רקע
יורם ברונובסקי
תוּמר, פטימה, בטליָה

מכתבים מפורטוגל (א') 27.12.91

אמצע נובמבר

במשך כמה ימים ספק־בטלניים ספק־אינטנסיוויים תרתי את פורטוגל למן עיר־היין הצפונית פּוֹרטוֹ ועד ליסבון שבמרכז, ובשתי הערים הגדולות הללו במיוחד ראיתי הדר אימפריאלי עתיק והזנחה לא־חדשה שהעלתה על דעתי את העוני בנוסח מזרח־אירופה. שעות ארוכות התהלכתי לתומי בסימטאות העגומות של פּוֹרטוֹ, המתחילות מיד בסמוך למרכז ההומה של כיכר החירות, מעבר לקתדרלה, מאחורי פסלו של המשורר הרומנטי הגדול אלמידה גארט, יליד פורטו. נכנסתי מדי פעם למסבאות שמצטופפים בהן גברים קטנים ומשופמים, או לחנות ספרים זו או אחרת, שבה יכולתי לפשפש בספרי־שירה ישנים עם חדשים.

היש עוד שירה אירופית עשירה יותר, מלהיבה יותר ומוּכרת פחות בעולם מן השירה הפורטוגלית? אבל לעניין זה אקדיש את מכתבי הבא. עתה אני עוסק בממשות המחקה במקרה זה בנאמנות את השירה: העושר וההזנחה מציינים את שתיהן. וגם אותה עצבות שרק בשפה הפורטוגלית יוחד לה מושג, ה“סַאוּדַד”, הגעגוע המכמיר אל מה שהיה ואל מה שלא היה. היש עצבות כעצבותן של אימפריות שקרסו, של ערים שהיו פעם מרכזים עולמיים והיום הן פינות נידחות ועניות? “רק הפורטוגלים מכירים את העצבות הזאת, יען כי רק להם יש מלה להביעה: סאודד”; כך כתב המשורר הפורטוגלי פרננדו פֶּסוֹאָה באחד ה“מרובעים בטעם העממי” שלו.

אבל על כך, על פֶּסוֹאָה ועל פֶּרסונות אחרות, בפעם הבאה, ואילו עתה למציאות הדֶקדנטית, הקסומה הזאת. הימים האטלנטיים הללו התמצו לבסוף ביום מסוים, שתימצת את כל המסע העצל־הנמרץ שלי. זה היה היום שעשיתי במחיצתו של ידיד יקר, פראנסישקו קוסטה רייס, לאחר שהגעתי אל עירו ליריה, שעל אם הדרך בערך בין פורטו לליסבון.

בעלי הזיכרון שבין קוראי, וכן גם קוראי “ידיעות אחרונות” ו“מאזניים” וצופי הטלוויזיה מלפני כשנתיים, זוכרים יפה מיהו פראנסישקו קוסטה רייס: מורה לגיאולוגיה בעיר־שדה פורטוגלית שהזדהות מופלאה עם העם היהודי הביאה אותו ללימוד עברית עשירה ומדויקת, שבכמוה לא נתקלתי אצל שום אדם אחר שהחל ללמוד את השפה בבגרותו. פראנסישקו תירגם לעברית משירת קאמואנס ומשירת פסואה (וכן גם משוררים פורטוגליים אחרים, דוגמה גרה ז’ונקיירו, גם הוא איש פורטו).

ידידותנו החלה במכתבו אלי בעקבות רשימה שכתבתי על אודות פסואה. על כל זאת כתבתי כבר במדור זה בשעתו, עם ביקורו בארץ בקיץ אשתקד, בלוויית רעייתו מריה אונדינה. המשורר יעקב אורלנד הוא ש“גילה” את פראנסישקו ודאג להזמינו לארץ, וכן גם לפרסם את תרגומיו במוסף לספרות של “ידיעות”. תרגומים נוספים משלו התפרסמו בחוברת “מאזניים” שהוקדשה לפסואה. זה כבר מתבקשת הוצאת ספר תרגומיו של פראנסישקו לשירי פסואה, ואפשר שאמנם יסתייע הדבר בקרוב, הודות למאמציה של שגרירתנו רבת־הפעלים בליסבון, קולֶט אביטל.

