רקע
יורם ברונובסקי
אימי החולשה הגרמנית

4.5.90

היסטוריון הלאומיות הפלשתינית, יהושע פורת, יוצא במאמר מלומד (“הארץ”, 9.4) נגד “אותה סיסמה יפה של זכות העמים להגדרה עצמית, שהיא כביכול התוכן הראשי של הצייטגייסט השורר עתה בעולמנו”. הוא מציע לא להתפעל יתר על המידה ממאבקיהם של הליטאים, הפולנים, ושאר העמים הקטנים המקימים עכשיו מהומה רבה כל־כך, והוא ממליץ בהיגיון ברזל (אמנם ברזל חלוד במקצת), “לייחל שגורבצ’וב יראה ברכה בפועלו וישמור על אחדות עמיה וארצותיה (של בריה"מ)”. שהרי ברית־המועצות, כולל כל מה שמכנה ההיסטוריון “עמיה וארצותיה” (ליטא, אך שמא גם פולין, ואפילו הונגריה?), היא הכוח היחיד המסוגל להתייצב נגד גרמניה המאוחדת ולהבטיח בכך את מאזן הכוחות באירופה. את מאמרו המרתק מסיים יהושע פורת בקריאה־תפילה שצפונים בה הדים מונרכיסטים אימפריאליסטיים, כיאה וכנאה: “ינצור האל את ברית־המועצות”! (זהו גם שם מאמרו).

אני מסכים בהחלט שבעניינים חובקי־עולם אלה הדבר המועיל ביותר שכולנו יכולים לעשות הוא להתפלל. עכשיו, השאלה שנקרתה לי במהלך קריאת מאמרו של הפרופ' פורת ופרצה בעליל לאחר התפילה הנרגשת שלו לשלומה של מנהיגת העמים, בריה“מ, ושמשם, גורבצ’וב: למה שלא יתפלל הפרופסור להפרת המזימה של איחוד גרמניה? האם זאת לא תפילה טבעית יותר, מיידית יותר? הלא היענותו של האל לתפילה זו – והכל־יכול ודאי שמסוגל למנוע את איחוד גרמניה, לפחות כפי שהוא מסוגל למנוע את התפוררותה של בריה”מ – עשויה להבטיח לעולם את שמירת מאזן הכוחות, כך שבעיית הפרתו של המאזן לא תטריד עוד את הפרופ' פורת ורבים אחרים במערב, המתפללים ממש כמוהו לשמירתה של ברית־המועצות במצבה הנוכחי, לפחות הנוכחי – ובעצם, המצב מלפני כמה עשורים – תוך התעלמות מכל מיני מהומות של עמים זוטרים. (אגב, גם רבים ברפובליקה הרוסית של בריה"מ מתפללים לכך, נושאים תפילה לאל שיחזיר אותם לימים שמצב זה היה קיים בעליל, ובכל כל איום עליו, והיתה יד שדאגה לכך היטב, ידו של אבי העמים האותנטי שאצלו לא היו כל מיני ליטאים שוליים מעזים להקים מהומות שוליות).

*

אכן, מאמרו של יהושע פורת גרם לי לתהות על המצב המעניין הזה של התגובה (כולל חוסר התגובה) היהודית לתהליך איחוד גרמניה. מה גם שחוסר התגובה הזה, ויותר מזה, ברכה והתלהבות לנוכח האיחוד, הם חזון נפרץ זה חודשים רבים. כיצד קורה שדווקא היהודים הם המגיבים הנלהבים ביותר על האיחוד הזה, ונדמה שלא עלה על דעתו של אף אחד מהם (ככל הידוע לי) להתפלל למען הפרתה של האחדות הקמה ומתחוללת. שמא נאמר שהיהודים הם עם פרגמטי, ואין דרכם להתווכח עם מה שאין לשנותו, או לנסות להפיר את מה שכבר קם והיה. טענה כזאת מפוקפקת מכמה בחינות, וגם אינה מבטלת את התהייה על כך ששום ויכוח של ממש על הנושא הזה לא עלה בישראל או גם ביהדות האמריקאית, לדוגמה. והרי גם עמים אחרים עומדים לנוכח המציאות הקמה ומתממשת, ובכל זאת יש בקרבם כל מיני קולות, קולות תפילה וקולות פחד וקולות פולמוס, למצער. למשל, הדעות הסבוכות בשאלת התגובה לאיחוד גרמניה בקרב צמרת השלטון הסובייטית: גורבצ’וב, שבוודאי היה סומך ידיו על טיעוניו של יהושע פורת, מצביע על אי־נמנעותה של האחדות ועל כך שכל ניסיון מצדה של בריה"מ, למשל, למנוע את האיחוד הזה נידון מראש לכישלון ואין טעם להידרש לו (עמדה שאינה מנבאת טובות לתורת מאזן הכוחות שהעלה הפרופ' פורת בדומה לרבים אחרים במערב).

