיִש על־פּי קוויטל פּרשה פּקוּדי י"ג רוּ"כּ. נתתּי עוֹד לר' גרשוֹן קוּרקבן ז' רוּ"כּ. לא נתתּי עוֹד לר' פייוויל טיפּש י"בּ רוּ"כּ, כּי סאֶיז פאַרפאַלן2 הבטחתּי לר' שׂמחה תּיִש ליתּן עוד י"א רוּ"כּ. |
>
איךְ הצליח רב שעיה לצאת בּשלוֹם מתּוֹךְ החשבּוֹנוֹת הלָלוּ – אֵל אלוֹהים הוּא היוֹדע! ואַף־על־פּי־כן, אַל־נא יִפּול רוּחכם: מעוֹלָם לא אֵירעה תּקלה לרב שעיה המַלוה על־ידי לוֹוָיו, מעוֹלָם לא פּרצוּ סיכסוּכים בּינוֹ וּבינם, מעוֹלָם לא הגיעוּ הדברים לידי בּית־דין. כּל אֶחָד ידע, כּי אִם יֶחדל לפרוֹע לרב שעיה אֶת חוֹבוֹ מדי שבוּע בּשבוּע, תּפקע בּטיחוּתוֹ ועדי־אוֹבד יִהיֶה!
וכךְ היה הגלגל חוֹזר בּכתריאֵליבקה ימים ושנים, ולא עמד אפילוּ רגע אֶחָד, עד…
עד שנפטר רב שעיה והלךְ בּדרךְ כּל האָרץ.
משנפטר רב שעיה והלךְ בּדרךְ כּל האָרץ, ירש זיידיל בּנוֹ אֶת מקוֹמוֹ.
כּשעברוּ שלוֹשים ימי האֵבל, קרב זיידיל בּן רב שעיה אֶל המלאכה לעיין בּחשבּוֹנוֹת, ישב על הפּינקסים כּדי שלוֹשה שבוּעוֹת, ישב וכתב וספר וּמנה, ואַחַר־כּךְ שלח וקרא לכל בּעלי־חוֹבוֹתיו ואָמַר להם כּךְ:
– ידוֹע תּדעוּ, רבּותי, שכּל העֵת ישבתּי ועיינתּי וּבדקתּי בּחשבּוֹנוֹתיכם, חישבתּי וספרתּי וּמניתי, והנה מצאתי, כּי אֵינכם חַייבים לי כּלוּם, נקיִים אתּם ממני.
– מה פּירוּש אֵין אָנו חַייבים לךָ כּלוּם? כּיצד נקיִים אנחנוּ ממךָ?
– כּךְ הוּא הדבר. על־פּי חָכמַת האַלגבּרה כּבר שילמתּם ריבּית וריבּית דריבּית שבעתיִם בּתוֹספת שלוֹש עשׂיריוֹת מכּפי שחַייבים היִיתם לשלם. הא לכם וקבּלוּ פּתקוֹתיכם.
שמעוּ הכּתריאֵלים דיבּוּרים אֵלוּ, וּבערה חמתם. סבוּרים היוּ שוַדאי כּוונה זרה צפוּנה כּאן. אין זאת כּי־אִם תּוֹאנה מבקש מהם זיידיל! חָזרוּ וזרקוּ אֶל פּניו אֶת הפּתקוֹת והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת:
גזלן! רוֹצח־היער! אֶת נַפשנוּ הוּא מבקש! לטבּוֹח אֶת כּוּלָנו עם נשינוּ וטפּנוּ יוֹם אֶחָד! רב שעיה, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחתוֹ, נשׂא ונתן עמנוּ כּמה וכמה שנים, כּיסוֹ היה פּתוּח תּמיד לכוּלָנוּ, והנה בּא זה ואוֹמר לטבּע אוֹתנוּ בּמצוּלָה!
– שוֹטים שבּעוֹלָם! – עוֹמד זיידיל וצוֹוח אַף הוּא אליהם. – בּהמוֹת אַתּם כּוּלכם! הלא פּי הוּא המדבּר אֵליכם, כּי נקיים אַתּם ממני. לא מלבּי בּדיתי לכם זאת – חָכמַת האַלגבּרה תּוֹכיחַ!
– מַה יסַפּר לָנוּ סיפּוּרי־אַגָדה וּפזמוֹנוֹת? מי ישמַע לוֹ וּלהאַלבּגרה שלוֹ? הבה נבחַר לָנוּ אנשים, אשר ישפּטוּ בּינינוּ! הבה נשאַל אֶת פּי הרב!
– אֶל הרב! אֶל הרב! – צעקוּ כּולָם בּקוֹל אֶחָד וּפנוּ ללכת אֶל הרב, הלא הוּא מיוּדענו רב יוֹזיפיל.
אֶל בּית הרב נזעקוּ כּמעט כּל אַנשי העיר, מקטוֹן ועד גָדוֹל. והיה שם רעש וּמהוּמה, וצעקת הכּתריאֵלים עלתה עד לב השמים.
מתּחילה נתן זיידיל אֶת כּוּלם לדבּר כּכל אַוַת נַפש. ורק אַחַר־כּךְ, כּשהוֹציאוּ אֶת כּל רוּחָם, בּיקש מהם, כּי יעזבוּ אֶת הבּית
ויצאוּ לרגע החוּצה. רוֹצה הוּא להתיחד עם הרב רב יוֹזיפיל, צריךְ הוּא להשמיעוֹ דבר בּאֵין אִיש אִתּם.
כּל מה שנתרחש ודוּבּר בּין הרב רב יוֹזיפיל וּבין זיידיל בּן רב שעיה – אֵין שוּם בּן־אָדם יוֹדע.
יש אוֹמרים, כּי ויכּוּחַ אָרוֹךְ נתעוֹרר בּין שניהם.
זיידיל הוֹכיחַ להרב רב יוֹזיפיל, כּי אָסוּר לקבּל ריבּית, משוּם שעל־פּי חקירה אֵין ריבּית אֶלָא גזילה. אָדם, הוּא אוֹמר, החַי על הריבּית, אֵין רע ממנוּ. הכּל, הוּא אוֹמר, חַייבים לעבוֹד, כּדי למצוֹא פּת לחמם. שאִם לא כן, הוּא אוֹמר, אֵין מקוֹם ליוֹשר בּעוֹלָם!
רב יוֹזיפיל אָמנם ניסה לסתּוֹר אֶת טענוֹתיו של זיידיל בּ“תיקון מהר”ם ז“ל” וּב“יִשוב העוֹלָם”, שאִם לא כן, לא הנַחתּ חַיִים לשוּם בּריה, והעוֹלָם יחזוֹר חָלילה לתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אַךְ זיידיל השיב לוֹ תּשוּבה ניצחת, כּי לפי עניוּת דעתּוֹ מוּטב שי חזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ ואַל יִתפּרנס מן הגזילה. לפי עניוּת דעתּוֹ, הוּא אוֹמר, הרי כּל יִשוּב העוֹלָם אֵינוֹ יִשוּב של בּני־אָדם כּלל, אֶלָא מערת פּריצים, מדבּר שממה, שחַיוֹת טוֹרפוֹת מהלכוֹת בּוֹ!
– מה צוֹרךְ לָנוּ בּיִשוּב העוֹלָם, – שאל אֶת הרב רב יוֹזיפיל בּרגש, – אִם כּל דרכי העוֹלָם דרכים עקלקלוֹת הן? רעֵב, שחָטף חַלת־לחם אַחַת מסל האוֹפים להשקיט רעבוֹנוֹ, גזלן שמוֹ, ואָדם, שכּל ימיו עשק דלים ורוֹצץ אַלמנוֹת ויתוֹמים וגָזל מפּיהם אֶת פּרוּסַת־לחמם האחרוֹנה, – נקרא יהוּדי כּשר וירא־שמים, בּעל־בּית חָשוּב, נשׂוּא־פּנים ונכבּד בּעדתוֹ! מי שקיצץ אֶצבּע אַחַת מתחַייב חוֹבת גָלוּת לסיבּיר, ואֵלה שטבחוּ ולא חָמלוּ שמוֹנים אֶלף בּוּרים בּאַפריקה מקבּלים מידאליה של זהב על גבוּרתם!…
– וכי יוֹשר הוּא זה? – עוֹמד זיידיל וטוֹעֵן באָזני הרב רב יוֹזיפיל ואוֹחזוֹ בּשעת מַעשׂה בּדש קפּוֹטתוֹ, – וכי צדק הוּא בּעֵיניךָ? הנה נוֹסע קריגר הזקן, מלך הבּוּרים עלוּב־הנפש, ממדינה למדינה, ממלכוּת אַחַת לחברתּה, מחזיר על כּל הפּתחים, דוֹפק על כּל הדלתוֹת, מבקש רחמים, כּי יחוּסוּ על עמוֹ ועל אַרצוֹ הנתוּנים למשיסה בּידי צר. וּמה הוּא מבקש? רק בּקשה אַחַת קטנה בּפיו: כּי יוֹשיבוּ בּית־דין לָדין אֶת דינוֹ, לחתוֹךְ אֶת גוֹרל עמוֹ. יִבחרוּ־נא אנשים, אשר יִשפּטוּ בּינוֹ וּבין מציקיו, וכל אשר יֹאמרוּ האנשים, כּן יקוּם וכן יֶהי. אבל מה ענוּ המַלכוּיוֹת? זוֹ אוֹמרת: אֵין זה מעניני. וזוֹ אוֹמרת: אֵין זה כּדאי והגוּן לי. זוֹ בּכה וזוֹ בּכה – ודם אָדם נשפּךְ בּינתים כּמַיִם אָרצה.
והרי אני שוֹאֵל אוֹתךָ: כּלוּם זהוּ יוֹשר? וזוֹהי מידת הרחמים? אוֹמר אַתּה לי: “מנהג העוֹלָם“, “יִשוּב העוֹלָם”, “קיוּם העוֹלָם". ואָני אוֹמר לךָ: העוֹלָם הזה מוּטב לוֹ שלא נברא משנברא!…
וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני חקירוֹת משוּנוֹת השמיע זיידיל אֶת הרב רב יוֹזיפיל, וכךְ היה מתלהב והוֹלךְ, עד שהגיע לאֶלף הששי והרחיק נדוֹד לדרכים שוֹממוֹת, אשר לא עבר בּהן אָדם, והתחיל כּוֹפר בּעיקר, מַלעיג על סדרי בּראשית, מַניח הנחוֹת משוּנוֹת ומַציע חוּקים נפתלים: שלי שלך, שלך שלי – קוּם וּזכה מן ההפקר!…
ראה הרב רב יוֹזיפיל עד היכן הדברים מַגיעים, אָטם אֶת אָזניו בּשתּי ידיו ולא אָבה עוֹד שמוֹע וצוַח:
– די! די! די!
כּשהלךְ זיידיל לביתוֹ, פּנה הרב רב יוֹזיפיל אֶל הקהל ואָמַר מתּוֹךְ אנחה:
– חבל על האַברךְ הזה! אַברךְ טוֹב הוּא, אַברךְ נאה, אַברךְ הגוּן מאוֹד, אַךְ לא עליכם, יהוּדים!…
וּבשעת מַעשׂה זקף רב יוֹזיפיל את אֶצבּעוֹ ורמז על מצחוֹ, וכל הקהל ראה והבין, עד היכן הדברים מַגיעים.
א
מַה שלא עצר כּוֹחַ הדוֹקטוֹר טאניר המפוּרסם לעשׂוֹת, עלה בּידוֹ של חַיִים חַייקין, יהוּדי קטן ועני, בּן העיר כּתריאֵליבקה הקטנה והעניה.
בּיקש הדוֹקטוֹר טאניר המפוּרסם להוֹכיחַ לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, כּי יכוֹל אָדם לישב בּתענית אַרבּעים יוֹם, ולא האריךְ אֶת
נַפשוֹ אֶלָא כּדי עֶשׂרים וּשמוֹנה ימים, וּבוָדאי היה משיב אֶת רוּחוֹ אֶל האלוֹהים, אִילמלא הטיפוּ הרוֹפאים טיפּוֹת מַיִם אֶל פּיו וסעדוּ אֶת לבּוֹ בּחתיכוֹת קרח וּבדקוּ אֶת דוֹפקוֹ ערב וָבוֹקר וצהרים ועשׂוּ כּל מיני סגוּלוֹת לתמכוֹ וּלהחזיקוֹ – התּכוּנה היתה רבּה מאוֹד.
ואוּלָם חַיִים חַייקין הראָה נגדה־נא לכל הכּתריאֵלים, כּי יש בּכוֹחַ האָדם לסַגף עצמוֹ בּתענית יוֹתר מאַרבּעים יוֹם. אָמנם לא ימים רצוּפים היתה תּעניתוֹ, לא בּזה אַחַר זה, אֶלָא תּענית לסירוּגין, ואַף־על־פּי־כן בּמשךְ השנה היה החשבּוֹן עוֹלה למאה יוֹם ויוֹתר.
וּבתענית מַמש הכּתוּב מדבּר!
תּענית שאֵין טיפּוֹת מַיִם בּצדה. תּענית שאֵין חתיכוֹת קרח משמשוֹת לה. תּענית כּפשוּטה וּכמַשמעה: חַיִים חַייקין היה מַזיר אֶת עצמוֹ לחלוּטין מאכילה וּשתיה לילה ויוֹם אֶחָד, עֶשׂרים ואַרבּע שעוֹת רצוּפוֹת.
ורוֹפאִים לא היוּ יוֹשבים לימינוֹ ולא היוּ שוֹמרים על חַייו ולא היוּ ממַשמשים בּדוֹפקוֹ. אֵין רואֶה ואֵין יוֹדע ואֵין מַשמיע דבר בּחוּץ.
כּל־כּךְ על שוּם מה?
חַיִים חַייקין עני גָדוֹל הוּא, עני ואֶביוֹן וּמטוּפּל בּילָדים, וּמהם, מילָדיו, הוּא מתפּרנס.
רוֹב ילָדיו נקבוֹת הם. עוֹבדים הם בּבית־החרוֹשת, עוֹשׂים בּמלאכת החלזוֹנוֹת לסיגריוֹת וּמשׂתּכּרים זה זהוּב וזה חצי זהוּב ליום. ואַף שׂכר זה לא בּכל יוֹם יִמצא: טוֹל מזה שבּתוֹת וימים טוֹבים, טוֹל מזה ימים של שביתה – אפילוּ כּתריאֵליבקה כּבר זכתה, בּרוּךְ השם למנהג השביתוֹת!
והקוֹמץ הזה צריךְ להספּיק לשׂכר דירה – קרן זוית אפלה, מלאה טחב, באַחַד המַרתּפים.
והקוֹמץ הזה צריךְ להספּיק להלבּשת בּני־הבּית וּלהנעלתם.
אָמנם הנעלה עלוּבה: זוּג אֶחָד של נעלים שתּי נפשוֹת משתּמשוֹת בּו.
והקוֹמץ הזה צריךְ להספּיק גם לאכילה. אָמנם אכילה עלוּבה: אוֹכלים פּת־קיבּר מרוּחָה בּשוּם, גוֹמעים מרק־גריסים קלוּש וּמקנחים סעוּדתם בּזנבוֹ של דג מלוּח, המלהט קרבּם, מלחךְ וּמכלה אֶת שאֵרית חלבּם ודמם. אבל כּנגד זה יש בּידם לשתּוֹת מַיִם כּל הלילה כּוּלוֹ בּלא מידה וּמשׂוּרה.
כּשמגיעה שעת סעוּדה, עוֹמדת האֵם וּמחַלקת אֶת פּרוּסוֹת הלחם לילָדיה, כּחַלק אִיש מַמתּקים.
– אוֹי לי מהאכילה! אוֹי לי מאכילתם!
כּך אוֹמרת חַייקה, אִשתּו של חַיִים חַייקין, אִשה עלוּבת־נפש, ידוּעת־חוֹלי, המשתּעֶלת כּל הלילוֹת.
– בּלא עֵין הרע! – אוֹמר האָב, חַיִים חַייקין, כּשהוּא
עוֹמד וּמתבּוֹנן אֶל ילָדיו, הבּוֹלעים אֶת לחמם בּעוֹדנוּ בּכפּם. אַף הוּא היה מתאַוה לטעוֹם טעם לחם, אבל אִם יִטעם הוּא, לא יִשאֵר כּלוּם בּשביל שתּי התּינוֹקוֹת, פראדקה וּביילקה הפּעוּטוֹת, לסעוּדת־העֶרב.
– פראדקה! בּיילקה! הא לָכן עוֹד לחם, יהא מוּנח אֶצלכן עד סעוּדת העֶרב.
פראדקה וּבּיילקה מוֹשיטוֹת אֶת ידיהן הקטנוֹת, הרזוֹת והשחוֹרוֹת, מַבּיטוֹת אֶל פּני אביהן ואֵינן מַאמינוֹת למַראֵה עֵיניהן:
אֶפשר משטה הוּא בּהן?… אבל תּינוֹקוֹת רעבתניוֹת הן מטבע בּריאָתן: משעשעוֹת אֶת עצמן בּלחם, זנוֹת עֵיניהן בּוֹ, עד אשר תּקצר רוּחָן מחַכּוֹת, והן פּוֹרסוֹת ממנוּ פּרוּסוֹת קטנוֹת, פּוֹרסוֹת וֹבוֹלעוֹת וּממעטוֹת אֶת דמוּתוֹ. ראתה האֵם והרימה אֶת קוֹלה, גערה בּהן והשתּעלה בּשעת מַעשׂה:
– כּל היוֹם רק אוֹכלוֹת, רק אוֹכלוֹת!
האָב נַפשוֹ סוֹלדת מגערתה של אִשתּוֹ וּמדבריה אֵלה. רוֹצה הוּא להשיב לה דבר, אֶלָא שאֵינו מוֹצא לגוּפוֹ טוֹב משתיקה. אֵין הוּא יכוֹל לדבּר, אֵין לוֹ רשוּת לדבּר. מי הוּא פּה וּמה הוּא פּה? משוּל כּחרס הנשבּר. אַחרוֹן לכל דבר. אַחרוֹן וּמיוּתּר. גם בּעֵיני בּני־ביתוֹ, גם בּעֵיני עצמוֹ.
כּי מה עֶרכּוֹ בּביתוֹ, אַחרי שאֵינוֹ עוֹשׂה כּלוּם, אֵינוֹ שוֹלח אֶת ידיו בּשוּם מלָאכה? כּל ימיו הוּא הוֹלךְ בּטל – לא משוּם שהבּטלה חביבה עליו ולא משוּם שהמלָאכה בּזוּיה בּעֵיניו, אֶלָא משוּם שאֵין לוֹ מַה לעשׂוֹת בּחַייו, אֵין לוֹ שוּם ענין לענוֹת בּוֹ! כּל הכּתריאֵלים מתאוֹננים מר, כּי אֵין לָהם מַה לעשׂוֹת בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. נתכּנסוּ המוֹני יהוּדים, בּלא עֵין־הרע, למקוֹם אֶחָד, והרי הם יוֹשבים כּוּלָם צפוּפים וּדחוּקים, כּדגים המלוּחים הכּבוּשים בּחבית אֶחָת, לוֹחצים זה אֶת זה בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת ואִיש אֶת בּשׂר רעֵהו יֹאכלוּ.
“גם זוֹ לטוֹבה!” – כּךְ מהרהר חַיִים חַייקין בּפני עצמוֹ על ילדיו אשר חננוֹ אלוֹהים. לא כּל אָדם זוֹכה לילָדים כּאֵלה.
ואַף־על־פּי־כן, אוֹי לוֹ לָאָב, שילָדיו מפרנסים אוֹתוֹ. לא טוֹב היוֹת האָדם מוּטל על ילָדיו. שמא סבוּרים אַתּם שעֵינם צרה בּוֹ? חַס ושלוֹם! אֶלָא הוּא עצמוֹ לא ישקוֹט לבּו. אֵין הוּא יכוֹל!
כּל פּרוּסַת לחם הבּאה אֶל פּיו כּטיפּת דם היא בּעֵיניו. אֶת דם ילָדיו הוּא שוֹתה. השוֹמעים אַתּם? הוּא, חַיִים חַייקין, שוֹתה אֶת דם ילָדיו. אֵין הוּא יכוֹל!
– אַבּא, לָמה לא תֹּאכל – שוֹאלים אוֹתוֹ ילָדיו.
– היוֹם… אָני יוֹשב בּתענית. – עוֹנה אוֹתם אביהם.
– שוּב תּענית? כּמה תּעניוֹת לךָ בּשבוּע?
– מעט מספּרן ממספּר ימי השבוּע.
וחַיִים חַייקין אֵינוֹ משקר. אָמנם רגיל הוּא כּמעט כּל ימיו לישב בּתענית. אבל יש אשר יִקרה מקרהוּ גם לאכוֹל.
והיוֹם שבּוֹ חַיִים חַייקין מסַגף עצמוֹ בּתענית, יוֹם טוֹב הוֹא לוֹ.
ראשית, מצוָה היא זוֹ, שמַתּן־שׂכרה בּצדה. כּל הגוֹרע מחלקוֹ בּעוֹלָם הזה, מוֹסיפים לוֹ בּחַיֵי העוֹלָם הבּא.
ושנית, אֵינוֹ צריךְ להוֹציא להנאת גוּפוֹ אפילוּ פּרוּטה אַחַת ואֵינו חייב ליתּן דין וחשבּוֹן לפני שוּם אִיש. אָמנם אֵין אִיש שוֹאֵל ממנוּ דין ואֵין אִיש דוֹרש ממנוּ חשבּוֹן. אבל לָמה לוֹ לָשׂאת אֵת כּל הטוֹרח הזה, אִם אֶפשר לוֹ לקיים אֶת עוֹלָמוֹ גם בּלעדיו? וּמלבד זאת, גדוֹלָה תּענית, שמביאָה אֶת האָדם לידי מַעלה עֶליוֹנה, מנַשׂאתוֹ וּמרוֹמַמתּוֹ על הבּהמה! בּהמה דרכּה לאכוֹל אכילה גסה בּכל יוֹם, ואָדם יכוֹל להסתּפּק בּאכילה כּל־שהיא מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. חַייב אָדם להיבּדל וּלהתעלוֹת מעל הבּהמה!
“הוֹי, אִילוּ יכוֹל האָדם להגיע למדרגה עֶליוֹנה, שיִחיֶה ולא יֹאכל!… אבל מַה יעשׂה אָדם חַי, והקיבה תּוֹבעת ממנוּ מזוֹנוֹת!” – כּךְ מדבּר חַיִים חַייקין אֶל נַפשוֹ, וּמתּוֹךְ רעבוֹנוֹ הוּא בּא לידי חקירה ודברי פּילוֹסוֹפיה: – “קיבה זוֹ, הוּא אוֹמר, תּאוַת האכילה שבּאָדם, היא סיבּת כּל הצרוֹת והפּוּרענוּיוֹת, המתרגשוֹת וּבאוֹת על העוֹלָם. בעֶטיה של הקיבה, של תאוַת האכילה, אני עני כּל ימַי וילָדי עוֹבדים בּזיעת אפּיהם, מפרכים אֶת גוּפם וּבנַפשם יביאוּ לחמם. אבל אִילו היה האָדם פּטוּר מן האכילה, מַה טוֹב ומַה נעים היה לכוּלָנוּ! הילָדים היוּ יוֹשבים שלוים ושאנַנים בּביתי, אֵין מלָאכה ואֵין עבוֹדת־פרךְ, אֵין שביתוֹת ואֵין סכּנת־נפשוֹת, אֵין בּתי־חרוֹשת ואֵין נוֹגשׂים, אֵין אדוֹנים ואֵין עבדים, אֵין עשירים ואֵין עניים, אֵין קנאָה ואֵין שׂנאָה – הכּל אָיִן! כּגן־עֵדן תּהיֶה האָרץ לפנינוּ!”
כּךְ אוֹמר חַיִים חַייקין אֶל לבּוֹ וּמתעמק בּחקירוֹת וּמהרהר אַחרי סדרי בּראשית, יצר לוֹ מאוֹד, צר לוֹ מאוד, על שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת עוֹלָמוֹ כּךְ, שמוֹתר האָדם מן הבּהמה אָיִן…
ב
אוֹתוֹ היוֹם, שבּו חַיִים חַייקין מַזיר אֶת עצמוֹ מן
האכילה לרצוֹנוֹ, יוֹם טוֹב הוּא לוֹ. ואוּלָם היוֹם, שהתּענית בּוֹ חוֹבה ולא רשוּת, כּגוֹן יוֹם תּשעה בּאָב, – יוֹם שכּוּלוֹ טוֹב הוּא, יוֹם יקר מכּל ימים!
הגיעוּ בּעצמכם: גם אָכוֹל לא יֹאכל, גם כּבהמה לא יִהיֶה, גם מדם ילָדיו לא יֵהנה, גם מצוָה יעשׂה וגם דמעוֹת יוֹריד על חוּרבּן בּית־המקדש.
כּי אֵיךְ אֶפשר לוֹ לאָדם לבכּוֹת, ונַפשוֹ שׂבעה? כּלוּם יכוֹל השׂבע להרגיש אֶת כּל עוֹמק הכּאֵב והיגוֹן? רק האִיש אשר לבּוֹ חָלש ונַפשוֹ בּרעב מתעטפת, הוּא יחוּש והוּא ירגיש!
– תּמהני על בּני־אָדם אֵלוּ, המתיראִים מפּני התּענית ונוֹתנים פּרוּטה לצדקה לכפּר בּעדם. גדוֹלה תּענית יוֹתר מן הצדקה! כּל הנוֹתן פּרוּטה לעניִים, כּדי לפטוֹר עצמוֹ מן התּענית, כּאִילוּ נוֹתן שוֹחד להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּביכוֹל!
כּךְ היה אוֹמר חַיִים חַייקין והיה שוֹפךְ לעגוֹ על כּל אוֹתם הכּתריאֵלים, הנוֹהגים קלוּת־ראש בּתעניתם.
אֵין לךָ תּענית קשה כּתענית תּשעה בּאָב. דבר זה ידוּע לכל העוֹלָם. אַךְ חַיִים חַייקין לא כּן יחשוב. מדוּע קשה תּענית זוֹ משאָר התּעניוֹת? מפּני שהיוֹם גָדוֹל? הלא כּנגד זה הלילה קצר. מפּני שהחוֹם קשה? הלא יֶש לךָ רשוּת לבלי התהלךְ בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים, ולא תּכּה השמש על ראשךָ. מוּטב שתּשב בּבית־המדרש ותקרא קינוֹת ותתאַבּל על שבר בּת־עמךָ. הוֹי, כּי גָדוֹל השבר מאוֹד, גדוֹל כּים!
– ואני אוֹמר לָכם, – עוֹמד חַיִים חַייקין וּמוֹכיחַ להכּתריאֵלים, – כּי תּענית תּשעה בּאָב היא הקלה שבּכל התּעניוֹת, לפי שהיא הטוֹבה מכּוּלָן. הבה אבאֵר לָכם אֶת הענין בּאֵר היטב. יוֹם־הכּיפּוּרים, למשל, אַף הוּא תּענית. ועניתם אֶת נַפשוֹתיכם – כּתוּב בּתוֹרה. לָמה מצוּוים אנחנוּ לענוֹת את נַפשוֹתינוּ? כּדי שיכפּר אלוֹהים על כּל פּשעינוּ ויִכתּבנוּ ויחתּמנוּ בּספר־החַיִים. נמצא, שלא חינם אָנו מתענים, אֶלָא על־מנת לקבּל פּרס. מַה שאֵין כּן תּשעה בּאָב. בּתשעה בּאָב אֵין אָנוּ מצוּוים מן התּוֹרה על התּענית ואֵין אָנוּ נוֹשׂאים נַפשנוּ לקבּלת פּרס, אֶלָא מתענים אנחנוּ לרצוֹננוּ, מאַהבה. כּי מי האִיש אשר יִמלָאֵהוּ לבּוֹ לאכול וּלהתענג בּיוֹם כּזה, יום שבּוֹ חָרב בּית־המקדש וניטל פּאֵרנוּ מעל ראשנוּ ויהוּדים נהרגוּ על קידוּש השם, הם וּנשיהם וטפּם?… בּתשעה בּאָב אֵין אָנוֹּ מצוּוים על הדמעוֹת, אֶלָא הדמעוֹת יוֹרדוֹת מאליהן. כּי מי האִיש אשר יוּכל להבליג על דמעוֹתיו, בזכרוֹ אֵת כּל אשר היה לָנוּ ואֵת כּל אשר אָבד לָנוּ בּיוֹם אֶחָד?… חבל, כּי רק פּעם אַחַת בּשנה חָל תּשעה בּאָב!
– ושבעה עשׂר בּתמוּז מה? – שוֹאֵל אַַחַד הכּתריאֵלים.
– רק פּעם אַחַת בּשנה חָל שבעה עשׂר בּתמוּז! – משיב לו חַיִים חַייקין ונאנח בּמַר־נַפשוֹ.
– וצוֹם גדליה? ותענית אֶסתּר? – מוֹסיף הלָה ושוֹאֵל.
– רק צוֹם גדליה אֶחָד יש לָנוּ בּשנה! רק תּענית אסתר אֶחָת! – עוֹנה חַיִים חַייקין שוּב בּאנחה.
– אִי, רב חַיִים! הלא לָהוּט אַתּה אַחרי התּעניוֹת כּזוֹלל וסוֹבא מַמש! המעט לךָ תּעניוֹת בּשנה?
– מעט תּעניות, מעט מאוֹד! – אוֹמר חַיִים חַייקין, והוּא נוֹדר נדר בּלבּוֹ להתענוֹת מכּאן וּלהבּא גם בּעֶרב תּשעה בּאָב, שני ימים רצוּפים, בּזה אַחַר זה.
ג
מַה טוֹב וּמַה נעים לאָדם, כּשהוּא מתענה שני ימים רצוּפים בּזה אַחַר זה. אַשריהוּ בּעוֹלָם הזה וטוֹב לוֹ לעוֹלָם הבּא!
קשה רק השתיה. כּלוֹמַר, קשה לאָדם להינזר משתית מַיִם שני ימים רצוּפים. אִילמלא היוּ המַיִם אסוּרים בּהנאה, היה חַיִים חַייקין מקבּל על עצמוֹ לישב בּתענית כּל ימי השבוּע, מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת.
כּסבוּרים אַתּם שזוֹהי רק להלָכה? טעוּת היא בּיֶדכם! לגבּי חַיִים חַייקין זוֹהי הלָכה למַעשׂה.
כּל השבוּע שקדם לתשעה בּאָב לא אָכל לחם והיה חַי על המַיִם בּלבד.
מי השגיח בּוֹ וּמי שׂם אֵליו לב? הלא חַייקה אִשתּוֹ אִשה ידוּעת־חוֹלי היא, ילָדיו הגדוֹלים עוֹבדים כּל היוֹם בּבית־החרוֹשת בּמלאכת החלזוֹנוֹת, והקטנים אֵינם מבינים עדיִין כּלוּם. שתּי התּינוֹקוֹת, פראדקה וּביילקה הפּעוּטוֹת, אֵינן יוֹדעוֹת מאוּמה, כּי־אִם הלחם אשר לוֹ הן רעֵבוֹת תּמיד. לבּן מתעטף כּל הימים ונַפשן הקטנה הוֹמה, הוֹמה בּקרבּן.
– היוֹם תּקבּלנה עוֹד פּרוּסַת־לחם אֶחָת – אוֹמר לָהן אביהן, חוֹתךְ בּשבילן אֶת חלק לחמוֹ לשנַיִם, וּפראדקה וּביילקה שוֹלחוֹת אֵליו אֶת ידיהן הקטנוֹת, הרזוֹת והשחוֹרוֹת, וּפניהן מאִירים.
– ואַתּה, אַבּא, כּלוּם לא תֹּאכל? – אוֹמרים לוֹ הילָדים הגדוֹלים לעֵת סעוּדת־העֶרב – הלא היוֹם אֵינךָ יוֹשב בּתענית?
– חס ושלוֹם! היוֹם אֵינני יוֹשב בּתענית! משיב לָהם אביהם. והוּא מהרהר בּלבּוֹ: “גם רמה רימיתי אוֹתם וגם דבר־שקר לא הוֹצאתי מפּי. כּי מַה הוֹוה לאָדם בּשתית מַיִם? המַיִם אֵין בּהם משוּם אכילה ואֵין בּהם משוּם תּענית".
ד
כּשהגיע יוֹם תּשעה בּאָב, הרגיש חַיִים חַייקין בּעצמוֹ, כּי קלוּ חַייו מאוֹד, כּי טוֹב לוֹ ונוֹחַ לוֹ, כּאשר לא היה כּן מעוֹלָם. מרגיש הוּא, כּי אֵין לוֹ שוּם צוֹרךְ בּסעוּדה המַפסקת, כּי אֵין לוֹ שוּם חפץ בּאכילה. אַדרבּה, חָש הוּא בּנַפשו, כּי אִם יֹאמַר להביא לתוֹךְ פּיו דבר קשה וּמגוּשם – ועמד הדבר כּעצם בּגרוֹנוֹ, לא לבלוֹע ולא להקיא.
אמת היא, כּי לבּוֹ חָלוּש מאוֹד וידיו ורגליו רוֹעדוֹת. מַרגיש הוּא, כּי גוּפוֹ נמשךְ, נמשךְ וצוֹנח לאָרץ, וכוֹחוֹתיו פּוֹחתים, פּוֹחתים והוֹלכים, ונַפשוֹ מפרכּסת לצאת, וגוֹעל עז תּוֹקפוֹ עד כּדי התעלף. ואוּלָם חַיִים חַייקין לא יוַתּר משלוֹ אפילוּ משהוּ! היִתּכן? כּל השבוּע כּוּלוֹ ישב בּתענית, וכיוָן שהגיע יוֹם תּשעה בּאָב, מיד תּקף עליו יִצרוֹ?!
וחַיִים חַייקין לוֹקח אֶת חלק לחמו עם תּפּוּחי־האדמה, קוֹרא לשתּי התּינוֹקוֹת, לפראדקה וּלביילקה הפעוּטוֹת, ואוֹמר לָהן בּלחש:
– הא לָכן ואכוֹלנה, ואַל יִוָדע הדבר להאֵם.
וּפראדקה וּביילקה נוֹטלוֹת מידוֹ אֶת חלק לחמוֹ עם תּפּוּחי־האדמה וּמבּיטוֹת אֶל פּני אביהן הלבנים כּפני מת ואֶל ידיו הרוֹעדוֹת מרעב.
וחַיִים חַייקין מתבּוֹנן אֶל התּינוֹקוֹת, החוֹטפות ואוֹכלוֹת וּבוֹלעוֹת אֶת אָכלן בּעוֹדנוּ בּכפּן, מתבּוֹנן וּבוֹלע אֶת רוּקוֹ ועוֹצם אֶת עֵיניו. והוּא קם ממקוֹמוֹ, בּלי לחַכּוֹת עוֹד לילָדיו הגדוֹלים, העוֹבדים בּבית־החרוֹשת בּמלאכת החלזוֹנוֹת, חוֹלץ נעליו, נוֹטל אֶת ספר הקינוֹת בּידוֹ והוֹלךְ לבית־המדרש, כּשרגליו נגררוֹת בּקרקע בּלא כּוֹחַ.
ה
כּשבּא חַיִים חַייקין לבית־המדרש הכּתריאֵלי הישן, עדיִין היה הבּית ריק. הלךְ וישב סמוּךְ לארוֹן־הקוֹדש, על סַפסל הפוּךְ, המוּנח פּניו למַטה וּכרעיו למעלה, פּישפּש וּמצא נר־חלב והדבּיקוֹ אֶל כּרע הסַפסל, תּמךְ עצמוֹ בּדוֹפן התּיבה, פּתח אֶת ספר הקינוֹת והתחיל לעיין בּוֹ. “אלי ציוֹן ועריה…” והוּא עוֹצם אֶת עֵיניו ורוֹאֶה בּמַחזה: ציוֹן, אִשה צעירה ונאוָה, יפת־תּוֹאַר, לבוּשת־שחוֹרים וַחגוּרת־שׂק, עוֹטיה וַאבלה, עוֹמדת וּפוֹרשׂת כּפיה וּמבכּה על בּניה, הנוֹפלים בּכל יוֹם חללים־חללים על אַדמת נכר, בּעווֹן זרים.
צִיּוֹן הֲלֹא תִּשְאֲלִי לִשְלוֹם אֲסִירָיִךְ,
דּוֹרְשֵי שְלוֹמֵךְ, וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ…
… ……….
…………
וחַיִים חַייקין פּוֹקח אֶת עֵיניו, ואוּלָם אֶת ציוֹן, זוֹ האִשה הצעירה והנאוָה, העוֹטפת שחוֹרים, לא יִראֶה עוֹד. מַחזה אַחר רוֹאוֹת עֵיניו הפּעם: מבּעד החַלוֹן המכוּסה שכבת אָבק, דרךְ הזכוּכית המזוּהמת, קרן־אוֹר חַדה בוֹּקעת וּבאה, קרן אוֹר אַחרוֹנה מקרני השמש השוֹקעת מאַחרי העיר. ואַף־על־פּי שהוּא עוֹצם שוּב אֶת עֵיניו, עדיִין רוֹאֶה הוּא אֶת הקרן הזאת. ולא אֶת הקרן בּלבד הוּא רוֹאֶה, אֶלָא אֶת כּל השמש כּוּלָה, אֶת השמש היפה והבּרה, עם שפעת זהרה, אשר אִיש לא יוּכל להבּיט אֵליה, אשר אִיש לא יוּכל לראוֹתה, רק הוּא לבדוֹ. מסתּכּל חַיִים חַייקין בּשמש ונהנה מזיוָה – ולא כלוּם. אֵין זה אֶלָא מפּני שהתפּשט אֶת הגשמיוּת והרחיק מלבּוֹ אֶת כּל הבלי העוֹלָם הזה ואֶת כּל תּאווֹתיו. מַה טוֹב וּמַה נוֹחַ לוֹ. חַייו קלוּ, קלוּ מאוֹד. יש בּכוֹחוֹ עתּה להתגבּר על הכּל, לשׂאת הכּל. תּענית קלה תּהיֶה לוֹ היוֹם… השוֹמעים אַתּם?
תּענית קלה, קלה מאוֹד, תּהיֶה לוֹ היוֹם! ועֵיניו של חַיִים חַייקין עצוּמוֹת, והוּא רוֹאֶה לפניו בּמַחזה עוֹלָם חדש ונפלא, אשר כּמוֹהוּ לא ראה מימיו. הנה מלאָכים לפניו יֵחָפזוּ, הנה כּרוּבים לנגד עֵיניו ירחפוּ, והוּא מתבּוֹנן אליהם וּמכּיר בּפניהם, כּי ילָדיו הם. כּוּלָם, כּוּלָם בּאוּ ועמדוּ לפניו, הקטנים עם הגדוֹלים. רוֹצה הוּא להשמיעם דבר, רוֹצה – ואֵינוֹ יכוֹל לדבּר. רוֹצה הוּא להצדיק אֶת נַפשוֹ לפניהם, לאמוֹר לָהם, כּי הוּא אֵינוֹ חַייב… כּי הוּא אֵינוֹ אָשם… מַה פּשעוֹ וּמה חטאתוֹ, כּי המוֹני יהוּדים, בּלא עֵין־הרע, התכּנסוּ למקוֹם אֶחָד, יוֹשבים צפוּפים וּדחוּקים, לוֹחצים זה אֶת זה ואִיש אֶת בּשׂר רעֵהוּ יֹאכלוּ? מַה פּשעוֹ וּמה חטאתוֹ, כּי נוֹלד וגוּדל בּתוֹךְ עם עני ואֶביוֹן, בּין יהוּדים עלוּבים וּמדוּכּאים, בּין כּתריאֵלים דווּיִים וּסחוּפים, אשר גם בּחַיֵיהם הם קרוּאִים מתים?…
ועֵיניו של חַיִים חַייקין עצוּמוֹת עדיִין, והוּא רוֹאֶה בּמַחזה אֶת הכּל, צוֹפה וסוֹקר אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, מתחילתו ועד סוֹפוֹ, אֵת כּל ש"י העוֹלָמוֹת, מתּחילתם ועד סוֹפם, והכּל נפלא וּבהיר וקל. והכּל מתמר ועוֹלה כּעשן דק וקל אֶל רקיע השמים. והוּא מַרגיש, כּי מין דבר, אשר לא ידעוֹ עד היוֹם, עוֹרג וכלה לצאת מקרבּוֹ, להיפרד מלבּוֹ, להסתּלק מגוּפוֹ; מתבּקש הוּא למַעלה, למעלה… והוּא חָש כּי קלוּ חַייו, קלוּ מאוֹד, והוּא מוֹציא מלבּוֹ אנחה עמוּקה־עמוּקה. עוֹד רגע אָחָד – וחַיִים חַייקין אֵינוֹ מַרגיש עוֹד כּלוּם, כּלוּם. הכּל נעלם ועלה ואָבד בּתּוֹהוּ והיה כּלא היה.
ו
כּשנכנַס עזריאֵל השמש העבדקן לבית־המדרש הכּתריאֵלי הישן בּפוּזמקאוֹתיו הקרוּעים וּמצא אֶת חַיִים חַייקין יוֹשב נשען אֶל התּיבה, ראשוֹ למַעלה ועיניו פּקוּחוֹת, נתמַלא רוֹגז. כּסבוּר היה כּי זה מנַמנם להנאתוֹ, ועמד לנזוֹף בּו וּלדבּר אֵליו דברי־כּיבּוּשים:
– חוּצפּה של יהוּדי… שוֹכב סרוּח בּמקוֹם קדוֹש…
כּגראף פּוֹטוֹצקי מַמש… ניכּר, שערבה לוֹ סעוּדתוֹ… בּא לכאן לישוֹן… רב חַיִים, בּמחילה מכּבוֹדךָ, הוֹי רב חַיִים!… רב חַ־יִים!…
חַיִים חַייקין לא נע ולא זע. חַיִים חַייקין לא שמע עוֹד דבר.
ז
זהרי השמש האַחרוֹנים בּקעוּ דרךְ לעצמם וּפרצוּ בּעד חַלוֹנוֹת בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן ונפלוּ בּשלל זהבם על פּני חַיִים חַייקין השאנַנים והשוֹקטים ועל שׂערוֹתיו השחוֹרוֹת, הנוֹצצוֹת והמסוּלסלוֹת, ועל גבּוֹת־עֵיניו השחוֹרוֹת והשׂעירוֹת ועל עֵיניו הפּקוּחוֹת והנוֹחוֹת, השחוֹרוֹת והרעֵבוֹת. זהרי השמש האַחרונים חָדרוּ אֶל פּני המת החיורים והרעֵבים והאִירוּ אוֹתם בּאוֹר נפלא, נסכוּ עליהם נוֹגה בּהיר וָרךְ, אשר כּמוֹהוּ לא ראה אִיש על־פּני האָרץ.
א
אֵינני יוֹדע, אִם גם בּשאָר הערים הטיל מַעשׂה דרייפוּס רעש גָדוֹל, כּרעש אשר הטיל בּכתריאֵליבקה.
יש אוֹמרים, כּי גם פּאריז היתה כּמרקחה בּימים ההם. העיתּוֹנים הדפּיסוּ מַאמרים, הגיניראלים ירוּ זה בּזה, וּבני־האסַפסוּף התרוֹצצוּ בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים כּמטוֹרפים, זרקוּ כּוֹבעֵיהם למַעלה ועשׂוּ מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ. הלָלּוּ היוּ קוֹראִים: “יחי דרייפוּס! והלָלוּ היוּ צוֹוחים כּנגדם: “יחי אֶסטרהאזי!” וּבין כּה וָכה נתחַלל שם יִשׂראֵל והיה לחרפּה ולנאָצה, כּמנהג העוֹלָם. ואוּלָם מידה גדוּשה זוֹ של יִסוּרים ועגמת־נפש וּבזיוֹנוֹת, שעלתה בּחלקה של כּתריאֵליבקה בּימים ההם, לא תּדע פּאריז דוּגמתה עד ימוֹת המשיח.
אֵיךְ הגיע שמע דרייפוּס עד כּתריאֵליבקה – דבר זה אַל יִפּלא בּעֵיניכם. כּי אֵיךְ הגיע לשם שמע המלחמה שהאַנגלים נלחמוּ עם הבּוּרים? ואֵיךְ נוֹדע להכּתריאֵלים כּל הנַעשׂה בּאֶרץ הסינים? מַה ענינם של יוֹשבי כּתריאֵליבקה אצל הסינים? כּלוּם עוֹמדים הם אִתּם בּקשרי מסחר? אֶת התּה הלא מקבּלים הם ממוֹסקבה, והאָריג הסיני, הדק והכּתוֹם, שקוֹראים טשי־שוֹן־טשה, לא להם, לא להם הוּא! ואַף־על־פּי כן מי הביא אֶת מַעשׂה דרייפוּס לכתריאֵליבקה? זיידיל.
זיידיל בּן רב שעיה הוּא היחידי בעיר, המקבּל אֶת “הצפירה” בּכל בּוֹקר, וכל החדשוֹת המתרגשוֹת בעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, נמסרוֹת להכּתריאֵלים מפּיו, כּלוֹמַר, הוּא קוֹרא אֶת הדברים לפניהם, והם מפרשים אוֹתם. הוּא מסַפּר להם אֶת החדשוֹת, והם דוֹרשים אוֹתן כּמין חוֹמר וּמוֹסיפים עליהן נוֹפךְ משלהם. הוּא מַגיד להם אֶת הכּתוּב, והם סוֹתרים אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם וּמוֹכיחים לוֹ אֶת ההפךְ, משוּם שהם מבינים יוֹתר.
ב
וַיהי היוֹם וזיידיל בּן רב שעיה בּא לבית־המדרש וּבשׂוֹרה בּפיו: בּפאריז תּבעוּ לדין קאפּיטאן יהוּדי, ששמו דרייפוּס, על שבּגד במַלכוּתוֹ וּמכר מיני ניירוֹת חשוּבים למַלכוּת אַחרת. מתחילה לא שׂמוּ הכּתריאֵלים אֶת לבּם לדבר זה ולא השגיחוּ בּוֹ ולא כלוּם. אֶחָד מהם השמיע דרךְ־אַגב מתּוֹךְ אנחה:
– וכי מַה לא יעשׂה יהוּדי בּשביל פּרנסתוֹ?
השני הצדיק אֶת הדין:
– כּךְ נאֶה וכך יאֶה! אַל יהי יהוּדי קוֹפץ בּראש ועם מלכים אַל יִתערב!
לימים, כּשבּא זיידיל לבית־המדרש וּבּישׂר בּשׂוֹרה חדשה, כּי כּל המַעשׂה אֵינו אֶלָא עלילת־שקר, שצוֹררי יִשׂראֵל טפלוּ על הקאפּיטאן היהוּדי, כּי אוֹתוֹ דרייפוּס, שנתחַייב חוֹבת גָלוּת, נקי מכּל עווֹן וידיו לא היוּ בּמַעל הזה, כּי אֶת כּל המרקחה הרקיחוּ הגיניראלים, המתנַגחים זה עם זה וּמסַכסכים אֶת שׂרי־הצבא אִיש בּרעֵהו – כּבר הטוּ הכּתריאֵלים אֶת אָזנם להקשיב ולשמוֹע. וּמאָז נַעשׂה דרייפוּס אֶחָד משלהם, כּתריאֵלי לכל דבר. הכּל מדבּרים בּוֹ ומַעלים אוֹתוֹ על לָשוֹן.
– השמעתּם?
– שמַענוּ.
– נתחַייב חוֹבת גַלוּת.
– נאסַר מַאסַר־עוֹלָם.
– על לא־עול בּכפּוֹ.
– נקי וטהוֹר.
– עלילת־שקר!
ג
כּעבוֹר זמן, כּשבּא זיידיל והוֹדיע, כּי יש רגלים לדבר, שבּית־הדין יעיין שנית בּמשפּטוֹ של דרייפוּס, כּי נמצאוּ אנשים טוֹבים וישרים, אשר קיבּלוּ על עצמם להוֹכיחַ לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, שנַעשׂה עיווּת בּדין וכל הענין הזה אֵינֹו אֶלָא טעוּת מעיקרוֹ, – נסערה כּתריאֵליבקה עד היסוֹד. ראשית, הלא דרייפוּס משלָנוּ הוּא; ושנית, משוּם כּבוֹדה של פּאריז: מה ראתה פּאריז, שעשׂתה מַעשׂה מגוּנה כּזה? וכי דרכּם של הצרפתים בּכךְ? כּדי בּזיוֹן וקצף!… וּמאָז התחילוּ הכּתריאֵלים מדיינים וּמתנַגחים זה עם זה: הלָלוּ אוֹמרים כּי המשפּט יִתבּרר ויִתלבּן מחָדש, והלָלוּ פּוֹסקים ואוֹמרים: לא! אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב – אֵין אַחַר מַעשׂה בּית־דין כּלוּם!… וּכשנתחַממוּ הלבבוֹת ונסתּערוּ הרוּחות, חָדלוּ להמתּין לזיידיל, שיעשׂה חסד עמם ויבוֹא לבית־המדרש לסַפּר להם חדשוֹת על הקאפּיטאן דרייפוּס, והתחילוּ בּאִים בּעצמם לביתוֹ. וּכשקצרה רוּחָם לָבוֹא לביתוֹ של זיידיל, התחילוּ הוֹלכים אִתּו לבית־הדוֹאַר לקבּל אֶת “הצפירה” בּכל בּוֹקר, ושם בּבית־הדוֹאַר גוּפוֹ, היוּ קוֹראים אֶת החדשוֹת, מבררים וּמלבּנים אֶת הדברים, הוֹמים ורוֹעשים וצוֹוחים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, מדיינים וּמתנגחים כּוּלם יחד, כּדרךְ הטבע. לא פּעם אַחַת נזף בּהם האָדוֹן המנַהל של בּית־הדוֹאַר ורמז להם רמיזה מנוּמסת, כּי בּית־הדוֹאַר אֵינו כּבתּי־כּנסיוֹת וּכבתּי־מדרשוֹת יהוּדים להבדיל:
– אֵין זה בּית־מדרש לפניכם, יהוּדאים מצוֹרעים, ולא כּאן המקוֹם לקהל סוֹחר־מוֹכר!
