לפני שנתיים בערך חפר בעל חווה זעירה באדמתו, בפינה צפון־מערבית של חבל רוראימה, אחד החבלים הקטנים ביותר של ברזיל, השוכן בצפונה של הארץ האדירה, דחוק בין ונצואלה ממערב וגואינה ממזרח. בחפירה זו שחפר האיש לתומו, גילה זהב. הגדיל את חפירתו וגילה עוד זהב, ועוד ועוד. תוך שבוע היה למיליונר, כמו בסיפורי־פלאות. ואכן, מאותו רגע נמשך הסיפור כדרכם של כל סיפורי־האוצר בשכבר הימים: הניסיון לשמור בסוד, גילוי הסוד, הפצת השמועה, ההגזמות המלוות שמועות כאלו, על הזהב בחבל רוראימה הנידח. תוך פחות משנתיים רחשו במדינת רוראימה קטנה מאות אלפי מחפשי־זהב, הם הגארימפֵּירוֹס המוכרים היטב בפולקלור הברזילי העשיר. בבירת החבל, בואָה ויסטה, הוקם איגוד של מחפשי־זהב ולנשיאו נבחר אחד החופרים המקדימים והמצליחים ביותר, ארסילדו גומס־סידאדֶה, שנעשה דוברם של הגארימפֵּירוס.

אמנם כן, הסיפור אינו חדש כלל. במשך יותר משלוש מאות שנה שב והתגלה הזהב בברזיל, על מרבצי המתכת היקרה הוקמו ערים ומדינות שלמות, בעיקר בדרומה של הארץ: בחבל מינאס ג’ראיס התגלתה כמות הזהב הגדולה ביותר בהיסטוריה, תוך פרק־הזמן הקצר ביותר. כיום משמרות חורבות הערים, חורבותיה של עיר הזהב אוּרוֹ פרֶטו, למשל, את זכר הימים הסוערים ההם שהזהב התגלגל ברחובות ואלפי ידיים פורטוגליות, ספרדיות, אנגליות והולנדיות נשלחו לאוספו לתפארת האדונים האירופאים ולעושר ארצותיהן שמעבר לים.

וכמו ביחס לכל מוצר אחר שהיה אפשר להפיק מתוך “עורקיה הפתוחים של אמריקה הלטינית”, כך גם ביחס לזהב, או בראש וראשונה ביחס לזהב, נכון הכלל שניסח אדוארדו גליאנו, הסופר והסוציולוג האורוגוואי, שספרו יצא לא־כבר בעברית (הוצאת מפרש, תרגום מספרדית: אסתר סולאי לוי): “ככל שהמוצר מבוקש יותר בשוק העולמי, כן גדול יותר האסון שהוא מביא עמו לעם הלטינו־אמריקאי המייצר אותו בדי־עמל”. למרות הניתוח המרקסיסטי הפשטני והמיושן בחלקו, מהווה הספר “העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית” כתב־אשמה רב־עוצמה נגד ניצולה של היבשת. בכוח ספרותי רב הוא מתאר את שלבי הניצול ודרכיו, ותיאור האסון שהביא גילוי הזהב על העם הברזילי תופס בספר מקום בולט במיוחד.

האצילים

מסקנות הספר, שהופיע במקורו לפני עשרים שנה, טובות בחלקן גם ביחס למה שמתחולל בברזיל בשנתיים האחרונות. ולאחר שרוב האזורים שופעי הזהב, בדרום ובסביבות אגן האמזונס, נחפרו ונוצלו עד תום, לאסונם של בני הסביבה – עדיין נכון הכלל שניסח גליאנו ביחס למתרחש באזור רוראימה.

עד הגילוי שגילה אותו חוואי, לא נראה הזהב מעולם באזור זה ואיש, גם לא מבין תושביו הוותיקים ביותר, לא העלה בדעתו את קיומם של מרבצי המתכת היקרה בצפון־מערבה של רוראימה, ומעבר לגבול, בשטחי ונצואלה. עתה עובר על האזור הנידח הזה, מן המעטים שנשמרו עד ימינו בטהרתם הקדמונית, מה שעבר על כל אזוריה של ברזיל, אולי על כל חבליה של אמריקה הלטינית: מכבש רדיפת־הבצע, הקרוי גם מכבש הציוויליזציה הלבנה, החל את מסעו הנחרץ על פני יערות־הגשם, על פני החי והצומח המופלאים של האזור, על פני אגמי־המים והנהרות. יתר על כן: על פני התושבים הקדמונים של האזור, הם שבטי יאנומאמי המתגוררים כאן, לפי החישוב הממעיט ביותר, כמה אלפי שנים.

העולם המערבי מלא באחרונה קולות קינה על גורלם של האינדיאנים בני יאנומאמי, השבטים ההיוליים האחרונים ששרדו עלי אדמות, “הפראים האצילים” האחרונים, שבטים רודפי־שלום הממשיכים באורח החיים הקדמוני שלהם, לא־נגועים – עד לפני זמן קצר – אפילו על־ידי האנתרופולוגים, הנוהרים מכבר לברזיל, בעיקר לאזורי אגן האמזונס, למצוא בהם את מושאי המחקרים האחרונים שלהם. לשם, כזכור, פנה קלוד לוי־סְטְרוֹס בראשית דרכו במחקר, והשאיר תיאור ספרותי נהדר של ישיבתו עם האינדיאנים של צפון ברזיל, בספרו הראשון, “המשוונים העצוּבים”.

אחרי לוי־סטרוס חקר את אורחות־חייהם של האינדיאנים מאזור האמזונס האנתרופולוג הברזילאי הנודע דארסי ריוויירו, שאדוארוד גליאנו מרבה להסתמך עליו, וספרו היפה על חיי האינדיאנים והדרמה של מגעיהם עם האדם הלבן הופיע לפני זמן־מה בעברית (“מאַירה”, בתרגום מרים טבעון). ואולם היאנונאמי נשארו עד לפני זמן לא־רב בבחינת הכתם הלבן האחרון אולי גם על מפת המחקר האנתרופולוגי.

תיבת פנדורה של הלבנים

על כל זה כלה כמדומה הקץ. בני שבט יאנומאמי צפויים להכחדה, בדיוק כמו שהיו צפויים להכחדה, ונכחדו, רוב שבטי האינדיאנים של ברזיל ושל שאר ארצות אמריקה הלטינית. אמנם החוקה הברזילית מבטיחה, באחד מסעיפיה, את השמירה על האינדיאני הברזילאי תוך כיבוד מרבי של אורחות חייו ותרבותו (דארסי ריוויירו אף היה שר לענייני האינדיאנים בכמה ממשלות ברזילאיות). הגארימפֵּירוס טוענים בלי הרף שאין הם פוגעים כלל־וכלל באינדיאנים. “מי שטוען שהגארימפירו הורג אינדיאנים, אינו יודע מה הוא שח”, אמר לא־כבר במסיבת־עיתונאים בבואה ויסטה, ראש איגוד מחפשי־הזהב, “הגארימפירו נזהר מלפגוע אפילו בנחש, כשהוא נתקל בו בג’ונגל: הרי זה מביא מזל רע!” קל וחומר, טוען ארסילדו גומס, שהגארימפירו לא יפגע בבני יאנומאמי הידידותיים והשקטים, שרבים מהם התיידדו בנקל – לפי הדגם הידוע בהיסטוריה של ניצול הטבע והאדם באמריקה הלטינית – עם הלבנים.

אולי נכון הדבר שהלבנים אינם פוגעים במזיד באינדיאנים האצילים. דא עקא, האדם הלבן מביא עמו בהכרח, כמו בגזירה טראגית, את השחיתות ואת המוות. את ההכחדה. הלבנים הביאו אתם את מחלות הלבנים, את המלריה ואת מחלות־המין השונות שהילידים לא חלו בהן מעולם. עתה הורגת בהם המגיפה, הפושה במהירות מסחררת. הכספית שמשתמשים בה מחפשי הזהב בחיפושיהם מרעילה את נהרות האזור. התאווה לזהב כבר הכניסה את הריב והמדון בין השבטים השונים ובתוך אותם שבטים, הרבים ביניהם על חסדי האדם הלבן או על חלק בעושר הנמצא בארצותיהם ונגזל מהם. הקיצור: תיבת פנדורה המלוה את הציוויליזציה הלבנה נפתחה כמעט כולה גם בחבל רוראימה, והתרבות עושה שמות בקרב שבטי יאנומאמי.

ממשלת ברזיל הכריזה על מבצע להצלת האינדיאני בן רוראימה; זה “מבצע קאנאֵימה” (קאנאימה היא מלה אינדיאנית לציון השודד המתגנב בלילה אל הכפר האינדיאני הרדום). מי שמכיר את גורלם של מבצעי־ההצלה הקודמים של שבטי האינדיאנים מטעם השלטון המרכזי (ועל אלה אפשר ללמוד לא־מעט מתוך הרומן הנ"ל של דארסי ריוויירו, שהופיע בעברית) יודע שסיכויי ההצלחה למבצע קאנאימה הם אפסיים. אין להם סיכוי מלכתחילה: כדי שמבצע כזה יצליח היה השלטון המרכזי צריך להתחיל בהשמדת עצמו. והרי גם עיני השלטון הזה לבצעו, וגם הוא מקוה לנתח מן הזהב ההולך ומתגלה במרחבי חבל רוראימה, להוותה של הסביבה ושל בניה, שבטי יאנומאמי.

עשרת השבטים

במאה ה־17 נפוצה בעולם היהודי הסברה שעשרת השבטים האבודים יושבים באמריקה הלטינית, ובעיקר בברזיל, והם־הם השבטים המכונים בפי כל שבטי האינדיאנים. “באמצע ספטמבר 1644 הגיע מברזיל יהודי בשם אהרן לוי אליאס אנטוניו מונטֶזינוס אשר סיפר סיפור מופלא ובלתי צפוי ועם זאת צפוי מאוד”, כותב מנחם דורמן בספרו “מנשה בן־ישראל” (הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט). “הוא סיפר כי אגב מסע שערך באמריקה הדרומית נתקל באנשים שהעידו בפרטי־פרטים על פגישתם של ילידים בני המקום שמקצת מן המלים שבשפתם אין להן פשר אלא אם כן נייחס את מוצא בעליהן לעשרת השבטים, האבודים למראית־עין” (עמ' 64).

מונטזינוס סיפר גם למנשה בן־ישראל את סיפור הילידים שאינם יכולים להיות אלא צאצאי עשרת השבטים האבודים. בן־ישראל כתב לבסוף במלוא סמכותו הרבנית ספר בזכות הסברה שהאינדיאנים הברזילאים הם בני עשרת השבטים האבודים של עם ישראל. הספר, “מקווה ישראל” (“העוסק בתפוצתם הפלאית של עשרת השבטים ושיבתם הוודאית אל המולדת”), תורגם לעברית ומובא בספרו הנ"ל של מנחם דורמן.

מי יציל את בני יאנומאמי? לא הברזילאים, שרבים מהם מתכחשים לשבטי האינדיאנים הצפוניים הללו (“הם בכלל לא ברזילאים”, טען דוברם של מחפשי הזהב; “הם שבטים נודדים שרובם בכלל מוונצואלה”).

וכאן הגעתי לעיקר מאמרי: מדינת ישראל היא הצריכה להציל את השבטים האבודים של חבל רוראימה מן הכליה הצפויה להם. זכותם להיחשב לצאצאיהם של בני ישראל הקדומים אינה נופלת, אחרי ככלות הכל, מזכותם של אחינו בני הפאלאשה, שהאתנוגרפים המומחים לשבטי אתיופיה מעידים עליהם כי הם “אתיופים מגזע האגאו… צאצאי אותם יסודות בממלכת אקסוּם הקדומה שעמדה בפני הניסיונות לנצר את השבטים האתיופיים הקדומים” (ועוד, בהמשך, בספרו של אדוארד אולנדורף, “האתיופים”, לונדון 1973). אם כי יש שהכחישו את הוכחותיו של מנשה בן־ישראל על יהדותם הקדומה של שבטי האינדיאנים של ברזיל, היו לסברה זו תומכים במשך מאתיים השנים שעברו מאז, וכמה עבודות מחקר אתנוגרפיות הוקדשו ל“תיאוריה האינדיאנית־היהודית”, כפי שהיא קרויה, ועדיין נכונים לה עתידות.

האומנם בגדר חלום בלבד הוא חזון הבאתם של השבטים הקדומים הללו, העשויים להיות בני עמנו, חזרה אל המולדת הקדומה, כפי שהפליא מנשה בן־ישראל לתאר בספרו הפרוטו־ציוני? דומני שעד כה, פשוט, לא ניתנה על כך הדעת, וראוי להקדיש למבצע זה מחשבה, ויפה שעה אחת קודם. שאלה אחרת היא – אך שאלה משנית לגמרי נוכח הסכנות האורבות לשבטי יאנומאמי – אם המגע שלהם עם אחיהם האבודים בארצם המשותפת לא יזיק להם לפחות באותה המידה שהזיקו להם ה“גארימפֵּירוס” של חבל רוראימה.

¹

במאה התשע־עשרה החלו תולדותיה של האינקויזיציה הספרדית לשבות את דמיונם של המשוררים והסופרים. עם הרומנטיקה החל החיפוש האובססיבי אחר “נופים אכזריים” – ספרד של תקופת־האינקויזיציה דמתה להיות הנוף האידאלי לרומנטיקן צמא החוויות העזות, הנושא את נפשו לאפלתם של מרתפי העינויים של סביליה וטולדו, מצמיד אזנו לחומת־הזמן העבה ומצותת בהנאה סאדיסטית לנאקותיהם של הנידונים לשבירת העצמות על הגלגל ולרחש האש האוכלת לאיטה² את הגופות המועלות למוקד. ככל שהזרם הסאדיסטי בספרות המאה התשע־עשרה מתעצם, הולכים ומתרבים הסיפורים והשירים הקבועים בנופה של תקופת־האינקויזיציה. דומה שביחוד נכון הדבר ביחס לספרות הצרפתית. אם בספרו הראשון של פרוספר מרימה – מחזור־מחזות בשם “תיאטרונה של קלרה גאזול, שחקנית ספרדיה” (1825) – מופיע נושא־האינקויזיציה בפרק “האשה היא שטן” כשנימתו היתולית בעיקרה, הרי לדידם של סופרי הדאקאדנס עלילות האינקויזיציה הן מקור לא־אכזב לתאורים קודרים, אלימים ופרברטיים. הדאקאדנט־הסימבוליסט המובהק (והנשכח מעט בימינו) ויליא דא ליל אדם ממקם שניים מן “הסיפורים האכזריים” שלו במרתפי האינקויזיציה של טולדו וסאראגוסה. בסיפור “הנאהבים מטולדו” מבקש האינקויזיטור הגדול תומס טורקאמדה (1420 – 16 בספטמבר 1498)³ לקשור עלם ועלמה בקשר־אהבה: הוא מצווה על עבדיו לחברם בשלשלות זה לזה למשך שלושה וימים ושלושה לילות. בנובלה “יסורי התקוה” יורד פדרו ארבואס ד’אספילה, האינקויזיטור הגדול השלישי של ספרד, לבשר לרבי אשר אברבנאל, המושלך לצינוק על סרובו להמיר את דתו, בשורה משמחת: שעת גאולתו קרבה, מחר ישתתף באוטו דה פא, אש המוקד תטהר אותו. ואם סרב להטבל טבילה של מים הרי שנכונה לו עתה טבילה צרופה יותר: טבילה של אש. “והלא תדע, בני, שהאש בוערת ממרחק מסוים ונדרשות למוות שעתיים או שלוש עד שהוא מגיע, הודות לכריות רטובות וצוננות שאנו מניחים בקפידה אוהבת על מצחו ועל לבו של קורבן־העולה”. לאחר־מכן מעניק האינקויזיטור לרב אברבנאל “נשיקה עדינה”. נשיקת־אינקויזיטור זו היא מן־הסתם המוטיב החוזר – המרכז את המשמעות הסמלית – במרבית סיפורי האינקויזיציה.

בעוד הסימבוליסט הצרפתי כותב את סיפורי האכזריות שלו, בקצה השני של אירופה מתחברת “האגדה על האינקויזיטור הגדול” – דוסטויבסקי (שהחוקר מאריו פראץ בספרו “האשה, השטן והמוות בספרות הרומנטית” היטיב לעמוד על הזיקה בין הסאדיזם שלו למוטיבים הסאדיסטיים בספרות הסימבוליסטית המערבית) “האחים קאראמאזוב” כמה מן הרעיונות־הסמלים המהותיים שמאחורי ספרות־האינקויזיציה של המאה התשע־עשרה, אך עיקרה של האלגוריה הדוסטויבסקאית אינו כמובן ב“ספרדיות” שלה. “האגדה על האינקויזיטור הגדול” שונה, בין השאר, מן המשלים הספרדיים בספרות המערבית בכך שהראליה של המאה החמש־עשרה הספרדית אינה מובלטת בה במיוחד. ויליא דא ליל אדם נהנה לא רק מן העינויים הנוראים ומסמליותה של נשיקת האינקויזיטור, אלא גם מן הדיוקים ההיסטוריים המדומיינים שהוא מרבה בהם בסיפוריו: השמות האותנטיים של סוגי־העינויים, של האישים ההיסטוריים וגו' – בקצרה: של כל הספרדיות המפלצתית־האפלה שנפש הדאקדאנס דבקה בה לאהבה.

בין כך ובין כך עתידים משלי־האינקויזיציה להופיע גם במאה העשרים, כאשר הם מקבלים לפתע (או לא לגמרי לפתע) רקע של מציאות מודרנית קודרת ומפלצתית לא פחות ממציאותה של ספרד במאה החמש־עשרה. כך, למשל, חוזר ומופיע האינקויזיטור הגדול תומס טורקאמדה, השורף בני־אדם מתוך אהבה ונושק להם בטרם יצווה על עבדיו למתוח את אבריהם על גלגל־העינויים, ברומאן של הסופר הפולני יז’י אדנז’ייבסקי “החושך יכסה ארץ”, שהיה אלגוריה שקופה על הסטאליניזם וחולל עם הופעתו סערה פוליטית. אכן, קשה להאשים את הסופרים – את סופרי הרומנטיקה והדאקדנס ועוד פחות מזה את הסופרים הפוליטיים של המאה העשרים – על משיכתם לעלילות האינקויזיציה. תולדותיה של ספרד בתקופת האינקויזיציה נראות כמשל מטורף על ההיסטוריה המודרנית המטורפת ועל שני שיאיה המאוחדים במהותם – הנאציזם והסטאליניזם – בפרט. דומה שבספרד של המאה החמש־עשרה נולדה הפוליטיקה המודרנית, הגזענות המודרנית, הכל – כל הרוע המיוחד של העת החדשה.

נוהג הוא לקבוע את ראשיתה של העת החדשה בשנת 1492 – שנת גילוי אמריקה. אך היא שנת־ראשית ושנת מפתח גם משום שבה גורשו היהודים מספרד ומשום שבה נשלמה הרקונקיסטה – גרנדה, המעוז האחרון של הערבים בספרד, נפלה בידי הנוצרים. תמה תקופה יחידה במינה של אחוות עמים אשר הולידה את הציויליזציה המפוארת ביותר של ימי הביניים: הציויליזציה המוסלמית־יהודית־נוצרית של חצי האי האיברי. התחילה העת החדשה. אמריקו קאסטרו , המלומד הספרדי בן ימינו, כותב בספרו “מבנה ההיסטוריה הספרדית” על שלהי המאה החמש־עשרה: “… שוב לא יכולים היו הנוצרים, הערבים והיהודים לחיות תחת גג אחד – וזאת משום שהנוצרי חש עצמו חזק דיו לנתץ את הנהגים המסורתיים של ספרד לפיהם האוכלוסיה הנוצרית ניהלה את המלחמות וחרשה את האדמה, הערבי בנה את הבתים והיהודי ניהל את המפעל בתור איש־הכספים ובעל הכושר האדמיניסטרטיבי־הטכני”. ספרד נוצרית־ערבית־יהודית, שאחד ממלכיה (פרדיננדו במאה השלוש־עשרה) כינה את עצמו “מלך שלוש הדתות”, היתה כמעט אוטופיה וטיבן של אוטופיות להיגוז כחלומות. באה שנת 1492 והרסה במחי ידם של “המלכים הקאתוליים” את שרידי האוטופיה. אך כבר שתים־עשרה שנים קודם לכן החל לפעול המוסד הראשון מבין אלו הרבים במשך ההיסטוריה שמשימתם תהיה הרס־האוטופיות. בשנת 1480 מתחילה לפעול בסביליה האינקויזיציה המיוחדת לגילויה של פעילות יהודית־דתית נסתרת של ה“קונוורסוס” – או מה שקרוי בפינו “האנוסים”. (אינקויזיציה “סתם” – מוסד מטעם האפיפיור הממונה על שמירת האמונה – הייתה קיימת בספרד מאז 1238 והיא בוטלה בתור מוסד רשמי רק בשנת 1834 – יש להזכיר עובדות אלה לנוכח הנטייה הטבעית לראות מאחורי המושג “אינקויזיציה” רק את מה שהחל בשלהי המאה החמש־עשרה ונמשך באינטנסיביות כמחצית המאה).

עניין ההיסטוריונים בתולדות האינקויזיציה לא צעד יד ביד עם העניין שגילו בהן אנשי־הספרות. רק בתחילתה של המאה שלנו מתפרסם המחקר ההיסטורי הראשון הרציני והמקיף על הנושא: ספרו הגדול של ההיסטוריון האמריקאי הנרי צ’רלס לי “תולדות האינקויזיציה בספרד” (ניו יורק, 7–1904, ארבעה כרכים). בהמשך המאה העשרים נדרשו לפרק מאוים⁴ ומאלף זה בתולדות העתים כמה היסטוריונים חשובים, כגון יצחק בער , בעל “היהודים בספרד הנוצרית” (1929, במהדורה הגרמנית המקורית) או ססיל (בצלאל) רות, על המונוגרפיה הקצרה “האינקויזיציה הספרדית” (1937). רבות הן האינטרפרטציות של תופעת־האינקויזיציה ורבים נושאי־הפולמוס הכרוכים בה. יש לה לאינקויזיציה הספרדית לא רק מתקיפים בין ההיסטוריונים המודרניים אלא גם אפולוגטים (כגון הספרדי יורקה בספרו “האינקויזיציה בספרד”) – ומעל לכל: מחקר־המקורות רחוק מלהיות ממוצה, עדיין צפויים גילויים רבים של עובדות ופריטים היסטוריים הקשורים במשפטי האינקויזיציה ותולדות ספרד של התקופה.

זה עתה הופיע כרכו הראשון של מפעל מונומנטלי בתחום זה: פרטיכלים של משפטי האנוסים בבית הדין של האינקויזיציה בעיר סיודד ריאל מן השנים 1483–85. המהדיר והעורך של מסמכים אלה ומי שהוציאם מן הארכיונים הוא פרופסר חיים ביינארט . ראש־וראשון לחוקרי תולדות האנוסים בדין האינקויזיציה.

בספרו העברי “אנוסים בדין האינקויזיציה” (1965) רשם פרופ' ביינארט את תולדותיה של קהילת האנוסים בעיר סיודד ריאל – היסורים, הרדיפות והמשפטים שידעה הקהילה הזאת ומאבקיה בפגעי הזמן הנוראים. ספר מרתק זה הוא כעין מבוא רחב ומעמיק לאוסף התעודות הגדול הניתן בכרך החדש, הכולל פרטיכלים של חמישים ושבעה משפטי־אנוסים. יש לכרך מבוא קצר משלו המעמיד את הקורא על עיקרי תולדותיה של קהילת סיודד ריאל, על פעילותה של האינקויזיציה בשתי שנות שבתה בעיר, קודם שעברה לשבת בטולדו הלא־רחוקה, ועל מבנה תיקי המשפטים. שוב תדהים את הקורא הסמליות של פרקי־מציאות מאויימים אלו. אכן, תקופת האינקויזיציה היא מאותן התקופות שאינן זקוקות כלל לעיבודים ספרותיים, לדמיונם⁵ של המשוררים: המציאות עלתה על כל דמיון ועלילות המשפטים הללו הן מעין בלדות אימים נוראות־הוד – ולעתים נדמה: בלדות מודרניות מאוד.

