בחירתו של שמואל שניצר לחתן פרס ישראל השנה היתה בחירה פוגעת ומעליבה, משום שזו היתה בחירה בעיתונאי כושל, חסר ברק וחסר הומור, הטועה כמדומה בכל שבוע זה כחמישים שנה באיתור העדיפויות בחברה הישראלית, בהצעת הדרך שעל המדיניות והתרבות בישראל ללכת בה.

כמה עיתונאים (דוגמת עמוס קינן) העירו הערות בכתב ברוח זו, רבים עוד יותר חשבו כך, אך איש מאתנו לא יצא להפגין נגד הענקת פרס ישראל לשמואל שניצר בידי ועדה שדעותיה על טיב הפובליציסטיקה של שניצר שונות מדעתו של קינן או מדעתי. להפגנה יצאו, לעומת זאת, כמה מבני העדה האתיופית ששניצר חטא להם, לדעתם, בכותבו עליהם מאמר גועלי למדי, בהחלט, אבל בכלל לא הרבה יותר גועלי ממאמריו האחרים.

הסיבה שאנחנו, העיתונאים, לא יצאנו בהפגנות נגד הפרס, ואילו עולי אתיופיה כן יצאו – והביאו את שניצר לידי ויתור, שהיה לגמרי במקומו, על הפרס המגוחך (אמנם רק קצת יותר מגוחך מרוב הפרסים האחרים, בהיותו “חשוב” יותר) – היא שבסך הכל העניין לא ממש מזיז לנו.

“מזיז” היא מלה כמעט גסה במובן שאני נדרש לו כאן, אבל היא בהחלט במקום במקרה הזה. דומה שההקשר מאפשר ואף מחייב את המלה הזאת. כי רק ההקשר, והטון, קובעים את הגסות של מלה או של ביטוי. הביטוי “פרס ישראל” היה לא פעם בעבר, וגם השבוע, ביטוי גס ודוחה.

לבני העדה האתיופית כן הזיזו דבריו של שניצר על היותם של הפלשמורה משומדים ועל היות רבים מהם נשאי נגיף האיידס. זה מראה על מידת פגיעותם של בני העדה האתיופית אפילו יותר משזה מראה על גסות רוחו של שמואל שניצר.

גסות רוח מהי? פגיעה מכוונת באנשים מיוסרים וכואבים, שיש להישמר היטב מלפגוע בהם. שמואל שניצר היה צריך לדעת שמלותיו – שיש בהן ודאי משהו מן האמת; עובדה היא לאחר ככלות הכל שהפלשמורה הם הפלשים שהתנצרו (זו הגדרתם), וששיעור נשאי הנגיף בקרבם גבוה מן הממוצע – הן מלים לא במקום, מלים הפוגעות בחלשים, ועל כן, בראש ובראשונה, אסור היה לו לכותבן.

ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום ב', שעה 20:45)¹

גסי הרוח במדינה (משום מה הרגיז אותי במיוחד ברנש שחזר וטען בעיקשות של אוויל משריש ש“קרן מור יותר מתוקה מהרב בא־גד”) – על השימוש במלים גסות בעברית הישראלית.

אמנם משתתף נבון אחד, אלקן קריב, עולה מרוסיה שחיבר ספר (ברוסית?) על הסלנג הישראלי, הזכיר, בהערת אגב שניתן לו להשמיע, את ההקשר ואת המִשלב כמפתחות של “גסות” סגנון או של אוצר מלים. אבל איש מן המשתתפים לא נזקק לדוגמה של שמואל שניצר ומאמרו כמאמר החוטא לאו דווקא לאמת אלא, בעיקר, לטעם הטוב ולסגנון המתאים, וממילא כדוגמה של גסות רוח אמיתית. על שמואל שניצר ועל הפרס שלו התקיים, במקום זאת, “דיון נוקב”, שלא נגע אף לא בנקודה עניינית אחת בפרשה המורכבת הזאת.

שוב הצליחה “פופוליטיקה” (למה, אגב, לא יוענק פרס ישראל לתוכנית הזאת, הייצוגית מכולן בגסותה, שהגיעה השבוע לאחד השיאים?) לרכז, בכל דיוניה השבוע, את כל הגס והגועלי, המטומטם, היאכנאי והנבער שבחברה הישראלית. כמעט כולם וכולן היו שם, אבל ילאה המחשב. די אם אציין, ואבוי, בלי שמץ של אירוניה, שעמיתו (לעיתון ול“אספרי”) של שמואל שניצר, יוסף (טומי) לפיד, היה, ולא בפעם הראשונה, המשכיל והמעודן שבאנשים שישבו סביב השולחן הפופוליטי.

הארץ 11.4.97

זה קרה ביום שלישי, בדקה לשמונה, במשפט המבוא למהדורת “מבט”: “המשטרה ממליצה על הגשת כתב־אישום נגד שר המשפטים, צחי הנגבי, בעוון מרמה והפרת אמונים… המשטרה ממליצה להגיש כתב־אישום נגד מנהל לשכת ראש הממשלה…” וגו'.

אני משער שהכל, גם אלה שכבר התרגלו לצפות בחדשות הקצרות והממוקדות יותר של הערוץ השני, צפו ברגע זה בערוץ הראשון, מעין פרס של הוקרה ופיצוי על החשדות שהוחשד בעת האחרונה. ו אמנם הם שבו וראו את אילה חסון, מקץ קרוב לחודשיים לא־פשוטים בשבילה, עונה על שאלותיו של חיים יבין ואומר: “מסתבר שלא חלמתי חלום”, לא חלילה בקול של חדוות־ניצחון אלא בחומרה ובעצב מסוים, כיאה וכנאה.

מעניין אם זאת היתה תגובתם של אחרים מאנשי הערוץ הראשון, ובמעגלים מתרחבים, אם רבים במדינה כולה הגיבו ברצינות הראויה, ובלי טיפת שמחה לאיד. על־פי תגובות ששמעתי בשעות שלאחר הרגע המאגי הזה של ראשית “מבט” ביום שלישי, יכולתי לחשוב שנהפוך הוא, שחרף כל המתבקש – לא לשמוח בנפילתם של שריך ומנהיגיך – רבים יצאו במחול משחקים. נדמה היה שאפשר לקרוא הקלה, למצער, על פניהם, החמורות כדבעי, של אנשי לשכת מפלגת העבודה, שמתוכם נשמע קולו של ח"כ יוסי ביילין גוזר לחובה את דינה של הזיית ממשלת האחדות.

ואחר כך כבר נראה היה שהכל יעמוד בסימנו של הרגע המקפיא הזה – שאחריו הוצגו תולדות החקירה, שהכין גלעד עדין, ופרשנותו של משה הנגבי – ובסימן הציפייה המתוחה לבאות.

והערב הזה, ובוודאי רוב הימים והערבים של השבועות הקרובים, נטרפו בפי הרגע הזה, שהשתלט וישלוט בנו ודאי עוד זמן רב. הרי כך קורה לפעמים, פעמים רבות מדי אצלנו, שהחדשות בולעות הכל, וכל התוכניות, גם החשובות, שטרחו עליהן רבים במשך זמן רב, נופלות קורבן להווה הזה, לאותה סכין כפולת־להב.

אם אמנם כך, במיוחד היה חשש שיחוויר רישומה של התוכנית הגדולה, המשולבת, הנעה בין ירושלים לוורשה, “זהות אבודה” (ערוץ 1, שעה 21:00), בהנחייתו של מני פאר באולפן בירושלים ואנדז’יי סווק באולפן בוורשה.

בתוכנית הזאת נעשה ניסיון לחפש, על יסוד מידע חלקי, את מקורותיהם של ילדים יהודים שנאספו – מההורים ההולכים למות, או מן השדה, או ממקומות שונים ומשונים – בידי פולנים, גדלו ביניהם בלי להכיר את מוצאם, והטלוויזיה, ולרוב קודם לכן הארכיון הממוחשב של בית לוחמי הגטאות בהנהלת לאה באלינט, נחלצו למבצע גילוי כל הקשור בהם.

כל מי שנתקל אי־פעם, בדרך כלשהי, בסיפור דומה לסיפורים האמיתיים שסופרו בערב הזה, יודע כמה תמוהה, מופלאה, אימתנית, היא דרכו, שלעתים כה רחוקות אפשר לפענחה, של הגורל מעצב־הזהות.

הסופרת הפולנייה־היהודייה חנה קראל כינתה קובץ של סיפורים אמיתיים כאלה שכתבה על גורלותיהם של ילדים כאלה בשם “הוכחות לקיום”, שהרי סיפורים מדהימים אלה, שלא ייאמנו כי יסופרו ברומנים, קרו בעליל, ועל כורחך אתה נאלץ לראות בהם הוכחות לקיומו של כוח עליון.

עשרות סיפורים אמיתיים כאלה סופרו ביום שלישי, בתוכנית מסובכת ולא חסרת פגמים טכניים, וכולם הוכחות לקיום. והאסוציאציה המשפטית מחזירה אותך, על כורחך, אל ההווה, אל החדשות, ואתה חושב שבכל זאת יש משהו המסוגל להתיק אותך מן החדשות הטורפניות הללו.

הארץ, 18.4.97

בטלוויזיה שלנו יש כל הזמן, בייחוד במהדורות החדשות, רגעים מאגיים, כאלה שנותנים לנו להציץ במשך שנייה למעמקים לא ישוערו, שלא לומר לתהום, עד שאנו נסוגים בבהלה או אף בפאניקה. רגע אחד מקרי כזה עבר עלי תוך כדי צפייה במהדורת החדשות הקצרה שקדמה לתוכנית “רואים עולם” (ערוץ 1, שבת, 20:00), שסיקרה את ההפגנה של אנשי השמאל לפני משרד ראש הממשלה למען הקמתה של ועדת חקירה בפרשת היועץ.

רואיין שם אחד המשתתפים המפורסמים, זמר דומני, איש־שמאל כמובן, שהתבטא ברוב דעתנות בזכות ביטול משטר המפלגות בישראל, כי רק כך “נגיע לאחדות”. האם גם זה במסגרת התורה השמאלנית הנודעת, “כמה שיותר רע יותר טוב”, או שזה סתם טמטום מוחלט, הפגנת בורות ביסודות הדמוקרטיה? כך או כך, לדידי היה זה רגע של תובנה איומה של מצבנו.

רגע תהומי מסוג אחר לגמרי חל באותו בוקר בזמן “תיק תקשורת”, התוכנית המצוינת של הערוץ השני (שבת, 11:00). במסגרת התוכנית, שהפעם, לתוכנית אחת, חזר אליה המנחה הוותיק שלה, מיכה פרידמן, הובאה שיחה שקיים מיכאל קרפין, מי שעומד מאחורי הכנת הסרט – שעוד ידובר בו הרבה, בלי ספק – “ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה”, עם רוצחו של יצחק רבין, יגאל עמיר.

קרפין דיבר בטלפון מבית אמו של הרוצח. את השפופרת העבירה לו האם הבעייתית, גאולה עמיר, ששוב נראתה בקרב חניכיה בגן־הילדים שלה, שנראה כמשגשג. גם האב נראה, כמובן, יושב לו ומקשיב בנחת לשיחת אשתו עם בנו החמוד. כשאני חושב על המשפחה הזאת עולה בדעתי שאמנם המקרא מצווה לא לפקוד עוון אבות על בנים, אבל נזהר ברוב דעת מלטעון להיפך. ובמסורת סין ויפאן אחראים ההורים במישרין, ועד הסוף, למעשי ילדיהם, שהרי הם שחינכו אותם. יש בזה היגיון.

אבל הרגע התם למדי שזיעזע אותי היה הרגע הפשוט שבו שאל קרפין, לפתיחת השיחה, וכמתחייב כמעט: “מה שלומך, יגאל?” קרפין אינו חשוד בשמץ אהדה לאיש הנבזה הזה, וברור שהשאלה היתה פתרון סביר שהיה עולה על דעתו של כל אדם, אני מניח. אבל דווקא הטריוויאליות של השאלה, והתשובה (“ב…סססדר”), המחישו מחדש את ההקשר האימתני. זה היה, בניגוד לרגע הקודם שתואר, רגע מאגי־תהומי טבעי איכשהו, מתוך גופה של המציאות הסוריאליסטית שלנו, וגם בו היתה תובנה קטנה של המציאות הזאת.

הארץ, 9.5.97

לכאב ולזעזוע שבעקבות רצח רבין נכרכה בלבם של ישראלים רבים – אך ברור שלא בלב כולם – טירדה מיוחדת, שיש הנוטים להרחיק לכת ולהגדירה כרציחתו השנייה של ראש הממשלה. הכוונה לשיכחתו או השכחתו של הרצח הזה, שיכחה מכיוונים שונים, כמעט כל הכיוונים, עד שכיום נראה האירוע הבסיסי הזה של תולדות מדינת ישראל – ייתכן שהוא יתגלה כאחד משני האירועים הקובעים, בצד הקמת המדינה עצמה – כשייך להיסטוריה עתיקה, היסטוריה המביישת את כל הצדדים וממילא נוחה להרחקה.

הטירדה הזאת, הקושי להשלים עם השערורייה האיומה של ההשכחה, שנדמה כי בחציה היא מכוונת אי־משם ובחציה נובעת מבפנים, מצורך, הביא את דוד מושביץ', שאחרי הרצח הקים את עמותת “לא לשכוח”, ליזום את עשייתו של סרט יוצא דופן, שהותקן ברוב עמל ובקפידה בידי מיכאל קרפין (תסריט ובימוי) וצוות עוזרים. כמחצית מן הסרט המקורי הוקרנה במסגרת התוכנית “עובדה” (ערוץ 2, יום שלישי, שעה 21:15). ב“עובדה” צורף לסרט דיון באולפן, שהתבסס תחילה על דו־שיח בין מיכאל קרפין לח“כ עוזי לנדאו ואחר כך של הצמד האנטיתטי הבא, הד”ר יעל תמיר וח"כ בני אלון. בווריאציות כאלה ואחרות חזרו שני הצמדים על עיקרי הוויכוח שעורר הסרט.

קרפין הזדהה בעליל עם טירדת המפיק, וכמוהו, יש לשער, עוזריו, כולם, חוששני, מאותה מחצית האוכלוסייה שזועזעה מן הרצח השני, המטפורי, מכיוון שכאבה לעומק את הרצח הפיסי עצמו (אין ספק שגם המחצית האחרת כאבה בחלקה את הרצח, אך נדמה שעד מהרה נמצאה לה לפחות נחמה פורתא בתוצאות הבחירות, ואלה נראו לה אולי כמצדיקות במידת־מה את הקורבן שגם היא, המחצית הזאת, הקריבה).

קרפין סיפר בערב הבכורה שהוא הציע לסרט כותרת שונה מזאת, המגושמת משהו, המופיע כיום בראשו. הצעתו – “מי רצח את יצחק רבין” – לא התקבלה. אפשר להבין מדוע: כותרת כזאת היתה מכַונת מראש, מוקדם מדי, לכך שלא יגאל עמיר, כביכול, ועל כל פנים לא הוא לבדו, הוא שרצח את ראש הממשלה. עם זאת ברור שזאת התזה הלא־חדשה של הסרט.

קרפין בונה סכימה של פעולה מתואמת של הימין החרדי־הלאומי – “חרדלים” מכונים אנשיו בעגה הרווחת לאחרונה, נאמר באיזה מקום בסרט – שכוּונה לרציחת ראש הממשלה. כלומר, הוא מדבר על קנוניה מתוכנת מראש, והיטב, שהפעילו שלושה מטות משולבים; בראש המטה הפוליטי, אנשי המטה האידיאולוגי – הרבנים השונים והמשונים מאוד, לפעמים, הישראלים והאמריקאים. הסרט התעכב במיוחד על “דין רודף” שהוציא על רבין איזה רב מתועב בשם שמואל דביר, שאף אמר לפי השמועה כי הוא עצמו היה מבצע את הרצח אלמלא היה בעל משפחה.

ולבסוף תוארו אנשי המטה המבצעי, שהיה מורכב מכל מיני פרחחים מטופשים ונבזים. מבין הפרחחים הללו התבלט הברנש שלחץ על ההדק בעליל ונשלח למאסר עולם. משהו מתנאי המאסר נגלה בסרט, ומה שנראה יכול היה להרגיז: המאסר לאיש הבזוי נראה כנוח מדי. אחד הלייט־מוטיווים של הסרט היה שיחתו של קרפין עם הרוצח – או שמא ייאמר, הלוחץ על ההדק?; הבמאי דיבר מבית הוריו, שיחה מקוטעת ולא־עניינית בסופו של דבר, ומזעזעת משהו רק בגלל גון הנורמליות שבה.

התזה, כאמור, היא לא־חדשה, והיא בלי ספק נכונה. אבל נכונה מאיזו בחינה? לא מן הבחינה המשפטית, כמדומה: מבחינה זאת אי־אפשר לטעון שנתניהו – שהתנהג כך או אחרת בנסיבות שונות, ולא־פעם הגיע לכאורה עד להסתה נגד רבין, אבל מעולם לא הסתה גלויה, או אפילו מובלעת, לרצח שלו – עמד בראש קנוניה שנועדה לרצוח את ראש הממשלה.

הוא הדין בכל המואשמים האחרים, פרט לעמיר – ועל־פי תפישה מסוימת של מושג האשמה, פרט לאמו הבעייתית כל כך. בכולם חוץ משני אלה אפשר לתלות כל מיני אשמות, פרט לאשמה ברצח כמות שהוא. והרי יגאל עמיר, שהוא בעל אישיות משפטית אוטונומית, נמצא כשר לעמוד בדין, והוא הרוצח הבלעדי.

התזה נכונה במישור המטפורי, במובן הבנאלי שעמיר הוא תוצר של בית – ובעליל תוצר של חינוך האם ואולי אישיותה – ושל אמונה ושל אווירה. בכך אין הרבה חידוש.

הצד החזק של הסרט הוא בכך שהראה היטב, יותר מכל הסרטים או תוכניות־החדשות שלפניו, עד כמה מעובה היתה אווירת ההסתה, עד כמה קשים ונוראים היו מפגני השנאה ועד כמה גועליות, אף עילגות, היו המלים שהוטחו.

אבל מי שהתעניין ידע גם זאת זה כבר. והיכן נעצרת האשמה ההיסטורית? לאחר ככלות הכל, הביטוי “גבולות אושוויץ” המיוחס בסרט לרחבעם זאבי הוא ביטוי שהמציא, לפני זמן רב (אך בנוגע לאותם הגבולות, של 67'), אבא אבן!

למרות ה“כוורות” של מטות־הפעולה המשולבים, למרות התיאורים המשכנעים, האמורים להעיד על מדעיותה של התזה, אין היא מדעית, ואין בה כדי “הוכחה” של האשמה ברצח. האשמה של המואשמים שמעבר לעמיר היא, כאמור, מטפורית, כלומר פואטית. כולנו יודעים – כמו בשיר־הילדים האנגלי שהצעת הכותרת המקורית של קרפין רימזה אליו – מי רצח את יצחק רבין, אבל הצבעה על רוצח כלשהו חוץ מהרוצח בעליל שייכת לרובד המיתי בלבד, ושייכת למיתוס שרק חלק אחד של הציבור בונה.

החלק האחר בונה, וימשיך לבנות, יש לחשוש, מיתוס נגדי. איש מן הרבים הבונים את המיתוס הנגדי הזה, שעל עיקריו חזר בדיון באולפן ח"כ עוזי לנדאו, מיתוס שאין בו מקום להכרה באחריות חיצונית כלשהי לרצח, לא ישתכנע מן הסרט טוב־הכוונה של קרפין ושל המפיק, דוד מושביץ'.

נדמה שהמשוכנעים ידעו ואפילו ראו זה כבר כמעט כל מה שהוראה בסרט. וגם כל מה שנאמר בו “מן הצד שלהם” היה מוחוור להם זה כבר. בסרט המקורי קטעו את מהלך התיאור פרקי שיחה על טבען של הקנאות והמשיחיות עם פסיכיאטר אמריקאי ושמו ליפטון, שרואיין בידי קרפין וכמו “שפט מבחוץ” את התזה של הסרט. קטעים מגוחכים אלה נחתכו בצדק מן הסרט ב“עובדה”, אך עם הפומפוזיות האווילית שבהם מובן מדוע נזקק להם הבמאי: לריב הזה, אשר לשום צד אין בו סיכוי לשכנע את משנהו, נדרש כאילו “שופט מבחוץ”. ייתכן שהשופטת האמיתית היחידה – שאבוי! היא מרוחקת עדיין – תהיה ההיסטוריה, שיותר משהיא מחפשת את האמת, היא מעצבת מיתוסים.