ואוּלָם הכּתריאֵלים לא שעוּ אֵליו ואֶל דבריו. הוּא שפךְ עליהם עביט של חרפוֹת וזילזוּלים, והם עמדוּ בּחבוּרה וקראוּ אֶת “הצפירה” ודיבּרוּ על דרייפוּס.
ולא על דרייפוּס בּלבד דיבּרו. מדי פּעם בּפעם זימן להם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא פּנים חדשוֹת: מתּחילה היוּ דרייפוּס ואֶסטרהאזי, אַחַר־כּךְ נתגלָה פּיקרט, ואַחריו הגיניראלים מֶרסי, פֶּלי, גוֹנזי. וּמתּוֹךְ כּךְ בּאוּ הכּתריאֵלים לידי הלָצה, כּי אוּמה זוֹ של הצרפתּים אוּמה משוּנה היא: כּל שמוֹת הגיניראלים שלהם אוֹת יוֹד בּאה להם בּסוֹפם. עמד אֶחָד מן החבוּרה והקשה קוּשיה חמוּרה:
– והלא בּוּדָפֶר אַף הוּא גיניראל?
– אִם כּן, מה אַתּה סבוּר? לפיכךְ היתה מַפּלתוֹ שלמה.
– כּן יֹאבדוּ!
שני בּני־אָדם נמצאוּ בּכתריאֵליבקה בּימים ההם, שהכּתריאֵלים הראוּ להם חיבּה יתירה והיוּ כּרוּכים אַחריהם ושוֹאפים צלָם.
שני אֵלה היוּ: אֶמיל זוֹלה ולאבּוֹרי. בּעד אֶמיל זוֹלה היוּ הכּתריאֵלים מוּכנים להפקיר אֶת חַייהם. וכי קל בּעֵיניכם אֶמיל זוֹלה? אִילו היה אֶמיל זוֹלה בּא בּעצמוֹ בּימים ההם לכתריאֵליבקה, היתה כּל העיר יוֹצאת לקראתוֹ להקבּיל אֶת פּניו בּכבוֹד גָדוֹל ונוֹשׂאת אוֹתוֹ על כּפּים.
– מה תֹאמרוּ למכתּביו של זה?
– אבנים טוֹבוֹת וּמרגָליוֹת!
וגם לאבּוּרי היה זכוּר לטוֹב. הקהל היה מַפליג בּשבח דרשוֹתיו ונהנה מהן הנאה משוּנה, אַף כּי בּכתריאֵליבקה עדיִין לא שמע אוֹתן שוּם בּן־אָדם. אֶלָא השׂכל מחַייב כּי בּוַדאי נאֶה דוֹרש הוּא.
ד
אֵינני יוֹדע, אִם משפּחת דרייפוּס בּפאריז חיכּתה לשוּבוֹ מאוֹתוֹ האי השוֹמם בּעֵינַיִם כּלוֹת כּל־כּךְ, כּמוֹ שחיכּוּ לוֹ הכּתריאֵלים. לא אַפריז על המידה אִם אוֹמַר, כּי הכּתריאֵלים הפליגוּ בּים יחד עם דרייפוּס והרגישוּ בּחוּש, כּאילוּ אַף הם שטים בּמַיִם אַדירים. הנה סוֹעֵר הים בּהמון גליו, הנה עוֹמד נַחשוֹל לטבּע אֶת האניה, הנה האניה מיטלטלת אֵילךְ ואֵילךְ, נעה כּשיכּוֹר, מתרוֹממת ויוֹרדת, כּשחיף־עֵץ נידח.
– ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – התפּללוּ הכּתריאֵלים בּלבּם. – עשׂה נס וַהביאוֹ בּשלוֹם למחוֹז־חפצוֹ, למקוֹם המשפּט! פּקח־נא אֶת עֵיני השוֹפטים ולמדם בּינה להבין וּלהשׂכּיל, להוֹציא כּאוֹר משפּט וּלגלוֹת צדקתנוּ לעֵיני העוֹלָם כּוּלוֹ, אָמן סלה!…
אוֹתוֹ היוֹם, שבּוֹ נתבּשׂרה כּתריאֵליבקה, כּי דרייפוּס כּבר בּא, היה יוֹם טוֹב להכּתריאֵלים. אִילמלא התבּיישוּ אִיש מפּני רעֵהוּ, היוּ סוֹגרים אֶת חנוּיוֹתיהם וּמַכריזים שבּתוֹן בּעיר.
– השמַעתּם?
– שמַענוּ.
– יהי שם השם מבוֹרךְ!
– מתאַוה היִיתי לראוֹת, כּיצד נפגש ראשוֹנה עם אִשתּוֹ?
– ואני מתאַוה היִיתי לראוֹת בּשעת מַעשׂה אֶת ילָדיו, אֶת הפעוּטוֹת הלָלו, כּשנתבּשׂרוּ בּשׂוֹרה פּתאוֹם: “אַבּא בּא!” הנשים, שנמצאוּ בּאוֹתוֹ מַעמד, הסתירוּ פּניהן אִשה בּסינרה ועשׂוּ עצמן כּאִילוּ הן גוֹרפוֹת אֶת חוֹטמיהן, כּדי שלא יִראוּן בּחוּלשתן, כּי בּוֹכוֹת הן. הכּתריאֵלים הלָלוּ, אַף־על־פּי שעניִים מרוּדים הם, היה כּל אֶחָד מהם חוֹשׂךְ מבּשׂרוֹ כּדי שיוּכל לנסוֹע למקוֹם המשפּט להבּיט ולראוֹת, ולוּא גם מרחוֹק.
ה
כּשהתחילוּ ימי המשפּט, הוּרתּחה כּתריאֵליבקה מן הקצה אֶל הקצה. הימים ההם – כּמוֹהם לא היוּ ואַחריהם לא יִהיוּ עוֹד. לא אֶת העיתּוֹן בּלבד, אֶלָא גם אֶת בּעליו, אֶת זיידיל בּן רב שעיה, כּמעט קרעוּ לגזרים. בּשעת אָכלם עמד לחמם בּלוֹעם. בּלילוֹת לא נתנוּ שינה לעֵיניהם. היוּ מחַכּים וּמצפּים בּכליוֹן־עֵינַיִם ליוֹם מחר. וּמחר – למחרתיִם. וכךְ יוֹם יוֹם.
וּפתאוֹם קמה מהוּמה בּעיר, מהוּמה וּמבוּכה ורעש גָדוֹל. הגיעה שמוּעה, כּי ירוּ בּעוֹרךְ־הדין לאבּוֹרי. הכּתריאֵלים הרעישוּ עוֹלָמוֹת.
הכּיצד? בשל מה ולָמה? רציחה כּזאת! מַה פּשעוֹ ומה חַטאתוֹ? הלא כּסדוֹם היתה פּאריז!…
היריה ההיא מחצה אֶת ראשי הכּתריאֵלים. הכּדוּר פּגע בּלבּם. דוֹמה, כּאִילוּ ירוּ על כּתריאֵליבקה עצמה.
– ריבּונוֹ של עוֹלָם! – התפּללוּ אִיש בּלבּו. – הראֵנוּ נפלאוֹתיךָ. הלא יכוֹל אַתּה, לכשתּרצה. עשׂה נס כּמוֹ שעשית לחנַניה, מישאֵל ועזריה. לוּא לאבּוּרי יִחיֶה לפנינוּ!…
ו
כּשהגיע היוֹם האַחרוֹן של המשפּט, אָחזה קדחת אֶת כּל הכּתריאֵלים. מַה טוֹב וּמַה נעים היה, אִילוּ יכוֹלים היוּ לעלוֹת על משכּבם ולישוֹן כּל היוֹם וכל הלילה וּלהקיץ משנתם לאַחַר המַעשׂה, כּשדרייפוּס יֵצא, אִם יִרצה השם, זכּאי בּדינוֹ. ואוּלָם, על אַפּם ועל חמתם, נדדה שנתם מעֵיניהם. כּל אוֹתוֹ הלילה היוּ מתהפּכים על מיטוֹתיהם מצד אֶל צד, נלחמוּ עם הפּישפּשים, חיכּוּ בּלב כּלה, שיעלה עמוּד השחר ויֵאוֹר היוֹם.
כּשעלה עמוּד השחר והאיר היוֹם, נזדרזוּ הכּתריאֵלים וקמוּ כּוּלָם כּאִיש אֶחָד והלכוּ לבית־הדואַר. אַךְ בּית הדוֹאַר עדיִין סגוּר היה על מַסגר, ואַף השערים היוּ נעוּלים. לאַט־לאַט התלקטוּ וּבאוּ אֶל בּית הדואַר המוֹני אָדם, והרחוֹב מלא אוֹתם. הכּתריאֵלים היוּ משוֹטטים לכאן וּלכאן, מתהלכים וּמפהקים מקוֹצר־רוּחַ, עוֹמדים וּמתמוֹדדים בּכל גוּפם, מסלסלים בּפאוֹתיהם וּמנַגנים בלחש ניגוּני הלל.
כּשפּתח יארימי השוֹעֵר אֶת שׁער בּית־הדוֹאַר, נדחקוּ הכּתריאֵלים וּפרצוּ כּולָם יחד אֶל הבּית פּנימה. חרה אַף יארימי והראָה אוֹתם, כּי פּה הוּא בּעל־הבּית, ועמד וגירש אֶת כּוּלָם החוּצה. נכנעוּ מפּני יארימי ועמדוּ מבּחוּץ, עוֹמדים וּמחַכּים לזיידיל, כּי יוֹציא אֵליהם אֶת “הצפירה”. וּכשהוֹציא זיידיל אֶת “הצפירה” החוּצה וקרא לפניהם אֶת גזר־הדין הקשה, שגָזרוּ השוֹפטים על דרייפוּס, הקיפה הזעקה אֵת כּל הכּתריאֵלים. הרעש היה גָדוֹל ונוֹרא, והאַף והחימה גדוֹלים ממנו שבעתיִם. לא על השוֹפטים, שהוֹציאו משפּט מעוּקל, היתה חמתם של הכּתריאֵלים, ולא על הגיניראלים, שנשבּעוּ לשקר, ולא על הצרפתּים, בּני פּאריז אֵלוּ, שעשו מַעשׂה אשר לא יֵעשה. לא! חמת הכּתריאֵלים ניתּכה על זיידיל.
לא יתּכן! – צוחה כּתריאֵליבקה בּקוֹל אֶחָד. – משפּט כּזה לא יִתּכן בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ! האמת צריכה לָצאת לאוֹר כּשמש בּצהרים! מַה תּספּר לָנוּ סיפּוּרי־אַגָדה?!
– בּהמוֹת – צוֹוח זיידיל העלוּב כּנגדם בּכל מַאמצי
כּוֹחוֹתיו ותוֹחב להם אֶת “הצפירה” אֶל פּניהם. – הנה “הצפירה” לנגד עֵיניכם, הבּיטוּ וּראוּ אֶת הכּתוּב בּה!
– מה תּתּן וּמַה תּוֹסיף לָנוּ “הצפירה”? – צוֹעֶקת
כּתריאֵליבקה, – וַאפילוּ אִם תּעמיד רגלךָ האַחַת בּאֶרץ ורגלךָ השניה בּשמים, כּלוּם נַאמין לךָ? דבר כּזה לא יִתּכן! לא יִתּכן!… לא יתּכן!…
אֵין לךָ דבר בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שלא תּדעֵהוּ כּתריאֵליבקה. אֵין חָדש תּחת השמש, אשר לא יגיע שמעוֹ עד אָזני הכּתריאֵלים.
אָמנם חָדש זה, עד שהוּא מתגלגל וּמַגיע לעיר הכּתריאֵלים, כּבר ניטל חידוּשוֹ ממנוּ וּכבר פּגה חריפוּתוֹ הראשוֹנה. אִם כּן, מַה בּכךְ? כּלוּם חסרוֹן הוּא זה? אַדרבּה, לי נראֶה, כּי מַעלָה היא זוֹ, מַעלָה כּפוּלה וּמכוּפּלת. כּי הבה נעיין בּדבר בּינינוּ לבין עצמנוּ: מַה, למשל, יפסידוּ היהוּדים הכּתריאֵלים, אִם כּל אוֹתן החדשוֹת והבּשׂוֹרוֹת הטוֹבוֹת, שאָנוּ מתבּשׂרים בּימינוּ, כּל אוֹתן הצרוֹת והפּוּרעניוֹת למיניהן, המתרגשוֹת וּבאוֹת על יִשׂראֵל, יגיעוּ, חס ושלוֹם, לאָזניהם שלא בּשעתן, לאַחַר חוֹדש או לאַחַר שני חדשים, ואפילוּ לאַחַר שנה? חַייכם שלא יפסידוּ כּלוּם.
בּקיצוּר, בּא היוֹם וּשמוּעה הגיעה לאָזני הכּתריאֵלים, שמוּעה מאוּחרת בּמקצת, כּי בּריאה חדשה נבראה בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וציוֹניוּת שמה.
מתּחילה לא עמדוּ הכּתריאֵלים על אָפיה של הבּריאָה החדשה והיוּ תּוֹהים עליה: ציוֹניוּת זוֹ מַה פּירוּשה? לימים' כּשנתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים והכּל ידעוּ' כּי ציוֹניוּת היא משוֹרש ציוֹן, זוֹ הכּתוּבה בּסידוּר־התּפילוֹת, וכי הציוֹניִים הם מיני בּני־אָדם, שעשׂוּ אגוּדה אַחַת לגאוֹל אֶת כּל היהוּדים מאַרצוֹת פּיזוּרם וּלהביאָם לאֶרץ־יִשׂראֵל, – תּקף צחוֹק אֶת כּל העיר מקציה ועד קציה, ולא היה קץ להמַהתלוֹת והבּדיחוֹת שהכּתריאֵלים היוּ מבדחים בּהן אֶת דעתּם בּבתּי־כנסיוֹת וּבבתּי־מדרשוֹת, משננים לשוֹנם בּציבּוּר ודוֹרשים כּמין חוֹמר ליצני אֶת הדוֹקטוֹר רב הרצל ואֶת הדוֹקטוֹר רב נוֹרדוֹי ואֶת שאר הדוֹקטוֹרים למיניהם, העוֹסקים בּצרכי ציוֹן. חַיֵיכם, אוֹתם החידוּדים החריפים וחצי־הלעג השנוּנים כּדאים הם, שיבוֹאוּ המאַספים ויאַספוּ אוֹתם אֶחָד אֶחָד ויִכתּבוּם בּספר לזכּרוֹן, למַען יֵדע דוֹר אַחרוֹן אֶת כּל אשר דוּבּר בּכתריאֵליבקה בּימים ההם.
ואַף־על־פּי־כן חַייבים אנחנוּ לסַפּר בּשבחם של אַנשי כּתריאֵליבקה, כּי יוֹדעים הם גבוּל וּמעצוֹר ללעג־שׂפתיִם, וּשׂחוֹק וקלוּת־ראש מביאים אוֹתם לפעמים גם לידי עיוּן והתבּוֹננוּת רבּה. וכךְ נהגו אַף בּציוֹניוּת: מתחילה היוּ מלגלגים עליה, מתבּדחים וּממַלאים שׂחוֹק פּיהם; אַחַר־כּךְ, כְּשנתישבה דעתּם קצת, התחילוּ להטוֹת אוֹזן, להקשיב ולשמוֹע לכל המדוּבּר והכּתוּב עליה בּמכתּבי־העתּים, הפכוּ והפכוּ בּה וּביקשוּ לָבוֹא עד תּכליתה; וּלבסוֹף, כּשתּגיע לאָזניהם שמע הבּאנק, הבּאנק היהוּדי והאַקציוֹת היהוּדיוֹת, כּלוֹמַר, המניוֹת, היתה עמם רוּח אַחרת. בּאנק וּמניוֹת שוּב אֵינם ענין לליצנוּת. הלא אֵין בּאנק אֶלָא לָשוֹן של עֵסק, ואֵין עֵסק אֶלָא כּסף, והכּסף בּימינוּ יענה אֶת הכּל.
וּבּפרט, שאָנוּ עוֹסקים כּאן עם התּוֹגָר בּעל הכּיפּה האדוּמה, שאַף הוּא עני ואֶביוֹן, כּתריאֵלי כּשאָר הכּתריאֵלים. וּלפיכךְ לא היוּ ימים מוּעטים עד שנטוּ אַנשי כּתריאֵליבקה אַחרי רעיוֹן הציוֹניוּת ודבקוּ בּוֹ
בּכל לבבם וּבכל נַפשם. כּךְ טבעם של הכּתריאֵלים, שאֵין דעתּם קבוּעה, ואַתּה יכוֹל להטוֹתה כּחפצךָ. דבר, שאֶתמוֹל נדמה לָהם כּהר, היוֹם נראֶה לעֵיניהם כּחוּט השׂערה. לקנוֹת אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל מידי התּוֹגָר – כּלוּם יש לךָ קל מזה? כּי הבה נעיין יפה בּדבר עוֹד פּעם: מַה עיכּוּב יש כּאן? כּסף, בּרוּךְ השם, לא יֶחסַר לנוּ. רוֹטשילד בּלבד, לכשיִָרצה, יכוֹל לקנוֹת על רגל אַחַת אֶת כּל אֶרץ־יִשׂראֵל ואֶת סטאמבּוּל על כּל התּוֹגָר כּוּלוֹ. גם המחיר לא יִהיֶה לשׂטן על דרכּנוּ. הלא עֵסק הוּא כּשאר העסקים, ונַעמוֹד על המקח: נַעלה דינר ונוֹריד דינר – והדבר עשׂוּי. אֶלָא מה? שמא לא יִרצה הסוֹחר למכּוֹר אֶת סחוֹרתוֹ? אֶט, גם זה הבל! ראשית לָמה לא יִרצה? והשנית, אַחרי כּל המַעשׂים, הלא קרוֹבים אנחנוּ לוֹ, עצמנוּ וּבשׂרנוּ הוּא, וּזכוּת אבוֹתינוּ מסַייעת: יהוּדים ותוֹגָרים, יִצחק ויִשמעֵאל…
בּקיצוּר, הכּתריאֵלים התאַספוּ לאספה אַחַת ולאספה שנית ולאספה שלישית – וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ נוֹסדה חברת ציוֹניִים בּכתריאֵליבקה, והחברה בּחרה לה נשׂיא, עם סגן לימינוֹ, עם גזבּר וּמַזכּיר וּכתּב, הכּל כּמנהג העוֹלָם. וכל אֶחָד מהחברים קיים וקיבּל על עצמוֹ לשקוֹל שקל וּלפרעוֹ לקוּפּת החברה פּרוּטוֹת פּרוּטוֹת, אִיש כּאשר
יִדבנוּ לבּוֹ, אֶחָד המַרבּה ואֶחָד המַמעיט. הצעירים, אשר אלוֹהים חננם לשוֹן־לימוּדים, היוּ נוֹאמים נאוּמים וּמַלהיבים אֶת לב העם בּדרשוֹת נאוֹת. המילים ציוֹן, ציוֹניוּת, ציוֹניִים היוּ עוֹברוֹת מפּה לפה, וּשמוֹת הדוֹקטוֹר הרצל, הדוֹקטוֹר נוֹרדוֹי וּשאָר הדוֹקטוֹרים למיניהם היוּ נישׂאִים על כּל לָשוֹן וּמנַסרים בּחלל כּתריאֵליבקה מסוֹף
העיר ועד סוֹפה. החברים נתרבּוּ מיוֹם ליוֹם, וקוּפּת החברה נתעשרה ונתמַלאָה פּרוּטוֹת. והגיע הדבר לידי כּךְ, שעמדוּ יוֹם אֶחָד וקראוּ אֶת כּל החברים לאספה גדוֹלה ונכנסוּ לישיבה והתחילוּ דנים וּמטכּסים עֵצה, מַה יעשׂוּ בּכסף הרב הזה: האִם ישאִירוּהוּ לפי־שעה בּכתריאֵליבקה ויעשׂוּהוּ קרן קיימת בּשביל הציוֹניִים הכּתריאֵלים עצמם, אוֹ יִשלחוּהוּ אֶל המרכּז הציוֹני, אוֹ אוּלי ימתּינוּ עד אשר יֵאָסף סךְ הגוּן ואָז תּימָנה עיר הכּתריאֵלים בּתוֹךְ שאר המנוּיִים על מניה אַחַת ממניוֹת הבּאנק היהוּדי? מי שלא ראה אֶת האספה ההיא בּכתריאֵליבקה לא ראה אספה סוֹערת ורבּת־ענין מימיו. הדעוֹת נתחַלקוּ: אֵלה צידדוּ בּזכוּת המרכּז ואָמרוּ: כּוּלָנוּ חַייבים לתמוֹךְ בּידי המרכּז, כּי אִם אנחנו לא נתמוֹךְ בּידי המרכּז ואַתּם לא תּתמכוּ בּידי המרכּז – הלא יִשאֵר המרכּז, חס ושלוֹם, בּלא מַשעֵן וּמַשעֵנה!… ואֵלה הוֹכיחוּ כּנגדם אֶת ההפךְ: המרכּז יעמוֹד על מכוֹנוֹ גם בּלא תּמיכתה של כּתריאֵליבקה. כּלוּם חַייבים אנחנוּ לדאוֹג לקיוּם העוֹלָם כּוּלוֹ? וכי ראִיתם, שיִדאַג אִיש לקיוּמה של כּתריאֵליבקה? יִדאַג כּל אֶחָד לעצמוֹ ויִטרח בּשביל עצמוֹ, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם!…
עמד הנשׂיא, הוּא נח חתן הגביר רב יוֹסי, אַברךְ מַשׂכּיל, שלא צמחה לוֹ עדיִין חתימת־זקן, והשמיע דברים חַמים היוֹצאִים מן הלב:
– "אַרבּעים דוֹר – כּךְ פּתח נח הנשיא אֶת דרשתוֹ והגבּיה קצת אֶת קוֹלוֹ יֶתר על המידה: – אַרבעים דוֹר מַשקיפים עליכם ממרוֹמי הפּיראמידוֹת האֵלה!” כּדברים האֵלה אָמַר נַאפּוֹליוֹן הגָדוֹל אֶל שפעת קלגָסיו בּיוֹם בּוֹאוֹ לכבּוֹש אֶת מצרים. ובדברים האֵלה יש גם בּדעתּי להתחיל אֶת נאוּמי היוֹם, אֶלָא בּשינוּי לָשוֹן קצת: זה אַלפּיִם שנה אַחַי, שאָנוּ נמצאִים… לא על מרוֹמי הפּיראמידוֹת, אֶלָא בּמַעמַקי האדמה. זה אַלפּיִם שנה, שאָנוּ מחַכּים בּכל יוֹם… לא לשפעת קלגָסים, אֶלָא למשיח צדקנוּ, שיבוֹא ויִגאָלנוּ מגָלוּתנוּ ויוֹליכנוּ קוֹממיוּת לאַרצנוּ, לאֶרץ אבותינו, לאֶרץ־יִשׂראֵל. זה אַלפּיִם שנה, שאָנוּ מענים בּצֹום נַפשנוּ בּכל שבעה עשׂר בּתמוּז וּבכל תּשעה בּאָב, חוֹלצים נעלינו, יוֹשבים לאָרץ, בּוֹכים ואוֹמרים קינוֹת על חוּרבּן בּית־המקדש. זה אַלפּיִם שנה שאָנוּ מַעלים אֶת זכר ציוֹן בּתפילוֹתינוּ עֶרב וָבוֹקר וצהרים, – והרי אָני עוֹמד עכשיו ושוֹאֵל אֶתכם: אִמרוּ לי, רבּוֹתי, מַה עשׂינוּ עד היוֹם הזה לקוֹמם אֶת חוּרבּן ציוֹן והריסוֹתיה?…
יש להצטעֵר, שבּכתריאֵליבקה אֵין עדיִין סטינוֹגראף, שהיה בּא אֶל האספה ההיא והיה רוֹשם בּספר אֶת נאוּמוֹ המצוּין של נח הנשׂיא, כּפי שיצא מפּיו, אוֹת בּאוֹת לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. וּלפיכךְ מוּכרחים אָנוּ להסתּפּק בּמוּעט זה, שנחרת בּזכרוֹננוּ, וּלהביא כּאן אֶת סוֹף דבריו בּקיצוּר נמרץ:
– ועכשיו – כּךְ סיֵים נח הנשׂיא אֶת דרשתוֹ וּפלגי זיעה שטפוּ מפּניו – עכשיו, כּשרצה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לזכּוֹת אוֹתנוּ והחיינוּ וקיימנוּ והגיענוּ לזמַן הזה, שיִשׂראֵל־סבא התעוֹרר מתּרדמתוֹ הארוּכּה, התנעֵר מעפר שפלוּתוֹ, החליץ עצמוֹתיו היבשוֹת והתחיל מתבּוֹנן על סביבוֹתיו, לָדעת אֶת מקוֹמוֹ ואֶת מנת־חלקוֹ בּחַיִים, עכשיו, שקוֹל נשמַע בּמַחנה העברים: "בּית יעקב, לכוּ ונלכה!” – עכשיו, רבּוֹתי, הגיעה השעה גם לָנוּ, שלא נסמוֹךְ עוֹד על הנסים ולא נחַכּה לחסד הגבירים, אֵילי־הכּסף. כּי אִם תֹּאמרוּ לחַכּוֹת לחסד הגבירים, מוּבטח לָכם, שתּחַכּוּ ימים רבּים. נקל לוֹ לאָדם ליהרג מפּגיעתוֹ של בּרק מלהוֹציא שקל־כּסף משיני העשיר לטוֹבת הרעיוֹן הציוֹני. וּלפיכךְ חַייבים אנחנו בּעצמנוּ לעשׂוֹת אֶת מלאכת הבּנין הגָדוֹל הזה, בּנין האוּמה, לקיים מַה שנאמר: אִם אֵין אני לי, מי לי? הדוֹר, אַתּם ראוּ! מי מילל לָנו בּימים עברוּ, כּי עוֹד ישוּב ויִפרח יִשׂראֵל ויִזכּה לעֵת כּזאת, שהמוֹני יהוּדים נאספים לאספה וּמדבּרים בּעסקי בּאנק יהוּדי, שהוּא כּוּלוֹ שלָהם?
וּלפיכךְ חוֹבה כּפוּלָה וּמכוּפּלת עלינוּ, שגם עירנוּ כּתריאֵליבקה לא יִגָרע חלקה בּתוֹךְ שאָר הערים, וגם היהוּדים הכּתריאֵלים יִקחוּ חבל בּבּאנק היהוּדי שלָנו! ואוּלָם חַייב אני להקדים וּלהוֹדיע לָכם, רבּוֹתי, כּי לפי החשבּוֹנוֹת, אשר ירצה לנוּ גזבּרנוּ כּאן, אֵין לָנוּ עדיִין בּקוּפּתנוּ כּדי לשלם אפילוּ מחיר מניה אֶחָת. לכן, אַחַי, מן היוֹשר הוּא, כּי תּקוּמוּ כּוּלכם כּאִיש אֶחָד ותעשׂוּ כּל אשר בּכוֹחכם לעשׂוֹת וּתאַספוּ בּיניכם תּיכף וּמיד אֶת הסךְ הדרוּש בּשלימוּתוֹ, אִיש כּפי נדבת לבּוֹ, למַען יֵדעוּ אַחינוּ בּכל אַרצוֹת פיזוּרם, כּי לא אַלמן יִשׂראֵל וכי גם בּכתריאֵליבקה יש חברת ציוֹניִים, אשר אֵש־קוֹדש תּוּקד בּלבּם ולא תּכבּה, וּלמַען יֵדע גם הדוֹקטוֹר הרצל, כּי טרחָתוֹ בּשבילנוּ לא היתה לשוא!…
המנהג של מחיאַת־כּפּים וּקריאַת הידד לא נתפּרסם עדיִין בּכתריאֵליבקה –וּברוּךְ המקוֹם, שפּטר אֶת הכּתריאֵלים מענשו של זה. הרעש והשאוֹן והצוָחה גדוֹלים שם גם מלבד זאת, ואִם יעמדוּ בּני־אָדם למחוֹא גם כּף ולקרוֹא הידד, הלא תּחרש כּל אוֹזן. דרשן כּתריאֵלי, אִם הוּא דוֹרש נאֶה וּדבריו מוֹצאִים חן בּעֵיני הקהל, נגָשים אֵליו וטוֹפחים לוֹ על שכמוֹ בּפשטוּת רבּה – וזאת תּהילָתוֹ.
– מַה תֹּאמרוּ להנשׂיא שלָנוּ?
– פּה לוֹ – הלוַאי יִסכר!
– פּה מפיק מַרגָליוֹת!
– אֵש וגָפרית תּחת לשוֹנוֹ!
– וּמלוּמד מאֵין כּמוֹהוּ! השמַעתּם, כּיצד כּרךְ תּוֹרה והשׂכּלה, גמרא וּפילוּסוּפיה ואמרם בּיחד!
– בּוֹר סוּד שאֵינוֹ מאַבּד טיפּה! הלא אֶת כּל אֵלה הוּא יוֹדע בּעל־פּה!
– בּהמה שכּמוֹתךָ! הלָה משׂים לילוֹת כּימים, יוֹשב וּמעיין בּספריו!…
בּקיצוּר, בּאוֹתוֹ מַעמד נמנוּ וגָמרוּ, שציוֹני כּתריאֵליבקה צריכים אַף הם לרכּוֹש לָהם מניה אַחַת ממניוֹת הבּאנק היהוּדי. ואוּלָם נקל לדבּר דבר מלעשׂוֹתוֹ: כּיצד רוֹכשים מניה ממניוֹת הבּאנק, אִם הכּתריאֵלים שקוּעים כּאן, בּכתריאֵליבקה הנידחת, והבּאנק היהוּדי מקוֹמוֹ בּמדינוֹת הים, בּלוֹנדוֹן הרחוקה? התחילה פּרשת מכתּבים – מכתּבים לשם וּמכתּבים לכאן. שמַעיה המַזכּיר הריק בּקבּוּק של דיוֹ עד שקיבּל ידיעה נכוֹנה, כּיצד יִשָלח הכּסף ולאָן יִשָלח. ואַחַר־כּךְ, כּשידע כּבר היטב, כּיצד יִשָלח הכּסף ולאָן יִשָלח, קפץ עליו רוֹגזוֹ של מנַהל הדוֹאַר הכּתריאֵלי. מיוּדעֵנוּ מנַהל הדוֹאַר הכּתריאֵלי, פּריץ שמן וּמסוּרבּל בּגוּפוֹ, בּן־אָדם מפוּנק הוּא מטבע בּריאָתוֹ ואֵינוֹ יכוֹל לעמוֹד מפּני ריח השוּם (אַף־על־פּי שבּאכילתוֹ השוּם מַאכל־תּאוָה הוּא לוֹ). כּשיהוּדים בּאים בּהמוֹן לבית־הדוֹאַר, הרי זה אוֹטם אֶת חוֹטמוֹ, יוֹשב וכוֹתב וקוֹרא:
– הוֹי שלוֹם… שלוֹמקא… ריח שוּם!…
כּשהגיש לוֹ שמַעיה המַזכּיר אֶת המַעטפה, עיין בּה וזרק אוֹתה אֶל פּניו: – הכּתוֹבת על־גבּי המַעטפה אֵינה כּתוּבה כּהלכה. בּפּעם השנית זרק אוֹתה שוּב אֶל פּניו: יֵלךְ ויביא לוֹ חוֹמר־חוֹתם. בּפּעם השלישית, כּשלא היתה לוֹ עוֹד כּל תּוֹאנה, התחיל בּוֹדק בּמַעטפה וּמסתּכּל בּה מכּל עבריה, מַתּיךְ אֶת החוֹמר וּמַניח אֶת החוֹתמוֹת ושוֹאֵל אֶת שמַעיה המַזכּיר, בּלי להבּיט אֶל פּניו: מה ענינוֹ אֵצל לוֹנדוֹן, שהוּא שוֹלח כּסף לשם? בּיקש שמַעיה המַזכּיר, כּפי הנראֶה, להתהדר לפני מנַהל הדואַר, ענה ואָמַר לוֹ בּגאוה וּבגוֹדל־לבב:
– הכּסף הוֹלך ישר אֶל הבּאנק היהוּדי שלָנוּ!
הציץ מנַהל הדואַר בּשמַעיה מתּוֹךְ תּמהוֹן:
– בּאנק יהוּדאי? מנַיִן לָהם ליהוּדים בּאנק שלהם?
אָמַר שמַעיה בלבּו: “הוֹאיל וצוֹרר היהוּדים אַתּה,
אלמדךָ פּרק בּהלכוֹת דרך־אֶרץ, וידעתּ פּירוּשוֹ של בּאנק יהוּדאי!” והוּא עוֹמד וּמסַפּר לוֹ בּדרךְ גוּזמה, כּי הבּאנק היהוּדי ראשוֹן הוּא לכל הבּאנקים שבּעוֹלָם. הוֹנוֹ מַגיע למאתים אֶלף מיליוֹן לירוֹת־זהב אַנגליוֹת. בּכסף מדינתנוּ הרי זה הוֹן עצוּם, אשר לא יִספר מרוֹב, לפי שלירה אַנגלית אַחַת תּעלה בּכספּנוּ כּמעט למאה!
נַענה המנַהל, כּשהוּא לוֹקק בּלשוֹנוֹ אֶת החוֹתם וטוֹבעוֹ בּחוֹמר המוּתּךְ, ואָמר:
– נַניח, כּי בּפּעם הזאת אַתּה משקר כּכּלב! לירה אַנגלית עוֹלה בּקוֹשי לעשׂרה רוּבּל.
– בּמה דברים אמוּרים – מבקש שמַעיה לתקן אֶת המעוּוָת – בּלירה פּשוּטה; אבל לירה של זהב ערכּה הרבּה יותר!
– גש הלאה טיפּש! – אוֹמר לוֹ המנַהל בּצחוֹק. – כּלוּם לי תּסַפּר סיפּוּרי־בדים? יהוּדי לעוֹלָם רמאי הוּא! אִילוּ היה אַחר בּמקוֹמי, לא היה מקבּל מידךָ מַעטפה זוֹ כּלל! היוֹדע אַתּה, כּי יֶש לאֵל ידי להחרים אֶת מַעטפתךָ ולאסוֹר אוֹתךָ עם כּל הקהל שלךָ על זה, שאַתּם מנַצלים אוֹתנוּ ושוֹלחים אֶת כּספּנוּ ללוֹנדוֹן? אנחנוּ עוֹבדים ועמלים, מפרכים גוּפנוּ בּכל עבוֹדה קשה, והיהוּדאים הלָלוּ בּאִים אֵלינוּ, אוֹכלים ושוֹתים מן המוּכן, ולא עוֹד, אֶלָא שהם לוֹקחים גם אֶת כּספּנוּ ושוֹלחים אוֹתוֹ לכל הרוּחוֹת, למין בּאנק יהוּדאי!…
ראה שמַעיה המַזכּיר, כּי נוֹקש בּלשוֹנוֹ והביא רעה על נַפשוֹ, קפץ אֶת פּיו ולא ענה דבר. אֶת כּל אשר לוֹ היה נוֹתן, אִילוּ יכוֹל היה לחזוֹר מדבריו, אֶלָא שהחרטה בּאה תּמיד לאָדם לאַחַר זמן. ולָכן בּירךְ אֶת האלוֹהים, שקיבּל אֶת השוֹבר בּשלוֹם, ויצא מבּית־הדוֹאַר אָבל וחפוּי־ראש.
לאַחַר ששלחוּ אֶת הכּסף, התחילוּ ציוֹני כּתריאֵליבקה לחַכּוֹת מיוֹם ליוֹם בּכליוֹן־עֵינַיִם לבוֹא המניה. עבר חוֹדש, עברוּ שני חוֹדשים וּשלוֹשה חוֹדשים ואַרבּעה – אֵין כּסף ואֵין סחוֹרה! עמדוּ להציק להמַזכּיר: שמא לא שלח אֶת הכּסף למקוֹם הראוּי, אוֹ שמא לא כּתב אֶת הכּתוֹבת כּהוֹגן? שמַעיה עלוּב־הנפש הביא אֶת ראשוֹ בּסבךְ, שאֵין להיחָלץ ממנוּ: לא די שלא חָדל לכתּוֹב מכתּבים אֶל הוַעד, אֶל המרכּז ואֶל אַנשי לוֹנדוֹן, אֶלָא שצריךְ היה להחזיק מַעמד בּפני טענוֹתיהם והלצוֹתיהם של אַנשי כּתריאֵליבקה, שהיוּ כּמדקרוֹת חרב ללבּוֹ. המתנַגדים, כּלוֹמַר היהוּדים האדוּקים, המַחזיקים בּנוֹשנוֹת, שהציוֹניוּת פּסוּלה לָהם, מצאוּ כּאן מקוֹם להתגדר בּוֹ: “וכי לא ידענוּ מראש, שכּךְ יִהיֶה סוֹפוֹ של דבר? – התגָרוּ בּציוֹניִים וליגלגוּ עליהם. – וכי לא אָמַרנוּ לכם, כּי יוֹציאוּ מיֶדכם בּמרמה אֶת מספּר הזהוּבים ויִפנוּ אֵליכם עוֹרף?”… עד שריחם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על המַזכּיר שלָנוּ וּבבוֹקר אֶחָד הגיע אֵליו מכתּב מלוֹנדוֹן, כּי המניה כּאן היא. כּלוֹמַר, לא כּאן בּכתריאֵליבקה, אֶלָא על הגבוּל; כּלוּם היא חסרה אֶלָא שיחתּמוּה בּחוֹתם. ושוּב עבר חוֹדש ועברוּ שני חדשים וּשלוֹשה ואַרבּעה – אֵין מניה! ושוּב התחילוּ המציקים לירד לחַייו של המַזכּיר: “היכן המניה שלךָ? עדיִין חוֹתמים אוֹתה בּחוֹתם?”… ולא חָשׂכוּ ממנוּ עקיצוֹת, כּדרךְ הכּתריאֵלים. קשה היתה לוֹ חרפּת החתימה של המניה מחרפּת המניה עצמה – כּמעט חָלה מצער וּבוּשה. חָשׂף זרוֹעוֹתיו והתחיל שוּב לכתּוֹב מכתּבים: “היִתּכן? הישמע כּזאת, כּי יטפּלוּ בּחתימה של מניה אַחַת ימים רבּים כּל־כּךְ? דוֹמה, אִילו צריכה היתה זוֹ להיחָתם בּעשׂרת אלפים חוֹתמוֹת, היתה חתוּמה זה כּבר!”… ואֶל הציוֹניִים הבּאים אֵליו יוֹם־יוֹם בּטענוֹתיהם, אָמַר:
– אַל־נא, רבּוֹתי, אַל תּדחקוּ אֶת הקץ. מכּיוָן שהארכתּם אֶת נַפשכם עד כּה, חַכּו־נא עוֹד מעט. מוּבטח לָכם, שהימים לא יארכוּ עוֹד כּאשר אָרכוּ עד עַתּה…
וכךְ הוָה. לא עברוּ תּשעה חדשים עד שנתקבּלה מַעטפה בּכתריאֵליבקה על שם הרב רב יוֹזיפיל (שמַעיה המַזכּיר לא אָבה עוֹד לָבוֹא בּדברים עם מנַהל הדוֹאַר הצוֹרר). וּכשהגיעה המַעטפה לכתריאֵליבקה, מיד קראוּ אֶת כּל החברים לאספה בּביתוֹ של הרב רב יוֹזיפיל עצמו. וּמפּני שכּל היהוּדים, והיהוּדים הכּתריאֵלים על אַחַת כּמה וכמה, שעתם דחוּקה תּמיד ודעתּם בּהוּלה, וכל אֶחָד מתאַוה להיוֹת ראשוֹן לכל דבר, לפיכךְ אֵין כּל פּלא, שכּוּלם נדחקוּ והדפוּ זה אֶת זה, הרימוּ ראשיהם אִיש על גבּי רעֵהוּ וחָטפוּ אִיש מידי רעֵהוּ אֶת המניה היהוּדית של הבּאנק היהוּדי, להבּיט בּה ולראוֹת.
שעה ארוּכּה זנוּ הציוֹניִים הכּתריאֵלים אֶת עֵיניהם בּמניה היהוּדית של הבּאנק היהוּדי, תּחילה הסתּכּלוּ בּה בּדוּמיה ונאנחוּ, ואַחַר־כּךְ השמיע כּל אֶחָד אֶת דברוֹ לפי דרכּוֹ. פּניהם נתלהבוּ והבהיקוּ, כּאִילוּ נגה עליהם אוֹר חָדש, ולבּם חַם בּקרבּם מתּוֹךְ חמימוּת מוּפלאה, כּמי שגָלָה בּנעוּריו משוּלחַן אָביו והתגלגל בּנכר, ערג כּל ימיו ממרחַקים אֶל בּיתוֹ ואֶל קן־מוֹלדתוֹ ונַפשוֹ כּלתּה לשמוּעה משם, וּפתאוֹם הגיעה לוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה מפּינת־חמדתוֹ העזוּבה, ולבּוֹ מתמַלא שׂמחה ותוּגָה גם יחד, והוּא מתאַוה גם לרקד וגם לבכּוֹת מרוֹב רגשוֹתיו.
אַחַר־כּךְ, כְשהקהל הכּתריאֵלי כּבר השׂבּיע אֶת נַפשוֹ ממראה המניה, קם גם הרב רב יוֹזיפיל, שאֵין דרכּוֹ לקפּוֹץ בּראש, אַף־על־פּי שרב הוּא, ופנה ואָמר אֶל הנאספים:
– הבה, הראוּ־נא גם לי!
והרב רב יוֹזיפיל הרכּיב אֶת משקפיו על אַפּוֹ, נטל בּידיו אֶת המניה היהוּדית של הבּאנק היהוּדי והתחיל מתבּוֹנן וחוֹזר ומתבּוֹנן אֵליה, הוֹפכה לכאן וּלכאן לאוֹר החַלוֹן, וּכשראה אוֹתיוֹת עבריוֹת מוּדפּסוֹת בּלשוֹן־הקוֹדש, הלךְ וחָבש לראשוֹ אֶת מצנפת־השבּת אשר לוֹ, בּירךְ בּרכּת “שהחיינוּ”, וחָזר שוּב להסתּכּל בּמניה, וּפניו כּאִילוּ נַעשׂוּ מתּוֹךְ כּךְ נוּגים מאוֹד וּכעֵין קדרוּת היתה נסוּכה עליהם, ודוֹמה, שאפילוּ דמעוֹת ניצנצוּ בּעֵיניו.
– רבּנוּ, לָמה נעצבתּ כּל־כּךְ ולָמה נפלוּ פּניךָ? –
שאָלוּהוּ הנאספים. – הלא לשׂמוֹח אָנוּ צריכים, לרקד מתּוֹךְ שׂמחה, וּלבסוֹף… וכי דרכּךָ בּכךְ?…
הרב רב יוֹזיפיל לא השיב תּיכף על שאלתם. הוּא מישמש בּתוֹךְ כּיסוֹ אשר מאחוֹרי קפּוֹטתוֹ, הוֹציא משם מין מטפּחת משוּנה והקריבה אֶל פּניו, כּמקנח בּה אֶת אַפּוֹ, אבל בּאמת רק מחה דמעה בּחשאי, וענה ואָמר בּאנחה רצוּצה וּבקוֹל שפל מאוֹד, קוֹל הוֹגה נכאִים:
– תּקפוּ אוֹתי געגוּעים על בּית־אבּא…
– הסוּ – פתח ואָמַר יהוּדי אֶחָד, בּעל עֵינַיִם עגוּלוֹת
כּעֵיני הפּר, אשר ישב כּל העֵת בּקרן־זוית ליד החַלוֹן ועישן סיגָריוֹת והטה אוֹזן לשמוֹע סיפּוּרי־מעשׂיוֹת על גנבוֹת וּגזילוֹת וּמַעשׂי חָמס. – הניחוּ לי ואסַפּר אני לָכם סיפּוּר יפה, אַף זה מַעשׂה בּגנבה, שאֵירע בּמקוֹמנוּ, ודווקא בּבית־המדרש, וּבעצם יוֹם־הכּיפּוּרים! חַיֵיכם, כּדאי לָכם להסכּית ולשמוֹע.
עירנוּ כּתריאֵליבקה – אָני עצמי מאַנשי כּתריאֵליבקה אָני
– עיר קטנה ודלה היא, עיר שכּוּלָה עניִים, וגנבים אֵין אִתּנוּ. אֵין עוֹסקים אֶצלנוּ בּגנבה, משום כמה טעמים: משוּם שאֵין ממי לגנוֹב, וּמשוּם שאֵין מַה לגנוֹב. וּמלבד זאת, הרי סתם יהוּדי אֵינוֹ גנב. כּלוֹמַר: סתם יהוּדי אָמנם גנב הוּא, אֶלָא שאֵינוֹ נחשב על סוּג אוֹתם הגנבים, שפּוֹרצים בּאִישוֹן־לילה דרךְ החַלוֹן, אוֹ שבּאים על בּני־אָדם בּסכּין לשחטם, עסוֹק ועשוֹק, עקוֹף ועקוֹב, סַבּב וסַבּךְ וסַכסךְ אִיש אֶת רעֵהוּ בּכל מיני קנוּניוֹת ועסקים נפתּלים, עד כּדי הציג זה אֶת זה כּלי ריק – מַה טוֹב ומַה יפה; אבל לא שיִשלח היהוּדי אֶת ידוֹ אֶל כּיס חברוֹ, כּדי שיִתּפס בּכּף ויִהיֶה מוּבל אַחַר־כּךְ בּראש כּל חוּצוֹת בּטלָאי צהוֹב על שכמוֹ – ענין זה נאֶה לבן־נח, ולא לבן־יִשׂראֵל. ואַף־על־פּי־כן שווּ־נא בּנַפשכם, כּי בּכתריאֵליבקה עירנוּ קרה מקרה גנבה, ודווקא בּבית־המדרש, וּבעֶצם יוֹם־הכּיפּוּרים, ולא גנבה קטנה – אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים בּבת אֶחָת!
וַיהי היוֹם – בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, לעֵת תּפילת המנחה, היה מַעשׂה – וּלעירנוּ בּא אוֹרח, והוּא אִיש יהוּדי מליטה, וּמַראֵהוּ כּמַראֵה סוֹכן או קבּלן. כּדרךְ העוֹלם, סר אוֹתוֹ היהוּדי לאַכסַניה, הניח שם אֶת צרוֹרוֹ וּפנה לָלכת אֶל בּית־הכּנסת ונזדמן לבית־המדרש הישן. כּשנכנַס לבית־המדרש לעֵת המנחה, מצא שם אֶת הגבּאים יוֹשבים אֶל קערוֹת הצדקה. “שלוֹם עליכם“. – “עליכם שלוֹם”. “מאַיִן בּא יהוּדי?” – ממדינַת ליטה". “מה שמכם?”. – מַה לָכם ולשמי?” הלא לבית־התפילה בּאת?” – “אֶלָא לאָן אֵלךְ עתּה?” “אִם כּן, הלא רצוֹנךָ להתפּלל אִתּנוּ?” – אֶלָא מה אֶעשׂה עַתּה?” "אִם כּן, הלא תּתּן לָנוּ לתוֹךְ הקערה?” – אֶלָא מה, כּלוּם חינם אֶתפּלל?”
בּקיצוּר, אוֹרחנוּ הוֹציא מכּיסוֹ שלוֹשה קרבּוֹנים והניחָם לתוֹךְ קערת בּית־המדרש, ונוֹסף על כּךְ – שקל־כּסף לתוֹךְ קערת החַזן, שקל להרב, שקל לתּלמוּד־תּוֹרה וּמַחצית השקל לקערת הצדקה הכּוֹללת, מלבד מַה שפּיזר להעניִים, הצוֹבאִים על פּתח הבּית – מספּרם אֶצלנוּ, בּלא עֵין־הרע, רב כּל־כּךְ, שאִם יֹאמַר אָדם להתמַכּר אֵליהם ולפתוֹח אֶת ידוֹ לכוּלם, לא יספּיקוּ לוֹ אוֹצרוֹת רוֹטשילד.
