דברי ימי מנזר, מאת ז’וזה סאראמאגו, מפורטוגלית מרים טבעון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1990, 292 עמודים

בכל ספר המספר את תולדות פורטוגל יוזכר הנדר שנדר המלך ז’וּאוּ החמישי, שמלך בן השנים 1706 ל־1750, להקים מנזר גדול בעיר מאפרה, אם האל ישלח לו צאצא זכר. ואמנם, בשנת 1717 הוחל בהקמתו של המנזר הענק, דמוי הארמון, שהקמתו נתמשכה שמונה־עשרה שנה והיא בלעה חלק גדול מן האוצרות שהגיעו אל המלך ממושבותיו בברזיל. עד היום אפשר לצפות במנזר הזה, מעין וֶרסאי הפורטוגלית, ולהתפעל מגדולתו של ז’ואו החמישי שהיה בכלל מעין לואי הארבעה־עשר של פורטוגל. ספר ההיסטוריה הקטן המשמש אותי ברגע זה (“תולדות ספרד ופורטוגל” מאת ויליאם אטקינסון, פנגוין בוקס 1960), טוען אפילו ש“אילו נענה עמו של המלך ומילא את התוכנית המלכותית זו היתה יכולה להיות אחת מתקופותיו הגדולות ביותר של העם הזה”. אלא שהעם לא היה ראוי למלך הגדול הזה, מטעים ההיסטוריון אטקינסון, וממשיך למנות את מפעלותיו העצומים שהקמת מנזר מאפרה הוא אחד המונומנטליים שבהם.

ז’וזה סאראמאגו, ששזר סביב פרשת הקמתו של המנזר את הרומאן ההיסטורי הרואה עתה אור בעברית, אינו מתפעל כל־עיקר מן המלך ז’ואו החמישי וממפעלותיו הכבירים. שוב ושוב הוא מטעים, באמצעות תיאורים פלסטיים מאוד, שהקמת המנזר היתה מעשה הבל מטורף. יתר על כן: לא המלך “הקים” את המנזר הגדול במאפרה, אלא הקימוהו בני־עמו – אלה שלא היו ראויים למלך הגדול, בנוסחתו הקלישאית עד אבסורד של ההיסטוריון – בני העם הפורטוגלי המרוד, האומלל, הרעב והנרפה. היו אלה הם שסחבו על גבם את האבנים האדירות, היו אלה הם שסיתתו את האבנים שהיום הן שריד לגדולתו המונומנטלית של המלך. הם שנמחצו תחת הגלגלים, הם שזבו דם כדי לעמוד בלוח־הזמנים, כשהמלך דוחק לזרז את הבנייה, ואף אינו מטריח עצמו להתבונן במבנה ש“הקים” עד ליום חנוכתו שבטרם סיום, יום החנוכה שתיאורו תופס את אחד העמודים האחרונים של הרומאן הגדול הזה. הנסיכה, שלקראת הולדתה נדר המלך את נדרו, אף לא ראתה מעולם את המנזר שנועד לפאר את שמה לעולם ועד.

על הדעת עולה כאן שירו הדידאקטי של ברכט, על אודות אותם הפרעונים ש“הקימו” את הפירמידות. לא הם, מלמד ברכט את הילד השואל, הם מקימיהם האמיתיים של המבנים האדירים: אלה הוקמו בזיעתם של בני העם המשועבדים, ומי יודע כמה מיתות משונות וכמה תלאות נוראות נבלעו לתוך הבנייה המונומנטלית הזאת שנועדה – והצליחה – להציל למען הדורות הבאים את שמו של איזה פרעה. האסוציאציה לברכט עולה כאן מעצמה גם מפני שז’וזה סאראמאגו, המהולל בסופרי פורטוגל המודרנית, הוא קומוניסט ותיק ומוצהר, חבר המפלגה הקומוניסטית הפורטוגלית, והמסר של הרומאן “דברי ימי מנזר” נובע מתוך הזדהותו – אגב, הזדהות אותנטית הרבה יותר מזו של ברכט – עם המוני העם הפורטוגלי, אותם כפריים עניים שמתוכם הוא עצמו יצא, כל אלה שנשאו על גבם את גדולתה הקדומה של פורטוגל, אותה גדולה אימפריאלית שלא סייעה להם עצמם במאומה, והם נשארו בני־העם העני ביותר בכל אירופה המערבית.