¹

פורטוגל היא מן הסתם הנידחת והנשכחת שבכל ארצות אירופה, היא הפינה המוצנעת ביותר בגן התרבות המערבית. כאשר עלתה לפני כשבועיים לכותרות בעקבות ההפיכה שהוציאה אותה מן הקפאון של שנים רבות – אפשר שרוב תושבי הארצות האחרות נזכרו שהיא בכלל קיימת וספק אם רבים היו יכולים להוסיף לעצם עובדת קיומה פרטים מורכבים יותר על אודותיה.

יש בכך כדי לעורר הרהורים בעלי אופי כללי על היחסיות של הכרתנו את העולם בכלל ואת התרבות שאנו חלק ממנה בפרט: היא ארץ לא־קטנה בחצי־האי שהוא מבחינות רבות לב־לבה של התרבות המערבית, מקום שבו פרחו במשך מאות שנים אומנויות ומדעים שונים אשר לנו, ליהודים, היה חלק רב בעיצובם, עם שמשמשת אותו שפה עתירת־מסורת, אחת החשובות שבשפות הרומאניות – ומה אנו יודעים על מקום זה, על ארץ זו, על לשונה ועל ספרותה? אמת, לא רק בנו האשם: פורטוגל גילתה מכבר נטייה להבדלות מן הארועים המרכזיים של ההווייה האירופאית ומן התרבות המשותפת במידה זו או אחרת לכל ארצות־המערב. לשונה, למשל, הקרובה קרבת־יתר לספרדית, נשמעת לאוזן כה שונה ממנה עד שרק בקריאה יכול מי שיודע ספרדית לעמוד על הקירבה הזאת. הבדילות הפורטוגזית הדו־סטרית הזאת נכרת עד מאוד בתחום הספרות: מי מאתנו יכול למנות שם אחד או שניים של יוצרים פורטוגזיים, סופרים או משוררים? דומה שלעברית, בה קיימים תרגומים רבים של יצירות ספרדיות, איטלקיות וצרפתיות, לא קיים אפילו ספר אחד משל יוצר פורטוגזי.

אך רגע אחד, הרי אין זה מדוייק לגמרי! אכן, קיים בעברית, או נכון יותר: היה קיים, ספר מופלא ומשונה שחותם של פורטוגל טבוע עליו. אמנם היה זה יותר רמז לספר מאשר הספר עצמו ואמנם הוא אזל מן השוק ומן הזכרון לפני שנים רבות – אך הופיע בעברית ספרון בשם “מכתבי הנזירה הפורטוגזית” בספריית “דורון” הזכורה לטוב שחוברותיה הזעירות יצאו לאור בשנות הארבעים.

מה הם אותם “מכתבי הנזירה הפורטוגזית”? מה מסתתר מאחורי השם המשונה והמושך הזה? אם נעמיק חקר נמצא שאכן מסתתרת מאחוריו אחת העלילות המופלאות ביותר שידעו החיים והספרות אשר לעתים, כמו במקרה זה, קשה לעשות הבחנה ברורה ביניהם.

הדבר קרה לפני שלוש מאות שנה, בעיר פורטוגזית קטנה בשם באחה. שם חיה במנזר על שם קלרה הקדושה נזירה צעירה ששמה היה מריאנה אלקופוראדו. בעומדה פעם אחת על מרפסת המנזר היא ראתה קצין במדי צבא צרפת העובר בשוק לפני המנזר. מחמת האהבה שחשה אליו, כפי שהיא מזכירה זאת במכתביה, פקו ברכיה וכמעט שנפחה את נשמתה. גם הוא, הקצין יפה־התואר, הבחין בה. עד מהרה קרה הבלתי־ייאמן: הנזירה והקצין היו לאוהבים לוהטים. בעזרת אלף ואחת תחבולות היה הקצין מתגנב לתאה של מריאנה במנזר והיא היתה מקבלת אותו במיטתה, כפי שהיא כותבת במפורש. מריאנה הפרה את החמור שבאיסורי הנזירות, ורק משפחתה רמת־היחס והדיסקרטיות הרבה שבה פעלו האוהבים הצילו אותה מקלון איום.

אך הנורא מכל היה שהקצין הזר עזב אותה עד מהרה, הן משום שפלוגתו חזרה לצרפת והן משום שלדידו היתה מריאנה רק הרפתקה דון־ז’ואנית. המחקר ידע למצוא את שמו של הקצין – היה זה המרקיז דא שאמי שהיה ידוע בחצרו של לואי הארבעה־עשר ביופיו ובטפשותו. סן סימון, בעל הזכרונות הנודעים על תקופת לואי הארבעה־עשר, כותב שהמרקיז היה בודאי האויב² הגדול ביותר שידעה האריסטוקרטיה. ומוסיף סן סימון עוד משפט אחד לתאורו: “כאשר הסתכלת בו לא היית מאמין שהוא יכול לעורר אהבה כה אדירה כמו זו העולה מן המכתבים הפורטוגזיים הנודעים”. בעל־הזכרונות התכוון לספר שהופיע בשנת 1669 בפאריז בשם “המכתבים הפורטוגזיים”. היו אלה מכתביה של הנזירה שנשלחו לקצין לאחר שזה נטש אותה. בשפלותו, כדי להתפאר באהבתה, מסר המרקיז את המכתבים לידי יודע־ספר וזה התפעם כל־כך מעוצמתם של המכתבים הללו שעד מהרה הביאם לדפוס בתרוגם צרפתי מפורטוגזית. המקור לא נמצא מעולם והתרגום הצרפתי הוא לפיכך בבחינת מקור.

עלילת־האהבה של הנזירה והקצין לא היתה אולי כה מאלפת אלמלא מכתבי־האהבה הללו של מריאנה אלקופוראדו, הנזירה הפורטוגזית, שבהם בודאי פנינים של ספרות־האהבה בכל הזמנים. אלה לא רק מכתבי־אהבה, מדויק יותר היה לתארם כמכתבי־תאווה, גלויים ורבי־עוצמה מאין כמותם בספרות העבר, כאשר תאוותה של האשה היתה בבחינת סוד מביש. מריאנה האוהבת יודעת לבסוף שאהובה לא רק שלא אהב אותה באותה המידה שהיא אהבה אותו אלא שבכלל אין הוא מסוגל להבין את פשרה של האהבה כפי שהיא הבינה אותה³. היא נותנת באחד המכתבים ביטוי לאותה טרגדיה נצחית של האהבה. היא כותבת:

"אני מבקשת ממך רחמים אך איזה ערך יש לרחמיך אם אינך מבין את יסורי? אני יודעת: אני בודדה בתכלית עם המצוקה שלי. הודאות הזאת הורגת אותי. אני גוועת מאימה למחשבה שבשעת התענוגות שידענו אתה לא הרגשת באמת מהי האהבה. אהה, עכשיו רק אני רואה באמת כמה כוזבת היתה אהבתך, כמה היתה, למעשה, הרפתקת־עגבים ותו לא. בגדת בי כל פעם שאמרתי לי כי זהו העונג הגדול ביותר שידעת אי פעם: להיות אתי.

…אבל איני מצטערת, שהרי הודות לאהבה הזאת אני יודעת מה פירוש לחיות. ורק מאוד מאוד צר לי שבשל אי הבנתך את האהבה אתה מחמיץ את התענוגות הבלתי־נדלים שהיו צפויים לך…" כך כתבה לפני שלוש־מאות שנים מריאנה אלקופוראדו. וכאשר היום קוראים את מכתביה קמה האהבה העתיקה הזאת לתחייה – קולה הצלול של הנזירה הפורטוגזית מוחק את אבק־הספריות ומבקיע את חומת־הזמן העבה.

מאת יורם ברונובסקי

בימים אלה, ב־13 ביוני ליתר־דיוק, ימלאו מאה שנה להולדתו של פרננדו פֶּסוֹאה (1888–1935). אבל מיהו פרננדו פסואה, ומדוע כדאי לציין את תאריך מאה השנים להולדתו – ישאל בצדק הקורא העברי, שמאומה לא הובא בפניו, מעולם, מיצירתו של המשורר הגדול הזה וסביר מאוד שגם שמו אינו מוכר לו כלל.

בזאת אין הקורא הזה נבדל מקוראים רבים של ארצות המערב, עד לפני שנים לא־רבות. העולם איחר להכיר בגדולתו הברורה של פסואה – ובייחודו שאין אולי מָשלו – בעיקר מפני שפסואה כתב (בעיקר) בשפה שהיא מן הנידחות ביותר בין שפותיה הגדולות של אירופה – אם כי מספר דובריה בעולם הוא מן הגדולים ביותר – ובמסגרתה של ספרות שהיא בוודאי הפחות־מוכרת מכל ספרויות המערב: השפה והספרות הפורטוגליות.

אך משהתגלה פסואה לעולם הספרות האנגלית והצרפתית אין חדלים להתפעל ממנו ולתרגמו. הקיץ הופיעו בצרפתית שלושה כרכים של כתבי פסואה, בתוכם כרך של זוטות גמורות, ביקורות קצרות שכתב בראשית דרכו ומכתבים ופתקים: כל זה לאות ולסימן שפסואה הוא בבחינת קלסיקן של המודרניזם, שכל פן של יצירתו ואישיותו מעורר עניין. סימן כזה היוותה גם התערוכה מעבודותיו הגראפיות – פסואה היה צייר וגרפיקאי מחונן – שהוצגה לפני כשנתיים בלונדון, וכללה גם את המהדורות השונות של כתביו בשפות שונות. הקיץ הזה מתארגנים – ולא רק בליסבון – אירועים נוספים שונים לזכר פסואה.

דומני שהגיעה השעה ששמעוֹ ולמצער הד של שיריו יגיעו גם לידיעת הקורא העברי, שכמעט דבר אינו ידוע לו מספרותה של פורטוגל, אף כי יש תוכנית להוציא לאור רומאן של המספר הגדול בן המאה ה־19, דה קירוֹס. משירת הקלסיקן הגדול בן המאה ה־16, לואיס דה קמוֹנֶס, לא תורגם מאומה, והדבר הפליא אותי לא פעם, בהתחשב ביודעי הפורטוגלית הרבים יחסית, עולי ברזיל, המצויים בקרבנו. אבל נראה שהמעוות יתקון בקרוב, על פי סימנים אחדים.

אני התחלתי ללמוד פורטוגלית מתוך רצון לקרוא את פסואה במקורו, וזאת לאחר שחבר, הד"ר גיורא הון, וידע אותי לשירתו בתרגומה האנגלי, ועורר בי התלהבות אליה (עוד קודם לכן קראתי אחד משיריו במסגרת מסה מאת הבלשן רומאן יאקובסון שניתח שיר אחד של פסואה בין ניתוחי־השירים המעמיקים שלו משפות שונות, שהיה מתקין אותם ביחד עם דובר ילידי של השפה). לימים רכשתי כרך של שירת פסואה במקורה, ומאז כמעט שאיני מניח אותו מידי.

ברור לי ששירת פסואה היא משיאי השירה המודרנית, וברגעים של התפעלות יתרה אני אף אומר בלבי: שיאה ממש, ושמא מוטב: סיכומה המגובש ביותר, שהרי בפסואה מתנקזים־כמו כל הזרמים הרבים של השירה המודרנית, או השירה המערבית בכללה. ויש עמי תיאוריה כיצד קרה שדווקא משורר של תרבות שולית כמו הפורטוגלית הוא מסכמן של מסורות רבות ונהדרות כל כך.

ואולם צריך לומר מיד, ובעצם כבר רמזתי לכך, שפסואה איננו בעצם משורר אחד, בעל קורפוס שירי אחד. פסואה התפצל לארבעה משוררים עיקריים, ובעצם יותר, השונים זה מזה, וכל אחד מפליא לכתוב שירה מסוג מסוים. אכן, פסואה עצמו הגדיר כהפרעה נפשית את הפיצול הזה שלו לכמה יוצרים נבדלים הקרויים בשמות שונים, הם ה“הֶטֶרוֹנימים” המפורסמים שלו. במכתב על מקור ה“הטרונימיות” (שמות שונים, ביוונית) שכתב לידידו אדולפו מונטירו הוא מדבר על “…היסטריה עמוקה הקיימת בתוכי”, והיא מקור שירתו או שירותיו כמו גם אישיותו או אישיותיו!

פסואה התפצל, כאמור, לארבעה משוררים, בעלי פואטיקות נבדלות, אך מלבד זאת שימשו אותו עוד בחייו כעשרים שמות־עט לכתיבת שירות שונות, כגון שירתו האנגלית והצרפתית. אבל ארבעה הם, כאמור, המשוררים הפורטוגליים שאוחדו לכאורה תחת השם פרננדו פסואה (שגם הוא משורר בפני עצמו): ריקרדו רַאיס, המשורר הקלאסיציסט, אמן הצורה וחניך השירה היוונית־רומית, אלוארו דה קמפוס, המשורר הוולט־ויטמני, משוררו של האדם המודרני הקרוע ואדיר־המרץ, ואלברט קאירו, המשורר הפילוסוף שנימות מיסטיות עוברות בשירתו. אגב, פירוש שמו של המשורר, PESSOA, הוא “אישיות”, המלה מקורה ב־persona הלטינית, ובמסגרת הלטינית היה פירוש המלה הזאת, “מסיכה”.

אין בכוונתי וביכולתי להציע במסגרת זו יותר מאשר רמז למסתורין ולייחוד של כל המשוררים הללו, שהם שונים זה מזה עד מאוד ועם זאת איזו אחידות מיסטית אמנם כן שלטת במכלול יצירותיהם, המכונסים תחת שמו של פרננדו פסואה. דומני שחשוב יותר לוודע את הקורא לדגם של שירת פסואה – ולוא בתרגום מפוקפק – דגם שהוא פירסם תחת שמו המקורי, תחת המסיכה המקורית שלו כביכול. השיר לקוח מתוך הספר “בשורה” (“מסר”) שהופיע בשנת 1934, שנה לפני מות פסואה בליסבון, עיר הולדתו. אני מקווה שהוא יעודד אנשים הבקיאים ממני בשפתו של פסואה ובשירתו – ידוע לי שכאלה מצויים בארץ – לתרגם מכתביו הרבגוניים.

מְטֹרָף, כֵּן, מְטֹרָף, כִּי בִּקַּשְׁתִּי לְרוּחִי

גְּדֻלָּה שֶׁאֵין בְּיָד הַגּוֹרָל לְתִתָּהּ –

אֶת אֱמוּנָתִי לֹא יָכֹלְתִּי לֶאֱצוֹר בְּתוֹכִי

כִּי עַל כֵּן מוּנַחַת שָׁם עַל חוֹלוֹת הַגָּדָה

הֲוָיָתִי שֶׁהָיְתָה – לֹא זֹאת שֶׁבָּאַגָדָה.

אֶת טֵרוּפִי יִקְחוּ לָהֶם הָאֲחֵרִים

עַל כָּל מַה שֶׁבְּתוֹכָהּ

בָּלַע טֵרוּף חַיֵּי־אָדָם עֲקָרִים

וְהוּא אֵינוֹ אֶלָּא חַיָּה מִתְרַבָּה, הַשְּׂמֵחָה

עַל שֶׁבֵּינְתַיִם גְּזָר־דִּינָהּ נִדְחָה.

הערת המתרגם: בשיר זה שבמחזור “טירות” בתוך הספר “שליחות”, הדובר הוא המלך הטראגי של פורטוגל במאה השש־עשרה, סבסטיאן, שהביא על עמו את המפלה הנוראה מכל שידע העם הזה מעודו: הוא יצא למלחמה אבודה מראש על מלך מרוקו והוכה בקרב אלקזר־קביר בשנת 1578, כשהוא נופל חלל יחד עם כמעט כל צבאו, עד שנדמה היה כי הקיץ הקץ על פורטוגל בכללה. באורח משונה אך לא נדיר בתולדות העמים, מתוך המפלה הזאת – שמקבילה לה כסמל לאומי פרשת מצדה בתולדות ישראל – צמחה אגדת גבורה מוזרה על המלך שעתיד עוד לקום מן המתים ולהושיע את עמו. מתוך המפלה צמחה תנועת ה“סבסטיאניזם” המשיחית, המוסיפה במידה מסוימת להתקיים גם בפורטוגל של המאה העשרים, ופסואה היה קרוב לה בתקופות אחדות של חייו. השיר המובא כאן בתרגום נכתב בשנת 1933. השורה האחרונה של הבית הראשון היא, בתרגום מילולי: “הווייתי שהיתה – לא זאת שעודה”, אבל העדפתי לתרגם “לא זאת שבאגדה”, לצורך הבהירות.

הצופים בתוכנית הטלוויזיה “זה הזמן” בשבוע שעבר שהתוודעו אל פרנסישקו אסיס באסטו דו קוסטה ריס, איש פורטוגל, יכולים היו לעמוד על הידורו וחביבותו ומעל לכל על מה שהיתה הסיבה העיקרית להזמנתו לארץ: שליטתו המופלאה בשפה העברית ואהבתו לספרות העברית ולבני־ישראל כאל דובריה, יורשיה ויוצריה. מקרה כזה של איש קאתולי שאין בחינוכו לכאורה גורם כלשהו העשוי להביאו לידי עניין מיוחד ביהדות וביהודים, איננו נדיר ביותר לעצמו. ואף־על־פי־כן יכול היה גם צופה הטלוויזיה הרחוק ביותר מן העניין להבין למראה קוסטה ריס שאין זה כלל מקרה שכיח של פילוֹשמיוּת פעילה. ברור היה שהוא איש סגולה, בעל הבחנה וכוח יצירה.

מי שצפה, ימים אחדים קודם לכן, בתוכנית שהוקדשה למשורר יעקב אורלנד שיש לזקוף לזכותו את המאמץ העיקרי בהזמנת קוסטה ריס ארצה, יכול היה להתרשם גם מכתב־ידו המדהים, מן הניקוד המלא וכל כיוצא באלה, הסגוליים לאיש העיר הקטנה בצפון פורטוגל, ליריה, שנדלק בו לפני שנים זיק מיוחד מסתורי, שהביאו ללימוד עברית על בוריה ולבסוף גם לידי הביקור הזה בארץ־הקודש.

גם אני זכיתי לראות את קוסטה ריס לראשונה בשבוע שעבר בלבד, כאשר נפגשתי עמו ב“משכנות שאננים” בירושלים, ויומיים לאחר מכן בבית אגודת הסופרים בתל אביב. אבל לדידי הוא היה בבחינת מודע ותיק, שעל נדירותו וייחודו אני עומד בהתפעלות זה שנים אחדות, מאז קיבלתי ממנו מכתב ראשון בספטמבר 1987. קל לי לזכור את התאריך הזה מפני שהוא קשור באירוע שהיה התירוץ לקשר הראשון בינינו, ועודנו מוטיב קבוע החוזר בהתכתבות בינינו שוב ושוב. הנה כי כן, לקראת יובל המאה להולדתו של המשורר הפורטוגלי המודרני המרכזי, פרננדו פֶּסוֹאָה, כתבתי בעמוד זה רשימה קצרה על אודות שירתו המופלאה של המשורר שלא היה מוכר אצלנו כלל. לרשימה צירפתי תרגום, או ניסיון תרגום ראשון, של אחד משירי פסוֹאָה. כבר שנה או שנתיים קודם לכן התחלתי ללמוד פורטוגלית בעקבות התוודעות ראשונה, באמצעות תרגומים אנגליים שהביאם לפני חברי ד"ר גיורא הון, לשירה רבת פנים וגאונית זו. אכן, פסואה הוא משורר שכדאי ללמוד למענו את לשונו!

אבל, כמובן, היפתחות לשפה גוררת עמה גילויים רבים נוספים, וספק אם לימוד שפה כלשהי בעבר חשף בפני אוצרות לא־צפויים רבים כל כך כמו לימוד השפה הנידחת לכאורה, המוזרה למשמע, המוסיקלית להפליא, שהיא שפתם של פֶּסוֹאָה ושל קוסטה ריס. ובכן, זמן מה לאחר כתיבתה של הרשימה הנ"ל קיבלתי איגרת עברית מן העיר ליריה, ובה דברי ידידות וכן גם תרגומי שירים של פסואה לעברית, הכל מעשה ידיו של מורה לגיאולוגיה בבית ספר תיכון בליריה, פרנסישקוּ באסטו דו קוסטה ריס. היתה זו התחלתה של התכתבות אינטנסיווית שבה זיכה אותי הידיד מליריה בשפע של תרגומי שירים מפורטוגלית לעברית מצוינת, מיוחדת – מאת פסואה ומאת קאמואנש ורבים אחרים – וכן גם בספרים פורטוגליים לרוב, כגון הרומאנים של ז’וזה סאראמאגוּ, שאחד מהם תורגם זה לא כבר לעברית בידי מרים טבעון (הודות לספר ששלח לי ידידי יכולתי להשוות את התרגום של “דברי ימי מנזר” למקורו).

יקרים מכל היו המכתבים עצמם, מלאי דעת בתחומים רבים, עבריים ופורטוגליים, וכתובים כולם בשפה מקסימה, פיוטית ורבת־אמצאות, נשענת על כל רבדי העברית, ואף הארמית, ועם זאת מודרנית בהחלט, בהחלט עברית שלנו! כאשר הראיתי את אחד ממכתביו הראשונים של קוסטה ריס לידידי בנימין תמוז, התרגש הסופר המנוח עד דמעות־כמעט מן הפלא שלפניו, שיגר גם הוא מכתב לליריה – בינתיים ידעתי כבר לא מעט על העיר ההיסטורית הזאת, המוזכרת גם בספרו הנ"ל של סאראמאגו – והחל בהתכתבות עמו. כאשר נאלצתי להודיע לאחר זמן לקוסטה ריס על מותו של בנימין, זכיתי לראשונה לשמוע את קולו: הוא טילפן אלי ללונדון להביע את צערו ואת תנחומיו.

הפגישה ב“משכנות שאננים” (בטלוויזיה יכולתי לראותו רק רגעים ספורים) אישרה את כל נבואות הלב העולצות: הקשר היה מיידי, כיאה לידידים ותיקים. פרנשיסקו – הוא הורה לי לפנות אליו בשמו הפרטי – היה סחוט מן הימים מלאי החוויות הירושלמיות, החום הכבד, הכנסת האורחים הנפלאה והממצה. אשתו היפה של פרנסישקו, מריה אונדינה, אף לא יכולה היתה לצאת אלינו מרוב עייפות. הכרתי אותה רק מקץ יומיים בתל־אביב. בכל זאת ישבנו שעה ארוכה – ילדי, שביקרנו עמם ב“משכנות”, נרדמו בינתיים על הספה – ודיברנו על אהבותינו המשותפות: על השפה העברית (פרנסישקו דיבר בתבונה ידענית על דלותה של שפת העיתונות שלנו) ועל פֶּסוֹאָה. לראשונה למדתי את היגויו הנכון של השם הזה שהוא גם מלה פורטוגלית שפירושה “אישיות” (פרסונה) ויש להגותה תוך הבלעה ההגה e – ועל קאמואנש, בעל האפוס הלאומי “אוס לוסיאדס”, שפרנשיסקו שוקד על תרגומו. הודות לעזרתו של א. ב. יפה יכולתי להביא לפרנסישקו את התרגום העברי הראשון של קטע מתוך “בני לוזו” (כך מתרגם קוסטה ריס את שם האפוס לעברית), מעשה ידי יוסף בן עוליאל שפירסם בשנת 1892 בליסבון את האפיזודה המפורסמת ביותר של האפוס, “מות אינס דיקאסטרו”, בעברית מוזרה ומקסימה (א. ב. יפה צילם למעני את החוברת הנדירה, ואני התקנתי צילום נוסף בשביל הידיד הפורטוגלי, יורשו של בן עוליאל למפעל תרגום “בני לוזו”).