כּיוָן שראוּ בּאֵי בּית־המדרש טיבוֹ של אוֹרח זה, נזדרזוּ וּפינוּ לוֹ מקוֹם מכוּבּד בּרֹאש כּוֹתל־המזרח. תֹּאמרוּ: מאַיִן נמצא לוֹ מקוֹם פּנוּי, אַחרי שכּל המקוֹמוֹת בּכוֹתל־המזרח מקוֹמוֹת נוֹשבים הם? הלא עֵינכם הרוֹאוֹת!… וכי מאַיִן יִמצא מקוֹם בּמשתּה של שׂמחה, בּחתוּנה אוֹ בּברית־מילה, כּשהכּל מסוּבּים לשוּלחָן, יוֹשבים צפוּפים וּמַמתינים לסעוּדה, וּפתאוֹם יקוּם שאוֹן בּבּית – הגביר בּא! וּמיד הכּל מַרתּיעים וּמזיזים זה אֶת זה, דוֹחקים וּמצמצמים עצמם כּל־כּךְ, עד שיִתפּנה מקוֹם מרוּוָח לא לגביר אֶחָד, אֶלָא לשנַיִם? להוֹדיעכם, שהדחַק יפה ליהוּדים: אם אֵין אחרים דוֹחקים אוֹתם מבּחוּץ, הרי הם דוֹחקים אֶת עצמם מבּפנים…
בּקיצוּר, אוֹרחנוּ בּא לָשבת בּרֹאש כּוֹתל־המזרח וּביקש מאֶת שמש בּית־המדרש עמוּד להתפּלל עליו. כּשהגיע זמַן כּל־נדרי, הרכּין האוֹרח אֶת ראשוֹ אֶל עמוּדוֹ, התעטף בּטלית וּבקיטל ועמד להתפּלל. וכךְ היה עוֹמד בּתפילָתוֹ כּל הלילה וכל היוֹם, עוֹמד על רגליו בּמקוֹם אֶחָד, לא נע ולא זע ולא ישב לָנוּחַ אַף רגע, – ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר, שלא שכב כּל אוֹתוֹ הלילה, – ולא מש מן העמוּד כּחוּט השׂערה, אֶלָא אִם הגיע זמַן שמוֹנה־עֶשׂרה אוֹ זמַן כּוֹרעים. לָצוּם יוֹם ולילה אֶחָד ולעמוֹד כּל הזמן עמידה ממוּשכת, בּלי לָשבת אפילוּ פּעם אַחַת – זה כּוֹחוֹ של ליטאִי!… ורק כּשתּקעוּ תּקיעה אַחרוֹנה והגיע זמן תּפילַת מַעריב של חוֹל, וחַיים־חָנה המלמד (שתּפילת מַעריב של מוֹצאֵי יוֹם־כּיפּוּר מוֹרשה היא לוֹ מקדמוֹנים) עמד לסַלסל בּגרוֹנוֹ: “המַערי־יִ־יִב ערבים!” – נשמַע פּתאוֹם קוֹל מַר צוֹרח: “הוֹשענא! הוֹשענא! הוֹשענא!”… פּנוּ כּה וָכה לראוֹת – והנה האוֹרח נוֹפל לאָרץ מתעלף. עמדוּ עליו לזרוֹק מַיִם אֶל פּניו וּלהשיב רוּחוֹ אֶל קרבּוֹ – והנה הוּא מתעלף שוּב. מַה פּשר המַעשׂה? מַעשׂה יפה. אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים היוּ צרוּרים לוֹ,
לאוֹתוֹ ליטאִי, בּצרוֹרוֹ, והיה חוֹשש, הוּא אוֹמר, להניחָם בּאַכסַניה –
וכי קלים בּעֵיניךָ אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים?! בּיד מי אֵיפוֹא יפקיד מַטמוֹן כּזה בּעיר נכריה? הרי לא ישׂאֵהו אִתּוֹ בּכיסוֹ לחַלל אֶת קדוּשת יוֹם־הכּיפּוּרים! נמלךְ, הוּא אוֹמר, ותקע אֶת הכּסף בּחשאי לתוֹךְ תּיבת עמוּדוֹ למשמרת – המצאָה של ליטאִי! התבינוּ אֵיפוֹא, מַדוּע לא זז כּל היוֹם כּוּלוֹ מן העמוּד אַף רגע?… ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעילה לוֹ חָכמתוֹ. בּשעת תּפילת שמוֹנה־עֶשׂרה או בּשעת כּוֹרעים חָמַל עליו, כּפי הנראֶה, אִיש חַנוּן ורחוּם וּמשךְ ולָקח אֶת צרוֹר הכּסף ושׂם בּכליו.
בקיצוּר, האוֹרח שלָנוּ עוֹמד וּמַתריע, בּוֹכה וּמַרעיש עוֹלָם בּזעקתוֹ: מַה יעשׂה עתּה וּלאָן יִפנה בּאֵין הכּסף אִתּוֹ? הכּסף הזה, הוּא אוֹמר, לא כּספּוֹ הוּא, כּי־אִם כּסף־זרים, והוּא עצמוֹ אֵינו, הוּא אוֹמר, אֶלָא שוֹמר שׂכיר, שליח מטעם בּית־מסחר אדוֹניו, יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנים, – הרי אֵין לוֹ עכשיו תּקנה, הוּא אוֹמר, אֶלָא להשליךְ אֶת עצמוֹ לתוֹךְ הנהר, אוֹ לָקוּם פּה, הוּא אוֹמר, ולתלוֹת אֶת עצמוֹ בּבית־המדרש הזה לעֵיני כּל העֵדה!…
שמעוּ אַנשי בּית־המדרש כּדברים האֵלה – ועמדוּ במקוֹמם כּוּלם כּנטוּעים, רוּחָם נבוֹכה והדיבּר אֵין בּפיהם, וּמגוֹדל התּמהוֹן שכחוּ, כּי עינוּ כּל היוֹם בּצוֹם נַפשם וכי צריכים הם למַהר אִיש לביתוֹ לסעוֹד אֶת לבּם. גדוֹלה היתה חרפּתנוּ בפני האורח, ושבעתיִם גדוֹלה ממנה היתה הבּוּשה בּפני עצמנוּ: גנבה כּזאת, אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים! והיכן? בּבית־המדרש, הוּא בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן! ואֵימתי? בּעֶצם יוֹם־הכּיפּוּרים! מַעשׂה נוֹרא כּזה לא נשמַע בּמַחננוּ מיוֹם עמוֹד כּתריאֵליבקה על תּלָה!
– שמש! סגוֹר אֶת הדלת – כּךְ פּקד הרב שלָנוּ. וזאת לָכם לָדעת, כּי חמדה גנוּזה יש לנוּ בּאוֹצרנוּ – הוא רב עדתנוּ, רב יוֹזיפיל שמוֹ, יהוּדי כּשר וישר, צדיק תּמים בּדוֹרוֹתיו, אַף כּי אֵיננוּ מחוּדד בּיוֹתר, אבל כּנגד זה מזגוֹ מזג טוֹב, רךְ ונוֹחַ לבּריוֹת מאֵין כּמוֹהוּ. כּל כּוֹחוֹ של זה בּתוֹם דּרכּוֹ וּביוֹשר פּעלוֹ. לפעמים הוּא מַמציא לפי־תוּמוֹ המצאוֹת נפלָאוֹת כּל־כּךְ, שלעוֹלָם לא יעלוּ על דעת אחרים, ואפילוּ מאָה שנים יִחיוּ! לאַחַר שסגרוּ אֶת הדלת על מַסגר, פּתח רב יוֹזיפיל ואָמַר אֶל כּל הקהל, והוּא עצמוֹ פּניו לבנים כּסיד, ידיו רוֹעדוֹת ועֵיניו בּוֹערוֹת:
– שמעוּ־נא רבּוֹתי, אַחינוּ בּני יִשׂראֵל, רע המַעשׂה אשר לפנינוּ! הלא מיוֹם שבּרא אלוֹהים אֶת השמַיִם ואֶת האָרץ לא נשמַע כּדבר הזה, כּי יִמצא בּכתריאֵליבקה עירנוּ אִיש חוֹטא וּפוֹשע, אשר לבּו יסיתוֹ לשלוֹח יד בּרכוּש זרים ולָקחת מאֵת יהוּדי עני, בּעל אִשה וּבנים, מַטמוֹן כּסף אשר כּזה! ואֵימתי? בּיוֹם גָדוֹל וקדוֹש, בּיוֹם דין, הוּא יוֹם צוֹם הכּיפּוּרים, ואוּלי גם בּזמַן תּפילת נעילה, – הלא מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע בּתוֹכנוּ מיוֹם שבּרא אלוֹהים אֶת השמַיִם ואֶת האָרץ! לא אוּכל להאמין כּי מקרה לא־טהוֹר כּזה קרה בּקרבּנוּ – לא, לא אוּכל להאמין בּשוּם אוֹפן! ואֶפשר? מי יוֹדע? מי תיכּן אֶת רוּח האָדם, היוֹרדת לפעמים גם למַטה, ואֶת יֵצר לבּוֹ הרע, המַעבירוֹ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, על דעתּוֹ ועל דעת קוֹנוֹ? הלא מרוּבּים צרכי עמךָ ודעתּם קצרה, ויהוּדים עניִים מבקשים שקל־כּסף ואֵיננוּ, ויֵצר־הרע, הוּא השׂטן, רחמנא ליצלן, יֶארוֹב על כּל מדרךְ כּף־רגל, יֶארוֹב בּרשתוֹ לחטוֹף עני, וּבפרט כּשהוּא מַראֶה לוֹ אוצר כּזה, אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים, – אֶפשר שנכשל, חַס ושלוֹם, אֶחָד מאִתּנוּ ולא עמד בּנסיוֹן, אֶפשר גזירה נגזרה עליו, שיחטיא אֶת נַפשוֹ ויעבוֹר עבירה חמוּרה כּזאת בּיוֹם גָדוֹל ונוֹרא, בּיוֹם דין?
לפיכך חַייבים אנחנוּ לחקוֹר ולדרוֹש וּלגלוֹת אֶת שוֹרש הרעה. לא ננוּח ולא נשקוֹט עד אשר נוֹציא כּאוֹר משפּט ונַחשׂוֹף אמת ממסתּרים. על כּן, רבּוֹתי, הוּא אוֹמר, הבה נקוּם ונבדוֹק אִיש אֶת רעֵהוּ, הבה נחַפּשׂ וּנמשמש ונריק אֶת כּיסי כּוּלָנוּ, למן הראשוֹן בּבעלי־הבּתים ועד שמש בּית־המדרש, אִיש ממנוּ לא נעדר. הנני יהוּדים, קוּמוּ וּבדקוּני!
כּךְ השמיע רבּנוּ רב יוֹזיפיל אֶת משפּטוֹ, ותוֹךְ כּדי דיבּוּר עמד וּפיתּח אֶת אַבנטוֹ והפךְ אֶת כּל כּיסי בּגדיו לעֵיני כּל העֵדה. וּממנוּ ראו וכן עשׂוּ גם שאָר בּעלי־הבּתים, כּוּלם עוֹמדים וּמפתחים אִיש אַבנטוֹ, הוֹפכים וּמריקים אֶת כּיסי בּגדיהם זה לעֵיני זה,
עד אשר הגיע הדבר ללייזר־יוֹסיל. וּכשהגיע הדבר ללייזר יוֹסיל נתכּרכּמוּ פּניו. תּחילה עמד זה וטען, כּי רוֹאֶה הוּא אֶת פּני האוֹרח כּפני מתעתּע. כּל הענין כּוּלוֹ אֵינוֹ אֶלָא אחיזת־עֵינַיִם של ליטאִי. אִיש לא נגע בּרכוּשוֹ ואִיש לא גָנב אֶת צרוֹר כּספּוֹ. שקר הדבר, שקר וכזב – וכי אֵינכם רוֹאִים אֶת הליכוֹתיו של זה, כּי רק תּוֹאנה הוּא מבקש?…
שמע הקהל והרים קוֹל שאוֹן: הכיצד? כּל בּעלי־הבּתים החשוּבים מחלוּ על כּבוֹדם והריקוּ אִיש אֶת כּיסיו – לָמה אֵיפוֹא יִנקה לייזר־יוֹסיל? וכי בּשביל שהוּא מיוּחָס, יִפּטר בּלא כלוּם? “בּדקוּהוּ! בּדקוּהוּ!” – צעקוּ כּל אנשי בּית־המדרש.
ראה לייזר־יוסיל, כּי כּלתה אֵליו הרעה, התחיל להתחַנן וּלבקש רחמים על נַפשוֹ בּדמעוֹת־עֵינַיִם, כּי יחוּסוּ עליו ולא יִבדקוּהוּ. עמד ונשבּע בּכל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלָם, כּי הלוַאי יִנקה מכּל רע, כּשם שנקי הוּא מן הגנבה. אֶלָא מפּני מה הוּא מסרב? מפּני החרפּה. זו חרפּה היא לוֹ, הוּא אוֹמר. מבקש הוּא בּכֹל מיני לָשוֹן של בּקשה, כּי יחוּסוּ על ימי־נעוּריו ואַל יביאוּהוּ לידי בּזיוֹן כּזה – אַל יִבדקוּהוּ! “עשׂוּ לי, הוּא אוֹמר, כּל מַה שלבּכם חָפץ, ורק אֶת זאת אַל תעשׂוּ לי – אַל תּבדקוּני!” מַה תֹּאמרוּ על מפוּנק שכּמוֹתוֹ? כּסבוּרים אַתּם, ששמעוּ אֶל תּחנוּניו ונהגוּ בּוֹ כּבֹוד?…
ואוּלָם חכּוּ־נא כּמעט רגע! כּמעט שכחתּי בּחָפזי לסַפּר לפניכם, מי הוּא אוֹתוֹ לייזר־יוֹסיל וּמַה טיבוֹ. לייזר־יוֹסיל זה אֵיננוּ מילידי כּתריאֵליבקה. הוּא עצמוֹ מוֹצאוֹ ממרחַקים, מקצוֹת האָרץ, וּבא למקוֹמנוּ להיוֹת סמוּךְ על שוּלחַן חוֹתנוֹ. חוֹתנוֹ העשיר חפרוֹ ממַטמוֹנים, לקחוֹ אַחַר כּבוֹד והביאוֹ אֵלינוּ להשתּבּח בּוֹ בּעיר, כּי פּישפּש וּמצא לבתּוֹ חתן־שעשוּעים, אֶבן טוֹבה וּמרגָלית, אֶלף דף גמרא בּעל־פּה, וּבעל־תּנַךְ, וּבעל־לשוֹן־הקוֹדש, וּבעל־חשבּוֹן, הן בּתשבּוֹרת והן בּאַלגבּרה, וידוֹ יד סוֹפר מהיר, וּשאָר מעלוֹת טוֹבוֹת וּמשוּבּחוֹת. כּשהביא לביתוֹ אֶת הכּלי היקר הזה, נזעקה כּל העיר לקראתוֹ: הכּל רצוּ לראוֹת אֶת המציאה, אשר מצא גביר עירנוּ בּמרחַקים. והנה למַראִית־עין לא התנַכּר זה בּמאוּם: חָתן כּכל החתנים, מַראֵהוּ מַראֵה גבר, ורק חוֹטמוֹ אָרוֹךְ בּיוֹתר, ועֵיניו בּוֹערוֹת כּלפּידי־אֵש, וּפיו כּמעין המתגבּר –
אֵש וגָפרית תּחת לשוֹנוֹ! עמדוּ לתהוֹת בּקנקנוֹ וּלנסוֹת אֶת כּוֹחוֹ בּדף גמרא, בּפסוּקי מקרא, בּפרקי רמבּ"ם וּבשאָר ירקוֹת – אֵש להבה! בּקי הוּא, הכּלב הזה, בּכל מקוֹם שמוֹליכים אוֹתוֹ, בּכל אשר יִפנה ירשיע! והגיע הדבר לידי כּךְ, שרב יוֹזיפיל שלָנו העיד עליו בּמוֹ פּיו, כּי ראוּי הוּא להיוֹת רב בּכל תּפוּצוֹת יִשׂראֵל. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר בּחָכמוֹת חיצוֹניות – שם הריהוּ עוֹשׂה כּאָדם בּתוֹךְ שלוֹ. תּדע לָךְ: יֵש בּעירנוּ חַקרן אֶחָד מוּבהק, זיידיל בּן רב שעיה שמוֹ, משוּגע ואִיש־הרוּחַ מאֵין כּמוֹהוּ, והרי זה אֵינוֹ מַגיע עד קרסוּליו של לייזר־יוסיל! ולא עוֹד אֶלָא שראשוֹן הוּא לייזר־יוסיל גם למשׂחקים בּאַשקוּקה – אֵין דוֹמה לוֹ בּכל האָרץ! הלא פּי הוּא המדבּר אליכם: מוּשלָם בּכל המַעלוֹת!
דבר המוּבן מאֵליו, שאַנשי העיר קינאוּ בּהגביר על חתנוֹ התּכשיט המפוֹאָר. אָמנם מרננים היוּ אַחרי אוֹתוֹ תּכשיט, כּי הציץ ונפגע. למשל: דעתּם של הכּתריאֵלים שלָנוּ לא היתה נוֹחָה ממנוּ, שפּיקח הוּא בּיוֹתר (כּל יתר כּנטוּל דמי), ושמַפריז הוּא על מידת ענותנוּתוֹ, מתהלךְ עם כּל אָדם בּאַהבה וּבאַחוָה, מתרעֶה עם כּל קל שבּקלים, בּין שהוּא בּחוּר, בּין שהיא בּתוּלה וּבין שהיא אֵשת־אִיש… ושוּב לא ישר בּעֵיניהם הילוּכוֹ המשוּנה, שהוּא מהלךְ תּמיד תּפוּשׂ בּמחשבוֹתיו, מתּוֹךְ פּיזוּר־הנפש, מאַחר לָבוֹא לבית־המדרש, מתעטף בּטליתוֹ ועוֹמד לעיין בּ“באֵר מַיִם חַיִים” או בּ“אֶבן־עֶזרא”, כּיפּתוֹ שמוּטה לוֹ לערפּוֹ ולבּו רחוק מתפילה. אָמנם ראֹה לא ראוּ בּוֹ כּלוּם וכל עוול לא נמצא בּו, אֶלָא שהיוּ ממַלמלים אַחריו, כּי חָכמתוֹ קוֹדמת ליִראתוֹ – אֵין אָדם בּאָרץ אשר יִהיֶה כּליל השלימוּת.
וכךְ הוָה. כּשהגיע הדבר ללייזר־יוֹסיל זה ועמדוּ לתהוֹת עליו, לחקוֹר ולשאוֹל אֶת פּיו, על מה ולָמה הוּא מסרב כּל־כּךְ לבדיקה, – הלא זה לוֹ האוֹת, כּי הגניבה בּידוֹ היא! – אָמַר לָהם: ישבּיעוּהוּ בּנקיטת חפץ, ינַתחוּּ אֶת בּשׂרוֹ לנתחים, יִסרקוּ אֶת גוּפוֹ בּמַסרקוֹת של בּרזל – וּבלבד שלא יפשפּשוּ בּכיסיו! כּאן לא יכוֹל עוֹד להתאַפּק גם רבּנוּ רב יוֹזיפיל, אַף כּי אִיש טוֹב הוּא ונוֹחַ לבּריוֹת בּמאוֹד מאוֹד. עמד ונתן עליו בּקוֹלוֹ:
– אִי לָךְ, אַתּה האִיש! הלא ראוּי אַתּה, כּי יעשׂוּ לךָ לא אֵדע מה! הגע בּעצמךָ: רוֹאֶה אַתּה אֶת דמי אחיךָ היהוּדים ניגָרים לעֵיניךָ, הכּל מוֹחלים על עֶלבּוֹנם וּמוֹסרים עצמם לבדיקה, – ואַתּה עוֹדךָ מסתּוֹלל? רוֹצה אַתּה להיוֹת יוֹצא מן הכּלל? מַה־נַפשךָ: אוֹ תּן תּוֹדה והשב אֶת הכּסף לבעליו, אוֹ קוּם־נא והראֵנוּ אֶת כּיסיךָ! וכי להתל בּעֵדה של יהוּדים, בּלא עֵין־הרע, אַתּה אוֹמר? הלא עשׂה יעשׂוּ לךָ פּה לא אֵדע מה!
בּקיצוּר, עמדוּ ותפסוּ לוֹ לאוֹתוֹ בּחוּר, השכּיבוּהוּ על הסַפסל בּעל־כּרחוֹ והתחילוּ לפשפּש בּכיסיו וּלהריקם – וּבדקוּ ומצאוּ… כּסבוּרים אַתּם, מַה מצאוּ? כּמה וכמה עצמוֹת מכוּרסמוֹת של תרנגוֹלת צלוּיה וּכתריסר גלעינים לחים של שזיפים רענַנים, אשר נאכלוּ זה לא־כּבר. המשערים אַתּם אֵיפוֹא, מַה נחמד היה מַראֵהוּ של אוֹתוֹ תּכשיט לאַחַר שהריקוּ את החמדה הגנוּזה הזאת מכּיסוֹ?…המציירים אַתּם לעצמכם אֶת קלסתּר־פּניו אוֹתה שעה ואֶת תּוֹאַר פּני חוֹתנוֹ העשיר ואֶת מראֵה פּני רבּנוּ העלוּב?… רבּנוּ רב יוֹזיפיל פּנה לצדדים מגוֹדל הבּוּשה ולא יכוֹל לָשׂאת עין אֶל הניצבים עליו. וכאשר הלכוּ המתפּללים מבּית־המדרש אֶל בּתּיהם לסעוֹד אֶת לבּם אַחרי הצוֹם, לא חָדלוּ מסַפּר זה עם זה בּדבר האוֹצר הטוֹב, אשר הריקוּ מכּיסוֹ של אוֹתוֹ התּכשיט, וכוּלם גָעוּ בּצחוֹק. ורק רב יוֹזיפיל בּלבד הלךְ יחידי, אָבל וַחפוּי־ראש, כּוּלוּ מיצר ודוֹאֵג, ולא יכוֹל להרים ראש ולָשׂאת עין אֶל אִיש, כּאִילוּ הוּא עצמוֹ נמצא בּקלקלתוֹ…
היהוּדי המסַפּר סיֵים, כפי הנראֶה, אֶת סיפּוּרוֹ, מפּני שחָזר ועישן שוּב סיגָריה.
– והכּסף מה היה עליו? – שאלנוּהוּ כּוּלָנוּ פּה אֶחָד.
– אֵיזה כּסף? – תּמַה היהוּדי, מַעמיד עלינוּ פּני תּם וּמַעלה עשן מפּיו.
– כּיצד אֵיזה כּסף? האֶלף וּשמוֹנה המאוֹת…
– אַ־אַ־אַה? – קרא היהוּדי קריאָה ממוּשכה. – האֶלף וּשמוֹנה המאוֹת? אָבדוּ.
– אָבדו?
– אָבדוּ לעוֹלָמים!…
הכּל משתּנה בּעוֹלָמנוּ, פּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה לפי רוּחַ הזמן וחליפוֹתיו. הכּל – לרבּוֹת גם כּתריאֵליבקה שלָנוּ.
כּתריאֵליבקה פּסעה פּסיעה גסה בּימים האַחרוֹנים.
כּשתּעבוֹר עכשיו בּעיר זוֹ תּשתּוֹמם למַראֵה עֵיניךָ. תּעמוֹד בּמקוֹמךָ כּנטוּע תּוֹהה ותמה, ועֵיניךָ לא תשׂבּענה לראוֹת. תּראֶה בּאֶמצע העיר וּבטבּוּרה, בּעֶצם הבּיצה הכּתריאֵלית, בּית נהדר בּנוּי לתלפּיוֹת, בּית־מידות גָדוֹל ורחב ורם, שלביניו אדוּמוֹת וגגוֹ עשׂוּי בּרזל, וחַלוֹנוֹתיו מרוּבּים לאֵין מספּר, ודלתוֹתיו הגבוֹהוֹת מחוּטבוֹת תּבנית היכל, וּממַעל לדלתוֹת אֵלוּ מתגלה וּמַזהיר לעֵיניךָ לוּח־שיִש לבן, ועל הלוּח חרוּתוֹת אוֹתיוֹת של זהב עבריוֹת, גדוֹלוֹת וּמאירוֹת עֵיניִם: מוֹשב־זקנים.
עוֹמד אַתּה מַחריש וּמשתּאֶה למַראֶה הזה. משל למה הדבר דוֹמה? לקפּוֹטה ישנה וּקרוּעה, ירוּקה מרוֹב ימים, שאַחרי בּלוֹתה הרכּיבוּ עליה טלָאי של משי חָדש וָטוֹב. מַה מקוֹמוֹ של מוֹשב־הזקנים המפוֹאָר הזה בּכתריאֵליבקה, בּעיר זוֹ שכּוּלָה עניים ואֶביוֹנים? מַה פּשר החידה הזאת? האֵין זה לעג לָרש? אוֹ אֶפשר היתה פּה כּוונה של לץ לבדח דעתּם של עוֹברים ושבים? אוֹ אוּלי טעוּת נפלה כּאן?… וזה אשר סיפּרוּ לי בּכתריאֵליבקה בּזמן האַחרוֹן, כּשבּאתי להשתּטח שם על קברי־אָבוֹת:
הדבר אֵירע בּימי הרעש, כּשרבּי המלוּכה נתנוּ דעתּם על כּתריאֵליבקה וּביקשוּ עֵצוֹת לָסוֹל לה מסילת־בּרזל. בּאוּ לָעיר ממוֹסקבה מיני בּריוֹת משוּנוֹת: מהנדסים, סוֹללים, מוֹדדי־אֶרץ וכיוֹצא בּאֵלוּ, ועל כּוּלם – ראש החבוּרה, אַחַד הקבּלנים, בּחוּר כּהלָכה, ודווקא משלָנוּ. אֶת שמוֹ אֵין שוּם בּריה יוֹדעת עד היוֹם הזה. אֶפשר שהיה זה אֶחָד ממשרתיו עושׂי־רצוֹנוֹ של פּוֹליאקוֹב, ואֶפשר פּוֹליאקוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ? אבל כּי אוֹתוֹ האִיש היה גביר אַדיר בּעל מיליוֹנים – דבר זה היה גָלוּי וּברוּר גם לתינוֹק בּן־יוֹמוֹ. שאִם לא כן, כּלוּם היה גוֹרם הנאה לעצמוֹ ֹ וּמתאַכסן יחידי בּשני חדרים, רוֹדף תּענוּגוֹת, זוֹלל בּשׂר תּרנגוֹלת וסוֹבא יין משוּמר בּימוֹת החוֹל ומַתנה אַהבים עם כּלתוֹ הצעירה של בּעל־האַכסניה, פּרוּצה זוֹ, המגלָה שׂערוֹתיה בּפרהסיה ושׂוֹנאת אֶת בּעלה (סוֹד הגָלוּי לרבּים)?
בּעֵת ההיא וּמוֹדעֵנוּ הזקן, הרב רב יוֹזיפיל, נתן אֶת לבּוֹ לחשוֹב מַחשבה גדוֹלה: לבנוֹת בּכתריאֵליבקה מוֹשב־זקנים, בּית מַחסה וּמנוּחה לזקנים עניים וחוֹלים. ולָמה מוֹשב־זקנים דווקא ולא בּיקוּר־חוֹלים? אַל תשאָלוּ. אִם נֹאמַר להשיב על שאֵלוֹת כּעֵין אֵלוּ, אֵין אנו מַספּיקים. שהרי אִילוּ עלה בּמחשבתּוֹ של רב יוֹזיפיל לבנוֹת בּיקוּר־חוֹלים, היִיתם שוֹאלים: לָמה בּיקוּר־חוֹלים, ולא מוֹשב־זקנים? חַיֵיכם שרב יוֹזיפיל לא נתכּוון חָלילה להנאת עצמו לעֵת זקנה. רב יוֹזיפיל הלךְ כּאן לשיטתוֹ: זקן שחָלה וצעיר שחָלה – זקן קוֹדם. האִיש הזקן טעּוּן רחמים יוֹתר. אמת, גם צעיר שנפל למשכּב ונסתּכּן, אוֹי ואבוֹי לוֹ. אבל מַר שבעתיִם גוֹרלוֹ של זקן חוֹלה, שהוּא כּכלי אֵין חפץ בּוֹ, מַשׂא לעיפה על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. הכּל מתעבים וּמבזים אֶת הזקן – דבר זה בּדוּק וּמנוּסה מימוֹת עוֹלָם.
וּבכן, אַחַת החליט רב יוֹזיפיל וּמהחלטתוֹ לא סר: כּתריאֵליבקה זקוּקה למוֹשב־זקנים. גדוֹלָה מצוַת מוֹשב־זקנים מכּל המצווֹת. וּכדי שהכּל יבינוּ אֶת גוֹדל עֶרכּוֹ של מוֹשב־זקנים וּנחיצוּתוֹ בּכתריאֵליבקה, דרש רב יוֹזיפיל דרשה בּבית־הכּנסת הישן בּשבּת אַחַר הצהרים והמתיק אֶת דבריו בּמשל נאֶה: “משל למה הדבר דומה? למלךְ בּשׂר ודם, שהיה לוֹ בּן יחיד…” אַךְ כּיוָן שאָנוּ עסוּקים כּאן בּעניננוּ, אֵין אָנוּ רוֹצים להסיח דעת ממנוּ ולָבוֹא לידי עֵירוּב פּרשיוֹת. וּלפיכךְ אָנוּ מַניחים אֶת המשל של רב יוֹזיפיל להזדמנוּת אַחרת, כּשתּהיֶה השעה ראוּיה לכךְ. ורק דבר אֶחָד צריךְ להיאָמר כּאן: אַף־על־פְי שהמשל לא היה דוֹמה לנמשל בּכל פּרטיו ודיקדוּקיו, נהנה ממנוּ הקהל הנאה משוּנה ושתה בּצמא אֶת דבריו הנעימים של רב יוֹזיפיל. כּי מי אָמן כּרב יוֹזיפיל למַשל משלים וּלהנעים אֶת דבריו להשוֹמעים? הלוַאי והיה כן כּוֹחוֹ להחיוֹת אֶת נַפשו לעֵת זקנה וּלסעדה בּפת־לחם!
כּשגָמר הרב אֶֶת משלוֹ, פּנה אֵליו אֶחָד מן הקהל, אִיש נכבּד וּנשׂוּא־פּנים מבּעלי־הבּתים החשוּבים שבּעיר, – כּי מי אַחר ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ להשמיע דבריו כּלפּי רב וּמוֹרה־הוֹראה בּפני עם ועֵדה?
– אָמנם, רבּי, נאמן אַתּה ונאמנים דבריךָ. המשל – משל יפה מאֵין כּמוֹהוּ. אבל ילמדנוּ רבּנוּ: מאַין נקח כּסף? הלא מוֹשב־זקנים עוֹלה בּכסף, וכתריאֵליבקה עיר שכּוּלה כּתריאֵלים, כּוּלָנוּ קבּצנים, עניים ואֶביוֹנים!
– אִי, בּני! אִם כּן, אֶמשוֹל לךָ משל אַחר. משל למה הדבר דוֹמה? למלךְ בּשׂר ודם… שהיה לוֹ בּן יחיד…
בּקיצוּר, כּל מַה שאֵירע לאוֹתוֹ מלךְ בּשׂר ודם וּלבנוֹ יחידוֹ אֵינוֹ ענין לכאן. כּאן אֵין אָנוּ מתכּוונים אֶלָא לסַפּר, כּי ממַחרת השבּת, בּיוֹם הראשוֹן לשבוּע, קרא מוֹדענוּ רב יוֹזיפיל לשנַיִם מטוֹבי העיר וּמנכבּדיה ויצא אִתּם לשוּק וּמטפּחתּוֹ בּידוֹ והתחיל מַחזיר על הפּתחים, מהלךְ מחָנוּת לחָנוּת וּמבּית לבית, כּמנהג גביית־הצדקה בּכתריאֵליבקה משנים קדמוֹניוֹת. ממילא מוּבן, שממוֹן רב לא אִיספוּ בּדרךְ זוֹ. ואוּלם רב יוֹזיפיל אֵינוֹ דוֹחק אֶת השעה. רוּחוֹ לא תּקצר מחַכּוֹת עוֹד שבוּע וּשבוּעיִם. לא בּיוֹם אֶחָד נבנה כּרךְ של רוֹמי. כּלוּם יש תּקנה אַחרת? עיר של עניים מרוּדים! כּל תּקוָתוֹ וסיכּוּייו – אֵלוּ האוֹרחים הזרים, הסוֹחרים העשירים, הבּאים לכתריאֵליבקה לרגל מסחָרם, אוֹ סתם עוֹברי־דרכים, המתאַכסנים בּאַכסַניוֹת העיר. אֶחָד מאֵלה כּי יִתגלה בּכתריאֵליבקה יקיפוּהוּ גוֹבי הצדקה, העוֹסקים עם הציבּוּר, ינַצלוּהוּ ויִמרטוּהוּ עד כּמה שידם מַגעת, למַען יסַפּר לדוֹר אַחרוֹן לאמוֹר: “אִם יִקרה מקרךָ לעבוֹר בּסביבוֹת כּתריאֵליבקה, הרחק מן העיר הזאת מרחַק פּרסה, כּי אֵין מנוֹס ואֵין מפלט מפּני עניֶיה וקבּצניה!”…
כּששמע רב יוֹזיפיל, כּי בּא ממוֹסקבה קבּלן יהוּדי, גביר אַדיר בּעל־מיליוֹנים, אֶחָד ממשרתּיו עוֹשׂי־רצוֹנו של פּוֹליאקוֹב, ואֶפשר פּוֹליאקוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, – נזדרז ולָבש אֶת בּגדי־שבּתּוֹ וחָבש לראשוֹ אֶת מצנַפתּוֹ, מצנפת של שבּת, שלא נתמזגה יפה עִם מַקלוֹ הגָדוֹל, דוּגמַת קוֹדש וחוֹל המַשמשים בּעירבּוּביה. שהרי מַה־נַפשךָ: אִם שבּת היוֹם, מַה מקוֹמוֹ של מַקל בּכאן? ואִם יוֹם־חוֹל הוּא זה, מַה פּירוּשה של מצנפת זוֹ?… אֶלָא שהחידה נפתּרה בּמהרה, כּשקרא רב יוֹזיפיל לאוֹתם השנַיִם מטוֹבי העיר וּמנכבּדיה וּפנה לָלכת אִתּם אֶל האַכסַניה, אֶל מקוֹם משכּנוֹ של הקבּלן העשיר.
אֵיני יוֹדע, מַה טיבם של שאָר הקבּלנים המוֹסקבאִים. אַךְ קבּלן זה, שבּא לכתריאֵליבקה לָסוֹל מסילת־בּרזל, היה קבּלן משוּנה. בּרנש קטן ועגוֹל, בּעל לחָייִם שמנוֹת וּשׂפתים בּשׂרניוֹת וידים קטנוֹת וּקצרוֹת, כּוּלוֹ מהיר וזריז בּתנוּעוֹתיו, הוֹלךְ ונראֶה כּרץ, מדבּר ונראֶה כּצוֹוח, וּצחוֹקוֹ דק וקלוּש: “הי־הי־הי!”, ועֵיניו מתנוֹצצוֹת תּמיד כּאילוּ מתוֹךְ דמעוֹת, וכל מַעשׂיו בּחפּזוֹן וּבּבהילוּת, על רגל אָחַָת, רוֹגש ורוֹגז על כּל פּסיעה, סוֹעֵר בּחמת־רוּחוֹ. אָדם שלא כּיוון לרצוֹנוֹ, אוֹ אָמר לוֹ דבר ולא רוּחוֹ – הריהוּ מתחַייב בּנַפשוֹ, מיד עֵיניו ניצתוֹת בּאֵש זרה, וכוּלוֹ מוּכן לדרסוֹ, לקרעוֹ כּדג. קבּלן משוּנה מאוֹד!
גזירה יצאָה מלפניו בּאַכסַניה: כּל אִיש אשר יָבוֹא אֵליו לראותוֹ, יִהיֶה מי שיִהיֶה, ואפילוּ שׂר־הפּלךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ (כּךְ אָמר בּפירוּש), אַחַת דתוֹ לדפּוֹק תּחילה על הדלת. דָפק על הדלת ונַענה, בּוֹדקים אוֹתוֹ ושוֹאלים לשמוֹ וּלחפצוֹ. בּדקוּ אוֹתוֹ ושאלוּ לשמוֹ וּלחפצוֹ, הריהוּ עוֹמד מאַחרי הדלת והמזוּזה וּממתין לפקוּדתוֹ של הקבּלן מבּפנים, אִם להיכּנס מיד, אוֹ לילךְ ולָבוֹא מחר.
דבר המוּבן מאֵליו, שהרבּה צחקו הכּתריאֵלים על בּרנש זה ועל מנהגיו הטיפּשים. וכי שמעתּ מימיךָ השׂגה זוֹ של קבּלן מוֹסקבאִי? לא די לךָ, פּרא־אָדם שכּמוֹתךָ, שאני מטריח אֶת עצמי ונוֹהג בּךָ כּבוֹד וּבא אֵליךָ לביתךָ, אֶלָא שאַתּה מַכריחני לעמוֹד עד בּוֹש מאַחרי הדלת והמזוּזה וּלהמתּין לךָ, עד אשר אֶמצא חן וחסד בּעֵיניךָ ותתּן לי רשוּת להיכּנס אֶצלךָ, ואִם, חָלילה, לא אֶמצא חן בּעֵיניךָ – תּצוני לילךְ ולָבוֹא מחר!… רק קבּלן מוֹסקבאִי מסוּגָל לכךְ! דוֹמה, מי לָנוּ גָדוֹל מהרב רב יוֹזיפיל, שיהוּדי למדן הוּא וירא־שמים מאֵין כּמוֹהוּ, ואַף־על־פּי־כן דלתּוֹת בּיתוֹ פּתוּחוֹת תּמיד לכּל. הלא יהוּדים אָנוּ, וזאת תּהילתנוּ!
בּעל־האַכסַניה, יהוּדי בּעל־כּרס, שמקטרתּוֹ תּקוּעה לוֹ בּפיו וּבגדיו פּתוּחים כּלפּי חוּץ, כּיוָן שראה אֶת הרב רב יוֹזיפיל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּא אֶל בּיתוֹ, כּשהוּא לבוּש בּגדי־שבּת, חָרד אֵליו ונתבּלבּל כּוּלוֹ: “בּרוּכים הבּאים! שלוֹם עליכם, רבּי! אוֹרח חָשוּב!
הרב בּעצמוֹ בּא אֶל בּיתי! כּבוֹד כּזה! ישב־נא רבּנוּ!… מה? לָאוֹרח אַתּם צריכים? בּכל הדרת הכּבוֹד!”…
ובעל־האַכסַניה, שמרוֹב בּהילוּתוֹ שָכח אֶת גזירת האוֹרח ואֶת פּקוּדתוֹ בּדבר “יִהיֶה מי שיִהיֶה” וּבדבר “שׂר־הפּלךְ”, הניח אֶת מקטרתּוֹ, פּרף אֶת בּגדיו הפּתוּחים והוֹליךְ אֶת הרב עִם שני טוֹבי העיר ונכבּדיה עד דלת האוֹרח, והוּא עצמוֹ נסתּלק ונתעלם מן העין.
בּמה היה האוֹרח עסוּק אוֹתה שעה בּתוֹךְ חדריו מבּפנים – אֵין שוּם בּן־אָדם יוֹדע. אֶפשר שהיה שקוּע בּחשבּוֹנה של מסילת־הבּרזל, יוֹשב וחוֹשב וסוֹפר וּמוֹנה, מסַדר אֶת קביעתם של פּסי־המסילה ותר מקוֹם לבנין בּית־הנתיבוֹת? ואֶפשר שעלה על משכּבוֹ לישוֹן שינה של צהרים? אוֹ אֶפשר ישב שם סתם ישיבה בּטלה, מתיחד וּמסַפּר עם כּלתוֹ הצעירה של בּעל־האַכסַניה, זוֹ הפּרוּצה, המגלָה שׂערוֹתיה בּפרהסיה ושׂוֹנאת אֶת בּעלה (סוֹד הגלוּי לרבּים)? מי יֵדע אֶת צפוּנוֹתיו של קבּלן מוֹסקבאִי, בּחוּר כּהלכה, אַדיר וּבעל־מיליוֹנים, המתענג יחידי בּשני חדרים? ואוּלָם כּשנכנסוּ שליחי־הציבּוּר הכּתריאֵלים לחַדרוֹ הראשוֹן, לא מצאוּהוּ, ורק ראוּ, כּי דלת החדר השני פּתוּחה וּדממה רבּה שרוּיה שם. לעבוֹר משם והלאה לא רצוּ. אֵין זוֹ מידת דרךְ־אֶרץ – שמא ישן הוּא? נמלכוּ שלָשתּם והשמיעוּ כּוּלם כּאִיש אֶחָד קוֹל שיעוּל מגרוֹנם (כּךְ נוֹהגים בּכתריאֵליבקה).
שמע הקבּלן קוֹל בּני־אָדם בּחַדרוֹ הראשוֹן, פּרץ מחַדרוֹ השני נרעש ונפחד. ראה פּני אנשים זרים, עמד עליהם בּחימה שפוּכה וּבקצף גָדוֹל והרים קוֹל־זוָעוֹת:
– מי אַתּם? מה לָכם פּה, בּוֹערים בּעם? מי נתן לָכם רשוּת להיכּנס? הלא מאה פּעמים ציויתי, כּי בּלא נטילת רשוּת אַל יִכּנסוּ אֶצלי!
יש אוֹמרים, שמתוֹךְ כּעסוֹ לא נזהר וּבא לידי ניאוּץ שם יִשׂראֵל… אָמנם אֵין להאמין, כּי ינַבּל יהוּדי אֶת פּיו ויוֹציא דבר נבלה משׂפתיו, אֶלָא כּיוָן שבּא אָדם – ולא סתם אָדם, אֶלָא בּעל־מיליוֹנים – לכלל כּעס, אֶפשר שבּא גם לכלל עבירה.
ידידנוּ הקוֹרא, שכּבר נזדמן לוֹ להַכּיר אֶת תּכוּנתוֹ של רב הכּתריאֵלים, יוֹדע כּמה עניו רב יוֹזיפיל זה. כּל ימיו אֵינוֹ קוֹפץ בּראש. דרכּוֹ תּמיד להיוֹת מן האַחרוֹנים. רב יוֹזיפיל לטעמוֹ: לא טוֹב לבשׂר ודם לדחוֹק אֶת עצמוֹ וּלבהל בּרוּחוֹ. לא בּרעש ולא בּבהילוּת כּוֹחוֹ, אֶלָא בּקוֹל דממה דקה. אַךְ בּפּעם הזאת מוּכרח היה לצאת מגדרוֹ ולעשׂוֹת מַעשׂה, לפי שבּני־לויתוֹ, שני טוֹבי העיר ונכבּדיה, נבהלוּ מגערת העשיר, שהתנַפּל עליהם בּידיו ורקע לעוּמתם בּרגליו. מי יוֹדע טיבוֹ של זה? אֶפשר שהוּא אֶחָד ממשרתיו עוֹשׂי־רצוֹנוֹ של פּוֹליאקוֹב, ואֶפשר פּוֹליאקוֹב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ? וּלפיכךְ על־כּרחם נסוֹגוּ מפּניו אָחוֹר
והתחילוּ מתקרבים לאַט־לאַט אֶל הדלת, על כּל צרה שלא תּבוֹא. ורק רב יוֹזיפיל בּלבד לא נבהל ולא נע ולא זע. רב יוֹזיפיל היה דן אוֹתה שעה בּנַפשו כּךְ: מַה־נַפשךָ, אִם אָדם גָדוֹל הוּא זה – לא תּהא אֵימתוֹ עלי. אֶלָא מה? שמא אָדם קטן הוּא – על אַחַת כּמה וכמה אֵין לי לירוֹא מפּניו!… ולכן יצא לקראתוֹ בּלב סמוּךְ וּבטוּחַ ודיבּר אֵליו כּדברים
האֵלה לאמוֹר:
– בּי, אדוֹני… צוֹעֵק אַתּה… אֶפשר, כּי לךָ הצדקה…
אַל־נא יִחַר אַפּךָ, שהפרענוּ אוֹתךָ ממנוּחתךָ… עוֹסקים אנחנוּ בּמצוָה, והעוֹסק בּמצוָה, אָמרוּ חכמינוּ זכרוֹנם לברכה, פּטוּר מן המצוָה… מאספים אָנוּ נדבוֹת לדבר גָדוֹל, לבנין מוֹשב־זקנים…
לשמע דברים אֵלוּ נדהם הקבּלן המוֹסקבאִי וּלשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ. כּניסה זוֹ של שלוֹשת היהוּדים לחַדרוֹ בּלא נטילת רשוּת קוֹדמת
ועמידתוֹ המשוּנה של הזקן המשוּנה הזה, שנראָה לעֵיניו חָצוּף ונלעג גם יחד, הרעישוּ אֶת אוֹרחנוּ והרתּיחוּ אֶת דמוֹ כּל־כּךְ, שהרגיש פּתאוֹם כּעֵין זיעזוּע בּחוֹטמוֹ וּכעֵין שאוֹן בּמוֹחוֹ, וכל חוּשיו נתבּלָעוּ.
וּברגע זה אֵירע דבר נוֹרא: הקבּלן, שלא ידע אֶת נַפשוֹ ואֶת המַעשׂה אשר הוּא עוֹשׂה, הרים ידוֹ בּכל כּוֹחַ וחָלק להזקן העוֹמד לפניו מַכּת־לחי עצוּמה:
– הא לךָ וקבּל מוֹשב־זקנים!…
מתוֹךְ מַכּת־לחי זוֹ נשמטה מצנַפתוֹ של הזקן ונפלה לָאָרץ עִם כּיפּתוֹ גם יחד, והרב הכּתריאֵלי עמד רגע בּמקוֹמוֹ בּגילוּי הראש – בּפּעם הראשוֹנה בּחַייו… ואוּלָם רק כּהרף־עין אָרַךְ הדבר; תּוךְ כּדי רגע גָחַן רב יוֹזיפיל מלוֹא קוֹמתוֹ לָארץ, הרים בּמהירוּת אֶת מצנפתּוֹ ואֶת כּיפּתוֹ ונחפּז לכסוֹת בּהן אֶת ראשוֹ המגוּלה. אַחַר־כּךְ שלח אֶת ידוֹ בּחשאי למשש אֶת לחיוֹ המוּכּה והציץ על אֶצבּעוֹתיו, אִם לא נראוּ בּהן אוֹתוֹת דם חָלילה. וּבאוֹתה שעה עצמה הפךְ ראשוֹ לצד האוֹרח ודיבּר אֵליו בּענוָה וּבנעימוּת, מתּוֹךְ בּת־צחוֹק משוּנה, וּפניו לבנים כּפני מת:
– נוּ, מילא. מַתּנה זוֹ נתתּ לי. אבל מַה תּתּן אֵיפוֹא, רב יהוּדי, לטוֹבתם של הזקנים החוֹלים, כּוָנתי למוֹשב־הזקנים כּוָנתי?…
מַה שאֵירע אַחַר־כּךְ – לא ניתּן לסַפּר. אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. לפי שאוֹתם השנַיִם מטוֹבי העיר וּמנכבּדיה, כּיוָן ששמעוּ מפּי הקבּלן לָשוֹן מוֹסקבאית מפוֹרשת, נסתּלקוּ מן החדר והיוּ כּלא היוּ. והרב רב יוֹזיפיל לא רצה לדבּר בּענין זה. כּשיצא משם לאַחַר המַעשׂה, היוּ פּניו מַבהיקים בּאוֹר משוּנה. בּיִחוּד קרן עוֹר לחיוֹ האַחַת, הלחי השׂמאלית. והוּא פּנה אֶל בּני־לויתוֹ בּענוָה וּבחן וּבבת־צחוֹק נעימה ואָמר:
– מַזל טוֹב, רבּוֹתי, בּשׂוֹרה טוֹבה בּפי: יש לָנוּ בּעֶזרת השם מוֹשב־זקנים, אבל מוֹשב־זקנים כּזה, עליכם לָדעת, אשר ישׂמח אלוֹהים ואנשים!…
הכּתריאֵלים לא האמינוּ כּמעט לדברי רבּם, אִילמלא שמעוּ בּאָזניהם בּשׂוֹרה זוֹ גם מפּי הקבּלן עצמוֹ, שיצא אליהם מחדריו ותוֹפף לעיניהם בּאֶצבּעוֹתיו הקצרוֹת על חזה כּוּתּנתּוֹ הלבנה, תּוֹפף ואָמר:
– יהוּדים! אני אָקים לָכם מוֹשב־זקנים! אני, אני!…
ולא לבד ששמעוּ בּאָזניהם אֶלָא בּקרוֹב ראוּ גם בּעֵיניהם אֶת הקבּלן המוֹסקבאִי מהלך בּרחוֹבה של עיר עם הרב, מוֹדד בּמַקלוֹ וּמַראֶה בּידוֹ: “כּאן יעמוֹד הבּית. כּךְ וכךְ תּהיֶה מידת אָרכּוֹ, וכךְ וכךְ תּהיֶה מידת רחבּוֹ"… ולא היוּ ימים מוּעטים, עד שהביאוּ לבינים ועֵצים וּשאָר צרכי בּנייה וקרבוּ אֶל המלאכה.
