רקע
שלום עליכם
חתונה

אֵיךְ לא יִשׂמח נח הסידקי וּלבבוֹ לא יגיל, אַחרי שזיכּהוּ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וקיימהוּ והגיעהוּ להשׂיא אֶת פריידיל הקטנה בּבנוֹתיו?

למי?

לא זה העיקר. העיקר, שהדבר כּבר נַעשׂה, תּם ונשלָם. בּתּו נכנסת לחוּפּה וקידוּשין בּשעה טובה וּמוּצלחת.

שמא סבוּרים אַתּם, שדרכּוֹ של נח הסידקי להיפּטר מבּנוֹתיו, כּמי שנפטר ממַשׂא לעיפה, כּפוֹרק ריחַיִם מעל צוָארוֹ? אִם כּךְ אַתּם סבוּרים, אֵינכם אֶלָא טוֹעים.

אָב כּנח לא תּמצאוּ דוּגמתוֹ בּכל העוֹלָם.

אֶת כּל חַייו הקריב בּשביל בּניו: טרח ועמל, יגע וסבל, עבד עבוֹדת־פּרךְ, בּיוֹם אכלוֹ חוֹם וצינה בּלילה, עינה כּוֹחוֹ בּדרךְ, בּימי סַגריר וּגשמים, וּכבר היה מוּטל כּמה פּעמים תּחת כּוֹבד עגלה נהפּכת, וּפעם אַחַת בּחוֹרף היה טוֹבע בּבקיע של קרח, והצטנן, ולָקה בּריאָתו, ונשתּייר לוֹ שיעוּל משוּנה – מַה פּלא יש כּאן? אַדרבּה, נַסוּ־נא אַתּם לפרנס אִשה וּבנים בּקוֹמץ זה, שמסַפּקת חָנוּת של סידקית בּכתריאֵליבקה!

כּשבּניו היו קטנים, היה נח עצמוֹ מתגלגל עמם: מחַתּלָם, מַאכילָם, חוֹפף ראשיהם ועוֹשׂה להם אֵת כּל צרכיהם.

תֹּאמרוּ: ואִמם היכן היתה?

אִמם, זלדה הסידקית היתה עסוּקה כּל ימיה בּמסחָר, נוֹשׂאת ונוֹתנת על־פּי רוֹב עם הפּריצים. הוּא מלאכתּוֹ בּעיר והיא – בּסביבוֹת העיר.

לָמה היא ולא הוּא? משוּם שהיא אֵשת־חַיִל, מבינה בּלשוֹן המדינה, יוֹדעת להתיצב לפני פּריצים, ואֵין כּמוֹה מוּמחית למכּוֹר סחוֹרתה מחוּץ לגבוּלוֹת כּתריאֵליבקה.

בּתוֹךְ העיר כּתריאֵליבקה אֵין זלדה יכוֹלה לנַהל אֶת מסחָרה. כּלכּל לא תּוּכל אֶת הקוֹנים הכּתריאֵלים – פּיקחים הם יוֹתר מדי! לא כן הפּריצים. מטבעוֹ של פָּריץ, כּיוָן שאמַרתּ לוֹ “יאַק בּוגאַ קוֹחאַם”, כּלוֹמר, נשבּעתּי לךָ בּאהבתי אֶת האלוֹהים, מיד הוּא מַאמין לָךְ. ואילוּ יהוּדי כּתריאֵלי, אפילוּ תּכרע בּרךְ לפניו וּתלחךְ אֶת עפרוֹ ותישבע לוֹ בּכל השבוּעוֹת שבּעוֹלָם, יענךָ בּבַת־צחוֹק קלה:

– בּבקשה ממךָ, לָמה תּטרח טרחה יתירה ותישבע חינם? נאמן אַתּה לי גם בּלא שבוּעָה!…

נדוּניה פסק נחַ הסידקי לבתּוֹ הצעירה סךְ של שבעים וחמשה כּסף. כּלוֹמר, הבטחַ הבטיח מאָה וחמשים – שבעים וחמשה סילק בּשעת התּנאים ושבעים וחמשה התחַייב לסַלק אַחַר־כּךְ, לכשירחיב.

ואוּלָם תּקוָה זוֹ לכשירחיב לא בּאה עדיִין.

תִקוָה טוֹבה זוֹ לכשירחיב עֵיני כּל הכּתריאֵלים נשׂוּאוֹת אֵליה זה עידן ועידנים, מיוֹם עמוֹד כּתריאֵליבקה על תּלָה, ועדיִין לא הגיעה שעתה.