הפגישה עם פרנסישקו, קודם פרנסישקו קוסטה ריס שבכתב, ועתה זה פרנסישקו בכבודו ובעצמו, בחביבותו וצניעותו כובשת־הלב, עוררה בי ביתר שאת געגוע ישן ומסתורי, שביני לביני כבר למדתי לכנותו במלה הפורטוגלית “סאודאדה”, געגוע אל הארץ הנידחת כיום, הארץ שהיתה האימפריה האירופית הראשונה, ושהעמידה מקרבה את המשוררים המעודנים והווירטואוזיים מכל הידועים למסורת המערבית. אני יודע יפה שאין יחיד המייצג תרבות שלמה, ובייחוד שכזהו יחיד כה מיוחד, כמעט אקסצנטרי ונדיר, כמו פרנסישקו אסיס באסטו דו קוסטה ריס. ועם זאת על כורחו היה פרנסישקו בעיני, ואולי גם בעיני הישראלים האחרים שנפגש עמם, לסמל ולמשל מקסים: הפילושמיות שלו – אין להוציא מכלל האפשרות שהוא צאצאם של יהודים אנוסים – נענתה מצדי בפילו־פורטוגליות נחרצת, עד שאוכל לומר שבימים אלה לבי בקצה מערב.

17.8.90

“ספר חוסר־המנוחה” הוא ספר־הפרוזה העיקרי והנרחב ביותר שחיבר פרננדו פסואה, המשורר – אך גם הוגה־הדעות, הפרוזאיקן, המחזאי, המתרגם וכו' וכו' הפורטוגלי המרכזי במאה זו (1888–1935). פסואה חיבר את “ספר חוסר־המנוחה” במשך רוב שנות חייו היצירתיים, משנת 1912 ועד שנת מותו. עם מותו נשאר “ספר חוסר־המנוחה” בצורת כתב־יד – למען הדיוק: מאות כתבי־יד קטנים – לא ערוך ולא מסודר. מהדורתו הראשונה הופיעה רק בשנת 1982, ואשתקד ראתה אור מהדורה חדשה בעריכה שונה מן הקודמת. בפורטוגל, וכן גם בין חוקרי פסואה מחוצה לה, נמשך הפולמוס על הסידור והעריכה הנכונים של הספר הגדול, ואין זאת אלא שיפורסמו עוד מהדורות חדשות ואף חומר נוסף מתוך גנזי פסואה המופקדים למשמרת בספרייה הלאומית בליסבון.

“ספר חוסר־המנוחה” הוא כעין יומן הגותי, וכן גם סיפורי ופיוטי, המיוחס לרואה־חשבון המועסק במשרד גדול בליסבון ושמו ברנרדו סוּארס. ברשימות ימצא הקורא זיקות רבות לכתבים אינטימיים של יוצרים דוגמת קפקא, קוואפיס ואף אוסקר ויילד, אך גם נימה מקורית לגמרי שהיא נימת קולו של פסואה העולה מכל אגפיה הרבים והמגוונים של יצירתו.

להלן מובאים שלושה פרקים (המורכבים, כתמיד בספר הזה, מקטעים שנושא אחד משותף להם) מתוך “ספר חוסר־המנוחה”: “ההקדמה” של ברנרדו סוארס, משנת 1930, ושני קטעים מאוחרים נוספים. שימשה אותי מהדורתו של אנטוניו קואדרוס (“כתבי פרוזה של פרננדו פסואה” בספרי־כיס, פרסומי אירופה־אמריקה).

מתוך “ההקדמה” של ברנרדו סוארס

נולדתי בתקופה שבה איבדו רוב האנשים הצעירים את אמונתם באל, מאותה סיבה עצמה שאבותיהם החזיקו בה – בלי דעת למה. ומכיוון שרוח האדם נוטה מטבעה למתוח ביקורת בעקבות הרגשה ולא בעקבות מחשבה, בחרו רוב הצעירים הללו באנושות כיורשת האלוהות. ועם זאת, הנני שייך לאותן בריות הנותרות תמיד בשולי מה שהן משתייכות אליו, בריות שלנגד עיניהן לא רק ההמונים שאליהם הן שייכות, אלא גם המרחבים העצומים המשתרעים מעבר להן. לפיכך לא נטשתי את האל כליל, כפי שעשו הם, ולא סיגלתי לי עדיין את האמונה באנושות. העליתי בדעתי שהאל עשוי להתקיים, אף על פי שאין זה סביר ביותר, ואפשר אם כן להוסיף ולהעריצו. אולם האנושות, מושג ביולוגי גרידא, שאין משמעו אלא אותו סוג בעלי החיים שהם אנושיים, אינה ראויה להערצה של איזשהו סוג של בעלי חיים. פולחן זה של האנושות, על טקסי החירות והשוויון שלו, דומה בעיני תמיד כהחייאה של פולחנות קדומים, שבהם נחשבו בעלי־חיים לאלילים, ואשר בהם גם לאלילים היו ראשים של בעלי־חיים.

הנה כי כן, אין להאמין באל בלי דעת, ובהיותי משולל יכולת להאמין בהמון של בעלי־חיים, נותרתי, כאלה המצויים בשולי העמים, רחוק מכל מה שמקובל לכנותו הנפילה (הדקדאנסיה). הנפילה (הדקדאנסיה) משמעה האובדן המוחלט של חוסר־המודעות, שהרי הלא־מודע הוא בסיס החיים. הלב, אילו מסוגל היה לחשוב, היה פוסק מלכת.

למי שחי כמוני בלי דעת איך ולמה, מה נותר כאורח־חיים, זולת הוויתור וההתבוננות בגורל? בלי לדעת מה הם חיים דתיים, ואף בלי להיות מסוגל לדעת זאת, שהרי אי אפשר לרכוש את האמונה באמצעות השכל, ובלי להיות מסוגל לתת אמון באותה הפשטה של האדם, ואף למצוא זיקה בינה לביני, לא נותרה לנו אלא ההתבוננות האסתטית בהוויה באשר היא, כצידוק כלשהו להיותנו בעלי נפש. הנה כי כן, מכיוון שזרים אנו לכל הטקסיות של כל העולמות, אדישים לכל האלוהי ומזלזלים בכל האנושי, מתמסרים אנו בלי משים להרגשה שאין עמה תכלית, מטפחים מעין אפיקוראיות מעודנת, ההולמת את העצבים השכלתניים שבהם ניחנו.

מכל עיקרי המדע אנו מוסיפים להחזיק אך ורק בעיקר המרכזי, המצטמצם לכך שהכל נתון לחוקים נחרצים, שאין לערער עליהם בתגובה עצמאית כלשהי, שהרי עצם־תגובתנו היא פעולת אותם חוקים עצמם. אנו גם מיטיבים להבין עד כמה תואם עיקר זה את העיקר הקדום ממנו, זה של הגורליות האלוהית של כל הדברים. ממילא הרינו מוותרים מראש על כל מאמץ כאותם אנשים חלשים המוותרים על התרגילים היאים לאתלטים, ולעומת זאת אנו גוהרים על ספר התחושות מתוך עידון מרבי של הרגש המדמה.

בלא להתייחס ברצינות לדבר מן הדברים, בלא לשער שיכולה להינתן לנו ממשות אחרת זולת זו של תחושותינו, חיפשנו את מפלטנו בהן, וחקרנו אותן משל היו ארצות נרחבות ועלומות. ואם הרבינו לטרוח לא רק על ההתבוננות האסתטית, אלא גם על ביטוייהן של אופניה ותוצאותיה, הלא היה זה משום שהפרוזה או השירה שכתבנו, המשוללות כל רצון להפיס דעתו של מישהו או לזעזע את כוח־רצונו, היו כאמירת הכתוב בתוכנו בקול רם, אמירה המבקשת להעניק אובייקטיוויות מלאה לעונג הסובייקטיווי של הקריאה.

היטב ידענו, כי כל יצירה מוכרחה להיות לא־מושלמת; ואף זאת, שהקלושה בקביעותינו האסתטיות היא זו אשר חרצנו. אלא שהכל משולל־שלמות הוא, ואין לך שקיעה יפה כדי כך שאי אפשר יהיה להוסיף על יופיה, ואין לך משב־רוח קל המשרה שינה מיוחלת, שאינו יכול להעניק לנו שינה שאננה עוד יותר. וכך יכולים אנו להתבונן באותה שימת־לב בהרים ובפסלים, להתענג על חמדת הימים כעל חמדת הספרים, ומעל לכל, לחלום על הכל, כך שכל חומרי חלומותינו יוּמרו למהות הפנימית ביותר שלנו, ובה בעת גם נוכל לערוך אנליזות ולתאר תיאורים אשר משיושלמו ייעשו זרים לנו ונוכל ליהנות מהם כמִמַתנות זרים שהגיעונו באחת משעות הערב.

אין זו תחבולה של פסימיסטים, כעין זו שמציג ויני (Vigny), אשר בעיניו החיים הם בית־כלא שהוא יושב בו וטווה מצעי־קש כדי להתבדר. להיות פסימיסט משמעו להתיחס לדבר־מה כאילו הוא טרגי, וזו גישה שיש בה הפרזה ואי נוחות רבה. ודאי, אין לנו אבן־בוחן שעל פיה נוכל להעריך את היצירה שאנו מייצרים. ודאי שאנו מייצרים אותה כדי להתבדר תוך כדי כך, אבל לאו דווקא כאותו אסיר הטווה מצעי־קש כדי להרחיק ממחשבתו את הגורל, אלא כאותה נערה הרוקמת כריות, כדי לבדר את עצמה, לא יותר מזה.

אני מתייחס אל החיים כאל פונדק שבו עלי לשהות עד שתגיע הכרכרה מן התהום. אין לי מושג לאן תיקחני, שהלא אין אני יודע דבר. יכול אני לחשוב את הפונדק הזה כבית־כלא, שהלא נאלץ אני להישאר בו. יכולתי גם להתייחס אליו כאל מקום של מפגש רעים, שהלא אמת הדבר שאני פוגש שם את זולתי. בכל מקרה, אין אני איש קצר־רוח, גם לא איש פשוט וגס. אני משאיר זאת לאלה המסתגרים למעלה, בחדרים השכורים, סרוחים על יצועיהם ומחכים בלא שינה, ואף לאלה המפטפטים באולמות ההסבה, משם מגיעים אלי צלילי־מוסיקה וקולות ערבים לאוזני. אשר לי, יושב אני ליד הדלת ומרווה את עיני ואת אוזני בצבעי הנוף ובצליליו עד לשיכרון, ואני שר אט־אט, רק באוזני עצמי, שירים מעורפלים שאני מחבר בעודני מחכה.

על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב־הרוח שהוענק לי, ומן הנפש שניתנה לי ליהנות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר בספר הנוסעים ייקרא יום אחד על ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים – מה טוב. אם לא ייקרא, ואם לא יבדר, גם זה טוב.

29.3.1930

רעיון הנסיעה מגעיל אותי

רעיון הנסיעה מגעיל אותי.

כבר ראיתי כל מה שלא ראיתי מעולם.

כבר ראיתי כל מה שעדיין לא ראיתי.

השעמום שבחידוש המתמיד, השעמום שבגילוי, האורב מתחת להבחנה הכוזבת בין החפצים והרעיונות, הזהות הנצחית של הכל, הדמיון המוחלט שבין המסגד, המקדש והכנסייה, השוויון שבין הבקתה והארמון, מבנה הגוף הזהה של המלך במחלצותיו ושל הפרא בעירומו, התוֹאַם המתמיד של החיים לעצמם, הקיבעון של כל מה שבתוכו אני חי, הנעלם ברגע שהוא מתגלה בעליל.

הנופים הם חזרות נצחיות. בשעת נסיעה רגילה ברכבת אני נקרע, בחרדה חסרת כל תועלת, בין חוסר־העניין שלי בנוף לבין חוסר־העניין שלי בספר, שעשוי הייתי להתענג עליו אילו הייתי מישהו אחר. אני חש איזה גועל כלפי החיים, ותנועת הרכבת מדגישה אותו.

אין שעמום רק בנופים שאינם קיימים, רק בספרים שלעולם לא אקרא. החיים, לדידי, הם האדמה שלעולם אינה משיגה את המוח. את מוחי אני שומר חופשי כדי שיוכל להיות עגום.

ייסעו נא להם אלה שאינם קיימים! בשבילם האַין אינו קיים, וחייהם אינם אותו נהר זורם שהחיים צריכים להיות. אך כל אלה החושבים והחשים, כל העֵרים, נגעלים מן ההיסטוריה המחרידה של הרכבות, של המכוניות, של הספינות, אלה שאינן מניחות להם לא לישון ולא להתעורר.

מנסיעה, ואפילו היא קצרה, אני חוזר כמשֵינה עתירת חלומות – בלבול קהה, טעון תחושות דבוקות זו בזו, שיכור ממה שראיתי.

כדי לנוח, אני זקוק לנפש בריאה. כדי לנוע, נחוץ לי משהו שבין הנפש והגוף. מה שאני מונע מעצמי אינן התנועות, אלא התשוקה שיהיו לי תנועות.

לעתים קרובות עלה בי חשק לחצות את הנהר, לעשות את המסע בן עשר הדקות שבין טריירו דו פאסו לבין קאסיליאס. וכמעט תמיד ריפו את ידי האנשים הרבים הללו, ואף אני עצמי והכוונה שלי. אמנם יצאתי לדרך פעם או פעמיים, תמיד מדוכא, מציג את רגלי על האדמה רק בשובי.

כשרגשותיו של אדם גואים בקרבו, נהר הטז’ו הוא האוקיינוס האטלנטי הלא־מוגבל, וקאסיליאס הם יבשת אחרת, כמעט יקום אחר.

לנסוע? כדי לנסוע די להתקיים. אני נוסע מיום ליום, כמו מתחנה לתחנה, ברכבת שהיא גופי או גורלי, משרבב ראשי להתבונן ברחובות ובכיכרות, בתנועות־הגוף ובפנים, תמיד זהות ותמיד שונות, בדיוק כמו כל הנופים, בסופו של דבר.

מה שאני מדמה אני רואה. מה עוד אני עושה כשאני נוסע? רק חולשה קיצונית של הדמיון מצדיקה שינוי מקום לשם שינוי תחושה.

“כל דרך, אפילו דרך זו היוצאת מאנטופול, תוביל אותך עד סוף העולם”. אבל סוף העולם, מרגע שסיים העולם את סיבובו, הוא בדיוק אותו אנטופול שממנה יצאת לדרך. לאמיתו של דבר, סוף העולם כראשיתו, הוא המושג שלנו על העולם. הנופים מוצאים בתוכנו את נופם. משום כך, אם מדמה אני אותם, הנם נוצרים. הם נוצרים והנה הם הוֹוים, וכשהם הוֹוים, אני רואה אותם כפי שאני רואה את האחרים. בשביל מה לנסוע? במדריד, בברלין, בפרס, בסין, בשני הקטבים, היכן אהיה אם לא בתוך תוכי, בתוך הדגם הטיפוסי של התחושות שלי?

החיים הם מה שאנו עושים מהם. הנסיעות הן נסיעות. מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, כי אם מה שהננו.

אל לו לאדם לראות את פני עצמו

אל לו לאדם לראות את פני עצמו. זה הנורא מכל. הטבע העניק לאדם את המתת המאפשרת לו שלא לראותן, שהרי אין הוא יכול לקבע בהן את עיניו.

רק במֵי הנהרות והאגמים מותר לו לקבע את פני עצמו, והתנוחה שעליו להיזקק לה לשם כך – סמלית. היה עליו להתכופף, להשפיל עצמו כדי לבצע את המעשה השפל של ראיית עצמו.

ממציאו של הראי הרעיל את הנפש האנושית.

15.9.2000

ספר האי־נחת, מאת פרננדו פֶּסוֹאָה, תירגם מפורטוגלית יורם מלצר, הוצאת בבל, 2000, 503 עמודים

“פסואה”, היא מלה פורטוגלית רווחת, שהוראתה בעברית “דמות, אישיות”, והיא הגירסה המקומית של המלה הלטינית “פרסונה”, שפירושה המקורי “מסיכה”. משמעות המלה התפלגה במשמעויותיה בשפות הרומאניות השונות, כך שבגירסתה הצרפתית, למשל, פירושה “אף לא אחד, איש לא”. אגב, המלה היוונית, העומדת במקור המלה הלטינית, התגלגלה גם לעברית משנאית וישראלית בצורת “פרצוף”.

פרננדו פסואה, המהולל כגדול השירה הפורטוגלית המודרנית, אהבתה השנייה של פורטוגל לאחר קאמואנש, מחבר האפוס הלאומי “בני לוסו” (כלומר הלוסיטאנים, כלומר הפורטוגלים) לא יכול היה לבחור לעצמו פסוודונים טוב יותר מאשר שם משפחתו האמיתי והאותנטי בתכלית – אילו, כמובן, היה בכלל מעוניין במציאת פסוודונים לעצמו. שהרי בשם אישיותו, או רב־אישיותו, של בן־ליסבון צנוע למראה זה – נתגלמו המשמעים השונים והרבים של המושג “פרסונה” – הלטיני והיווני, הצרפתי והאנגלי, ואף הפורטוגלי, ואם תרצה גם העברי – באופן המתאים כל כך לרב־לשוניותו של פסואה ולתחושה החזקה שלו את העצמי שהתבטאה בתחושה שאין הוא איש בכלל, שהוא אף לא אחד, personne. בקיצור, שהוא “פסואה” בכל הגלגולים והמשמעים.

אולי לא במקרה תחת השם הכולל הזה הוא יצר את מה שלטעמי הוא מיטב שירתו (אחרים מעדיפים את שירת אלווארו דה קמפוס, בעל “חנות הטבק” המפורסמת ושירים אקזיסטנציאליים־מיוסרים נוספים, יש המסתפקים בשירה המודרנית־הדאוגה של ריקרדו רייש, יש חסידים מובהקים גם לאידיליות של אלברטו קאיירו – ואולי גם לכל אחד אחר מתוך 72 – ויש אומרים הרבה יותר, שהרי לא כל כתבי פסואה התפרסמו עדיין – ההטרונימים הנוספים ששימשו את פרננדו הגדול־הקטן!).

“הכל מתאייד לי. חיי כולם, זיכרונותי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכל מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. הדבר שאני משתתף בו הוא מופע עם תפאורה אחרת, הדבר שאני משתתף בו הוא לא אני”. קטע זה נבחר באקראי גמור מתוך “ספר אי־הנחת” – תרגומו העברי האפשרי האחר של השם המקורי הוא “ספר חוסר־המנוח” – ספר הפרוזה הגדול ביותר, ודאי מבחינת האורך, של פסואה, שאותו ייחס להטרונים ברנרדו סוארש, “עוזר מנהל חשבונות בעיר ליסבון”. במשך כעשרים שנים ויותר חיבר פסואה את הטקסטים הכלולים בספר, שכראוי לו נותר לא גמור ומבולבל עד כדי כך ששלוש מהדורות שונות שלו קיימות, וככל הנראה אפשר ליצור מן החומרים שלו עוד ארבעה חמישה ספרים.

במובן מסוים כל הספר רב־החומרים כלול גם בכל פיסקה שלו, כמעט בכל משפט. סביר שהוא הספר הרב־גוני החד־גוני ביותר שהופיע אי פעם. חידת האישיות, תרמית הזהות, המעסיקה את פסואה בכל התגלמויותיו, גלגוליו ושלוחותיו, הפכה אצל ברנרדו סוארש לאובססיה גלויה, שאינה זקוקה עוד לכלי־השירה, שאינה זקוקה לכלום – חידה המתאיידת ברגע שהיא מופיעה, כמו הכל בחייו של סוארש־פסואה, או מוטב: הפסואה של סוארש. אפשר לומר שברנרדו סוארש, עוזר מנהל החשבונות בעסקו של בעל־הבית, ואסקש, המהלך עליו אימה וקסם – כמו כל דבר אחר, אגב – הוא ההטרונים הקרוב ביותר להטרונים הראשי – האחר שהוא פרננדו פסואה. המחבר לא היה צריך לחבר לסוארש לא ביוגרפיה מיוחדת ולא יצירה קיימת בעליל כלשהי – סוארש הוא איש־הצל, הוא הצל, שאליו שאף־נרתע ליהפך פסואה…

“אני יכול לדמיין את הכל, כי אינני דבר כלשהו. אילו הייתי דבר כלשהו, לא הייתי יכול לדמיין. עוזר מנהל החשבונות יכול לחלום שהוא קיסר רומי:” וכו' וכו' וכו' – על פני מאות עמודי הספר חוזר סוארש על אותם רעיונות מעטים, שאפשר לצרפם לכלל מחשבה אחת, הנגדה־הקרבה אחת, והיא שהמציאות היא חלום והחלום הוא המציאות היחידה. בעצם, המחשבה הזאת, הדיאלקטיקה המייגעת־מנחמת הזאת שליטה בכל הספרים, ביצירת כל ההטרונימים. ב“ספר אי־הנחת” קיבלה המחשבה הזאת, את השטח הנרחב ביותר שהקצה לה פסואה. כאן הוא הפליא בווריאציות החדגוניות שלה עד בלי די. בספר זה התקין את מעבדת הזהות המונוטונית שלו.

את הספר הזה אי אפשר לקרוא ברצף, וגם אין שום צורך בכך: כל פיסקה שלו משביעה את קוראה בתוכנו הדיאלקטי־החדגוני של המכלול. אבל לעתים קרובות אתה נמשך בחבלי הקסם המוזר של החדגוניות הזאת, הולך אחריה עוד ועוד – לפעמים עד שניים שלושה עמודים, עד שהיְגיעה משתלטת עליך, ואתה חולם בעצמך, חלום סיוט שבו אינך אף לא אחד ואתה הכל.

אתה מתעורר ואוחז שוב בספר ועד מהרה מבין שלא תי פרד ממנו לעולם, שהוא יהפוך לספר של חייך – כמובן, אוי לך כשזה יקרה – ולכל היותר תוכל באמצעותו לטייל בנופיה של ליסבון הישנה, העיר שכבר איננה ושאולי לא היתה מעולם ולנסות לממש את אימרתו של הסופר השווייצי אמיאל, שיומנו היה באופנה על גבול המאה ה־19 וה־20, ושגם פסואה־סוארש מצטט ממנו: “הנוף הוא מצב הנפש”.

מה פשר המשחק המטורף שמנהל פרננדו פסואה עם קוראיו? לפני שנים, כשהתחלתי לקרוא בו, תחילה בתרגומים אנגליים וצרפתיים – הקסימו אותי המוזרות והדיאלקטיקה המתמדת בין היש והאין, שפסואה – ביחוד בדמותו כסוארש מחבר “ספר אי־הנחת” – ניסה לתרגמה מלשון הפילוסופיה ללשון היום־יום וארועיו הקטנים, המיסטיקה של הקטע שהוא המכלול והמכלול שהוא הקטע. ייתכן שמשך אותי גם השעשוע המוזר שביצירת ישויות רבות תוך כדי בריחה מן הישות שלך, אף שהמשיכה הזאת הפכה במהירות רבה למדי ליגיעה גדולה.

התחלתי להירתע מפסואה, לראות בו מטורף בעל ניגון אחד – סוארש רושם “נפשי היא תזמורת נסתרת… אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה” – המזמזם לי באוזן זמן רב מדי. העובדה שמשורר כמעט לא־קיים זה היה למשוררה הלאומי של ארצו עדיין מדהימה אותי.

מרוב תדהמה התחלתי אפילו לנסוע לארץ הזאת, נשביתי בקסמי נופיה ולשונה ואיכותה החמקמקה, בקסמי הצניעות הייחודית – האימפריאלית – של ליסבון, שהחלה להיעלם בשנות ה־80, ולגלות גם את ספרותה הקדומה יותר, המוכרת כה מעט בעולם, או המוכרת היום מעט יותר בזכות התעניינותו של העולם בפסואה דווקא.

עניין מאלף בפני עצמו היא הקריירה הבינלאומית בשני העשורים האחרונים של יצירת פסואה, שמיתרגמת לשפות רבות, ומוצאת קוראים רבים. בצרפת הופיע המספר הגדול ביותר של תרגומי פסואה, כולל ספרים מלאים, ואף הולכת ונמשכת הופעת מהדורת כל כתבי פסואה, במקביל למהדורה דומה ההולכת ומתפרסמת בליסבון. לפי התוכנית עתידה זו להסתיים רק בעוד כשלושים שנה.

דומני שקשה ליחס את הפופולריות הזאת רק ליד המקרה או למאמצים שמשקיעים הפורטוגלים בהפצת כתבי המשורר הלאומי שלהם, ואין ברירה אלא להידרש למושג הבעייתי “רוח הזמן” כדי לתרץ את הצלחתו שלאחר־המוות של פסואה. אין ברירה אלא לטעון שמשהו בדמות הזאת נענה לקשיי זמננו, לבעיה שכל איש נתקל בה: בעיית האני החמקמק, נתקי האישיות, אי־הביטחון בזהות.

בניסוחיו של פסואה־דה קמפוס־קאיירו־רייש־סוארש אפשר למצוא סעד או מרגוע, ואפילו את הניגון המתלווה לחייך, ובמיוחד במונוטוניות הקסומה של “ספר אי־הנחת”.

דווקא “ספר אי־הנחת” – שביני לביני אני אוהב לכנותו ספר האי־צ’ינג (ספר הגורלות הסיני) של התרבות המערבית – מתורגם בדרך כלל במבחרים לשפות השונות, ואפילו בפורטוגל הוא מופיע במהדורות שונות, קצרות או ארוכות.

יורם מלצר לא הלך בשיטת הקיצור הזאת והעניק לקורא העברי את הספר כולו לפי מהדורה מלאה במיוחד. הוא השקיע בתרגום שנים לא־מעטות, טורח על קלה ועל חמורה, ומוסר נוסח מדויק בקטיעותו, מלווה הסברים משל המהדיר הפורטוגלי ומשל עצמו.

פה ושם ניתנות ההערות הללו לתיקון, כמו הערה 409 שבה נטען כאילו דברי סוארש ביחס להיותנו “איים בים החיים” הוא רמז לשירו של ג’ון דאן, “כל אדם הוא אי”, מה שאינו ודאי כלל, מה גם שהמשפט הנודע של דאן אינו מתוך שיר – אין שיר כזה שלו – אלא מתוך הגיג בפרוזה (מדיטאציה). יש עוד מעידות מעטות אחרות. אבל אלה הן זוטות מובנות לגמרי בעבודה עצומת־היקף כזאת. לכאורה אין צורך בנוסח כה מלא – אבל דווקא המכלול הקטוע, דווקא החזרה האינסופית הזאת, הניגון הליסבונאי הזה של גשם ושיממון, הוא העשוי ליצור את ההתמכרות של הקורא הלא־זהיר דיו. לא אתפלא אם ספר זה ייהפך לספר פולחן של הנוער הישראלי, הגם שאיני בטוח ששמחתנו על כך צריכה להיות שלמה.

15.9.00

מכתבים מפורטוגל (א') 27.12.91

אמצע נובמבר

במשך כמה ימים ספק־בטלניים ספק־אינטנסיוויים תרתי את פורטוגל למן עיר־היין הצפונית פּוֹרטוֹ ועד ליסבון שבמרכז, ובשתי הערים הגדולות הללו במיוחד ראיתי הדר אימפריאלי עתיק והזנחה לא־חדשה שהעלתה על דעתי את העוני בנוסח מזרח־אירופה. שעות ארוכות התהלכתי לתומי בסימטאות העגומות של פּוֹרטוֹ, המתחילות מיד בסמוך למרכז ההומה של כיכר החירות, מעבר לקתדרלה, מאחורי פסלו של המשורר הרומנטי הגדול אלמידה גארט, יליד פורטו. נכנסתי מדי פעם למסבאות שמצטופפים בהן גברים קטנים ומשופמים, או לחנות ספרים זו או אחרת, שבה יכולתי לפשפש בספרי־שירה ישנים עם חדשים.

היש עוד שירה אירופית עשירה יותר, מלהיבה יותר ומוּכרת פחות בעולם מן השירה הפורטוגלית? אבל לעניין זה אקדיש את מכתבי הבא. עתה אני עוסק בממשות המחקה במקרה זה בנאמנות את השירה: העושר וההזנחה מציינים את שתיהן. וגם אותה עצבות שרק בשפה הפורטוגלית יוחד לה מושג, ה“סַאוּדַד”, הגעגוע המכמיר אל מה שהיה ואל מה שלא היה. היש עצבות כעצבותן של אימפריות שקרסו, של ערים שהיו פעם מרכזים עולמיים והיום הן פינות נידחות ועניות? “רק הפורטוגלים מכירים את העצבות הזאת, יען כי רק להם יש מלה להביעה: סאודד”; כך כתב המשורר הפורטוגלי פרננדו פֶּסוֹאָה באחד ה“מרובעים בטעם העממי” שלו.

אבל על כך, על פֶּסוֹאָה ועל פֶּרסונות אחרות, בפעם הבאה, ואילו עתה למציאות הדֶקדנטית, הקסומה הזאת. הימים האטלנטיים הללו התמצו לבסוף ביום מסוים, שתימצת את כל המסע העצל־הנמרץ שלי. זה היה היום שעשיתי במחיצתו של ידיד יקר, פראנסישקו קוסטה רייס, לאחר שהגעתי אל עירו ליריה, שעל אם הדרך בערך בין פורטו לליסבון.

בעלי הזיכרון שבין קוראי, וכן גם קוראי “ידיעות אחרונות” ו“מאזניים” וצופי הטלוויזיה מלפני כשנתיים, זוכרים יפה מיהו פראנסישקו קוסטה רייס: מורה לגיאולוגיה בעיר־שדה פורטוגלית שהזדהות מופלאה עם העם היהודי הביאה אותו ללימוד עברית עשירה ומדויקת, שבכמוה לא נתקלתי אצל שום אדם אחר שהחל ללמוד את השפה בבגרותו. פראנסישקו תירגם לעברית משירת קאמואנס ומשירת פסואה (וכן גם משוררים פורטוגליים אחרים, דוגמה גרה ז’ונקיירו, גם הוא איש פורטו).

ידידותנו החלה במכתבו אלי בעקבות רשימה שכתבתי על אודות פסואה. על כל זאת כתבתי כבר במדור זה בשעתו, עם ביקורו בארץ בקיץ אשתקד, בלוויית רעייתו מריה אונדינה. המשורר יעקב אורלנד הוא ש“גילה” את פראנסישקו ודאג להזמינו לארץ, וכן גם לפרסם את תרגומיו במוסף לספרות של “ידיעות”. תרגומים נוספים משלו התפרסמו בחוברת “מאזניים” שהוקדשה לפסואה. זה כבר מתבקשת הוצאת ספר תרגומיו של פראנסישקו לשירי פסואה, ואפשר שאמנם יסתייע הדבר בקרוב, הודות למאמציה של שגרירתנו רבת־הפעלים בליסבון, קולֶט אביטל.

אבל נשוב לליריה. פראנסישקו תיכן לי תוכנית ביקורים שאמורה היתה להובילני במשך יום ארוך אחד, שעל דרך ההלצה כינה אותו בהתכתבותנו המוקדמת, “יום היסטורי”, על פני הדתות של פורטוגל וההיסטוריה העשירה שלה.

ליריה הקטנה והחביבה למראה – אמנם יש להעיר שז’ואנה, בתו הצעירה של פראנסישקו התלוננה קשות על הפרובינציאליות שלה – היא נקודת־מוצא אידיאלית לטיול היסטורי שכזה, שהרי היא נתונה במרכזו המדויק של המחוז, ובמרחקים קצרים ממנה מצויים כמה מאתריה המושכים ביותר של פורטוגל, ובייחוד המדובר בפטימה, זה מוקד הצליינות הנוצרית המפורסם בעולם כולו.

אכן, “יום היסטורי” אף מעבר להלצה, שהרי אפילו בכביש שבתוך יער אורנים עלה זכרה של ההיסטוריה והשירה הפורטוגלית: פראנסישקו, המכיר את ארצו לפני־ולפנים, הצביע לעבר האורנים והזכיר את המלך דיניס שבמאה השלוש עשרה ציווה לשתול אותם, כדי ליצור את העצים שישמשו לבניית האוניות העתידות לגלות את העולם. צאצאי האורנים הללו עודם עומדים, וזכר המלך דיניס אומר גם לי משהו, שהרי זכור לי יפה השיר שהקדיש פסואה למלך זה, השיר על המלך־המשורר “הכותב בלילה שירים לידיד”.

הדת, יסוד־התרבות, היתה חוט השני הסמוי שלאורכו התקדמנו. ההתחלה היתה בעיירה תומר. שם, ברחוב היהודים העתיק, עומד בית הכנסת מן המאה החמש־עשרה, אל־נכון הקדום ביותר בפורטוגל, ובו משוכן היום מוזיאון לתולדות יהדות פורטוגל על שם אברהם זַכּוּת. מהנדס פולני־יהודי, שהתגלגל לפורטוגל בשנות העשרים, שמואל שווארץ, גאל את האתר משיממונו, רכש אותו מבעליו הקודמים ובהוראתו החלה עבודת השיקום הנמשכת עד היום. הכוונה להפוך את המקום למוזיאון המרכזי לתולדות יהודי פורטוגל. בינתיים עודנו מקום צנוע מאוד, ואולי על כן גם נעים כל כך.

שומר בית הכנסת, בן אחת משתי המשפחות היהודיות החיות בתומר, מר לואיס וסקו, הוביל אותנו על פני המוזיאון, הראה את אבניהן של מצבות קברים עם כתובות עבריות שהובאו הנה מפורטו (המאה הט"ו), ומליסבון (המאה הי"ג) וכיו"ב. על אחד הקירות במוזיאון הקטן יש תחריט המתאר את בית הכנסת של יהודי פורטוגל באמסטרדם. זהו בית הכנסת שבו ביקש לפני שנים אחדות מריו סוארש מחילה מן העם היהודי בשם אבותיו שרדפו את אבותינו.

משם נסענו, בעודנו בעיר תומר, למנזר אבירי ההיכל, הוא “קונונטו דה קריסטו” המפואר, שראשיתו במאה הי"ב, אך בעיקרו הוא מופת הארכיטקטורה המנואלינית, האופיינית לפורטוגל של תור הזהב, זה תור מלכותו של מנואל שבימיו (המאה הט"ו) יצא וסקו דה גמה לכבוש את הודו למען פורטוגל, וכן גם התגלתה ברזיל ונכבשה לכתר הפורטוגלי. שעה ארוכה אנו מתעכבים לפני החלון הבארוקי הענק המקושט להפליא בסמלי מלוכה, דרקונים וצלבים, הקרוי “חלון הגילויים”.

משם לפטימה, זה הכפר הקטן שבו התגלתה הבתולה מרים לשלושה רועים קטנים, בשנת 1917, ומאז היה הכפר לאתר עצום של פולחן. בכיכר הראשית עומדת עוד הבימה האדירה שעליה ערך כאן זה לא כבר האפיפיור מיסה בביקורו השני השנה. אני מתבונן בכמה בעלי מומים המובאים למקום, ובנערה יפהפייה ההולכת על ברכיה את כל המרחק הגדול עד פסלה של הבתולה שבבית־התפילה הקטן למרגלות הבימה האפיפיורית. פראנסישקו מספר לי שאחת הרועות הקטנות שאליה התגלתה הבתולה מפטימה לפני למעלה משבעים שנה עודנה בחיים, והיא נזירה בעיר קוימברה.

משם לעיר בטליה, למנזר הגדול שאינו אלא היכל להיסטוריה הפורטוגלית, ההיסטוריה המפוארת שהיא מעין דת חילונית בשביל הפורטוגלים. בטליה – “הקרב” – קרויה על שמו של קרב אלג’ובארוטה שהתחולל בסמוך לו. ברחבה שלפני המבנה עומד פסלו האדיר של מפקד הצבא הפורטוגלי באותו קרב, נון אלווארס פריירה, שניצח למען מלכו ז’ואו הראשון את חואן מקסטיליה. המלך ז’ואו נדר נדר להקים את הבית אם יגבר בקרב הזה על הספרדים שעלו במספרם הרבה מעבר לצבא הפורטוגלי.

הקרב, ב־15 באוגוסט 1385, היה במידה רבה התאריך המכריע בתולדותיה המוקדמות של פורטוגל, וסימן את עצמאותה מעול הספרדים למשך השנים המעצבות. לימים עוד תיפול המלכות הקטנה פעמים אחדות לידו של השכן הגדול והעז, אך בקרב אלג’ובארוטה נקבעו כביכול ייחודה ותחושתה הלאומית. ואמנם בבית־התפילה שבתוך הכנסייה עומדים קבריהם של המלכים־המייסדים: כאן מצבת־הקבר המפוארת של המלך ז’ואו הראשון (מת ב־1434) ורעייתו פליפה מלאנקסטר, בתו של ג’ון איש גונט, הזכור יפה לקוראי “ריצ’ארד השני” של שקספיר. פליפה עצמה, סמל הברית הקדומה בין אנגליה לפורטוגל, היא גיבורת אחד משירי “הבשורה” של פסוֹאָה.

רק לאתר האחרון שבתוכניתו של פראנסישקו לא הגענו בעוד מועד. לאכזבתו הרבה של מארחי־מדריכי היה המנזר המפורסם בעיר אלקובסה סגור כבר בבואנו שמה, וכך נמנע ממני מראה קברותיהם של שני האוהבים המלכותיים, אינֶס דה קסטרו ופדרו הראשון, בני המאה הארבע־עשרה, גיבורי פרשת האהבה הטרגית המפורסמת בהיסטוריה ובספרות הפורטוגלית. פרשת אינס דה קסטרו עוררה גם את דמיונו של יעקב אורלנד, שחיבר עליה המחזה.

רק מבחוץ יכולתי להתבונן במבנה הענק של אלקובסה, בעוד פראנסישקו ממאן להינחם על ההחמצה הזאת, ומקלל את בני־עמו על עצלותם, המוכחת מאי־נכונותם לשמור על שערי המנזר פתוחים עד שעה מאוחרת יותר.

ארוחה בקרב משפחת קוסטה רייס (“חוף מלכים”), על כוסות יין “ויניו ורדה” הצעיר, המעורר, חתמה את “היום ההיסטורי” הפורטוגלי הזה שלי. פראנסישקו התעקש אחר כך לטעון שמשפחתו, לרבות בנותיו החמודות, שעצם צלילי שמותיהן, מריה גבריאלי וז’ואנה איסבל, הם לדידי המשך לשמות המלכים והמלכות ששמעתי במשך היום, היא משפחה פורטוגלית טיפוסית לגמרי. ייתכן, אך אם כן הדבר, אשרי העם שאלה משפחותיו הטיפוסיות.

מכתבים מפורטוגל (ב') 3.1.92

לעתים יקרה ששמו של יוצר מסוים, בנה של תרבות נידחת, יגיח מחוצה לה וימחץ בשאונו את העולם. על פי רוב יאפיל אז השם הזה על כל השמות האחרים שמסביבו, של אבותיו ושל צאצאיו הרוחניים. הזר המשכיל, ולעתים אפילו בן־המקום הפחות קרוב לתרבותו, יכיר רק את השם הזה, לפעמים לרוגזם הקנאתני־משהו של בני התרבות הזאת המודעים למלוא עומקה ועושרה, אשר בעל השם המסוים חטף אותם לעצמו.

אין ספק שפרננדו פֶּסוֹאָה (1888–1935) הוא ש“חטף” כך, כביכול, את כל קופת התהילה הספרותית של פורטוגל המודרנית.

הנה אני מוצא תגובה, שאולי איננה בלתי־אופיינית, של הסופר הפורטוגלי החשוב הלדר מאסדו, בראיון בשבועון הספרות “ז’ורנל דה לטראס”, על השאלה של המראיין בדבר יחסו לפרננדו פֶּסוֹאָה שדמותו מופיעה ברומאן האחרון של מסאדו, כשהיא מוארת באור שלילי. “מה בעצם קורה בין פסואה לבינך? האוכל לצפות לתשובה כנה במידה מספקת?” שואל המראיין.

“טוב, ברור שאני מעריץ הערצה עמוקה את שירתו של פסואה”, מכריז מסאדו תחילה, “וכי אפשר אחרת?” אבל אחר־כך הוא עובר לביקורת ההשתעבדות המוחלטת של הספרות הפורטוגלית לפסואה, ואף טוען שזה דבר המאפיין את החיים הספרותיים בפורטוגל בכלל: מחיקת כל הרקע תוך הבלטת האישיות המרכזית האחת, וזה כולל אפילו את “מחיקתו של קאמואנס לשם יצירת מרחב גדול עוד יותר בשביל פסואה”.

קאמואנס (1524–1580) הוא הקלאסיקן של הספרות הפורטוגלית, היוצר הלאומי שלה, מחזאי, אפיקן וליריקן, מחבר הסונטות המהוקצעות, שספריו בכלל, והאפוס “אוס לוסיאדאס” בפרט, הם ספרי קודש בשביל כל פורטוגלי. אכן, גם על קאמואנס קראו בעבר תיגר יוצרים פורטוגלים קצרי־רוח, והגדיל מכולם פסואה, שגינה את קאמואנס על השתעבדותו לדגמים איטלקיים, וטען ש“על השירה הפורטוגלית בת הזמן להתרחק מקאמואנס”.

וכך, אם הספרות הפורטוגלית היתה נתונה במשך שנים רבות “בעבותות קאמואנס” – אם להשיא על המצב בספרות פורטוגל את שם מסתו של יעקב שטיינברג “בעבותות התנ”ך" – הרי שהיום היא נתונה “בעבותות פסואה”: השפעתו ניכרת בכל, שמו נישא בפי כל, מופיע כמדומה בכל מסה וכמעט בכל רומאן פורטוגלי, מטיל צל ענק על התרבות הפורטוגלית המודרנית כולה.

במותו היה פסואה מוכר רק לקוראי־שירה נלהבים, ורק ספר שירים אחד מפרי עטו התפרסם בכלל, שנה לפני מותו: “הבשורה”, ספר השירים ההיסטוריים שנשאר עד היום ספרו הפופולארי ביותר.

כתבי פסואה החלו להופיע ברובם בשנות הארבעים, והפרסום של כתבי היד הרבים לא הסתיים עד היום. שנים עשר הכרכים של כתביו המקובצים שהופיעו עד כה אינם עדיין כל כתביו: הוצאתם תימשך עוד שנים אחדות, אולי כמה עשורים. אך מקומו המרכזי של פסואה – פירוש המלה השגורה לרוב “פסואה” היא “איש” או “דמות”, הגרסה הפורטוגלית של המלה “פרסונה” (“מסיכה” במשמעות המקורית, הרומית) – הוכר כאשר בשנת 1985, במלאת חמישים שנה למותו, הועברו עצמותיו למנזר דוס ז’רונימוס שברובע בלם של ליסבון.

בפנתיאון פורטוגלי זה שוכן קברו לצד מצבות־הקבורה של קאמואנס ושל וסקו דה גמה, שני הפורטוגלים הגדולים ביותר, גיבורי־התהילה, מגלי היבשות, שעתה צורף אליהם הגיבור השלישי, פסואה האנטי־גיבורי כל כך במראהו ובחמקמקותו!

זה שנים אחדות אני הוגה ביצירת פסואה – ולא רק בשירתו רבת־הפנים והלשונות, אלא גם בפרוזה הספרותית, הביקורתית והמסאית־פוליטית שלו. מרתקת אותי אישיותו החמקמקת ועם זאת הדומיננטית כמבקר וכמארגן החיים הספרותיים בפורטוגל של שנות העשרה שבהן החל את פרסומיו בכתבי העת של פורטו (“אורפאו”) ושל ליסבון (“אתנה”), ובייחוד בשנות העשרים והשלושים, שבהן לא רק כתב את מיטב שירתו אלא גם היה לקובע הטעם, בחוג מצומצם אך בעל השפעה עתידית, וכן גם נושא דברה של המשיחיות הפוליטית והרֶגֶנֶראציה התרבותית של פורטוגל.

ועם זאת, דווקא מתוך קריאת כתביו, התברר לי שאין הוא כלל הדמות היחידה בספרות זו, אלא הוא מסכמן ויורשן של מסורות רבות, ומאחוריו דמויות רבות של משוררים והוגים בני כמה מאות, ובייחוד המאה התשע־עשרה. והרי פסואה עצמו כתב בשנת 1931 באיגרת לאחד מתלמידיו, ולימים הביוגרף הראשי שלו, ז’ואו גספר סימואנס, כאשר ביקש לברר את יחסו אל היוצר בן המאה התשע־עשרה, קמילו פאסניה: “אכן, לפאסניה היתה עלי השפעה עצומה, שהרי עלי היתה השפעה לכל דבר…”

ואמנם מיד, למן יומי הראשון בפוֹרטוֹ, התחלתי לברור ולקנות את כתבי קמילו פאסניה (“קלפסידרה”). חיפשתי גם את שירי סזריו ורדה, שפסואה הפליג בשבחיו. במקרה הזדמן לי להתגורר בליסבון מול הגינה על שמו של ורדה שאותה מעטרת הפרוטומה של המשורר בן המאה הקודמת. מצאתי גם את כל שיריו של מריו דה סה־קאריינרו, ידידו הגדול של פסואה, שהתאבד בפאריס בשנת 1916, והוא בן עשרים ושש. אלה ורבים אחרים, ככל שהייתי מסוגל לשאת. כמו במזרח־אירופה, הספרים בפורטוגל אינם יקרים, והם מודפסים על נייר פשוט וזול. נראה שהפורטוגלים מרבים לקנות ספרי שירה ולקרוא בהם: שדה־התעופה של ליסבון הוא היחיד שבו ראיתי ספרי־שירה בדוכן הספרים הנמכרים לנוסעים המחפשים ספר לשעת הטיסה הקרובה.

אבל בסופו של דבר, אף־על־פי שקניתי קלסיקאים רבים ושונים, השתלט לבסוף פרננדו פסואה גם עלי, ומתוך שבאתי להתוודע לרקעו ולרכוש את ספרי קודמיו ועמיתיו רכשתי לבסוף עוד ועוד “פסואנה”. המסע, שאמור היה להיות מעין קריאת תיגר פרטית על “עבותות פסואה” נעשה, בהכרח, למסע בעקבותיו.

מובן שהלכתי, מיד עם בואי לליסבון, לאזור שיאדו, זה חלקה העתיק של העיר, שבקרבתו נולד פסואה, ובבתי הקפה שלו נהג לשבת במשך שנים רבות. שיאדו (זהו שמו של משורר בן המאה השבע־עשרה) עלה באש, בחלקו, לפני שנים אחדות, ובתי החלק השרוף משתקמים כיום במבצע ארכיטקטוני אדיר.

הגעתי אל בית־הקפה “ברסיליירו” שבו מצוי כיום פסלו של פסואה בתנוחתו האופיינית, יושב ליד שולחן בית־הקפה ונושא־ונותן בענייני שירה עם חבריו. וכן גם הלכתי למסעדה המפורסמת בפראסה דו קומרסיו (כיכר המסחר) “מרטיניו דה ארקדה”, שם נהג המשורר לסעוד את לבו כמעט מדי יום בשנות העשרים. ומובן שערכתי מסע צליינות של ממש למנזר דוס ז’רונימוס האדיר, ברובע בלם, שם מונחות כאמור עצמותיו של פסואה.

הנה כי כן, פסואה איננו עוד משורר או סופר, אלא הוא ספרות, ספרות שלמה ועצומה. הוא עצמו התחלק לארבעה משוררים מיוחדים לעצמם, בעלי פואטיקות וביוגרפיות שונות: לא רק הוא עצמו, פרננדו פסואה החתום בשמו על כרכי שירה אחדים, אלא אלווארו דה קאמפוס, אלברט קאיירו וריקרדו רייס. כל אחד מהם כתב ספרי שירה השונים מספרי השירה של האחרים, ובעלי השפעה שונה על הספרות הפורטוגלית. כשלושים פסוודונימים נוספים שימשוהו בכתיבתו הפורטוגלית, הצרפתית והאנגלית – שיריו האנגליים מובאים בכרך מיוחד של הוצאת כל כתביו. הוסף על כך את הכתבים הפוליטיים – פסואה היה לאומן פורטוגלי נלהב, שכתב מסה להצדקת הדיקטטורה הצבאית בפורטוגל; ואת הכתבים הביקורתיים, הספרותיים והתיאטרליים, ועוד ועוד יצירות בכל התחומים והסוּגות. ואי אפשר שלא לציין את הספר שהתחבב עלי כמעט מעל כל אחר בספרות הפסואנית: “ספר חוסר־המנוחה” שפסואה יחסו למנהל חשבונות ליסבונאי צנוע ושמו ברנרדו סוארס, ספר שנשאר לא־מושלם עם מות פסואה. זהו אוסף אדיר של דברי הגות, סיפורים קטנים, מסות וכיו"ב שבאמת הוא בבחינת הפוך בו והפוך דכולי בו. ועתה זה הופיעה מהדורה חדשה, בעריכה חדישה ומהפכנית, של “ספר חוסר המנוחה” ולא יכולתי להימנע מלרוכשה.

ובכן, אי אפשר בלי פסואה, אין תחבולה המאפשרת לעקוף אותו. ועתה נשאר לחכות לאיזה סימן לנוכחותו של צאצא היהודים הזה (“בין אבותי היו יהודים ובני אצולה”, כתב בשאלון אחד של תולדות חיים) גם בספרות התרגום העברי, לאחר שכמה מן הסופרים שלנו כבר גילו אותו לעצמם ואף השאירו עדויות לכך בספריהם (לדוגמה, בנימין תמוז בספרו האחרון, “הזיקית והזמיר”, ויהושע קנז ברומאן החדש “בדרך אל החתולים”). עתה יש לקוות להופעת ספר תרגומי־פסואה של פראנסישקו קוסטה רייס, ובהמשך – לתרגום מתוך “ספר חוסר־המנוחה”.

דברי ימי מנזר, מאת ז’וזה סאראמאגו, מפורטוגלית מרים טבעון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1990, 292 עמודים

בכל ספר המספר את תולדות פורטוגל יוזכר הנדר שנדר המלך ז’וּאוּ החמישי, שמלך בן השנים 1706 ל־1750, להקים מנזר גדול בעיר מאפרה, אם האל ישלח לו צאצא זכר. ואמנם, בשנת 1717 הוחל בהקמתו של המנזר הענק, דמוי הארמון, שהקמתו נתמשכה שמונה־עשרה שנה והיא בלעה חלק גדול מן האוצרות שהגיעו אל המלך ממושבותיו בברזיל. עד היום אפשר לצפות במנזר הזה, מעין וֶרסאי הפורטוגלית, ולהתפעל מגדולתו של ז’ואו החמישי שהיה בכלל מעין לואי הארבעה־עשר של פורטוגל. ספר ההיסטוריה הקטן המשמש אותי ברגע זה (“תולדות ספרד ופורטוגל” מאת ויליאם אטקינסון, פנגוין בוקס 1960), טוען אפילו ש“אילו נענה עמו של המלך ומילא את התוכנית המלכותית זו היתה יכולה להיות אחת מתקופותיו הגדולות ביותר של העם הזה”. אלא שהעם לא היה ראוי למלך הגדול הזה, מטעים ההיסטוריון אטקינסון, וממשיך למנות את מפעלותיו העצומים שהקמת מנזר מאפרה הוא אחד המונומנטליים שבהם.

ז’וזה סאראמאגו, ששזר סביב פרשת הקמתו של המנזר את הרומאן ההיסטורי הרואה עתה אור בעברית, אינו מתפעל כל־עיקר מן המלך ז’ואו החמישי וממפעלותיו הכבירים. שוב ושוב הוא מטעים, באמצעות תיאורים פלסטיים מאוד, שהקמת המנזר היתה מעשה הבל מטורף. יתר על כן: לא המלך “הקים” את המנזר הגדול במאפרה, אלא הקימוהו בני־עמו – אלה שלא היו ראויים למלך הגדול, בנוסחתו הקלישאית עד אבסורד של ההיסטוריון – בני העם הפורטוגלי המרוד, האומלל, הרעב והנרפה. היו אלה הם שסחבו על גבם את האבנים האדירות, היו אלה הם שסיתתו את האבנים שהיום הן שריד לגדולתו המונומנטלית של המלך. הם שנמחצו תחת הגלגלים, הם שזבו דם כדי לעמוד בלוח־הזמנים, כשהמלך דוחק לזרז את הבנייה, ואף אינו מטריח עצמו להתבונן במבנה ש“הקים” עד ליום חנוכתו שבטרם סיום, יום החנוכה שתיאורו תופס את אחד העמודים האחרונים של הרומאן הגדול הזה. הנסיכה, שלקראת הולדתה נדר המלך את נדרו, אף לא ראתה מעולם את המנזר שנועד לפאר את שמה לעולם ועד.

על הדעת עולה כאן שירו הדידאקטי של ברכט, על אודות אותם הפרעונים ש“הקימו” את הפירמידות. לא הם, מלמד ברכט את הילד השואל, הם מקימיהם האמיתיים של המבנים האדירים: אלה הוקמו בזיעתם של בני העם המשועבדים, ומי יודע כמה מיתות משונות וכמה תלאות נוראות נבלעו לתוך הבנייה המונומנטלית הזאת שנועדה – והצליחה – להציל למען הדורות הבאים את שמו של איזה פרעה. האסוציאציה לברכט עולה כאן מעצמה גם מפני שז’וזה סאראמאגו, המהולל בסופרי פורטוגל המודרנית, הוא קומוניסט ותיק ומוצהר, חבר המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית, והמסר של הרומאן “דברי ימי מנזר” נובע מתוך הזדהותו – אגב, הזדהות אותנטית הרבה יותר מזו של ברכט – עם המוני העם הפורטוגלי, אותם כפריים עניים שמתוכם הוא עצמו יצא, כל אלה שנשאו על גבם את גדולתה הקדומה של פורטוגל, אותה גדולה אימפריאלית שלא סייעה להם עצמם במאומה, והם נשארו בני־העם העני ביותר בכל אירופה המערבית.

תיאור העוני של המוני אזור אלֶנטָז’וּ, האזור בדרומה של פורטוגל שממנו בא סאראמאגו (בעמ' 79 בספר שלפנינו מוזכר “המולאטי הזה מקאפאריקה… וכינויו סאראמאגו ולך תדע מי יהיו צאצאיו”) הקדיש הסופר את הרומאן הגדול הראשון שלו שהופיע בשנת 1980 ופתח את הקריירה הבוגרת שלו כמחבר־רומאנים – קודם הוא נודע בעיקר כמשורר וכעיתונאי ומחבר ספרי־מסע – ושמו “מוקם מן האדמה”. תיאור זה של חיי העניים והתקוממותם ההירואית נגד השעבוד והעריצות – הרקע הוא תקופת סאלאזר – יכול היה להיות מופע של ריאליזם סוציאליסטי לפי נוסחה סובייטית צרופה כמעט, אלמלא סגנונו של סאראמאגו המפקיע את הרומאן הזה כליל מכל סטריאוטיפיות, ואף עושה את רישומה הברור של האידיאולוגיה לקוסם ומפתה, עד שנדמה כאילו נהפכת האידיאולוגיה הזאת למוסיקה: משל למוצארט (ושמא מוטב: דומניקו סקארלאטי) המלחין מוסיקה למסה מאת קארל מארקס! אכן, אותה דרך כתיבה בארוקית, רבת־פיתוחים, פעמים אירונים ורוננת ופעמים מקוננת ומתעלה לקרשנדו טראגי, היא שמייחדת את סאראמאגו בכל כתיבתו, היא הסגולה העושה את “דברי ימי מנזר” לרומאן נפלא, מעבר למסר הסוציאלי שלו.

המסר הזה נמסר כיום במחקרים היסטוריים הנכתבים בידי אנשי האסכולה החדשה (או הכמעט חדשה), בעיקר הצרפתית, המדגישים את חלקו של העם הפשוט בעשיית ההיסטוריה, ומעדיפים את תיאור חיי היום־יום בכפרים ובעיירות של אירופה הישנה על פני העלאה על נס של גדולת המלכים ומפעלותיהם. אבל סאראמאגו, אף שהוא פועל כמו בעצה אחת, ומתוך מקורות אידיאולוגים דומים, עם ההיסטוריונים החדשים (או כמעט) הללו, הוא אמן לשוני־מוסיקלי בראש־וראשונה.

אולם סאראמאגו לא היה פורטוגלי בכל רמ"ח אבריו אלמלא נלחם רק את מלחמתם של בני העם הקטנים, שההיסטוריה המונומנטלית נוטה (נטתה) לשכוח אותם, אלמלא אהב גם את תפארת העבר, מה שכולל גם את ההיסטוריה האימפריאלית של ארצו. ספק אם יש עוד ספרות המאוהבת כל כך בהיסטוריה של ארצה כמו הספרות הפורטוגלית. גדול יוצריה המודרניים, פרננדו פסואה החמקמק, רב־הפעלים, ידוע בארצו בעיקר בזכות אוסף השירים “הבשורה” (היחיד שהופיע בימי חייו) המתארים, ברוב רגש לאומי, את מלכיה של פורטוגל ואת הישגיהם.

אחד מפרקי הרומאן שלפנינו נפתח בציטטה ארוכה (בעצם של כל השיר, המוסווה כפרוזה) של אחד משירי “הבשורה”. מרים טבעון, כדרכה, מיטיבה לתרגם: “על כיסאו הרם, מוקף זוהר כוכבים, עוטה אדרת לילה ובדידות, ולרגליו הים החדש והעידנים המתים, ישב הנסיך דון אנריקה, הקיסר היחיד שכדור הארץ באמת בידיו, כדבר הלל שקשר לו משורר שבינתיים לא נולד…” (עמ' 186). זהו השיר לכבוד הנסיך אנריקה המכונה “הספן”, מייסד האימפריה הפורטוגלית. גם סאראמאגו המארקסיסט מאוהב, זה ניכר בעליל, בהיסטוריה האימפריאלית הססגונית של ארצו, בגדולי מלכיה ובגדולי משורריה־מהלליה (מלבד ההתייחסות הסמויה לפסואה ־ שסאראמאגו הקדיש לחייו רומאן בפני עצמו­ ושמו “שנת מותו של ריקארדו ריש” – מצויות ב“דברי ימי מנזר” גם התיחסויות אחדות לקאמואנש ולאפוס הלאומי שכתב, “אוֹס לוסיאדאס”).

לז’אנר הרומאן ההיסטורי יש משיכה מיוחדת לסופרי פורטוגל היכולים להתרפק על תפארת העבר. מובן שלסאראמאגו המארקסיסט יש בעיה עם העבר הזה, ואולי טבעי שהוא בחר בתקופה שבה הועם זהב תפארתה של האימפריה הפורטוגלית: המאה השמונה־עשרה היא כבר תקופת ירידה והתנשלות מעושר העבר. זו גם תקופת מעבר מהרבה בחינות אחרות, לא רק פורטוגלית אלא גם אירופית כללית. בארץ הנידחת, שבה גובר כל הזמן שלטון הכנסייה והכמורה, קשה במיוחד הולדתו של העידן המודרני, בואו של המדע החדש והתפיסות החדשות, האתאיסטיות. כאן נתקלים הישן והחדש בהתנגשות חזיתית. התנגשות זו מוארת ברומאן על ידי תיאור בניית המכונה המעופפת, ה“פאסארולה”, פרי תכנונו של הכומר האב ברתולאומו לורנסו אי גוזמאו (דמות היסטורית), מחלוצי התעופה. הכומר נוסע לארץ החירות הרעיונית, להולנד, לקנות שם דעת חדשה, ואילו בארצו נערכות עדיין שריפות של כופרים ומכשפים.

הציר הזה של הרומאן, מפגש הישן והחדש, מומחש ביתר שאת בדמותו של הגיבור הראשי, אפשר לומר, של “דברי ימי מנזר”: החייל באלתאזאר שאיבד את ידו השמאלית במלחמה, והוא הבונה, לפי תכנונו של הכומר, את המכונה המעופפת שלו. הוא האיש הפשוט, בן העם, בן העיר מאפרה (בקטע האחרון של הרומאן מועלה באלתאזר על מוקד!). סביב באלתאזר נארגת גם עלילת־האהבה של הספר.

העלילה המרכזית הזאת של הספר, וכן גם העלאת התמונות הזעירות הרבות עד שנוצר מעין גובלן היסטורי מרהיב, מזכירה מאוד את הרומאן הגדול של מרגריט יורסנאר “היצירה בשחור” (תרגום עברי אביטל ענבר, ספריית פועלים וזמורה ביתן), כשמוטו מדברי הסופרת הבלגית ניצב בראש הרומאן של סאראמאגו ומעצים את האנאלוגיה. אמנם זנון, גיבור “היצירה בשחור”, מתפצל אצל סאראמאגו לשניים: לבאלתאזר ולכומר בעל הרעיונות החריגים, הכופר בשילוש הקדוש ומתכנן מכונות תעופה. אך שתי היצירות מעלות אווירה היסטורית, וזה חשוב יותר מאשר תיאורן של דמויות, מציירות תמונת נוף נרחבת ועזת צבעים, ואף משכנעת באותנטיות שלה. שתיהן עוסקות, מעל לכל, בתקופות מעבר (המאה השש־עשרה אצל יורסנאר), כשההתנגשות בין העולמות הנפגשים היא בעצם ההתרחשות המרכזית של הרומאנים. ועם זאת אין אלה ספרים היסטוריים־ארכיאולוגים: בדקות רבה מועבר הסוב־קונטקסט המקשר את אירועי המאות הקודמות הללו להלכי־רוח בעולמנו זה, והדבר נכון בפרט באנאלוגיה הדקה העולה כל הזמן בין פורטוגל של היום לפורטוגל הגבולית, המדמדמת, המוארת ב“דברי ימי מנזר”.

ספרו של סאראמאגו תובע קריאה אטית מאוד, ואף קריאה שאינה קלה כל עיקר. סגנונות הטרוגניים מורכבים מאוד, גבהי רגיסטרים שונים ומשונים מצטרפים למרקם סבוך מאוד ופעמים קשה לפענוח. הפרוזה הזאת דומה יותר מכל לשירה, למסכת אפית־דראמטית. תערובת הסלנג והשגב היא סימן ההיכר של סאראמאגו, וב“דברי ימי מנזר” הוא מפליא בתערובת זו יותר מכל ספר אחר שלו (או מן השניים האחרים, הנזכרים לעיל, המוכרים לי). יש להוקיר את עבודתה המצוינת, המסורה, של המתרגמת המחוננת שהיא מרים טבעון, שעמדה כאן בפני האתגר הגדול ביותר שלה עד כה, כמדומני. פה ושם יש צרימות קטנות (הסלנג העברי הוא כל כך נחות!), אך הנימה המתמשכת משכנעת ביותר, וכך גם הדיוק, באורח כללי (לא השוויתי מלה במלה, רק במקומות “קשים” אחדים). ייתכן שהיה מקום להערות הסבר רבות יותר, בהתחשב ברקע המוכר אך מעט לקורא הישראלי, אך בסיכומו של דבר זו יצירה המדברת בעד עצמה, בפוליפוניה מסחררת.

לעתים קרובות מוצא פרס נובל את הקורא העברי לא ממש מוכן: יצירותיו של הזוכה אינן מוכרות בעברית, ושמו, האקזוטי על פי רוב, נתקל בחוסר אמון מסוים, שהרי התרגלנו לטעמים יוצא הדופן, שעונים לעתים קרובות על נטייה פוליטית חזקה שמאלה, של חברי האקדמיה השוודית.

השנה המצב שונה: מיטב ספריו של ז’וזה סאראמאגו, לא פחות מארבעה, תורגמו מפורטוגלית בידי מרים טבעון, וראו אור בספרייה החדשה. ספר חמישי, “תולדות המצור על ליסבון”, עתיד להופיע בקרוב. העורך, מנחם פרי, ראוי להערכה על דבקות בסופר קשה, ועל אחת כמה וכמה ראויה מרים טבעון להוקרה על הצלחה בתרגומה של פרוזה סבוכה, פוליפונית, המשחקת בווירטואוזיות ברמות לשון שונות. הספרים הללו הקנו גם בארץ מעריצים רבים לסופר הפורטוגלי.

עוד חידושים כלליים הפעם, של הבחירה השנה: לראשונה היא נפלה על סופר בן הארץ הנידחת ביותר, מהרבה בחינות, של אירופה במאה הזאת, כך שתשומת הלב תוסב עתה ביתר שאת לאחת הספרויות השוליות לכאורה, ועם זאת העשירות והמרתקות ביותר באירופה, שכתובה בלשון שהיא מן המדוברות ביותר בעולם.

בשנים האחרונות ריכזו הפורטוגלים מאמץ הסברתי גדול בפרסום שמו ויצירתו של המשורר הלאומי השני – אחרי לואיש דה קאמואנש, משורר האימפריה הפורטוגלית – של הארץ האטלנטית, האדירה לשעבר מאוד, אך הקטנה מאז ומעולם: פרננדו פסואה מרובה הפנים. סאראמאגו תרם גם הוא תרומתו להאדרת פסואה: ספרו “שנת מותו של ריקרדו ריש” נדרש באורח נפתל ומחוכם ליצירת פסואה לשם תיאורה של ההיסטוריה הפורטוגלית במאה העשרים.

חידוש מה יש גם בציונו של סופר מסורתי־משהו, כלומר: לא מחזאי אוונגרדי תמהוני, לא משוררת אירונית־פרוזאית, ולא מיתוגרף אפריקאי, אלא, כמו במשך שנים רבות, סופר ריאליסט, לפחות בנגלה, מחבר שהתפרסם ברומנים עבותים המספרים סיפור, או תשלובת סיפורים, בעצם אפוסים היסטוריים, מסוג שספרויות מערב אחרות ויתרו עליהם בימים אלה של עידון דקדנטי.

בנגלה, או לכאורה ריאליסט, שהרי סאראמאגו – שבמשך שנים קודם שהתחיל בכתיבתם של רומנים אלה, שהוציאו לו את המוניטין הגדולים, פירסם ספרי שירה אוונגרדית משהו ואסופות של ספק־סיפורים ספק־מסות בנוסח בורחסי וספרי מסעות וכיו"ב – מודע היטב להתיישנות הז’אנר הריאליסטי בן המאה ה־19.

סאראמאגו הוא סופר מודרני מאוד, מודע למשבר הסיפר הקווי־הישיר, ונדמה שהוא אף קורא נאמן של תורת הספרות מבית מדרשו של ההוגה הסובייטי מיכאיל באחטין: ספריו הגדולים, ובייחוד “דברי ימי מנזר” ו“שנת מותו של ריקרדו ריש” (ובעצם גם האחרים), הם מופתים של הרומן הפוליפוני שבאחטין מהלל אותו.

אבל הוא בהחלט סופר־היסטוריון, מי שמבקש להחיות את ההיסטוריה של ארצו, על שיאיה ושעות המשבר והשפל שלה, בפרסקות ענק רבות צבע ורוחשות פרטים, אפיקן אמיתי, מגזעו של קאמואנש, שנקלע למאה החולה של פסואה ואינו יכול להתעלם מפקפוקיה הפילוסופיים ומחושיה הפואטיים. כך הוא מאחד את שני הזרמים של הספרות הגדולה של ארצו, הריאליסטי והאנטי־ריאליסטי – פסואה הוא מבחינות רבות אנטי־קאמואנש.

מבחינה אחרת התמידה האקדמיה השוודית בבחירה באיש שמאל מובהק. סאראמאגו היה במשך שנים קומוניסט נאמן, ולא התכחש לאמונותיו גם בשנים האחרונות, גם אם תיאר אותן במסגרת הקומוניזם הרחוק ממוסקווה והחופשי מן הדוגמות שלה. עיתונאי לוחם במשך שנים רבות, שנעשה לזמן מה גם עורך ראשי של העיתון הליסבוני “דיאריו דו נוטיסיאס”, סאראמאגו הוא תמיד משורר של האיש הקטן, של הפורטוגלי הפשוט.

“צריך להספיק לכתוב את ההיסטוריה של פורטוגל, ולהתחיל לכתוב את ההיסטוריה של הפורטוגלים”, אמר סאראמאגו בנאום משנת 1984. זה היה ארבע שנים אחרי ספר הביכורים של התקופה השנייה שלו, האפית, שעמה סיים את עשרים השנים הליריות, שבהן פירסם את ספרי השירה שלו (החל ב“שירים אפשריים” בשנת 1966) והסיפורת המסאית והעיתונאית.

ב־1980 פירסם הסופר בן ה־58 את הרומן “מורם מן הקרקע”: סאגה של איכרים בני האזור העני אלנטז’ו, רומן סולידי, חזק, חדור מחאה פוליטית, שעדיין לא תורגם. כבר כאן ניצל את הטכניקה הרב־קולית המרתקת שלו, שהביא לשכלול רב יותר ברומנים הבאים שבאו בתכיפות זה אחרי זה: “דברי ימי מנזר” (1982), תולדותיו של מנזר מאפרה, המוכר לכל תייר בפורטוגל, המשולבות בתולדות אהבתם של בלתאזר ובלימונדה, על רקע המאה ה־18 הפורטוגלית – עת השקיעה הסופית, שחשפה מאחורי הדר האימפריה את העוני הנורא של נתיני המלך ז’ואו החמישי, כביכול בונה המנזר המפואר, לפי השיר הברכטי על בוני הפירמידות, שלא היו הפרעונים שעליהם כותבים ספרי ההיסטוריה.

אחר כך באו בזה אחר זה הרומנים המפוארים המוכרים לנו: “רפסודת האבן”, על הגורל האיברי, הספרדי־הפורטוגלי, המשותף וה¹, “שנת מותו של ריקרדו ריש”, הרהור אפי־לירי על הפאשיזם הסאלאזרי, ו“תולדות המצור על ליסבון”, שבו חוזר הסופר לימי הביניים, ימים שבהם נוצר האופי הפורטוגלי ועוצב האדם הפורטוגלי, שז’וזה סאראמאגו שר ומקונן עליו בקינה נאה, מתמשכת.

בין היצירות האפיות הללו, הנדירות בימינו ברצינותן הסולידית, מצויות גיחות אירוניות לעולמים אחרים, כמו “הבשורה על פי ישו”. בספרים כמו זה מתגלה סאראמאגו, כמו ביצירתו המוקדמת, כווירטואוז של מגוון צורות.

בעצם, גם הרומנים ההיסטוריים הם הוכחות לווירטואוזיות סולידית – לאו דווקא תרתי דסתרי, כמסתבר – זו העושה את סאראמאגו ליוצר מורכב, המסכם ביצירתו הענפה את תולדות הספרות, לא רק הפורטוגלית, אלא המערבית.

18.9.92

רפסודת האבן, מאת ז’וזה סאראמאגוּ, מפורטוגלית: מרים טבעון, הספרייה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1992, 256 עמודים

בקיץ אשתקד הזדמן לי לשמוע במדריד הרצאה שנשא ז’וזה סאראמאגו על עתידו של האיבֶּריאניזם, זה הרעיון העולה באחרונה שוב הן בספרד והן בפורטוגל. סאראמאגו הזכיר את אבות הרעיון האיבריאניסטי, האב אנטוניו ויירה, באנדארה ומעל לכל פרננדו פֶּסוֹאָה במאה העשרים – בדבר אחדות וייחוד של התרבות האיבֶּרית.

ההרצאה נישאה בפתח “השנה הספרדית”, משמע השנה שבה אנו חיים כעת, כאשר ספרד החלה את החגיגה המתמשכת של ההשתייכות השלמה לאירופה. הקץ לבידוד ולפיגור הספרדיים המסורתיים, זו היתה סיסמת היום, שנישאה (ועודנה נישאת) בכל הבמות הספרדיות. “אין עוד פירנאים”, חזרו הפובליציסטים של מדריד על סיסמתו של לואי הארבעה־עשר. ספרד הצטרפה סוף סוף בשלמות לאירופה ופירושו של דבר השלב הסופי של המודרניזציה רבת־הקשיים של החברה הספרדית.

לתוך התמונה האידילית־נצחנית הזאת הטיל גדול סופרי פורטוגל העכשוויים, שדיבר ספרדית צחה, אך בנגינה הלוזיטאנית הענוגה שאין לטעות בה, “פצצה” רעיונית. הוא לא חסך דברי ביקורת מן הרעיון הפאן־אירופי, הביע את החשש מפני הביורוקרטיה ומפני טשטוש התרבויות (“בייחוד של התרבויות הקטנות יותר”, אמר, ואין המדובר בתרבות הפורטוגלית בלבד). ממילא הזכיר הסופר הפורטוגלי שאמנם יש ויש פירנאים, ויש מקום להתגונן מפני האימפריאליזם האירופי, כפי שהיה מקום להתגונן אי־אז מפני האימפריאליזם הצרפתי. ועל הדעת עולה הקטע ב“רפסודת האבן” שבו אומר פדרו אורסה האנדלוסי: “לא מצרפת נפרד חצי־האי אלא מאירופה, ואם כי זה נראה אותו הדבר, בכל זאת יש הבדל” (עמ' 232 בספר העברי).

אמנם כן, הרומאן “רפסודת האבן”, משנת 1986, מוקדש כולו לרעיון האיבֶֶּריאניסטי – רעיון ייחודו ובידודו של חצי־האי האיברי, על המגוון העצום של תרבויותיו, המיוצגות בספר בדמויות הראשיות – שני גברים פורטוגלים וגבר אנדלוסי, וכן גם שתי נשים, פורטוגלית וגאליסאית (גאליסיה, המחוז הצפון־מערבי של ספרד, מוגדר בפני הגיבור האנדלוסי – אנדלוסיה היא המחוז הדרומי של ספרד – כ“ארץ של אחרים”, וראה עמ' )134. כמו ביתר הרומאנים שלו מערבב בו סאראמאגו ז’נרים וכיוונים, וטווה רקמה רחבה ומבלבלת הניתנת לפירושים מגוונים. ייתכן שברומאן זה זכה הרעיון האיבריאניסטי למִנשרו הפיוטי העיקרי עד היום.

זהו הרומאן הפחות מתורגם של סאראמאגו, ולא בכדי. הוא לא הופיע עד כה, ככל הידוע לי, באנגלית או בצרפתית. לא אתפלא אם תרגומה העברי המצוין של מרים טבעון – שתירגמה במיומנות רבה גם את הרומאן הקודם של סאראמאגו שהופיע בעברית, “דברי ימי מנזר” – הוא מתרגומיו הראשונים של “רפסודת האבן” לשפה זרה כלשהי. אין פלא שהעורך ובעל אחרית הדבר, מנחם פרי, מצא לנכון לשוות לרומאן משמעות אוניוורסלית, תוך התעלמות מן המסר המיידי המייחד והמבודד, האיבֶּריאניסטי (שלא הוזכר כלל באחרית הדבר). ואמנם גם סאראמאגו חש, כמדומה, לא לגמרי בנוח עם המסר האיבריאניסטי, והקדיש עמוד או שניים בספר לניסיון של אירופאיזציה, וממילא אוניוורסליזציה, של הנושא שלו. כוונתי לעמ' 122 בספר העברי, כשהסיסמה העיתונאית “גם אנחנו איברים” מובאת בלשונות האירופיות השונות, כסיסמת הסולידריות של תושבי אירופה עם אנשי חצי־האי המתרחק מאירופה.

מבחינת הסוגה שלו שייך הרומאן “רפסודת האבן” לאוטופיות המתארת מצב גיאו־פוליטי עתידי דמיוני, והשפעתו של המצב על החברה האנושית ועל הגיאופוליטיקה. האירוע הזה, הקורה בעתיד כלשהו – “כל עתיד הוא אגדי”, קובע המוטו לרומאן, מדברי הסופר הקובאני אלחו קרפנטייר – הוא הינתקותו של חצי־האי האיברי מיבשת אירופה, והפלגתו מערבה לתוך האוקיינוס האטלנטי לכיוון אמריקה.

הסמליות שבהינתקות הזאת, של הפיכת חצי־האי לרפסודה של אבן התועה על פני מים רבים, היא ברורה. חצי־האי שנהפך לאי – ובכל זאת אין המספר חדל לכנותו “חצי אי” עד סוף הרומאן, מחמת ההרגל – עלול להתנגש באיים האזוריים, אך הוא פונה, מעשה נסים, צפונה ומתייצב במרחק שווה כמעט בין אירופה לאמריקה. בסופו של דבר הוא פונה צפונה – או גם דרומה – בינתיים הצפון והדרום שינוי את מובניהם… האנדרלמוסיה הגיאו־אוקיינית מאפשרת לסופר הרבה שעשועים משונים.

בתוך המסגרת הפנטסטית־העתידנית הזאת קובע סאראמאגו מסגרת עלילתית קטנה יותר, שעיקרה נדודיהם של חמישה אנשים על פני חצי־האי שהיה לאי, ובקיצור: על פני רפסודת האבן, לשום צורך מיוחד. מין פיקרסקה עתידנית של שני גברים פורטוגלים ועמיתם האנדלוסי, שחוברות להם שתי נשים, והם נוסעים תחילה במכונית “דה שבוֹ” – כלומר: “שני כוחות סוס” – ואחר־כך בעגלה הרתומה בעליל לשני סוסים, עד גבול הפירנאים, או מה שהיו פעם הפירנאים קודם שחל בהם השבר והם ניתקו מצרפת.

לקראת סוף המסע חובר לחמישה, שהם מעין תיבת נח הנעה בתוך האסון הגיאולוגי הזה, עוד ספרדי אחד. גם הסוסים, אל ופיג שמם, הם מגיבורי הפיקרסקה הזאת, וגם חמורו (“פלאטרו”, כמובן, לזכר ספרו של חואן ראמון חימנס “פלאטרו ואני”) של הספרדי הנמצא לבסוף, שהלך לראות את הפירנאים כשפורסמה הידיעה על הינתקותו של חצי־האי.

בין המסע הגדול של רפסודת האבן הנישאת על מים רבים, לבין המסע הקטן יותר של המכונית ושל העגלה, יש קשר סמוי, כי קשרים סמויים יש בין כל הדברים בעולם, כדבר חוכמת־היסוד שעליה בנוי הרומאן. התחלנו להאמין שיש איזשהו קשר בין מה שקורה לנו ובין היפרדות ספרד ופורטוגל מאירופה" – אומר (עמ' 142) אחר מגיבוריו, ז’וזה אנאיסו, המורה מן העיר הפורטוגלית הצפונית (שהיתה לדרומית וכו') פורטו. העיקרון הזה של האנלוגיה בין הגורל הגדול ובין הגורלות הקטנים הוא מיסודות הספר המוזר הזה.

העלילה הפנטסטית־כללית מאפשרת לסאראמאגו כל מיני התחכמויות, פארודיות, רמזי סאטירה פוליטית וספרותית ומזכירה את ספר היצירות הקטנות המגוונות “מטענו של נוסע” משנות השבעים, כלומר מן התקופה המוקדמת בקריירה שלו, קודם לרומאן “מורם מן הקרקע” (1980) שבו החל בכתיבה בסגנון המיוחד לו כעת, ובו החלה התקופה השנייה של יצירתו שהוציאה לו מוניטין מחוץ לגבולות פורטוגל. גם מבחינות תימטיות אחרות מהדהדים ב“רפסודת האבן” זכרי התקופה המוקדמת, שבה היה סאראמאגו בעיקר עיתונאי ומשורר.

הדי הפוליטיקה חזקים במיוחד ברומאן הזה, כצפוי, וכן גם זכרי ההיסטוריה האיברית, ובתוך זה המוטיב של השוֹנוּת או הניגוד התרבותי שבין שני מרכיבי האחדות האיבֶּרית. סאראמאגו זוכר תמיד, כיתר בני עמו, שפורטוגל עיצבה את זהותה התרבותית־מדינית בעקבות קרב אלז’ובארוטה (1385) “שבשביל העולם הוא לא־כלום ובשבילנו הוא הכל” (עמ' 210) – שבו הובסו הספרדים וניצחו הפורטוגלים. האחדות האיברית, אם תושג בעתיד – ולוא גם מתוך אסון טבע (אבל אין רע בלא טוב, קובע עיקרון נוסף, בנאלי משהו, של הרומאן הזה) – תושג למרות ההבדלים, בדרך הייסורים ההיסטורית.

דומני שיש יצירות של סאראמאגו שכדאי היה להקדים את תרגומן לתרגום “רפסודת האבן”, למשל הרומאן ההיסטורי היפהפה “תולדות המצור על ליסבון” (1989). אבל גם ברומאן זה, כמו בכל קודמיו, החל מן “המורם מן הקרקע”, העיקר הוא הסגנון רב־הקסם, ומרים טבעון התמודדה היטב עם פיתוליו הבארוקיים־המוסיקליים. לא חסרות מעידות זעירות – בעמ' 15 כתוב “שנים עשר הזוגות (של קרל הגדול)” כאשר הכוונה היא ל“שנים עשר השועים (או השרים) של קרל הגדול” (יש זהות־צלילים בין המלה המציינת “שוע” למלה המציינת “זוג”) – אך אלה בטלות בששים.

12.5.89

מאיירה, מאת דארסי ריבירו, תירגמה מפורטוגלית מרים טבעון, ספריית מעריב, ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, 352 עמודים

בחודשים האחרונים, בעקבות רצח שיקוּ מנדס, מנהיג התנועה להצלת אמאזוֹניה, מדובר הרבה בעולם כולו על האסון האנושי־האקולוגי הפוקד כבר שנים את יערות־הגשם של האמאזונה, אותם שטחים אדירים שסביב לאגן־האמאזונה שעוד היום הם מהווים – אך לכמה זמן עוד? – את השמורה הטבעית הגדולה בעולם הן של החי והצומח הטרופיים והן של התרבויות הקדומות, הפרה־קאבּרליות (קאברל היה שמו של הספן הפורטוגלי שגילה את ברזיל בשנת 1500), שנשאו עד עצם ימינו השבטים האינדיאניים בני האיזור. כעת, עם הביעור המזורז של יערות־הגשם, נדמה שנשמעים הקולות העמומים האחרונים של התרבויות הללו, של העמים הללו שעוד בשנות השלושים נסע אליהם האנתרופולוג קלוד לוי־סטרוס כדי לאסוף בקרבם את המיתוסים שלהם, אשר על פיהם כונן את יצירתו רבת־ההשפעה (וסיפר את תולדות חיפושיו אחריהם בספר היפה “המשוונים העגומים”).

איזור הצפוי לסכנה מיוחדת הוא החבל הקרוי רונדוניה, על שמו של הגנרל רונדון, מייסד “השירות להגנת האינדיאנים”, המוזכר פעמים אחדות ברומאן של דארסי ריבירו, מוזכר על פי רוב מתוך התקלסות ובוז, כבעל גישה פטרונלית מזלזלת ורומנטית־אוטופית לבעיית האינדיאנים. ריבירו ממשיך כאן מסורת מקובלת באנתרופולוגיה הברזילאית של זלזול במפעלו של רונדון, אבל כדאי לתת את הדעת על כך שאלמלא התעורר הגנרל הזה, שהיה מעריצו של מהטמה גאנדי, לצורך לשמר את ההוויה האינדיאנית של ברזיל היו השבטים נכחדים כליל לפני זמן רב יותר, אולי עוד לפני שנות השלושים. על אף כל השגיאות שבגישתו ובמפעלו היה רונדון חלוץ הניסיון לשמר בחיים את התרבויות האינדיאניות ואת נושאיהן (מה שאינו סינונימי). זאת כדאי להדגיש במיוחד למי שיתרשם רק מן הסאטירה שמותח ריבירו, במישרין ובעקיפין (דמותו של האדון אליאס), על המפעל הרונדוני ועל הגישה הרונדונית, המיושנת, לאינדיאני ולתרבותו.

כדאי להזדרז ולציין מיד ש“מאיירה” של דארסי ריבירו איננו מחקר אנתרופולוגי או מסה סוציולוגית על הבעיה האינדיאנית, כפי שיכול היה להשתמע מן הדברים שלעיל. כלומר: הספר הוא גם מחקר כזה וגם מסה כזאת, אך בראש וראשונה הוא יצירה ספרותית בדיונית שאפשר לקרוא אותה בלי לדעת דבר על הבעיה האינדיאנית, מקומה בהיסטוריה ובספרות הברזילאית, בלי לדעת דבר על רודון וכיו“ב. משהו משלל הבעיות העצום הזה נלמד אמנם גם ממילא, מתוך קריאת הרומאן, ואפילו מצויים כאן משפטים שנכתבו כאילו על המצב כמות שהוא בחודשים האחרונים, וזאת כאשר ז’וקה, בן התערובת הנכלולי, מתכוון לצאת למסע־השוד שלו ואומר לעוזרו: “…למדתי שהעושר היחידי, האמיתי, של האיפאראנן הוא האדמות העצומות הללו שאין להן סוף. ביום שיורידו מהן את היער ויהפכו אותן למרעה, הוא יהיה מקום של גידול הבקר הגדול ביותר בברזיל…” (עמ' 255). כיום כמעט ש”הורד" היער הזה, והסתבר שהיתה זו אשליה שיהיה על מקומו מקום גידול בקר טוב: האדמות מספקות מרעה רק לשנה אחת, לכל היותר, ואחר כך נעשות עקרות לחלוטין. תאוות הממון של אנשים דוגמת ז’וקה נענשה קשות; הצרה היא שקודם לכן נענשו קשות כשמונים שבטים אינדיאניים שהוכחדות כיחידות מאורגנות ונושאות־תרבות.

המצב המתואר ב“מאיירה”, הרומאן שהופיע בשנת 1976, הוא המצב שלפני הרגע האחרון, אם גם כמעט שלאחר ייאוש. בברזיל ידוע זה כבר שאגן־האמאזונה מחוסל למעשה, ואם גם רוב הברזילאים מוסיף להתעלם מזה כפי שהתעלם במשך מאות בשנים, רבים מאנשי העלית הפוליטית והתרבותית ערים לזה היטב, ואולי יותר מכולם דארסי ריבירו, שר החינוך לשעבר והאיש השני בחשיבותו בתקופת ממשלו של הנשיא גולאר. אכן, ריבירו הוא איש פוליטי, אך בראש־וראשונה, לפחות מזה כעשרים שנה, הוא איש־תרבות: חוקר וסופר, ובעל החזון האחרון של הצלת האינדיאנים ותרבותם. הוא גם שהודה פעמים רבות שנכשל במפעל־החיים הזה: מאמציו המעשיים לעשות לשימור התרבויות האינדיאניות נכשלו כליל (כאשר קיבל דוקטוראט כבוד בסורבון דיבר בנאומו על שזה דוקטוראט כבוד הבא להכתיר כישלון…). הדרך השנייה שבה ניסה להציל את התרבות האינדיאנית הצליחה יותר, כפי שדרך שנייה כזאת מצליחה תמיד יותר: דרך הספרות, הקמת יד ממלים לתרבות מרהיבה, לא רק מילולית.

אולי כאשר ראה שזאת הדרך היחידה, ככל שהיא נואשת, לשמר את יופיה ואת גדולתה של התרבות האינדיאנית של ברזיל הוא נטש את המחקר האנתרופולוגי הצרוף לאחר שעשה בו גדולות (ריבירו הוא מחברם של כמה ספרי־יסוד בתחום האנתרופולוגיה האינדיאנית: “האינדיאנים והציוויליזאציה” ועוד) וכתב רומאן, ובעצם כמה רומאנים ש“מאיירה” היה הראשון שבהם, ואל נכון רב־הכוח שבהם. כאן הולבש המחקר בלבוש פיוטי־ספרותי, כשהתיאור מתרכז בציור נרחב של הווי החיים של שבט המאירוּנים, החל ממיתוס הבריאה שבו שולחת האלוהות הראשית, האלה אימבר, מעין שליח לאנשי־האדמה, היא האלוהות מאיירה (הנשלחת בצורת גיהוק…) ושלל אגדות השבט האינדיאני הזה, המטריארכאלי במבנהו, שקורא ספריו של לוי־סטרוס יזהה בו לא מעט פרטים מתוך ספרי האנתרופולוג הצרפתי (בעיית גילוי העריות, הגיסים והאחים וכו'). הפרקים הרבים הללו של המיתוס האינדיאני הם אותנטיים, מבוססים על מחקר סולידי של המלומד ריבירו.

אבל אלגיה זו על התרבויות הפראיות (במובן האירוני או הדיאלקטי של המושג “פראי”, כמו שיש לו אצל לוי־סטרוס, למשל בספרו היחיד שתורגם לעברית, “המחשבה הפראית”) לא היתה נעשית לכלל רומאן ולא היתה קונה את משמעותה הפסיכולוגית ואת העצב הנורא שלה אלמלא פרשת־העלילה שעליה נשזרים פרקי־המיתוס והתיאור הפיוטי־אנתרופולוגי. חוט העלילה העיקרי היא פרשת שובו של בן השבט – שהוקע בילדותו מן השבט, גודל כנוצרי ואף הגיע לסמינריון קאתולי ברומא – חזרה אל שבטו. אייזאיס, כשמו הנוצרי, נתקף במשבר קשה ערב הסמכתו לכמורה, הוא נזכר ביתר שאת בזה שהוא בעצם אוה (שמו השבטי), והוא מוותר לבסוף על ההסמכה וחוזר הביתה, אל השבט, למצוא את עצמו. בדרכו חזרה הביתה, בעיר ברזיליה (שעל משמעות הקמתה משוחחים גיבורי הספר), הוא פוגש בנערה לבנה מריו־דה־ז’אניירו, אלמה, הבורחת מחיי העיר אל הג’ונגלים של האמאזונה. היא מצטרפת לאייזאיס־אוה במסעו לשבטו, וסופה שהיא מוצאת את מקומה ואת אושרה בקרב בני השבט, ואילו אייזאיס, נגוע האינטלקט וחולה התרבות, אינו יכול להשיב לעצמו את נפשו המאירונית האבודה: ניסיון החזרה של הבן האובד נכשל כליל, אבל דווקא סופה של אלמה הוא הנורא, או למצער החידתי מגורל שניהם: היא נמצאת מתה, אולי בשעת לידה, אולי כתוצאה ממעשה אלימות.

חקר סיבת מותה היא התעלומה הנוספת שסביבה נרקמת העלילה, אשר לה עוד כמה פיתולים מרתקים הזורעים אור על פעולת הכנסייה, פעולת אנשי השירות למען האינדיאנים, המטיפים האמריקאיים, שליחי ההון וכו'. פנורמה נרחבת של חיי הספָר האמאזוני מצטיירת בספר שקשה להגדירו מבחינה ז’אנרית, שיש בו יסודות של רומאן ושל פואמה, של מיתוס ושל סיפור בלשי, של מחקר אנתרופולוגי ושל סאטירה פוליטית־חברתית.

“מאיירה” הוא מן הרומאנים הברזילאים הידועים ביותר של שנות השבעים, והוא ספר יפה מכל הבחינות, בין השאר בעיצובו הגראפי (במקור ובתרגום) עם האיורים ה“אינדיאניסטיים” המקסימים של פוטי. מובן שאין זה הספר היחיד על התחום האינדיאני, לא בספרות הדרום־אמריקאית בכלל ובוודאי שלא בברזיל, שבה הבעיה האינדיאנית היא אחד ממרכזי הסיפורת מאז ימי אחד ממייסדיה של הספרות הברזילאית המודרנית, ז’ודזה דה אלאנקר, בעל הרומאן “הגוארני” שהוא יצירת המופת של הספרות האינדיאניסטית. ריבירו כולל בספרו רמזים רבים למסורת הספרותית הזאת, ומובן שאלה לא תמיד יהיו מובנים לקורא העברי שעד כה לא היה בידו כמעט דבר מן הספרות הזאת, ורק מעט מן הספרות הברזילאית בכלל. רק מזה כמה שנים, ולא מעט הודות למתרגמת מרים טבעון, בעלת התרגום המצוין של “מאיירה”, הולך ומתמלא המחסור הזה, ובכך ראוי להתברך.

7.8.92

ליסבון

פורטוגל נהנית מעזרת הקהילה האירופית יותר מכל ארצות אירופה. התוצאות נראות לעין יותר מאשר בכל ארץ אחרת, לרבות יוון, הענייה אף היא. מאז הייתי כאן לאחרונה, לפני חצי שנה, ניכרת ההאצה בהתפתחות הכלכלית בפורטוגל. הפיתוח העירוני הרב, הבנייה הנמשכת בכל מקום, הרחבת הכבישים, תכנון הגשרים החדשים מעל לטז’ו, ניכרים לעין המבקר בליסבון.

מאחורי כל בניין פאר חדש מציץ עדיין העוני הישן. הדוגמה המיידית ביותר היא שכונות העוני, החביבות אמנם מאוד בעממיותן הסוחפת, שמעבר לשדרת הפאר הראשית של ליסבון, שדרת החירות. קרבה רבה כל כך של פאר ופיגור היא גרוטסקית כמעט, כמו שגרוטסקיים במקצת המנהלים הצעירים, המחויטים, בתיקי ג’יימס בונד – אנשי מעמד המנהלים החדש היוצאים עם בוקר מפתחי הבתים המזוהמים של רובע העוני, המטים לנפול. תוכנית חירום לשיקום כמה מן הרבעים האלה הונחה בימים אלה לפני עיריית ליסבון. כל העושר החדש הזה, שהחיה את העיר – לאו דווקא לשביעות רצונם הגמורה של ותיקיה המקוננים על “ליסבון שנעלמה” (שמו של ספר נפוץ ונושא לפזמונים רבים) – הוא מתנתה של אירופה לפורטוגל.

הקיצור, אין עוד מדינה שקיבלה כה הרבה מאירופה, ועתידה עוד לקבל. לכאורה הכירה אירופה בצדקת חזונו של פרננדו פסואה, המשורר הלאומני, שכתב על פורטוגל בשיר הפתיח מפורסם לקובץ “המסר”, שהיא “הפנים הנשקפות לעיני אירופה במערב”.

שגרירת ישראל בפורטוגל, קולט אביטל הבקיאה ורבת הפעלים, מעירה את תשומת לבי כי בעצם פורטוגל חיתה תמיד על חשבונו של מישהו, שכן חזק ועשיר כספרד, או מקור רחוק ונדיב מתוך כפייה, כמושבותיה וכו'. עתה היא חיה על חשבון אירופה. לא בכדי, מתבדחת אביטל, שוכן משרד החוץ הפורטוגלי ב“ארמון הצרכים” – כך קרוי גם הרובע שבו שוכן המיניסטריון: נססידאדס. מרובים צרכיה של ארץ אטלנטית זו הקטנה וקשת היום, שעד כה דשים ההיסטוריונים בחידת האימפריה הגדולה שלה בעבר: איך יכול עם כה קטן ועני להשתלט על מחצית כדור הארץ?

יותר קל להבין איך אבדה לו האימפריה, ואיך היו כל תולדותיו לאחר מכן בגדר געגוע אחד אין סופי לעולם האבוד, לעושר האגדי שחמק מן הידיים. ועם זאת, מתוך האבידה הגדולה נוצר אחד האוצרות הגדולים והיפים ביותר של תרבות העולם: אוצר הספרות, השירה המלומדת והיצירה העממית, הפורטוגלית, שאין רבים כמוהו ליופי בעולם כולו.

דלותה וקטנותה של אומה זו גורמים שאוצר זה יהיה מוכר אך למעטים בעולם. גם אופיה המיוחד של ספרות זו – איך לאפיין אותה על עושרה הלא־נדלה? אולי רק זר יעז לעשות זאת, ולומר שמאפיינת אותה מין תוגה אדירה, המחלחלת בכל, זו התוגה או הערגה שהפורטוגלית מתארת במלה שאין לה תרגום, “סאודדה”, הגעגוע שמתוכו נולדה גם האידיאולוגיה המיוחדת במינה של ה“סאודדיסמו”. מין גאווה לאומית אבסורדית כמעט, הנאחזת בגדולת העבר כנכס שאין להיפרד ממנו. שום הווה עלוב ודל לא יכפוף את גאוותו של הפורטוגלי, שבלב לבו עוד כובש העולם כפי שהיה בשכבר הימים. “אני לא כולם…”, כותב פסואה בשירו הנודע ביותר “חנות הטבק”, “אך מצויים בתוכי כל חלומות העולם”.