תיאור העוני של המוני אזור אלֶנטָז’וּ, האזור בדרומה של פורטוגל שממנו בא סאראמאגו (בעמ' 79 בספר שלפנינו מוזכר “המולאטי הזה מקאפאריקה… וכינויו סאראמאגו ולך תדע מי יהיו צאצאיו”) הקדיש הסופר את הרומאן הגדול הראשון שלו שהופיע בשנת 1980 ופתח את הקריירה הבוגרת שלו כמחבר־רומאנים – קודם הוא נודע בעיקר כמשורר וכעיתונאי ומחבר ספרי־מסע – ושמו “מוקם מן האדמה”. תיאור זה של חיי העניים והתקוממותם ההירואית נגד השעבוד והעריצות – הרקע הוא תקופת סאלאזר – יכול היה להיות מופע של ריאליזם סוציאליסטי לפי נוסחה סובייטית צרופה כמעט, אלמלא סגנונו של סאראמאגו המפקיע את הרומאן הזה כליל מכל סטריאוטיפיות, ואף עושה את רישומה הברור של האידיאולוגיה לקוסם ומפתה, עד שנדמה כאילו נהפכת האידיאולוגיה הזאת למוסיקה: משל למוצארט (ושמא מוטב: דומניקו סקארלאטי) המלחין מוסיקה למסה מאת קארל מארקס! אכן, אותה דרך כתיבה בארוקית, רבת־פיתוחים, פעמים אירונים ורוננת ופעמים מקוננת ומתעלה לקרשנדו טראגי, היא שמייחדת את סאראמאגו בכל כתיבתו, היא הסגולה העושה את “דברי ימי מנזר” לרומאן נפלא, מעבר למסר הסוציאלי שלו.

המסר הזה נמסר כיום במחקרים היסטוריים הנכתבים בידי אנשי האסכולה החדשה (או הכמעט חדשה), בעיקר הצרפתית, המדגישים את חלקו של העם הפשוט בעשיית ההיסטוריה, ומעדיפים את תיאור חיי היום־יום בכפרים ובעיירות של אירופה הישנה על פני העלאה על נס של גדולת המלכים ומפעלותיהם. אבל סאראמאגו, אף שהוא פועל כמו בעצה אחת, ומתוך מקורות אידיאולוגים דומים, עם ההיסטוריונים החדשים (או כמעט) הללו, הוא אמן לשוני־מוסיקלי בראש־וראשונה.

אולם סאראמאגו לא היה פורטוגלי בכל רמ"ח אבריו אלמלא נלחם רק את מלחמתם של בני העם הקטנים, שההיסטוריה המונומנטלית נוטה (נטתה) לשכוח אותם, אלמלא אהב גם את תפארת העבר, מה שכולל גם את ההיסטוריה האימפריאלית של ארצו. ספק אם יש עוד ספרות המאוהבת כל כך בהיסטוריה של ארצה כמו הספרות הפורטוגלית. גדול יוצריה המודרניים, פרננדו פסואה החמקמק, רב־הפעלים, ידוע בארצו בעיקר בזכות אוסף השירים “הבשורה” (היחיד שהופיע בימי חייו) המתארים, ברוב רגש לאומי, את מלכיה של פורטוגל ואת הישגיהם.

אחד מפרקי הרומאן שלפנינו נפתח בציטטה ארוכה (בעצם של כל השיר, המוסווה כפרוזה) של אחד משירי “הבשורה”. מרים טבעון, כדרכה, מיטיבה לתרגם: “על כיסאו הרם, מוקף זוהר כוכבים, עוטה אדרת לילה ובדידות, ולרגליו הים החדש והעידנים המתים, ישב הנסיך דון אנריקה, הקיסר היחיד שכדור הארץ באמת בידיו, כדבר הלל שקשר לו משורר שבינתיים לא נולד…” (עמ' 186). זהו השיר לכבוד הנסיך אנריקה המכונה “הספן”, מייסד האימפריה הפורטוגלית. גם סאראמאגו המארקסיסט מאוהב, זה ניכר בעליל, בהיסטוריה האימפריאלית הססגונית של ארצו, בגדולי מלכיה ובגדולי משורריה־מהלליה (מלבד ההתייחסות הסמויה לפסואה ־ שסאראמאגו הקדיש לחייו רומאן בפני עצמו­ ושמו “שנת מותו של ריקארדו ריש” – מצויות ב“דברי ימי מנזר” גם התיחסויות אחדות לקאמואנש ולאפוס הלאומי שכתב, “אוֹס לוסיאדאס”).

לז’אנר הרומאן ההיסטורי יש משיכה מיוחדת לסופרי פורטוגל היכולים להתרפק על תפארת העבר. מובן שלסאראמאגו המארקסיסט יש בעיה עם העבר הזה, ואולי טבעי שהוא בחר בתקופה שבה הועם זהב תפארתה של האימפריה הפורטוגלית: המאה השמונה־עשרה היא כבר תקופת ירידה והתנשלות מעושר העבר. זו גם תקופת מעבר מהרבה בחינות אחרות, לא רק פורטוגלית אלא גם אירופית כללית. בארץ הנידחת, שבה גובר כל הזמן שלטון הכנסייה והכמורה, קשה במיוחד הולדתו של העידן המודרני, בואו של המדע החדש והתפיסות החדשות, האתאיסטיות. כאן נתקלים הישן והחדש בהתנגשות חזיתית. התנגשות זו מוארת ברומאן על ידי תיאור בניית המכונה המעופפת, ה“פאסארולה”, פרי תכנונו של הכומר האב ברתולאומו לורנסו אי גוזמאו (דמות היסטורית), מחלוצי התעופה. הכומר נוסע לארץ החירות הרעיונית, להולנד, לקנות שם דעת חדשה, ואילו בארצו נערכות עדיין שריפות של כופרים ומכשפים.

הציר הזה של הרומאן, מפגש הישן והחדש, מומחש ביתר שאת בדמותו של הגיבור הראשי, אפשר לומר, של “דברי ימי מנזר”: החייל באלתאזאר שאיבד את ידו השמאלית במלחמה, והוא הבונה, לפי תכנונו של הכומר, את המכונה המעופפת שלו. הוא האיש הפשוט, בן העם, בן העיר מאפרה (בקטע האחרון של הרומאן מועלה באלתאזר על מוקד!). סביב באלתאזר נארגת גם עלילת־האהבה של הספר.

העלילה המרכזית הזאת של הספר, וכן גם העלאת התמונות הזעירות הרבות עד שנוצר מעין גובלן היסטורי מרהיב, מזכירה מאוד את הרומאן הגדול של מרגריט יורסנאר “היצירה בשחור” (תרגום עברי אביטל ענבר, ספריית פועלים וזמורה ביתן), כשמוטו מדברי הסופרת הבלגית ניצב בראש הרומאן של סאראמאגו ומעצים את האנאלוגיה. אמנם זנון, גיבור “היצירה בשחור”, מתפצל אצל סאראמאגו לשניים: לבאלתאזר ולכומר בעל הרעיונות החריגים, הכופר בשילוש הקדוש ומתכנן מכונות תעופה. אך שתי היצירות מעלות אווירה היסטורית, וזה חשוב יותר מאשר תיאורן של דמויות, מציירות תמונת נוף נרחבת ועזת צבעים, ואף משכנעת באותנטיות שלה. שתיהן עוסקות, מעל לכל, בתקופות מעבר (המאה השש־עשרה אצל יורסנאר), כשההתנגשות בין העולמות הנפגשים היא בעצם ההתרחשות המרכזית של הרומאנים. ועם זאת אין אלה ספרים היסטוריים־ארכיאולוגים: בדקות רבה מועבר הסוב־קונטקסט המקשר את אירועי המאות הקודמות הללו להלכי־רוח בעולמנו זה, והדבר נכון בפרט באנאלוגיה הדקה העולה כל הזמן בין פורטוגל של היום לפורטוגל הגבולית, המדמדמת, המוארת ב“דברי ימי מנזר”.

ספרו של סאראמאגו תובע קריאה אטית מאוד, ואף קריאה שאינה קלה כל עיקר. סגנונות הטרוגניים מורכבים מאוד, גבהי רגיסטרים שונים ומשונים מצטרפים למרקם סבוך מאוד ופעמים קשה לפענוח. הפרוזה הזאת דומה יותר מכל לשירה, למסכת אפית־דראמטית. תערובת הסלנג והשגב היא סימן ההיכר של סאראמאגו, וב“דברי ימי מנזר” הוא מפליא בתערובת זו יותר מכל ספר אחר שלו (או מן השניים האחרים, הנזכרים לעיל, המוכרים לי). יש להוקיר את עבודתה המצוינת, המסורה, של המתרגמת המחוננת שהיא מרים טבעון, שעמדה כאן בפני האתגר הגדול ביותר שלה עד כה, כמדומני. פה ושם יש צרימות קטנות (הסלנג העברי הוא כל כך נחות!), אך הנימה המתמשכת משכנעת ביותר, וכך גם הדיוק, באורח כללי (לא השוויתי מלה במלה, רק במקומות “קשים” אחדים). ייתכן שהיה מקום להערות הסבר רבות יותר, בהתחשב ברקע המוכר אך מעט לקורא הישראלי, אך בסיכומו של דבר זו יצירה המדברת בעד עצמה, בפוליפוניה מסחררת.