אמת, בּין הכּתריאֵלים נמצאוּ בּני־אָדם סַקרנים, שניסוּ לחקוֹר אֶת פּי הרב וּלהציל ממנוּ אֶת הדבר כּהויתוֹ: “רבּנוּ! מה היה מַעשׂה? כּיצד פּיֵיס אוֹתךָ אוֹתוֹ האִיש על הדברים הקשים, שהטיח כּלפּי כּבוֹדךָ?… מה אָמרתּ אַתּה לוֹ וּמה ענה הוּא אוֹתךָ?”… אַךְ רב יוֹזיפיל היה כּחירש לא יִשמַע והשיא אֶת הקהל לענין אַחר, והכּל מתּוֹךְ ענוָה וּמתּוֹךְ בּת־צחוֹק נעימה, כּדרכּוֹ:
– אבל מוֹשב־זקנים יִהיֶה לָנו, אִם יִרצה השם, אשר ישׂמח אלוֹהים ואנשים!…
חבל. אוֹתוֹ מוֹשב־זקנים עוֹמד עד היוֹם הזה ריק מאֵין יוֹשב. רב יוֹזיפיל כּבר שבק חַיִים לכל חַי, וּבעיר אֵין אַחר שיטפּל בּכלכּלתוֹ. כּךְ מַזלם של הכּתריאֵלים מאָז מעוֹלָם: ראוּ בּחלוֹמם מַאכל־תּאוָה – לא היתה לָהם כּף לאכוֹל בּה; הכינוּ אֶת הכּף מתּחת למראשוֹתיהם – לא ראוּ עוֹד אֶת מַאכל־התּאוָה בּחלוֹמם עד עוֹלם.
א. הבּיצה הכּתריאֵלית וגיבּוֹריה
אַף־על־פּי שהוֹציא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַמה מנַרתּיקה תּיכף לאַחַר הפּסח ואַף־על־פּי שנשבה רוּחַ חמימה של אָביב בּחלָלוֹ של עוֹלָם, לא עלה בּידיהם של שני אֵיתני תּבל אֵלה גם יחד להביא לידי תּכלית אֶת הבּיצה הכּתריאֵלית. דוֹמה, כּאִילוּ זוֹ מציצה לעוּמתן בּערמוּמיוּת, משטה בּהן בפני עצמה, משטה ואוֹמרת:
– חבל על טרחה יתירה זוֹ, שאַתּן טוֹרחוֹת כּל־כּךְ בּשבילי ליבּשני. אפילוּ כּשאִיבש, לא אִיבש אֶלָא בּתקוּפת תּמוּז, אִם יִרצה השם, כּשיִגבּר החוֹם בּעוֹלָם, והכּלב יבקש אֶת נַפשוֹ לָמוּת, והחָתוּל יחפּש פּינת־צל בּסתר המַדרגה.
ּכּךְ מתלוֹצצת הבּיצה הכּתריאֵלית (הכּל מתלוֹצצים בּכתריאֵליבקה, ואפילוּ הבּיצה), והכּתריאֵלים עצמם טוֹבעים בּטיט־חוּצוֹת, מַפשילים כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם למַעלה, מתחַכּמים וּמַערימים וּמבקשים תּחבּוּלוֹת, כּיצד לחצוֹת בּרפש ולָצאת מתּוֹכוֹ בּנצחוֹן של גיבּוֹרים מלוּמדי־מלחמה. והרי הם מַניחים קוֹרה של עֵץ אוֹ שתּים לבינים, מרקדים על גבּיהן, מפזזים וּמכרכּרים כּירכּוּרים בּחריצוּת מַפליאָה, עד שקוֹפצים בּרגל אַחַת לתוֹךְ שלוּלית של בּוֹץ וּמתּיזים מי־מַדמנה על פּני עצמם, וגם על פּני אחרים, וּמקללים קללה נמרצת, שאֵין לָדעת כּלפּי מי היא מכוּונת:
– ישלח בּךָ אֶת המאֵרה ואֶת המהוּמה ואת המַגפה ואֶת החלירע, בּצירוּף שלוֹש מיתוֹת משוּנוֹת בּעֶצם היוֹם הזה עד שקיעת החַמה!
אֶחָד מחַכמי כּתריאֵליבקה אֵלה, שהראָה גדוֹלוֹת ונפלאוֹת בּבוֹקר אֶחָד שאַחַר הפּסח והערים לָצאת יבש מתּוֹךְ הבּיצה הכּתריאֵלית, שבּה הכּתוּב מדבּר, היה גיבּוֹר סיפּוּרנוּ, שמוּאֵל שמלקיס. כּדי שתּכּירוּ אוֹתוֹ מיד, אני מצייר לפניכם אֶת דמוּת־דיוֹקנוֹ בּמילים מוּעטוֹת. שמוּאל שמלקיס הוּא אַברךְ מַשׂכּיל, בּר־אוֹרין וּבר אבהן, חתנו של רב יוֹסי הנגיד. בּימים ההם עדיִין היה סמוּךְ על שוּלחַן חוֹתנוֹ, יוֹשב ולוֹמד וּמציץ בּספרים חיצוֹנים וכוֹתב בּעיתּוֹנים. מה היה טיבה של אוֹתה כּתיבה בּעיתוֹנים, קשה להגיד, לפי שבּימים ההם עדיִין לא זכה שמוּאֵל שמלקיס לראוֹת אֶת דבריו מוּדפּסים. אִם מחמת צרוּת־עֵינם של בּעלי העיתּוֹנים, אוֹ מחמת סיבּה אַחרת, אַךְ העיתּוֹנים היוּ עוֹברים עליו בּשתיקה יפה, ואפילוּ בּתשוּבוֹת המַערכת לא נזכּר שמוֹ של שמוּאֵל שמלקיס. עד שריחם עליו הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּבוֹקר בּהיר אֶחָד, – בּאוֹתוֹ הבּוֹקר הנזכּר למַעלה – ושם שמוּאֵל שמלקיס נמצא מוּדפּס שחור על־גבּי לָבן בּאוֹתיוֹת אַשוּריוֹת גדוֹלֹות, מאירוֹת עֵינַיִם. וכך אָנוּ רוֹאים אֶת גיבּוֹרנוּ, כּשהוּא חוֹזר לביתוֹ מבּית־הדוֹאַר וגליוֹן של עיתּוֹן בּידוֹ, פּוֹסע פּסיעוֹת גסוֹת בּתוֹךְ הרפש, מדלג על המסילוֹת, מקפּץ על הקוֹרוֹת בּגבוּרה מַפליאה וּמַראֶה בּעליל, שאפילוּ בּשׂר ודם יכוֹל לעשׂוֹת שתי מלאכוֹת בּבת אַָחַָת: לקרוֹא בּעיתּוֹן וּלבקש דרךְ בּבּיצה הכּתריאֵלית. אָמנם גבוּרה זוֹ, שהראָה גיבּוֹרנוּ, היתה לא־אַחַת בּעוֹכריו, הצעידתהוּ כּמה פּעמים למַדחפוֹת, לתוֹךְ שלוּלית של בּוֹץ, שהיה טוֹבע בּה בּרגל אַחַת, מפרכּס לעלוֹת מתּוֹכה בּשניה, מַתּיז רגבי רפש וּמי־מַדמנה על פּניו ועל בּגָדיו ויוֹצא משם בּשלוֹם בּפנים מלוּכלכים כּפני שד משחת. אבל כּל הנסיוֹנוֹת הלָלו לא היוּ ולא כּלוּם לעוּמַת זה שאָחַז בּידוֹ, וּלפיכךְ נישׂא כּעל כּנפי נשרים וטס אֶל בּיתוֹ, זוֹ אִשתּוֹ חַנה, להראוֹתה אֶת כּבוֹדוֹ וּגדוּלָתוֹ ואֶת אָשרוֹ הרב, ששמוֹ נדפּס בּעיתּוֹנים. בּפנים מלוּכלכים וּמזיעים כּשכּנפוֹת קפּוֹטתוֹ מתבּדרוֹת וכוֹבעוֹ שמוּט לוֹ הצדה, פּרץ לביתוֹ מבוֹהל ונדחָף:
– חַנה, היכן אַתּ?
חַנה היתה עדיִן אִשה צעירה בּמיטב עלוּמיה, עמוּסה בּסךְ־הכּל שני ילָדים, האֶחָד על־גבּי סינרה והשני בּמעֵי אִמוֹ. כּשראתה אֶת בּעלה נדחָף אֶל הבּית, כּוּלוֹ מלוּכלָךְ, נרעש ונרגש וּמזיע, חָרדה אֵליו ושאלה:
– אוֹי, מה היה לךָ, שמוּאֵל?
– נדפּסתּי, חַנה, נדפּסתּי!
חַנה התחַלחלה, תּוךְ כּדי רגע הוֹשיבה אֶת תּינוֹקה, חטפה כּוֹס מַיִם ונבהלה אֶל בּעלה:
– רעם הממני! זוֹ מהי? מַה פּירוּש נתפּסתּ?
– לא נתפּסתּי, אֶלָא נדפּסתּי! כּלוֹמַר הדפּיסוּ אוֹתי! הנה, כּאן!
כּךְ השיב לָה שמוּאֵל בּעלה מתּוךְ גיחוּךְ של אוֹשר,
פּרש לפניה אֶת העיתּוֹן בּפנים מַבהיקים והראָה לָה בּאֶצבּע על המקוֹם, שמשם הזהירוּ כּכּוֹכבים אוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת, גדוֹלוֹת וּמאירוֹת עֵינַיִם: שמוּאֵל שמלקיס!
אוֹתוֹ היוֹם יוֹם גָדוֹל היה לשמוּאֵל שמלקיס. דוֹמה, שבּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, למן העיר כּתריאֵליבקה ועד מדינת אַמריקה הרחוֹקה שמעֵבר לים אוֹקינוֹס, לא נמצא עוֹד אָדם מאוּשר כּמוֹהוּ. לא חָשש גיבּוֹרנוּ לא להבּיצה הכּתריאֵלית ולא למחאת אִשתּוֹ, שטענה אֵליו: “לאָן תּלךְ ביון־מצוּלָה כּזה?” – וּפסע פּסיעוֹת גסוֹת ברחוֹבה של עיר, עיכּב בּדרךְ־ הילוּכוֹ אֶת כּל אֶחָד ואֶחָד מהכּתריאֵלים, סיפּר לָהם אֶת שׂמחָתוֹ הגדוֹלה, כּי הנה חוֹזר הוּא מבּית־הדוֹאַר, זה־עתּה קיבּל שם אֶת העיתּוֹן – "הנה, הרוֹאִים אַתּם?”…
וּבדברים אֵלה הגיש לכל אֶחָד אֶת העיתּוֹן עם האוֹתיוֹת המרוּבּעוֹת הגדוֹלוֹת, המאירוֹת עֵינַיִם: שמוּאֵל שמלקיס! הכּתריאֵלים, כּפי הנראֶה, לא ירדוּ לסוֹף דעתּוֹ ולא הבינוּ כּראוּי אֶת שׂמחָתוֹ של זה. כּסבוּרים היוּ, שפּרצה מלחָמה בּעוֹלָם, אוֹ חָדש נפל בּיִשׂראֵל, שׂרפה, מַגפה אוֹ סתם גזירה רעה. ואַף־על־פּי שאֵין לָהם פּנַאי, כּל אֶחָד רץ לבקש טרף לביתוֹ, אַךְ מי כּתריאֵלי יסרב לשמוֹע חדשוֹת?
– אַדרבּה, הטריחה אֵיפוֹא אֶת עצמךָ וּקרא בּאָזנינוּ מַה שכּוֹתבים שם אֶצלךָ בּעיתּוֹניךָ?
– כּלוּם כּאן, בּעֶצם הבּיצה, אֶעמוֹד ואֶקרא לפניכם?
– אִם כּן, לָמה עצרתּנוּ בּעֶצם הבּיצה?
– לא היתה כּוונתי אֶלָא להראוֹתכם כּי… נדפּסתּי! נדפּסתּי!
כּךְ משיב להם גיבּוֹרנוּ המאוּשר בּפנים מַבהיקים וחוֹזר וּבס בּטיט־חוּצוֹת. והכּתריאֵלים עוֹמדים וּמציצים אִיש בּפני רעֵהוּ, לוֹחצים כּתף לשם תּמיהה וּמתלוֹצצים, כּדרכּם תּמיד:
– כּל חלוֹמוֹתי הרעים!
– הרי זה כּבר נדפּס!
– אַל תּקרא נדפּס, אֶלָא נתפּס!
– כּלוֹמַר, תּפסוּ אוֹתוֹ!
– תּפסוּ אוֹתוֹ וכבשוּ אוֹתוֹ!
– כּבשוּ אוֹתוֹ בּחָבית!
– מלחוּ אוֹתוֹ בּמלח!
– החמיצוּ אוֹתו בחוֹמץ!
– חַה־חַה־חַה!
וַיהי בּחצי הלילה, וּשמוּאֵל שמלקיס עדיִין מוּטל על משכּבו בּעֵינַיִם פּקוּחוֹת. מַרגיש הוּא אֶת עצמוֹ כּגיבּוֹר השׁב ממַערכוֹת המלחָמה, כּאָדם שעשׂה גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, תיקן דברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם וּמתּוֹךְ כּךְ נבדל מעל כּל העֵדה הכּתריאֵלית, נישׂא עליהם וגָבה מכּוּלָם משכמוֹ וָמעלה. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם: מכּל אֶחָיו הכּתריאֵלים רק בּוֹ בּחר אלוֹהים, רק הוּא, שמוּאֵל שמלקיס, נדפּס בּעיתּוֹנים, הוּא ולא אַחר!… והוּא מַבּיט עליהם מגָבוֹה, בּרגש של רחמנוּת. מצייר הוּא לעצמוֹ בּדמיוֹנוֹ, כּי הנה הוּא עוֹמד על ראש הר גבוֹה, וּמלמַטה, בּתחתּית ההר, נקהלוּ וּבאוּ שאָר הכּתריאֵלים, עוֹמדים צפוּפים וּמקשיבים בּחרדת־קוֹדש לקוֹלוֹ הנישׂא ממַעל לראשיהם, והוּא דוֹרש לפניהם וּמַטיף להם רעיוֹנוֹת יפים ונשׂגָבים על אנוֹשיוּת, על נצחיוּת, על מַעשׂי אלוֹהינוּ… וּבכוֹחַ הדמיוֹן הוּא הוֹלךְ הלוֹךְ וגדל ורם על כּל אֶחָיו, וּמלאָכים אֵליו יֵחָפזוּ, נוֹטלים אוֹתוֹ על כּנפיהם, מרימים אוֹתוֹ למעלה־למעלה, נוֹשׂאים אוֹתוֹ הרחק־הרחק מן העיר כּתריאֵליבקה עד… שתּרדמה נוֹפלת עליו והוּא ישן שנַת מאוּשרים.
ב. אֵלה תּוֹלדוֹת שמוּאֵל שמלקיס
ידידי הקוֹרא! כּל מַה שסיפּרתי לךָ בּפּרק הקוֹדם, לא סיפּרתי לךָ אֶלָא מַעשׂה שהיה בּכבר־הימים, לפני עֶשׂרים וחָמש שנה. לחיוֹת עֶשׂרים וחָמש שנה בּתוֹךְ היהדוּת בּכתריאֵליבקה לא דבר קל הוּא. אָכן לא מרוֹב טוֹבה הכסיף שׂער זקנוֹ של גיבּוֹר סיפּוּרנוּ בּמשךְ הזמן הזה, לא מרוֹב עוֹנג נאֶרגה רשת של קמטים עמוּקים בּמצחוֹ הרחב והלבן. לא, עכשיו לא תּכּירוּ עוֹד אֶת פּניו. עכשיו אֵין זה אוֹתוֹ שמוּאל שמלקיס כּשהיה.
אז, בּימים הטוֹבים ההם, היה זה אַברךְ־שעשוּעים, מאוֹתם אַברכי־המשי, הנקנים בּכתריאֵליבקה בּכסף מלא. מחַפּשׂים אוֹתם בּנרוֹת ועוֹמדים בּשבילם על המקח עם השדכן, כּשם שעוֹמדים על המקח בּקנית שוֹר, להבדיל. וּכשהקניה נַעשׂית והכּל שריר וקיים, לוֹקחים אֶת האַברכים הלָלוּ אַחַר כּבוֹד, מַשׂיאִים לָהם בּת יִשׂראֵל כּשרה, כּלה נאה וַחסוּדה, פּוֹסקים להם מנה יפה של נדוּניה וּמזוֹנוֹת, הכּל כּמנהג בּעלי־בּתים חשוּבים, ושוֹמרים אוֹתם בּבּית כּתכשיטים יקרים, כּאבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, שיהיוּ תפאֶרת להמשפּחה וּצנינים בּעֵיני השׂוֹנאִים. בּשבּת ראשוֹנה אַחַר החתוּנה מוֹליכים אֶת החָתן בּרוֹב פּאֵר והדר לבית־הכּנסת. בּגדי־החמוּדוֹת מַבהיקים עליו מחידוּש ונוֹי, המַגָפיִם החדשים והמגוּהצים מַשמיעים שריקה לכל פּסיעה, מַכריזים ואוֹמרים: “פּנוּ דרךְ לחָתן!” חוֹתנוֹ מוֹשיבוֹ אֶל כּוֹתל המזרח וּמכוון פּניו, פּני חָתן נאה, כּלפּי הקהל, שיִהיוּ הכּל צוֹפים בּיפיוֹ ונהנים מזיווֹ. בּחוּרי־חמד מסוּלסלי־פּאוֹת ותינוֹקוֹת של בּית־רבּם מלוּחלחי־אַף מתיצבים לעוּמתוֹ, מַשגיחים אֵליו מתּוֹךְ סַקרנוּת רבּה, מסתּכּלים בּוֹ, כּמוֹ שמסתּכּלים בּפּיל. וּכשקוֹראִים אֶת החָתן לתּורה והוּא מַנעים אֶת המַפטיר בּנעימה, מזמר אֶת הבּרכוֹת בּזמר, – אוֹתה שעה שׂאוּ עֵיניכם וּראוּ: מן החַלוֹנוֹת של עֶזרת־הנשים מציצים חוֹטמיהן ועֵיניהן של נשים. החוֹטמים הלָלוּ מפיקים קנאָה, וּבעֵיניהן של נשים צדקניוֹת אֵלוּ אני קוֹרא:
– מציאה זוֹ שקנה לוֹ רב יוֹסי הנגיד – הלוַאי תּהיֶה לוֹ למַפּח־נפש, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…
אֵיני יוֹדע, אִם משוּם שנתקיימה בּרכתן של הנשים הצדקניוֹת, אוֹ משוּם סיבּה אַחרת, אַךְ שלוֹם־בּיתוֹ של רב יוֹסי הנגיד לא האריךְ ימים והשלוָה נסתּלקה ממעוֹנוֹ. רב יוֹסי הנגיד התבּוֹנן וראה, כּי מציאה זוֹ שהביא אֶל בּיתוֹ אֵינה מציאָה כּלל. אָמנם, לכאוֹרה, מַה פּסוּל מצא בחתנוֹ? אַדרבּה, אַברךְ הגוּן מאוֹד, מוּשלם בּכל המַעלוֹת, ואַף־על־פּי־כן, אַליה וקוֹץ בּה: כּתיבה זוֹ, שהוּא כּותב בּעיתּוֹנים, לא היתה לפי רוּחֹו של רב יוֹסי הנגיד, לפי שאֵין זה אֶלָא מַעשׂה קבּצן. והחוֹתן התחיל להתרעֵם על החוֹתנת, והחוֹתנת התחילה להציק להבּת, והבּת, עלוּבה ועוֹטיה, כּבשה פּניה בּכּר וּבכתה בּמסתּרים.
והעיר כּתריאֵליבקה? מַה נֹאמַר וּמַה נדבּר! כּתריאֵליבקה היא, בּרוּךְ השם, עיר שכּוּלָה חכמים וּנבוֹנים, פּיקחים ואַנשי־מַעשׂה. הלָלוּ עמדוּ מיד על אָפיוֹ של חָתן הנגיד, כּי חדל־אִישים הוּא, גבר לא־יִצלח, בּעל־מוּם מלידה וּמבּטן. יהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, שאִילמלא היה שמוּאֵל שמלקיס חתנוֹ של רב יוֹסי הנגיד, ודאי שלא היוּ נוֹהגים בּוֹ כּבוֹד על כּתיבתוֹ שהוּא כּוֹתב בּעיתּוֹנים. אבל מַזלוֹ גָרַם לוֹ, שיִהיֶה חתנוֹ של רב יוֹסי הנגיד, וּלפיכךְ היתה כּתריאֵליבקה יוֹצאת ידי־חוֹבתה כּנגדוֹ בּדברי־ליצנוּת שנוּנים ועקיצוֹת חריפוֹת בּלבד, ואַף אֵלוּ היוּ נאמרים שלא בּפני המדוּבּר:
– אָדם זה רוּחַ שטוּת נכנסה בּוֹ!
– לא עלינוּ ולא עליכם!
– רגליו בּאָרץ וראשוֹ בּרקיע!
– הוֹבר שמַיִם וחוֹזה בּכּוֹכבים!
– מַה פּשעוֹ וּמַה חַטאתוֹ, שנוֹלד פּגוּם קצת?
– לא קצת, אֶלָא הרבּה!
– חוֹששני, שבּלשוֹן אַשכּנז קוֹראים לזה שכּמוֹתוֹ חסר־דעה?
– ומַה יֵאָמר לָזה בּלשוֹננוּ היהוּדית?
– בּלשוֹננוּ היהוּדית יֵאָמר לָזה בּפשטוּת: טיפּש.
– נוּסח אַחר: שוֹטה בּחרוּזים.
– פּירש רש"י: יוֹשב בּכתריאֵליבקה ורוֹאֶה חלוֹם בּיהוּפּיץ.
– ואוּנקלוֹס תּירגמוֹ: יניק ולא חַכּים…
ג. שמוּאֵל שמלקיס יצא נקי מנכסיו
ואוּלָם רשוּת זוֹ, שניתּנה בּכתריאֵליבקה לאַברךְ הסמוּךְ על שוּלחן חוֹתנוֹ, אֵינה ניתנת לאִיש צעיר, שנַעשה בּעל־בּית בּפני עצמוֹ. רב יוֹסי הנגיד, זכוּתוֹ תּגן עלינוּ, כּבר שבק חַיִים לכל חַי, אִשתּוֹ, תּמליץ שם בּעדנוּ, התגעגעה על בּעלה והלכה אַף היא אַחריו. וגיבּוֹר סיפּוּרנוּ, שמוּאֵל שמלקיס, נכנַס לעוֹלָם המַעשׂה, נַעשׂה סוֹחר בּעמו וקיבּל בּירוּשה מאֵת חוֹתנוֹ אֶת חנוּתוֹ הגדוֹלה בּכתריאֵליבקה, חָנוּת של מִיני אָריג וּמַכּוֹלת וסדקית וחלב־ציפּרים. גם אֶת דירתוֹ ירש ממנוּ, זוֹ הדירה הגדוֹלה בּיוֹתר בּכתריאֵליבקה, דירה מיוּחדת בּמינה, שראוּיה היא להיוֹת כּתוּבה בּספר. דירה זוֹ מקוֹמה בּטבּוּרוֹ של השוּק הכּתריאֵלי, בּעצם הבּיצה. חָצר אֵין לה, וּממילא אֵין לה גם אוֹתוֹ דבר, שדרכּוֹ של אָדם לבקש בּחָצר. אבל כנגד זה חצי גגה האֶחָד מצוּפה בּרזל וחציו השני עשׂוּי חרס, והיא נראית לעֵין הרוֹאִים כּאָדם, להבדיל, שחבשוּ לראשוֹ כּוֹבע משוּנה, עשׂוּי שני טלָאִים שוֹנים, טלָאי מכּאן וּטלָאי מכּאן. מלבד זאת, עוֹד מַעלה טוֹבה יש לָה לאוֹתה דירה: שני פּנים לה בּדמוּת שתּי גזוֹזטרוֹת, גזוֹזטרה מלפניה וּגזוֹזטרה מאַחריה. כּלוֹמר שאלת מַה לפנים וּמַה לאָחור נפתּרת כּאן לרצוֹנוֹ של המסתּכּל: מי שעוֹמד ממוּל דירתוֹ של רב יוֹסי הנגיד מעֵבר מזה, רוֹאֶה אֶת הגזוֹזטרה שכּנגדוֹ מלפניה ואֶת זוֹ השניה מאַחריה; הלךְ ועמד מעֵבר השני של הדירה, מיד מוּחלפת השיטה: הגזוֹזטרה שנראתה קוֹדם מאַחריה נראֵית עכשיו מלפניה, וזוֹ שהיתה קבוּעה תּחילה מלפניה מציצה מאַחריה.
על שוּם דבר לא קינאוּ הכּתריאֵלים בּשמוּאֵל שמלקיס, כּשם שקינאוּ בּוֹ על דירה זוֹ בּעלת שני הפּנים, שנפלה לוֹ בּירוּשה.
– זכה אָדם לטוֹבה כּזאת!
– הרבּה תּתקיים בּידוֹ של הוֹבר־שמַיִם זה!
– מתּענית אֶסתּר עד חג הפּוּרים!
– דץ הסוֹחר!
– שמַעיה בּעל־הפּרנסה!
– רב אִיצי בּעל־תּכלית!
– הלא ראשוֹ לא בּין כּתפיו ישכּוֹן!
– שוֹכן בּערפל!
– רוכב בּערבוֹת!
– על דפּי מרוֹמי העיתּוֹנים!…
כּךְ חָמדוּ לָהם הכּתריאֵלים לָצון, הראוּ חריפוּת
לשוֹנם, וּלאַט־לאַט התחילוּ להתחַכּךְ בּיוֹרשוֹ של רב יוֹסי הנגיד להנאתם, ודווקא מתּוֹךְ חניפה והתרפּסוּת וּבלָשון רכּה משמן. זה בּא בּבקשת טוֹבה, זה נוֹשׂא עין לגמילוּת־חסד, וזה מביא אֶל בּיתוֹ עֵסק נאה, שאָדם אוֹכל פּירוֹתיו בּעוֹלָם הבּא. ולא אָרכוּ הימים עד שהפסיד שמוּאֵל שמלקיס אֶת ירוּשתוֹ, יצא נקי מנכסיו ונַעשׂה כּתריאֵלי כּכל אֶחָיו הכּתריאֵלים. הכּתריאֵלים עצמם קוֹראִים לזה שכּמוֹתוֹ “משלנוּ”, טוֹפחים לוֹ על שכמוֹ בּאַחוה וּבריעוּת ואוֹמרים לוֹ “אָחינו אַתּה”. וכיוָן שזכה
אָדם ונַעשׂה “משלנוּ”, שטוֹפחים לוֹ על שכמוֹ ואוֹמרים לוֹ “אָחינוּ אַתּה”, –אוֹי ואבוֹי לוֹ!…
לאַחַר שנפטר שמוּאֵל שמלקיס מחנוּתוֹ והפסיד אֶת מעט הכּסף, הכּיר פּנים אֶת הדלוּת הכּתריאֵלית עם כּל תּרי"ג משרתיה עוֹשׂי־רצוֹנה. לא בּיוֹם אֶחָד נַעשׂה הדבר ולא בּבת אֶחָת, אֶלָא לאַט־לאַט, בּחשאי וּבהדרגה התגלגל גיבּוֹרינו גילגוּל ירידוֹת אֶל תּחתּית ההר, עד שהגיע למדרגה זוֹ, שהצטרךְ לחַסדוֹ של הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, למַשכּן אֶצלוֹ אֶת נַחלָתוֹ האַחרוֹנה, זוֹ דירתוֹ המפוּרסמת בּעלת שני הפּנים. לא היה לשמוּאֵל שמלקיס יוֹם צרה ותוֹכחה כּיוֹם ההוּא. כּל אוֹתוֹ היוֹם היה מתהלךְ כּצל מקרן־זוית לקרן־זוית. הילדים התחַבּאוּ מפּניו. אִשתּוֹ חַנה בּלעה בּמסתּרים אֶת דמעוֹת עֵיניה. אַךְ כּשראתה אֶת בּעלה מתהלךְ קוֹדר בּלחץ יגוֹנוֹ, הצהילה פּניה וּפנתה אֵליו בּדברי תּנחוּמים להפיס דעתּוֹ:
– כּלוּם רךְ ויחיד אַתּה לפני ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם? כּל כּתריאֵליבקה כּולָה נתוּנה בּמַשכּוֹן בּידי העלוּקה הזאת!
ורק כּשיצא בּעלה מבּיתוֹ ללכת אֶל הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, ישבה חַנה לבכּוֹת על מַזלה, וּמקוֹר דמעוֹתיה נפתּח: “אִילו קמוּ עכשיו אַבּא ואִמא מקברם!”
ואוּלָם הקוֹראִים יוֹדעים, כּי אֵין דעתּוֹ של המחַבּר נוֹחָה מבּכי ואֵינוֹ מצוּי אֵצל דמעוֹת. לפיכךְ אָנוּ פּוֹסעים פּסיעה גסה על תּקוּפה שלמה של עֶשׂרים וחָמש שנה ועוֹברים תּיכף אֶל המַערכה העיקרית של החזיוֹן הזה אשר לפנינוּ.
ד. מזל טוֹב, חג לכתריאֵליבקה היוֹם!
אֵין לךָ דבר נצחי וקיים בּעוֹלָמנוּ. כּךְ פּוֹסקים החוֹקרים והפּילוּסוּפים. הכּל מתחַלף וּמשתּנה, פּוֹשט צוּרה ולוֹבש צוּרה על האדמה. בּני־אָדם מַזקינים וּמתים. בּתים עוֹלים על המוֹקד. ערים נחרבוֹת ונבנוֹת מחָדש. הים נהפּךְ ליבּשה, ויבּשה נהפּכת לים. וגוֹמר, וגוֹמר.
לפני חוֹקרים וּפּילוּסוּפים והוֹגי־דעוֹת אָנוּ כּוֹרעים וּמשתּחוים. ואַף־על־פּי־כן יִסלחוּ־ נא לי החוֹקרים והפּילוּסוּפים. כּפי הנראֶה, רחוֹקים הם מרחָק רב ממקוֹם הבּיצה הכּתריאֵלית ואֵינם יוֹדעים אֶת טיבה. הכּל משתּנה בּעוֹלָמנוּ, חוּץ מהבּיצה הכּתריאֵלית. כּאָז, לפני עֶשׂרים וחָמש שנה כּן גם עַתּה עדיין עוֹמדת היא בּמרדה, מַקשה ערפּה והוֹלכת בּקרי עם זהרי החַמה, הטוֹרחים בּשבילה לחַמם אוֹתה, ואֵינה מתיבּשת לעוֹלָם. כּבר עברה תּקוּפת תּמוּז עם לילוֹתיה החַמים, עֵת כּתריאֵליבקה כּוּלה יוֹצאת בּהמוֹן, עם הנשים ועם הטף, לישוֹן בּחוּץ תּחת כּיפּת השמים. כּבר עבר צוֹם תּשעה בּאָב, יום שהיהוּדים הכּתריאֵלים מטיילים להנאתם בּראש כּל חוּצוֹת בּפוּזמקאוֹת בּלבד, – והבּיצה עדיִין לא שבה מטעוּתה ולא זזה ממקוֹמה, עדיִין נשקפת היא בּפּאֵרה והדרה כּלפּי שמי כּתריאֵליבקה השוֹקטים עליה. והכּתריאֵלים כּדרכּם מאָז וּמעוֹלָם, טוֹבעים בּטיט־חוּצוֹת, מַפשילים כּנפוֹת קפּוֹטוֹתיהם למַעלה, מתחַכּמים וּמַערימים וּמבקשים תּחבּוּלוֹת, כּיצד לחצוֹת בּרפש ולָצאת מתּוֹכוֹ בּנצחוֹן של גיבּוֹרים מלוּמדי־מלחמה. והרי הם מַניחים קוֹרה של עֵץ אוֹ שתּים לבינים, מרקדים על גבּיהן, מפזזים וּמכרכּרים כּירכּוּרים בּחריצוּת מַפליאָה, עד שקוֹפצים בּרגל אַחַת לתוֹךְ שלוּלית של בּוֹץ וּמַתּיזים מי־מַדמנה על פּני עצמם, וגם על פּני אחרים, וּמקללים קללה נמרצת, שאֵין לָדעת כּלפּי מי היא מכוּונת:
– ישלח בּךָ אֶת המאֵרה ואֶת המהוּמה ואֶת המַגפה ואֶת החלירע, בּצירוּף שלש מיתוֹת משוּנוֹת בּעצם היוֹם הזה עד שקיעת החַמה!
והנה רוֹאִים אָנוּ גם עכשיו, כּעבוֹר עֶשׂרים וחָמש שנה, בּבוֹקר בּהיר אֶחָד אֶת שמוּאֵל שמלקיס גיבּוֹרנו, כּשהוּא פּוֹסע פּסיעוֹת גסוֹת בּתוֹךְ הבּיצה, בּתוֹךְ אוֹתה הבּיצה עצמה, שעליה היה הכּתוּב מדבּר גם לפני עֶשׂרים וחָמש שנה, ושוּב הוּא מדלג על המסילוֹת, מקפּץ על הקוֹרוֹת וּמַערים לָצאת יבש מטיט־חוּצוֹת, ושוּב הוא נחפּז לביתוֹ וגליוֹן של עיתּוֹן בּידוֹ, ושוּב הוּא מזיע כּוּלוֹ נרעש ונרגש.
מַה זה הגיע לוֹ היוֹם, שמצחוֹ, המקוּמט קמטים על־גבּי קמטים, מַבהיק כּל־כּךְ, וּפניו שהחשיכוּ וזקנוֹ בּלא עֵת, צוֹהלים וּמאִירים מרוֹב אוֹשר ונחת? מאוֹרע אֵירע לוֹ היוֹם, מאוֹרע נפלא, שמעוֹלם לא פּילל לוֹ. נס אֵירע לוֹ, ידידי הקוֹרא, נס גָדוֹל: פּלוֹני אַלמוֹני, אָדם טוֹב הרוֹצה בּעילוּם שמוֹ, נזכּר והוֹדיע בּעיתּוֹן, כּי היוֹם מלאוּ עֶשׂרים וחָמש שנה מיוֹם שנתגלָה שמוּאֵל שמלקיס בּשׂדה הספרוּת היהוּדית בּחזיוֹנוֹתיו מחַיֵי העיר כּתריאֵליבקה.
“אֵין אָנוּ יוֹדעים – כּךְ אוֹמר פּלוֹני אַלמוֹני בּמאמרוֹ – אֵין אָנוּ יוֹדעים לחלוּטין, מי הוּא שמוּאֵל שמלקיס זה וּמַה טיבוֹ. יוֹדעים אָנוּ רק אֶחָת: זה עֶשׂרים וחָמש שנה שקוּע אָדם בּתוֹךְ בּיצה שקוֹראִים לה כּתריאֵליבקה, והוּא מטפּל בּלי הרף בּה וּבבריוֹתיה המשוּנוֹת, הנקראוֹת אֶצלוֹ בּשם כּתריאֵלים”…
ועוֹד דברים טוֹבים וּנעימים כּאֵלה וכאֵלה השמיע המבשׂר הנעלם מעל עמוּדי העיתּוֹן, וּכשסיֵים, סיֵים בּברכּת מַזל טוֹב לשמוּאֵל שמלקיס ליוֹם יוֹבלוֹ, יוֹבל שנַת העֶשׂרים וחָמש.
יוֹבל?… מעוֹלָם לא הירהר שמוּאֵל שמלקיס בּיוֹבל, ואפילוּ בּחלוֹמוֹ לא ראה דבר מעֵין זה. חַייבים אנחנוּ להוֹדוֹת על האמת, כּי גיבּוֹר סיפּוּרנוּ, בּעֵטוֹ הדל, לא הוֹריד כּוֹכבים ממרוֹם השמַיִם בּמשךְ עֶשׂרים וחָמש שנוֹת עבוֹדתוֹ, וחידוּשים לא חידש. ואַף־על־פּי־כן הבה נַגיד אֶת שבחוֹ האֶחָד שלא בּפניו: אֶת מלאכתּוֹ עשׂה בּאַהבה וּבאמוּנה, כּדבוֹרה זוֹ, הנוֹשׂאת אֶת דבשה המעט אֶל כּוורת־הדבוֹרים הגדוֹלה. מימיו לא שאַל אֶת עצמוֹ: למי הוּא עמל? לָמה הוּא מַקריב אֶת נַפשו כּל־כּךְ לכתריאֵליבקה וּלאנשיה הקטנים? אִילמלא חוֹשש היִיתי לפגיעה בּכבוֹדוֹ, היִיתי מדמה אוֹתוֹ לפרה, המיניקה אֶת עֶגלה בּלי להעמיק חקוֹר, מַה העבוֹדה הזאת לָה?… לכבוֹד לא ציפּה מכּתיבתוֹ מעוֹלָם.
למַתּן־שׂכרוֹ בּעוֹלָם הזה לא קיוָה. וּלמין זה שקוֹראִים בּיקוֹרת לא זכה מימיו, אִם לא נביא בּחשבּון אֶת הבּיקוֹרת המשפּחתּית של הכּתריאֵלים הכּועסים כּעס גָדוֹל על אֵלה המעלים אוֹתם על־ גבּי העיתּונים. נוֹחַ להם שידבּרוּ הם בּגנוּתוֹ של העוֹלָם, ואַל ידבּר העוֹלָם בּגנוּתם. מוּטב שילגלגוּ הם על כּל אֶחָד ואֶחָד, ואַל ילגלג אָדם עליהם. טבע הוּא זה להם מימים קדמוֹנים, וּלפיכךְ בּיקשוּ משמוּאֵל שמלקיס בּדברים רכּים, שלא יציגם לראוָה על דפּי העיתּוֹנים, שאִם לא כן, יִהיֶה די בּיזיוֹן וָקצף. ולא עוֹד, אֶלא שנמצאוּ בּני־אָדם, שרמזוּ לוֹ רמיזה גלוּיה, בּלָשוֹן שאֵינה משתּמעת לשני פּנים, כּי אִם ירהיב עוֹז בּנַפשוֹ לפגוֹע בּשמם וּבבית־אבוֹתם, תּצילינה שתּי אָזניו לקוֹל מַכּוֹת־לחי. וּבענין זה של מַכּוֹת־לחי יכוֹלים אָנוּ לסמוֹךְ על הכּתריאֵלים. קבּלה היא בּכתריאֵליבקה שכּל מיני עסקים וסיכסוּכים וּדברים שבּין אָדם לחברוֹ נחתּכים אֶצלם על־ידי מַכּוֹת־לחי.
– גדוֹלה מַכּת־לחי, – כּךְ אוֹמרים הם – שעל־ידיה אָדם מקבּל אֶת חלקוֹ בּעוֹלָם הזה.
ואַחרי כּל אֵלה הנה בּא פּתאוֹם המבשׂר הנעלם והזכּיר לָעוֹלָם, כּי שמוּאֵל שמלקיס בּעל־יוֹבל הוּא, ואֵימתי בּישׂר בּשׂוֹרה זוֹ? דווקא היוֹם, בּבוֹקר זה, שהיה מוּכן לפּוּרעניוֹת, כּפי שיסוּפּר להלן, בּפרק החמישי הבּא לקראתנוּ.
ה. הבּוֹקר ההוּא יקחהוּ אוֹפל!
העיר כּתריאֵליבקה לא התנַערה עדיִין משנתה, והכּתריאֵלים עוֹדם הוֹזים־שוֹכבים חבוּקים בּזרוֹעוֹת מַלאַךְ־השינה, הוּא המַלאָךְ הטוֹב, המשׁרה עליהם שכינתוֹ בּלילה וּמביא להם בּכנפיו חלוֹמוֹת טוֹבים וּנעימים: חלוֹמוֹת של לחם חַם מתּנוּרוֹ של הנַחתּוֹם, תּאוָה לָעֵינַיִם ונחמד למַאכל… ריח ניחוֹח של דגים ממוּלָאים בּבצלים וּמפוּלפּלים בּפילפּלים חריפים… ריאָה וכבד שהוּבאוּ מן האִיטליז… נַעלים חדשוֹת מתּחת יד הסַנדלר שריחָן נוֹדף למרחוֹק… מכנסַיִם שלימים בּתכלית השלימוּת… שוּק שוֹקק והוֹמה… יריד גָדוֹל… קוֹנים לאֵין מספּר… פּדיוֹן… פּרנסה, פּרנסה, פרנסה… אֵלוּ הם החלוֹמוֹת הטוֹבים, שהמַלאָךְ הטוֹב, הממוּנה על השינה, מַשיב בּכנפיו על הכּתריאֵלים הישנים שנַת־ישרים. חבל, שבּכל יוֹם שחר בּוֹקע ועוֹלה וּבכל בּוֹקר חַמה יוֹצאת מנרתּיקה להאִיר על כּתריאֵליבקה והדרים בּה וּמעוֹררת אֶת הכּתריאֵלים להתגבּר כּאריוֹת ולָקוּם, כּדי ליטוֹל נטילת־ידים וּלהתפּלל תּפילה חטוּפה ולָצאת אֶל מַערכוֹת המלחמה – לבקש טרף בּשביל הנשים והילדים הרעֵבים.
– דפָק! דפָק! דפָק! – נשמעה דפיקה על הדלת, וּשמואֵל שמלקיס ניעוֹר משנתוֹ, קפץ מעל משכּבוֹ וּפתח אֶת הדלת והכניס לביתוֹ אוֹרח מוּקדם, אֶת קוֹפּיל עוֹרךְ הדין.
– בּרוּךְ הבּא, אוֹרח, לָמה הקדמתּ כּה לָבוֹא?
בּיקוּר מוּקדם זה של קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין עם עלוֹת השחר לא מצא חן בּעֵיניהם של שמוּאֵל שמלקיס וחַנה אשתּוֹ. קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין הוּא, בּעצם, בּרנש הגוּן, אֶלָא שפּניו פּני כּלב, והוּא מאַנפּף וּממַהר בּדיבּוּרוֹ, בּוֹלע אֶת דבריו, עד שנדמה לךָ, כּי אֵין הוּא מדבּר, אֶלָא נוֹבח כּכּלב.
– הב־הב־הב… הלא יוֹדעים אַתּם, שאֵין אני אֶלָא עוֹרךְ־דין, הב־הב… פּרנסתי בּכךְ… כּשאוֹמרים לי לךְ – אני הוֹלךְ, הב־הב… רב נתן קוֹרח מתכּבּד לבקש מכּם, שתּפַנוּ לוֹ דירתכם, הב־הב… הנה אִיגרת־השוּם הנה היא, והנה שטר־המכירה הנה הוּא, והנה שאָר בּלוֹאֵי הניירוֹת, על יסוֹד סעיף מאָה שלוֹשים וחמישה של החלק הראשוֹן של הכּרךְ העשׂירי של ספר־החוּקים לָאֶזרחים, הב־הב־הב…
כּךְ נבח קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין אֶת נביחָתוֹ וּפנה והלךְ לדרכּוֹ, לא רצה לשהוֹת אַף רגע, לשמוֹע אֶת הבּרכוֹת שבּירכה חַנה, אשתּוֹ של שמוּאֵל שמלקיס, אֶת רב נתן קוֹרח הרוֹצח, הגזלן, העלוּקה, ולראוֹת אֶת דמעוֹתיה, שהוֹרידה על מַזלה הרע ועל חַיֵיה השוֹממים, – אוֹי ואבוֹי לָה, אִילוּ קמוּ עתּה אַבּא ואִמא מקברם!…
לקוֹל בּכיה ניעוֹרוּ כּל הילדים, הגדוֹלים עם הקטנים. כּששמעוּ שמוּעה, כּי מַשליכים אוֹתם עם הכּרים והכּסתוֹת מדירתם החוּצה, נתמַתּחוּ פּניהם של הגדוֹלים והלבּינוּ כּסיד, הבּיטוּ נבהלים, בּכאֵב אִילם, אֶל אַבּא ואִמא האוּמללים. והקטנים – הלָלוּ עמדוּ בּכתנוֹתיהם ורעדוּ כּשׂיוֹת נידחוֹת. עֵיניהם הגדוֹלוֹת, המתרחבוֹת מפּחד, כּאִילוּ אָמרוּ:
– כּסבוּרים אַתּם, מכּיוָן שערוּמים אָנוּ ויחפים, אֵין אָנוּ מבינים כּלוּם?…
ורק הצעירה והאהוּבה בּתּינוֹקוֹת, בּת־הזקוּנים המפוּנקה, רייזילי הקטנה, ילדה שאֵין דוּגמתה, שכּוּתנתה מוּפשלת לה מאחוֹריה ורגליה הקטנוֹת כּפוּפוֹת כּעֵין חצאֵי־עיגוּל, מתגלגלת אֶל אָביה כּחביוֹנה, מתרפּקת עליו בּגוּפה הקטן וּמדבּרת אֵליו בּלָשוֹן משוּנה, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה:
– אִם תּיתּילי פּוּטילי קינילי סוכּילי!
לָשון זוֹ פּירוּשה כּךְ:
– אִם תּתּן לי פּרוּטה, אֶקנה לי סוּכּריה.
תּינוֹקת לנחָמה! תּינוֹקת לנַחת!… וּשמוּאֵל שמלקיס מפשפּש וּבוֹדק בּכל כּיסי בּגדיו ואֵינוֹ מוֹצא פּרוּטה. ואֵין הוּא יכול לראוֹת בּצערה של הקטנה, השקוּל כּנגד צער כּל הגדוֹלים, וּפניו מתקדרים בּיגוֹן, וּקמטים חדשים מַעמיקים בּמצחוֹ המקוּמט, ואנחה רצוּצה מתפּרצת מלבּוֹ נגד רצוֹנוֹ.
– מה אַתּה נאנח על ראש שׂוֹנאָי? – אוֹמרת לוֹ חַנה אִשתּוֹ בּכוונה לנַחמו. – כּלוּם חשכוּ המאוֹרוֹת בּשמים?…
והיא שוֹלחת אותוֹ אֶל הגביר הכּּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, אוּלי יִדחה אֶת רוֹע הגזירה לזמן קצר, עד אשר יִראֶה אלוֹהים בּענים וירחמם.
– נוֹחַ לי לעלוֹת לגרדוֹם…
כּךְ אוֹמר שמוּאֵל שמלקיס בּלחש, כּמסיח לעצמוֹ, מוֹריד כּוֹבעוֹ על עֵיניו והוֹלךְ אֶל הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח.
ו. הגביר המפוּרסם רב נתן קוֹרח וּבנוֹ המפוֹאר יוֹספיץ
כּסבוּר אני, שמַכּירים אַתּם אוֹתוֹ. מי לא שמַע אֶת שמע הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח, שכּבר יצאוּ מוֹניטין שלוֹ בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ? הכּל יוֹדעים, והוּא עצמוֹ מתפּאֵר בּזה, שכּמעט שלוֹשים שנה לא יצא מפּתח בּיתוֹ החוּצה. מי שצריךְ, בּא אֵליו. והכּל צריכים לרב נתן קוֹרח. כּל מי שיֶש לוֹ דבר ליתּן בּמַשכּון. לפנים, בּימי נעוּריו של רב נתן קוֹרח, כּשהיה עדיִין טירוֹן בּמקצוֹעוֹ, היוּ הכּתריאֵלים נוֹשׂאִים אֵליו כּל דבר־חפץ, כּגוֹן: בּגד, מנוֹרה, מיחַם, מַכתּש, פּכּים קטנים, עטרה של טלית, מגילה. ואפילוּ לוּלב יבש של אֶשתּקד היה מתקבּל אֶצלוֹ כּסחוֹרה עוֹברת לסוֹחר. עכשיו, משהזקין והגיע לשנוֹת תּכלית, מאס בּמטלטלים, סר חנם מעליהם, ושׂם פּניו לנכסים לא־נדים, לבתּים וּלנחלוֹת. הכּל יוֹדעים עכשיו, שאֵין עסקוֹ של רב נתן קוֹרח אֶלָא בּנכסים שיש להם אַחריוּת. משערים, שכּתריאֵליבקה כּוּלָה מוּנַחַת אֶצלוֹ בּמַשכּון, והכּתריאֵלים, כּדרכּם מעוֹלָם, מתלוֹצצים, שולחים אֶת חציהם השנוּנים אֶל הגביר הכּתריאֵלי ותאוָתוֹ המשוּנה לבתּים.
– שמא יוֹדעים אַתּם, בּבקשה מכּם, מַה יעשׂה זה אַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה בּבתים רבּים כּל־כּךְ?
– הדבר קרוֹב לוַדאי, שיוֹרידם אַחריו אֶל קברוֹ.
– או יִמלָחם בּמלח עד שיבוֹא אֵליהוּ.
– ואֶפשר יניחם בּמַשכּוֹן אֵצל מַלאַךְ־המות?
– רוֹאֶה אני מדבריכם, שאַף אֶחָד מכּם אֵינו יוֹדע, מַה יִהיֶה סוֹפוֹ של זה.
– אִם כּן, מאַחַר שאַתּה יוֹדע, לָמה זה תּחריש?
– סוֹפוֹ של זה יִהיֶה כּסוֹפוֹ של קוֹדמֹו, של אוֹתוֹ קוֹרח ועדתוֹ שבּתוֹרה.
– כּלוֹמַר, האָרץ תּפתּח אֶת פּיה ותבלע אוֹתוֹ ואֶת כּל בּתּיו?
– כּאִילוּ היִית בּאותֹו מַעמד!
– הלוַאי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!
– מי יִתּן ויֵאָמנוּ דבריךָ!
