15.9.2000

ספר האי־נחת, מאת פרננדו פֶּסוֹאָה, תירגם מפורטוגלית יורם מלצר, הוצאת בבל, 2000, 503 עמודים

“פסואה”, היא מלה פורטוגלית רווחת, שהוראתה בעברית “דמות, אישיות”, והיא הגירסה המקומית של המלה הלטינית “פרסונה”, שפירושה המקורי “מסיכה”. משמעות המלה התפלגה במשמעויותיה בשפות הרומאניות השונות, כך שבגירסתה הצרפתית, למשל, פירושה “אף לא אחד, איש לא”. אגב, המלה היוונית, העומדת במקור המלה הלטינית, התגלגלה גם לעברית משנאית וישראלית בצורת “פרצוף”.

פרננדו פסואה, המהולל כגדול השירה הפורטוגלית המודרנית, אהבתה השנייה של פורטוגל לאחר קאמואנש, מחבר האפוס הלאומי “בני לוסו” (כלומר הלוסיטאנים, כלומר הפורטוגלים) לא יכול היה לבחור לעצמו פסוודונים טוב יותר מאשר שם משפחתו האמיתי והאותנטי בתכלית – אילו, כמובן, היה בכלל מעוניין במציאת פסוודונים לעצמו. שהרי בשם אישיותו, או רב־אישיותו, של בן־ליסבון צנוע למראה זה – נתגלמו המשמעים השונים והרבים של המושג “פרסונה” – הלטיני והיווני, הצרפתי והאנגלי, ואף הפורטוגלי, ואם תרצה גם העברי – באופן המתאים כל כך לרב־לשוניותו של פסואה ולתחושה החזקה שלו את העצמי שהתבטאה בתחושה שאין הוא איש בכלל, שהוא אף לא אחד, personne. בקיצור, שהוא “פסואה” בכל הגלגולים והמשמעים.

אולי לא במקרה תחת השם הכולל הזה הוא יצר את מה שלטעמי הוא מיטב שירתו (אחרים מעדיפים את שירת אלווארו דה קמפוס, בעל “חנות הטבק” המפורסמת ושירים אקזיסטנציאליים־מיוסרים נוספים, יש המסתפקים בשירה המודרנית־הדאוגה של ריקרדו רייש, יש חסידים מובהקים גם לאידיליות של אלברטו קאיירו – ואולי גם לכל אחד אחר מתוך 72 – ויש אומרים הרבה יותר, שהרי לא כל כתבי פסואה התפרסמו עדיין – ההטרונימים הנוספים ששימשו את פרננדו הגדול־הקטן!).

“הכל מתאייד לי. חיי כולם, זיכרונותי, דמיוני ומה שהוא מכיל, אישיותי, הכל מתאייד לי. אני חש כל העת שהייתי אחר, שחשתי אחר, שחשבתי אחר. הדבר שאני משתתף בו הוא מופע עם תפאורה אחרת, הדבר שאני משתתף בו הוא לא אני”. קטע זה נבחר באקראי גמור מתוך “ספר אי־הנחת” – תרגומו העברי האפשרי האחר של השם המקורי הוא “ספר חוסר־המנוח” – ספר הפרוזה הגדול ביותר, ודאי מבחינת האורך, של פסואה, שאותו ייחס להטרונים ברנרדו סוארש, “עוזר מנהל חשבונות בעיר ליסבון”. במשך כעשרים שנים ויותר חיבר פסואה את הטקסטים הכלולים בספר, שכראוי לו נותר לא גמור ומבולבל עד כדי כך ששלוש מהדורות שונות שלו קיימות, וככל הנראה אפשר ליצור מן החומרים שלו עוד ארבעה חמישה ספרים.

במובן מסוים כל הספר רב־החומרים כלול גם בכל פיסקה שלו, כמעט בכל משפט. סביר שהוא הספר הרב־גוני החד־גוני ביותר שהופיע אי פעם. חידת האישיות, תרמית הזהות, המעסיקה את פסואה בכל התגלמויותיו, גלגוליו ושלוחותיו, הפכה אצל ברנרדו סוארש לאובססיה גלויה, שאינה זקוקה עוד לכלי־השירה, שאינה זקוקה לכלום – חידה המתאיידת ברגע שהיא מופיעה, כמו הכל בחייו של סוארש־פסואה, או מוטב: הפסואה של סוארש. אפשר לומר שברנרדו סוארש, עוזר מנהל החשבונות בעסקו של בעל־הבית, ואסקש, המהלך עליו אימה וקסם – כמו כל דבר אחר, אגב – הוא ההטרונים הקרוב ביותר להטרונים הראשי – האחר שהוא פרננדו פסואה. המחבר לא היה צריך לחבר לסוארש לא ביוגרפיה מיוחדת ולא יצירה קיימת בעליל כלשהי – סוארש הוא איש־הצל, הוא הצל, שאליו שאף־נרתע ליהפך פסואה…

“אני יכול לדמיין את הכל, כי אינני דבר כלשהו. אילו הייתי דבר כלשהו, לא הייתי יכול לדמיין. עוזר מנהל החשבונות יכול לחלום שהוא קיסר רומי:” וכו' וכו' וכו' – על פני מאות עמודי הספר חוזר סוארש על אותם רעיונות מעטים, שאפשר לצרפם לכלל מחשבה אחת, הנגדה־הקרבה אחת, והיא שהמציאות היא חלום והחלום הוא המציאות היחידה. בעצם, המחשבה הזאת, הדיאלקטיקה המייגעת־מנחמת הזאת שליטה בכל הספרים, ביצירת כל ההטרונימים. ב“ספר אי־הנחת” קיבלה המחשבה הזאת, את השטח הנרחב ביותר שהקצה לה פסואה. כאן הוא הפליא בווריאציות החדגוניות שלה עד בלי די. בספר זה התקין את מעבדת הזהות המונוטונית שלו.

את הספר הזה אי אפשר לקרוא ברצף, וגם אין שום צורך בכך: כל פיסקה שלו משביעה את קוראה בתוכנו הדיאלקטי־החדגוני של המכלול. אבל לעתים קרובות אתה נמשך בחבלי הקסם המוזר של החדגוניות הזאת, הולך אחריה עוד ועוד – לפעמים עד שניים שלושה עמודים, עד שהיְגיעה משתלטת עליך, ואתה חולם בעצמך, חלום סיוט שבו אינך אף לא אחד ואתה הכל.

אתה מתעורר ואוחז שוב בספר ועד מהרה מבין שלא תי פרד ממנו לעולם, שהוא יהפוך לספר של חייך – כמובן, אוי לך כשזה יקרה – ולכל היותר תוכל באמצעותו לטייל בנופיה של ליסבון הישנה, העיר שכבר איננה ושאולי לא היתה מעולם ולנסות לממש את אימרתו של הסופר השווייצי אמיאל, שיומנו היה באופנה על גבול המאה ה־19 וה־20, ושגם פסואה־סוארש מצטט ממנו: “הנוף הוא מצב הנפש”.

מה פשר המשחק המטורף שמנהל פרננדו פסואה עם קוראיו? לפני שנים, כשהתחלתי לקרוא בו, תחילה בתרגומים אנגליים וצרפתיים – הקסימו אותי המוזרות והדיאלקטיקה המתמדת בין היש והאין, שפסואה – ביחוד בדמותו כסוארש מחבר “ספר אי־הנחת” – ניסה לתרגמה מלשון הפילוסופיה ללשון היום־יום וארועיו הקטנים, המיסטיקה של הקטע שהוא המכלול והמכלול שהוא הקטע. ייתכן שמשך אותי גם השעשוע המוזר שביצירת ישויות רבות תוך כדי בריחה מן הישות שלך, אף שהמשיכה הזאת הפכה במהירות רבה למדי ליגיעה גדולה.

