רקע
משה אליהו ז'רננסקי
תלמיד מובהק

 

א

החוקר היודע בטיבו של החלום, שכל עצמו אינו אלא ביטוי לרחשי הנפש, דרכו להתחקות על רחשי נפש אלו, מה הם ומהיכן הם יונקים, שאם ידע את שרשו של החלום יבין את מהותו. ואילו הקורא הסומך בגוף הענין על מסקנותיו של החוקר יש שהוא תוהה על חידת החלומות ומבקש לה פתרון על פי דרכו.

ספר חלומות של שבתאי (“חלומותיו של השבתאי ר' מרדכי אשכנזי”, מאת גרשום שלום) הוי אומר השבתאות קודמת לחלומות, היא סיבתם והיא תכליתם. בעוד שהחלומות עצמם רובם הם חידושים בחכמת הסוד. ואלו שהם חלומות ממש הרי פתרונם בצדם.

איש ממדינת פולוניה שאינו בקי לא בנגלה ולא בנסתר, “עם הארץ חסיד”, בא בשנת תנ“ה לאיטליה ונכנס לביתו של ר' אברהם רוויגו במודינא, רב חכם ועשיר המלמדו תורת אמת ומכלכלו על שלחנו. התלמיד הוא בעל נפש מרגשת ואך טעם מחכמת הסוד מיד נראה לו מגיד נסתר בחלום ומגלה לו סודות עמוקים. כל היום הוא לומד לפני רבו זה ובלילה הוא לומד לפני רבו אחר. התלמיד הוא כאן וכאן אחד, והרב ספק הוא אחד, ספק שנים, ספק שלושה, כלומר דמות דיוקנו של הרב נראית בפנים חדשות, שיש כאן צירוף שניהם בתוספת פרצוף של בעל סוד ממקום אחר. התלמיד מעריץ את רבו זה ואת רבו זה, ואף רבו הנגלה מתיחס אל רבו הנסתר בחרדת קודש, אבל רבו הנסתר אף על פי שהוא מכבד את רבו הנגלה, יש שהוא מבקר את דרכיו ומתנגד להם. בבוקר כותב התלמיד את חלומותיו בספר ומראה לרבו והלה כותב פתרונם בצדם על פי אמונתו הנסתרת, שהוא רואה בהם מהרהורי לבו. התלמיד מאמין אמונה שלמה בפתרונו של רבו, והריהו נעשה אב להרהורים ממינו עד שהוא חוזר וחולם מענינו. מכאן ואילך נעשה הרב כמין תלמיד והוא הולך ומבקש דעת מפי תלמידו, כלומר עושה אותו שליח לקלוט על ידו את תורת הרב הנעלם. בינתים הולך התלמיד ומחכים בכח רבו זה ורבו אחר, והוא משפיע על רבו, וחוזר חלילה. השפעה זו משני הצדדים היא תכלית החבור, אלא שהמחבר בוחן אותו גם משאר צדדיו ומייחד פרק שלם לענין ה”מגיד".

“מי הוא הזקן הזה המופיע כאן ומגלה לר' מרדכי את רובי תורתו? גם ר' מרדכי אינו יודע זאת אעפ”י שישתדל פעמים אחדות להודע, לא עלה בידו לעמוד על זהותו. בדף י“ג ע”א יספר בפעם הראשונה שראה לא רק תוארו אלא גם פניו: ‘גם זכיתי לראות פניו והיה דומה ממש לפני מורי ורבי הרב מהר“ר הנ”ל (רוויגו) ולא היה שום שנוי והפרש ביניהם כי אם במלבושיו שהיו לבנים כשלג וזקנו שהיה גם כן כצמר לבן נקי אבל במראה ובקומה היה הכל אחד’".

מה הרהר הרב למקרא דברי תלמידו? ודאי שבתמימותו לא עלה על לבו להתיהר על כך, ומכל שכן שלא חשד בתלמידו שהוא מבקש לתפסו בלבו שהמגיד נתלבש בדמותו בשביל שהוא גלגולו, אלא הוא מאמין בדבר בפשטות שאלו הם דבריו של המגיד עצמו לענין אחד. “אמר (המגיד) שכיון שמורי ורבי מוהר”ר אברהם רוויגו ניצוץ של רבי זה שבא ללמוד עמי בלילה הוא הרביעי (בגלגולו) שבא לתקן מה שהם לא תקנו והוא והם כלא חד“. הדברים האלה מסורת הם בידי המקובלים ואין בזה משום חידוש. כנגד זה מעורר הדמיון שבין שני רבותיו את המחבר להסיק לכאורה מסקנא אחרת של גלגול מהופך, שהרב הנסתר הוא גלגולו של הרב הנגלה: “בדבר דמיון שבין רבו ר”א רוויגו ורבו הנעלם, אפשר היה לשער שנתגבשה כאן בנשמתו של ר' מרדכי כעין דמות שניה של ר”א רוויגו עצמו, והקשר האדוק שבין הרב והתלמיד מתעצם בנפשו הרגישה של ר' מרדכי בדמותו של המגיד“. אבל הסבר זה הוא מושכל יותר מדי בעיניו, כלומר פשוט עד מאד. “ואולם הסברה פסיכולוגית זאת פשוטה יותר מדי ואינה הולמת את המציאות המלאה של המגיד הזה. אין זה סתם ‘כפל נפשי’ של רוויגו הנגלה אלינו, אעפ”י שבלי ספק יש בו הרבה גם מזה”. הקורא שהביאור הפשוט אינו נחשב לחסרון בעיניו, מבקש להסביר על פי שכלו. הדעת נותנת, שיותר משבקש התלמיד לראות את רבו הנעלם, בקש רוויגו לידע מי הוא שותפו, והוא הוא שהיה מקיפו בשאלות על כך. וכיון שנתקשרה דמותו של השואל בגוף השאלה נגררה אחריה גם התשובה ונשתקפה דמותו של זה בדמותו של זה.