– בּמהרה בּימינוּ, אָמן!
המצאָה זוֹ מבדחת אֶת דעתּם של הכּתריאֵלים כּל־כּךְ, שהם ממַלאים כּוּלָם שׂחוֹק פּיהם אִיש פּתח אָהלוֹ ונהנים ממנה הנאה משוּנה. ורב נתן קוֹרח עוֹשׂה אֶת שלוֹ: מַלוה כּסף בּריבּית, מקבּל בּמַשכּוֹן נכסים שיש לָהם אַחריוּת וּמתעשר בּכל שנה בּכמה וכמה בּתּים וחנוּיוֹת. חוּץ מזה, הרי רב נתן קוֹרח דווקא בּעל־בּית נאֶה, בּעל נימוּס וּבעל דרךְ־אֶרץ, נוֹח מאוֹד לבּריוֹת. דרכּוֹ לקבּל אֶת כּל אָדם בּסבר פּנים יפוֹת, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת. כּלוֹמַר, כּשנכנס אָדם אֶצלוֹ, הריהוּ קוֹרא בּקוֹל רם “בּרוּךְ הבּא”, מַגיש לוֹ שני כּיסאוֹת בּבת אַחַת לשבת עליהם, שוֹאלוֹ, שמא יִשתּה כּוֹס תּה, אַךְ תּוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא קוֹפץ לאַחוֹריו:
– וַי־וַי, אֵין מי שיחם אֶת המיחָם!… אוֹ אֶפשר רצוֹנךָ לטעוֹם מעט מרקחת? וַי־וַי, השפחה לקחה אֶת המַפתּחוֹת!… שב, בּבקשה ממךָ, לָמה לא תּשב? מַה מספרים חדשוֹת בּעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא?
רב נתן קוֹרח אוֹהב מאוֹד לשמוֹע חדשוֹת. ואֵין כּל פּלא בּדבר: אָדם שאֵינוֹ יוֹצא מפּתח בּיתוֹ החוּצה זה שלוֹשים שנה! וּכשמסַפּרים לוֹ חדשוֹת, אַף־על־פּי שחדשוֹת אֵלוּ עשׂבּים כּבר עלוּ בּהן, הריהוּ עוֹשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת ושוֹמע בּכוונה עצוּמה, מנַענע ראשוֹ, שוֹרק בּשׂפתיו וּמתפּעֵל מאוֹד, כּשוֹמע אֶת כּל זאת בּפּעם הראשוֹנה, עד שהדברים מתגלגלים וּמַגיעים לעניני כּספים… ואוּלָם כּאן חַייבים אנחנוּ להפסיק רגע וּלהסתּכּל בּמַראֵה פּניו של רב נתן קוֹרח, כּדי שתּיראֶה דמוּתוֹ לעֵינינוּ בּהירה וּשלמה, כּלוּלה בּהדרה.
רב נתן קוֹרח פּרקוֹ נאה, אָדם בּעל בּשׂר וּכתפים וכרס, שקוֹמתוֹ מגוּדלת ורגלוֹ ישרה וּפסיעתוֹ רכּה וּשׂחוֹק נעים מצוֹדד־נפשוֹת מרחף תּמיד על שׂפתיו. אבל כּל זה אֵינוֹ ולא כּלוּם לעוּמַת שתּי עֵיניו. העֵינַיִם הלָלוּ של רב נתן קוֹרח הן בּריאָה חדשה בּמַעשׂי בראשית. כּיצד? עֵינוֹ האַחַת עין טבעית היא, עין הדוֹמה בּכּל לעֵיניהם של שאָר בּני־אָדם מן היִשוּב, כּלוֹמַר, עין העשׂוּיה אִישוֹן ולוֹבן. אבל כּנגד זוֹ יש לוֹ להגביר הכּתריאֵלי עין שניה, שכּוּלה אִישוֹן, ואפילוּ מַשהוּ של לוֹבן אֵין בּה. אוֹתה העין האִישוֹנית עצוּמה לוֹ תּמיד, פּרט לזמַן שהוּא עוֹסק בּעניני כּספים. כּיוָן שמַַגיע הדבר לידי כּסף, מיד עין אִישוֹנית זוֹ נפקחת מאֵליה וּמַפליאָה לעשׂוֹת, כּלוֹמַר, סוֹבבת וּמתרוֹצצת בּמהירוּת איוּמה, מַבריקה וּמַתּיזה שביבי־אֵש, עד שאֵין אָדם יכוֹל להסתּכּל בּה. רב נתן קוֹרח עצמוֹ כל מַראֵהוּ משתּנה אוֹתה שעה. נסתּלק ממנוּ סבר הפּנים היפוֹת, נעלם השׂחוֹק המרחף על שׂפתיו, השׂחוֹק הנעים המצוֹדד נפשוֹת, וּבמקוֹם אִיש־חמוּדוֹת מתגלית פּתאוֹם לנגדךָ דמוּת חַיה טוֹרפת, ואַתּה מתאַוה למהר ולברוֹח מפּניה כּמפּני הסַכּנה.
מכּל האָמוּר בּזה על־אוֹדוֹת רב נתן קוֹרח יכוֹל אָדם לטעוֹת ולחשוֹב, שהגביר הכּתריאֵלי הריהוּ, חַס ושלוֹם, יהוּדי עקר, חשׂוּךְ־בּנים. וּלפיכךְ אנחנוּ חַייבים למַהר וּלהוֹדיע לעוֹלָם, כּי אִשתּוֹ הראשוֹנה אָמנם לא ילדה לוֹ בּנים. זוֹ, בּמחילה ממנה, שאָנוּ מסַפּרים אַחרי מיטתה, מכוֹעֶרת היתה בּיוֹתר, ונפטרה מעוֹלָמה מפּחד: משוּם שבּעלה היה מַראֶה לה, לפי עדוּתם של יוֹדעי־דבר, אֶת נַחַת זרוֹעוֹ. אבל בּשׂכר זה, כּשמתה, חָלק רב נתן קוֹרח צדקה לעניִים לפני מיטתה ושׂכר לה קדיש לנשמתה, ולא נתקררה דעתּו עד שנשׂא תּיכף וּמיד אִשה שניה, ודווקא בּתוּלה, קריינדיל שמה, ולתקוּפת השנה בּירךְ אוֹתוֹ אלוֹהים בּבן זכר. אֶת הבּן הזכר קרא יוֹסף אִיצי, על שם שני זקניו, רב יוֹסף ורב אִיצי, אֶלָא שבּרבוֹת הימים נתמַזגוּ שני השמוֹת, דבקוּ זה בּזה והיוּ לשם אֶחָד: יוֹספאִיצי. וכיוָן שניתנה רשוּת לקצר, קיצרוּ עוֹד מעט וקראוּ לוֹ יוֹספיץ, וזה שמוֹ עד היוֹם הזה.
למוֹתר הוּא לסַפּר, כּי יוֹספיץ גָדל בּבית אָביו הגביר תּכשיט כּהלכה, לכבוֹד וּלתפאֶרת. מלבד מַעלוֹתיו המרוּבּוֹת, שלמד פרק בּלשוֹן־הקוֹדש וּבּשׂפת המדינה וקצת אַשכּנַזית וצרפתית ולאטינית וקרא אֶת טוּרגיניֶב ואֶת דארווין, עוֹד מַעלה יתירה נוֹדעה לוֹ, שהיה שתקן מוּפלָג. כּמעט אֶפשר לאמֹור, כּי מעוֹלָם לא שמעה אוֹזן בּכתריאֵליבקה אֶת יוֹספיץ מדבּר. להוֹציא, כּשאָביו רב נתן קוֹרח היה מַגיע לעסקי כּסף, מתרתּח ויוֹרה כּחץ בּעֵינוֹ האִישוֹנית וקוֹרא בּקוֹל רם: “יוֹספיץ, איכּה?” – אוֹֹתה שעה היה יוֹספיץ, בּחוּר נאה שכּבר צמחה לוֹ חתימת־זקן, מתגלה ממקוֹם מַחבוֹאָיו וּבידיו שני ספרים, של טוּרגיניֶב ושל דארווין.
– יוֹספיץ, מַה תֹּאמר אַתּה על זה?
יוֹספיץ שוֹמע אֶת כּל הענין עד תּוּמוֹ, גוֹרף אֶת חוֹטמוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת, כּוֹפף עצמוֹ וּמקנחוֹ בּכנף בּגדוֹ וּמשיב דברי־כּיבּוּשים:
– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!…
זֹו היתה האִמרה היחידית, ששמעה כּתריאֵליבקה מפּי בּחוּר נאה זה, והכּל ידעוּ, מה פּירושה. הכּל ידעוּ, כּי קטנוֹ של הבּן עבה ממתני אָביו, לפי שאוֹתוֹ קוֹרח הזקן היה מַעביר לפעמים על מידוֹתיו וּמוַתּר לךָ מקצת מן המקצת. אבל כּיוָן שקרא אֵליו אֶת תּכשיטוֹ לשאוֹל עֵצה מפּיו: “יוֹספיץ, “אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!” – אָבדה תּקוָתךָ לעוֹלָם וָעד! מַה תּאמַר אַתּה על זה?” ויוֹספיץ השיב דברי־כיבּושים:
– הלוַאי והיה בּן מַשׂכּיל זה כּפּרתוֹ של ציפּוֹרן אָביו הזקן עוֹד קוֹדם שיצא מבּטן אִמוֹ! – תּפילת־שוא זוֹ שעבר זמַנה, מתפּללת כּתריאֵליבקה בּכוונה שלוֹש פּעמים בּיוֹם על בּן־שעשוּעיו של הגביר רב נתן קוֹרח.
עכשיו, שאַתּם מַכּירים קצת אֶת טיבם של הגביר המפוּרסם רב נתן קוֹרח וּבנוֹ המפוֹאָר יוֹספיץ, לא יִהיֶה לפלא בּעֵיניכם, שגיבּוֹרנו שמוּאֵל שמלקיס בּחר לעלוֹת לגרדום מלילךְ אֶל הגביר הכּתריאֵלי. ידע שמוּאֵל שמלקיס כּי הליכתוֹ אֶל הגביר תּהיֶה לשוא וּבקשתוֹ ללא הוֹעיל. רב נתן קוֹרח יקבּלוֹ בּסבר פּנים יפוֹת, יגיש לוֹ שני כּיסאוֹת לָשבת, ישמיעוֹ אֶת כּוונתוֹ הטוֹבה על כּוס תּה וּמרקחת, יִשאלהוּ: מַה מסַפּרים חדשוֹת בּעוֹלָם? והוּא, שמוּאֵל שמלקיס יֵשב לפניו כּעל גחָלים, יפַתח ויִקשוֹר כּמה פּעמים אֶת העניבה שבּצוָארוֹ וירגיש בּשעת מַעשׂה הרגָשה זוֹ של אַדם, המכין אֶת עצמוֹ לרחוֹץ בּנהר, עוֹמד ערוֹם וּמתירא לקפּוֹץ לתוֹךְ המים. וּפתאוֹם יחגוֹר שאֵרית כּוֹחוֹתיו ויאמַר:
– בּקשה לי אֵילךָ, רב נתן, בּדבר הריבּית בּקשתי…
עוֹד מלָתוֹ על לשוֹנוֹ, והעין האִישוֹנית של רב נתן קוֹרח תּיפּקח מאֵליה, תּבריק ותתּיז שביבי אֵש:
– לא ולא! כּל אשר תּבקש נפשךָ, ורק לא זה! מנַיִן לךָ מידה מגוּנה זוֹ, שלא לשלם ריבּית? ריבּית פּירוּשה מעוֹת, וּמעוֹת אֵינן רעוֹת! חוֹתנךָ, יִמחַל לי שם, היה קמצן, מצרף פּרוּטה לפרוּטה, טוֹמן ואוֹצר וחָרד על ממוֹנוֹ – וּבשביל מי? בּשביל מבלי־עוֹלָם אֵלוּ, הוֹברי שמַיִם וחוֹזים בּכּוֹכבים, התּוֹקעים וּמריעים בּעיתּוֹנים, היוֹדעים רק לפזר ממוֹן כּאֵפר ולזרוֹע כּסף לכל רוּחַ, וכיוָן שמַגיע הדבר לידי ריבּית, הרי אֵינם! יוֹספיץ אַיֶכּה? מַה תֹּאמַר אַתּה על זה?
מיד יִתגלה יוֹספיץ ממַחבוֹאָיו וּבידיו שני ספרים, של טוּרגיניֶב ושל דארווין, יִגרוֹף חוֹטמוֹ בּשתי אֶצבּעוֹת, יכוֹף עצמו ויקנחוֹ בּכנף בּגדוֹ וישיב דברי־כיבּוּשים:
– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!…
ובזה יִגָמר בּיקוּרוֹ בּבית הגביר רב נתן קוֹרח, והוּא יצא מעם פּניו כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה. ואַף־על־פּי־כן הוּא הוֹלךְ אֵליו, כּנדוֹן למיתה, אֶלָא שבּדרכּוֹ הוּא סר לבית־הדוֹאַר וּמקבּל שם אֶת העיתּוֹן הטוֹב וקוֹרא בּוֹ אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה, והוּא עוֹמד בּתוֹךְ הרחוֹב וקוֹרא פּעם שנית וּפעם שלישית ואֵינוֹ מַאמין למַראֵה עֵיניו, וּפוֹנה וּפוֹסע הלאה.
כּן, אוֹתוֹ בּוֹקר נפלא היה. בּוֹקר, שתּחילתוֹ עננים קוֹדרים וסוֹפוֹ חַמה מאִירה. בּוֹקר שפּתח בּאִיגרת־שוּם וסיֵים בּיוֹבל.
ז. שמוּאֵל שמלקיס מכּתריאֵליבקה והגראף טוֹלסטוֹי מיאסנוֹפּוֹליאנה.
חַג היוֹבל!…
מלה מתוּקה זוֹ התגנבה בּחשאי לתוֹךְ לבּוֹ של גיבּוֹרנו ועידנה אוֹתוֹ כּשמן הטוֹב, היתה לוֹ כּשיקוּי לעצמוֹתיו וכיין המשׂמח, המחַמם והמשכּר.
“חַג היוֹבל שלי?"… – כּךְ מהרהר שמוּאֵל שמלקיס מתּוֹךְ דמעוֹת בּעֵיניו, והוּא שוֹכח בּרגע זה אֶת רב נתן קוֹרח הגביר הכּתריאֵלי עם משרתוֹ קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין, והוּא מוֹחל לָהם על דמוֹ השפוּךְ, ומוֹחל מחילה גמוּרה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ על עֶשׂרים וחָמש השנים של כּעס ומַכאוֹבים, ושוֹכח אֶת כּל המַכּוֹת אשר הוּכּה בּידי אלוֹהים ואָדם – הכּל, הכּל נשכּח עכשיו! וּשמוּאֵל שמלקיס
אֵינוֹ מתחַכּם עוֹד להבּיצה הכּתריאֵלית ואֵינוֹ מבקש מוֹצא ממנה. מטייל הוּא בּה לאִטוֹ, עקב בּצד אגוּדל, כאָדם ההוֹלךְ לָבטח בּדרךְ־המלךְ, וקוֹרא שוּב אֶת הדברים הטוֹבים והנעימים של פּלוֹני אַלמוֹני, שהוֹדיע מעל עמוּדי העיתּוֹן, כּי אָדם יֵש בּעוֹלָם וּשמוּאֵל שמלקיס שמוֹ, ואוֹתוֹ שמוּאֵל שמלקיס בּעל־שׂמחה הוּא היוֹם, בּעל־יוֹבל. והוּא אֵינוֹ מַרגיש בּאדמה מתּחת לרגליו וּמוֹסיף וקוֹרא בּעיתּוֹן, ועֵיניו נתקלוֹת פּתאוֹם בּשם אַחר – בּשמוֹ של הגראף טוֹלסטוֹי. וּבכן, שני חַגי־יוֹבל וּשני בּעלי־יוֹבל יֶש לָנוּ היוֹם בּעוֹלָם: הגראף ליֶב ניקוֹלאיֶביץ טוֹלסטוֹי מיאסנוֹפּוֹליאנה והוּא, שמוּאֵל שמלקיס מכּתריאֵליבקה.
חַה־חַה־חַה!
צחוֹק עשׂה לוֹ אלוֹהים. מי הוּא וּמה הוּא, תּוֹלעת יעקב, כּלפּי לויתן נוֹרא זה? מַה עֶרכּוֹ, עֵרךְ קטוֹן הכּוֹכבים, לעוּמַת המאוֹר הגָדוֹל, השמש הלוֹהטת הגדוֹלָה, המאִירה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ?
ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵינכם הרוֹאוֹת: שמוֹ, שמוּאֵל שמלקיס, כּתוּב בּצד שמוֹ של הגָדוֹל בּענקים, גָלית הפּלישתּי, הגראף טוֹלסטוֹי!…
וכאן (יִסלח־נא אלוֹהים לחַטאת האָדם!) הוּא נישׂא פּתאוֹם על כּנפי רוּחוֹ, כּדרכּוֹ תּמיד, לשמי־מרוֹמים, לעוֹלם הדמיוֹן, והוּא שוֹאֵל אֶת עצמוֹ: “הבה נהפוֹך בּדבר ונראֶה: לָמה לא?… כּלוּם הוּא, שמוּאֵל שמלקיס הדל, אֵינוֹ כּדאי לכתריאֵליבקה הקטנה והחשוּכּה, כּשם שכּדאי טוֹלסטוֹי לָעוֹלם הגָדוֹל והנאוֹר? טוֹלסטוֹי, המאוֹר הגָדוֹל, הפיץ אֶת זהרוֹ בּכל כּדוּר האָרץ, והוּא, הכּוֹכב הקטן המהבהב, כּלוּם לא הוֹריד קרן־אוֹר דקה אַחַת על נקוּדה קטנה בּאדמה, שקוֹראים לה כּתריאֵליבקה? מי היה הראשוֹן, שעמד והוֹדיע, כּי כּתם יֶש להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹלָמוֹ וכתריאֵליבקה שמוֹ, וּבאותה כּתריאֵליבקה בּיצה יֵש, וּבתוֹךְ אוֹתה בּיצה רוֹחשים מיני בּריוֹת משוּנוֹת, מיני אנשים קטנים, יוֹשבי חוֹשךְ וצלמות, הלוֹחצים ודוֹחקים וכוֹבשים זה אֶת זה ואוֹכלים אִיש אֶת בּשׂר רעֵהוּ מחמת רעב וּמחמת חשכה וּמחמת עוֹני וּמחמת דחקוּת וּמחמת עיפּוּש? וּמי היה הראשוֹן, שהראָה בעֶצם ידוֹ, כּמה מַרגָליוֹת טמוּנוֹת דווקא בּאוֹתה בּיצה, דווקא בּאוֹתה חשכה ודווקא בּאוֹתה דחקוּת ובאוֹתוֹ עיפּוּש?”…
וכךְ היה גיבּוֹרנוּ פּוֹסע, כּוּלוֹ שקוּע בהרהוּרים אֵלוּ, עד שעמד בּתוֹךְ הבּיצה ושאל אֶת עצמוֹ שאֵלה מוּפלָאה, שאֵלה כּתריאֵלית, לאמוֹר:
“מה, דרך משל, אִיכפּת לוֹ להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, אִילוּ נתעוֹררוּ פּתאוֹם אַנשי עירוֹ והקימוּ רעש בּמַחנה הכּתריאֵלים לכבוֹד יוֹבלוֹ ועשׂוּ לוֹ חָג, כּשם שעוֹשׂים שם, אֵצל אוּמוֹת העוֹלָם, להבדיל, לגראף טוֹלסטוֹי הגדוֹל? וכי לָמה לא יִהיֶה כּדבר הזה? היד השם תּקצר?”…
וּכדרךְ אֶחָיו הכּתריאֵלים מאָז מעוֹלָם, מצרף גם
גיבּוֹרנוּ מַעשׂה למַחשבה וּמצייר לעצמוֹ בּדמיוֹנוֹ תּמוּנה מַמשית, חַיה וקיימת לנגד עֵיניו – תּכוּנת חַג יוֹבלוֹ בּכתריאֵליבקה לכל פּרטיה ודיקדוּקיה.
ח. אֶחד המרבּה ואֶחד הממעיט
ליהוּדים הכּתריאֵלים היתה אוֹרה ושׂמחה. החנוָנים סגרוּ אֶת חנוּיוֹתיהם, והמלמדים אֶת חַדריהם. עזב החַייט אֶת מַחטוֹ, והסַנדלר אֶת מַרצעוֹ. הכּל, למן הרב ועד השמש, למן השוֹחט ועד הבּלָן, כּוּלם נאֶספוּ וּבאוּ לביתוֹ של שמוּאֵל שמלקיס לברכוֹ בּרכּת מַזל טוֹב. ורק נבוּכים הם כּוּלָם, חוֹככים וּמהססים, נראִים כּמתנַצלים:
– לא ידענוּּ כּלל, כּי היוֹם הזה יוֹם גָדוֹל לָנוּ…
כּלוֹמַר, ידוֹע ידענוּ, לָמה לא נדע? אֶלָא מחַכּים היִינוּ מיוֹם ליוֹם עד הרגע האַחרוֹן… כּלוֹמַר, עד עֶצם היוֹבל…
אַךְ מה הדחַק הזה פּתאוֹם וּמה הדחיפה, שהכּל דוֹחפים והוֹדפים אִיש בּכתף רעֵהוּ, וּמה הלחש, שהכּל מתלחשים, וּלמי הם מפנים דרךְ בּיניהם? ראֵה־נא גם ראֵה ־־ גם הוּא כּאן, הוּא בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ! הגביר הכּתריאֵלי רב נתן קוֹרח אַף הוּא בּא בּין הבּאִים לחלוֹק כּבוֹד לחתן היוֹבל! פּניו מאִירים בּנעימוּת ונס אֵירע לוֹ, נס בּתוֹךְ נס! שמעוּ והשתּוֹממוּ: שתּי עֵינַיִם לוֹ, שתּי עֵינַיִם אנוֹשיוֹת, כּלשאָר בּני־אָדם מן הישוּב! לאָן נעלמה העין האִישוֹנית האיוּמה?
– זה שלוֹשים שנה ומעלה – כּךְ פּוֹתח רב נתן קוֹרח וּפוֹנה אֶל כּל העֵדה בּגיחוּכוֹ המתוֹק, המשׂמח אלוֹהים ואנשים – זה לי שלוֹשים שנה ומעלה, שאֵין אני יוֹצא מפּתח בּיתי החוּצה, ורק לכבוֹד יוֹם כּזה, חֶה־חֶה, נמלכתּי ואָמרתּי אֶל לבּי: אַף־על־פּי־כן, אָדם הכּוֹתב דברים טוֹבים כּאֵלה, חֶה־חֶה, זה עֶשרים וחָמש שנה, כּדאי הוּא והגוּן להכּרת טוֹבה וּלמַתּנה, חֶה־חֶה… והוּא הוֹפךְ אֶת פּניו לאַחוֹריו:
– יוספיץ, מַה תֹּאמַר אַתּה על זה?
ותוֹךְ כּדי רגע מתגלה יוֹספיץ, אֵין אִיש יוֹדע מאַיִן, גוֹרף חוֹטמוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת, כּוֹפף עצמוֹ וּמקנחוֹ בּכנף בּגדוֹ:
– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם!…
אַחַר־כּךְ מוֹציא הגביר רב נתן קוֹרח מכּיסוֹ גלָיוֹן של נייר לָבן, חוֹזר והוֹפךְ אֶת פּניו כּלפּי חתן היוֹבל ואוֹמר לוֹ בּפני כּל עם ועֵדה:
– הא לךָ זה ושב לךָ כּל ימי חַיֶיך בּדירתךָ עם שתּי גזוֹזטרוֹתיה. מכּאן וּלהבּא שלךָ היא. לָמה היא לי? יֶש לי רב, חֶה־חֶה… יוֹספיץ, מַה תֹּאמַר אַתּה על זה?
– אֵין כּאן מַה לדבּר ולא כּלוּם…
וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג… אַךְ מי זה עוֹמד אַחַר כּתפיו של הגביר, מַשגיח מאַחוֹריו, מציץ אֶל חַתּן היוֹבל ועוֹנה אַף הוּא “חֶה־חֶה” לעוּמתוֹ? כּלוּם קוֹפּיל הוּא זה, קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין? לאָן נעלמוּ פּניו הדוֹמים לפני כּלב? ואֵין הוּא נוֹבח כּלל, אֵינוֹ מאַנפּף ואֵינוֹ בּוֹלע אֶת דבריו, אֶלָא מדבּר בּלשוֹן בּני־אָדם:
– הנה אִיגרת־השוּם הנה היא, והנה שטר־המכירה הנה הוּא, והנה שאָר בּלוֹאֵי הניירוֹת, על יסוֹד סעיף מאה שלוֹשים וחמשה של החלק הראשוֹן של הכּרךְ העשׂירי של ספר־החוּקים לאֶזרחים…
וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג… וּבחוּרים בּאִים וגם בּתוּלוֹת, שליחי־ציבּוּר הם, דיפּוּטאציוֹת לאֵין מספּר. זה בּא בּזר־דפנים, וזה בּמכתּב־בּרכה, וזה בּשיר, מַעשׂה ידיו של אַחַד המשוֹררים הצעירים בּכתריאֵליבקה. והנה הביאוּ גם מַתּנוֹת – ערימה גדוֹלה של מַתּנוֹת: מַפּוֹת וּסדינים וּמַגָבוֹת וגרבּיִם וחתיכוֹת בּד, וכיכּרוֹת סוּכּר, וליטרוֹת תּה, וּבקבּוּקים חתוּמים של יין “כּרמל”, ותיבוֹת של כּלי־זכוּכית, וכפּוֹת וּמזלָגוֹת של כּסף, וכלים שוֹנים, אֶחָד המַרבּה ואֶחָד המַמעיט, ועֵט־זהב כּבד הביא לוֹ בּמַתּנה יוֹסיל הצוֹרף, יהוּדי ידוּע־אַסתּמה, בּעל שׂפתים עבוֹת, ואָמר לוֹ בּקוֹל צרוּד:
– זהב טהוֹר. בּחינה של חמשים וששה. עוֹבר לסוֹחר. יפה למַשכּוֹן…
ואַחַר־כּךְ בּאים שטרוֹת של הגרלה ושפע של צרוֹרוֹת כּבדים. למי כּל החַיל הכּבד הזה? מה אֵלה? צרוֹרוֹת כּסף הם לחתן היוֹבל, מַעוֹת בּמזוּמנים!…
וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריךְ להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג. והוּא עצמוֹ, חתן היוֹבל, מַבּיט על סביבוֹתיו, מבקש בּעֵיניו אֶת חַנה אִשתּוֹ. אַיֵה חַנה? הנה היא עם הילָדים. עוֹמדת וּבוֹחנת בּעֵיניה אֶת המַפּוֹת והסדינים ואֶת שאר הכּבוּדה. והוּא מהרהר אַחריה: “המַפּוֹת והסדינים יקרים לָה מכּל חמדת יִשׂראֵל… כּךְ דרכּן של נשים”… ועֵיניו נפגשוֹת בּעֵיניה, המפיקוֹת עדיִין נוֹגה של אַהבה, ונדמה לוֹ, כּי דמעוֹת נוֹצצות בּהן.
– חַנה, למה תּבכּי? עתּה בּוֹכה אָתּ?
– חָלילה!… אַדרבּה!… אִילוּ קמוּ עתּה אַבּא ואִמא מקברם!…
וּדמעוֹת חַמוֹת, דמעוֹת־אוֹשר, נוֹשרוֹת בּחשאי מעֵיניה וּמתגלגלוֹת בּפניה היפים עדיִין, שהזקינוּ בּלא עת. והנה קרבה הקטנה והאהובה והיפה שבתינוקות, רייזילי בּת־הזקוּנים, וּפתחה ואָמרה בּלשוֹנה המשוּנה, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה:
– אִם תּיתּילי פּוטילי קינילי סוּכּילי!
האָב והאֵם צוֹחקים מרוֹב נַחַת על לשוֹנה ועל חָכמתה של הקטנה, וכּל הילדים צוֹחקים אַחריהם. וּפתאוֹם קם שאוֹן ורעש בּקרב הקהל ונשמַע קוֹל דוֹפק על השוּלחַן:
– הס, הסוּ! שתיקה יפה! החרישוּ כּוּלכם! בּן־אָדם מדבּר! הבה נשמע מַה בּפיו!
– מי הוּא המדבּר?
– אני הוּא המדבּר!
ט. אֵלו ואֵלו בּמלל ממללים
הקוֹל קוֹל נחמיה, בּחוּר מבּני־עניִים, עז־פּנים בּמקצת, שקפץ בּראש ועמד לדרוֹש דרשה לכבוֹד חתן היוֹבל. בּשאָר ימוֹת השנה לא היה בּן־קבּצנים שפל־מַעמד כּמוֹהוּ מעיז פּניו לפצוֹת פּה בּמקוֹם שבּעלי־בּתים חשוּבים עוֹמדים. אבל עכשיו, בּיוֹם כּזה, הלא נשתּנוּ סדרי בּראשית!
וּנחמיה, בּחוּר בּן־עניים ועז־פּנים, מדבּר מעל השוּלחָן גבוֹהה־גבוֹהה וּדבריו כּאֵש. מוֹריד אֶת העשירים אָרצה, מרים אֶת האֶביוֹנים עד הדיוֹטה העֶליוֹנה וּמשבּח וּמפאֵר וּמרוֹמם אֶת חתן היוֹבל למַעלה, לגָבהי שחָקים. וכל העֵדה הכּתריאֵלית עוֹמדת ושוֹמעת, ואֵין אַף אֶחָד מתפּלא, כּאִילוּ כּךְ צריך להיוֹת ועוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג. עוֹד זה מדבּר, וחַיִים קוֹפץ על השוּלחָן, ואַחרי חַיִים עוֹלה בּן־ציוֹן, ואַחרי בּן־ציוֹן נדחָף שמוּאֵל־מיכל, ואַחרי שמוּאֵל־מיכל מתגלה נַחוּם־אֶלי – כּוּלָם בּחוּרים, כּוּלם לימוּדי־לשוֹן וכוּלם ממַללים. כּל אֶחָד מדבּר יפה מחברוֹ. כּל אֶחָד מתחָרה בּשני וּמתנאֶה לפני הקהל בּשנינוּת לשוֹנוֹ וּברוֹב ידיעוֹתיו. אֶחָד מבּחוּרים אֵלה, שמטפּחת כּרוּכה לוֹ לצוָארוֹ וחיתּוּךְ־דיבּוּרוֹ נאֶה מאוֹד, עמד והכריז מעל השוּלחָן, כּי היוֹם חוֹגג כּל העוֹלָם, לאמתּוֹ של דבר, שני חַגים וּשני יוֹבלוֹת: של הגראף טוֹלסטוֹי ושל שמוּאֵל שמלקיס; וּלפיכךְ אנחנוּ חַייבים להראות על הצד השוה שבּשניהם. “צא וּלמד – כּךְ אָמר אוֹתוֹ בּחוּר בּשטף דרשתוֹ – מַה בּיקש טוֹלסטוֹי בּעוֹלָמנוּ ומַה בּיקש שמוּאֵל שמלקיס חברוֹ? שניהם לא נתכּוונוּ אֶלָא לדבר אֶחָד: מַה זה כּל כּוונתוֹ לא היתה אֶלָא טוֹבת הכּלל, אַף זה כּךְ; מַה זה לא נהנה מימיו מעבוֹדתוֹ הנאה כּל־שהיא, אַף זה כּךְ. הצד השוה שבּהם, ששניהם ראוּיִים לכבוֹד וּלתפארת!”… עוֹד זה מדבּר, והנה בּא חברוֹ, בּחוּר שקוֹלוֹ ערב ושיניו גדוֹלוֹת, ונכנַס בּדבריו והוֹכיח לוֹ על־פּי השׂכל הישר, כּי, אַדרבּא, לא זוֹ בּלבד – לא צד השוה אָנוּ למדים כּאן, אֶלָא קל וחוֹמר: מַה טוֹלסטוֹי, שגראף הוּא, רוֹזן עם רוֹזני ארץ, שיאסנוֹפּוֹליאנה לוֹ והוּא חַי בּעוֹשר וּבכבוֹד, –
כּךְ, שמוּאֵל שמלקיס שלָנוּ, שאֵין לוֹ בּעוֹלָמוֹ אֶלָא דלוּת, בּמחילה מכּבוֹדכם, דלוּת מרה, עניוּת מנוּולת – על אַחַת כּמה וכמה!…
מתּוֹךְ הרעש והקוֹלוֹת נבדל פּתאוֹם קוֹל חָדש, קוֹל נגיד וּמצווה של בּעל־בּית חָשוּב:
– תּרבּוּת, דרךְ־אֶרץ, עזי־פּנים! רב לכם, גמוּלי מחָלב, לשנן אֶת לשוֹנכם וּלהראוֹת אֶת חריפוּת שׂכלכם כּלפּי גדוֹלים מכּם! יוֹדעים אָנו מכּבר, שלשוֹנכם מדבּרת גדוֹלוֹת, יוֹדעים אָנוּ! הגיעה השעה לָשׂים לב לתכלית. רבּוֹתי! הבוּ לנו עֵצה, מַה נַעשׂה בּמעט המזוּמנים שיֶש לנוּ כּאן?
קם אֶחָד מבּעלי־הבּתים החשוּבים ואָמר:
– צריכים אָנוּ להבטיח אֶת חתן היוֹבל בּפּרנסה, במין עֵסק הגוּן, לפתּוֹחַ לוֹ חָנוּת של מיני אָריג וסידקית וּמַכּוֹלת וּכלי־בּרזל…
קם חברו, אַף הוּא מבּעלי־בּתים חשוּבים, וחָלק עליו:
– חָנות אֵין בּה מוֹעיל בּכתריאֵליבקה. בּית מרזח נפתּח לוֹ, בּית משתּה־יין, ותהיֶה לוֹ פּרנסה!
– ואני אוֹמר: נכסים! ־־ צוֹוח השלישי כּכרוּכיה. ־־ נכסים שיֶש לָהם אַחריוּת! בּתּים, בּתּים צריכים אָנוּ לקנוֹת לוֹ, שיֵשב בּהם בּשלוָה ויִכתּוֹב להנאתוֹ!
– בּתּים אֵין הם משוּם חידוּש! – קוֹפץ הרביעי וסוֹתרוֹ.
– מַה חידשתּ בּבתּים? כּבר ראִינוּ בּתּים בּכתריאֵליבקה!… אני אוֹמר: אחוּזה! אחוּזה נקנה לוֹ! נַחלת שׂדה וכרם, עם נַחַל מפכּה בּין עפאִים, ועם יער, ודווקא יער של ארנים!
– למה ארנים דווקא? אני אוֹמר: לא ארנים, אֶלָא אַלוֹנים! – מַגבּיה החמישי אֶת קוֹלוֹ. – אַלוֹן שוה כּסף וּשוה כּסף כּכּסף!
– בּהמוֹת אַתּם כּוּלכם! – מרים השישי אֶת קוֹלוֹ על כּל הקוֹלוֹת ועֵיניו יוֹצאוֹת מחוֹריהן מרוֹב התלהבוּת. – מַה לוֹ לָזה וּלכסף? מַה יוֹעיל לוֹ כּסף? בּריאוּת הגוּף – זוֹ היא העיקר שבּכּל העיקרים!
הזעקה הקיפה אֵת כּל העֵדה הכּתריאֵלית. הכּל הוֹמים, הכּל מתרגשים, הכּל בּאים בּעצוֹתיהם, ואֶת פּיו, פּי חתן היוֹבל עצמוֹ, אֵין שוֹאלים כּלל. עוֹמד הוּא בּתוֹךְ הרעש מַחריש וּמשתּאֶה וּמבקש בּעֵיניו אֶת חַנה אִשתּו. הנה היא ניצבת בּקרן־זוית וּבוֹחנת בּאֵין־רוֹאִים אֶת המַפּוֹת והסדינים והגרבּיִם ואֶת שאָר הכּבוּדה. והוּא מהרהר אַחריה: “כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של נשים! הלָלוּ מדבּרים כּאן בּאחוּזה, בּנַחלת שׂדה וכרם וּביער של ארנים, וזוֹ נהנית מן המַפּוֹת והסדינים!”… ועֵיני שניהם נפגָשוֹת, ונדמה לוֹ, כּי בּעֵיניה של חַנה, המפיקוֹת עדיִין נוֹגה של אַהבה, נוֹצצוֹת דמעוֹת. והוּא רוֹצה לשאוֹל אוֹתה: "חַנה, לָמה תּבכּי?
הלא לשׂמוֹח אָנוּ צריכים, ולא לבכּוֹת!"… וזוֹ הקטנה והאהוּבה והיפה שבּתינוֹקוֹת, רייזילי בּת־הזקוּנים, שרגליה כּפוּפוֹת וכוּתּנתּה מוּפשלת לָה מאחוֹריה, מתגלגלת אֶל אָביה כּחביוֹנה, מתרפּקת עליו בּגוּפה הקטן וּמדבּרת אֵליו בּלָשוֹן משוּנה, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה:
– אִם תּיתּילי פּוּטילי קינילי סוּכּילי…
לָשון זוֹ של הפּעוּטה לא העלתה מעוֹלם חן רב כּל־כּךְ לפני שמוּאֵל שמלקיס האָב, כּמוֹ עכשיו, בּרגע זה, והוּא מתאַוה פּתאוֹם לצחוֹק צחוֹק גָדוֹל, שכּמוֹתוֹ לא צחק עדיִין עד היוֹם הזה.
י. החלוֹם ושברוֹ
מתּוֹךְ דמיוֹנוֹת אֵלוּ פּוֹסע גיבּוֹר סיפּוּרנוּ, חברוֹ של הגראף טוֹלסטוֹי, בּתוֹךְ הבּיצה הכּתריאֵלית, מרחף בעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, ואֵינוֹ מַרגיש כּלל, כּי רגליו הוֹליכוּהוּ אֶל בּיתוֹ. ופתאוֹם הוּא עוֹמד וּמציץ לפניו – מה עֵיניו רוֹאוֹת? הבחלוֹם הוּא זה אוֹ בּהקיץ? מסביב לביתוֹ בּעל שני הפּנים מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה של יהוּדים, אנשים ונשים וטף. והוּא מתעוֹרר כּמתּוֹךְ שינה ושוֹאֵל אֶת עצמוֹ: “האִם בּאמת לא הטעהוּ כּוֹח־דמיוֹנוֹ, וכל מַה שראה זה־עתּה בּחלוֹמוֹ הוּא רוֹאה בּהקיץ? האוּמנם נאספוּ אֵליו הכּתריאֵלים לָחוֹג אֶת חַגוֹ ולשׂמוֹח בּשׂמחתוֹ, שׂמחת היוֹבל?” והוּא מתבּוֹנן יפה בּמה שלפניו ורוֹאֶה בּתוֹךְ החבוּרה אֶת קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין, ושוּב פּניו דוֹמים לפני כּלב. ועוֹד המוֹן כּתריאֵלים ידוּעים לוֹ הוּא רוֹאֶה בּמַחנה. אֶלָא שדבר אֶחָד תּמוּה לוֹ: מה ראתה חַנה אִשתּוֹ, שהיא יוֹשבת עם הילָדים בּחוּץ על ערימה של כּלי־בּית וכרים וּכסתוֹת מוּשלכים, כּוֹבשת פּניה בּידיה וּמתנוֹעעת?…
רגע הוּא עוֹמד כּנטוּע בּמקוֹמוֹ, מַטה אוֹזן ומַקשיב. קוֹל אִשתּוֹ נשמע, קוֹל נהי־תּמרוּרים, חַנה מבכּה על מַזלה:
– ראוּ, בּני יִשׂראֵל, וּקחוּ מוּסר. אוֹי לָה לבתוֹ של רב יוֹסי הנגיד, שכּךְ עלתה לָה!… אִילוּ קמוּ עתּה אַבּא ואִמא מקברם!…
הכּתריאֵלים מציצים זה בּפני זה ושוֹרקים בּשפתּיהם, הנשים נדוֹת בּראשיהן וּמקנחוֹת אֶת עֵיניהן בּסינרוֹתיהן. בּעל־בּית אֶחָד מתיצב בּפני קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין, טוֹען אֵליו מתּוֹךְ תּנוּעוֹת־ידים וּמשׂבּר לוֹ אֶת האוֹזן בּלָשוֹן כּתריאֵלית שפּשוּטה כּמשמעה:
– כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי כּאן בעֵיניךָ, הרי אני עוֹמד בּין הן ללָאו וסוֹטר לךָ לאִטי על פּרצוּפךָ הכּלבּי, כּלב שבּכלבים שכּמוֹתךָ, מסוֹר שכּמוֹתךָ, מַלשין בּסתר, נשמה מכוּרה שכּמוֹתךָ!
כּמה גדוֹלה הרחמנוּת על קוֹפּיל עלוּב־הנפש! מַה יענה ויֹאמַר על דיבּוּרים משוּנים אֵלוּ? נרתּע הוּא לאחוֹריו, מַבּיט אֶל הקהל וּמשיב בּנביחה:
– הב־הב־הב… מה הוּא דוֹרש ממני, בּני יִשׂראֵל?… קם וּהתנַפּל עלי!… סַבּוּני כּדבוֹרים, כּוּלָם קמים עלי!… כּלוּם יוֹדעים אַתּם, בּשלמה הסַער הזה?… מַה פּשעי וּמה חטאתי? פּרנסתי בּכךְ, הב־הב… כּשאוֹמרים לי לךְ, אני הוֹלךְ… הלא זה כּבר הגיע זמַן פּרעוֹן על יסוֹד סעיף מאָה שלוֹשים וחמשה של החלק הראשוֹן של הכּרךְ העשׂירי של ספר־החוּקים לאֶזרחים, הב־הב־הב…
שאר הכּתריאֵלים שבּחבוּרה אַף הם נכנסים בּעבי הסיכסוּךְ וּמתנפּלים על עוֹרךְ־הדין בּעל פּני־הכּלב. הכּל מדבּרים, הכּל צוֹעקים, הכּל הוֹמים וּמתרגשים מתּוֹךְ תּנוּעוֹת־ידים והוֹרסים לָגשת אֶל קוֹפּיל, וגיבּוֹר סיפּוּרנוּ צוֹפה בּמַחזה בּריחוּק מקוֹם קצת, וכל החבוּרה נראֵית לוֹ כּסיעה של כּלבים, שהקיפוּ אֶת בּן־מינם: כּוּלם מתמַרמרים ונוֹבחים, אַךְ הנה מתגלה בּרנש חָדש. גבריליֶנקוֹ שׂר־השוֹטרים, גוֹי בּעל־בּשׂר, שכּרסוֹ בּין שיניו וּמַראֶיה מַראֵה חבית. כּשהוּא הוֹלךְ, כּרסוֹ הוֹלכת לפניו וּמזדעזעת. וּמדבּר הוּא על טהרת הלָשוֹן היהוּדית, ורק לפעמים, כּדי לָצאת ידי חוֹבתו, פּוֹלט הוּא גם מלה רוּסית:
– גאֶספּאֶדאַ, גאֶספּאֶדאַ1 לבית הכּנסת! לעבוֹדת־הבּוֹרא! שם תּהוֹמוּ, שם תּשוֹקוּ, שם תּדבּרוּ בּלשוֹן גר־גר־גר, שם ולא כּאן! פּאָזשאַלוּיטי וואֶן, גאֶספּאֶדאַ2
תּוֹךְ כּדי רגע עוֹזב הקהל אֶת קוֹפּיל עוֹרךְ־הדין וּמַקיף אֶת שׂר־השוֹטרים גבריליֶנקוֹ, כּוּלָם מדבּרים אֵליו וּמנַענעים
ידיהם, כּוּלם בּלָשוֹן יהוּדית וכוּלם בּיחד:
– הכיצד, הוֹד מַעלָתךָ?
– רציחה כּזאת!
– היִתּכן?
– היִשָמַע כּזאת?…
מגוֹדל הרעש לא השגיח אָדם בּחתן היוֹבל שלָנוּ, וּכשבּיקש לָגשת אֶל אִשתּוֹ הבּוֹכיה ואֶל ילדיו הרוֹעדים, שנראוּ כּמוּצלים מן האֵש, צריךְ היה לדחוֹק אֶת עצמוֹ אֶל תּוֹךְ הקהל וּלפנוֹת לוֹ דרךְ בּמַרפּקיו. וגם כּשפּינה לוֹ דרךְ בּין הנאספים, לא נגש אֶל חַנה אִשתּוֹ ואֶל הילָדים הרוֹעדים, אֶלָא בּיקש בּעֵיניו התּוֹעוֹת מקוֹם לשבת עליו –
כּל־כּךְ עיפה נַפשוֹ ורפוּ ידיו מכּל אשר עבר עליו בּבוֹקר המשוּנה הזה.
בּהוֹד־מלכוּת, גא ורחוֹק, נשקף השמש בּסוֹפוֹ של קיץ מן השמים הצוֹננים והבּהירים, מַבּיט ממרוֹמיו כּאִילוּ בּלעג על כּתריאֵליבקה ועל בּיצתה ועל בּריוֹתיה המשוּנוֹת, המשוּקעוֹת בּאוֹתה בּיצה, ועל המשפחה האוּמלָלָה, שהוּשלכה מדירתה וּמצל־קוֹרתה וּמתגוֹללת בּחוּץ על מטלטליה, כּריה וכסתוֹתיה, ועל כּל אֵלה הכּתריאֵלים הדלים, המסתּוֹבבים כּאן, המתרגשים וּמתנגחים וּמקנתּרים וּמקללים אִיש אֶת רעהוּ, והכּל בּשביל הפּרוּטה, בשביל הפרוּטה, בּשביל הפּרוּטה…
בּוֹדד ועזוּב לנַפשוֹ, זר וּמוּזר לכּל, יוֹשב גיבּוֹר החזיוֹן הזה על כּיסא, שהוּשלךְ החוּצה עם בּעליו, וּמתיחד עם צערוֹ. אֵין אָנוּ רוֹאִים אֶת דמעוֹתיו, אֵין אָנוּ שוֹמעים אֶת תּלוּנתוֹ, ואפילוּ אנחה אֵינה בּוֹקעת מלבּוֹ. רק עֵיניו הקמוֹת, שצער נעכּר קפא בּהן, מַבּיטוֹת על העֵדה הכּתריאֵלית, וּכאִילוּ תּמיהה נשקפת מהן, וּכאִילוּ הוּא שוֹאֵל אֶת נַפשוֹ: האוּמנם בּהקיץ הוּא רואֶה כּל זאת? האֵין זה חלוֹם?
– הגידוּ, בּני־אָדם טוֹבים, בּבקשה מכּם, מה החלוֹם הזה אשר חָלמתּי?…
וגיבּוֹרנוּ מוֹחה בּכנף קפּוטתוֹ אֶת טיפּוֹת־הזיעה הגדוֹלוֹת והקרוֹת, המתגלגלוֹת ממצחוֹ, המקוּמט קמטים על גבּי קמטים.
הקדמה
בּזמַן האַחרוֹן התחילוּ להתפּרסם בּעוֹלָם כּל מיני ספרי־שימוּש לתיירים, שתּכנם רישוּמי ערים וּמדינוֹת ותיאוּר חַיי יוֹשביהן. ואָמַרתּי אני עם לבּי: בּכל דבר קטן וגָדוֹל הלא מחַקים אנחנוּ אֶת מַעשׂי הגוֹיִים והוֹלכים בּנימוּסיהם – לָמה אֵיפוֹא לא נַעשׂה גם בּדבר הזה כּמתוּקנים שבּהם? לָהם יש ספרים המתארים אֶת עריהם, אֶת חַיֵי פּאריז וּברלין, לוֹנדוֹן וּמוֹסקבה, – לָמה יִגָרע חלקנוּ ולא תּיכּתב גם כּתריאֵליבקה עירנוּ בּכתב הערים?
ואני שלוֹם־עליכם שהוֹרתי ולידתי היוּ בּעיר הזאת ולפני ימים מוּעטים בּאתי לשם להשתּטח על קברי אבוֹתי, שבתּי ואָמַרתּי אֶל לבּי: כּמה אִכּף ואֶגמוֹל טוֹבה לאַחַי וּלאַחיוֹתי הכּתריאֵלים, אשר אִתּם התאָרחתּי וּבחברתם השתּעשעתּי, אִם לא שאוֹדיע טבעם בּעוֹלָם ואֶעשׂה להם שם בּקרב האָרץ? יֵדעוּ־נא כּל יוֹשבי תּבל, כּי גם כּתריאֵליבקה עיר מתוּקנת היא ולא יֶחסַר כּל בּה: לה בּתי־מלוֹן ואַכסַניוֹת, בּתּי־אוֹכל וּבתּי־מַרזח, ואפילוּ תּיאַטרוֹן יֶש לה. לא זוֹ העיר, אשר ידענוּ מימי קדם. ההתקדמוּת הגדוֹלה של העוֹלָם הגָדוֹל פּילסה לָה דרךְ גם אֶל העיר הזאת ושינתה אֶת פּניה מן הקצה אֶל הקצה ־־ ואשר נדרתּי אוֹתוֹ אקיים בּרשימוֹתי אֵלה, ושם קראתי לָהן: “כּתריאֵליבקה החדשה”.