התבוֹא התּקוָה בּזמן מן הזמַנים? אֶפשר ואֶפשר. הכּל בּידי שמים. וכי בּמה היא גרוּעה ממשיח צדקנוּ? הלא גם משיח צדקנוּ, אַף־על־פּי שהוּא מתמַהמה, עם כּל זה מחַכּים לוֹ אַחינוּ בּני יִשׂראֵל בכל יוֹם שיבוֹא.

אִם כּה ואִם כּה, יהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי בּשביל הנדוּניה לא יבטל השידוּךְ. לפי ששני הצדדים יוֹשבים בכתריאֵליבקה שבת משפחה אֶחַת: המחוּתנים מַכּירים זה אֶת זה ואוֹהבים זה אֶת זה; המחוּתנוֹת מַכּירוֹת זוֹ אֶת זוֹ ואוֹהבוֹת זוֹ אֶת זוֹ; החָתן והכּלה מַכּירים זה את זה ואוה…

כּמעט נפלט דבר מפּי שלא בּמתכּוון! אִם תּבטיחוּני בּהן־צדקכם, כּי סוֹד כּמוּס יִהיֶה עמכם, אסַפּר לכם מַעשׂה שהיה.

וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה.

עוֹד קוֹדם שעלה על דעתּוֹ של רב שלוֹם־שכנא השדכן לדבּר נכבּדוֹת בּשני הצדדים האֵלה, כּבר ידעוּ החָתן והכּלה זה אֶת זה וּכבר החליפוּ בּיניהם מכתּבים, שהיוּ מוֹסרים אוֹתם זה לזה בּעֶצם ידיהם.

הוּא לָמַד בּחדר, והיא עשׂתה מלאכתּה בּחָנוּת.

פּעם אַחַת, בּראש־חוֹדש היה מַעשׂה, הלךְ הוּא לבית־המדרש ותיק התּפילין בּידוֹ. עבר לפני החָנוּת וראה אוֹתה עוֹמדת בּפּתח, לבוּשה שׂמלת־כּוּתּנה אדוּמה, שהיא עצמה תּפרה אוֹתה, ועל ראשה מטפּחת לבנה סרוּגה, אַף זוֹ מַעשׂה ידיה, ועֵיניה היפוֹת, השחוֹרוֹת והגדוֹלות, מבּיטוֹת אֵליו בּחן, מבּיטוֹת ושׂוֹחקוֹת.

נדמה לוֹ, כּי אֵליו היא מַבּיטה. השמש להטה, רוּחַ חַמה נשבה בּוֹ והחליקה לוֹ על פּאוֹתיו, והירהוּר ניצנץ בּלבּוֹ: “פריידיל ריבה נאָה היא!”…

ולא יכוֹל עוֹד לכוון אֶת לבּוֹ בּתפילתוֹ אַחַר־כּךְ – פריידיל נצבה לנגד עֵיניו.

בּעֶצם ההלל, כּשהגיע לתפילת “מן המיצר”, נזכּר בּבת הסידקי הנאָה וּבעֵיניה היפוֹת, השחוֹרוֹת והגדוֹלוֹת. התחיל מנַענע אֶת עצמוֹ וקוֹרא “מן המיצר” בּקוֹל רם, שמא מתּוֹךְ כּךְ יסיחנה מלבּוֹ.

חָזר מבּית־המדרש לביתוֹ, עבר לפני החָנוּת והציץ לתוֹכה, שמא יֵאָרע נס וּפריידיל תּתגלה שוּב לפניו.

בּא אֶל החדר, נטל את הגמרא, השפּיל עֵיניו לעיין בתוספות – זיו אִיקונין של פריידיל מציץ אֵליו מבין השורות.

עלה על משכּבוֹ בּלילה – נגלתה אֵליו פריידיל בּחלוֹם. בכל מקוֹם וּבכל פּינה שהוּא פּוֹנה הוּא רוֹאה אֶת פריידיל!

