מְטֹרָף, כֵּן, מְטֹרָף, כִּי בִּקַּשְׁתִּי לְרוּחִי

גְּדֻלָּה שֶׁאֵין בְּיָד הַגּוֹרָל לְתִתָּהּ –

אֶת אֱמוּנָתִי לֹא יָכֹלְתִּי לֶאֱצוֹר בְּתוֹכִי

כִּי עַל כֵּן מוּנַחַת שָׁם עַל חוֹלוֹת הַגָּדָה

הֲוָיָתִי שֶׁהָיְתָה – לֹא זֹאת שֶׁבָּאַגָדָה.

אֶת טֵרוּפִי יִקְחוּ לָהֶם הָאֲחֵרִים

עַל כָּל מַה שֶׁבְּתוֹכָהּ

בָּלַע טֵרוּף חַיֵּי־אָדָם עֲקָרִים

וְהוּא אֵינוֹ אֶלָּא חַיָּה מִתְרַבָּה, הַשְּׂמֵחָה

עַל שֶׁבֵּינְתַיִם גְּזָר־דִּינָהּ נִדְחָה.

הערת המתרגם: בשיר זה שבמחזור “טירות” בתוך הספר “שליחות”, הדובר הוא המלך הטראגי של פורטוגל במאה השש־עשרה, סבסטיאן, שהביא על עמו את המפלה הנוראה מכל שידע העם הזה מעודו: הוא יצא למלחמה אבודה מראש על מלך מרוקו והוכה בקרב אלקזר־קביר בשנת 1578, כשהוא נופל חלל יחד עם כמעט כל צבאו, עד שנדמה היה כי הקיץ הקץ על פורטוגל בכללה. באורח משונה אך לא נדיר בתולדות העמים, מתוך המפלה הזאת – שמקבילה לה כסמל לאומי פרשת מצדה בתולדות ישראל – צמחה אגדת גבורה מוזרה על המלך שעתיד עוד לקום מן המתים ולהושיע את עמו. מתוך המפלה צמחה תנועת ה“סבסטיאניזם” המשיחית, המוסיפה במידה מסוימת להתקיים גם בפורטוגל של המאה העשרים, ופסואה היה קרוב לה בתקופות אחדות של חייו. השיר המובא כאן בתרגום נכתב בשנת 1933. השורה האחרונה של הבית הראשון היא, בתרגום מילולי: “הווייתי שהיתה – לא זאת שעודה”, אבל העדפתי לתרגם “לא זאת שבאגדה”, לצורך הבהירות.