רקע
משה אליהו ז'רננסקי
בסוד הלשון

 

א

כל ימיו חוזר אדם על לשונו המיוחדת לו ואינו חש בה פגם, לא בצורת צירופיו הכפולים ומכופלים ולא בסכום מלותיו הקבועות באוצרו. וכל כך למה? מפני גלגל המחשבה המנסר במוחו ומשתיק את קולו, ושוב אינו משמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו. על צד האמת אין זו אלא הערמה שאדם מערים על עצמו כדי לעמעם את חיתוך הדיבור שלו ולהצניע אמריו בתוך מחשבה ערטילאית שניתנת להתרגם ללשון השומע. מטעם זה אין הוא מקפיד כלל בשעה שחברו מוסר את דבריו שלא כצורתם ובלבד שהוא מדייק לשמור על ענינם וכונתם. עדיין מחזיק הוא ברעיונו הראשון ובשביל כך הוא מסיח דעתו שעברו על רעיונו זה כמה גלגולים משעה שיצא מפיו ונכנס לאזני חברו עד שחזר ויצא מפי חברו ונכנס לאזניו. אילו לא היה נוגע בדבר ודאי שהיה מרגיש שכבר פקע כוחה של מחשבה זו בו ברגע שנפרדה מצורת לשונו ושוב אינה שלו אלא של חברו שתפס אותה לפי דרכו והלבישה צורה ההוגנת לו. שתי רשויות אלו שהוא מפרידן זו מזו לא באו מלכתחילה אלא כדי להחזיק בשארית נחלתו ולקרוא שמו עליה גם לאחר שחלו בה שינויים יסודיים. ובדיעבד יש לו גם קורת רוח מן החליפין שבצורה, שעל ידי כך הוא ניצל מן החזרה היתירה בדרכי הדיבור הקבועים. ולא דיו שהוא נהנה מן השינוי שחל בצורת מחשבתו בפי אחרים אלא שהוא חוזר וקולט צורה חדשה זו כאילו היתה שלו משעה ראשונה, ואין דעתו מתקררת עליו עד שהוא יוצא ומשמיע ברבים: כך וכך דרשתי בפני אחרים ודברים שאמר פלוני מפי אמרם.

יתר על כן, אפילו דברים שבכתב שקבועים ועומדים בעינם תמיד, יש שאינם מקפידים כל כך על לשונם ויוצאים ידי חובתם במסירת הקולמוס. לא שהם רואים עצמם כבדי פה ולקויי לשון ולפיכך עושים הם שליחותם בידי אחרים, אלא שהזלזול בצורה מעלה גדולה היא בעיניהם, שכן היא מעידה לדעתם על עמקות המחשבה, וכל עצמו של הטפול בלשון והרדיפה אחר צורה נאה אינם כדאים להם לעצמם, אלא כדי לקרב את הדברים אל השכל של רוב הקוראים. לשם כך הרי ברא המקום בעלי לשון בעולם, וכיון שזכו מלאכתם נעשית על ידי אחרים. חכמים אלו לא די שמומם אינו פוגמם אלא שהם רואים כמין יהירות מצד המחברים המדייקים בלשונם ומשגיחים בצורת דבריהם, אף תולים הם בהם ליקוי בגוף המחשבה ואין הלשון באה לדבריהם אלא לחפות על מום זה. וכיון שכך הרי הם מחזיקים טובה לעצמם שלא נשתעבדו לצורה, כביכול, ומחשבתם טהורה היא ביותר, וזה שטרח ליפות את לשונם כדי לעשותה עריבה לאוזן כבר מצא את מחשבתם מתוקנת ושלמה ולא היה לו צורך לוותר על דיוקה מפני יופיה. בעלי מחשבות אלו כיון שאין הם מכירים כל צרכם בטיבה של לשון אפשר שהם רואים את מחשבתם הישנה גם מתוך לבושה החדש, או לפי שהם זוכרים את מחשבתם שוב אין הלבוש חוצץ בפניה כלל. ואילו הקורא שאינו יודע אותה אלא בגלגולה השני ודאי שהוא טועם בה טעם אחר מכפי שהיתה בתחילה, שכבר קנה אותה בעל הלשון בשינוי מעשה ובנטילת נשמה, ומעכשיו היא כולה שלו בין בתכנה ובין בצורתה. והואיל ומחשבה ראשונה נולדה במוחו של אחר והוא לא הרה אותה ולא היו לו חבלי לידה, עלול הוא באמת לקצצה ולתקנה לפי המלבוש המוכן בידו.