הארץ, 16.5.97

“פופוליטיקה” (ערוץ 1, שני 20:45) היא תוכנית מגעילה. משיכתנו אליה (“דבר רק בשם עצמך”, נאמר לי פעם לאחר הכרזה ברוח זו, אבל אני לא נסוג מלשון רבים, ודווקא לא לשון רבים של הדר) מבוססת על ספק־מוסכמה ספק־מיתוס, שהתוכנית הזאת מציגה את ישראל כמות שהיא, נטו, על היצריות שלה ועל החום שלה, על הגסות ועל האכפתיות וכו'.

בכמה תוכניות שמלפני היציאה לחופשה הושגו שיאים של גסות, של צביעות ואיוולת, עד שנפעמתי מהחיזיון. הוא היה מרהיב ומאלף, עד שנכבשתי כמעט לתזה ולפיה זו ישראל האותנטית, וממילא עלינו להכיר טובה לאלה “אשר על התוכנית”; התמדתו של דן מרגלית במבנה הפתיחה הנמלץ הזה (“אלה אשר בבית ואלה אשר באולפן”) יש בה אמנם משמינית של חגיגת האיוולת העומדת להתקיים, אך בעיקר יש בה מסממני הניוון המתמשך.

אבל בתוכנית האחרונה, שבה חזרה “פופוליטיקה” לאחר חופשה ממושכת, התברר שוב מה שהומחש בעצם זה כבר, שהתוכנית איבדה, אולי מזמן, את תנופתה, ולו גם הגרוטסקית והנתעבת מעיקרה. חדלתי להאמין אפילו בייצוגיותו של יוסף (טומי) לפיד, התגלמותה האגדית של התוכנית. ייתכן שצדקו אלה שטענו באוזני לא פעם שלפיד מייצג רק את הצביעות והקטנוניות של עצמו, ולמירב של עיתונו.

הבה נזקוף ראשנו ונאמר לעצמנו בגאווה מסוימת: התוכנית הזאת איננה הראי של הווייתנו, אין היא מביאה את קולה של ישראל כמות שהיא; היא סתם מחזה שבועי מביש שבו חבורה מזדמנת של אנשים ידועים פחות או יותר, רובם אנשי ציבור, כולם אנשים מוזרים במידה כזאת או אחרת – בעיקר משום שאנשי ציבור נורמלים החלו זה כבר להדיר רגליהם מן התוכנית – מתייצבת מול פאנל קבוע של זחוחי דעת, אנשי חברה מיומנים פחות או יותר, המתחזים לבעלי דעות של ממש, רכלנים העולים בלהבות דמה של אכפתיות מדומה.

האיש הכמעט רציני היחיד בפאנל הזה, הרב ישראל אייכלר, הוא נציג של עולם לא ממשי, שיש רצון לשכוח ממנו, ואין סיבה שיהיה מיוצג דרך קבע. זה קורה אמנם: הרב אייכלר לא הופיע השבוע, מפנה מקומו לשלי יחימוביץ', נציגת המיעוט המדומה האחר, הנשים, וקורבנות אחרים מעולם התקינות הפוליטית.

יחימוביץ' מעוררת אמנם התפעלות בביטחון העצמי הגמור שלה, אבל רושמו של הביטחון העצמי הזה פוחת ככל שמתברר, ומתברר כל הזמן, הבסיס הצר מאוד של ידע ושל סברה שעליו הוא נשען. חוצפה ישראלית היא בהחלט ישראלית, אך האומנם היא מצדיקה נוכחות כה מאסיווית של השדרנית הזאת בתקשורת?

נכון שהשבוע היתה “פופוליטיקה” חסרת עניין במיוחד, וזה מקרי למדי – שהרי לא היו בה מפלצות מהלכות קסם רע, כמו בתוכניות קודמות. אבל דווקא תוך כדי כך היא גילתה ביתר שאת את פניה הכעורות סתם, כשדיון בפרשת גריגורי לרנר נהפך לשטף של סברות כרס ורכילות גועלית וסטה לכמעט הסתה עדתית. גם הדיון בצורכי האבטחה של ראש הממשלה סבב במעגל של ודאויות משמימות.

אמירה פוליטית של ממש נראתה לגמרי לא במקומה בהקשר הזה, עד שדבריו של יוסי שריד, שבהם חזר כמעט מלה במלה על דבריו בכנסת באותו אחר צהריים – “כולנו הולכים לתוך מלחמה” – נשמעו כבדיחת זוועה בתוך המהומה התפלה והרכילאית הזאת. בין שיחת הפלאפון של שלי יחימוביץ' (מוזר שלא סיפרה לנו עם מי ועל מה שוחחה) לבין פרט שנידב דן מרגלית משולחן בית הקפה של חבורתו (הידעתם שדנקנר ברוגז עם שריד?), וממילא, למרות חומרתם, השיגו הדברים את ההיפך מן הרושם שביקשו לעורר וראויים היו לעורר.