אבל נשוב לליריה. פראנסישקו תיכן לי תוכנית ביקורים שאמורה היתה להובילני במשך יום ארוך אחד, שעל דרך ההלצה כינה אותו בהתכתבותנו המוקדמת, “יום היסטורי”, על פני הדתות של פורטוגל וההיסטוריה העשירה שלה.

ליריה הקטנה והחביבה למראה – אמנם יש להעיר שז’ואנה, בתו הצעירה של פראנסישקו התלוננה קשות על הפרובינציאליות שלה – היא נקודת־מוצא אידיאלית לטיול היסטורי שכזה, שהרי היא נתונה במרכזו המדויק של המחוז, ובמרחקים קצרים ממנה מצויים כמה מאתריה המושכים ביותר של פורטוגל, ובייחוד המדובר בפטימה, זה מוקד הצליינות הנוצרית המפורסם בעולם כולו.

אכן, “יום היסטורי” אף מעבר להלצה, שהרי אפילו בכביש שבתוך יער אורנים עלה זכרה של ההיסטוריה והשירה הפורטוגלית: פראנסישקו, המכיר את ארצו לפני־ולפנים, הצביע לעבר האורנים והזכיר את המלך דיניס שבמאה השלוש עשרה ציווה לשתול אותם, כדי ליצור את העצים שישמשו לבניית האוניות העתידות לגלות את העולם. צאצאי האורנים הללו עודם עומדים, וזכר המלך דיניס אומר גם לי משהו, שהרי זכור לי יפה השיר שהקדיש פסואה למלך זה, השיר על המלך־המשורר “הכותב בלילה שירים לידיד”.

הדת, יסוד־התרבות, היתה חוט השני הסמוי שלאורכו התקדמנו. ההתחלה היתה בעיירה תומר. שם, ברחוב היהודים העתיק, עומד בית הכנסת מן המאה החמש־עשרה, אל־נכון הקדום ביותר בפורטוגל, ובו משוכן היום מוזיאון לתולדות יהדות פורטוגל על שם אברהם זַכּוּת. מהנדס פולני־יהודי, שהתגלגל לפורטוגל בשנות העשרים, שמואל שווארץ, גאל את האתר משיממונו, רכש אותו מבעליו הקודמים ובהוראתו החלה עבודת השיקום הנמשכת עד היום. הכוונה להפוך את המקום למוזיאון המרכזי לתולדות יהודי פורטוגל. בינתיים עודנו מקום צנוע מאוד, ואולי על כן גם נעים כל כך.

שומר בית הכנסת, בן אחת משתי המשפחות היהודיות החיות בתומר, מר לואיס וסקו, הוביל אותנו על פני המוזיאון, הראה את אבניהן של מצבות קברים עם כתובות עבריות שהובאו הנה מפורטו (המאה הט"ו), ומליסבון (המאה הי"ג) וכיו"ב. על אחד הקירות במוזיאון הקטן יש תחריט המתאר את בית הכנסת של יהודי פורטוגל באמסטרדם. זהו בית הכנסת שבו ביקש לפני שנים אחדות מריו סוארש מחילה מן העם היהודי בשם אבותיו שרדפו את אבותינו.

משם נסענו, בעודנו בעיר תומר, למנזר אבירי ההיכל, הוא “קונונטו דה קריסטו” המפואר, שראשיתו במאה הי"ב, אך בעיקרו הוא מופת הארכיטקטורה המנואלינית, האופיינית לפורטוגל של תור הזהב, זה תור מלכותו של מנואל שבימיו (המאה הט"ו) יצא וסקו דה גמה לכבוש את הודו למען פורטוגל, וכן גם התגלתה ברזיל ונכבשה לכתר הפורטוגלי. שעה ארוכה אנו מתעכבים לפני החלון הבארוקי הענק המקושט להפליא בסמלי מלוכה, דרקונים וצלבים, הקרוי “חלון הגילויים”.