ואם תאמר, הללו שתוכן וצורה ירדו כרוכים אצלם מפני מה אין הם חוששים לפגימת החזרה? ויש לומר, לשונם שותפים הרבה לה בכל הדורות ובכל הזמנים, וכל צירוף נעוץ בכמה צירופים דומים לו ואינם דומים אלא במקצת. וכשהוא שומע בת קולם מחלחלת בתוך שלו, מיד דעתו מתישבת עליו, שכל דיבור אפילו חזר עליו מאה פעמים ואחת אין שמה חזרה. שכן ינק בכל פעם מצנור מיוחד וקול אחר היה מדבר מתוך גרונו, קול שותפו, אלא שלא הבחין בזרותו לפי שאינו שותף גמור ושוה לו ממש, אלא שותף לשליש ולרביע. מזיגה זו של תערובת ושותפות בין לשונו של היחיד ולשון הרבים, לשון דור זה ולשונם של הדורות הקודמים, היא היא הקובעת בפי האדם לשון מיוחדת משלו לפי תכונתו וסגולותיו וחושו הלשוני, בקיאותו בלשון הדורות ונטיתו לדרכי הבעה מיוחדים, אם בדיבור מפורש או ברמז, בחידות ובמראות, במשל ובמליצה, בציורים מוחשיים או במושגים מופשטים. לפי שאין קץ לדרכי הבעה ומידת המזיגה בשברירי לשון ורסיסי בטוי, בחלקי דבור וחלקי חלקיו הדקים מן הדקים, במעשי הרכבה והפרדה, בקירוב רחוקים וריחוק קרובים. ומכאן צירופיה המרובים וצירופי צירופיה, גווניה המיוחדים וגווני גווניה.

אמת, אין לשונו של כל יחיד באה לידי גילוי לא בעיני עצמו ולא בעיני אחרים, שמרוב גלגולים בשיחת הבריות והבדלי תפיסה בין המדבר והשומע קולטים הכל את הלשון במידה בינונית השוה לכל נפש. והוא הדין בלשון שבכתב אין היחוד ניכר מפני האיחוד שבמחשבת הציבור וסגנון הכלל השוה ומשוה קטן וגדול. אבל כל הסגולות הללו המיוחדות לכל אחד אינן יוצאות לבטלה אלא הן מתגלגלות מפיות הרבים לפיות היחידים ומפיותיהם של היחידים לכתביהם של הסופרים, ושם היא הולכת ותוססת בסתר דורות על דורות עד שהיא מוצאת את תיקונה באחד מיחידי הסגולה שנעשה פה לאלמים אלו. הוא מזקק בקרבו את כל המיוחד והמורכב בלשון ומסנן בנפשו את הקשה והרך, הישר והנפתל, הפשוט והנאצל, ומאחד את כל היסודות הללו ובונה מהם בנין אחד נעלה שנעשה מדור ללשון נפשו ולשון הדורות כאחד. אף התקופות היונקות זו מזו משמשות דרגות בהתפתחות הלשון, ולכל תקופה ותקופה פרצופה המיוחד. ולפי שדרכי התפתחותה של לשוננו אינן טבועות עוד במטבעות הדיבור זה אלפי שנה ואין המסורה שבעל פה עיקר להן אלא הן יונקות מן האוצר הגנוז בכתב, שוב אינן תלויות כל כך בזמן ואין החוליות שלובות בסמוך להן, אלא קרוב ורחוק משמשים בערבוביה.