הארץ, 23.5.97

עו“ד דן אבי־יצחק הגיע לידי הסכם עם יעל דן, שהם לא ישוחחו כלל על “הפרשה” (הפרשה השנייה בתולדות המדינה שמגדירים אותה בלי פירוט, סתם “הפרשה”). שניהם עמדו יפה בהסכם הזה ב”סיפור אישי עם יעל דן" (ערוץ 1, יום ראשון, 21:30), אף שאם עורר העו"ד הוותיק את תשומת לבו של הציבור היה זה בשל הנושא שעליו לא היתה אמורה להיאמר, ולא נאמרה, אף לא מלה אחת בראיון.

לעומת זאת, מפעם לפעם הזכירה דן בתושייה רבה את ההסכם שאליו הגיעו היא ועורך־דינה – סליחה, היא ומרואיינה – ביום שישי שקדם לראיון. ולפעמים התחיל עו“ד אבי־יצחק לשאת דברי־משל מעניינים, שהאוזניים התחדדו למשמעם: “תארי לעצמך רוצח השוכר עורך־דין…” – אמר בשלב מסוים, ודן הגיבה בתום לבה כנשוכת נחש, אומרת משהו כמו: רוצח?! האם אתה משווה את לקוחך לשעבר לרוצח? על כך הרגיע אותה עו”ד אבי־יצחק באומרו משהו כמו: לא כך, לא השוויתי, ואינני מדבר כלל על ח"כ אריה דרעי ועל הפרשה, כפי שהוסכם בינינו. הרי זה נושא שלא נזכיר אותו כלל.

מקץ רגע החל עו"ד אבי־יצחק לעיין עם לקוחתו – סליחה, מראיינתו – בסוגיית הפשע שבאי־מניעת פשע, תוך כדי הדגשה חוזרת ומוטעמת ביותר שאין הוא מוכן לומר אפילו מלה אחת על הנושא שהוסכם, באותו יום שישי היסטורי, שלא יועלה כלל בשיחתם.

לא עברו רגעים רבים ועו"ד אבי־יצחק נשא משל חדש: “העלי על דעתך פורץ המועמד למשפט ולוקח לו עורך־דין, ובעוד משפטו מתנהל הוא פורץ לדירתו של העורך־דין שלו…” “פורץ?!” פרצה דן בזעקת תמיהה, לא יודעת עוד את נפשה, ונדמה שהיא עומדת להקשות, מיהו כאן הפורץ, שהרי ברור למדי מיהו העורך־דין.

אכן, נדמה שעו"ד אבי־יצחק הוא העורך־דין ממיטב האנקדוטה המשפטנית הבריטית. לנוכח מבטו המצועף לעתים כמבט השועל האורב לטרפו, ולפעמים הוא ישיר כמעט כמבטו של עיט העט על הטרף הזה – חתה נפשה התמה של המראיינת שלו.

כך או כך, נראה שבדמותו נמצא שווה־ערך, אם לא יותר מזה, לאריה דרעי הפיקח לכאורה מאין כמוהו. קטע הארכיון שבו דיבר דרעי בגנותו של עורך־דינו לשעבר, בראיון עם נסים משעל – קטע שהועלה (אחרי קשיים טכניים אחדים) בראיון עם אבי־יצחק – הוכיח בעליל, אף שזה כבר לא היה טעון הוכחה, שדרעי צריך עוד ללמוד לא־מעט ונדמה שהחמיץ הזדמנות. כי ממה נפשך? נתאר לעצמנו גנב, או לחלופין חבר־כנסת, המועמד למשפט, שוכר לו עורך־דין וחושב את עצמו לפיקח יותר ממנו, וגו'.

הארץ, 6.6.97

כבר שבועות, ואפילו חודשים, מלאה התקשורת דיוקנאות ביוגרפיים ופסיכולוגיים של אהוד ברק. הריבוי, שאינו יכול להזיק למנהיגה החדש של מפלגת העבודה, מקורו, כפי שטען בדרך אגב רזי ברקאי ב“תיק תקשורת” (שבת, ערוץ 2, 11:30), בפאשלה הגדולה של התקשורת בעניין בנימין נתניהו, שנבחר בלי דיוקנאות, וכמעט בלי ידע מוקדם על אודותיו.

ברקאי ריאיין בעניין זה את דוד גלבוע, יועץ התקשורת של ברק, ואת עופר שלח, שפירסם בעיתונו, “מעריב”, סדרה של כתבות ממצות על מועמד העבודה. בשיחתם עלתה עד מהרה התווית המרגיזה, שברק מנסה להתנער ממנה זה כבר – “תואם ביבי”. כאן נמצא מקום לאורחת נוספת באולפן, העיתונאית רונית ורדי, שהוציאה השבוע את הספר “ביבי, מי אתה אדוני ראש הממשלה?”, אחד משניים שהופיעו בנושא זה בימים האחרונים.

והנה ורדי היא שתרמה את הפרטים המסקרנים ביותר במסכת ההולכת ומסתבכת של התואמים. בספרה היא חושפת, ובשיחה באולפן מנדבת משהו מן החשיפה, את מערכת היחסים ההדוקים, הוותיקים מאוד, שבין נתניהו לברק, שני אנשי סיירת מטכ"ל, כמפורסם.