מכיון שההסבר הפשוט אינו מקובל על לב המחבר בשביל פשטותו הוא רואה לו לאפשר להסתלק לגמרי מפתרונו: “איני בא לפתור כאן את השאלה הפסיכולוגית של התהוותה”מגיד" הזה בנשמתו של ר' מרדכי אלא רצוני ללמוד מגלויו על האישים המוחשים שאותם הוא מדריך“. ותוך כדי דבור הוא רואה לו חובה להעיר על הסתירה שיש ביחסו של המגיד אל רוויגו, ללמדך שאין זה דמות דיוקנו של זה: “המגיד הזה מקשר יחס של הערצה גדולה לר”א רוויגו עם בקורת הלובשת לעתים צורות חריפות. הוא מזהיר את ר' מרדכי לשמוע לרבו ולעשות רצונו בכל דבר. יש שהוא משבח ומפאר אותו בכל לשון של שבח. אבל יחד עם זה יש כאן בקורת על דרכיו ותהלוכותיו של רוויגו — בקורת המשעבדת את הרב לתלמיד”. אמת, שעבוד זה אינו בעיניו אלא שעבוד שלא מדעת ובלי כוונה, כי התלמיד מתואר בכל מקום כחסיד תמים, אף על פי כן לא נחטא לתמימותו אם נשער, שתלמיד זה שהיה משועבד לרבו ברוח ובחומר בקש שלא מדעתו להפקיע עצמו משעבוד זה ומצא תיקונו על ידי זיקה שכנגד, בין שהרגיש בה במקצת בין שלא הרגיש בה כל עיקר. עצם הדבר שרבו מצפה פעם בפעם לשמוע מה יגלו לו בחלום הלילה מעלה אותו במידה לא מעטה, אף על פי שבתמימותו הוא רואה עצמו כתלמיד השלוח מרבו זה לרבו זה.

“אנו רואים לתמהוננו שכל הגלויים הגדולים על שיטת הזהר, אינם לפי דבריו של ר' אברהם שאף הוא מקבל אותם כתלמיד מרבו. אין ספק שיש כאן ענין לענות בו ולחוקר הנפש. והרי דינו של ר' מרדכי מבחינה זו אינו שונה מדינם של כל אותם המדברים ברוח הקודש שעוד אתמול היו ‘עץ יבש’, עמי הארץ ובורים והיום התחילו לגלות ‘סודות נוראים’ — טיפוס הידוע מתולדות המיסטיקה הכללית והיהודית גם יחד ושמצוי ביחוד בתנועה השבתאית. ‘המגיד’ ניזון מכל הכחות הפועלים ב’אתערותא דלעילא' כזאת, מהשכבות הנגלות והנסתרות, שבנפש הרב והתלמיד, ורבוי המקורות שמהם הוא יונק, מקנה למגיד שלנו בגבושו האישי פרצוף מיוחד במינו”.

ובכן ניתן כאן הסבר בדרך רמז לאותם הכחות החבויים בנפש שאינם מתגלים בהקיץ אלא בחלום, בשעה שאפשר לאני הקטן להתלבש בדמותו של אחר, נעלם וגדול. העכוב הפנימי לעליה במדרגות הנפש והשכל היא הידיעה בערכו המך, ידיעה זו הסותמת מלכתחילה את הצנורות הפנימיים ומקהה את יסודות התהליכים הרוחניים. אבל השפע החבוי לפני ולפנים מבקש לו מוצא בדרך אחרת. ומיד מתחכמת הנפש ומערמת על עצמה והריהי מתחפשת בדמותו של אחד מן העליונים שהכל גלוי לפניו. יתר על כן. אין ההכרה החדשה מצטמצמת כולה בחזיונות לילה. ודאי שהיא מבריקה גם ביום בשעת הלמוד בהקיץ, אלא שבאה הדעת ומאפילה עליה, והריהי מסתתרת בחדרי חדרים של הלב. ובא הלילה והדעת משתקעת בשינה, מיד מתגלה לו בחלום מה שהיה גלוי בהקיץ, שהרי החלום הוא בטוי לרחשי הנפש שבהקיץ, בשעה שהחושים כולם ערים. זה הכלל: אין האדם יוצר בחלומו יש מאין אלא יש מיש.

אף זו. בשעה שבעל החלום בא בבוקר לכתוב את חלומו, מי יאמר שכך ראה בחלומו, ואין הוא כותב מפי זכרונו שבהקיץ שנתלבש בדמות חלום. כיון שהוא מאמין שחידושים אלו נגלו לו על ידי אחר, שוב אין הדעת מאפילה, ואין הצנורות מסתתמים, ואין התהליכים הרוחניים דוממים. והרי עצם הידיעות שאין הוא מפקפק באמיתותן יש בכוחן להעשירו עושר רב ולחדד את שכלו ולדרוש כבקי ורגיל. וכך מסיק גם המחבר, שכל ידיעותיו באו לו מידי רבו המוחשי: “ונראה שכשרונותיו ומדרגותיו הנעלמות של ר' מרדכי נתפתחו בהדרכתו של ר”א רוויגו באמת במהירות מפליאה". מכאן שרבו שבחלום הוא הוא רבו שבהקיץ בצירוף כחותיו הנפשיים שאינם מעיזים להתנגד בכמה פרטים לרבו בהקיץ, ומתגלים בכל עוזם בחלום. כלומר יש כאן מעין אור חוזר של מחשבותיו שבהקיץ בבחינת “לבא לפומא לא גליא”.

המלצות קוראים
תגיות