 

ב

כל הלהוט אחר חידושי מלים מחזיק טובה לעצמו שהוא שוקד על תקנת הלשון לשפרה ולהעשירה, ואילו על צד האמת אין הוא טורח אלא להנאת עצמו, שהוא מבקש לסתום פרצה שבנפשו. הואיל והוא מצוי אצל כמה לשונות הוא מבחין בדלותה של לשונו ורוצה להרחיבה ולהגדילה פי כמה: קנאת לשונות תרבה מלים. אבל יותר ממה שהוא תובע עלבון לשונו תוסס בלבו העודף שנטל בהקפה מאחרים והוא מבקש לו תיקון בשינוי שם וחילופי צורה. על פי רוב מרחף הוא בשני עולמות כאחד, אלא שעתים הוא ממזגם ומערבבם יחד ועתים הוא מחליף קלסתר פנים של זה בדמות דיוקנו של זה. רקמת מחשבתו בראשית הויתה, בעצם צמיחתה ופרפורי גידולה, אינה מקופלת במסכת לשונו ואינה מעורה בנימי ניביה, אלא בת קול של לשון אחרת מחלחלת בתוכה. וכשהוא בא להעתיקה ממחשבה לדיבור היא פושטת צורה ולובשת צורה, אבל טעמה וריחה עומדים בעינם כבתחילה. כוחה של הויה ראשונה, בת המחשבה, יפה מגלגולה האחרון, יליד הבטוי, והיא מחפה על הפגימות והליקויים של הלבוש החדש. צורת מחשבתו מאפילה על גוון קולו ותוך כדי דיבור הוא חוזר ופושט לבושה החדש ורואה אותה בלבושה הטבעי, ערומה כרגע הולדה. ומכאן ואילך משמשים אצלו המראה והקול חליפות וכל אחד יוצא בלבושו של חברו.

אף זו. הבועט במלה ישנה אינו פוסלה מחמת זקנתה המופלגת, שהוא רואה אותה תשושת כוח, צמוקה ויבשה, שחוקה ומעוכה, אלא בשביל ולדותיה הרבים, שהעמידה בימי חייה הארוכים, הכרוכים אחריה תמיד, נזהרים בכבודה ושומרים צעדיה, וכל מגע קל בתחומה מעורר מחנה גדול של מלים ובנות מלים, רעננות וזריזות ומלאות חיים, ואין מנוס מהן. ואילו מלה חדשה, קלה היא, רכה היא, וכמעט שאין בה ממש. אין היא מגרה ואינה מעוררת כלום, אתה מניחה בקרן זוית אינה תובעת עלבונה, הכנסת בה מושג קלוש לא פגעת בכבודה, ואף אם הסחת דעתך הימנה או שכחתה לגמרי אין מי שיבוא עמך בטרוניא. שחייה ומותה תלוים בלשונך. רגע נפחת בה רוח חיים, ומיד אתה נמלך ונוטל נשמתה, ומחליפה באחרת נאה הימנה, הכל לפי צרכי השעה ולפי טעמה של המלה הלועזית המבקשת תיקונה. ואם אתה רואה עצמך בן חורין ואינך מקבל מרותה של יצירת כפיך, חברך שאינו יודע מה שבלבך ולא טעם טעמה של לועזית זו על אחת כמה וכמה שרשאי הוא למשוך ידו מחידושך זה שאין הנאה לו ממנו ואין לו צורך בו.