אבל ליגצ’וב, יריבו (לפי ההגדרה העיתונאית הקלישאית) של גורבצ’וב, פירסם זה לא כבר מאמר ב“פראוודה” היוצא חוצץ נגד העמדה רפוית־הידיים של גורבצ’וב בשאלת גרמניה וקורא לנסות להפיר את התהליך או לפחות לשים מקלות בגלגליו. לכאורה, טוען ליגצ’וב, לבריה"מ יש עדיין אפשרות לעשות משהו, לומר את דברו לפחות, בשאלת גרמניה, שאלה הנוגעת לחייה ולמעמדה בצורה עמוקה הרבה יותר ממה שמצטייר ממאמרו של פורת. ודאי שאפשר לפרש את עמדת ליגצ’וב כפרק של מאבקו בדרכו של גורבצ’וב ולא לייחס לה משמעות לגופו של עניין. אבל היא סימן, ואיזה סימן, של אי־קבלת הדין, של ניסיון להפיר את התמונה האוטופית של האיחוד הגרמני, תמונה שהקנצלר קוהל הצליח להפיץ במחוזות מסוימים.

אבל דומני שהתמונה הזאת מקובלת כיום על היהודים בלבד, ורק על־ידם היא מתקבלת בברכה. ודווקא, מעניין עוד יותר, היא מתקבלת בברכה על־ידי ההיסטוריונים שלנו, וחוקרי תולדות גרמניה בפרט. במאמר שנדפס ב“ידיעות־אחרונות” כבר לפני חודשים אחדים טען אחד מחוקרי גרמניה הבכירים שלנו, הפרופ' משה צימרמן, שטועים אלה החושבים שחלוקת גרמניה על־ידי בעלות־הברית אחרי ניצחונן היתה בבחינת עונש לגרמנים. הכוונה, טוען צימרמן, לא היתה כלל להעניש. ומה פירושה של החלשתה של ישות מדינית, החלשה כה קיצונית עד שיובטח שלא תוכל הישות הזאת לחזור לכוחה הקודם, מה פירושה אם לא עונש בשביל ישות כזאת? מובן שלהצבעה על טעויות כביכול שכאלה צירף המלומד (מחברו של ספר על וילהלם מאר, אבי המושג אנטישמיות) דברי התלהבות לנוכח גרמניה המתאחדת, שלישראל (הוסיף) ודאי שאין מה לחשוש מפניה (למה ודאי? האם ישראל לא מתכוונת להישאר על כדור־הארץ בשנים הבאות?). על כל פנים, הפרופ' צימרמן אינו חושש, והוא חזר על עמדתו הנלהבת כמה פעמים, גם בשידור רדיו (שקראתי רק דיווח עיתונאי עליו), שם הצטרפה אליו (בהסכמה, לפי הדיווח), היסטוריונית ירושלמית אחרת, חדוה בן־ישראל. אכן, ההיסטוריונים שלנו אנשים פרגמטיים הם, בניגוד למה שמלעיזים עליהם.