רוח הקטנות הזאת המכירה בגדולתה ויודעת שזר לא יבין זאת ניכרת היטב בוויכוח הנרחב על אירופה ומקומה של פורטוגל בה. לכאורה, צריכה פורטוגל להיות האומה הנלהבת ביותר לרעיון האירופי. הרי האיחוד הוא שהביא אותה אל המאה העשרים, ולקופה האירופית חבה הארץ את ההגשמה בהווה והסיכוי לעתיד. אבל הגאווה הפורטוגלית אינה נכבשת בקלות ליתרונות הכלכליים. התוצאה היא שהאיחוד האירופי, הכרוך בגימוד ההכרחי של הריבונות המדינית ושל הלאומיות, נתקל בארץ זו בהתנגדות רבה, מכיוונים שונים. אפילו באנגליה, שהפולמוס האנטי־אירופי רווח בה מאז ומתמיד, אין הוויכוח נרחב כפי שהוא בפורטוגל.

אפילו הגיעה לכאן רוח אירופה – רוחו של הסכם מאסטריכט, המדבר על אחדות אירופית ההולכת ומתהדקת, תוך ויתור גדול והולך על הריבונות של כל מדינה, ודאי שלא הגיעה. קירות הבתים בליסבון מכוסים כרזות “אירופה – כן! מאסטריכט – לא!” על החתום: המפלגה הקומוניסטית, שעודה חזקה בפורטוגל יותר מבכל ארץ מערבית אחרת. אך הרוח שמבטאת כרזה זו משותפת לרבים. אם השמאל הקיצוני מתנגד עתה מטעמים משלו לאיחוד האירופי, הרי הימין הלאומני הוא אויב ותיק של הרעיון האירופי,מתוך נאמנות מסורתית לסיסמה של משטר סאלזאר, שאפשר לתרגמה: “בודדים, וגאים בכך!”

עם כל הפרופורציות שראוי לשמור עליהן, אומר כי פורטוגל היא הארץ האנטי־אירופית שבכל ארצות הקהילה. רבים פונים זה חודשים אל הנשיא, מריו סוארש – הסוציאליסט הפיקח שעיצב לו מעמד של מין “מונארך נאור”, כשבראש ממשלתה של פורטוגל עומד איש ימין רב־תבונה, אך אפרורי וקדורני משהו, אניבל קוואקו סילווה – כי ייזום משאל־עם בשאלת אירופה, דוגמת המשאל הדני או האירי, ודוגמת המשאל הצפוי בצרפת. סילבה ודאי שאינו מעוניין במשאל עם כזה, וגם סוארש, שיחסיו עם סילווה אינם פטורים מחיכוכים מתמידים, מבין כי מוטב שלא יתקיים משאל־עם כזה.

אך באחרונה נכנע סוארש יותר ויותר לרעיון השמאל, אולי בהשפעת ההסכמה של מיטראן, ידידו הוותיק מימי גלותו בפאריס בתקופת סאלזאר. יהיה משאל, ומי יודע מה תהיה תשובתו של העם הפורטוגלי על שאלת האיחוד ההולך ומתקדם עם אירופה, ברוח מאסטריכט. “אירופה? איפה זה?” – כותרת סלנגית חצופה כזאת הכתירה מאמר אנטי־אירופי בעיתון ליסבוני ותיק “דיואריו דה נוטיסיאס”. האם יבין העם את הטובה הגדולה הצומחת לפורטוגל מעזרת הקהילה האירופית? ואולי דווקא להיפך, אולי אין העם רואה את תועלתו שלו אלא רק את מעמד המנהלים המתעשרים, שהם האירופאים בהא הידיעה שבשבילו. אכן, אין לסמוך על העם במשאל כזה בעניין מאסטריכט. אבל סוארש הבין שאי אפשר למנוע את הלוך הרוח הזה המוביל אל המשאל. ועל כן הוא יתקיים גם בפורטוגל, אם כי מועדו לא נקבע עדיין.

עקבתי אחר הוויכוח האירופי, או האנטי־אירופי, כפי שהוא בא לביטויו בייחוד בשני אירועים חברתיים ספרותיים חשובים, שהתחוללו בחודש האחרון וגררו גל של תגובות שונות. האירוע האחד היה הענקת הפרס התרבותי העיקרי של פורטוגל לסופר ולמשורר הישיש, בן 85, מיגל טורגה, “הזקן הגדול” של הספרות הפורטוגלית, היושב מאז ומתמיד בעיר קואימברה. מריו סוארש, האוהב את תפקיד פטרון התרבות, והוא עצמו חובב ספרות ואספן ספרים נלהב, בא להעניק את הפרס לסופר הישיש. טורגה הגדול זיכה את הנאספים בנאום פוליטי אנטי־אירופי חריף מאוד, שנדפס בעיתון “ז’ורנל דה לטראס”.

זה היה נאום חוצב להבות שלצרכיו גייס הזקן החולה את כל כוחותיו הכלים. הוא קרא לפורטוגלים להתנגד בחריפות למאסטריכט, לא לוותר על שמץ מגאוותה ההיסטורית של פורטוגל, לזכור את חובם להיסטוריה המפוארת שלהם. פורטוגל אינה מדינה קטנה בשולי אירופה, התריס טורגה, היא האומה הראשונה של אירופה, היא האומה שעיצבה את הגורל האירופי. מדברי הסופר עלתה אותה נימה של לאומנות נעלבת משהו, הניכרת הרבה גם בכתביו הפוליטיים של פסואה, מלפני שני דורות. קטנים אבל גדולים, כמעט ברוח סיסמת המשטר הסאלזארי “בודדים אך גאים”, זו הרוח שעלתה מדבריו של מיגל טורגה, וזו הבשורה – המקבילה בהחלט ל“מסר” של פסואה – שרצה הסופר הגדול להוריש לדורות הבאים.

שונה לגמרי היה נאומו של חתן פרס אחר, הוגה דעות פורטוגלי חשוב ושמו אדוארדו לורנסו. גם הוא קיבל פרס מידי סוארש, על “פועלו כמסאי פורטוגלי גדול”, וגם הוא נאם נאום נלהב – בזכותה של אירופה ובזכות השתלבותה של פורטוגל באירופה. לורנסו ישב שנים ארוכות בפאריס, כאחד מגדולי הגולה הפורטוגלית, מיליון נפש בצרפת. לא במקרה דווקא הוא ראש המדברים בזכות “פורטוגל האירופית”. לורנסו, שחיבר בין השאר ספרי מסה חשובים על יצירת פסואה, הדגיש את המורשת האירופית של תרבות הרנסנס, את החילופים הפורים שציינו תמיד את יחסי אירופה – ובייחוד צרפת ואיטליה – עם פורטוגל. “יסלח לי ידידי ז’וזה סרמאגו, אך אירופה היא מולדתנו”, כיוון לורנסו את דבריו לסופר הפורטוגלי הנודע ביותר כיום, שישב באולם. סרמאגו, ששני ספרים משלו תורגמו באחרונה לעברית, הוא אנטי־אירופי בולט. אחד מספריו האחרונים – “רפסודת האבן”, שהופיע לא כבר בעברית – הוקדש בעקיפין לתעמולה אנטי־אירופית, ודווקא מן הכיוון השמאלני, שהרי הוא קומוניסט נלהב גם כיום (“מה לי ולאשר קרה ברוסיה הסובייטית, ומדוע זה צריך לערער את אמוני במטרות הקומוניזם?” התבטא בראיון לירחון הפורטוגלי “לר”).

סרמאגו השיב לאתגר האירופי של לורנסו מעל דפי ה“ז’ורנל דה לטראס” (שבועון ספרותי מעולה, אחד מכתבי העת הספרותיים הרבים בארץ הקטנה הזאת). הוא השיב שפורטוגל צריכה לשאוף להשתלב בחצי האי האיברי, ליצור תרבות משותפת עם ספרד ולהניח לאשליות האירופיות שאין להן שורשים בנפש העם הפורטוגלי (אמנם, צריך להעיר, שלאיבריאניזם יש עוד פחות שורשים! ספרד רחוקה מדעת הפורטוגלים אף יותר מצרפת).

וכך הולך ונמשך הוויכוח הזה, המדגים את הפולמוס הכלל־אירופי – אך אולי הוא קיצוני מכל הוויכוחים הלאומיים. מהי פורטוגל? זו שאלת היסוד בשורש הוויכוח הזה, האם היא השוליים האחוריים של אירופה, כפי שההיסטוריה המודרנית העגומה עשויה להטעים, ושמא היא הפנים, פני הספינקס הצופות מערבה, מחזונם של המשוררים הגדולים של הארץ הקטנה?

7.8.92

29.11.91

ליסבון, אמצע נובמבר

“עלינו להיות ענווים”, אמר דיאוס פיניירו, שר החוץ של פורטוגל, בראשית החודש לעובדי משרדו. הם כונסו לימי עיון לקראת תכנון פעילותם בששת חודשי השנה, שבהם יגיע תורה של המדינה האיברית הקטנה שבין השתיים לנהל את ענייניה של הקהילה האירופית. “ננסה להיות אירופאים טובים ורכזים נאמנים של מדינות אירופה, אך הבה נזכור תמיד שאנחנו שחקני משנה”. היומון “פובליקו” דיווח על דבריו אלה של ראש הדיפלומטיה הפורטוגלית, ששמו הפרטי (“דיאוס” משמעו “אלוהים”) אינו מרמז בהכרח על ענוותנותם היתרה של הוריו, למצער.

מכל מקום, הצהרה זו על הענווה כתוכנית לאומית לכדה את תשומת לבי בנדירותה בכלל, ובמשמעות המיוחדת הנודעת לה לכאורה לנוכח ההיסטוריה הפורטוגלית העשירה להפליא, בפרט.

אכן, התו הדרמטי ביותר הניכר לעין התייר המסייר בפורטוגל הוא הניגוד בין העוני היחסי של הארץ כמו שהיא, בייחוד בערים שמחוץ לליסבון – בעיר השנייה בגודלה, פורטו, סמוכים רובעי העוני לכיכר הראשית – לבין העושר ההיסטורי והתרבותי שמעטים כמוהו, הניכר בארמונותיה, בכנסיותיה ובמנזריה הפרובינציאליים, וכמובן, יותר מכל בליסבון, הבירה המזהירה, שמרכזה העתיק משתקם עתה מן השריפה האיומה שפגעה בו לפני כשלוש שנים.

אמנם כן, יופיה של ליסבון הוא לקח מוחשי לביטוי “מעז יצא מתוק”. שהרי רעידת האדמה שהשמידה את רוב העיר בשנת 1755 היא שאיפשרה למדינאי הגדול של הימים ההם, המרקיז דה פומבל, להקים עיר מפוארת יותר משהיתה ליסבון שלפני הרעש. עתה יש סיכו שתחתי ידיו של המשחזר הגדול, הארכיטקט ויירה, האחראי בין השאר לשיקום הגטו היהודי בוונציה, יחזור מרכזה ההיסטורי של ליסבון, שיאדו, ויהיה מפואר אף ממה שהיה. גם עכשיו, כשחלקו של השיאדו מכוסה פיגומים כעורים, יופיה של ליסבון העתיקה שובה לב. ולא פחות נוגע ללב הוא העוני של הרבעים הרחוקים רק מן המרכז.

דיאוס פיניירו המליץ אפוא לבני עמו שיהיו ענווים נוכח אירופה החדשה, דווקא לקראת אחד בינואר 1992, כאשר תתחיל פורטוגל לעמוד במשך חצי שנה בראש הקהילה האירופית. אודה שלמרות התבונה הרבה שבהמלצה זו, ברגע הראשון היא עוררה בי, חובב התרבות והספרות הפורטוגלית, צער ומין חמלה היסטורית. מכל שכן, שרגשות כאלה עשויים להתעורר למשמע הדברים בלבו של פורטוגלי אמיתי.

נוכח קולות מנהיגיו הקוראים לו להכיר במקומו המשני בעולם ובענוה המתחייבת ממנו, עשוי פטריוט פורטוגלי כזה לחשוב שלא על מקום כזה תחת השמש חלמו אבותיו מקימי האימפריה, כובשי העולמות. מאות שנים היתה האומה הקטנה הזאת בראש אירופה ובראש המערב. ספינותיה משלו בימים, ובני האומה הקטנה של בני לוסו, ה“לוסיאדים”, הנחילו לעמים ברבריים רבים באפריקה ובאסיה את לשונם ואת תרבותם. הפורטוגלים גילו עולמות ועמדו בראש העולמות הללו זמן רב לפני האירופאים האחרים. איך להיות ענו לאחר תפארת רבה כל כך?

נכון שמאז עברו שנים רבות מאוד. כבר בשנת 1572, השנה שפורסם בה האפוס הלאומי של הפורטוגלים, “אוס לוסיאדאס”, היתה האימפריה הגדולה בשקיעה. המחבר עצמו, לואיס דה קמואנס, הנערץ על בני עמו יותר מכל מנהיג מדיני, רמז על הכרתו בשקיעה זו במקומות שונים בגוף האפוס, המפאר את גילוייו של וסקו דה גאמה ואת הקמת האימפריה הפורטוגלית. האפוס הזה כבר היה בגדר פרידה מן התהילה החולפת. כעבור שש שנים, בשנת 1578 – שנת המפלה המוחצת שנחל סבסטיאן מלך פורטוגל בקרב אלקזר־אלכביר – הוכרעה האימפריה כליל ולא קמה עוד מעפרה.

סבסטיאן שילם ביוקר על יומרותיו המרקיעות שחקים. “מטורף, כן, מטורף הייתי, כי בקשתי לרוחי / גדולה שאין ביד הגורל לתת”: זו ראשית הנאום ששם בפיו של המלך משוגע־הגדלות המשורר בן המאה העשרים, פרננדו פֶסוֹאה (הנערץ יותר מכל מדינאי מודרני על עם המשוררים הזה, העם הפורטוגלי). הנאום, המובא בשיר “רום סבסטיאן, מלך פורטוגל”, בספרו הפופולרי ביותר של פסואה, “הבשורה” (היחיד שפורסם בחייו), כמוהו כהכרה בשיגעון שבהקמת האימפריה (והאימפריות בכלל), ועם זאת, בתפארת הכרוכה בשיגעון כזה, שבלעדיו “חיי אדם עקרים”.

אכן, קשה שלא לתהות איך היה מגיב משורר והוגה פוליטי כפֶסואה על קריאתו של דיאוס פיניירו לענווה לאומית. המשורר עצמו, שמת בשנת 1935, כבר ידע יפה את מקומה המשני של פורטוגל בעולם המודרני, אך באותה מידה רחוק היה מן ההשלמה עם המשניות הזאת. לאומן לוהט זה ציפה להתנערותה של האומה הרדומה ולשובה למרכז הזירה של ההיסטוריה העולמית. זו היתה משיחיות במלוא מובן המושג, בנוסח הפורטוגלי שלה הקרוי “סבסטיאניזם”, על שם המלך המובס, שבדמותו התקשרה האמונה בשובו בעתיד האוטופי להנהיג מחדש את עמו לשלטון עולמי.

לכאורה, אפשר לפטור את המשיחיות השגיונית הזאת של המשורר – המזכיר מבחינות רבות את אורי צבי גרינברג – כחסרת כל זיקה למציאות המודרנית. הפוליטיקאי שרגליו נטועות בקרקע המציאות, דוגמת פיניירו (המייצג, מבחינה זו, היטב את ממשלתו הסוציאל־דמוקרטית של קאווקו סילווה סוארֶס, שזכתה שוב בשלטון בבחירות של 6 באוקטובר האחרון), לא ישעה להצהרות טירוף המבוססות על הזיות גדולה שעבר זמנה. ובכל זאת, המתח הזה בין הגדולה שחלפה לבין ההווה המשני והעלוב הוא הקובע את פני הפולמוס החברתי בפורטוגל. המאבק בין ההזיה האוטופיסטית לבין ההכרה במגבלות הקיום מתחולל כמדומה בנפשו של כל פורטוגלי באשר הוא, והמדינאים המפוכחים ביותר אינם יכולים להתעלם ממנו.

אני מוצא את האידיאות של פסואה במאמר מערכת של העיתון היומי הגדול השני לצד ה“פובליקו” – “דיאריו דה נוטיסיאס”. במאמר נדון מקומה של פורטוגל באירופה החדשה. המאמר סוקר את הסדר העולמי החדש, את סיכוייה של הברית האטלנטית ואת בעיית התחרות של פורטוגל הקטנה והמפגרת עם המדינה האיברית הגדולה, ספרד, המאיימת עליה בתוך האיחוד האירופי.

והנה, בתוך הדיון הענייני, מגיע במאמר תורו של הפרק “האידיאה של פורטוגל של פרננדו פסואה”, ושל ההבחנות שעשה המשורר בין “הפורטוגליות הקשורה בעם כמו שהוא, במספר אוכלוסיו ובמצבם הכלכלי, והפורטוגליות המנותקת מכל זיקה לארץ ולעם כמו שהם, פורטוגליות המתקיימת מתוך חלום על גדולה וביטחון ביכולת לשוב ולהיות עם אימפריאלי”. העיתונאי ממשיך ומצטט את המשורר מתוך הסכמה גלויה: “בלי הלוסיטאניות ההוזה הזאת, המדריכה את חייו של כל אחד מאתנו, לא נוכל לחיות גם את חיינו הקטנים כאן ועכשיו: בלעדיה אין לנו משמעות כאומה”. ההזיה כתוכנית לאומית? הייתכן שגם זאת תוכנית ריאליסטית לעתים, בבחינת החלום כתנאי במציאות?

ובעוד מאמר המערכת של “דיאריו דה נוטיסיאס” מ־12 בנובמבר נדרש להגות הפוליטית האוטופיסטית־לכאורה של המשורר פסואה, כעבור ארבעה ימים משיב העיתון את קוראיו אל קרקע המציאות הלא נוחה. “העזרה לפורטוגל תימשך גם אחרי 1993”, אומרת אחת הכותרות, והידיעה מבטיחה את המשך הזרמתה של העזרה הכספית המאסיווית מקופת הקהילה לחברותיה העניות, ופורטוגל בתוכן. המציאות תובעת את ההכרה שפורטוגל תצטרך עוד שנים אחדות, אולי רבות, לעמוד בפתח, להושיט את פנכתה נקובת האינפלציה לנדבת האירופאים העשירים.

ומיד בא העידוד העצמי: משהו הושג כבר. המדינה הקטנה, שרק לפני שני עשורים התעוררה מן הקיפאון שהשקיעה אותה בו הדיקטטורה בת ארבעים השנים של סלסאר, עלתה על דרך המלך. גם תורו של הסוציאליזם חלף, ובמקומו בא ה“תאצ’ריסט” הפורטוגלי רב־הכשרון, קוואקו דה סילווה סוארֶס. הסוציאליסט הכריזמטי החזיר את תעודת המפלגה הסוציאליסטית, שבראשה עמד, ונעשה נשיא על מפלגתי, כמעט בנוסח מלוכני. הניווט הכלכלי של הסוציאל־דמוקרטים הוכיח את צדקתו, ופורטוגל מלאה כעת ברוח היוזמה החופשית. אפילו נסיעה חפוזה בין כפרים במרכז פורטוגל מעמידה בפני התייר תמונה של בינוי, של הרחבת כבישים, של מפעלי תעשייה חדשים הקמים בשנים האחרונות. עובדה היא שההגירה מפורטוגל פסקה כמעט, ולעומת זאת, מהגרים רבים שבים אל כפרי פורטוגל שכבר היה חשש כי יינטשו כליל.

השריד האימפריאלי הבולט בוויכוח החברתי בפורטוגל הוא עניינה המתמיד של המדינה במושבותיה־לשעבר, המאוגדות במסגרת של מין חבר עמים דוברי־פורטוגלית. הידיעות באנגולה, במוזמביק, בכף הירוק ובמזרח הרחוק תופסות מקום נרחב בדיווח החדשותי. שתי הגולות הגדולות – צרפת, שבה כמיליון פורטוגלים, ודרום אפריקה, שמספרם בה קרוב למיליון – שומרות על זיקה נמרצת לארץ־האם. אלו גולות שלא מרצון. הספרות הנכתבת בפורטוגלית בארצות אלו מעוררת תשומת לב בפורטוגל עצמה: התרבות שהשאירו אחריהם הפורטוגלים כשעזבו את הקולוניות שלהם עודנה מוחשת כשייכת להם. עדיין הם מעצמה תרבותית. גם המשוררים והסופרים האפריקאים, או אף בני מאקאו המשתחררת עתה, רואים את עצמם קשורים בארץ־האם התרבותית. ודאי גם על כך חשב פסואה, בדברו על הלוסיטאניות שמעל לארץ ולעם, וכשהצהיר פעם: “מולדתנו האמיתית היא הלשון הפורטוגלית”.

רק לפני ארבע שנים סירבה פורטוגל להצעה לנהל את ענייני הקהילה האירופית, מתוך סברה צנועה שאין בידיה האמצעים הטכניים למלא את התפקיד הרוטטיווי הזה. עכשיו, אחרי בינוי מורחב של בנייני משרדים בליסבון, אחרי הרחבת נמל התעופה, יכלה להסכים לארח את “כל אירופה” בעיר האטלנטית היפיפייה. השחיתות, הקטנוניות והבטלנות אינן זרות כלל לפורטוגל, אדרבא: זה לחם חוקם של קוראי העיתונים הפורטוגליים, שמדי יום ביומו נודע להם על היעלמם המסתורי של מיליונים מקופת משרד החינוך או התעשייה, וכיו“ב. כל הקטנוניות הזאת מעורבת גם בהזיות גדוּלה, בגעגועי גדוּלה מיוחדים במינם. נדמה כי רק בפורטוגלית מצויה המלה המסוגלת לאפיין געגועים אלה: “סאודאד”, משהו שבין צער־החלוף לנועם־הזיכרון. שוב, פסואה הגדול הוא שטען במרובע אחד של “המרובעים בטעם העממי” שלו, כי זהו רגש ש”רק הפורטוגלים מסוגלים לחוש כמוהו / שהרי רק בלשונם מצויה המלה / המאפשרת להם להגותו".

3.11.95

בימים אלה מבקר בארץ מריו סוארש, נשיא פורטוגל, אחת הדמויות הנאות שבין המדינאים האירופאים מן הדור הישן. בראשית השנה הבאה יפרוש סוארש, בן 72, מן הנשיאות, לאחר עשור בתפקיד הזה, העל־מפלגתי והייצוגי, ולאחר ששימש קודם לכן ראש ממשלה, בשנים 1976–1978, ושר החוץ. “אני מרגיש”, אמר זה לא כבר למראיין צרפתי, “שעשיתי כל מה שיכולתי למען ארצי, ומגיע לי לפרוש ולעסוק בתחביבי, בקריאה ובכתיבה”. אפילו לא היה מרגיש כך, היתה פרישתו נכפית מכוח החוק המגביל את תקופת הנשיאות.

יש בפורטוגל רגישות יתרה לשלטון ממושך מדי של איש יחיד: בעשורים הקודמים סבלה המדינה משלטון ממושך להדהים – מ־1928 עד 1974 – של איש אחד, הגנרל אנטוניו דה אוליווירה סאלאזר. בשנותיו הראשונות בשלטון הוא היה שר האוצר, ומשנת 1968 שלט הישיש באמצעות עושה־דברו, מרסלו קיאטאנו.

במשך כחמש־עשרה שנותיו האחרונות של סאלאזר היה סוארש גולה בפאריס. הוא שב מן הגלות יומיים לאחר הפלת השלטון העריץ, ב־27 באפריל 1974.