 

ג

מלה וצירוף אין ביניהם הבדל כמותי או יחס מספרי בלבד: יחיד ורבים, אלא ראשון במעלה הוא ההפרש האיכותי שבין הפשוט והמורכב. המלה אין בה לכאורה אלא מה שבתוכה, משמעותה המסוימת והקבועה מטבע ברייתה, ואילו הצירוף יש בו משמעות משולשלת: פנים לכאן ופנים לכאן ופנים באמצע. שתי מלים שכנות הדרות בכפיפה אחת על כרחן הן מכוונות דעתן זו לזו והן נוטלות ונותנות כאחת, ומתוך כך נשתנתה כל אחת מהן ושוב אינה מה שהיתה מתחילה. אתמול היתה בריה בפני עצמה והיום יש לה בן זוג; אתמול היתה שלמה והיום היא חצויה ואינה אלא פלג גוף. והואיל ובדידות זו של המלה אינה אלא בדויה מן הלב, והיא דעה שאולה מן המלונים וספרי הדקדוק שהפרידו בין הדבקים וחצצו בין מלה לחברתה במחיצת השרשים, הרי אתה מוצא גם בכל מלה יותר ממה שבתוכה, לפי שמקום חיותה הוא בציבור והיא מוקפת שכנים מימין ומשמאל, מפנים ומאחור. פרט למלה חדשה שנוצרה זה עתה על האבנים, כמתכונת תיבה שכמותה בלשון אחרת, כל זמן שלא נשתרשה בלשון הריהי באמת בריה ערטילאית, אותיות פורחות. אמור מעתה שכל צירוף חדש, יציר כפיו של היוצר, אינו מפקיע את כוח הצירופים הישנים הנגררים אחריהם ותלויים על גביהם, אלא מוסיף עליהם גוון ובן גוון המבצבץ ביניהם מחמת חידושו ומנצנץ עמהם בחברותא ומתמזג עמהם לחטיבה אחת.

השכנות בלשון ממלאת תפקיד גדול בחיי הנפש. גדול כח ההרגל לראות שנים או שלשה שכנים זה בצד זה ודוקא בסדר קבוע, ראשון ראשון ואחרון אחרון. ואם אתה מטיל שינוי כל שהוא, הקדמת את המאוחר ואחרת את המוקדם, לא לבד שיש כאן פנים חדשות, שני שכנים שלא ראית אותם עד כאן, אלא שנגררים אחריהם גם השכנים הישנים, ובמקום שנים יושבים לפניך ארבעה, נראים ואינם נראים, מתגלים ונעלמים, וכל אחד מתחפש בלבוש חברו. יתר על כן, אפילו שכניהם הרחוקים, שהיו יושבים כולם יחד מסובין בפסוק שגור אחד, אף הם עומדים מרחוק משתאים לראות את מכיריהם הישנים שנשתנו פניהם והם דומים ואינם דומים. הפרדת בין הדבקים ובנית ביניהם מחיצה גבוהה, עדיין אין כאן פירוד לבבות, שהנאהבים הללו אף על פי שאינם רואים זה את זה מכל מקום שומע אחד את קול חברו. ולא עוד אלא שזה הזר שנתקע ביניהם הוא בבחינת אורח שהם חייבים בכבודו, וכהרף עין יושבים שלשתם וכורתים ברית רעות חדשה, בחינת חוט המשולש. שמא תאמר בכוח עצמם הם מתקרבים — אינך אלא טועה. מלים דוממות אפילו הן שרויות זו אצל זו ימים ושנים אין בהן כדי התקרבות כמלוא נימה. אלא במה הן מתקרבות? בזכות אבות! האמן היודע בסוד הצירופים מבין מה לקרב ומה לרחק ואינו טועה כמעט לעולם. המטבעות הקבועים בלשון שנשתרשו בלבות המדברים והקוראים, אם בא אדם מן השוק ומשנה בהם אפילו שינוי קל מזכירים לו לגנאי: הלה אינו יודע פסוק כצורתו. ואילו אמן הלשון הבקי בכל מכמניה אם הוא משנה ידו על העליונה: מחדש הוא מעשי בראשית. חידושים אלו מעשירים את הלשון ומשיבים את הנפש, בין שהאמן יודע ומכיר ועושה במתכוין, ובין שחושו הלשוני עוסק במלאכת ההרכבה וההפרדה במסתרים ופיו פולט מאליו בהיסח הדעת.