רב שלוֹם־שכנא השדכן יהוּדי פּיקח הוּא, וכיוון אֶת השעה. נכנַס רב שלוֹם־שכנא השדכן לחנוּתוֹ של נח הסידקי להציע לפניו בּשביל בּתּוֹ הצעירה אֶת דויד בּן בּרוּךְ־בּנציוֹן, עמד והוֹציא מכּיסוֹ אֶת קוּפסת הטאבּאק להריח ממנה והתחיל מוֹנה אֶת שבחיו של הנַער, שאֵין כּמוֹהוּ בּין נערי כּתריאֵליבקה. שמעה פריידיל וּפנתה לצדדים, שלא יִראוּה בּקלקלתה, בּהתאַדם פּניה כּאֵש.

כּי הנה אֶל צוָארה של פריידיל היה קשוּר פּתיל, וּבפּתיל היתה תּלוּיה חפיסה, וּבחפיסה היה צפוּן מכתּב, וּבמכתּב היה כּתוּב בּכתב מהוּדר, עטוּר עיטוּרים וּמסוּלסל סילסוּלים דקים מן הדקים, לאמוֹר:

“נשמתי, יוֹנתי, תּמתי! עטרת־ראשי וּמאוֹר־עֵינַי! חַיֵי־רוּחי ומשׂאַת־נַפשי! פריידיל היקרה, לאוֹרךְ ימים תּחיִי! אִילוּ נהר כּתריאֵליבקה כּוּלוֹ מלא דיוֹ, ועצי היער כּוּלם קוּלמוֹסים, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ נייר, ואני יוֹשב וכוֹתב כּל הימים וכל הלילוֹת, – אֵין אני מספּיק לכתוֹב לָךְ אפילוּ אַחַת מני אֶלף מכּל אשר יִרחַש לבבי אֵליךְ למן הרגע הראשוֹן אשר ראִיתי אֶת פּנַיךְ המאִירים, היפים כּחַמה והבּרים כּלבנה, ושמַעתּי אֶת קוֹלךְ הערב, המתוֹק לחכּי מיין הטוֹב…”

וגוֹמר, וגוֹמר.

הנאהבים והנעימים חיכּו זה־כּבר בּכליוֹן־עֵינַיִם לרב שלוֹם־שכנא השדכן, כּי ישׂים עֵינוֹ עליהם. וּכששמע אלוֹהים אֶת תּפילתם וזיווּגָם עלה יפה בּעֵיני הוֹריהם והשידוּךְ קם והיה, שלח החָתן סבלוֹנוֹת לכלתוֹ, עגילי־זהב בּחמישה־עשׂר קרבּוֹנים, והכּלה תּפרה בּשביל החָתן תּיק של תּפילין נאה, עשׂוּי קטיפה וּמקוּשט בּמגן־דויד וּבשני אריוֹת וכתר של כּסף סוֹכךְ עליהם – תּיק יקר מאוֹד, שהפליא אֶת עֵין כּל רוֹאָיו!

בּימים ההם לא נמצא בּכל העיר כּתריאֵליבקה מקציה ועד קציה, עוֹד אִיש אֶחָד, אשר אָשרוֹ יִגדל כּאוֹשר הנאהבים והנעימים האֵלה. בּמסתּרים היוּ שניהם סוֹפרים אֶת מספּר השבוּעוֹת והימים והשעוֹת והרגָעים עד יוֹם החוּפּה – יוֹם חתוּנתם ויוֹם שׂמחַת לבּם נקבּע בּשבּת־נחמוּ. והנה הגיעה העֵת, הגיעה השעה, שעה טוֹבה וּמוּצלחת.

מי שלא ראה אֶת זלדה הסידקית בּיוֹם חתוּנתה של פריידיל בּתּה הצעירה מתרוֹצצת אָנה ואָנה, כּשקצוֹת מטפּחתּה, מטפּחת־המשי, קשוּרוֹת לָה מאחוֹריה, פּניה מַאדימים וּמזיעים, והיא צוֹוַחַת בּגָרון ניחָר: “היכן הוּא נח, אוֹיה לי?” – לא ראה מַחזה יפה מימיו ולא ידע מעולָם, מה פּירוּשה של התרגשוּת עֶליוֹנה.

– החָתן והכּלה מענים בּצוֹם נַפשם, – צרחה בּקוֹל דק, – והוּא רוּחַ טוֹבה נשׂאַתּוּ! נח, היכן אַתּה? נח, אוֹיה לי, קצי בּא, נח!

– אַיה המחוּתּן? – עזרוּ על ידה בּאֵי צד החָתן וצוחוּ אַף הם. – כּבר הגיעה השעה להוֹשיב אֶת הכּלה. המחוּתּן אַיהוּ?