מעניין למצוא את הסיבות ל“הסכמה” היהודית, לברכת־הדרך הזאת שנותנים היהודים לגרמניה המאוחדת היוצאת לדרך שאחריתה אינה קלה כל־כך לחיזוי. מה נותן בידיהם של ההיסטוריונים שלנו את הערובות שהאוטופיה שקוהל שוקד לטפחה היא שתקום? ספק אם נותן אותה העיון בהיסטוריה הגרמנית, ודווקא בהיסטוריה של רעיונות האיחוד, במיוחד הרעיונות בני המאה התשע־עשרה. וכאן אני נזכר על כורחי במסכת תגובות ישראליות האנלוגית, כמדומני, לתגובות על איחוד גרמניה, ככל שמדובר לכאורה בשני נושאים שונים: הנה כי כן, רק בישראל ובגרמניה אפשר (היה?) להיתקל במגמה רעיונית של אנשי־רוח או אינטלקטואלים הרואה בנאציזם נטע זר, תאונה קשה אך לא הכרחית, בתולדות גרמניה. האם לגמרי מקרית היא העובדה שמתוך שלל ספרי “גל היטלר” הגרמני זכה להתפרסם אצלנו (וזכה לתגובות אוהדות מאוד) דווקא ספרו של סבסטיאן הפנר, שם מוצג היטלר כאיש לא־גרמני במהותו, כזר שפלש לגרמניה, ניצל את תומתה ואת חולשתה ואנס אותה אונס גס כל־כך? התיזה עוררה התנגדות בגרמניה (למשל במאמר פולמוסי של גוֹלוֹ מאן על ספרו של הפנר), אבל גם לחיזוק ניכר בשנים האחרונות, בעת “מריבת ההיסטוריונים”. אצלנו יכול היה להישמע בשנים האחרונות הללו קול לא־אחד המצביע על היטלר כעל תאונה, ודאי לא תוצר של ההיסטוריה הגרמנית (“זה יכול לקרות בכל מקום”) – הרי הוא היה אוסטרי.

אי־אפשר להיכנס כאן לדיון כלשהו בבעיה סבוכה להפליא זו, אבל עד כמה היה הנאציזם – ועד כמה היתה דווקא האוסטריות של היטלר טבעית בעניין זה – תוצר של ההיסטוריה הגרמנית, זה יכול להתברר דווקא מן העיון במסכת רעיונות האיחוד הגרמני. הנאציזם ירש, באורח טבעי כל־כך, את שלל רעיונות האיחוד והאחדות של הפרלמנט של פרנקפורט, זה התוצר של “אביב העמים” האירופי של שנת 1848. בפרלמנט הזה נוצר המסד של האחדות הגרמנית, שם נגול הוויכוח על “גרמניה הגדולה” מול “גרמניה הקטנה”, שם נוצקה הסיסמה “אחדות, חירות ועוצמה”, שעד מהרה התקצרה ל“אחדות ועוצמה” (“איינהייט אונד מאכט”) כי התיבה “חירות” נמצאה מיותרת ומטעה. כל זה ידוע יפה להיסטוריוני גרמניה, וּודאי ידוע להם שגם את המושג “פולקסדויטש” לא המציאו הנאצים, שהיה זה הרעיון של הפרלמנט הפרנקפורטי שכל דובר גרמנית, כל שחש בזיקה לארץ־האבות הגרמנית, יהיה שותף למפעל האחדות הגרמנית (הפרלמנט הציע שלגרמנים היושבים בפאריס תהיה נציגות בפרלמנט הכלל־גרמני). בתוך מסכת רעיונות האחדות הגרמנית נולד רעיון העם הגרמני, כמעין עם־עולם שנציגות לו בכל מקום, ושם גם נולד הרעיון של מלכות עולם גרמנית. אבל הדברים ארוכים ומוכרים (אם גם, אולי, לא מספיק יפה).

עכשיו, כאשר כה ברורים הם הסימנים שחזונו של הדחף לאחדות, מן הפרלמנט הפרנקפורטי ועד היטלר, כולל היטלר, יתגשם, ואם גם בדרכי שלום, לא כל העמים עומדים מול הסיכוי הזה וסופקים1 לו כפיים, אבל היהודים כן. אינני מעז, למען האמת, לפתח את כל ההשערות שלי לסיבתה הפסיכולוגית של השמחה הזאת, אומר רק זאת: מעטים מאוד, מחוץ ליהודים, אם בכלל, שותפים לה, וההתלהבות לנוכח אחדות גרמניה, שברגע מסוים היתה כללית למדי ואחזה גם בארצות הברית (עם נפילת חומת ברלין), הולכת ופוחתת ככל שהאיחוד הזה קורם עור וגידים. לא אזכיר את המדינות האירופיות “השוליות” (הולנד, בלגיה), שם החרדה מפני האחדות הקמה מגיעה פה ושם לממדי פאניקה, והוא הדין בעם “שוּלי” אחר, הפולנים. אבל החרדה אוחזת יותר ויותר גם בצרפתים, שזמן רב כל כך דובר על האחווה הגדולה החדשה שבין שני האויבים ההיסטוריים שיש להם עכשיו יחידות־צבא משותפות. מחשבה נוספת שמוטב לא לסיימה: מה יהיה כאשר, וכו'. מישהו העלה אפילו תיאוריה מעניינת, שלפיה מופנית החרדה הצרפתית נגד ה“זרים” (ערבים וכושים בעיקר), שלבשה באחרונה ממדים מופרזים לכאורה, לשמש כעין כסות לחרדה מפני הגרמנים. על יחסה של אנגליה לאיחוד הגרמני אין צורך להכביר מלים.

ומה שחשוב אולי יותר מכל, ומה שיעודד רבים מאתנו (אם גם לא את הפרופ' צימרמן ועמיתיו, אולי), הוא הפולמוס הגואה בגרמניה עצמה, שכשם שהיתה שטופה בהתלהבות של איחוד רק לפני חודשיים, כך נדמה שהיא נשטפת עכשיו – האם עודנה הבתולה העומדת להיאנס? – בחרדות קשות מכל הכיוונים. האינטלקטואלים הם כמובן הראשונים להזדעק, כיאה וכנאה, וגינתר גראס כבר אינו עומד כמעט לבדו במערכה האנטי־אחדותית. הוגה דעות מרכזי, ירגן האברמאס, שהצטרף למוחים נגד האיחוד ומגמותיו, הירבה לכתוב באחרונה על “הלאומנות של הדויטשמארק”. והבריות ברחוב המערב־גרמני גם הן מודאגות יותר ממה שאפשר היה לחשוב: ירידת ערך הדויטשמארק, עם האיחוד המוניטרי, בעיות של תעסוקה ודיור הגואות והולכות. לא כולם מוכנים להבין שלמען גדולה לאומית אמיתית צריך לסבול.

אכן, הבעיה האמיתית היא שלמדינה המתאחדת אין יסודות יציבים באמת, אין לה מוסדות היכולים להבטיח את מה שמבטיח קוהל. אין לה, בקיצור, זהות לאומית ברורה, זהות שמעבר לדויטשמארק. הכלכלה לבדה אינה יכולה להיות יסוד ההוויה הלאומית, והרי גם כלכלה זו צפויה להחלשה עם האיחוד, קובע האברמאס, ככל שיש צורך לקבוע זאת. בקיצור: גרמניה היא מבחינות רבות, עדיין ותמיד, “האיש החולה של אירופה”, גם בשעה שהיא קמה נגד עינינו בכל עוצמתה.

אין דוגמה טובה יותר מגרמניה זו לטענה הפרדוקסלית לכאורה, שעוצמה היא לעתים ביטוי של חולשה. החולשות המהותיות לא נעלמו במדינה המערב־גרמנית, ואיחודה עם המזרח מחליש את גרמניה מבחינה מוסדית ו“זהותית” עוד יותר. הגדרת הלאומיות הגרמנית עודנה מורשת ה“פולקיזם”, מורשת הפרלמנט הפרנקפורטי ומה שאחריו. לחולשות־יסוד כאלה יש גם פתרונות גרמניים – ולא רק גרמניים – מסורתיים. אבל הס מלהזכירם, אף שרציתי לקלקל קצת את השמחה למתלהבי גרמניה החדשה, לא רציתי להלך אימים על איש. לזה ודאי יש עוד (קצת) זמן.



  1. נראה שהכוונה ל“מוחאים כפיים” החיובי ולא ל“סופקים כפיים” השלילי – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!