כך או כך, מריו סוארש הסוציאליסט יפרוש זמן לא רב אחרי התגשמותו של מאווי שוודאי ניקר בו במשך העשור האחרון, שבו שימש בתפקיד הנשיא, בעוד הממשלה עצמה מתהווה מאנשי המפלגה היריבה, הסוציאל־דמוקרטית, המסומנת בתג הימין.

ה“מגורים יחדיו” (קוהאביטציה) הממושכים הללו של נשיא שמאלן וממשלה ימנית הצטיינו בהצלחה יחסית, ודאי לעומת ניסיונות דומים בצרפת של שנות מיטראן, ידיד של סוארש ומופת שלו.

ראש הממשלה הפורש של פורטוגל, אניבל קוואקו סילווה, הוא ליברל, תאצ’ריסט מתון, שייצב את כלכלתה של המדינה והוליך אותה בבטחה במסלול האירופי. פורטוגל היא אחת המדינות שעזרת הקהילה האירופית היתה מהותית בשיקומה. עזרה זו הפכה את המדינה המפגרת בתוך כעשור למדינה אירופית מתקדמת, במחיר המסוים הכרוך בהתקדמות כזאת.

לקוואקו סילווה, הטכנוקרט הנבון, יש חיסרון בולט אחד: הוא אישיות אפורה, חסרת כריזמה. ידיד פורטוגלי שלי, איש־שמאל מובהק, בחר בו בבחירות הלפני אחרונות, באוקטובר 1991, מתוך אנחה: “הוא כל כך משעמם…” כמוהו עשו רוב, אם גם רוב קטן, של בני עמו. אכן, קוואקו סילווה, ומפלגתו הסוציאל־דמוקרטית, נבחרו ברוב זעום. אך נדמה שהפורטוגלים היו מרוצים: נשיא כריזמטי אהוב, וראש ממשלה יעיל ופיקח, אפרורי – זו נוסחה טובה למדי, כמדומה.

ייתכן שגם הבחירות שהתקיימו באחד באוקטובר האחרון היו מסתיימות באותה תוצאה, אילו המשיך אניבל קוואקו סילווה לעמוד בראש מפלגתו הסוציאל־דמוקרטית. אבל הוא החליט כבר בפברואר שלא להציג את מועמדותו ופינה את מקומו לפרננדו נוגואירה, בן 44.

קוואקו סילווה מתכוון, כך מאמינים, להציג את מועמדותו לנשיאות לאחר פרישת סוארש. ייתכן שלמרות אפרוריותו הוא ייבחר, בזכות התרומה שלו ליציבותה של פורטוגל.

כך או כך, המפלגה הסוציאליסטית ניצחה בבחירות האחרונות, בראשונה זה עשור. הניצחון הושג בזכות האיש שעמד בראשה, אנטוניו גאטרש, בן 46, מזכירה הכללי של המפלגה הסוציאליסטית מאז 1992. גאטרש הוא שיעמוד מעתה בראש ממשלתה של המדינה האטלנטית.

נראה שגורם חשוב בניצחון הסוציאליסטי, שנצפה בכל הסקרים, כרוך בפערים החברתיים הניכרים שגדלו, או התבלטו, במשך העשור של שלטון הימין. זה הגדיל את שכבת העשירים והמנהלים והפך את ליסבון, העיר הממוטטת של שנות סאלאזר, לבירה אירופית מבהיקה.

ליסבון נבנתה כמעט כולה מחדש אחרי הרעש הגדול של שנת 1755 ומאז עמדה עמוד והתנוון כמאתיים שנה. במשך העשור האחרון, של שלטון הסוציאל־דמוקרטים, נשרף המרכז הישן של העיר היפהפייה, ה“שיאדו”, ושוב נוצל האסון, שהרס בתים היסטוריים רבים, להקמת מרכז חדש, מודרני, מבהיק, שבנייתו כבר נשלמה כמעט. שוב, התלונה על ההרס הזה שהצמיח מרכז חדש באה מצד אוהבי ליסבון הוותיקים, שעולמם נהרס עם שקיעת המרכזים הישנים. כעת “מאיים” המדרון הזה גם על רובע העניים המקסים, אלפאמה.

ברובע אלפאמה הופיע, בתקופת מערכת הבחירות, המועמד הסוציאל־דמוקרטי, נוגואירה, והתקבל בשריקות בוז. “על אף המצב הבלתי נסבל של האנשים המתגוררים כאן”, אמר – לפי הדיווח בעיתון הליסבונאי הגדול “דיאריו דה נוטיסיאס” – “שרבים ביניהם חסרי תעסוקה, חשתי צורך לבוא ולומר לכם שמפלגתי תדאג לכם בראש וראשונה. שיקומה של אלפאמה כבר התחיל”. אך בני אלפאמה, ורבים כמוהם, לא האמינו להבטחותיו של נוגואירה ובחרו בגאטרש הסוציאליסט. אין ספק שהוא ימשיך בתוכנית השיקום של הסוציאל־דמוקרטים.

אנטוניו גאטרש הנמרץ הוא בכל מקרה סוציאליסט מן הסוג החדש, דומה במקצת לראש הלייבור הבריטי, טוני בלייר. תלמידו זה של סוארש נאמן למראית העין הסוציאליסטית, אך ימשיך במדיניות ההפרטה.

הוא הוכחה נוספת לטענה שכאשר מנצחת כיום מפלגה סוציאליסטית באחת ממדינות האיחוד האירופי, שוב אין הסוציאליזם שלה יותר מאשר עטיפה ורודה לתוכן ימני ליברלי. התחושה של היעלמות האידיאולוגיות ועיגול הקצוות החדים של הימין היתה גם נחלת הציבור בפורטוגל, והיא התבטאה בין השאר בפיזור ניכר של הקולות שהופנו למפלגות קיצוניות יותר. אפילו המפלגה הקומוניסטית, בעלת החשיבות ההיסטורית הרבה בפורטוגל, זכתה מן ההפקר.

גם במפלגה זו התחלפו הדורות בשנת 1992, כשהמנהיג ההיסטורי, אלווארו קוניאל, פינה את מקומו לקרלוס קרווליאס, בן 33. המפלגות הקטנות של פורטוגל, מימין ומשמאל, הן הנהנות מתוצאות המחאה של פורטוגלים רבים, שלא בהכרח רואים את “פלישתה של אירופה” בעין אוהדת לגמרי.

אכן, כל מה שאינו מחבב את הקהילה האירופית על המדינות הקטנות של האיחוד, אפילו אלה הנהנות ביותר מכספיו, קיים גם בפורטוגל. היא חוששת מאובדן הייחוד הלאומי, מהיבלעות כלכלית, וממילא תרבותית, בספרד, באותו ענק הקרוב והרחוק, היריב המסורתי שכבר לא פעם בהיסטוריה הארוכה של שתיהן בלע את השכנה.

בצד בדילות־היתר הפורטוגלית יש בשנים האחרונות תחייה גם ל“איבּריזם”: האידיאולוגיה הרואה את חצי־האי האיברי כולו כתרבות אחת. רעיון זה בא לביטויו הנודע ביותר בשנים האחרונות ברומן “רפסודת האבן” של הנודע בסופרי פורטוגל המודרניים, ז’וזה סאראמאגו (הספר ראה אור גם בעברית). רפסודת האבן היא הכינוי לחצי־האי האיברי. סאראמאגו מציע, במשלו, להפליג ברפסודה הזאת.

אופייני הוא שאיש השוליים האידיאולוגיים עומד במרכזם של חיי הרוח הפורטוגליים התוססים של שני העשורים החולפים. האחרון שבהם היה, כאמור, תקופה של הרמוניה יחסית, ודאי חסרת תקדים באורכה, בתולדותיה של פורטוגל במאה זו. אחר הסטגנציה הממושכת, האימתנית, של שלטון סאלאזר, שבודד את פורטוגל מן העולם, באה “מהפכת פרחי־הציפורן” של 25 באפריל 1974, ואף שהורידה את הרודנות היא הביאה כמה שנים סוערות מדי על פורטוגל. גם כאשר נעשה מריו סוארש ראש הממשלה הסוציאליסטי בשנת 1976, עדיין לא שקטה הארץ.

סוארש השכיל להבין שמוטב לו לפרוש בעוד מועד מן החיים הפוליטיים הפעילים, ואף עזב את ראשות מפלגתו הסוציאליסטית בשנת 1980. שש שנים לאחר מכן נבחר לנשיאה של המדינה האטלנטית. בתפקיד האב המיטיב, התרבותי, מ“אחרוני הענקים” האירופאים, הוא בלי ספק מצליח יותר מכל.

לישראל הגיע השבוע, בזמן של התקרבות בין המדינות, שיש כמה הקבלות מעניינות ביניהן. זה כבר שוררת הרמוניה ביחסים הדיפלומטיים, ומה שחשוב אולי לא פחות: מתהדקים הקשרים התרבותיים. הדבר בא לביטויו בתרגומים מתוך הספרות העברית החדשה לפורטוגלית: לפני זמן לא רב הופיע בתרגום פורטוגלי ספרו של עמוס עוז “המצב השלישי”, בתרגומו של פראנסישקו דה קוסטה רייש.

בעברית מופיעים בשנים האחרונות יותר ויותר תרגומים, בעיקר של מרים טבעון, מן הספרות הפורטוגלית העשירה והנפלאה. בעוד זמן מה עומד להופיע ב“ספריה החדשה” של הקיבוץ המאוחד הרומן של ז’וזה סאראמאגו “שנת מותו של ריקרדו רייס”, שבמרכזו הדמות רבת־הפנים של המשורר פרננדו פסואה.

עניין זה מביא לרישום התו האופייני בדיוקנו של מריו סוארש. הנשיא הוא אספן ספרים להוט, המתגאה בספריית השירה הפורטוגלית העשירה שלו. כאשר ביקרתי לפני כמה שנים במרכז לחקר־פסואה באוניברסיטת ליסבון, התברר לי שיש בפורטוגל רק שלוש ספריות שמצויות בהן כל המהדורות של שירי פסואה: האחת במרכז האוניברסיטאי הזה, השנייה אצל הביבליוגרף של כתבי פסואה, ז’וזה בלאנקו, והשלישית אצל הנשיא, איש התרבות המובהק.

3.11.95

8.10.93

באחרונה בא לידי תצלום של ספר נדיר, שחיפשתיו שנים וכבר נואשתי מהשיגו. שמו של הספר “הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים”, הוא הופיע בליסבון בשנת 1925, ומחברו הוא הד"ר שמואל שווארץ. בספר הקטן התפרסם הגילוי המרעיש שגילה מחברו – האנוסים, הם “הנוצרים החדשים”, השומרים בדבקות במאה העשרים על יהדותם החשאית, מקפידים להיראות כלפי חוץ כנוצרים, כאילו לא עברו כחמש מאות שנה מאז אולצו להתנצר.

ספרו של שווארץ הוזכר בחיבורים שונים על אנוסי פורטוגל, דוגמת החיבור של יוסף חיים ירושלמי, והוא מוזכר גם בספרו הקלאסי של ססיל רות “תולדות האנוסים”, שהופיע בשנת 1932. במהדורה הצרפתית המצויה בידי (1990) הוא מסתיים בפרק “האנוסים בימינו”. התענגתי על הספר המקורי, ולוא בתצלום שהתקין לי ידיד, ומצאתי בו הרבה יותר מאשר הנושא המרתק כשלעצמו שהוא עוסק בו. בעת הקריאה בספרון חשתי בראשונה בנוכחות, ולוא ערטילאית, של שמואל שווארץ עצמו, בבחינת “הסגנון הוא האדם”.

אישיותו של הד"ר שמואל שווארץ לכדה את דמיוני מאז ביקרתי בבית הכנסת בעיר טומר שבמרכז פורטוגל, ובבית הנכות הקטן, הקרוי על שם שווארץ, הצמוד לבית הכנסת העתיק הזה. שווארץ קנה אותו ויזם את שיקומו, ואף כתב מונוגרפיה על קורותיו (1943). בדפי ההסבר הצנועים, שכמוהם כקטלוג קטן של מוזיאון זה, המוקדש לתולדות היהודים בפורטוגל, מסופר כי שווארץ הוא שגאל את בית הכנסת משיממונו ויזם את הקמת המוזיאון.נדמה ששם גם נמסר על מותו לפני שנים לא רבות. שיקומו, ואף כתב מונוגרפיה על קורותיו (1943). בדפי ההסבר הצנועים, שכמוהם כקטלוג קטן של מוזיאון זה, המוקדש לתולדות היהודים בפורטוגל, מסופר כי שווארץ הוא שגאל את בית הכנסת משיממונו ויזם את הקמת המוזיאון. נדמה ששם גם נמסר על מותו לפני שנים לא רבות. לימים, מתוך ספריהם של רות וירושלמי וספרי זיכרונות שונים, נודעו לי עוד פרטים עליו.

ידידתי, הד“ר דפנה אלון מירושלים, הקדישה לא כבר לשמואל שווארץ עמוד יפה ובו קטע שתירגמה מתוך המונוגרפיה על בית הכנסת בטומר. זה כלול בזיכרונות שכתבה על כמה פרקים בחייה (לפנים היתה אשת דיפלומט ישראלי בפורטוגל). הד”ר אלון הואילה לשלוח לי פרקי זיכרונות בדפי מכונת־כתיבה. כמה מן הפרטים במקורות השונים הללו סותרים זה את זה והנעלם בחייו של שווארץ רב לדידי על הגלוי. עם זאת, כבר מצטיירת בעיני דמותו של איש זה היוצא דופן, מאותם חובבים שהמחקר חב להם לפעמים הרבה יותר מאשר להיסטוריונים מקצועיים.

שמואל שווארץ היה יליד העיר הפולנית לודז' (יליד שנת 1894 או ¹1895). הוא היה בן למשפחה יהודית עשירה שאיפשרה לו ללמוד בשווייץ. סביב לשנת 1912 למד בפוליטכניון בציריך מקצוע נדיר למדי ליהודים באותה עת: הנדסת מכרות. חברו הפולני באותן שנים, המסאי יז’י סטמפופסקי, שלמד גם הוא בשווייץ, הזכיר לימים בזיכרונותיו את “שווארץ, היהודי המבריק”, שגילה בשווייץ את החלום על בניין מולדת יהודית חדשה בארץ ישראל ונעשה ציוני נלהב, “אף על פי שקודם לכן היה פטריוט פולני נלהב לא פחות וחלם יחד עמנו על המדינה הפולנית העתידית”.

כך או כך, בשנת 1914, ויש טוענים 1915, התגלגל איכשהו שמואל שווארץ, כבר כמהנדס מדופלם, לליסבון. עם פרוץ המלחמה העדיף ככל הנראה להישאר בארץ הרחוקה משדות הקרב. עד מהרה, כך נדמה, גמר בדעתו לשבת דרך קבע בפורטוגל ודומה שנעשה פטריוט נלהב של המדינה האטלנטית הקטנה, שכמעט לא היו בה יהודים, לפחות לא יהודים גלויים.

הוא עשה חיל בעבודתו ואף היה לעשיר גדול. בתפקידו כמהנדס מטעם חברה מסחרית כלשהי, בשנים הראשונות, עבר במסעותיו את פורטוגל כולה. עם זאת, נראה שההיסטוריה היהודית והגורל היהודי הוסיפו לעניין אותו. לאחר שלוש שנים כבר ידע היטב פורטוגלית, שנוספה לשש או שבע השפות ששלט בהן, בתוכן עברית שהיטיב לדעת. בשנת 1917 מתחילה ההרפתקה שלו, העתידה להנחיל לו את מקומו כמגלה “האנוסים האחרונים על אדמת חצי־האי האיברי”, ועליה הוא מספר בספרו על “הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים”. במארס אותה השנה הוא עובד בחבל ביירה תחתית, בצפון מזרח פורטוגל, בקרבת הגבול הספרדי. בעיר בלמונטה הוא מספר לאחד מבני המקום על כוונתו לפגוש אדם מסוים לצורכי עסקיו, ואיש שיחו מזהיר אותו לבל ייפגש אתו מפני ש“הוא יהודי”.

האזהרה מעוררת בשווארץ התלהבות ופליאה, אף שידוע לו כי ייתכן שהאיש שהזהירו התכוון בפשטות שאותו אדם אינו הגון, ובמובן זה הוא “ז’ודיאו” (יהודי). בכל זאת, כמה סימנים קודמים הביאוהו לידי הסברה שאמנם המדובר ביהודים החיים באזור זה ומעלימים את דתם.

אז מתחילים מסעותיו של שמואל שווארץ על פני צפון פורטוגל, בחבלי ביירה התחתית, טראס אוס מונטס, ולבסוף, בעיקר בעיר בלמונטה, הידועה כ“עיר יהודית”. לא בלי קושי הוא מתוודע לרשת האנוסים הנרחבת למדי, החיה עדיין בתנאי מחתרת, בעשור השני והשלישי של המאה העשרים. בקושי מצליח “שמואל הפולני” (כך הוא מכונה לרוב) לעורר עליו את אמונם של האנוסים (“הנוצרים החדשים” לפי המינוח ההיסטורי). הוא אומר תפילה בעברית. הקשישה היהודייה שהתוודע אליה אינה יודעת אותה. רק כשהוא אומר את המלה “אדוני”, משכנעת האישה שהוא “משלנו”. הוא יודע את שם האל שלנו", היא אומרת לבני משפחתה.

זיק ההיסטוריון ניצת בלבו של שווארץ. הוא מבקש להבין כיצד קרה שעוד בזמן הזה מתקיימים האנוסים האלה, משמרים את המנהגים העתיקים בלב המאה העשרים ומעל לכל, ממשיכים במנטליות של אבותיהם שמלפני ארבע מאות שנים ויותר. קודם כל הוא נוכח לדעת כי גבולות הקהילה, או הרשת, מטושטשים למדי. על רבים אומרים שהם “ז’ודיאו”, אך אין פירוש הדבר בהכרח שהמסומנים בשם הזה, שם גנאי מקובל, הם אכן בני האנוסים. האנוסים עצמם מזהים אלה את אלה על פי ידיעת השם הסודי של האל (“אדוני”) ושמירת מנהגים מסוימים – בהחלט לא כל מנהגי היהדות. אך המסורות השונות הללו נפוצות למדי, ויש אף נוצרים ששומרים עליהן.

בהקשר זה מזכיר ירושלמי את אמרתו של הישועי אנטוניו ויירה, הסופר הפורטוגלי הגדול בן המאה ה־17 שטען בשעתו במכתב למלך פורטוגל כי בחוץ לארץ “הפורטוגלים כולם ידועים כיהודים, עד ששני השמות האלה נעשו נרדפים”.

מן הראוי אולי להזכיר כאן כי גורלם של אנוסי פורטוגל היה שונה מעיקרו מגורל האנוסים הספרדים, שמוקדש להם מחקר כה רב בשנים האחרונות ובכלל. העיסוק באנוסי פורטוגל מועט יחסית, אף שעוד בשנות השלושים הקדיש להם נחום סלושץ ספר מחקר, ובימינו כתבו עליהם ועל גלגוליהם חוקרים מצוינים כיוסף קפלן וכחיים יוסף ירושלמי, לצד ההיסטוריון הפורטוגלי סאראיווה.

אך המחקר באנוסי פורטוגל מתרכז בקהילת האנוסים הפורטוגלים באמשטרדם, היכולה להשתבח בשמו של שפינוזה. ירמיהו יובל ביקש בספרו על שפינוזה (“אנוס התבונה”) לתאר את המנטליות של שפינוזה כמנטליות אנוסית במהותה, שהיא אשר איפשרה לו לחרוג מן הדת היהודית והדת הנוצרית גם יחד.

יהודי ספרד הנרדפים והמגורשים מצאו בפורטוגל מקלט מפוקפק. המלך ז’ואו השני הסכים לקבל את מגורשי ספרד תמורת תשלום גבוה, לזמן מוגבל בלבד. האיבה ליהודים גברה עם הגידול המאסיווי של הקהילה, עקב הצטרפותם של מגורשי ספרד. המלך שבא אחרי ז’ואו, מנואל הראשון, מן הגדולים שבמלכי פורטוגל, שינה כמה פעמים את יחסו ליהודים, ולבסוף ציווה על כולם להתנצר, בלי להשאיר בידם את ברירת הגירוש, כדרך שנהגו בהם בספרד.

כך קרה שיהודי פורטוגל נעשו כולם “נוצרים חדשים”, באותו זמן ובאותם תנאים, בלי שיהיה להם מפלט מן המצב האנוסי. בשנת 1580 צורפה פורטוגל למלכות ספרד, האינקוויזיציה הפורטוגלית החלה לפעול בה בכוונה יתרה, והנוצרים החדשים שביקשו לקיים את דתם הישנה – ונראה שרבים ביקשו – נדרשו לדרכי חשאיות מיוחדות וקיצוניות.

שווארץ מתאר את יהדותם של “הנוצרים החדשים” שנתקל בהם והוא מבחין יפה בבדילותה. “הנוצרים החדשים” הללו אינם שומרים את השבת ואף לא את שאר חגי ישראל. החג היחיד הנשמר בקפידה הוא יום הכיפורים, ובו הם נוהגים לצום. אך הם צמים גם בכמה ימים אחרים, שבהם אין יהודים נוהגים לצום. האם זו זהירות מיוחדת, מחשש להחמיץ את הצומות המצווים? תוהה שווארץ. מן היהודים הנסתרים הללו הוא שומע גם קטעי תפילה שלהם, שמעט מאוד מתפילות ישראל שמור בהם, ובכל זאת חוזר בהם שמו של “אדוני”. אכן, יהדותם של “הנוצרים החדשים” היא דת חדשה, יהדות שעברה גלגול, ומשולבות בה לרוב גם אמונות נוצריות.

אחרי הגילויים של שווארץ נמשכה פרשת הגילוי של “הנוצרים החדשים” הפורטוגלים. יתר על כן: קם לעדה מנהיג שהחליט להוציא לאור את היהדות הנסתרת של אחיו, ולשים בכך קץ לחשאיותה של יהדות זו (ובעצם לעיקר ייחודה של יהדות בדלה זו). בארוס באסטו, איש העיר פורטו, החל להוציא לאור עיתון המיועד לאנוסים, וקראו בשם העברי “הלפיד”, אף שהעיתון היה כתוב פורטוגלית. הוצאתו הלא־סדירה נמשכה כעשר שנים, והתפרסמו בו חומרים רבים שנועדו להחזיר לאנוסים את גאוותם היהודית, ולהעמידם על הישגי התרבות היהודית במשך המאות. פורסמו שם שירים של היינריך היינה לצד מחקרים על תולדות היהדות האיברית.

בשנות החמישים חזרו חוקרים ואמנים להתעניין באנוסים האחרונים, או ביהודי החבלים הצפוניים של פורטוגל. הישראלי אינאציו שטיינהארדט ביקר באזור וקשר גם הוא קשר עם האנוסים. על קשריו עמם פירסם מאמר בעיתון “הארץ” בשנות הששים. אלה לא היו קשרים קלים, כמו שלא היו קלים לשווארץ, ארבעים שנה קודם לכן. גם בתקופה זו, כמעט בימינו, לא נעלמה כליל המנטליות האנוסית, שעיצבוה מאות אחדות של רדיפות.

פרדריק ברנר, שעשה סרט תיעודי שלא הצלחתי לראותו עד כה, ושמו “אנוסי פורטוגל האחרונים”, צילם כשלושים תצלומים של בני העדה ההולכת ומצטמצמת, והם התפרסמו, בלוויית הטקסטים של התפילות שאסף אינאציו שטיינהארדט ומסת מבוא של ירושלמי, באלבום הדור שכותרתו marranes בהוצאה הצרפתית “לה דיפראנס” (1992). בעת עיון באלבום התצלומים הזה לא יכולתי שלא לחשוב על אלבום דומה שראיתי לפני כמה שנים, והוא אלבום תצלומים של יהודי פולין האחרונים, שהופיע בווארשה כלוואי לתערוכה בנושא זה שהתקיימה שם. ושוב חזרו המחשבות אל אותו איש מופלא, הד"ר שמואל שווארץ, שבגורלו ובמחקריו חיבר בין העולמות הרחוקים הללו של היהדות.