כלומר, בין יונתן, ולא בנימין, נתניהו לבין ברק. “יוני” וברק היו, חקרה ומצאה ורדי, ידידים בלב ונפש בסיירת, ולא סתם ידידים אלא “תואמים”: שני חיילים אינטלקטואלים, היכולים לדבר ביניהם על נושאים כמו שפינוזה.

רק בהמשך עברה הידידות מיונתן לבנימין, ובנימין הוא שנעשה – אם לנקוט לשון־מחשבים, שלא תואמת את הזמנים הרחוקים שבהם מדובר – “תואם אהוד ברק”. ברק, על כל פנים, היה הדמות הדומיננטית, וכאן אולי הטעות האופטית שהביאה לתווית המרגיזה אותו כיום: הוא כונה “תואם ביבי” רק משום שפקודו בסיירת עלה מהר ממנו למעלת ראש הממשלה. במציאות, נדמה, הדמיון הקלוש עשוי להיות מבוסס על חיקוי או סיגול כמה מתכונות המפקד ברק. הרי לכם סיבוך פסיכולוגיסטי.

לא פחות מסובך, אך פחות רכילותי, היה הדיוקן הטלוויזיוני של מתחרה אחר במרוץ על ראשות העבודה, מי שהגיע למקום השלישי, ח“כ שלמה בן־עמי, שרואיין ב”פגוש את העיתונות" (ערוץ 2, 12:00) מיד אחרי “תיק תקשורת” שיוחד ברובו לברק. לצד אושרת קוטלר ישבו באולפן רינה מצליח ורינו צרור. בן־עמי הצטייר בבחירות הללו כמי שנדרש יותר מכל ל“בעיה החברתית” בישראל. מצליח מתקיפה אותו יפה על השימוש בלשון הנקייה הזאת, ושואלת למה אין הוא אומר ישירות “בעיה עדתית”. בן־עמי יודע להתגונן מפני האשמה כזאת ואומר שהבעיה העדתית היא רק חלק מן הבעיה החברתית, “ובעיה של משפחות חד־הוריות מרוסיה אינה בעיה של עדות המזרח”.

אפשר לשער שגם עליו מאוס התיוג, אבל לו לפחות אין “תואמים” במפלגת העבודה, ששרפה בלי משים את הגשרים שלה אל עדות המצוקה (אולי אפשר לפתור בעזרת ביטוי זה את הבעיה הסמנטית).

דוד לוי, שבן־עמי איננו בשום פנים ה“תואם” שלו – נדמה ששני אלה הם קטבים ממש – צדק אמנם תמיד בשאיפתו להיות במשרד שאינו מזוהה מבחינה עדתית, משרד החוץ למשל, אך נדמה שדווקא בן־עמי יכול להיות גם שר חוץ מצוין, בעוד שלוי – אבל נעזוב את זה.

בינתיים נוהג בן־עמי בתבונה כשהוא מדגיש לאורך כל הפגישה את הנאמנות שמעכשיו חייב בה כל איש עבודה למנהיג שנבחר, אהוד ברק, כי רק נאמנות לברק תאפשר, וכו' וכו‘. בקיצור: איש עם הרבה ברק, הפרופ’ בן־עמי, ועוד נשמע עליו רבות.

הארץ, 13.6.97

“הרי לאיש אין ספק שהנושא הכלכלי הוא רק חיפוי…” – שב ואמר, בגרסות משתנות במקצת, דן מרידור, במשך יום רביעי כולו, שהיה גם, ממשית וסמלית, היום שבו מלאה שנה לתפקודה (אם זו המלה) של ממשלת נתניהו. לפי סימנים שונים, שמרידור נתן כמה מהם, זה היה היום שבו בחר נתניהו להתקרב ככל האפשר לממשלה שהיא כולה “בראש שלנו”.

והדברים לא נעשו בתחכום מרשים במיוחד. לא, נראה שאין צורך בתרגילים פוליטיים מבריקים, אלא בעבודת קצבים חסרת־בושה.

זה היה היום שבו אפשר היה לצפות שמרידור ידבר סוף־סוף, היום שבו יוותר על “לא אכנס לזה עכשיו”, “אני לא מדבר ברמה הזאת”, “אני לא אענה לך מעבר לזה”, או, בהעזה נדירה, “די במה שאמרתי”. כל אותם המשפטים המשמימים שעשו אותו למרואיין המעצבן והמשעמם ביותר בטלוויזיה, והפכוהו לאותו “חרצוף”, שעליו הוא נשאל כעת כל הזמן, ועונה גם כן את התשובות המנומסות הצפויות מראש, עם הציטטות החבוטות כל כך (“איך אמר, נדמה לי, הנשיא טרומן? מי שאינו יכול לסבול את החום שלא ייכנס למטבח”). דמות מעולם אחר, לא מעולם הטלוויזיה, ודאי מדור אחר, לא במקרה חביבם של זקני מפלגתו, שמיר וארנס. היתה הזדמנות מצוינת למרידור “לצאת מעצמו”, להתריע ולהזהיר. אבל אף שדיבר יותר מתמיד, התגלה שוב באזלת ידו הטלוויזיונית.