 

ד

לשוננו השבה לתחיה עומדת עכשיו בעצם גידולה, ומתוך כך רעבתנית היא במקצת ולהוטה אחר חידושים מבריקים, שאין סבל הירושה מעיק עליהם והם ערבים לחך ונוחים לעיכול. ולפי שלא ניתן לבני אדם ליצור יש מאין, הריהי חוזרת אצל שכנותיה ושואלת מונחים מאוצרן העשיר, אף מהלכת היא בשוק ומקשיבה לשיחת הבריות ונוטלת מכל הבא בידה לצורך ושלא לצורך. שכך דרכו של הרעבתן שאינו בררן ביותר וכל הראוי לאכילה מגרה את תיאבונו והוא חוטף ואוכל. שמא תאמר חמסנית היא מטבעה ומלסטמת בפרהסיא כל עובר ושב. לא כי, אלא מאחר שאנו שטופים בלשונות הרבה שוב אין אנו מבחינים בתחומי שלי ושלך. אדרבא גדול חלקנו בשלהם מבשלנו ומפתחות אוצרותיהם בידינו. ובפרט שאין כאן משום גזל חלילה, שלא הרי נטילה זו כשאר נטילות שבעולם, שהיא מכניסה ואינה מוציאה, מכניסה לרשותנו ואינה מוציאה מרשותם, ונמצא זה נהנה וזה לא חסר. כלום מקפידים אנו על העמים שהעשירו את לשונם מאוצר המקרא שלנו. אדרבא אנו שמחים על כך ומתגאים בלשוננו שהיתה לשעבר כמעין המתגבר והכל שאבו ממנה ושואבים עד היום. נמצא שאנו גובים חובות ישנים ונוהגים בהם מידה כנגד מידה. וכיון שניתנה רשות לתרגם מן המוכן, הרי אנו שוקדים על מלאכה זו בציבור והכל זכו להיות מתרגמים, מי שראוי לכך ומי שאינו ראוי, ולא עוד אלא שאנו מתרגמים הכל, את שאין לנו ואת שיש לנו. כלום יש לדרוש ממתרגם סתם שיהא בקי בכל חדרי התורה. ואם יבוא להרהר אחר כל מלה ולבדקה שבע בדיקות — מלאכתו אימתי תיעשה? מכאן ואילך אין אנו טועמים טעם מקור אלא אם כן ריח תרגום נודף הימנו, וכל שזרותו גדולה מרובה הנאתו. המלה שלנו אפילו היתה מקורית כבר דבק בה מריחה ומטעמה של שכנתה, ושוב אינה מאירה באורה שלה אלא באור החוזר של חברתה הלועזית, אור פגום וקר שאינו מאיר ואינו מחמם. ואילו הלועזים שבנו, שעל לועזיותם גאותם, אינם מרגישים בכך, שאין אזניהם שומעות מה שפיהם מדבר. הרי הדיבור העברי אף הוא אינו בעצם אלא מין לועזית, שכל דיבור היוצא מפיהם תחילתו לועזית וסופו לועזית, מן המוח אל הפה ושוב מן האוזן אל המוח, ומה שבאמצע, מן הפה לאוזן, הרי הוא בחינת לכם ולא לו.