א. קרוֹניתה של כּתריאֵליבקה
בּאתי לכתריאֵליבקה בּמסילת־הבּרזל – כּבר סללוּ לה לעיר זוֹ, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, גם מסילת־בּרזל! – בּעוֹנַת הסתיו, עם בּוֹקר, לפני תּפילת שחרית. בּחוּץ טיפטף גשם דק, שהלךְ ונַעשׂה קמעה־קמעה לבּיצה גסה. בּבית־הנתיבוֹת קידמהּ אֶת פּנַי חבוּרה רבּה של משרתּי אַכסַניוֹת, כּוּלָם יהוּדים בּעלי זקנים צהוּבּים וקפוֹטוֹת צהוּבוֹת וציצי־פחים צהוּבּים על־פּני כּוֹבעים צהוּבּים וּמדוּלדלים.
– דוֹדי, גראנד הוֹטל!
– הוֹטל פראנציה, דוֹדי!
– דוֹדי, פּוֹרטוּגָליה!
– דוֹדי, טוּרקליה!
לאַחַר שנדחַקתּי ויצאתי בּשלוֹם מתּוֹךְ חבוּרה זוֹ של משרתּי אַכסַניוֹת, נפלתּי לתוֹךְ חבוּרה רבּה אַחרת, היא חבוּרת העֶגלוֹנים, כּוּלם בּעלי מַגָפיִם גדוֹלים וּמַגלָבים ארוּכּים. הלָלוּ הקיפוּני מכּל העברים וכמעט קרעוּני לגזרים. אֶחָד מהם, בּחוּר כּהלָכה, הוֹציא מידי אֶת מזוַדתּי בּעל־כּרחי. הרימוֹתי אֶת קוֹלי וצעקתּי צעקה גדוֹלה: “הוֹי כּתבי! הוֹי ניירוֹתי!” חָשוּ שני עֶגלוֹנים אחרים לעֶזרתי ועמדוּ להצילני מידוֹ – וּפרצה מריבה בּיניהם. בּתוֹךְ כּךְ חָטפתּי אֶת מזוַדתּי, התחַמַקתּי מידיהם ושׂמתּי פּעמי אֶל הקרוֹנית, זו קרוֹניתהּ של כּתריאֵליבקה.
– לכאן, אַחַי לכאן! נסיעה בּאגוֹרה אֶחַת! יהוּדי בּאגוֹרת־כּסף! מכּאן ועד קצה רחוֹב הקבּציאֵלים רק אגוֹרה אַחַת בּסךְ־הכּל! כּל יהוּדי בּחָמש פּרוּטוֹת!
הקוֹל קוֹל הקרר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, והוּא אִיש צעיר לימים, שמדבּרוֹ מן הגרוֹן, וילקוּט תּלוּי לוֹ על צוָארוֹ, וכפתּוֹר־נחוֹשת קבוּע לוֹ בּכוֹבעוֹ. לידוֹ ניצב חברוֹ, יהוּדי בּעל קפּוֹטה קרוּעה וּמַגלָב בּידוֹ – הוּא הרכּב של הקרוֹנית. שניהם מוֹרים לי בּידיהם על מין סוּכּה עם חַלוֹנוֹת מנוּפּצים העוֹמדת כּפוּפה לצד אֶחָד, כּמחַשבת לנפּוֹל, – זוֹ הקרוֹנית עצמה. אֶל מוֹט־רתמה אָרוֹךְ עוֹמד אָסוּר סוּס לָבן, דל וּמסוּגָף, כּוֹבש פּניו בּקרקע וּמנַמנם.
– לאַט לךָ, – אוֹמר לי הקרר – פּן תּגוֹף חָלילה רגליךָ. הרצפּה לקוּיה קצת, חסרה קרש. אָנו עוֹמדים בּבדק הקרוֹנית.
אני נכנס לאַט ויוֹשב בּקרוֹנית, מַניח אֶצלי אֶת מזוַדתּי וּמחַכּה עד בּוֹש. צינַת בּוֹקר תּוֹקפת עלי, ואני מַקיש רגל אֶל רגל.
– קרר! – אני אוֹמר אֶל האִיש הצעיר. – הנסע, אִם לא?
– אִם יִרצה השם, – משיב לי הקרר.
– תּן הנה מעט טאבּאק, הוֹי אַתּה, יוֹסיל! – אוֹמר לוֹ הרכּב, הוּא היהוּדי בּעל המַגלָב והקפּוֹטה הקרוּעה.
– לא יבוּלע לךָ, רב כּתריאֵל, גם כּי תּעשן שרשים פּשוּטים! – פּוֹסק לוֹ יוֹסיל הקרר. – הטאבאק הטוֹב יביאךָ חָלילה לידי מיחוּש הראש.
– אַל תּתחכּם הרבּה, זהוּם־אף שכּמוֹתךָ, ותן הנה מעט טאבּאק לציגָריה! – אוֹמר לוֹ כּתריאֵל הרכּב.
והקרר עם הרכּב עוֹמדים לכרוֹךְ אִיש אֶת סיגָריתוֹ.
– אֵימתי נסע? – אני שוֹאֵל שוּב אֶת הקרר.
– היוֹם, – משיב הוּא לי בּקרירוּת־רוּחַ ומַבעיר אֵש לחברוֹ.
אני יוֹשב וּמַמתּין שעה ארוּכּה, עד שמַתחילים להתלקט אֶל הקרוֹנית נוֹסעים בּוֹדדים. ראשוֹן מטפּס ועוֹלה יהוּדי לבוּש פרוָה קרוּעה, רפוּדה מין עוֹר משוּנה, שקשה להחליט, מאֵיזוֹ חַיה הוּא בּא: תֹאמַר שוּעל – לָבן הוּא בּיוֹתר; תֹּאמַר חָתוּל – אָדוֹם הוּא בּיוֹתר. אַחרי היהודי לבוּש־הפּרוָה מַרתּיע ונכנס עוֹד יהוּדי אֶחָד, בּלא פּרוָה, כּוּלוֹ קוֹפא וּבשׂרוֹ רוֹחף מצינה, מתבּוֹנן בּזהירוּת על כּל העברים, נאנח אֶל נַפשוֹ, תּר מקוֹם לעצמוֹ ויוֹשב בּאַחַת הפּינוֹת. אַחרי היהוּדי הקוֹפא נדחָק ונכנס סַל מלא תּפּוּחים וּמאַחרי הסַל – אִשה יהוּדית, מעוּטפת שלוֹש מטפּחוֹת, וּשלוֹשתן פּתוּחוֹת לרוָחה, והכּל רוֹאִים, כּי עניה זוֹ קר לָה מאוֹד.
– פיוּ, רב כּתריאֵל, נהג וָלךְ! – קוֹרא יוֹסיל הקרר אֶל כּתריאֵל הרכּב, שוֹרק לוֹ בּשׂפתיו ליֶתר תּוֹקף, והקרוֹנית זזה ממקוֹמה. עוֹברת היא פּסיעוֹת אחָדוֹת ונעצרת שוּב. נפתּחת דלת הקרוֹנית וּמתגלה ראש אִיש.
– האֵין פּה מֹשה?
– אֵיזה מֹשה? – שוֹאֵל יוֹסיל הקרר.
– בּחוּר בּכוּמתּה! ־־ עוֹנה הראש.
– משרת בּחָנוּת של בּרזל? – שוֹאלוֹ יוֹסיל.
– בחָנוּת של בּרזל! – עוֹנה הראש.
– ידעתּיו! – אוֹמר יוֹסיל הקרר וחוֹזר ושוֹרק להרכּב: – פיוּ, רב כּתריאֵל, נהג וָלךְ!
ואנוּ נוֹסעים שוּב.
– כּרטיס! – אוֹמר לי הקרר. – פּניךָ נראִים לי כּפנים חדשוֹת. ניכּר, שלא מאַנשי מקוֹמנוּ אָתּה? אֶנהגךָ אֵיפוֹא לפוּנדק, לא דווקא הוֹטל, אַךְ בּית נקי, אֵין בּוֹ פּישפּשים… וּלאכילתךָ אַראֶה לךָ מקוֹם מיוּחָד, שיעלה לךָ בּזוֹל ותיהנה.אני מוֹדה לוֹ על כּוונתוֹ הטוֹבה ואוֹמר לוֹ, כּי יש לי מַכּרים פּה. והרי הוּא שוֹאלני: מי הם מַכּרי, מַה טיבם וּמַה מעשׂיהם? אני בּוֹדה לוֹ שם פּלֹוני אַלמוֹני וּפוֹטרוֹ מעל פּני. נפטר ממני, מיד הוּא פּוֹנה אֶל היהוּדי לבוש־הפּרוָה וּמצווהוּ ליקח כּרטיס. היהוּדי לבוּש־הפּרוָה מוֹשךְ בּכתפיו:
– מה זה עלה על דעתּךָ? כּלוּם יש לי אפילוּ פּרוּטה אַחַת לפוֹרטה?
– זאת לךָ הפּעם השלישית בּשבוּע זה, שאַתּה נוֹסע בּלא כּרטיס! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר מתּוֹךְ תּרעוֹמת.
– אִם כּן, רצוֹנךָ שאֵלךְ בּרגל? אוֹ שמא חַייב אני לילךְ ולגנוֹב בּשבילךָ? – משיב לוֹ היהוּדי לבוּש־הפּרוָה אַף הוּא מתּוֹךְ תּרעוֹמת.
יוֹסיל הקרר מניע עליו בּידוֹ וּפוֹנה ממנוּ אֶל היהוּדי הקוֹפא, זה שבּלא פּרוָה. הלה עוֹשׂה עצמוֹ כּמנַמנם.
– שמַע־נא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, כּרטיס!
היהוּדי מַעמיד פּניו כּאִילוּ ניעוֹר וּמשפשף ידיו זוֹ בּזוֹ.
– כּרטיס! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר שנית.
– שמעתּי! – משיב לוֹ היהוּדי בּלשוֹן־הקוֹדש ונוֹשף לתוֹךְ אֶגרוֹפיו.
– מַה תּוֹעיל לי “שמעתּי” שלךָ? – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר בּרוֹגז. – הוֹצא־נא בּמחילה מכּבוֹדךָ, אגוֹרה, ואֶתּן לךְ כּרטיס.
– הס, אַל נא בּאַפּךָ! – אוֹמר לוֹ היהוּדי הקוֹפא. – לָמה נזעקתּ כּל־כּךְ? ראֵה־נא גם ראֵה אֶת זה, מה רמוּ עֵיניו!
– אַל תּדחני בּקש! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר. – מַהר ותן הנה אֶת האגוֹרה!
– האוּמנם? – אוֹמר לוֹ היהוּדי הקוֹפא. – שער־נא בּנַפשךָ, כּי למַעני תּוַתּר מַשהוּ מן האגוֹרה.
– אֶת צרוֹתי אוַתר לָךְ! ־־ אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר.
– יהי לךָ אשר לך! אוֹמר לוֹ היהוּדי הקוֹפא. – יש לי די צרוֹת משלי.
– אִם כּן, אבקש ממךָ סליחה וּמחילה, כּי תּטריח אֶת עצמךָ לָרדת מעל הקרוֹן! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר וּפוֹנה וקוֹרא אֶל הרכּב: – רב כּתריאֵל, עמוֹד!
כּתריאֵל הרכּב עוֹצר אֶת הקרוֹנית להנאתוֹ, וּלהנאת סוּסוֹ – על אַחַת כּמה וכמה.
– בּמחילה מכּבוֹדךָ, שׂא־נא אֶת רגלךָ הימנית! – אוֹמר יוֹסיל הקרר אֶל היהוּדי הקוֹפא. היהוּדי הקוֹפא יוֹשב, מוֹלל בּרגליו, משפשף אֶת ידיו ואֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ.
– המחכּה אַתּה כּי אֶקחךָ אַחַר כּבוד? – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר. – רצוֹנךָ, שאַחזיק בּערפּךָ בּשתּי אֶצבּעוֹת ואַשליךְ אוֹתךָ כּנצר נתעב? המתּן מעט, הנה יבוֹא וולוול המַשגיח, קרוּא הוּא עתּה בּבית הגזבּר שלָנוּ לברית־מילה, – אָז תּקבּל אֶת ענשךָ מידוֹ כּפליִם… רב כּתריאֵל נהג וָלךְ! – קוֹרא הוּא אֶל הרכּב, והקרוֹנית מַרתּיעה ונוֹסעת הלאה.
– אֵין אמת בּאָרץ! – נַענית פּתאוֹם האִשה בּעלת התּפּוּחים. – תַּמה אני ולא אֵדע, בּמה גָרוּע יהוּדי זה מן היהוּדי הלָז, שהלָז רשאי לנסוֹע בּלא כּרטיס וזה אֵינוֹ רשאי? וכי בּשביל שהלָז לוֹבש פּרוָה וזה מהלךְ ערוֹם? האִם יבַלע לך אֶת קצה סַפסלךָ יבַלע לךָ? אוֹ כּלוּם אוֹמר אַתּה, כּי אַחרי מוֹתךָ יציבוּ לךָ מַצבת־זהב יציבוּ לךָ?
– מי מבקש ממךְ, כּי תּעמדי לוֹ למליצת־יוֹשר? – אוֹמר לָה יוֹסיל הקרר. – מַה דמוּת תּדמי אֶת זה ליהוּדי הלָז? אֶת היהוּדי הלָז אני מַכּיר: בּן־טוֹבים הוּא שמָטה ידוֹ. וזה (מַראֶה בּאֶצבּעוֹ על היהוּדי הקוֹפא) – כּלוּם יוֹדע אני, מי הוּא? עני מן השוּק, מַחזיר על הפּתחים!
– ואִם עני הוּא, מַה בּכךְ? – מוֹסיפה האִשה בּעלת התּפּוּחים לעמוֹד בּטענתה. – כּלוּם חַייב אַתּה להשליכוֹ החוּצה? מי לימד אוֹתךָ מנהג מגוּנה זה – להשליךְ אנשים החוּצה?… וּבמה נכתּם עווֹנוֹ כּל־כּךְ? הלא הסוּס הוֹלךְ ממילא העירה – ישב־נא עוֹד יהוּדי אֶחָד! לוּא יהי הדבר בּעֵיניךָ כּאִילוּ כּבר קיבּלתּ עוֹד אגוֹרה אַחַת – וּבכן? כּלוּם בּזה תּשמין אֶת המרק בּזה?
– אבל אֵין אִיש שוֹאֵל עֵצוֹת מפּיךְ! – אוֹמר לָה יוֹסיל הקרר. – אִם אַתּ לוּא שמעיני, קוּמי וּתני אגוֹרה שלָךְ וקבּלי כּרטיסךְ!
– אוֹי, יהוּדים! – קוֹפצת האִשה ממקוֹמה וטוֹפחת על שׂמלָתה. – אבל מראש ידעתּי, כּי גם ממני יבקש תּוֹאנוֹת! אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא ידעתּי זאת!
– אֶלָא מַה סבוּרה היִית? – אוֹמר לָה יוֹסיל הקרר. – כּי אוֹליךְ אוֹתךְ חינם?
– מַה פּירוּש, אַתּה תּוֹליךְ אוֹתי? – אוֹמרת האִשה. – הקרוֹן מוֹליכה אוֹתי, ולא אַתּה! תּלה לעצמוֹ כּפתּוֹר של נחוֹשת וּמשוֹל יִמשוֹל בּנוּ! הלא זוֹכרת אני עדיִין, עֵת היִית ריש־דוּכנא על־יד לייזר־הירש הדרדקי, נוֹשׂא על כּתפיךָ אֶת התּינוֹקוֹת אל בּית־רבּם עִם פּכּים קטנים לפּת־שחרית, – ולָמה תּסַפּר לי סיפּוּרי־אַגָדה על כּרטיסים?…
– מַה תֹּאמר על עסקי המוּצלָחים? – אוֹמר לי יוֹסיל ויוֹשב על־ידי. – כּךְ הם כּוּלָם, כּפי שרוֹאוֹת עֵיניךָ: מי שיש לוֹ וידוֹ מַשׂיגה לשלם – הוֹלךְ בּרגל, וּמי שאֵין לוֹ – נוֹסע בּקרוֹן. וּמזה אַתּה מצוּוה להתפּרנס וּלכלכּל שׂיבתה של אֵם זקנה עִם אָחוֹת עניה, אַלמנה מאִישה… הרוֹאֶה אַתּה אֶת זוּג המַגפים האֵלה? (מרים לנגד עֵינַי אֶת מַגָפיו). אַף הם פּצוּ פּיהם וּמבקשים אוֹכל…
פּתאוֹם נשמַע קוֹל נפץ אַדיר וּמחי יצוּלים של שתּי עגלוֹת הפּוֹגעוֹת זו בּזוֹ, ואַחַר – קוֹל התנַגשוּת סוּסים ונַחרתם. שתּי קרוֹניוֹת נפגשוּ פּנים אֶל פּנים בּמסילה אַחַת, זוֹ מכּאן וזוֹ מכּאן. מיד ניתכוּ קוֹלוֹת נזיפה וּקלָלוֹת נמרצוֹת משני הצדדים:
– ישלח בּךָ אלוֹהים אֶת החלירע, ואֶת המַגפה, וּמיתה משוּנה! יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיך עד תּרח הזקן!…
– למעמקי שאוֹל תּרד בּעצמךָ, אַתּה וּקרוֹנךָ וסוּסךָ! וּמוּטב שיִכּנס תּחילה הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיךָ, שאַתּה קוֹדם!
– מי יגלה תּבַלוּל מעֵיניךָ, סוּמא שכּמוֹתךָ? הלא ראית, כּי אני נוֹסע על ימין – והיה עליךָ לפנוֹת על שׂמֹאל!
– היכן מצאת כּתוּב, מוּכּה־שחין שכּמוֹתךָ, שאַתּה צריךְ לנסוֹע על ימין ואני על שׂמֹאל? שמא נַהפוֹךְ אֶת הקערה על פּיה: אני על ימין ואַתּה על שׂמֹאל?
– בּהמה אַתּה! הלא לכךְ סללוּ לָנוּ שתּי מסילוֹת: אני לכאן ואַתּה לכאן!
– חמור אַף אַתּה! היכן מצאת כּתוּב, שאַתּה לכאן ואני לכאן? שמא נַהפוֹךְ אֶת הקערה על פּיה?…
– היוֹדע אַתּה אֶת אשר אומַר אֵליךָ? יִקחם אוֹפל, אוֹתם ואֶת מסילוֹתיהם ואֶת קרוֹניוֹתיהם גם יחד! ואַתּה, כּתריאֵל מַחמַל־נַפשי, תּן הנה טאבּאק לציגָריה, אִם נמצא תּחת ידךָ. יעלוּ כּוּלָם על מוֹקד אֶחָד!… מַה שלוֹם זקנתךָ? כּבר עמדה מזעפּה?
– אַל תּשאַל לשלוֹמה. זוֹ לא תּנוּח ולא תּשקוֹט אֶלָא בּשנתה. וּמה חדשוֹת אִתּךָ? אֵימתי תּוֹריד אֶת הסייח השׂרוּק מעל האֵבוּס לחַנכוֹ בּמצווֹת?
– יוֹרידהוּ אלוֹהים לבאֵר־שחת ויחַנכוֹ בּיִסוּרי גהינוֹם! ירא הוּא אֶת השוֹט כּמפּני מַלאַךְ־המות… גפרוּר יֶש לךָ? תּן אֵש!
וכךְ נכנסים שני הרכּבים בּשׂיחַת־סוּסים של בּעלי־עגלה, ואַף שני הקררים עוֹמדים וּמשתּעים זה עם זה על עסקיהם בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת. עד שבא וולוול המַשגיח מבּרית־מילה, כּוּלוֹ שׂמח וטוֹב־לב, וּמַפסיק שׂיחָתם בּשאוֹן־עליזים:
– חֶבר לצים, יִכּנס בּכם הרוּח מפּניכם וּמאחוֹריכם! שוּב עירבתּם אֶת התּחוּמים? אַשריכם שלבּי טוֹב עלי היוֹם אַחרי בּרית־המילה, שעשׂה לָנוּ מוֹטי הגזבּר שלָנוּ! השוֹמעים אַתּם ילָדים? בּרית־מילה ערךְ זה לכבוֹדנוּ – הלוַאי יִכּנס הרוּח בּעפר אָביו! לא חינם הוּא יוֹשב סמוּךְ לקוּפּת הכּסף. גם אני היִיתי מתאַוה לשוּלחָנוֹ של גזבּר, לא שאֶהיֶה מַשגיח על כּרטיסים, רץ כּל ימי אַחר הקרוֹן, כּכלב רעב אַחר פּריץ עני… יהוּדים! מה אירע לָכם כּאן? שוּב תּקלָה? שוּב התנַגשוּת? אַיֵה אֵיפוֹא עֵיניכם, חדלי־אִישים? אַשריכם, שלא נוּפּצוּ העגלוֹת לשבבים… בּקיצוּר, יֵלכוּ הנוֹסעים לכל הרוּחוֹת, ואַתּם תּיכּנסוּ אֶל הקרוֹניוֹת ותשוּבוּ שניכם לבית־הנתיבוֹת… רב כּתריאֵל מַחמַל־נַפשי! קוּם־נא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, והעבר אֶת סוּסךָ מפּנים לאָחוֹר ושוּב לבית־הנתיבוֹת, ורב עזריאֵל יתנַהל לאִטוֹ מאַחריךָ.
– לָמה נפל הגוֹרל עלי? – אוֹמר כּתריאֵל. – יעביר־נא עזריאֵל אֶת סוּסוֹ מפּנים לאָחוֹר וישוּב העירה, ואני אֶתנַהל לאִטי מאַחריו.
– רב עזריאֵל מַחמַל־נַפשי! – אוֹמר המַשגיח. – קוּם־נא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, והעבר אֶת סוּסךָ ושוּב העירה.
– אבל לא בּאָלף רבּה! – אוֹמר עזריאֵל. – נוֹחַ לי, שכּתריאל יעביר אֶת סוּסוֹ וישוּב לבית־הנתיבוֹת! אֵין הוּא חוֹלה!
– גם כּי אֵדע, כּי אָמוּת בּמקוֹם הזה, – אוֹמר כּתריאֵל – לא אָשוּב לבית־הנתיבוֹת!
– גם כּי אֵדע, כּי פּה תּהיֶה קבוּרתי, – אוֹמר עזריאֵל – לא אָזוּז ממקוֹמי!
– כּל חלוֹמוֹתי הרעים יחוּלוּ על ראשכם! – מתערבת האִשה בּעלת התּפּוּחים, חוֹטפת אֶת סַלָה ויוֹרדת מעל הקרוֹנית. – נסיעה נאָה היא זוֹ! ועוֹד אגוֹרוֹת הם מבקשים להם. אִילוּ אָמַרתּי לָלכת בּרגלי, הלא היִיתי כּבר בּעיר לא פעם אַחַת, אֶלָא שש פּעמים! קרוֹנית תּיקנו לָהם בּכתריאֵליבקה! לא קרוֹנית היא זוֹ, אֶלָא מגינַת־לב, ללעג וּלקלס, טפוּ…
“אֵין לי אֵיפוֹא – אני אוֹמר בּלבּי – אֶֶלָא ליטוֹל אֶת מַקלי ותרמילי ולעלוֹת העירה בּרגל”…
לקחתּי בּידי אֶת מזוַדתי וּפניתי, בּמחילת כּבוֹדי, לָלכת בּרגלי. והנה הדבּיקתני מאחוֹרי חבוּרת העֶגלוֹנים בּקוֹל תּרוּעה וּשריקה וצהלת־מנצחים:
– בּרוכים ההוֹלכים! תּחזקנה רגליךָ!… וּבכן? מאַסתּ בּסעוּדת עניִים? מיאַנתּ לנסוֹע עם בּעל עגָלה פּשוּט? לקרוֹנית נכסַפתּ, לקרוֹניתה של כּתריאֵליבקה? עכשיו נחה דעתּךָ!… תּן שבח והוֹדיה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שיצאת משם בּשלוֹם ולא נַעשׂית חביתּה של בּיצים… התכּבּד־נא דוֹדי, טפּס ועלה לעגָלה עם המזוָדה אשר בּידךָ, בּחַר לךָ בּכל עגָלה אשר תּחפּוֹץ, אנשים אַחים אנחנוּ, כּיס אֶחָד לכוּלָנוּ, כּל יִשׂראֵל קבּצנים!…
אני מטפּס ועוֹלה עם מזוַדתי על אַחַת העגָלוֹת ונכנס לכתריאֵליבקה בּרוֹב פּאר והדר.
ב. מלונותיה של כתריאליבקה
– רצוֹנךָ, שיעלה לךָ בּזוֹל ותשׂבּע כּף נַחַת, – הרי אני מביאךָ לפוּנדק אֶחָד הגוּן! – כּךְ אוֹמר לי בּעל־העגָלה שלי, נוֹהגני וּמביאֵני עד בּית בּעל שתּי קוֹמוֹת, שטיח כּתליו מתקלף ונוֹשר, ואני קוֹרא מעל פּתח הבּית שלט משוּחַ בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: “הוֹטל טוּרקליה”. בּעל־העגָלה דוֹפק בּמַגלָבוֹ על הדלת וקוֹרא בּקוֹל:
– נח! נח! אַיֶכּה לכל הרוּחוֹת? פּתח אֶת הדלת! העליתי לךָ לויתן!…
לקוֹל דפיקתוֹ נפתּחת הדלת וּמתגלה יהוּדי גוּץ שקוֹראים שמוֹ נח – הוּא שוֹמר־הסף של המלוֹן. הלָה חוֹטף מידי אֶת המזוָדה, בּלא נטילת רשוּת ממני, נוֹשׂא אוֹתה על־פּני המַעלוֹת אֶל הקוֹמה העֶליוֹנה ושוֹאֵל אוֹתי בּדרךְ־הילוּכוֹ:
– בּמה, למשל, אַתּה רוֹצה? בּחדר עם נגינה, אוֹ בּלא נגינה?
– נגינה זוֹ מַה טיבה? – אוֹמר אָני.
– נגינַת האַקטוֹרים. כּאן מתאַכסנים אֶצלנוּ האַקטוֹרים של התיאַטרוֹן היהוּדי. וּמוּלָם מתאַכסן אֶצלנוּ חַזן שבּא מליטה עם שנים עשׂר משוֹררים. ליוֹם השבּת בּא. אָמרוּ: החַזן חַזן לא־רע. חַזן משוּבח מאֵין כּמוֹהוּ!
– אֶפשר, – אני אוֹמר – שהחַזן חַזן משוּבּח הוּא מאֵין כּמוֹהוּ, ואַף־על־פּי־כן מוֹחל אני על העוֹנג הזה. מוּטב שתּתּן לי חדר בּלא נגינה.
– כּרצונךָ! – אוֹמר לי נח שוֹמר־הסַף. – יכוֹל אני לתת לךָ חדר אַחר, כּכל אשר תּבחָר. אבל אִם יִקרה אוֹתךָ שם מקרה לא־טהוֹר, לא עלי תּהיֶה תּלוּנתךָ אַחַר־כּךְ.
– מַה פּירוּש – אני אוֹמר – מקרה לא טהוֹר?
– למשל, – הוּא אוֹמר – שמא יעקצוּךָ.
– מי – אני אוֹמר – יעקצני?
– מי יעקצךָ? – אוֹמר הוּא. – אני לא אֶעֶקצךָ. מוּבטח לךָ, כּי מצוֹא יִמצאוּ כּאֵלה, אשר יעקצוּךָ. אָמנם בּדקוּ אֶת המיטוֹת בּערב פּסח, אַךְ כּלוּם לא עלה בּידם, ואפילוּ נפט לא הוֹעיל…
– מכּיוָן שכּךְ, – אני אוֹמר – תּן לי חדר עִם נגינה!
ונח שוֹמר־הסַף מַכניסני לתוֹךְ חדר אָפל, כּוּלוֹ ספוּג ריח משוּנה, כּפוּל שלוֹשה: של עוֹר לח שעוּבּד זה־עתּה, של קישוּאִים רקבים ושל עשן מַאחוֹרקה, ועד שאני מתבּוֹנן על סביבוֹתי, לָדעת מקוֹמי אַיִי, נזדרז נח ועמד לטפּוֹחַ בּידיו על אֵיזה דבר המתעלם מן העין, כּמי שטוֹפח על כּר רך לנַעֵר נוֹצוֹתיו ולעשׂוֹתוֹ יפה למשכּב. בּשעת טפיחה מדבּר נח אֶל עצמוֹ וּמקלל אֶת מי־שהוּא קלָלוֹת נמרצוֹת:
– אִי לָךְ, לא־יִצלח שכּמוֹתךָ! עֵגל־מַרבּק! שוֹר אָבוּס! אִילָן סרק! חוֹמץ בּן יין! תּפל מבּלי מלח! הנה אָקוּם ואַצליף לךָ על־פּני הסיר הנפוּחַ שלךָ, וזעוּ הטוֹחנוֹת בּחניכיךָ, וחשכוּ הרוֹאוֹת בּארוּבּוֹתיךָ!… כּל העוֹלָם כּוּלוֹ נוֹסע ממסילת־הבּרזל, ואוֹהב־תּנוּמוֹת זה התכּנס לתוֹךְ המיטה בּמַגָפיו הגסים, השתּטח תּחת גפנוֹ ותחת תּאֵנתוֹ של אָביו ושוֹכב למַעצבה! משרת נאֶה! כּלוּם חוֹלה היִית ולא עצרתּ כּוֹחַ לפתּוֹח עד עתּה אֶת התּריסים? אוֹ לשפּוֹת אֶת המיחָם? אוֹ לצחצח אֶת נַעלי האַקטוֹרים? אוֹ לפַנוֹת אֶת חַדרם של החַזן והמשוֹררים? קוּמה, עצל, התנעֵר ורד למַעמַקי האדמה!
ורק כּאן התבּוֹנַנתּי וראִיתי לפנַי בּחוּר מגוּשם עם מַגָפיִם גסים, משוּחים יפה בּעיטרן, וּמיד נתחַור לי, מאַיִן בּא הריח החָריף. אֶת מַכּוֹת־הלחי, שספג הבּחוּר מידי שוֹמר־הסף (הטפיחוֹת הנזכּרוֹת למַעלה מַכּוֹת־לחי היוּ), הבליע בּנעימה, מחה פּיו, כּאילוּ לא פּעלוּ לוֹ אָון, פּתח אֶת תּריסי החַלוֹן, הציץ בּי ונתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק.
– ראֵה־נא גם ראֵה ילוּד־אִשה זה! – אוֹמר לי שוֹמר־הסַף. – שמא יוֹדע אַתּה, לצחוֹק מַה זה עוֹשׂה? אֵין זאת כּי־אִם נעמוּ לוֹ מַכּוֹת־ הלחי על לבּוֹ הריק!… עוּרה, עצל, הזדרז ורד למַעמַקי האדמה! בּחוּר מזוּהם שכּמוֹתךָ! זוֹלל־בּוּלבּוּסים! בּוֹלע־אִיטריוֹת! חוֹטף־כּעכים שכּמוֹתךָ!…
ונח שוֹמר־הסַף מַעניק לוֹ סטירה יפה בּמַפרקתּוֹ, אוֹחז בּוֹ ומַשליךְ אוֹתוֹ לאחוֹרי הדלת והמזוּזה.
– בּחוּר ישר מאוֹד! – אוֹמר לי תּיכף לכךְ נח שוֹמר הסַף. – אֶלָא עצל בּמקצת ושטוּף בּשינה. בּלא מַכּוֹת־לחי לא תּעירהוּ לעוֹלָם! עוֹבד הוּא, עלוּב־נפש זה, עבוֹדת־פּרךְ, וכל מַה שהוּא משׂתּכּר הריהוּ נוֹתן לאחוֹתוֹ. בּעמל רב פּיתּיתיו, כי יתפּוֹר לעצמוֹ זוּג מַגָפים… מה תּצווה לתת לךָ לפת־שחרית? מַאפה־תּנוּר חַם, כּעכי־בּיצים, רקיקים בּפּרג, או חררוֹת כּתריאֵליות?
ונח שוֹמר־הסַף פּוֹנה ממני וּמתעלם.
– דוֹדי! כּבר התפּללתּ שחרית היוֹם? – אוֹמר אֵלי בּן־אָדם זר ונוֹעֵץ ראשוֹ בּפתח חַדרי.
– לָמה לךָ לָדעת זאת? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.
– בּקשה לי אֵליךָ – אוֹמר הוּא.
– מי אָתּה? – אני שוֹאל אוֹתוֹ.
– יהוּדי, – אוֹמר הוּא – אִיש זר, לא מאַנשי המקוֹם. רוֹצה היִיתי לשאוֹל ממךָ אֶת הטלית והתפילין שלָךְ. אֶת שלי גנבוּ ממני זה אֶתמוֹל כּאן, בּאַכסַניה זוֹ.
זה יוֹצא, וּבפּתח ננעץ ראש אַחר, בּלא כּוֹבע, והוּא מדבּר בּבת אַחַת כּמה לשוֹנוֹת – רוּסית, פּוֹלָנית ויהוּדית:
– ראזניךְ טוֹבארוֹב, פּריץ, כּל מיני סחוֹרוֹת! גרבּים טוֹבים! זימובי ריֶנקאוויטשקי, כּפפוֹת של חוֹרף, סחוֹרה מוּבחרת בּזוֹל! בּחצי־חינם, יאק בּוֹגא קוֹחַאם, כּשם שאני יהוּדי! קנה לךָ גרבּים חצי התּריסר, לכל הפּחוֹת!… הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יאריךְ ימיךָ!… לא ידעתּי, מי אַתּה ־־ יהוּדי אוֹ אֵינוֹ יהוּדי? יֶש אשר יִקָרה לפנַי פּריץ מפּריצי המקוֹם, ואני מדבּר אֵליו שעה ארוּכּה בּלשוֹננוּ היהוּדית, וסוֹפי נוֹחל חרפּה. לפיכךְ נמלכתּי ואָמַרתּי לעצמי: הבה אנַסה לדבּר פּוֹלָנית ורוּסית ואַשכּנַזית. מבין אני, בּרוּךְ השם, בּכל הלשוֹנוֹת… בּכפפוֹת טוֹבוֹת וחַמוֹת אֵין אַתּה רוֹצה?… אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּעֵיניךָ, היִיתי לפנים סוֹחר גָדוֹל, נוֹסע אֶל הירידים הגדוֹלים: ליארמיליניץ, לפרוֹסקוּרוֹב וּלפּוֹלטאווה… ויוֹתר מזה אֵינךָ רוֹצה אֵיפוֹא כּלוּם?… חתיכת סַבּוֹן? מַסרק טוֹב מן המעוּלים? לא? תּוֹדה לךָ על הפּדיוֹן. החיִית אֶת נַפשי ואֶת נפש ילָדי… ואַף־על־פּי־כן, אֶפשר שתּקנה לךָ מברשת טוֹבה? אוֹ עניבה נאָה? אוֹ עוֹד חצי תּריסר גרבּים, ואַפחית לךָ ממחירם?… לא? אֵינךָ רוֹצה? אִם כּן אֵיפוֹא, היה שלוֹם!
היהוּדי חוֹטף כּוֹבעוֹ ויוֹצא. אַחריו נכנס יהוּדי אַחר, אַךְ זה כּוֹבעוֹ בּראשוֹ.
– קנה מידי גרבּים, דוֹדי, גרבּים טוֹבים, בּזוֹל!
– אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים. – אני אוֹמר. – תּוֹדה!
– מה פּירוּש – הוּא אוֹמר – אֵין לךָ צוֹרךְ בּגרבּים? והלא קנית זה־עתּה חצי תּריסר גרבּים מידי הלָז! גם אני יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנים. שני נערים לוֹמדים בּאַסכּוֹלָה, אֶחָד עוֹבד אֵצל בּעל־מלאכה, והקטנים בּבית־רבּם… רב תּוֹדוֹת לָךְ. היה שלוֹם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ישלם לךּ כּפלים!…
זה יוֹצא, ויהוּדי אַחר בּא. גבה־קוֹמה, דל־בּשׂר וּפניו נבהלים.
– אִם יש אֶת נַפשךָ לקיים מצוָה, שלא תּצטרךְ לָצוּם בּתשעה בּאָב, – קנה מידי שיוּר של גרבּים בּמקח השוה. נשתּיירוּ לי כּמה תּריסרים גרבּים.
– אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים! – אני אוֹמר, – יֶש לי גרבּים למַדי!
– אני מוֹכרם לךָ למַטה מכּפי שוים, – אוֹמר הוּא. – אֵין אני עוֹמד עמךָ על המקח. תּן כּמה שתּתּן, הלוַאי יִתּן לךָ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּריאוּת־הגוּף ואריכוּת־ימים!… יש לי בּן בּגימנַאסיה, והרי הוּא גוֹמר לימודיו בּשנה זוֹ, מתכּוון להשתּלם בּלימוּדי דוֹקטוֹר. “שוּב לא תּצטרךְ, אַבּא, הוּא אוֹמר, לעמל נַפשךָ כּל כּךְ; אני אֶהיֶה עמל, ואַתּה, הוּא אוֹמר, תּנוּח קצת”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, בּני. אֶלָא לפי־שעה אני צרךְ לסַעדוֹ פּעם בּפעם בּקרבּוֹנים שלוֹשה, אַף כּי גם הוּא משׂתּכּר, בּלא עֵין הרע, בּעֶרכּךָ עשרה קרבּוֹנים לחוֹדש… היה שלוֹם וּבכל אשר תּפנה תּצליח!
אַחרי יהוּדי זה בּאה אִשה יהוּדית וּמטפּחת טוּרקית על שכמה, והיא מדבּרת בּניגוּן:
– האַתּה הוּא האוֹרח מיהוּפּיץ?
– כּן. וכי מַה לָךְ?
– שמַעתּי אוֹמרים עליךָ, כּי בּאת לכתריאֵליבקה לקנוֹת גרבּים, והבאתי לךָ תּריסרים אחָדים לדוּגמה. יש לי בּית־חרוֹשת לגרבּים. זה לי עֶשׂר שנים שאני עוֹבדת בּגרבּים.
– מי זה הגיד לךְ, – אני אוֹמר – כּי קוֹנה אני גרבּים? לא בּאתי לכאן לקנוֹת גרבּים, ואֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים!
ואוּלם היהוּדיה אֵינה שוֹמַעת אֶת דברי ועוֹשׂה אֶת שלָה: מדבּרת בּלי מַעצוֹר, טוֹחנת כּטחנה.
– הגרבּים שלי יצאוּ לָהם מוֹניטין בּכל כּתריאֵליבקה! הביטה וּראֵה טיבוֹ של גרב!… מַה תֹּאמר לגרב זה?
– אבל, בּשם אלוֹהים! – אני צועֵק. – אֵין אני קוֹנה גרבּים! אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים!
– והלא פּה – היא אוֹמרת – מוּנחים גרבּים לפניךָ!
– אֶת הגרבּים האֵלה הבאתי אני למכירה! – אוֹמר אני והוֹלךְ ללַווֹת אֶת היהוּדיה ונוֹעֵל אַחריה אֶת הדלת, מחשש, שמא יביאוּ לי גרבּים. – מי דוֹפק שם?
– אני הוּא! – עוֹנני קוֹל מאַחרי הדלת.
– מי הוא “אני”? – אני שוֹאֵל וירא לפתּוֹח אֶת הדלת, פּן יביאוּ לי גרבּים. – מי הוּא הדוֹפק?
– דויד! – עוֹנה הקוֹל.
– אֵיזה דויד?
– דויד שפּאן!
– מי הוּא זה ואֵיזה הוּא דויד שפּאן?
– דויד שפּאן הסוֹכן!
– מַה לךָ פּה? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ. – שמא גרבּים?
– צריךְ אַתּה – הוּא אוֹמר – לגרבּים? אִם כּן אֵצא לבין החנוּיוֹת ואָביא לךָ כּרגע גרבּים!
– לא! לא! – צועֵק אני, – אֵין אני צריךְ לגרבּים!
פּוֹתח אני אֶת הדלת, והנה נח שוֹמר־הסַף בּא לקראתי, כּוּלוֹ טעוּן מיני מַאפה שוֹנים – חַלוֹת־לחם וּכּעכים, עוּגוֹת וּרקיקים, לחמניוֹת וַחררוֹת.
– למי כּל הכּבוּדה הזאת? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.
– אַל־נא תּתעצב אֶל לבּךָ, – אוֹמר נח – לכּלבים לא נַשליךְ אֶת כּל זאת חָלילה. יֵש, בּלא עֵין־הרע, הרבּה פּיוֹת לאכוֹל. אני עצמי יֶש לי ששה נַקרנים שלי התּוֹבעים מזוֹנוֹת, מלבד שני יתוֹמים עלוּבים ילידי־חוּץ… ואַתּה מוּטב שתּגיד לי, מַה טיבה של בּריה משוּנה שכּמוֹתךָ? אִם צריךְ אַתּה לגרבּים, לא יכוֹלת להגיד לי? לא לדוידל שפּאן, שהוּא יֵלךְ להביא לךָ גרבּים?
– מי זה ציוָהוּ – אני אוֹמר – להביא גרבּים?
– אֵינני יוֹדע, – אוֹמר נח – מי ציוָהו; אני בוַדאי לא ציויתיו. הנה יביא לךָ דוידל־גנב גרבּים – ותאוֹרנה עֵיניךָ! גרבּיה של כּתריאֵליבקה!…
לדברים אֵלוּ נפתּחת הדלת ואֶל החדר נכנס יהוּדי שמן, בּעל לחָיים אדוּמוֹת וּפנים מזיעים, וּמקטרת קטנה תּקוּעה לוֹ בּפיו. אני קם בּלי התמַהמה, אוֹחז בּידוֹ וּמַגישוֹ אֶל הדלת.
– לךְ בּשלוֹם על גרבּיךָ לכל הרוּחוֹת הטוֹבוֹת! אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים!
– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! – קוֹרא אֵלי נח שוֹמר־הסַף. – לָמה תּגָרש אֶת כּבוֹדוֹ? הלא זה בּעל־האַכסַניה שלָנוּ!
– האוּמנם? אִם כּן, סלח לי, – אני אוֹמר אֶל בּעל־הבּית ונוֹתן לוֹ שלוֹם וּמַגיש לוֹ כּיסא. – כּסבוּר היִיתי, כּי אַתּה הוּא אוֹתוֹ היהוּדי, אשר רץ להביא לי גרבּים. אַךְ זוֹ פּוּרענוּת! הקיפוּני בּגרבּים! מַבּוּל של גרבּים הציפוּ עלי! שב־נא, בּבקשה ממךָ.
– תּוֹדה! יכוֹל אני לעמוֹד! – אוֹמר לי בּעל־הבּית ויוֹשב ממוּלי וּמפעפּע אֶת עשן מקטרתּוֹ. – מאַיִן בּא יהוּדי? מיהוּפּיץ? יש לי שם מוֹדע וּמַכּר בּיהוּפּיץ. כּלומַר, עכשיו שוּב אֵינוֹ יוֹשב בּיהוּפּיץ – עבוֹר עבר משם זה־כּבר, חוֹששני, אִם לא לפני שמוֹנה עֶשׂרה שנה, ואוּלי גם למַעלה מזה… אָמרוּ, לאוֹדיסה עבר. יש לוֹ שם קרוֹבים בּאוֹדיסה, ולָהם לשכּה של חיטים. ולא לשכּה אַחַת, אֶלָא שתי לשכוֹת: האַחַת בּאוֹדיסה, והשנית בּניקוֹלאיֶב. הלשכּה האוֹדיסאִית מַצליחָה, ואִילוּ הלשכּה הניקולאיֶבית אֵינה מַצליחָה כּל־כּךְ, לפי שניקוֹלאיֶב לָקתה עתּה, לָקתה מאוֹד… אָמרוּ, תּיאוֹדוֹסיה גָרמה לכךְ – מפּני הנמל, שתּיקנוּ בּתיאוֹדוֹסיה. עיר הגוּנה נעשׂתה תּיאוֹדוֹסיה בּימינוּ. יש לי גם בּתיאוֹדוסיה מַכּרים. אָמרוּ, עיר יפה היא עתּה תּיאוֹדוֹסיה!…
רוֹאֶה אני, כּי לא יִהיֶה קץ לדברים, ואני מַפסיקוֹ בּאֶמצע ושוֹאֵל אוֹתוֹ:
– מה היה בּדעתּי לשאָלךָ? כּן. לָמה קראת לאַכסַניה זוֹ שלךָ בּשם “טוּרקליה”?
– זוֹכר אני אֶת תּיאוֹדוֹסיה, – משיב לי בּעל־הבּית – כּשהיתה עדיִין עיירה קטנה. אני עצמי, עליךָ לָדעת, מבּני המקוֹם ההוּא, יליד בּיסאראבּיה אני, מעיירה קטנה וּשמה דוּבּוֹסַארי. כּלוֹמַר, נוֹלוֹד נוֹלדתי בּביֶלצי… האם היִית מימךָ בּביֶלצי? עיר יפה בּיֶלצי. אַךְ מה עֵרךְ לָה בּפני קישינוֹב?…
– טענוֹ חיטים והוֹדה לוֹ בּדגים מלוּחים! – מתערב נח שוֹמר־הסַף מרחוֹק. – רשאי אַתּה להגבּיה קצת אֶת קוֹלךָ בּאָזני בּעל־הבּית, לפי ששמיעתוֹ לקוּיה ואֵינוֹ מַשגיח בּבת־קוֹל…
אני מרתּיע עצמי סמוּךְ לבעל־הבּית וצוֹוח על אָזנוֹ בּקוֹל רם:
– שוֹאֵל אני, לָמה נקראָה האַכסַניה שלךָ בּשם משוּנה כּזה?
– למה תּצעק כּל־כּךְ? – אוֹמר הוּא לי. – אֵין אני חירש!… שם משוּנה, אָמַרת? בּמה הוּא משוּנה? “אִינטליה” שם יפה הוּא? “פּוֹרטוּגליה” שם יפה הוּא? ו“טוּרקליה” לא מצאה חן בעֵיניךָ?!… אֶת כּל השמוֹת ההם כּבר קדמוּ אחרים ונטלוּ לָהם, ולָכן קראתי אֶת האַכסַניה שלי על שם התּוֹגָר… כּן, בּמה אֵיפוֹא אני עוֹמד? בּקישינוֹב! והאנשים אשר בּה?… אֶצלנוּ בּביסַאראבּיה, עליךָ לָדעת, גם האנשים אחרים הם! וגם האכילה אכילה אַחרת היא!… אֶצלנוּ בּביסַאראבּיה, אָדם שמסב לסעוּדה, מַגישים לוֹ, ראשית כּל, אֶת הדגים הטוֹבים מן הנהר הטוֹב. אַחַר־כּךְ – אֶת האַליה, חתיכה ראוּיה להתכּבּד של אַליה נאָה וּשמנה. אַחַר־כּךְ נוֹתנים לפניו על הקערה הגדוֹלה אֶת המַאמַאליגה הרכּה והטוֹבה, שחוֹתכים אוֹתה בּחוּט הגָדוֹל לרחבּה. אַחַר־כּךְ מביאים אֶל השוּלחָן אֶת הסוּפגָניוֹת החַמוֹת והטוֹבוֹת, ולוֹגמים אַחריהן לגימה הגוּנה מיין־בּיסַאראבּיה הטהוֹר והטוֹב, המשׂמח לבב אנוֹש, וּמקנחים אֶת הסעוּדה בּחוּמצה המתוּקה והטוֹבה, זוֹ מין קיטנית…
וּבעל־הבּית לוֹקק שׂפתיו בּשעת מַעשׂה וּמעוֹרר בּקרבּי תּיאָבוֹן רב. וּבה בּשעה שבּעל־הבּית מַנעים דיבּוּרוֹ על מַאכלי בּיסַאראבּיה, נשמע מעֵבר החדר מזה קוֹל זמרתוֹ של החַזן הליטאי, המסַלסל גרוֹנוֹ, צוֹרח ועוֹשׂה כּל מיני עוָיוֹת משוּנוֹת:
יִשְׂמְחוּ בְ־
מַלְכוּתְךָ שוֹ־
מְרֵי שַבָּת וְ־
קוֹרְאֵי עֹנֶג!…
והמקהלה המלוָה אוֹתוֹ מתחַלקת לשנַיִם; החצי האֶחָד מזמר כּנגדוֹ:
טוּרָרִירְל! טוּרָָרִירְל!
טוּרָרִירְל! טוּרָרִירְל!
והחצי השני מסַיע אַחריו:
פִּים־פָּם!
פִּים־פָּם!
ומעֵבר החדר מזה נשמע קוֹל זמרת האַקטוֹרים:
רַגְּלַיִם קְטַנּוֹת!
קְטַנּוֹת, רַעֲנַנּוֹת!
רַעֲנַנּוֹת, שַאֲנַנּוֹת!
הוֹלְכוֹת מַעֲדַנּוֹת!
והבּחוּר המשרת, המצחצח נעלים מאַחרי דלת חַדרי רוֹקק מדי פּעם בּפעם על המברשת וּמזמר אַף הוּא זמר משלוֹ:
יֶש־לִי חוֹתֶנֶת
וְהִשִּׂיאָה אֶת בִּתָּהּ
לְזוֹלֵל וְסוֹבֵא
הַמְכַלֶּה אֶת פִּתּהּ!
ועוֹד זמר אֶחָד מַגיע לאָזני: קוֹל אִשה, המקללת אֶת בּעלה. הקוֹל קוֹל בּעלת־הבּית, המבקשת אֶת בּעל־הבּית בּכל חַדרי האַכסַניה ואֵינה פּוֹסקת מקלל אוֹתוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת, שמסַימוֹת על־פּי רוֹב בּחרוּזים:
– הווָה על צרה, מַכּה וכּפּרה! מהוּמה וּבהלה, בּכי וילָלָה! חוּרבּן וּשׂרפה, דבר וּמַגפה!
– התּסעד עִם בּעל־הבּית ועִם בּעלת־הבּית? – אוֹמר אֵלי נח שוֹמר־הסַף, בּעמדוֹ בּפּתח – אוֹ תּלךְ לסעוֹד בּמסעדה?
– בּמסעדה! – אני אוֹמר. – בּמסעדה!…
ג. מסעדוֹתיה של כּתריאֵליבקה
– “כּשר. בּכאן אוֹכלים מן המוּבחָר וּבזוֹל. שׂרה אינדיק”.
אַחרי שקראתי מין כּתוֹבת כּזאת, אני מטפּס ועוֹלה בּמַעלוֹת חלקלקוֹת אֶל הקוֹמה השנית של בּית־אבנים אָדוֹם וחָשׂוּף, ואַף־על־פּי שהריחוֹת הנוֹדפים על המַעלוֹת אֵינם נעימים לָאַף, אֵין קיבה רעֵבה מַקפּידה על כּךְ.
– איֵה שׂרה אִינדיק? – אני שוֹאל אֶת פּי יהוּדי זקן בּעל פּנים צהוּבּים, היוֹשב על הקרקע וּמתקן מזרן ישן.
– רחוֹקה! – עוֹנה הזקן וטוֹפח על המזרן, ועשן דק ירקרק עוֹלה ממנוּ.
– נסעה? – אני שוֹאלו.
– נסעה! – אוֹמר לי הזקן וּמנַענע ראשוֹ. – נסעה לעוֹלָמים!
– מתה? בּרוּךְ דיין אמת! – אני אוֹמר ורוֹצה להפוֹךְ ולָצאת.
– כּן, – הוּא אוֹמר – מתה. בּעֶרב פּסח תּמלאנה שש שנים למוֹתה. האמינה לי, עדיִין לא שכחתּי אוֹתה אפילוּ רגע אֶחָד. וכי אֶפשר לשכּוֹחַ זוֹ שכּמוֹתה? תּבשיליה שהיתה מבשלת, מַאפיה שהיתה אוֹפה, נימוּסיה עם העוֹלָם, שׂיחוֹתיה עִם בּני־אָדם והליכוֹתיה עמי בּדרכי־נוֹעם למַלא כּל משאלוֹת שגעוֹני – כּלוּם יש דוֹמה לאֵלה? אַךְ תּמהני, אִם צריךְ אני לסַפּר לָךְ? הלא מסתּמא הכּרתּ אוֹתה?
– מנַיִן – אני אוֹמר – היה עלי להכּירה, ואני זה־עתּה בּאתי לכתריאֵליבקה!
– כּל־כּךְ? אִם כּן, – הוּא אוֹמר – לָמה אַתָּה שוֹאֵל לשׂרה?
– אֵיני שוֹאל כּלל לשׂרה, – אני אוֹמר. – שוֹאֵל אני, אִם כּאן המסעדה “שׂרה אִינדיק”, הכּתוּבה על הקיר? רוֹצה אני לאכוֹל.
– רוֹצה אַתָּה לאכוֹל? אוֹמר הוּא לי. – כּל־כּךְ? אִם כּן, לָמה תּחריש? רחל! רחל!
וּמיד מתגלית אִשה צעירה שחַרחוֹרת, בּעלת עֵינַיִם שחוֹרוֹת שׂוֹחקוֹת, שזרוֹעוֹתיה חשׂוּפוֹת וקמח מַלבּין על ידיה, על סינרה ועל פּניה.
– מַה קרה שוּב? – שוֹאֶלת האִשה השחַרחוֹרת, מקנחת אַפּה בּשרווּלָה, המוּפשל לָה למַעלָה ממַרפּקה. – אֵין מַניחים לנַפּוֹת אֶת הקמח! מדי רגע בּרגע: רחל! רחל!
– כּבוֹדוֹ רוֹצה לאכוֹל, – אוֹמר לָה הזקן ואֵינוֹ פּוֹסק מטפוֹחַ על המזרן.
– לאכוֹל? – אוֹמרת האִישה הצעירה בּמין ניגוּן משוּנה, כּזה שעוֹברים בּוֹ על פּרשת השבוּע, נוֹעֶרת אֶת סינרה וזוֹרה קמח על עֵינַי. – מַה אַתָּה רוֹצה לאכוֹל?
– מַה יֶש לךְ? – אני אוֹמר לָה בּאוֹתוֹ הניגוּן, כּמוֹה.
– מַה אַתָּה רוֹצה? – אוֹמרת היא לי שנית בּאוֹתוֹ הניגוּן.
– מַה אני רוֹצה? – אני אוֹמר. – המ… דגים ממוּלָאים יֶש לךְ?
– דגים לאַחַר השוּק? – אוֹמרת היא. – יפה שאַלתּ!
– אִם כּן תּהי חמיצה, – אני אוֹמר – אִם אֵין דגים.
– היכן ראית – היא אוֹמרת – אַחרי הצהרים חמיצה? חמיצה צריכה להתבּשל – הידעתּ זאת, אִם לא?
– כּל תּבשיל – אני אוֹמר – צריך להתבּשל.
– כּיוָן שאַתּה יוֹדע, – היא אוֹמרת – נחה דעתּי,
– אִם כּן – אני אוֹמר – גם צלי־קדירה אָיִן?
– מנַיִן – היא אוֹמרת – בּא צלי־קדירה לכאן? היה צלי־קדירה, וַאכלוּהוּ.
– יהי אֵיפוֹא – אני אוֹמר – מרק!
– בּמה – היא אוֹמרת – אַתּה רוֹצה להכין אֶת המרק? בּגריסים שֶל סוֹלת, בּפתיתים שֶל מַצה אוֹ בּשקדים?
– הכיני – אני אוֹמר – בּכל אשר תּכיני, וּבלבד שיִהיֶה מרק!
– אֵימתי – היא אוֹמרת – אַתּה רוֹצה לאכוֹל אֶת המרק?
– מה פּירוּש – אני אוֹמר – אֵימתי? תּיכף וּמיד!
– כּיצד – היא אוֹמרת – תּיכף וּמיד? הלא רוֹצה אַתּה מסתּמא, שיִהיֶה מרק שֶל עוֹף? מַה טעם למרק בּלא עוֹף? ואֶת העוֹף צריכים תּחילה לתפּוֹשׂ, לשלוֹח אֶל השוֹחט, למרוֹט, להתקין, למלוֹח, להדיח, לשרוֹת ולשפּוֹת בּתנוּר. הלוַאי שיִהיֶה מוּכן לעֵת עֶרב.
– מכּיוָן שכּךְ, – אני אוֹמר – תּני לי מַה שתּתּני: נתח בּשׂר, מעט נזיד, חביתּה של בּיצים, אוֹ מיני מלוּחים, אִם יש תַּחַת ידךְ.
– כּמה משוּנה יהוּדי זה! – אוֹמרת היא אֶל הזקן. – הכּל חוֹמד הוּא!… דג מלוּח, אִם אַתּה רוֹצה, יכוֹלה אני לעשוֹת לָךְ.
– יהי דג מלוּח, – לעשׂוֹת אני אוֹמר – ורק מַהרי וַעשׂי.
– כּיצד – היא אוֹמרת – אַתּה רוֹצה? עִם בּצל?
– עִם בּצל.
– וגם עִם חוֹמץ?
– גם עִם חוֹמץ.
– וגם עִם שמן?
– גם עִם שמן.
היא נוֹעֶרת שוּב אֶת סינרה, משלשלת שרווּליה, פּונה לָלכת בּדבר הדג המלוּח וחוֹזרת מיד.
– בּמה אַתּה בּוֹחר, כּי יִהיֶה הדג המלוּח – בּחלב־דגים? אוֹ בּביצי־דגים?
– יִהיֶה אשר יִהיֶה, – אני אוֹמר – וּבלבד שיִהיֶה.
– דגים מעוּשנים אַתּה אוֹכל?
– למה לא? – אני אוֹמר.
– וקיפּליוֹת של אוֹדיסה? – היא אוֹמרת.
– בּכבוֹד גדוֹל!
– אֶלא שאֵיני יוֹדעת, – היא אוֹמרת – אִם כּבר יֶשנן? כּמדוּמה לי, שעדיִין אֵינן. ואֶפשר כּבר יֶשנן?… לא, עדיִין לא הגיע זמַנן!… ואַף־על־פּי־כן אֵלךְ ואֶראֶה, אוּלי כּבר יֶשנן…
רחל פּוֹנה לָלכת וחוֹזרת.
– נַקניק יהוּדי היִית רוֹצה?
– האָח! – אני אוֹמר. – אַדרבּא, קני, קני נַקניק. אוֹהב אני נַקניקים.
– הלא כּוונתךָ בּוַדאי לנַקניקי ווארשה?
– אָמנם כּן, – אני אוֹמר – נַקניקי ווארשה, כּדרךְ הטבע!
– כּךְ! – היא אוֹמרת. – אִם כּן תּטריח עצמךָ ותסע לווארשה, ותֹאכל שם נַקניקי ווארשה. אֶצלנוּ מוֹכרים נַקניקים כּתריאֵליִים, מבּית־החרוֹשת הכּתריאֵלי שלָנוּ, והרי אַתּה צריךְ להם שינַיִם של בּרזל! לחתוֹךְ אוֹתם בּסכּין אִי־אֶפשר, אֶלא לקצצם בּקרדוֹם – השד יוֹדע, בּמה הם מפטמים אוֹתם, שהם קשים כּל־כּךְ? לפני ימים מוּעטים קיצצוּ נַקניק וּמצאוּ בּוֹ מַסמר. נראֶה, שהם שׂמים מַסמרים לתוֹכם להרבּוֹת משקלם?…
– אֶפשר די יִהיֶה לדבּר? – נענה הזקן ואוֹמר. – לכי והביאי, ויהי קץ לדבר!
– מַה פּירוּש, לילךְ סתם וּלהביא? הלא צריכה אני לָדעת, מַה עלי להביא! כּל אֶחָד יש לוֹ שגָעוֹן שלוֹ. הנה אַתּה, למשל אוֹהב דגים מטוּגָנים, ואחרים מוֹאסים דגים מטוּגָנים ואוֹהבים דווקא דגים צלוּיִים. אוֹ, דרךְ משל, מוֹצא אַתּה אֶצלנוּ מיני אוֹרחים, המצווים לבשל לָהם מוֹחַ ואוֹכלים אוֹתוֹ מרוּסק עִם בּצלים ועִם שוּמן. ושוּב אַתּה מוֹצא מיני בּני־אָדם, הלהוּטים בּעֶצם ימוֹת החוֹל אַחַר מקפּה של רגל עֶגל ואוֹכלים אוֹתה עִם לחם קלוּי, מתוּבּל בּשוּם. וּכנגדם אַתּה מוֹצא זוֹללים וסוֹבאים, שיתּנוּ לךָ אֶת נשמתם בּעד מעֶה ממוּלָא בּפתיתים. ושוּב אַתּה מוֹצא מפוּנקים, שאִם תּתּן לָהם מלוֹא בּיתךָ כּסף וזהב, לא יביאוּ אֶל פּיהם בּשׂר מבוּשל בּחוֹמץ!…
– אָנא, – אני אוֹמר – בּבקשה ממךְ, הביאי לי אשר תּביאי, כּי מת אני בּרעב!
רחל יוֹצאת, והזקן פּוֹנה אֵלי ואוֹמר:
– תּשעה קבּים שׂיחה!
– בּתּךָ היא? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.
– חַס ושלוֹם! – אוֹמר הוּא לי. – אִשתּי היא זאת, האִשה השניה אשר לי. אָח־אָח־אָח! וַדאי שאֵין זוֹ כּאוֹתה הראשוֹנה. אוֹתה הראשוֹנה, עליה השלוֹם, היתה אִשה, שלא הניחה אַחריה כּמוֹתה!… כּלוֹמַר, גם על זוֹ אֵין בּלבּי כּלוּם. עוֹבדת היא, עלוּבת־הנפש, אֶת עבוֹדתה בּאמוּנה, אוֹי ואבוֹי לָה!… המזרן הזה, שאַתּה רוֹאֶה, הוּא כּל כּלי מיטתנוּ. ולא עוד, אֶלא שאני עצמי אִיש חוֹלה וּבעל־שגעוֹנוֹת. כּדי לעמוֹד בּפני שגעוֹני, צריךְ אָדם לכוֹחַ־בּרזל! כּלוֹמַר, בּטבעי הרי אני דווקא אִיש טוֹב, אַךְ אִם תּקניטני בּדבר ולא רוּחי, חַיֶיך אֵינם חַיִים – כּל מַה שיבוֹא לידי יעוּף אֶל ראשךָ! כּל־כּךְ רתחָן אני!… כּסבוּר אַתּה, שלא אָמַרתּי לה זאת תּחילה, קוֹדם שנשׂאתי אוֹתה? אמרתי לה בּפירוּש, כּי דבש לא תּלקק אֶצלי. מאוּשר יִהיֶה חלקה, אִם תּמצא פּת־לחם לאכוֹל. על בּשׂר ועל חָלָב אֵין מַה לדבּר. ועבוֹד – אָמַרתּי לה מראש – תּעבוֹד כּנגד שלוֹשה…
– ולמה אֵיפוֹא נישׂאה לָךְ? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.
– כּיצד לָמה? – אוֹמר הוּא לי בּתמיהה. – והבּית כּאַיִן וּכאֶפס הוּא בּעֵיניךָ?
– אֵיזה בּית – אני אוֹמר. – כּלוּם הבּית הזה בּיתךָ הוּא?
– לא – אוֹמר הוּא לי בּצחוֹק. – כּוונתי להמסעדה, שיֶש לי. עֵסק קבוּע הוּא אֶצלי זה כּמה וכמה שנים. גם כּשהפּרנסה לקוּיה עכשיו, אַף־על־פּי־כן בּית הוּא! אִילוּ ראִית אֶת רחל שלי, כּשהיא מתלבּשת ויוֹצאת לטיוּל, היִית אוֹמר, כּי בּת־רוֹזנים היא. ואָמנם יפת־תּוֹאַר היא, בּלא עֵין־הרע! עכשיו כּבר הוּעמה קצת. כּדאי היה לךָ לראוֹתה שנים אחָדוֹת קוֹדם לָכן!…
– כּמה בּנים יש לךְ? – אני שוֹאלוֹ.
– טֶה־טֶה־טֶה! – אוֹמר הוּא לי. – בּנים! הלא זוֹ רעה חוֹלָה, שאֵין לי בּנים!… מעט ייש תּקח? ואֶתּן לךָ מעט שפּיריט.
– אָח – אני אוֹמר – בּכבוֹד גדוֹל!
– הנה אֶתּן לךָ בּכלי אָטוּם, – אוֹמר לי הזקן וּמוציא מכּיס־חָזהוּ בּקבּוּק וספל קטן מזוּגָג וּמוֹזג לי מעט “שפּיריט”. המַשקה החָריף מגרה אֶת תּאבוֹני עוֹד יוֹתר, ואני מַרגיש, כּי אפס כּוֹחי.
והנה רחל בּאה עם הדג המלוּח וטוֹפחת בּשתי ידיה על שׂמלָתה:
– אוֹי, רעם הממני! שכחתּי, כּי אֵין בּבּית לא חַלָה ולא לחם! אֵילוּ מיני מַאפה אַתּה אוֹהב יוֹתר? חַלָה יהוּדית, אוֹ גלוּסקאוֹת, אוֹ שמא לחם־שיפּוֹן?
– כּל מַה שתראי תּחילָה – אני אוֹמר לָה – אֶת זה תּקני! אני מבקש מאוֹד, לבל תּשאלי עוֹד אוֹתי, מַה אני אוֹהב! אני אוֹהב הכּל!
– אוֹרח בּעל־שגעוֹנוֹת! – אוֹמרת רחל. – מתפּנק יוֹתר מבּעלי!… בּעלי מתאַוה בּכל יוֹם לפיתּה חַמה. לחם יבש לא יבוֹא אֶל פּיו. כּלוּם אֶפשר לאכוֹל בּכל יוֹם לחם חָם? רק ידוֹ של רוֹטשילד תּשׂיג זאת…
– לכי, אֵיפוֹא, לכי! – אוֹמר לָה הזקן, – הלא רוֹאה אַתּ, כּי כּבוֹדוֹ מתעטף בּרעב!…
רחל יוֹצאת לקנוֹת לחם, וּבמקוֹמה בּאה אִשה גבוֹהה עיורת־עין. ידה האַחַת נתוּנה בּחיקה, וּבשניה היא מגָרדת אֶת אָזנה.
– מַה אעשה, רב משה יענקיל, הבה לי עֵצה! – אוֹמרת האִשה. – אָזנוֹ של שמוּאֵליק שלי זבה שוּב!…
רחל הביאה לחם וּמכינה לי אֶת הדג המלוּח, והאִשה הגבוֹהה עוֹמדת ומַמתיקה אֶת הדיבּוּר על זיבת אָזנוֹ של שמוּאֵליק בּנה לכל פּרטיה ודיקדוקיה. חוֹששת היא, שמא תּצטרךְ שוּב לרוֹפא, אֶלָא שאֵינה יוֹדעת, אֶל מי מרוֹפאים תּפנה? מוּבטח לה, כּי כּל רוֹפא, אשר תּלך אֵליו, אֵין בּו מוֹעיל, משוּם שרוֹפאי כּתריאֵליבקה יוֹדעים רק לָמוֹץ אֶת דם חוֹליהם. עלוּקוֹת הם כּוּלָם! רוֹפא כּתריאֵלי, כּשאַתּה נוֹתן לוֹ חָלילה פּחוֹת מזהוּב, הריהוּ זוֹרק לךָ אֶת המַטבּע אֶל פּניךָ! לא יספּיק לוֹ זה, להפּרוֹפיסוֹר, כּדי להיחָנק!…
– תּן נדבה לחוֹלה! – אוֹמר יהוּדי בּפנים כּחוּלים וּפוֹשט לי יד קטנה ויבשה, שנבראה מששת ימי בּראשית לבקש נדבוֹת.
– תּן נדבה לבעל־מוּם מבּטן וּמלידה! – קוֹראת בּריה משוּנה, ההוֹלכת על ידיה, משוּם ששתּי רגליה קלוּעוֹת יחד וּכפוּפוֹת תּחתּיה.
– תּן נדבה לחוֹלה נוֹפל!…
אני עוֹזב אֶת אָכלי בּאֶמצע, משלם דמי סעוּדה וּבוֹרח מן המסעדה אֶל כּל אשר יִשׂאוּני רגלי.
ד. שיכּוֹריה של כּתריאֵליבקה
“אַחרי סעוּדת־צהרים כּזאת טוֹב לשתוֹת כּוֹס יין”, – כּךְ אני אוֹמר בּלבּי ורוֹאֶה לנגד עֵינַי כּתוֹבת: “בּכאן מוֹכרים יין, תּמד ושכר למקח השוה”.
אני יוֹרד למַרתּף אָפל, בּין חָביוֹת וחביוֹנוֹת, גיגיוֹת וּבקבּוּקים, ורוֹאה מן הצד בּחוּר מגוּדל, בּפנים נפוּחים וחבוּשים, יוֹשב על־גבּי עריבה וכוֹתש צימוּקים בּקוֹפיץ.
– מי כּאן בּעל־הבּית? – אני שוֹאֵל אֶת הבּחוּר.
– בּעל־הבּית? – אוֹמר לי הבּחוּר וחוֹפן מלוֹא חָפנוֹ צימוּקים, מַגישם אֶל פּיו וּמכרסמם בּשיניו לתיאָבוֹן. – בּעל־הבּית נמצא בּקיטוֹן, עוֹשׂה יין מוּקפּא.
– מַה פּירוּש – אני אוֹמר – עוֹשׂה יין מוּקפּא?
– רצוֹנךָ לָדעת, – אוֹמר לי הבּחוּר – כּיצד עוֹשׂים אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה יין מוּקפּא? נוֹטלים צימוּקים, כּותשים אוֹתם וחוֹזרים וכוֹתשים, מנַערים אוֹתם אֶל תּוֹךְ חָבית גדוֹלה ויוֹצקים עליהם מַיִם מנהר סרחוֹן, מתבּלים אוֹתם בּכישוּת, עד שהם מַתחילים תּוֹססים, וּכשהם מַתחילים תּוֹססים, ריח צחנתם עוֹלה עד להיחָנק! עוֹמדים ויוֹצקים עליהם שני הינים שפּיריט וּמוֹסיפים מין אבקה, שמחירה זהוּב לפּוּד, אַחַר־כּךְ מסַננים אֶת כּל היין בּכוּתּוֹנת של גוֹי וכוֹתבים בּקירטוֹן על החָבית: יין מוּקפּא אַקרמַאן. וּכשאַתּה רוֹצה שהיין יִהיֶה אָדוֹם, נוֹטלים אוֹתוֹ היין המוּקפּא עצמוֹ וצוֹבעים אוֹתוֹ בּעפץ של דיוֹ וכוֹתבים בּקירטוֹן על החָבית: פּוֹרטוֹ תּיאוֹדוֹסיה, אוֹ מַאלאגה הוּנגרית, והמבינים הכּתריאֵלים גוֹמעים אֶת בּליל־הפּיגוּלים הזה ולוֹקקים אֶצבּעוֹתיהם… הס, הנה בּא בּעל־הבּית, יבוֹא עליו כּל נגע וכל פּגע!
והבּחוּר חוֹזר למלאכתוֹ, כּוֹתש אֶת הצימוּקים בּכל כּוֹחַ.
– מה חפצךָ? – אוֹמר לי בּעל־הבּית, יהוּדי אדמוֹני לא גָבוה, בּעל קוֹל צרוּד ועין אַחַת פּקוּחָה לרוָחה, בּוֹלטת מחוֹרה כּל כּךְ, שנדמה, כּי אפילוּ בּשנתוֹ אֵינה נעצמת.
– כּוס יין, – אני אוֹמר.
– כּוֹס יין לאחָדים? – אוֹמר הוּא לי, מחַטט בּאָזנוֹ וּמַבּיט אֶל התקרה.
– כּוֹס יין לאחָדים, – אוֹמר אָני.
– אִם כּן, – הוּא אוֹמר – לָמה ירדתּ למַרתּף? היה עליךָ לעלוֹת למעלה! טפּס־נא וַעלה למַעלה וּפנה, בּמחילה מכּבוֹדךָ, על ימין!
אני מטפּס ועוֹלה למַעלה, פּוֹנה על ימין ונכנס לחדר אָפל, כּוּלוֹ מלא עשן ובוֹץ. בּחדר עוֹמדים שוּלחָנוֹת אחָדים, גדוֹלים וּקטנים, עם כּיסאוֹת שׁחוּפים וצוֹלעים, ויהוּדים יוֹשבים, מעשנים סיגָריוֹת ולוֹגמים יין מוּקפּא. לא נשמע קוֹל צוָחה על היין, אַף לא קוֹל מתנַגחים וּמתקוֹטטים, אוֹ מַכּים בּאֶגרוֹף על השוּלחָן. אֶלָא מַה עוֹשׂים שיכּוֹריה של כּתריאֵליבקה? יוֹשבים בּפנים זוֹעפים וגוֹמעים אֶת היין המוּקפּא מתּוֹךְ הכּוֹסות, מעשנים סיגָריוֹת, נאנחים וּמדבּרים בּיניהם בּלחש. הנה מסוּבּים לשוּלחָן קטן שני יהוּדים, שניהם ניבּטים לאָרץ וּמַחרישים, כּאילוּ תּמוּ דבריהם. וּפתאוֹם ניעוֹר אֶחָד מהם:
– מה תּאמַר, שמעוֹן־דויד, על היין המוּקפּא הזה?
– מה אוֹמַר וּמה אדבּר? – ניעוֹר גם השני משנתוֹ. – יין מוּקפּא כּהלכה! יין אשר לא יִינוּ אבוֹתינוּ בּמצרים!
– כּדאי לשאוֹל אוֹתוֹ, אם יִהיֶה לוֹ מן היין הזה, אִם ירצה השם, לחַג הפּסח?
– כּבר דוֹאג אַתּה דאגת הפּסח? כּל צרכיךָ, כּפי הנראֶה, מוּבטחים לךָ, ואֵין אַתּה חָסר אֶלָא יין לפּסח?
– וּלדעתּךָ, כּלוּם מה אני חָסר, אוֹי ואבוֹי לי?
– אָכן אוֹי ואבוֹי לךָ, כּשאַתּה צריךְ לישב כּאן כּל היום, להתחבּא מפּני אִשתּךָ, התּוֹבעת לצרכי שבּת!
– אל תּזכּיר אֶת אִשתּי לפנַי! מוּטב שתּקח אֶקדוֹחַ ותירה אֶל לבּי! מה אוּכל לָתת לה? אֶת צרוֹתי אני יכוֹל לָתת לה, אוֹי ואבוֹי לי!
– כּסבוּר אַתּה, שחלקי טוֹב מחלקךָ? אוֹי ואבוֹי גם לי!
– יוֹדע אני, כּי גם חלקךָ לא טוֹב, אוֹי ואבוֹי לשנינוּ!… לחַיִים! הבה נשתּה ונהיה בּריאים!
עוֹד שני יהוּדים יוֹשבים אֶל אַַחַד השוּלחָנוֹת, אֶחָד בּקפּוֹטה שלמה ואֶחָד בּקפּוֹטה קרוּעה. זה שקפּוֹטתוֹ שלמה מדבּר, וזה שקפּוֹטתוֹ קרוּעה מַבּיט אֶל עֵיניו וּמנַענע לוֹ ראשוֹ.
– המבין אַתּה אֵיפוֹא, כּיצד לוי־יצחָק מגלגל עסקים?.. יוֹדע לוי־יצחָק לסַבּב וּלסַבּךְ וּלסַכסךְ גם אֶת עצמוֹ וגם אֶת אָחרים, וסוֹף־כּל־סוֹף הוּא נכנס בּשלוֹם ויוֹצא בּשלוֹם! כּי אני, עליךָ לדעת, כּשאני נגש אֶל עֵסק, אני מריחוֹ תּחילה מכּל צדדיו, לאִטי, בּמתינוּת, לא בּחפּזוֹן ולא בּרעש… ואַחַר שהריחוֹתיו די צרכּי ואני יוֹדע, מַה הכּתוּב הזה בּא להשמיעֵני, אני מַתחיל לפשפּש ולחַטט מסביב, שמא כּךְ ושמא כּכה, שמא מצד זה ושמא מצד אַחר, מה אִיכפּת לי, מַה־נַפשךָ, אֶת ירוּשת זקנתי לא אבזבּז, וחַיי־שעה אַף הם קרוּאִים חַיִים!… אֶלָא מה? שמא לא יִצלח חפצי בּידי והגלגל יִסוֹב לאָחוֹר? אִם כּן, אֶרתע לצדדים, אסַלק ידי לאחוֹרי, אֶעמוֹד מרחוֹק ואַבּיט – יש לי פּנאי!… מַה שמינה לי מַזלי לא יברח מפּנַי, ואִם יִהיֶה צוֹרךְ לָשוּב וּלחַטט – אשוּב ואחַטט… ויש גם עיר בּעוֹלָם ושמה יהוּפּיץ… יוֹדעים אָנוּ אֶת הדרךְ אֵליה, וכיצד נפתחים שם השערים לדוֹפקים בּתשוּבה… ואִם יש צוֹרךְ לכתּוֹב, אֶפשר גם לכתּוֹב – לָמַדנוּ אֶת התּוֹרה הזאת… ועיקר כּל העיקרים – עשׂה מַעשׂיךָ בחָכמה וּבתבוּנה וּבחשאי, הס כּל בּשׂר!… (הוּא נוֹשךְ אֶת אֶגרוֹפוֹ וּמשתּתּק).
וּמסביב לשוּלחָן אַחר יוֹשבים יהוּדים שוֹנים, בּקפּוֹטוֹת שוֹנוֹת וּבכוֹבעים שוֹנים, וּמדבּרים כּוּלָם יחד על ענינים שוֹנים, שאֵינם נוֹגעים זה בּזה ונבלָלים בּבליל אֶחָד של מסחר, פּוֹליטיקה, יין מוּקפּא, שנים קדמוֹניוֹת, ילדי הדוֹר הזה, רוֹפאים, קרוֹנית, טכסה של בּשׂר, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹתיהם של עשירי כּתריאֵליבקה… השאוֹן מַחריש אָזנַיִם והערבּוּביה רבּה כּל־כּךְ, שאֵין להעלוֹת על הנייר אֶת כּל המדוּבּר כּאן. וּממוּלם ניצבים יהוּדים מן השוּק, שלא בּאוּ לכאן לשתּוֹת יין, אֶלָא נכנסוּ להתחַמם קצת, והרי הם מַטים אוֹזן להקשיב ולשמוֹע.
והנה חבוּרה של יהוּדים מבוּסמים, מתרוֹננים, השוֹתים יין וּמזמרים זמר בּמין לָשוֹן, שרוּבּה גוֹיִית וּמיעוּטה לשוֹן־הקוֹדש. מזמרים הם אֶת הזמר לא בּקוֹל־צוָחה, אֶלָא בּקוֹל־בּוֹכים, בּנוּסַח זה, שבּוֹ אוֹמרים תּהילים אוֹ סליחות:
אַבְרָמֶנְיוּ! אַבְרָמֶנְיוּ!
אָבִינוּ טִי נַאש!
טְשֶמוֹ טִי נֶה פּרוֹסִיש
אֱלֹהֵינוּ נַאש?
אַלְבּוֹ נַאס וִיקֻפּיט
אַלְבּוֹ נַאס וִיפּרוֹסִיט
לֵאַרְצֵנוּ נַאשוּ
לְזֶמְלִיוּ נַאשוּ!…1
– אַי־אַי־אַי – קוֹרא אֶחָד מן החבוּרה, יהוּדי שכּוֹבעוֹ שמוּט לוֹ לאַחוֹרי קדקדוֹ, עֵיניו נראוֹת כּמנַמנמוֹת וּלשוֹנוֹ מתלבּטת קצת בּין שיניו. – מה היה בּאמת, כּדוֹמה למשל, אִילוּ נתנוּ לָנו אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל? הא יענקיל? מַה תּאמַר אַתּה, יענקיל? הלא יוֹדע נַגן אַתּה!
– אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל אִילוּ נתנוּ לָנוּ? – אוֹמר יענקיל, זוֹקף צוָארוֹ וּמתגָרד מתּחת לצוארוֹנוֹ. – וַדאי שהיה הדבר לא רע… והלא אָמרוּ, שהם עוֹסקים שם בּכךְ – הלָלוּ מַה שמם? הצי… צי… צי…
– הציוניִים? – עוֹזר אַחריו עוֹד אֶחָד מן החבוּרה. – הבל וריק! שוּם דבר לא יֵצא מזה!
– מַה טעם? הלא כּל דבר צריךְ שיִהיֶה לוֹ טעם!
– כּךְ. מסתּמא יוֹדע אני, כּשאני אוֹמר. אֵין אני אוֹמר אמירוֹת סתם. הלא יוֹדע אַתּה, כּשאני אוֹמר דבר, הדבר אמוּר!
– כּוּלכם בּהמוֹת אַתּם! – נַענה יהוּדי צהוֹב, שצבע פּניו כּעֵין הסַרטן והוּא לבוּש קפּוֹטה של ליסטרין, מדבּר לאִטוֹ, כּמוֹנה מעוֹת, מגחךְ מתּוֹךְ עקימת פּה ולחָייו משוּלהבוֹת. – סוּסים אַתּם, כּשם שאני יהוּדי, סוּסים וחמוֹרים! מַבּיט אני ושוֹתק ושוֹמע אֶת דבריכם: ציוניִים, אֶרץ־יִשׂראֵל, פּיטוּמי מלים, דברים שאֵין לָהם שחר!… רואֶה אני, כּי כּוּלכם אֵינכם יוֹדעים בּין ימינכם לשׂמֹאלכם! המַעשׂה הוּא כּךְ… אַךְ הטוּ אָזנכם ושמעוּ!…
והיהוּדי נוֹטל אֶת קצה זקנוֹ הקלוּש ונוֹתנוֹ בפיו, עוֹצם עֵיניו, שוֹקע שעה ארוּכה בּמַחשבוֹת וניעוֹר משנתוֹ ואוֹמר אֶל בּעל־הבּית מתּוֹךְ נקישת אֶצבּע:
– רב פּלוֹני־בּמחילה־מכּבוֹדךָ! צוה ויתּנוּ עוֹד בּקבּוּק יין מוּקפּא!…
ה. תּיאַטרוֹנה של כּתריאֵליבקה
כּשיצאתי ממַרתּף־היין, ראִיתי כּרזה בּלָשוֹן יהוּדית, מוּדפּסת בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת, לאמוֹר:
"בּפּעם הראשוֹנה בּכתריאֵליבקה!
התּיאַטרוֹן היהוּדי!
אַדלר האמתּי מאַמריקה!
הקוֹמיקן הגָדוֹל בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ!
כּוּלכם תּגעוּ בּצחוֹק!
סבה יאחנה כּזאת לא היתה מיוֹם שנברא העוֹלָם!
הוֹצמַאךְ כּזה עדיין לא נוֹלד!
היוֹם משׂחקים אוֹפּירה חדשה בּתכלית החידוּש:
! הקוסמת!
יהוּדים! מַשכּנוּ כּל מַה שיֵש לָכם!
יהוּדים! בּוֹאוּ בּהמוֹן אֶל התּיאַטרוֹן!
יהוּדים! תּחיוּ אֶת נַפשכם ונפש נשיכם!
יהוּדים! עוּשוּ, חוּשוּ!
אוּצוּ, רוּצוּ!
קנוּ כּרטיסים!
אַל תּסמכוּ על הנסים!"
וּמלמַטה בּא על החָתום: הרֶזשיסר, הדיריזשר והאַנטרֶפרנֶר – אַדלר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אַדלר האמתּי מאַמריקה, הקוֹמיקן הגָדוֹל בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ.
– שמא יוֹדע אַתּה, היכן התּיאַטרוֹן היהוּדי? – אני שוֹאֵל אֶת אַחַד היהוּדים, הרץ ועוֹבר על־פּנַי בּצרוֹר של סחוֹרה תּחת ידוֹ.
– מה היהוּדי? – אוֹמר לי היהוּדי בּעל הצרוֹר ועוֹמד להתבּוֹנן אֵלי, סוֹקר אוֹתי מכּף רגלי ועד קדקדי.
– התּיאַטרוֹן היהוּדי, – אני אוֹמר.
– אֵיזה תּיאַטרוֹן? – אוֹמר הוּא.
– התּיאַטרוֹן, – אני אוֹמר – שמשׂחקים שם.
– מי משׂחק שם? – שוֹאֵל הוּא אוֹתי.
– אַדלר – אני אוֹמר – משׂחק שם.
– אֵיזה אַדלר? – אוֹמר הוּא לי.
– אַדלר, – אני אוֹמר – אַדלר האמתּי.
– מאַיִן הוּא? – אוֹמר הוּא לי.
– מאַמריקה – אני אוֹמר – הוּא בּא.
– מאַמריקה? – הוּא אוֹמר. – מה הוּא עוֹשׂה אֵיפוֹא כּאן?
– משׂחק הוּא כּאן – אני אוֹמר – בּתיאַטרון היהוּדי.
– מַה משׂחק הוּא? – אוֹמר הוּא לי.
– אֶת הקוֹסמת – אני אוֹמר – הוּא משׂחק.
– מַה פּירוּשה של קוֹסמת? – אוֹמר הוּא לי. אני רוֹצה להפוֹךְ ולָלכת, אַךְ הוּא אֵינוֹ מַרפּה ממני. מבקש הוּא, כּי אסַפּר לוֹ, מַה זה תּיאַטרוֹן, וּמַה פּירוּשה של קוֹסמת, וּמי הוּא אוֹתוֹ אַדלר, שבּא מאַמריקה?… אני מסַפּר לוֹ, מַסבּיר עד כּמה שידי מַגעת, מַה זה תּיאַטרון, וּמה זאת קוֹסמת, וּמי הוּא אַדלר. היהוּדי מַטה אוֹזן וּמַקשיב לדברי עד תּוּמם, פּוֹנה הצדה ויוֹרק והוֹלךְ מעם פּנַי בּלא בּרכה.
– חָחל־לאָה! לאָן תּחוּצי כּל־כּךְ? – צוֹוַחַת אִשה צעירה אֶל השניה על־פּני כּל הרחוֹב וּמגרגרת בּדיבּוּרה, הוֹגה את הריש כּחית.
– אל התּיאַטחוֹן! – משיבה לה האִשה השניה וּמגרגרת אַף היא בּדיבּוּרה. – ואַתּ, חַנה־שׂחה, לא תּלכי כּלל אֶל התּיאַטחוֹן?
– הלוַאי תּלךְ על אַחבּע! – אוֹמרת האִשה הראשוֹנה. – מַה תֹּאמחי על הגביחה הכּתחיאֵלית שלי? חוֹצה היא, כּי דווקא היוֹם אַתקין לָה אֶת האַוָזים, הלוַאי יתקינוּ לָה מַכּה גדוֹלה מן השמַיִם! וכי אטגן לָה אֶת השוּמן, הלוַאי יטגנוּ אוֹתה בּאִשה של גיהינוֹם, חיבּוֹנו של עוֹלָם! כּל העוֹלָם כּוּלוֹ הוֹלךְ אֶל התּיאַטחוֹן, וחק אני צחיכה להיוֹת קשוחה אֵליה, הלוַאי יקשחוּ לָה אֶת ידיה ואת חַגליה, אֵל חַחוּם וחַנון!
– לָמה תּשמעי לדבחיה? – אוֹמרת האִשה השניה. – בּכספּךְ חשאִית אַתּ לילךְ לכל מקוֹם שתּחצי!
– כּלוּם אני אֶשמע לדבחיה? – אוֹמרת האִשה הראשוֹנה. – הנה אני חָצה הבּיתה, מתלבּשת והוֹלכת אֶל התּיאַטחוֹן, ואפילוּ תּתנַפח כּהח!
שתּי הנשים נפרדוֹת אִשה מחברתּה, ואני מצאתי לי בּינתים מוֹרה־דרך לתּיאַטרון. האִשה מתבּוֹננת פּעם בּפעם על סביבוֹתיה, רואָה, שאני הוֹלךְ אַחריה, והרי היא עוֹמדת רגע בּדרכּה וּפונה על ימין – אַף אני פּוֹנה על ימין. היא פּוֹנה על שׂמֹאל – אַף אני פּוֹנה על שׂמֹאל. היא הוֹלכת לאַט – ואני אַחריה. וּפתאוֹם מַתחילה האִשה לָרוּץ, כּמי שרץ מן הסַכּנה.
– מה הדבר? – שוֹאלים אוֹתה. – לאָן תּרוּצי? בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל!
– מין שלוּמיאֵל! – אוֹמרת האִשה וּמַראה עלי. – הוֹלךְ הוּא אַחחַי זה כּשעה. אֵיני יוֹדעת, מי הוּא וּמה הוּא חוֹצה!…
עד מהרה נזעקים אֵלינוּ יהוּדים, נשים וטף. כּוּלם מַקיפים אוֹתי וּמוֹרים עלי בּאֶצבּעוֹתיהם. בּעל־עגלה עוֹבר בּרחוֹב, ואני קוֹפץ לתוֹךְ הכּילה וּמצווה להוֹליכני אֶל התּיאַטרוֹן.
כּשקרבתּי אֶל התּיאַטרוֹן, אני מוֹצא שם חבוּרה רבּה של בּחוּרים וּבתוּלוֹת עוֹמדים מבּחוּץ, מדבּרים וצוֹחקים וּמבדחים אֶת דעתּם.
– פּנוּ דרךְ להפּריץ – קוֹרא אֶחָד לשני.
– לאַט לָכם, פּן תּקמטוּ לוֹ חָלילה אֶת מגבּעתוֹ! – קוֹרא עוֹד אֶחָד.
בּרוֹב עמל ויִסוּרים אני נדחָק בּין בּני החבוּרה אֶל אֶשנַב הקוּפּה ושוֹאֵל, אִם אֶפשר לי לקבּל כּרטיס, והחבוּרה מאַחרי דוֹחקת ולוֹחצת אוֹתי מכּל צד.
– אֵיזה כּרטיס אַתּה רוֹצה? – שוֹאלני הממוּנה על הקוּפּה.
– אֵילוּ כּרטיסים יש לָךְ? – שוֹאֵל אני אוֹתוֹ.
ּּּּּ– יֶש לי – אוֹמר הממוּנה – בּזהוּב אחד, בשני זהוּבים וּבשלוֹשה זהוּבים.
– ויקרים מאֵלה אֵין לָךְ? שוֹאל אני אוֹתוֹ, והחבוּרה נדחקת והוֹמה מאַחרי.
כּיוָן ששמע בּעל־הקוּפּה מפּי לָשוֹן זו, מיד הוּא קוֹפץ מכּיסאוֹ, מוֹציא ראשוֹ בּעד האֶשנב וצוֹוח אֶל החבוּרה בּפני:ֵ
– יִכּנס הרוּחַ בּאבי אביכם! האִם תּתפּזרוּ, אוֹ לא? הנה אני שוֹלח לכם אֶת רב לָעזר השוֹטר עם צינוֹר מַיִם! בּוֹא, – הוּא אוֹמר לי – ותיכּנס בּעד השער.
החבוּרה סרה קצת הצדה, ואני נדחָק דרךְ פּתח השער אֶל תּוֹךְ החָצר. בּחָצר עוֹמדת רפת גדוֹלה, אוֹ מין צריף, שמבּעד לקרשיו מהבהב אוֹר ונשמעים קוֹלוֹת בּני־אָדם. דלת הצריף פּתוּחה למחצה, וּשני אַקטוֹרים, בּחוּרים חסוֹנים, עוֹמדים וּמַשגיחים, לבל יִתגנבוּ לָבוֹא אֶל התּיאַטרוֹן בּלא כּרטיסים.
– יהוּדים! היכּנסוּ אֶחָד אֶחָד! אֶחָד אֶחָד! – צוֹוח יהוּדי, שזקנוֹ נמרט וחַרבּוֹ על ירכוֹ, ־– כּפי הנראֶה, רב לָעזר השוֹטר. אַךְ הקהל אֵינוֹ מַשגיח בּוֹ ואֵינוֹ רוֹצה להיכּנס אֶחָד אֶחָד. כּל אֶחָד מתאַוה להיוֹת הראשוֹן והכּל נדחָקים להיכּנס יחד.
– תּן לעבוֹר, רוֹבה קַשָת שכּמוֹתךָ! כּלוּם אֵינךָ רוֹאֶה, מי הוֹלךְ? – כּךְ צוֹוח אֶחָד מן הנדחָקים והוֹרס אֶל הפּתח בּכל כּוֹחַ, שוֹפךְ בּשעת מַעשׂה על האַקטוֹרים שטף של שמוֹת־גנאי: “צפצפן”, “חשׂוּף־שת”, “חזרזר ירוֹק”, “קיבה רעֵבה”…
אני מַבּיט על סביבוֹתי: מי הוּא המדבּר? הלָשוֹן לָשוֹן ניכּרת בּיוֹתר. התבּוֹנַנתּי אֵליו והכּרתּיו: זה נח שוֹמר־הסַף בּאַכסַניה שלי, בּ“הוֹטל טוּרקליה”. אַחריו נגררת משפּחה שלמה של נשים, בּחוּרים וּבתוּלוֹת.
– מי האִשה הזאת? – שוֹאלוֹ אֶחָד משני האַקטוֹרים.
– אִשתּי היא, – עונה נח. וכי אֵינךָ מַכִּיר אֶת שׂרה־פּריל שלי? ואֵלה ילדי.
– וזוֹ?
– זוֹ חוֹתנתּי.
– וזאת?
– זאת אחוֹתה הקטנה של אִשתּי.
– וּמי האִיש הצעיר הזה?
– זה חתנה.
– וּמי הנערה?
– זוֹ אחוֹת החָתן.
– וּמי הבּחוּר?
– זה חתנה של אחוֹת החָתן.
– וּמי היא הנַערה הזאת?
– זוֹהי אחוֹתוֹ, כּלוֹמַר, אחוֹת חתנה של אחוֹת החָתן.
– משפּחה רבּה לךָ, רב נח!
– עשן לעֵיניךָ, חוֹמץ לשיניךָ! – אוֹמר לוֹ נח. – אמוֹר, לכל הפּחוֹת, “בּלא עֵין־הרע”, אַקטוֹרוֹן שכּמוֹתךָ! מוּקיוֹן בּמכנסַיִם! מרקד־על־החבל! נוֹהג־דוּבּים! צוֹרח־בּגרוֹן! בּוֹלע־עוּגוֹת!…
תּיכף לנח שוֹמר־הסַף דוֹחק ונכנס משרת האַכסַניה בּעל המַגָפיִם. אֶחָד משני האַקטוֹרים, העוֹמדים אֵצל הדלת, מַעניק לוֹ סטירה מאַחוֹריו ודוֹחפוֹ לתוֹךְ התּיאַטרוֹן.
אַחריו רוֹאֶה אני כּמה בּני־אָדם דוֹחקים עצמם ונכנסים, רוּבּם בּלא כּרטיסים. בּיניהם הכּרתּי אֶת בּעל האַכסַניה שלי מן “הוֹטל טוּרקליה” עם אִשה עבה מאוֹד, המַרתּיעה והוֹלכת כּעל גלגלים, מתגלגלת כּחָבית.
– אָה? גם אַתּה כּאן? – אני אוֹמר אֶל בּעל האַכסַניה ושוֹכח, כּי חירש הוּא.
– לא רע! – אוֹמר הוּא לי בּקוֹל רם, כּאִילוּ אני הוּא החירש. – מיטיבים הם לזמר!
– בּפעם הראשוֹנה אַתּה כּאן? – אני שוֹאלוֹ.
– זוֹהי רפתּוֹ של רב ליפּה, – אוֹמר הוּא לי. – כּל השנה מַחזיקים כּאן פּרוֹת אוֹ סוּסים.
– בּוֹא־נא, בּוֹא! – אוֹמרת לוֹ האִשה העבה וּמוֹשכת אוֹתוֹ בּכנַף מעילוֹ, וּשניהם הוֹלכים ותוֹפסים מקוֹם בּשוּרה הראשוֹנה.
– שמעוּ־נא, אַתּם האַקטוֹרים! היכן אַתּם? – כּךְ קוֹראת גברת אַחַת, מקוּשטת בּמגבּעת עם נוֹצה לבנה וּבאבנים טוֹבוֹת, ועל ידה עוֹמד בּן־לויתה בּמגבּעת וּבזקן גָזוּז.
לקוֹלה קוֹפץ וּבא אַחַד האַקטוֹרים, בחוּר אָרוֹךְ בּמקטוֹרן קצר, בּחָלוּק מזוּהם וּבפנים רעֵבים.
– מַה שאֵלָתך, גברת?
– כּיצד מַה שאֵלָתי? – אוֹמרת לוֹ הגברת. – הלא קנינוּ כּרטיסים. מַדוּע לא יראוּ לָנוּ אֶת מקוֹמוֹתינוּ?
האַקטור האָרוֹךְ בּעל הפּנים הרעֵבים נוֹטל מידם אֶת הכּרטיסים וּמוֹליכם אֶל השוּרה הראשוֹנה וּמבקש להוֹשיבם – והנה כּל המקוֹמוֹת כּבר תּפוּסים.
– בּמחילה מכּבוֹדכם, יוֹשבים אַתּם לא על מקוֹמוֹתיכם! – אוֹמר האַקטוֹר אֶל בּחוּר עם בּתוּלה, היוֹשבים וּמפצעים אגוֹזים מחפיסה אֶחָת.
– מי הגיד לךָ, שאָנוּ יוֹשבים לא על מקוֹמוֹתינוּ? – אוֹמר הבּחוּר וּמוֹסיף לעשׂוֹת מלאכתּוֹ.
– הראוּ אֶת כּרטיסיכם! – אוֹמר לָהם האַקטוֹר, נוטל אֶת כּרטיסיהם וּמַראָם אֶת המקוֹם, שהם צריכים לָשבת שם, הרחק מכּאן.
– מַה פּירוּש? – אוֹמר הבּחוּר. – כּלוּם אַתּה תּחַוה לָנוּ דעה, היכן עלינוּ לָשבת? וכי מקוֹם קדוֹש הוּא זה, להבדיל, בּית־כּנסת, אוֹ מה?
האַקטוֹר נכנס עמוֹ בּשׂיחה ארוּכּה. הבּחוּר והבּתוּלה אֵינם זזים ממקוֹמם וּמפצעים אגוֹזים. האַקטוֹר האָרוֹךְ בּעל הפּנים הרעֵבים מנַסה דברים אֶל שאָר היוֹשבים בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת, אַךְ כּל הקהל יוֹשב אִיש תּחתּיו בּחָזקה, אַף אֶחָד אֵינוֹ רוֹצה לוַתּר על מקוֹמוֹ, ואֵין תּקנה אֶלָא להוֹציא אֶת כּל בּאי התּיאַטרוֹן בּעל־כּרחם החוּצה.
