רקע
יורם ברונובסקי
פרס ישראל, ביטוי גס
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 11.4.1997; 11.4.1997

בחירתו של שמואל שניצר לחתן פרס ישראל השנה היתה בחירה פוגעת ומעליבה, משום שזו היתה בחירה בעיתונאי כושל, חסר ברק וחסר הומור, הטועה כמדומה בכל שבוע זה כחמישים שנה באיתור העדיפויות בחברה הישראלית, בהצעת הדרך שעל המדיניות והתרבות בישראל ללכת בה.

כמה עיתונאים (דוגמת עמוס קינן) העירו הערות בכתב ברוח זו, רבים עוד יותר חשבו כך, אך איש מאתנו לא יצא להפגין נגד הענקת פרס ישראל לשמואל שניצר בידי ועדה שדעותיה על טיב הפובליציסטיקה של שניצר שונות מדעתו של קינן או מדעתי. להפגנה יצאו, לעומת זאת, כמה מבני העדה האתיופית ששניצר חטא להם, לדעתם, בכותבו עליהם מאמר גועלי למדי, בהחלט, אבל בכלל לא הרבה יותר גועלי ממאמריו האחרים.

הסיבה שאנחנו, העיתונאים, לא יצאנו בהפגנות נגד הפרס, ואילו עולי אתיופיה כן יצאו – והביאו את שניצר לידי ויתור, שהיה לגמרי במקומו, על הפרס המגוחך (אמנם רק קצת יותר מגוחך מרוב הפרסים האחרים, בהיותו “חשוב” יותר) – היא שבסך הכל העניין לא ממש מזיז לנו.

“מזיז” היא מלה כמעט גסה במובן שאני נדרש לו כאן, אבל היא בהחלט במקום במקרה הזה. דומה שההקשר מאפשר ואף מחייב את המלה הזאת. כי רק ההקשר, והטון, קובעים את הגסות של מלה או של ביטוי. הביטוי “פרס ישראל” היה לא פעם בעבר, וגם השבוע, ביטוי גס ודוחה.

לבני העדה האתיופית כן הזיזו דבריו של שניצר על היותם של הפלשמורה משומדים ועל היות רבים מהם נשאי נגיף האיידס. זה מראה על מידת פגיעותם של בני העדה האתיופית אפילו יותר משזה מראה על גסות רוחו של שמואל שניצר.

גסות רוח מהי? פגיעה מכוונת באנשים מיוסרים וכואבים, שיש להישמר היטב מלפגוע בהם. שמואל שניצר היה צריך לדעת שמלותיו – שיש בהן ודאי משהו מן האמת; עובדה היא לאחר ככלות הכל שהפלשמורה הם הפלשים שהתנצרו (זו הגדרתם), וששיעור נשאי הנגיף בקרבם גבוה מן הממוצע – הן מלים לא במקום, מלים הפוגעות בחלשים, ועל כן, בראש ובראשונה, אסור היה לו לכותבן.

ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום ב', שעה 20:45)1

גסי הרוח במדינה (משום מה הרגיז אותי במיוחד ברנש שחזר וטען בעיקשות של אוויל משריש ש“קרן מור יותר מתוקה מהרב בא־גד”) – על השימוש במלים גסות בעברית הישראלית.

אמנם משתתף נבון אחד, אלקן קריב, עולה מרוסיה שחיבר ספר (ברוסית?) על הסלנג הישראלי, הזכיר, בהערת אגב שניתן לו להשמיע, את ההקשר ואת המִשלב כמפתחות של “גסות” סגנון או של אוצר מלים. אבל איש מן המשתתפים לא נזקק לדוגמה של שמואל שניצר ומאמרו כמאמר החוטא לאו דווקא לאמת אלא, בעיקר, לטעם הטוב ולסגנון המתאים, וממילא כדוגמה של גסות רוח אמיתית. על שמואל שניצר ועל הפרס שלו התקיים, במקום זאת, “דיון נוקב”, שלא נגע אף לא בנקודה עניינית אחת בפרשה המורכבת הזאת.

שוב הצליחה “פופוליטיקה” (למה, אגב, לא יוענק פרס ישראל לתוכנית הזאת, הייצוגית מכולן בגסותה, שהגיעה השבוע לאחד השיאים?) לרכז, בכל דיוניה השבוע, את כל הגס והגועלי, המטומטם, היאכנאי והנבער שבחברה הישראלית. כמעט כולם וכולן היו שם, אבל ילאה המחשב. די אם אציין, ואבוי, בלי שמץ של אירוניה, שעמיתו (לעיתון ול“אספרי”) של שמואל שניצר, יוסף (טומי) לפיד, היה, ולא בפעם הראשונה, המשכיל והמעודן שבאנשים שישבו סביב השולחן הפופוליטי.


הארץ 11.4.97


  1. הטקסט שבסריקה נקטע כאן – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות