מעשה ברבי סנדר ור' מפי קונטרטו ור' לולב־הארוך ור' טרפון מבני עשרת השבטים, שהיו מסובין בבני “ברקס” שלהם בעירנו והיו מספרים ביציאת מצרים וחברון וירושלם כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ר' דובצ“ה בעל־הגוף ור' אברהמ”ל רבי־קושטאי וחבריהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע בעיר העתיקה…
אמר הזקן (ר' אליעזר הוא נסע ללונדון!): הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר ב“חדר” שלי יציאת ירושלים בערב־פסח בלילות, עד שדרשה בן־זומא ובן־צבי, שנאמר: למען תזכור את שנת 1920 ואת הכתובות השחורות על הקירות בעירנו בימי הבחירות וכל ימי חייך – להביא לימות נבי מוסה…
אמר רבי עקיבא: אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו בע“פ אמיתי? ור' עזמות אומר את שלו: אם הממשלה לא תרצה לא יהיה כלום והא ראיה: עברו הבחירות וכל האיומים של בני־דודנו והכל ב”ה שריר וקיים ושלום על ישראל. וההר שלנו אינו נוהג קרבן־פסח בהר־גריזים של השומרונים והתנא־דמסייע לו, כלומר המזכיר הגדול אינו מחסידי הישיבה של “שערי ירושלם” בעירנו שבה לומדים כידוע, הלכות קרבנות ומעשה בבני־דודנו שרצו פעם לעשות “פנטזיה” לרגלי הר־הכרמל ונחל קישון גרפם…
וכפי שהריחותי מן הצד – ויש לרבכם ב“ה חוש־הריח מפותח בענינים כאלה! – נעשו כל ההכנות הדרושות ל”סדר" של פסח זה כהלכתו וכבר עשו בדיקת חמץ בכל החורים והסדקים לפני יום־הששי, בדין ע“פ של השתא, ואמרו את ה”ויהי־רצון" עד גמירא. גם הצניעו אפילו את האפיקומן שלהם בעיר־העתיקה בחצרות בית־אלהינו, ומגדל־דוד נהפך כמעט ל“קמפ” של עשרת־השבטים ונטו את אהליהם מסביב עד יעבר זעם – בקצור, הכל כשר לפסח אפילו למהדרין מן המהדרין ולמיחוש לא מיבעי!
ולא עוד אלא שהביאו את כל ה“ארבעה בנים” שלהם מארבע רוחות הארץ שלנו ולמדו את כל ההגדה בעל־פה עם תרגום של עשרת־השבטים, נוסח אירלנד, ור' יהודי היה נותן סימנים לכל “עשר המכות”, מחמת שבני עשרת־השבטים מחכים בכל יום ל“חתיכת עבודה” והכינו את עצמם לתפלה “שפוך חמתך” וגם נגון חדש ל“חד־גדיא” לכבוד יום־טוב. ואולם חכמים אומרים: לא ההגדה היא העיקר אלא ה“קניידליך” כלומר כדורי־הבצק של פסח…
וכאן הבן שואל: מה נשתנה חגו של משה־רבנו השתא מזה של שתי השנים האחרונות ומה כל הטררם הגדול היה?
והתירוץ הוא: מפני “אתה בחרתנו” לבלדיה!
* * *
ר' יוסי הגלילי אומר: מנין אתה אומר שלקו בני־דודנו ה“מופתיים” שלנו בּצפת ממש כחוסיינים בירושלם? בצפת מהו אומר: מוחמד חסן, ראש־העיריה הנוכחי וידיד היהודים, נבחר בראש ומתנגדו נתגלגל ככדור לאחרונה.
ושמא סבורים אתם, רבותי, שחכמתם של היהודים היא שעמדה לו למוחמד חסן לבחירתו – אינכם אלא טועים! רק בכחה של הגימטריא של בעל־הלוחות שלי נבחר ידידנו זה בצפת, והא ראיה:
מוחמד חסן כמנין – ראגיב, וסדנא דארעא חד הוא, והכל מן השמים – מן אללאה!…
* * *
ומחמת שר יאשיהו ויגבור בלונדון שואל לא רק ארבע קושיות אלא ארבע מאות קושיות ואיבעיות חמורות על “ביתנו הלאומי” ור' אמרי אינו יודע במחלת־כבודו מה לענות, בחינת “אמרו לאלהים!”, – ע"כ אשאל אני רק קושיא אחת מאת ידידי ואהובי ר' משה קזימא לכבוד פסח:
מה נשתנה, ידיד ר' משה? שבכל השנים ובכל התזכירים והתלגרמים שלך לחבר־הלאומים אתה צועק, שאסור להכניס יהודים לארצנו מפני שהם “באלשאוויק” ר“ל ואסור לבני־דודנו לבוא בד' אמות שלהם, ועכשיו בשעת הבחירות לבלדיה עשית “יד־אחת” עם ה”באלשאוויקים" האלה והלכת שלובי זרוע ברחובות ירושלם וב“טרומבילים” שלכם עם ה“מופסיה”. מאימתי, יא חביבי, נתת להם הכשר והתרת מהם את החרם דרמ"ק שלך?…
ועוד אחת:
שמעתי כי הגשתם ערעור כנגד הבחירות של ראגיב בטענה שלא היתה רשות ליהודים להשתתף בבחירות הגויים, כשם שהם לא השתתפו בבחירות שלנו?
איני “אבוקאטו” גדול כבני עדתם ואיני יודע מה יאמרו השופטים ל“ערעור” המחוכם שלהם, ואולי ירשני־נא מר לשאל בכ"ז שאלה קטנטנה זו: למה לא באתם בערעורים אלה לפני הבחירות אלא לאחר המעשה ולאחר שהיתה לכם המפלה בקלפי? והשנית – לו היה, למשל, להיפך ואתם הייתם חלילה מנצחים בבחירות, כלום הייתם באים אז ומקשקשים בערעורים שאין להם שחר, הא?
ומחמת, שמסופק אני אם תוכל להשיב על שאלותי אלו, אנסה בעצמי להשיב, אבל לא על שאלותי אני אלא על שאלותיכם אתם, שקראתי בעתונכם הנכבד וכלי־מבטאכם “ג’אמעה אל־ערביה”:
– למה בחרו היהודִים בראגיב? לא חלילה מפני ה“קונטראטו” שלנו עמו, שהרי יכולנו להשיג מכם “קונטראטו” הרבה יותר טוב אפילו מזה שעשיתם עם ה“באלשאוויק” ועם כלי אין “חפץ” בו ואף לא מפני הגימטראיות הידועות של בעל־הלוחות שלי, אלא מפני הבדל קטן בפואיזיה ובשירה, אתם שרתם פעם: “יאהוד כלאבנא!” ואנו שרנו אחריכם במקהלה: “אנחנו לראגיב!” ומסתמא יודע הוא את הפסוק בהגדה של פסח: “ברוך שומר הבטחתו לישראל וגומר – ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”!…
ועוד קושיא: לּמה נשארו רק שני מקומות לחוסיינים? מפני שאנו הוצאנו שנים מהרשימה ונתנו גם לכם חלק בבלדיה, בקשיש!
* * *
ומכיון שאנו עוסקים בקושיות ובשאלות־ותשובות עם גדולי־הדור משלהם, אשאל שאלה קטנה גם מאת הגדול שבחבורה שלנו, מאת איש־הברזל בכבודו ובעצמו:
שמעתי כי מעלתו הסכים באספת הועד־הלאומי לחתם חתימת ג’ירו על תשעים ותשעה אחוזים מדברי החבר בן־גוריון כנגד הבחירות לעיריה. מילא, רשאי גם כבודו להגרר אחרי הדיקטטורה השמאלית שלנו כשם שר' חיים היה רשאי להתחכך אצל החבר רמז בגלוי על במת “ציון” בירושלם, זוהי בודאי מצוה שהזמן גרמא, ואולם אותי מענינת רק שאלה זעירה זו: מהו האחוז האחד מדברי בן־גוריון, שכבודו לא הסכים לחתם עליו? האם זהו שיר־היהוד “אָני לראגב!” או השירים של עתוני תל־אביב כנגד הראיס, שהועילו ממש כשיר־המעלות שלהם “רד!” כנגד המושל בשעתו?…
ומה לעשות, רבותי, ובעונותינו הרבים “דאר־היום” הוא הנותן את הטון (מבלי להיות ד"ר) בועד הלאומי וכל אחב“י נגררים אחריו ומחליטים לבחר עפ”י “משמעת לאומית”, והא ראיה:
יהודי פרסי בא אל הקלפי במגרש הרוסי ביום הראשון לבחירות והגיש לו פקיד־הממשלה הממונה על הקלפי היהודית את הפתקא הרשמית כדי לרשם בה את שמות המועמדים.
– “לא רוסה!” (לא רוצה) – אמר העג’אמי – תן לי פתקא אדומה של הועד־הלאומי! אני יהודי!!
– אבל כאן אין פתקאות אדומות! – ענה לו הפקיד.
– “שו”? (מה?) – נזעק היהודי הפרסי – אתה רוסה לעשות עמי “אוואנטאה”, שאתה נותן לי פתקא לבנה של החוסיינים, אני רוסה דוקא של הועד־הלאומי!
לשוא נסה הפקיד ושאר חברי הקלפי להסביר לו כי זוהי פתקא של הממשלה ואין לה שייכות אל פתקאות הלבנות שבידי החוסיינים, והוא באחת:
– “טאיב!” – הוא אמר לפקיד – ידביקו את הפתקא האדומה של הועד הלאומי אל הפתקא “שלכם” ונזרק את שתיהן יחד?…
ורק לאחר שהביאו לו שני יהודים פרסים ודברו עמו בלשונו של אחשורש במשך חצי שעה הסכים סו"ס לפתקא הלבנה הארורה הזו…
ועדין מתאוננים כי אין משמעת לאומית אצלנו!
ומספר לי עד ראיה, שעדותו נאמנה מאד, כי לץ אחד (לי1 מתלמידי כמובן!) הוסיף שלש אותיות בר“ת בצד אחד המועמדים הגדולים משלהם בקלפי היהודית. נתקל הקורא בהן ולא ידע את פרושן. עמדו חכמי הקלפי ובדקו עד שנפל אחד מהם על המצאה ואמר: הדבר פשוט וברור מאד – צ”ל יחיה מאה שנה…
ומי שהיה בקלפי ונכנס לאולם הרחב שבמגרש הרוסים ראה בודאי על הקיר את תמונת ה“ספינקס” (שהוכן לנשף חלוצי המזרח בפורים!), ולפניו עמד שלחן מוכן לקהל. והנה כפי שמוסר לי אחד מחברי הועדה של הקלפי, בא יהודי מזרחי אחד חבוש מצנפת שחורה מסביב לתרבושו, נשען כלו על שלחן הזה כאלו שוכב עליו, וככה נשאר ב“פוזה” זו במשך 37 רגעים – לפי השעון! –: “הספינקס” האלם רובץ לפניו והוא, כלומר היהודי אינו נע ואינו זע אל כותב ומוחק בפתקתו, מי יודע מה?
– “עבודה זרה!” – העיר חכם אחד בראותו את המחזה המוזר הזה לנגד עיניו.
* * *
לא הלכתי בשבוע זה לכולל אונגרן לקבל פני האורח הגדול והחביב ר' מזריק, נשיא טשכוסלובקיה – לא חלילה מפני שאני “ברגז” עמו או עם ר' חיים, אלא מפני שאיני אוהב לשמע את השיר “מה יפית” בארצנו ולראות איך היהודים בבתי־אונגרן מכניסים גלות בביתנו־הלאומי, כשם שאיני אוהב לראות ב“חורבה” את ביתנו־הלאומי שהוא ב“גלות” אצל המזכיר בעל־הצילנדר ואצל אגרונסקי, שגלה להונולולו…
אגב שמעתי כי המזכיר המדיני מאריך לו פאות לפני נסעו לעדן אצל התימנים…
למה אכחד? – צר לי מאד לראות רב זקן שהגיע לגבורה, שהוא נופל “כורעים ומשתחוים” לפני בשר־ודם, זכר ל“קאיסר”, אעפ"י שהנשיא עלה לגדולה לא מחמת ירושה או זכות־אבות אלא מפני כשרונותיו ומעלותיו הגדולים וראוי הוא אליבא דעלמא כולי לכבוד גדול מצדנו – כי לו נאה כי לו יאה!
כלל גדול הוא בעולמנו: עברה גוררת עברה ומצוה גוררת מצוה. בין שני הדגלים הטשכי והבריטי זכינו הפעם לראות על שערי המבצר של האגודיסטים שלנו בחזית המרכזית של אונגריה שלנו – את דגל התכול־הלבן… זוהי, כנראה, השפעת האחדות של הבחירות לבלדיה! וחושש אני שמא–מי יודע? – נזכה לשמע בקרוב מפי האגודיסטים שלנו גם את שיר “התקוה”… ואומר אני לכם, רבותי, שאילו לא בא מזריק לעירנו אלא בשביל זה – דיינו!
ואילו בקר מוריק את ירושלם ולא העבירו אותו בשדרות ראשל"צ כמו את וזירי לונדון, דיינו!
ואילו זכה לראות את בלוך ואת ה“פלטין” המפואר בת"א ולא בקר את הנתינים הטשכו־סלובקים שלו בבית־אלפא אשר בעמק – דיינו!
ואילו ראה את נתיניו בבית־הספרים הלאומי – אבל, דיינו!…
* * *
והכל שואלים מאתי קושיא חמורה זו, שאינה כתובה אפילו בהגדה ושאפילו “הד החנוך” של המורים (חוברת נפלאה ומהודרה!) שואלת על זה:
– מה ענין אגרונסקי אצל הונולולו אשר תחת הרי־חשך שם באוקינוס השקט, ומה שייך איזה עתונאי במלון־יוז לועידה חקלאית ופדגוגית?
והנה – צריך אני לומר לכם ששיך ושייך הוא מאד להונולולו מפני שני הטעמים האלה: חקלאות, מפני שבמלון־יוז מניחים הכל באומה… וחנוך, מפני שהוא “מלמד” גדול, כידוע.
והידעתם מה היה בסופה של המשלחת המסחרית האמריקאית בארצנו, שנכנסה בקולי־קולות ויצאה בחשאי כלעמת שבאה?
שמעו־נא את המעשה!
כשהגיעה המשלחת דנן לתל־אביב נכנסו לישיבה עם באי־כח המסחר, התעשיה, החקלאות והישוב העירוני שבארצנו כדי לטכס עצה עמם מה לעשות בשביל ארץ־ישראל האומללה?
קם סמילנסקי ואמר כי נכסים ודולרים אין להם שמירה אלא בפרדסים והמניח פרוטה בעיר כמניח את כספו על קרן־הצבי – ות"א תוכיח!
קם דיזנגוף, חבש את משקפיו והביט קצת לתוך הגליון אשר לפניו ובשטף לשונו ובמספרים המחכימים שלו, הוכיח באותיות ומופתים למשלחת האמריקאית, כי אסור להשקיע כספים בפרדסים מחשש של משבר ואם יתפתו לסמילנסקי ימכרו שני שקים תפוחי־זהב בחצי גרוש…
אז יקום ראש־העיריה מר בלוך־בלומנפלד והוכיח כנגד דברי הנואם הקודם כי אסור לסייע להתפתחות העירונית והעליה הרביעית וכי טובת הישוב והמפלגה, כמובן, דורשת רק – קבוצות…
ולא יכול עוד איז’מוזיק להתאפק וכיד בקיאותו הטובה עליו במסחר דבר על העצים ועל האבנים בבנין העיר והטיל חרם על הקבוצות, שהן הביאו חרבן ומשבר במלון יוז…
כששמעו מכס שולמן וחבריו מארבעה בנים שלנו מה לא לעשות בארצנו, קמו וקנו כרטיסי־נסיעה באניה הראשונה והפכו את היצול שלהם ישר ל–אמריקה. אלא, שבדרך נסיעתו הביתה, התעכב ה“פרזידנט” בחיפה והשקיע מכספו – כך אומרים – בשלש מאות אלף דולרים במרכז המסחרי לשם “ביזניס” בטוח לטובת הכלל…
* * *
ומחמת שהיום ערב פסח בעולם ועלי להכין את עצמי ל“מלוכה” שלמה הבאה בחרסת לא רק לכם בשעורי זה אלא גם “לסדר” שלי, – הנני מקצר הפעם, ולכבוד יום־טוב אבשר לכם בשורה טובה כי לתיאטרון שלנו נולדו תאומים בזמן האחרון: נתחבר תאומי עם דניאל ובחול־המועד הזה נזכה להצגה כפולה של “מלך הקבצנים” חזיון מענינא דיומא אצל הקבצנים שלנו בזמן הזה. וכהנא מוכר הכרטיסים נעשה למחבר “חוברת תיאטרלית לכבוד הפסח ולא עוד אלא שירושלם כלה נהפכה לכבוד החג לתערוכה אחת (ויש־אומרים גם לגן זיאולוגי גדול…), והנני מברך אתכם, תלמידי ותלמידותי היקרים, שתצליחו ב”מלוכתכם" אף־על־פי שהנכם “נתפשים” קצת בדימוקרטיות ובשמאליות ר"ל, ותזכו לארבע כוסות של יין “הכרמל־המזרחי”, ומאחל לכם פסח כשר ולשנה הבאה בירושלם שלנו…
עזמות
-
לי מתלמידי – כך במקור (הערת פרויקט בן־יהודה) ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.