משם לפטימה, זה הכפר הקטן שבו התגלתה הבתולה מרים לשלושה רועים קטנים, בשנת 1917, ומאז היה הכפר לאתר עצום של פולחן. בכיכר הראשית עומדת עוד הבימה האדירה שעליה ערך כאן זה לא כבר האפיפיור מיסה בביקורו השני השנה. אני מתבונן בכמה בעלי מומים המובאים למקום, ובנערה יפהפייה ההולכת על ברכיה את כל המרחק הגדול עד פסלה של הבתולה שבבית־התפילה הקטן למרגלות הבימה האפיפיורית. פראנסישקו מספר לי שאחת הרועות הקטנות שאליה התגלתה הבתולה מפטימה לפני למעלה משבעים שנה עודנה בחיים, והיא נזירה בעיר קוימברה.

משם לעיר בטליה, למנזר הגדול שאינו אלא היכל להיסטוריה הפורטוגלית, ההיסטוריה המפוארת שהיא מעין דת חילונית בשביל הפורטוגלים. בטליה – “הקרב” – קרויה על שמו של קרב אלג’ובארוטה שהתחולל בסמוך לו. ברחבה שלפני המבנה עומד פסלו האדיר של מפקד הצבא הפורטוגלי באותו קרב, נון אלווארס פריירה, שניצח למען מלכו ז’ואו הראשון את חואן מקסטיליה. המלך ז’ואו נדר נדר להקים את הבית אם יגבר בקרב הזה על הספרדים שעלו במספרם הרבה מעבר לצבא הפורטוגלי.

הקרב, ב־15 באוגוסט 1385, היה במידה רבה התאריך המכריע בתולדותיה המוקדמות של פורטוגל, וסימן את עצמאותה מעול הספרדים למשך השנים המעצבות. לימים עוד תיפול המלכות הקטנה פעמים אחדות לידו של השכן הגדול והעז, אך בקרב אלג’ובארוטה נקבעו כביכול ייחודה ותחושתה הלאומית. ואמנם בבית־התפילה שבתוך הכנסייה עומדים קבריהם של המלכים־המייסדים: כאן מצבת־הקבר המפוארת של המלך ז’ואו הראשון (מת ב־1434) ורעייתו פליפה מלאנקסטר, בתו של ג’ון איש גונט, הזכור יפה לקוראי “ריצ’ארד השני” של שקספיר. פליפה עצמה, סמל הברית הקדומה בין אנגליה לפורטוגל, היא גיבורת אחד משירי “הבשורה” של פסוֹאָה.

רק לאתר האחרון שבתוכניתו של פראנסישקו לא הגענו בעוד מועד. לאכזבתו הרבה של מארחי־מדריכי היה המנזר המפורסם בעיר אלקובסה סגור כבר בבואנו שמה, וכך נמנע ממני מראה קברותיהם של שני האוהבים המלכותיים, אינֶס דה קסטרו ופדרו הראשון, בני המאה הארבע־עשרה, גיבורי פרשת האהבה הטרגית המפורסמת בהיסטוריה ובספרות הפורטוגלית. פרשת אינס דה קסטרו עוררה גם את דמיונו של יעקב אורלנד, שחיבר עליה המחזה.

רק מבחוץ יכולתי להתבונן במבנה הענק של אלקובסה, בעוד פראנסישקו ממאן להינחם על ההחמצה הזאת, ומקלל את בני־עמו על עצלותם, המוכחת מאי־נכונותם לשמור על שערי המנזר פתוחים עד שעה מאוחרת יותר.

ארוחה בקרב משפחת קוסטה רייס (“חוף מלכים”), על כוסות יין “ויניו ורדה” הצעיר, המעורר, חתמה את “היום ההיסטורי” הפורטוגלי הזה שלי. פראנסישקו התעקש אחר כך לטעון שמשפחתו, לרבות בנותיו החמודות, שעצם צלילי שמותיהן, מריה גבריאלי וז’ואנה איסבל, הם לדידי המשך לשמות המלכים והמלכות ששמעתי במשך היום, היא משפחה פורטוגלית טיפוסית לגמרי. ייתכן, אך אם כן הדבר, אשרי העם שאלה משפחותיו הטיפוסיות.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!