התחלתי להירתע מפסואה, לראות בו מטורף בעל ניגון אחד – סוארש רושם “נפשי היא תזמורת נסתרת… אני מכיר את עצמי רק כסימפוניה” – המזמזם לי באוזן זמן רב מדי. העובדה שמשורר כמעט לא־קיים זה היה למשוררה הלאומי של ארצו עדיין מדהימה אותי.

מרוב תדהמה התחלתי אפילו לנסוע לארץ הזאת, נשביתי בקסמי נופיה ולשונה ואיכותה החמקמקה, בקסמי הצניעות הייחודית – האימפריאלית – של ליסבון, שהחלה להיעלם בשנות ה־80, ולגלות גם את ספרותה הקדומה יותר, המוכרת כה מעט בעולם, או המוכרת היום מעט יותר בזכות התעניינותו של העולם בפסואה דווקא.

עניין מאלף בפני עצמו היא הקריירה הבינלאומית בשני העשורים האחרונים של יצירת פסואה, שמיתרגמת לשפות רבות, ומוצאת קוראים רבים. בצרפת הופיע המספר הגדול ביותר של תרגומי פסואה, כולל ספרים מלאים, ואף הולכת ונמשכת הופעת מהדורת כל כתבי פסואה, במקביל למהדורה דומה ההולכת ומתפרסמת בליסבון. לפי התוכנית עתידה זו להסתיים רק בעוד כשלושים שנה.

דומני שקשה ליחס את הפופולריות הזאת רק ליד המקרה או למאמצים שמשקיעים הפורטוגלים בהפצת כתבי המשורר הלאומי שלהם, ואין ברירה אלא להידרש למושג הבעייתי “רוח הזמן” כדי לתרץ את הצלחתו שלאחר־המוות של פסואה. אין ברירה אלא לטעון שמשהו בדמות הזאת נענה לקשיי זמננו, לבעיה שכל איש נתקל בה: בעיית האני החמקמק, נתקי האישיות, אי־הביטחון בזהות.

בניסוחיו של פסואה־דה קמפוס־קאיירו־רייש־סוארש אפשר למצוא סעד או מרגוע, ואפילו את הניגון המתלווה לחייך, ובמיוחד במונוטוניות הקסומה של “ספר אי־הנחת”.

דווקא “ספר אי־הנחת” – שביני לביני אני אוהב לכנותו ספר האי־צ’ינג (ספר הגורלות הסיני) של התרבות המערבית – מתורגם בדרך כלל במבחרים לשפות השונות, ואפילו בפורטוגל הוא מופיע במהדורות שונות, קצרות או ארוכות.

יורם מלצר לא הלך בשיטת הקיצור הזאת והעניק לקורא העברי את הספר כולו לפי מהדורה מלאה במיוחד. הוא השקיע בתרגום שנים לא־מעטות, טורח על קלה ועל חמורה, ומוסר נוסח מדויק בקטיעותו, מלווה הסברים משל המהדיר הפורטוגלי ומשל עצמו.

פה ושם ניתנות ההערות הללו לתיקון, כמו הערה 409 שבה נטען כאילו דברי סוארש ביחס להיותנו “איים בים החיים” הוא רמז לשירו של ג’ון דאן, “כל אדם הוא אי”, מה שאינו ודאי כלל, מה גם שהמשפט הנודע של דאן אינו מתוך שיר – אין שיר כזה שלו – אלא מתוך הגיג בפרוזה (מדיטאציה). יש עוד מעידות מעטות אחרות. אבל אלה הן זוטות מובנות לגמרי בעבודה עצומת־היקף כזאת. לכאורה אין צורך בנוסח כה מלא – אבל דווקא המכלול הקטוע, דווקא החזרה האינסופית הזאת, הניגון הליסבונאי הזה של גשם ושיממון, הוא העשוי ליצור את ההתמכרות של הקורא הלא־זהיר דיו. לא אתפלא אם ספר זה ייהפך לספר פולחן של הנוער הישראלי, הגם שאיני בטוח ששמחתנו על כך צריכה להיות שלמה.

15.9.00