לשון תרגום, אפילו תרגום מעולה במשמע, אינה לשון גמורה, לפי שאינה בכלל גידולי קרקע בשדה, אלא מסוג גידולי בית בעציץ נקוב. מהותה של מלה לא ניתן להגדירה כל צרכה, מפני שהיקפה גדול מגרעינה, שיש בה יותר ממה שבתוכה ולעולם אינה מתמלאת מחוליתה. צירופיה וצירופי צירופיה מאצילים עליה מקצת מגווניהם בשעה שהיא והם דרים בכפיפה אחת, ושוב אין קורטוב זה מסתלק הימנה גם לאחר שנתפרדה החבילה והיא שרויה יחידה ברשותה. מה שאין כן מלה שתרגומה עיקר והוא מלפפה מכל צד, אפילו הוא סמוי מן העין ומוצנע בתוך המחשבה, יש בו טעם לפגם, שהוא מערטל את המלה המקורית ופושט עורה ומציג לראוה את שלדה היבש, זורק את הקליפה ומגלגל בגוף הגרעין. והוא מסיח דעתו שהקליפה היא חלק מן התוך, ופעמים היא מאריכה ימים יותר ממנו.

זו ועוד. כל מלה שלושה פנים לה, והיא ניכרת במראה ובקול ובטעם, וכל אחד מוסיף על חברו. תוך כדי ראיה אנו שומעים את קולה וטועמים את טעמה, ומיד גורר המראה מראות אחרים בדומה לו, והקול מושך אחריו בנות קול והטעם מתחלק לכמה טעמים. מלה קצרה, אף צלילה דק וטעמה נבלע באברים, וחילופם בארוכה. וכנגד זה כפל מלים של מקור ותרגום על הרוב אין זיווגן עולה יפה, שפעמים זו ארוכה ושכנגדה קצרה. ואין צורך לומר שאף הנגינה וצורת המבטא וחיתוך הדיבור מסייעים הרבה להדר את המלה ולהמתיקה. אמור מעתה: סגולות אלו המשתנות בכל לשון אין החברותא יפה להן, ואפילו אחת דבובה ואחת דמומה פגיעתה של הסתומה רעה, שאף על פי שאינה נראית לעין מכל מקום רישומה ניכר, שכל בני הלויה חיים וקיימים אף בקיפולי המחשבה.

ההיקש וההנבלה, אם בצד הדמיון ואם בצד החילוק, הם מיסודי ההתפתחות של כל לשון, שהם נושאים פירות בכל יום. יצירות פנימיות אלו נעשות על הרוב שלא במתכוון, ושר הלשון הוא המכוונן לפי רוחה. בלשון חיה יכול כל אדם לזכות ליצירה מעין זו, מאחר שלשונו שגורה בפיו מימי ילדותו, וכל ימיו שרוי הוא בתחומה. שבעים פנים לדמיון ולחילוק, חילוק שלם וחילוק למחצה, לשליש ולרביע, דמיון גמור ודמיון למראית עין, דמיון במראה ולא בקול, בקול ולא במראה, בטעם ולא בשניהם. אף השלמה וניגוד קרובים זה לזה ואחד נבנה מחברו על ידי חילופין. האהבה נהפכת לשנאה והקללה לברכה. ההפכים יונקים ממקור אחד ומתוך כך פעמים נכנס אחד לתחום חברו ואחרית שמחה תוגה.

אין עמידה בממלכת הלשון אלא הכל חי ותוסס בה והיא מתחדשת תמיד בכללותה ובפרטיה, וכל זמן שבני אדם חיים מדברים וכותבים בה אין גלגוליה פוסקים. התפתחות הלשון אינה מצטמצמת ביצירת מלים חדשות בשעת הצורך, אלא כוחה גדול בהרחבת המלים מבפנים וברבוי משמעותן וססגוניותן. ואף על פי שהלשון הגיונית היא בטבעה מכל מקום אין הגלגולים הללו פרי הדמיון בלבד, אלא כמה וכמה גורמים להם ובכללם הוא ההיקש, המסתפק על הרוב במועט ועושה פירות הרבה, ופעמים די לו בדמיון חיצוני בלבד או בקירבה שבשכנות ובזיקה שבצירוף.



המלצות קוראים
תגיות