הגברת בּעלת הנוֹצה הלבנה והאבנים הטוֹבוֹת מתמַרמרת: “מה הסדרים האֵלה בּתיאַטרוֹן הכּתריאֵלי?” דוֹרשת היא בּקוֹל רם כּי ישיבוּ לָה אֶת הכּסף, ששילמה מחיר הכּרטיסים! אַיֵה לָעזר השוֹטר?!
לא היתה דרךְ אַחרת אֶלָא להביא בּשבילה שני כּיסאוֹת מיוּחָדים, והרעש קם לדממה.
זוֹ אַחַר זוֹ מוּדלקוֹת העששיוֹת, העשנוֹת וּמפיצוֹת ריח חָריף של נפט. אֶחָד אֶחָד מתגלים המנַגנים ליד הבּימה, שסדין מתוּח עליה. תּחילה בּא הבּטנוּן, יהוּדי גָדוֹל, בּפאוֹת עבוֹת ועֵינַיִם זוֹעמוֹת, כּעֵיניו של גזלן. אַחריו מַרתּיע והוֹלךְ התּוֹף, בּחוּר גיבּן, ששׂער ראשוֹ מוּקרח. אַחריו בּאים החצוֹצרה, יהוּדי גוּץ בּעל שׂפתים מגוּשמוֹת, החָליל, בּעל פּנים משוּחָפים, הטרוֹמפּט, בּעל עֵינַיִם של גנב, המתרוֹצצוֹת לכאן וּלכאן, וּשלוֹשה צעירים וכינוֹרוֹת עמהם, ורק לבסוֹף מתגלה הכּנר הראשוֹן, הוּא ראש כּל המנַגנים והמנַצח על המַקהלה – בּחוּר אָדוֹם, מדוּהן יפה, לָבוּש צוָארון לָבן של נייר, מקטוֹרן קצר ועניבה כּחוּלה גדוֹלה. מתיצב הוּא בּפניו אֶל הקהל, מַחליץ אֶת כּל אֶצבּעוֹתיו וּמגחךְ מרחוֹק אֶל נַערה בּכפפוֹת לבנוֹת. כּל המנַגנים יוֹשבים אִיש על מקוֹמוֹ וּמַתחילים לכוֹנן אֶת כּליהם. קוֹדם כּל מַקיש המנַצח בּקשתּנית על כּינוֹרוֹ והמחַצצר בּעל השׂפתים המגוּשמוֹת נוֹתן טוֹן, וּמיד מַעמידים אַחריו כּל השאָר אִיש טוֹנוֹ ומַחליפים זה עם זה דברים אִיש בּכלי־זמרוֹ: הכּינוֹר מיבּב וגועֶה בּבּכי, החצוֹצרה קוֹראת “הוֹלדיר! הוֹלדיר!”, כּתרנגוֹל־הוֹדוּ, שהרגיזוּהוּ בּיוֹתר, הבּטנוּן נוֹהם כּדוֹב והחָליל מחַלל וּמצפצף על כּוּלָם. כּל אֵלה יחד משמשים בּעירבוּביה, מקימים שאוֹן פּרוּע, כּהמוֹן נשים ההוֹמוֹת ורוֹגשוֹת בּשוּק ואַוָזים וּברוָזים עוֹנים להן בּקוֹלי קוֹלוֹת.
– מתגלה מין אַברךְ בּקפּוֹטה ירוּקה, נוֹשׂא בּידוֹ האַחַת צרוֹר ניירוֹת וּבידוֹ השניה חצי גלוּסקה עם נתח דג מלוּח, יוֹשב על סַפסל קטן ממוּל הבּימה וסוֹעֵד אֶת לבּוֹ.
– מי הוּא זה? – שוֹמע אני אֶת הגברת בּעלת הנוֹצה הלבנה שואֶלת אֶת בּן־לויתה.
– זהוּ הסוּפליֶר שלָהם, – משיב לָה בּן־לויתה.
– מה פּירוּשוֹ של סוּפליֶר? – חוֹזרת הגברת ושוֹאֶלת.
– פּירוּשוֹ: זה שקוֹרא לפניהם, – אוֹמר בּן־לויתה.
וּמאחוֹרי הסדין נדבּרים האַקטוֹרים אִיש אל רעֵהו על עניניהם:
– אַיֵה פראדיל הפּרימַדוֹנה, לכל הרוּחוֹת?
– הלכה אֶל הסנדלָר. אֵין לָה בּמה לָצאת על הבּימה. עקב נפסַק מנַעלָה.
– ולא הספּיקה לָה שעתה לתקן בּיוֹם? פּרימַאדוֹנה נאָה!…
– אַברמיל, פּשוֹט אֶת המכנסַיִם!
– מַה יציקוּ לךָ המכנסַיִם שלי?
– הסבה יאחנה בּמכנסַיִם – אוֹי לעֵינַיִם שכּךְ רוֹאוֹת!…
– והלא לָבשתּי שׂמלָה מלמַעלה!
– יוֹדע אני, כּי לָבשתּ שׂמלה מלמַעלה. אבל מַה יהא עליךָ, כּשישליכוּ אוֹתךָ אֶל תוך האש? הלא תּעוּף ראשךָ למַטה ורגליךָ למַעלה, וכל הקהל יִראֶה אֶת מכנסיךָ!…
– מוּטב שתּתּן לי לָמוֹץ מן הציגָריה שלךָ, מוּכּה־שחין שכּמוֹתךָ!…
– הוֹצמַאךְ! היכן זקנךָ? לָמה לא תּדבּיק לךָ אֶת זקנךָ?… רבקה! משחי לָךְ אֶת פּנַיִךְ בּקירטוֹן!… מנַשקה! עשׂה לךָ גבנוּן מאחוֹריךָ, שיהיה מַראֶיךָ מַראֶה יהוּדי!… היכן הרגלים?
– אֵילוּ רגלים?
– אֶלף פּעמים אָמַרתּי לָכם: כּשמשׂחקים אֶת “הקוֹסמת”, צריכה להיוֹת רגל!… הרוּחַ יִקחכם!… וולוול! אֵיזה רזשיסר אַתּה, וָלָד שכּמוֹתךָ?!…
פּתאוֹם נשמע בּתּיאַטרוֹן קוֹל־דפיקוֹת מַחריש אָזנַיִם. אַחַד האַקטוֹרים רץ בּתוֹךְ הקהל וּמצלצל בּפּעמוֹן. עברוּ רגָעים מוּעטים, והקהל מַתחיל שוּב לצעוֹק ולדפּוֹֹק בּמַקלוֹת על הכּיסאות. האַקטוֹר רץ שוּב וּמצלצל בּפּעמון. וכךְ חוֹזר הדבר ונשנה כּמה וכמה פּעמים, עד שניעוֹר הכּנר האָדוֹם, מנַענע ראשו למַעלה וּלמטה, מתקן אֶת צוארוֹנוֹ עם העניבה הכּחוּלה, מַקיש בּקשתּנית, והמנַגנים מנַגנים דבר־נגינה וּפוֹסקים. ושוּב מרים הקהל קוֹל צעקה וּדפיקה, ושוּב עוֹנים המנַגנים בּנגינה. הקהל אֵינוֹ רוֹצה להשתּתּק, עד שמסַלקים אֶת הסדין וּפוֹתחים בּמשחָק.
ראשית כּל יוֹצאת נַערה בּשׂמלה תּחתּוֹנה וּבשׂער פּרוּע, וכל מַראֶיה כּאִילוּ הכלימוּה זה־עתּה והכּוּ אוֹתה לחי, וּמַתחילָה לזמר מין זמר נוּגה על יתוֹמה עניה: “יתוֹמה קטנה! יתוֹמה קטנה!” וכל הקהל מַחזיק אַחריה: “יתוֹמה קטנה! יתוֹמה קטנה!” תּחילה בּלחש ואַחַר־כּךְ הוֹלכים הקוֹלוֹת הלוֹךְ וגָבוֹר, הלוֹךְ וגָבוֹר, עד שקוֹל המזמרת נבלע בּקוֹלוֹתיהם של הצוֹפים. אֶחָד האַקטוֹרים קוֹפץ על הבּימה וּמבקש מאֵת הקהל “כּי תּהיֶה דממה!” הקהל משתּתּק, אַךְ לא לזמן רב. כּיוָן שהמזמרת מַתחילָה לזמר, מיד כּל הקהל מזמר אַחריה: “יתוֹמה קטנה! יתוֹמה קטנה!”…
האַקטוֹר קוֹפץ על הבּימה שנית וּשלישית, וּלבסוֹף הוּא בּא לידי כּעס וּמרים על הקהל קוֹל גערה:
– האם תּיאָלמוּ דוֹם, אוֹ לא? הנה אֶקרא לרב לָעזר השוֹטר עם הצינוֹר, ויִכּנס הרוּחַ בּאבי אביכם!…
הקהל פּוֹסק מזמר, אַךְ מביני דבר מוֹתחים בּיקוֹרת על הנַערה המזמרת. אֶחָד אוֹמר, כּי קוֹלה כּקוֹל הסירים תּחת הסיר, והשני אוֹמר, כּי צדקה היוּ עוֹשׂים עמה, אִילוּ ריחמוּ עליה והביאוּ לָה גלוּסקה להשיב אֶת נַפשה. מן השוּרוֹת האַחרוֹנוֹת נשמעים קוֹלוֹת רוֹגזים, כּי תּהיֶה שתיקה! אַךְ אֵין אִיש רוֹצה לשתּוֹק. עד שפּוֹרץ אֶל הבּימה הוֹצמַאךְ, יהוּדי בּמצנפת משוּנה, בּמַחצית הזקן מצד אֶחָד, בּפאוֹת ארוּכֹּות, המַגיעוֹת כּמעט עד האַבנט, בּסנדלים וּפוּזמקאוֹת, בּעֵינַיִם הפוּכוֹת וּבגבנוּן על שכמוֹ. הוֹצמַאךְ נוֹשׂא בּידוֹ סַל מלא כּל טוּב, מתרוֹצץ על־פּני הבּימה כּמשוּגע וּמוֹנה אֶת מיני מַרכּוּלתוֹ: “מַחרוֹזוֹת של פּנינים, מַקלוֹת, גפרוּרים, סַכּינים! פּוּזמקאוֹת של נייר טהוֹר, שׂמלוֹת של בּדוֹלח, נרוֹת למאוֹר! פּקעוֹת של חוּטים, סיכּוֹת מהוּדרוֹת, קנינה, קנינה, נשים יקרוֹת!”… וּמדי פּעם בּפעם הוּא אוֹחז בּפאוֹתיו, קוֹפץ קפיצה בּאַויר וקוֹרא בּקוֹל:
– הוֹצמַאךְ! יִקחני הרוּחַ!…
הקהל מתפּעל מהוֹצמַאךְ כּל־כּךְ, שהוּא עוֹנה אַחריו בּתשוּאוֹת הוֹמיוֹת בּמשךְ חצי שעה. מוֹחאִים כּף וצוֹוחים: “הוֹצמַאךְ, הוּרררה!” דוֹפקים בּמקלוֹת על הכּיסאוֹת, ואֵין קץ לרעש. הוֹצמאךְ מבקש להשתיק אֶת הקהל, עוֹמד וּמניע בּידיו לאַויר, אַךְ הקהל מתלהב והוֹלך וצוֹוח: "הוֹצמַאךְ, ריקוּד, הוֹצמַאךְ! וּפתאוֹם…
פּתאוֹם טפח אֶחָד נעלם בּכנפים, עף מלמַעלה למַטה ונפל בּקו ישר על המגבּעת עם הנוֹצה הלבנה של הגברת המקוּשטת בּאבנים טוֹבוֹת. הגברת התעלפה מפּחד, וּבתּיאַטרוֹן קמה בּבת אַחַת בּהלה וּצעקה: “הוֹי, יהוּדים, הצילוּ, הצילוּ!”… אֶחָד הרים קוֹל־זוָעה: “בּעֵרה!”, וכל התּיאַטרוֹן היה לחרדה. התחילוּ קוֹפצים אִיש ממַעל לראש רעֵהוּ ונדחָקים אֶל הפּתח בּקוֹלי קוֹלוֹת: “חַאסי, אַיֵךְ?” “יענקיל, לכאן!”… “רבקה, החזיקי בּי!”… “מוֹטיל, אני מתה!”… “בּרכה, אַל תּצעקי!”… “בּנצי, אַיֵה יֶנטיל?”… “אִמא, הנה אני, אִמא!”…
עוֹד רגע אֶחָד, וכוּלנוּ נהפּכים לתל שממה. נס נַעשׂה לָנוּ, שנח שוֹמר־הסַף של מלוֹני עמד בּפּרץ וגָאַל אֶת כּוּלָנוּ ממות. נח שומר הסף קפץ על כּיסא וקרא אֶל הקהל בּגָרוֹן:
– שוֹטים! פּתאִים אֵין בּינה! גוֹלמי־טיט! בּהמוֹת בּצוּרת סוּסים! זקנים של תּיישים! נשמוֹת של נשים! לָמה תּרגָשו? לָמה תּצעקוּ? לאָן תּרוּצוּ? הלא עוֹד מעט ותיעשׂוּ חביתּה של בּיצים!… טיפּשים! מפּני מי נבהלתּם פּה? מפּני עוֹף שוֹטה? וכי אֵינכם רוֹאִים כּי תּרנגוֹלת קפצה ממרוֹם רבצה תּחת הגג?… רב לָעזר, לָמה תּחריש? הבא אֶת הצינוֹר!… כּלי־זמרים יִכּנס הרוּחַ בּאביכם, נַגנוּ ניגוּן־עליזים! טודירידיריראדירידיראדירידי!…
המנַגנים פּוֹצחים ניגוּן־עליזים, והקהל חוֹזר ויוֹשב אִיש על מקוֹמוֹ. אני מתגנב לָצאת בּלָאט מן התּיאַטרוֹן, עוֹלה על עגָלה וּמצווה להוֹליכני אֶל האַכסַניה, אֶל “הוֹטל טוּרקליה”. העגָלה מטלטלת אוֹתי על־פּני אַבני־חוּץ, נעצרת מדי פּעם בפעם וחוֹזרת ומיטלטלת.
– לָמה אַתּה נעצר בּכל רגע? – אני שוֹאֵל אֶת בּעל־העגלה.
– הרוּחַ יוֹדע אוֹתם! – משיב הוּא לי. – ויוֹ!… התאַווּ פּתאוֹם תּאוָה להאיר אֶת הבּיצה הכּתריאֵלית שלָנוּ וּבדוּ מלבּם מין מאוֹר, מיני פּרנסים, שבּגלָלָם אִי־אֶפשר לנסוֹע, משוּם שהסוּסים מפחדים מפּני העמוּדים. לא הסכּינוּ אֶצלנוּ, כּי יאִירוּ לָהם אֶת הדרךְ בּלילה, ויוֹ!… מדי פּעם בּפעם הם מַמציאים צרה חדשה: תּחילָה קלוֹנית, לקלוֹן וּלחרפה, תּבלע אוֹתה האדמה, ויוֹ!… ועכשיו, אָמרוּ יִגזרוּ על שתית מַיִם מנהר סרחוֹן, ויוֹ!… אָמנם יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי היא לא תּצלח, משוּם ששוֹאבי־המַיִם אוֹמרים, כּי גם אִם יֵדעוּ, כּי פּה תּהיֶה קבוּרתם, לא יניחוּ לכתריאֵליבקה לשתּוֹת מי־באֵר, ויוֹ!… מרוֹב טוֹבה אֵינם יוֹדעים מַה לבדוֹת מלבּם, עשירי כּתריאֵליבקה, יבערוּ בּאֵש! אָמרוּ, כּאִילוּ יד יהוּפּיץ בּאֶמצע. עשירי יהוּפּיץ, כּפי הנראֶה, כּלוּם אֵינם חסרים אֶלָא מיחוּש ראש, ויוֹ!… יוֹשבים וּמוֹגיעים אֶת מוֹחָם, חוֹשבים מַחשבוֹת, כּיצד לגזוֹל פּרנסה מיהוּדים, להכרית מפּי העני אֶת פּרוּסַת־לחמוֹ האַחרוֹנה… תּבוֹא עליהם שם מיתה משוּנה בּיהוּפּיץ!… ויוֹ, ילָדים, ויוֹ!…
ו. דליקוֹתיה של כּתריאֵליבקה
כּששכבתּי בּאַכסַניה שלי “הוֹטל טוּרקליה”, נלחַמתּי כּל הלילה בּחַיוֹת רעוֹת, שהתנַפּלוּ עלי בּחמתן, התנַקמוּ בּי על שלא רציתי לשכּב עמהן בּמיטה והצעתּי לי משכּב על הדרגש.
– מה הועלתּ בתקנתּךָ? – התגרוּ בּי. – גם עקוֹץ נַעקצךָ, גם למראשוֹתיךָ יִקשה לךָ, וסוֹפךָ שתּקוּם מן הדרגש בּמַפרקת רצוּצה!…
פּתאוֹם אני שוֹמע קוֹל פּעמוֹן משוּנה פּוֹעֵם בּדוּמית הלילה: בּוֹם! בּוֹם!! בּוֹם!!! ותיכף לזה נשמַע קוֹל אנשים רצים וצוֹוחים: “דליקה! דליקה!” אני קם ממשכּבי ונגש אֶל החַלוֹן. חצי השמים מעֵבר האֶחָד אָדוֹם כּאֵש, והחצי השני כּוּלוֹ חוֹשךְ. חצי העיר האֶחָד מוּאָר אוֹר מוּזר, וחצי העיר השני שקוּע בּעלטה איוּמה. אני נחפּז ללבּוֹש אֶת בּגָדי ורץ החוּצה. מן המרחק מַגיעה צוָחָה משוּנה, המוּלה ללא דברים, וּבני־אָדם נסוּכי־שינה נוֹהרים לשם, הוֹלכים וּמפהקים ורוֹעדים מצינה וּמסַפּרים זה לזה נסים ונפלאוֹת: מי היה הראשוֹן ששמע אֶת דבר הדליקה וכיצד שמע. וכל אֶחָד משער לעצמוֹ, מי הוּא הדוֹלק. זה אומר: “לא יוֹסיל ולא מנַשה – שׂרה־זיסיל דוֹלקת!”
– מאַיִן בּאה שׂרה־זיסיל לכאן? – מַקשה לוֹ חברוֹ. – הלא בּיתה של שׂרה־זיסיל עוֹמד בּרחוֹב הקבּציאֵלים, והאֵש עוֹלה מן העיר הישנה!
– היכן מצאת כּתוּב, כּי האֵש עוֹלה מן העיר הישנה? – סוֹתרוֹ אַחר. – וכי אֵינךָ רוֹאֶה, כּי העשן פּוֹרץ מאֵצל בּית־המרחץ?
– הסוּ, לָמה תּריבוּ? – מפשר בּיניהם עוֹד אֶחָד. – הלא הוֹלכים אָנוּ לשם ונראֶה דבר כּהויתוֹ!
הם הוֹלכים, ואני הוֹלךְ מאַחריהם וּמַקשיב לדבריהם.
– אֶחָד זריז ונשׂכּר כּבר בּירךְ כּאן על בּיתוֹ “בּוֹרא מאוֹרי האֵש”.
– מה ראָיה לדבר?
– משוּם שהבּית היה מבוּטח.
– מנַין לךָ, שהיה מבוּטח?
– וּלדעתּךָ? אִילמלא היה מבוּטח, לא היה דוֹלק. חזקה, אֵין בּית דוֹלק מאֵליו.
– אבל ראֵה־נא יענקיל, כּמה יפה הוּא דוֹלק! מחַיֶה נפשוֹת!
כּנר של הבדלה דוֹלק לוֹ בּית קטן, שוֹלח מקרבּוֹ למַעלָה לשוֹנוֹת של אֵש אָדוּמה. הגג כּבר אֵיננוּ. קוֹרוֹת הסיפּוּן מתבּקעוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, החַלוֹנוֹת מתנַפּצים, וּפקעוֹת של עשן כּבד מתאַבּכוֹת ועולוֹת, נמשכוֹת הרחק־הרחק, על גגוֹתיהם של בּתים וּצריפים. נשמע קוֹל נשים מילילוֹת על שברן בּחצוֹת הלילה וּבכי ילדים קטנים וערוּמים, הרוֹעדים מצינה וּמתחַממים בּאֵש. שם יוֹשבת משפחה עניה על מַצע של מיטה עם כּרים אחָדים, שהספּיקה להציל מן הדליקה, וכאן עוֹמדת אִשה מעוּבּרת, אוֹחזת בּידה קדירה עם כּנַף־אַוָז וּמסַפּרת לחברתּה, כּיצד התחיל הדבר.
– הדבר התחיל, אוֹי ואבוֹי לי, בּשמעוֹן הנַגָר. הלכוּ שם, כּפי הנראֶה בּעששית, אוֹי לי כּי חָשךְ עוֹלָמי, בּחצי הלילה. נסוֹרת הלא יֵש די והוֹתר, אוֹי לי כּי שממוּ חַיי, ואֶפשר גפרוּר, אוֹ סיגָריה, אוֹ אוּלי בּעל־הבּית עצמוֹ, הוּא גדליה, עשׂה מַעשׂה – זאת לא אֵדע, לא היִיתי בּאוֹתוֹ מעמד… אַךְ בּין כּךְ ובין כּךְ, אַללי לי, נתרוֹששוּ עניִים ואֶביוֹנים, יצאוּ נקיִים, ערוּמים כּמבּטן אִמם, אוֹי ואבוֹי לי! והלא תּשאָליני, לָמה אני נוֹשׂאת קדירה עם כּנַף־אַוָז – לא אֵדע גם אָני…
– אוֹי, אָסוֹן?! אוֹי, שבר?! – בּוֹכה אִשה צעירה בּניגוּן של “אַקדמוֹת” וּפוֹכרת ידיה. – מה אֶעשׂה עתּה?! לא הצלתּי אפילוּ חוּט וּשׂרוֹךְ נַעל, אֵיפה אֶקח להחיוֹת אֶת נַפשי יוֹם אֶחָד?! לאָן אֶפנה עם ילָדי ה־קט־נים?!…
– כּשדים ורוּחוֹת רצים אנשים צעירים אֶל תּוֹךְ הבּית הדוֹלק וּמתּוֹכוֹ, קוֹפצים אֶל האֵש, מַצילים כּל מה שידם מַשׂגת, חוֹטפים ונוֹשׂאִים משם זה כּרע של כּיסא, זה מטוּטלת של שעוֹן וזה מטאטא.
– היכן אֶלי עם הצינוֹר? – צוֹוח אֶחָד מחברת המכבּים וּמַבּיט על סביבוֹתיו.
– אני כּאן, אני כּאן! – עונה אֶלי, יהוּדי קטן, טוֹרח וּמתעסק עִם הצינוֹר.
– מה אַתּה עוֹשׂה שם? מה אַתּה מחטט זמן רב כּל כּךְ?
– אני מאַחה אֶת קרעֵי הצינוֹר. הצינוֹר נקרע! – אוֹמר אֶלי.
– היכן פישל עם הדליים? – צוֹוח יהוּדי שחוֹר בּטלית קטנה קרוּעה וּבלוּאָה, בּפנים מעוּשנים וּבקוֹל צרוּד.
– פישל! פישל!!! – מסַייעים אוֹתוֹ בצוָחָה שאָר העוֹמדים.
– מַה פישלתּם עליכם פישל? – נַענה אֶחָד מתּוֹךְ החבורה, כּפי הנראֶה, פישל עצמוֹ. – ראֵה־נא גם ראֵה, כּמה נזעקוּ כּוּלָם וּבפישל מפשלים! פישל־פישל! פישל־פישל!
– היכן דליֶיךָ? – שוֹאלים אוֹתוֹ.
– הדליים כּאן הם, – אוֹמר פישל. – אַךְ מַה תּעשׂוּ בּהם, אִם אֵין עדיִין גרוֹנם עם החָבית?
– אוּלי תּטריח אֶת עצמךָ, פישל, ותחטוֹף לפי שעה כּמה דליֵי מַיִם מבּין השכנים?
– לָמה אני דווקא? – אוֹמר פישל. – יֵלך אֶלי!
– אֶלי! חטוֹף דלי וּקפוֹץ והבא מעט מַיִם!
– אֵיככה אוּכל? הלא רוֹאֶה אַתּה, כּי עסוּק אני בּצינוֹר! יֵלךְ מוֹטיל!
– מוֹטיל! לךְ השׂג בּאַחַד המקוֹמוֹת דלי מַיִם!
– לאָן אֵלךְ, ואני אֵיני מַכּיר פּה אַף אִיש אֶחָד? יֵלךְ אַנשיל!
– אַנשיל! רוּץ־נא והבא מַיִם!
– אני? אֵין אני יוֹדע אפילוּ, היכן דלת נפתּחת כּאן! יֵלךְ דויד!
– הסוּ, הסוּ! הנה נוֹסע גרוֹנם עם החָבית! הוּא נוֹסע! הוּא נוֹסע! – וכל מכבּי האֵש פּוֹרצים אֶל גרוֹנם לקחת מַיִם, וּבראש כּוּלם אֶלי עם הצינוֹר. גרוֹנם, יהוּדי שפּניו מַבהיקים וּמתפּצלים וּכנפוֹת קפּוֹטתוֹ קשוּרוֹת לוֹ מאחוֹריו, הוֹלךְ מַעדנוֹת, לאִטוֹ, ואַחריו נגרר סוּס צוֹמק, המוֹשךְ אֶת רגליו מתּוֹךְ הבּיצה בּלא כּוֹחַ. שניהם, גם גרוֹנם וגם הסוּס להבדיל, נראִים כּמנַמנמים בּדרךְ־הילוּכם.
– בּרוּךְ הבּא, יהוּדי! – מַקבּילים המכבּים אֶת פּניו. – ואנחנוּ סבוּרים היִינוּ, שלא תּבוֹא עוֹד חָלילה הלילה.
– מַעשׂה יפה לסתּוֹר! – אוֹמר גרוֹנם. – וכי מי יבוֹא, אִם לא אָני? מי אני בּעיניכם, כּלוּם נַער קטן? כּיוָן ששמַעתּי אֶת קוֹל הפּעמוֹן הראשוֹן, מיד היִיתי אֵצל סוּסי. אָמנם הזקנה שלי בּיקשה לעכּבני: “לאָן תּטלטל אֶת עצמךָ, היא אוֹמרת, בּבּיצה כּזאת? צר לי על הסוּס עלוּב־הנפש, היא אוֹמרת, המעוּנה מעמל היוֹם”… אַךְ מי יִשמע לָה? חביבה עלי מצוָה, וּבפרט שפּיקוּח־נפשוֹת בּצדה – עניִים ואֶביוֹנים בּוֹערים בּאֵש! וכי קלה זוֹ בּעֵינכם?
– לאוֹרךְ ימים תּחיֶה, רב גרוֹנם! כּלתה פּה נַפשנוּ למעט מַיִם! אֵצל כּל השכנים אֵין אַף טיפּה אֶחָת!
וכל המכבּים עָטים בּדליֵיהם הריקים אֶל החָבית וּבראש כּוּלָם אֶלי עם הצינוֹר. פּוֹתחים אֶת הבּרז ועוֹמדים למַלא אֶת הדליים מַיִם – לא היוּ דברים מעוֹלָם. אֵין שוּם סימן של מַיִם!
– מַה זה, רב גרונם? וכי משוּגע אַתּה, אוֹ חסַר־דעה? בּאת בּחָבית ריקה.
– כּיצד בּחָבית ריקה? – אוֹמר גרוֹנם. – חָבית מלאָה, כּמלוֹא העיִן, – והרי אַתּם אוֹמרים לי זאת!
– הבּט וּראֵה! – אוֹמר לוֹ אֶחָד מן החבוּרה. – החָבית ריקה כּתּוֹף!
– מַה פּירוּש ריקה? – אוֹמר גרוֹנם וּמתבּוֹנן אֶל החָבית מכּל צדדיה. – הלא מדבּרים אַתּם תּהפּוּכוֹת, מין תּרגוּם־לָשוֹן! כּיצד ריקה? מוּטב שתּהיֶה בּטן שׂוֹנאינוּ ריקה!
וּגרוֹנם מתוֹפף בּאֶצבּעוֹ על החָבית, סוֹבב אוֹתה מכּל צד ורוֹאֶה לבסוֹף כּי אֵין בּה מגוּפה.
– כּן, כּשם שאני יהוּדי, חָבית ריקה! – והוּא תּוֹפס אֶת ראשוֹ בּידיו וּמַתחיל לקלל – אֵין לָדעת אֶת מי:
– ישלח בּךָ אֶת החלירע! ואֶת המַגפה! ואֶת המהוּמה! ואֶת המגעֶרת! וּמיתה משוּנה על גבּיהן!…אֵימתי נפלה המגוּפה, תּבלע אוֹתה האדמה? ולאָן נעלמה? הלוַאי תּבער בּאֵש, שלוּמיאֵל שכּמוֹתךָ!
וגרוֹנם שוֹפךְ אֶת כּל חמת־רוּחוֹ על ראש סוּסוֹ העלוּב, דוֹחפוֹ בּמַקל המַגלָב דחיפה יפה בּצדו. הסוּס ממַצמץ בּעֵיניו, משרבּב ראשוֹ, מַבּיט לצדדים וּמהרהר בּפני עצמוֹ: “על מה, למשל, בּאה לי דחיפה זוֹ? עמד בּן־אָדם וחָלק לי סתם מַהלוּמה! לא מַעשׂה גבוּרה הוא לעמוֹד על סוּס, על נפש אִילמת, וּלהכּוֹתוֹ חינם!”…
– גוֹלם של עֵץ, סוּמא בּארוּבּה, יִקחךָ אוֹפל! – אוֹמר גרוֹנם לעצמוֹ. – אבל ראִיתי, כּי החָבית נוֹהגת עמי שלא כּדרכּה: אני יוֹצק ויוֹצק, יוֹצק ויוֹצק! עתּה ידעתּי: כּפי הנראֶה מתחילה היתה בּלא מגוּפה? הלוַאי יִתפּקקוּ כּל חוּליוֹתיִךְ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!
– מַיִם! מַיִם! – צוֹעקים אֵלה המַצילים מן הדליקה. – מַהרוּ, מַהרוּ! הביאוּ לכאן אֶת הדליים! אֶת המַיִם!
– אֵילוּ דליים? אֵילוּ מַיִם? – עוֹנים המכבּים לעוּמתם. – הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת, כּי אֵין אַף טיפּה של מַיִם!
– מַה פּירוּש אֵין מַיִם!
– אֵין מַיִם פּירוּשה, שאֵין מַיִם!
– לאָן נעלמוּ המַיִם?
– נזלוּ מחביתוֹ של גרוֹנם, ואֵינם!…
פּתאוֹם נשמע שנית קוֹל הפּעמוֹן המשוּנה פּוֹעֵם: בּוֹם! בּוֹם!! בּוֹם!!! וחצי העיר השני הוּאַר בּאוֹר אָדוֹם.
– עוֹד דליקה אַחַת! בּעיר החדשה!! – צוֹוחים כּמה וכמה קוֹלוֹת בּבת אַחַת, וכל הקהל עִם חברת המכבּים פּוֹנים ורצים אֶל העיר החדשה.
– שתּי דליקוֹת בּלילה אֶחָד – אוֹמר גרוֹנם לעצמוֹ – למעלה מכּוחוֹתי הן. גם אני יש לי אִשה וּבנים, ושׂכר אֵיני מקבּל, בּרצוֹתי אוֹליךְ, וּברצוֹתי לא אוֹליךְ! והסוּס אַף הוּא אֵינו עשׂוּי בּרזל. צער בּעלי חיים, די לוֹ שהוּא עוֹבד עבוֹדת־פּרךְ בּיוֹם, כּלוּם הוּא חָסר אֶלָא לטלטל עצמוֹתיו גם בּלילה!… אֵין אני שליחוֹ של קהל, אִיש לא יִכפּני לכךְ, יטיחוּ בּעצמם אֶת ראשם בּכּוֹתל!… בּוֹא, אָחי, – הוּא אוֹמר אֶל סוּסוֹ – הבה נסע הבּיתה.
ז. שוֹדדיה של כּתריאֵליבקה
כּשחָזרתּי לָאַכסַניה מן הדליקוֹת לפנוֹת בּוֹקר וּפתחתּי אֶת דלת חַדרי, נבהלתּי למַראֶה עֵינַי: ראִיתי שלוֹשה בּני־אָדם משוּנים, פּנים לא־ידוּעים לי, סוֹבבים אָנה ואָנה ונר דוֹלק בּידם. המיטה סתוּרה, האָרוֹן פּתוּחַ, המזוָדה שלי מוּטלת בּאֶמצע החדר, וּנירוֹתי, אֵלוּ כּתבי, מתגלגלים על הקרקע.
– מַה זה? מי אַתּם? מה אַתּם עוֹשׂים כּאן? – שוֹאֵל אני אֶת אֶחָד מהם, יהוּדי אדוֹם־זקן, שיבּלת כּחוּלה לו בּחוֹטמוֹ.
– הראֵהוּ כּסין, וּתרחַף נמשתוֹ! – קוֹרא יהוּדי גָבוֹה וּצרוּד־קוֹל בּלָשוֹן משוּנה אֶל האַדמוֹני בּעל היבּלת הכּחוּלה.
האַדמוֹני אֵינוֹ עוֹנה דבר. נוֹעֵל הוּא אֶת הדלת, גוֹחן וּמוֹציא מתּוֹךְ מַגָפו קוֹפיץ גָדוֹל וחַד וּמניפוֹ לנגד פּנַי אַחַת הנה ואַחַת הנה, למעלָה וּלמַטה, מַעשׂה מכשף.
– מי אנחנוּ? שוֹדדים אנחנוּ, שוֹדדי העיר הזאת! – קוֹרא אֵלי השלישי שבּחבוּרה, יהוּדי שחור שתּבַלוּל לו בּעין אַחַת, וּכשהוּא מוֹציא מפּיו אֶת השם “שוֹדדים”, הריהו מַבריק נוֹראוֹת בּעֵינוֹ הבּריאה וחוֹרק שיניו, כּרוֹצח מַמש.
– שׁמשׁמהוּ בּסיכּיו! – אוֹמר לוֹ הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹנם המסוֹרסת.
דיֶנגי! דאַוואי דיֶנגי2! – צוֹוח אֵלי בּעל התּבלוּל, תּוֹפשׂ לי בּדשי בּגדי וּמנַענע אוֹתי כּלוּלָב.
– כּסף – אני אוֹמר – אַתּם רוֹצים? מידי אַתּם אוֹמרים לָקחת כּסף? מנַיִן לי כּסף? אלוֹהים שמרני מכּסף.
– ארוֹם לוֹ, כּי הוּא מקשר! – קוֹרא הגָבוֹה והצרוּד בּסירוּס לָשוֹן.
– משקר אַתּה! – אוֹמר לי בּעל התּבלוּל. – תּן לָנוּ כּרגע אֶת כּל הכּסף אשר לָךְ, שאִם לא כן – צו לביתךָ! אָנוּ נוֹתנים לךָ שני רגָעים ליִשוּב־הדעת ורגע אֶחד לאמירת וידוּי…
וּכדי שלא אֶתבּרךְ בּלבּי, כּי משטים הם בּי, נגָש אֵלי האַדמוֹני, הוּא בּעל היבּלת, וּמנַענע לפנַי אֶת סַכּינוֹ פּעמים אחָדוֹת, למַעלָה וּלמַטה, לכאן וּלכאן, כּדרךְ שמנַענעים אֶת הלוּלָב בּתפילת הלל של סוּכּוֹת.
– לָמה אַתּם ניבצים כּלוֹגמי־עץ? יארסוּ לוֹ אֶת דייו ואֶת גרלָיו! – קוֹרא צרוּד־הקוֹל בּלָשוֹן־סוֹדם וּמסַיים בּלשוֹננוּ: – היכן החבלים? הבה נאסוֹר אוֹתוֹ!
– לָמה תּטריחוּ אֶת עצמכם? – אוֹמר אני לָהם. – הנה אני נוֹתן לָכם אֶת כּל רכוּשי, אֶת האַרנק עם הקרבּוֹנים האחָדים, והרפּוּ ממני. מַה לי ולָכם? בּעל משפּחה אני, אָב לבנים, בּלא עֵין־הרע, אַרבּע ילָדות וּשני ילָדים, הקטן לא הגיע עדיין לחוֹדש ימים…
כּל שלוֹשת השוֹדדים נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ בּלשוֹן־הגנבים שלָהם, מוֹנים אֶת מעט הכּסף אשר בּאַרנקי וּמעמידים אוֹתי למבחן. שוֹאלים ואני משיב.
– מאַיִן יהוּדי?
– מיהוּפּיץ.
– מה שמךָ?
– שלוֹם־עליכם.
– עליכם שלוֹם. מַה שמךָ?
– שלוֹם־עליכם.
– עליכם שלוֹם. שוֹאלים אָנוּ, מַה שמךָ אשר יִקראוּ לָךְ?
– שלוֹם־עליכם. זה שמי אשר יִקראוּ לי.
– שם משוּנה! מַה מעשׂיךָ?
– כֹּותב אָני.
– כּוונתינוּ, מַה מַעשׂיךָ? בּמה פּרנסתךָ?
– כּוֹתב אָני.
– מַה אַתּה כּוֹתב? בּקשוֹת? תּעוּדוֹת? דברי מַלשינוּת?
– סיפּוּרי מַעשׂיוֹת לבני יִשׂראֵל.
– אם כּן אֵיפוֹא, מוֹכר־ספרים אַתּה? בּעל־מחַבּר?
– מחַבּר.
– וּמה אַתּה עוֹשׂה פּה?
– בּאתי לראוֹת אֶת כּתריאֵליבקה.
– ולא יוֹתר?
– לא יוֹתר.
– לא שוּם עֵסק?
– לא שוּם עֵסק.
– וּביזבּזת הוֹצאוֹת הדרךְ?
– בּיזבּזתי הוֹצאוֹת הדרךְ.
– זוֹ לָמה לָךְ?
– כּדי שיִהיֶה לי מַה לכתּוֹב.
– לאָן לכתּוֹב?
– להעיתּוֹנים.
– אֵילוּ עיתּוֹנים?
– עיתּוֹנים יהוּדים.
– וכי יֵש עיתּוֹנים יהוּדים?
– בּוַדאי יֵש!
– מה הם עוֹשׂים?
– הוֹלכים ונדפּסים.
– אֵיפה הם נדפּסים?
– בּווארשה.
– מַה צוֹרךְ יֵש בּהם?
– קוֹראים אוֹתם.
– מי קוֹרא אוֹתם?
– יהוּדים.
– האִם משלמים לךָ בּשׂכר זה, שאַתּה כּוֹתב?
– כּדרךְ הטבע.
– אִם כּן, מתחילה היה עליךָ לאמוֹר כּךְ! כּמה, דרךְ משל, אַתּה מקבּל מזה? כּמה אַתּה משׂתּכּר לשבוּע?… המעשן אַתּה? אֵיפה הסיגָריוֹת שלָךְ?
אני מוֹציא אֶת קוּפסַת הסיגָריוֹת שלי וּמַגישה לכל אֶחָד מהם שיִקח לוֹ סיגָריה.
– שלָאֵהוּ, אִם של סכּף היא? – אוֹמר הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹנם.
– של כּסף? – אוֹמר לי זה שתּבלוּל בּעֵינוֹ ושוֹקל אֶת הקוּפסה על ידוֹ. – של כּסף, אוֹ חַי וקיים פּשוּט?
– קרוּץ מחוֹמר פּשוּט, שני זהוּבים מחירוֹ! – אוֹמר אני וכוּלָנו מעשנים אִיש סיגָריתוֹ.
– שׁמשׁמהוּ בעָשוֹן שלוֹ! – קוֹרא הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹן־הגנבים.
– אַיֵה השעוֹן שלָךְ? – אוֹמר לי זה שתּבלוּל בּעֵינוֹ וּבוֹדק בּכל כּיסַי. – וכי אֵין לךָ שעוֹן כּלל?
– יֵש לי – אני אוֹמר – שעוֹן, ודווקא שעוֹן טוֹב, של זהב, אֶלָא שמוּנח הוּא בּמַשכּוֹן בּיהוּפּיץ.
– חבל – אוֹמר בּעל התּבלוּל, – אִילוּ היה כּאן, היה לָנוּ דבר בּעתּוֹ!… צריכים אָנוּ עכשיו לשעוֹן של זהב בּמאוֹד מאוֹד! בּנַפשנוּ הוּא!
– לָמה אַתּם צריכים כּל־כּךְ – אני אוֹמר – לשעוֹן של זהב?
– שעוֹן של זהב – הוּא אוֹמר – אֶפשר למכּוֹר בּכסף מלא!
– יִחָקהוּ הדש! – אוֹמר הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹנם. – אָניוֹב הוּא כּמוֹנוּ!…
– לילה טוֹב! – אוֹמרים לי השוֹדדים וּפוֹנים לָלכת. – בּפעם השניה, כּשתּצא מחַדרךָ, תּנעוֹל אַחריךָ אֶת הדלת. אַל תּסמוֹךְ על הנסים של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ועל יוֹשר־לבּם של הגנבים הכּתריאֵליִים… ואַתּה הלא תּסלח לָנוּ, שמא הטרדנוּךָ.
– אַדרבּה, – אני אוֹמר – הלא תּסלחוּ לי אַתּם, שמא הספּקתּי בּיֶדכם רק מעט…
ואני רוֹצה ללַווֹתם מאַחרי הדלת. והנה פּנה אֵלי הגָבוֹה והצרוּד, שׂם אֶצבּע על פּיו וקרא בּקוֹל ממוּשךְ וּבניגוּן זה של “הקוֹסמת”:
– פּתח שין – שֹשֹשֹאַאַאַ!…
והאַדמוֹני בּעל היבּלת הכּחוּלָה מוֹציא אֶת סַכּינוֹ וּמניפה מעל ראשי פּעמים אחָדוֹת, כּאָדם האוֹמר: “אִם אַתּה מוֹציא חָלילה הגה מפּיךָ, חַיֶיךָ אֵינם חַיִים!”…
…………………….
הוי, הוֹשיעוּ, הוֹשיעוּ, הוֹשיעוּ! יהוּדים, הצילוּ! – הרימוֹתי קוֹל־זוָעוֹת לאַחַר שיצאוּ השוֹדדים והעירוֹתי אֵת כּל הבּית משנתוֹ. לקוֹלי נזעקוּ רבּים מדרי האַכסַניה. הנשים קפצוּ ממיטוֹתיהן בּשׂמלות תּחתּוֹנוֹת, והגברים, בּמחילה מכּבוֹדם, בּתחתּוֹניהם בּלבד. סבוּרים היוּ, כּי אֵש פּרצה בּבּית.
– שוּב דליקה?
– שוּב בּוֹעֵר?
– היכן בּוֹעֵר?
– מי בּוֹעֵר?
– הסוּ, הסוּ, אֵין אִיש בּוֹעֵר! – יצא נח שוֹמר־הסף בּלשוֹן־הזהב שלוֹ וקרא אֵלי ואָמַר:
– על מה, למשל, הרימוֹת קוֹל געיה, כּעֵגל פּוֹתה? מַה לךָ כּי נזעקתּ כּל־כּךְ, כּמוֹ בּבית־משוּגָעים? הלא תּעיר חָלילה אֵת כּל האַקטוֹרים משנתם!…
– גזלָנים! – אני אוֹמר. – רוצחים! שוֹדדים נפלוּ עלי ולָקחוּ ממני אֵת כּל אשר היה לי!
כּיוָן ששמעוּ “גזלָנים” נפל פּחד על כּוּלָם, וקם שאוֹן וחרדה ועירבּוּביה של קוֹלוֹת המדבּרים כּוּלָם יחד:
– גזלָנים?
– כּמה גזלָנים?
– שלוֹשה גזלָנים?
– מַה מַראֵה פּניהם?
– שנַיִם צעירים ואֶחָד זקן!
– בּאוּ בּסַכּינים?
– ולָמה החרשתּ?
– יראת לצעוֹק?
– הא לךָ בּעֶצם גזלָנים בּעֶצם הלילה! השם יִשמרנוּ ויצילנוּ!
– אֶמש היוּ גזלָנים גם בּחָצר הסמוּכה, התנַפּלוּ על אִשה וחנקוּה, לָקחוּ מכּל הבּא בּידם ושכחוּ מטיל בּרזל…
– סַכּנה להישאֵר יחידי בּבּית!
– עוֹד מעט נצטרךְ לברוֹח מכּתריאֵליבקה!
– כּלוּם אָנוּ חסרים בּכתריאֵליבקה אֶלָא גזלָנים!…
– תִּפסוּ אוֹתם! תִּפסוּ אוֹתם! תִּפסוּ אוֹתם! – נשמַע פּתאוֹם מן החוּץ קוֹל נקבה, ותיכף לזה – קוֹל ריצת רגלים וּטפיחת כּפים של בּני־אָדם רבּים. – תּפסוּ אוֹתם! תִפסוּ אוֹתם!
– תּפסתּי!
– אֶחָד תּפסתּי! שנַיִם תּפסתּי!…
– אִסרו אותם! כבר יֶש בידך גם השלישי? אִסרו אוֹתוֹ! אִסרוּ אוֹתוֹ!…
– אִסרוּהוּ לאַט! החזיקוּ לא בּראשוֹ אֶלָא בּרגליו, בּרגליו!…
– זלדה! תּני לי אֶת מטפּחתּךְ, זלדה!
– אָה, השוֹמעים אַתּם? הנה תּפסוּ אוֹתם! – קוֹרא אֵלינוּ נח שוֹמר־הסַף וּפוֹנה לָרוּץ בּפנס החוּצה, וכוּלָנוּ אַחריו.
– נוּ, מַה נשמע? – צוֹוח נח בּחשכה אֶל המקוֹם, שהקוֹלוֹת בּאִים משם. – כּבר תּפסתּם?
– תּפסנוּ, תּפסנוּ! – עוֹנה קוֹל נקבה מן החשכה.
– ואסַרתּם?
– אָסַרנוּ, אָסַרנוּ!
– אֵת כּל השלוֹשה!
– אֵת כּל השלוֹשה, אֵת כּל השלוֹשה!
– הבה נתבּוֹנן אֵליהם ונראֶה, לכל הפּחוֹת, מַה מַראֵה פּניהם! – אוֹמר נח שוֹמר־הסַף וקוֹרא אַחריו אֵת כּל הקהל, ואָנוּ הוֹלכים וּמתקרבים לאוֹר הפּנס אֶל השוֹדדים הנתפּסים ורוֹאִים על האָרץ מוּטלים שלוֹשה… תּרנגוֹלי־הוֹדוּ כּפוּתים.
התּרנגוֹלים הוֹרידוּ אֶת חַרטוּמיהם, נוֹשמים ונוֹפחים בּאַפּיהם, מנַצנצים בּעֵיניהם הקטנוֹת לאוֹר הפּנס, והנשים, חצין ערוּמוֹת, מסַפּרוֹת לָנוּ נסים ונפלאוֹת, כּי אֵין אִיש יוֹדע, כּיצד יצאוּ התּרנגוֹלים מן הכּלוּב: אִם גנבים בּאוּ אֵליהם, אוֹ חוּלדה עברה והבהילה אוֹתם, ־־ אַךְ בּרוּךְ השם, שתּפסוּ אוֹתם, שאִילמלא כן, היה ההיזק גָדוֹל לאֵין שיעוּר!…
– אִי לָכן, תּרנגוֹלָניוֹת כּתריאֵליות, תּפוּ עליכן! – אוֹמר לָהן נח ושוֹלח אֵת כּל חלוֹמוֹתיו הרעים אֶל ראשן. – יִכּנס הרוּחַ בּאבי־אבוֹת־נוֹצת כּנַף־אַוזיכן!…
וּפיו שֶל נח שוֹמר־הסַף אֵינוֹ פּוֹסק מהפיק אֶת אִמרוֹתיו הנמרצוֹת, השנוּנוֹת והחריפוֹת, והקהל מתפּזר והוֹלךְ מתּוֹךְ פּיהוּק אֶחד אֶחד, אִיש לחַדרוֹ ואִיש למנוּחָתוֹ.
נשאַרתּי לבדי, עוֹמד יחיד וּבוֹדד בּתוֹךְ הבּיצה, כּוּלי מבוּלבּל ושוֹמם מן הלילה וּפחָדיו עם בּלהוֹתיו. צינה לחה חוֹדרת אֶל בּשׂרי וּמַרעידה אֵת כּל בּדי עוֹרי. פּה ושם מהבהב אוֹר כּהה בּחַלוֹנוֹת. מתּוֹךְ ארוּבּוֹת אחָדוֹת נמשךְ ועוֹלה עשן כּחוֹל דק. מקצה השמים, בּפאַת מזרח, בּוֹקע וּמַבהיר פּס־אוֹר. מפּינוֹת רחוֹקוֹת וּקרוֹבוֹת נשמע קוֹל תּרנגוֹלים, המכוֹננים אֶת גרוֹנוֹתיהם וקוֹראִים כּל אֶחָד לפי דרכּוֹ ונוּסחוֹ: קוּ־קוּ־רי־קוּ־אוֹ!…
האַויר מַכחיל והוֹלךְ בּדימדוּמי שחר.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.