והמחוּתן עצמוֹ היה יוֹשב אוֹתה שעה חָבוּי בקרן־זוית. פרשׁ המחוּתּן מן הציבּוּר עם רעוֹ וידידוֹ, הוּא רב מֹשה־יוֹסי חתן הרב, ושפךְ לפניו אֶת מרי־שׂיחוֹ ואֶת צרת־נַפשוֹ, כּי נשבּתה לוֹ חתונַת בּתּוֹ היוֹם.

אֶת כּל בּנוֹתיו השׂיא, בּלא עֵין־הרע, כּראוּי וּכנכוֹן, כּמנהג בּעלי־בּתים חשוּבים; לחתוּנתה של כּל אַחַת היה מזמין וּמביא אֶת המנַגנים המפוּרסמים מיהוּפּיץ. וכיוָן שהגיע תּוֹר הצעירה – אֵין מנַגנים יהוּפּיציים! אוֹי לוֹ מחתוּנה זוֹ! חתוּנה חטוּפה! חתוּנה טרוּפה! חתוּנה בּהוּלה!

רב מֹשה־יוֹסי חתן הרב יוֹשב וּמקשיב לדבריו, מַחליק אֶת שׂער זקנוֹ, מציץ בּגיחוּךְ קל על המחוּתּן השוֹטה, מציץ ואוֹמר לוֹ:

– והלא יֶש לךָ מנַגנים גם הפּעם. וכי המנַגנים הכּתריאֵלים אֵינם מנַגנים?

– גם לאֵלה יִקרא מנַגנים? – אומר לו נח המחותּן בלעג מר. – חתונה באֵין המנַגנים היהוּפּיציים אֵינה חתונה!

אִילוּ ידע נח מתּחילה, כּי המנַגנים היהוּפּיציים לא יספּיקו לָבוֹא לחתוּנת בִּתּו הצעירה, היה דוֹחה אֶת החוּפּה לחצי אלוּל.

אַחַר־כּךְ, לאַחַר החוּפּה, נעלם נח שוּב.

– היכן הוּא נח? – צוֹוחים בּאֵי צד הכּלה.

– אַיה המחוּתּן? המחוּתּן אַיהוּ?

זלדה מצאה אֶת בּעלה שוּב בּקרן־זוית מוּצנעת, אָבל וחפוּי־ראש. עמדה כּנגדוֹ וספקה אֶת כּפּיה:

– יפה אַתּה נוֹהג בּחתוּנת בּתּך הצעירה, אוֹיה לי!

– בּאֵין המנַגנים היהוּפּיציים אֵין זוֹ חתוּנה בעֵינַי, אֶלָא לוָיה!…

– נחַ, בשם אלוהי יִשראֵל! השוֹמעוֹת אָזניךָ מַה שפּיךָ מדבּר? – אוֹמרת לוֹ זלדה וּדבריה כּאֵש. – וכי המנַגנים הכּתריאֵלים אֵינם יהודים? המנַגנים הכּתריאֵלים אֵין לָהם ילדים? המנַגנים הכּתריאֵלים אֵינם צריכים פרנסה? בּוֹשת וּכלימה! הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם, נחַ!… רב יהוֹשוּע־השיל, מַנגינה עליזה תנַגן לנו עתּה!

ורב יהוֹשוּע־השיל המנַגן, יהוּדי בּא־בימים, בּעל פּאוֹת עבוֹת, לבוּש קפּוֹטה של מוּכים וטלית קטנה ארוּכּה, מַכּה בּקשתּנית על הכּינוֹר ורוֹמז לחברת מנַגניו. והמנַגנים הכּתריאֵלים אוֹזרים חלציהם וּמַראים לפני הקהל, כּי גם אוֹתם לא הֹשה אלוֹהים חכמַת הנגינה, גם הם מוּמחים לדבר. מנַגנים הם מַנגינה עליזה בּכל מיני כּלי־זמר, פּוֹרטים על המיתרים, מחַצצרים בּחצוֹצרה, מחַללים בּחָליל, מתוֹפפים בּתוּפּים. והקרוּאִים מוֹחאים כּף לעוּמתם, הוֹמים ושוֹקקים, מתפּזרים וּמתיצבים בּעיגוּל. והמחוּתּנים עם המחוּתּנוֹת, בּאֵי שני הצדדים אוֹחזים זה בּיד זה, מרימים רגליהם ויוֹצאִים לרקד לפני הכּלה.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות