רקע
יורם ברונובסקי
חדשות טורפות כל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 18.4.1997; 18.4.1997

זה קרה ביום שלישי, בדקה לשמונה, במשפט המבוא למהדורת “מבט”: “המשטרה ממליצה על הגשת כתב־אישום נגד שר המשפטים, צחי הנגבי, בעוון מרמה והפרת אמונים… המשטרה ממליצה להגיש כתב־אישום נגד מנהל לשכת ראש הממשלה…” וגו'.

אני משער שהכל, גם אלה שכבר התרגלו לצפות בחדשות הקצרות והממוקדות יותר של הערוץ השני, צפו ברגע זה בערוץ הראשון, מעין פרס של הוקרה ופיצוי על החשדות שהוחשד בעת האחרונה. ו אמנם הם שבו וראו את אילה חסון, מקץ קרוב לחודשיים לא־פשוטים בשבילה, עונה על שאלותיו של חיים יבין ואומר: “מסתבר שלא חלמתי חלום”, לא חלילה בקול של חדוות־ניצחון אלא בחומרה ובעצב מסוים, כיאה וכנאה.

מעניין אם זאת היתה תגובתם של אחרים מאנשי הערוץ הראשון, ובמעגלים מתרחבים, אם רבים במדינה כולה הגיבו ברצינות הראויה, ובלי טיפת שמחה לאיד. על־פי תגובות ששמעתי בשעות שלאחר הרגע המאגי הזה של ראשית “מבט” ביום שלישי, יכולתי לחשוב שנהפוך הוא, שחרף כל המתבקש – לא לשמוח בנפילתם של שריך ומנהיגיך – רבים יצאו במחול משחקים. נדמה היה שאפשר לקרוא הקלה, למצער, על פניהם, החמורות כדבעי, של אנשי לשכת מפלגת העבודה, שמתוכם נשמע קולו של ח"כ יוסי ביילין גוזר לחובה את דינה של הזיית ממשלת האחדות.

ואחר כך כבר נראה היה שהכל יעמוד בסימנו של הרגע המקפיא הזה – שאחריו הוצגו תולדות החקירה, שהכין גלעד עדין, ופרשנותו של משה הנגבי – ובסימן הציפייה המתוחה לבאות.

והערב הזה, ובוודאי רוב הימים והערבים של השבועות הקרובים, נטרפו בפי הרגע הזה, שהשתלט וישלוט בנו ודאי עוד זמן רב. הרי כך קורה לפעמים, פעמים רבות מדי אצלנו, שהחדשות בולעות הכל, וכל התוכניות, גם החשובות, שטרחו עליהן רבים במשך זמן רב, נופלות קורבן להווה הזה, לאותה סכין כפולת־להב.

אם אמנם כך, במיוחד היה חשש שיחוויר רישומה של התוכנית הגדולה, המשולבת, הנעה בין ירושלים לוורשה, “זהות אבודה” (ערוץ 1, שעה 21:00), בהנחייתו של מני פאר באולפן בירושלים ואנדז’יי סווק באולפן בוורשה.

בתוכנית הזאת נעשה ניסיון לחפש, על יסוד מידע חלקי, את מקורותיהם של ילדים יהודים שנאספו – מההורים ההולכים למות, או מן השדה, או ממקומות שונים ומשונים – בידי פולנים, גדלו ביניהם בלי להכיר את מוצאם, והטלוויזיה, ולרוב קודם לכן הארכיון הממוחשב של בית לוחמי הגטאות בהנהלת לאה באלינט, נחלצו למבצע גילוי כל הקשור בהם.

כל מי שנתקל אי־פעם, בדרך כלשהי, בסיפור דומה לסיפורים האמיתיים שסופרו בערב הזה, יודע כמה תמוהה, מופלאה, אימתנית, היא דרכו, שלעתים כה רחוקות אפשר לפענחה, של הגורל מעצב־הזהות.

הסופרת הפולנייה־היהודייה חנה קראל כינתה קובץ של סיפורים אמיתיים כאלה שכתבה על גורלותיהם של ילדים כאלה בשם “הוכחות לקיום”, שהרי סיפורים מדהימים אלה, שלא ייאמנו כי יסופרו ברומנים, קרו בעליל, ועל כורחך אתה נאלץ לראות בהם הוכחות לקיומו של כוח עליון.

עשרות סיפורים אמיתיים כאלה סופרו ביום שלישי, בתוכנית מסובכת ולא חסרת פגמים טכניים, וכולם הוכחות לקיום. והאסוציאציה המשפטית מחזירה אותך, על כורחך, אל ההווה, אל החדשות, ואתה חושב שבכל זאת יש משהו המסוגל להתיק אותך מן החדשות הטורפניות הללו.


הארץ, 18.4.97

המלצות קוראים
תגיות