למי שהיה מסוגל להתרחק התרחקות אפית מהמתרחש היו תוכניות יום רביעי שיעור מעניין בסוגיית “האישיות הטלוויזיונית”. התברר, כאמור, סופית – ולמתנגדי שלטון הליכוד אין סיבה מיוחדת לבכות על כך – שלמרידור “אין את זה” (מצטער, רק לשון־עילגים מתאימה כאן), ואילו לנתניהו, בן זמנו, “יש את זה”. המריבה היא לכאורה בין בני אותו דור, אבל בעצם היא ריב של דורות, על סגנונותיהם.

בעיני הצופים – על כך העידו מעל לכל שיחות־הרדיו עם המאזינים הנהוגות יותר ויותר – היה הניצחון, בהכרח, ניצחונו של ביבי. איך אמר משוחח אחד: “מרידור שייך לדור הזקנים, ואנחנו רוצים שאת המדינה ינהלו אנשים צעירים באמת”. הוא גם התנבא שביבי “לוקח בגדול” את הבחירות הבאות. די היה לראות את ראיונות הטלוויזיה של נתניהו, לעומת אלה של מרידור, כדי להבין שזה סביר מאוד.

הארץ, 20.6.97

בעוד שנמשך הפולמוס הנוקב על הסיבות האמיתיות להורדת תוכניתו של אורי זוהר (ערוץ 1, יום חמישי, שעה 21:000) אחרי שלושה פרקים בלבד, נדמה שנוצר הרגע להביט בתוכנית “אורי זוהר 2” במבט כולל. ולא רק בה כשלעצמה, אלא במסגרת הרחבה יותר ויותר של מה שאי־אפשר שלא לכנות ההתחרדות התמוהה של הטלוויזיה, וליתר דיוק של הערוץ הממלכתי.

נדמה שהרשות נאחזה באותו בולמוס שעל־פיו ניכר בחודשים האחרונים איש הימין במובן הישראלי של המושג (שכלל אינו דומה למושג “איש הימין” במקומות אחרים): בולמוס האחדות, על טענת־המוצא שלו, שלפיה עם ישראל על סף פיצוץ פנימי, וממילא צריך לקרב לבבות, ושאר המליצות או הקלישאות הלובשות בהכרח, בפי מטיפי האחדות, צביון רבני.

מובן שגם אורי זוהר, במקורו לאו דווקא איש הקלישאה, נסחף אחריה בתוכניותיו, וראה באחדות – לשון נקייה, חדשה יחסית, לכפייה דתית – את מטרתן האמיתית. האם לשם כך היה צריך לראיין את כל מי שכבר רואיינו בכל תוכניות־השיח האחרות, את פנינה רוזנבלום ואת “מר ישראל” ואת “מרגול” ואת עוזי ברעם?

אכן, היה צורך בזה, ובחירת המשתתפים, הזמינים תמיד, נעשתה בכוונה גדולה. אורי זוהר מול נציגי כל סוגי ה“פרחיות”, זו סגולת היסוד של מופיעי התמיד בתוכניות־השיח.

מה שמדאיג באמת, כאמור, אינו התוכנית של זוהר, שהכל כבר הפליאו בה את מכותיהם, אלא המגמה הניכרת באחרונה לוודע אותנו, חילונים (הצופים בטלוויזיה), ל“פנים האנושיים של הדתיים”, ובייחוד החרדים.

ביום ראשון השבוע נועדו לכך, אם גם לא במוצהר, שתי התוכניות המרכזיות של הערב. הראשונה – “מבט שני” (21:00) שבמרכזה צילום נפלאותיה של “העיר המודרנית”, ביתר עילית, שהחרדים נעזרים בה בטכנולוגיה החדישה ביותר “לשם קידומן של המטרות שלנו שהן תורה וקיום מצוות”, כפי שניסח זאת בפשטות אחד ממנהיגי העיר הסמוכה לבית־לחם.

לא שאין עניין בעיר שטכנולוגיה חדישה מסייעת לפעילות של המקוואות בה, אלא שהכתבות שעסקו בעיר מכל ההיבטים שלה עשו רושם של תעמולה דתית. בכל מקרה הדתיים שיתפו פעולה והיו מעוניינים בעליל בכתבות אלה. אברהם רביץ, פניו נוטפים שמן זית זך של מליצת־האחדות, הביע זאת בגלוי.

אין ספק שלדתיים יש פנים אנושיים, אבל האומנם צריך לראות אותן בכמויות כאלה בע¹

ועצם המראה של האנשים הלבושים עדיין, בקיץ הישראלי, במלבושי האצולה האוקראינית הזוטרה במאה ה־17 – היה קשה לעיניים.

מה שמזכיר את אחת ההלצות בתוכנית של זוהר לפני שבוע: חילוני נואם באוזני אדם שאין רואים אותו במשך הנאום, מסביר לו מדוע אין זה טוב ללבוש לבוש מסורתי שכזה בקיץ החם… אחר כך מתגלה האיש שבאוזניו ננאם הנאום האנטי־דתי הקלישאי, ומתברר – הפתעה, הפתעה! – שזהו סקוטי הלבוש חצאית… הבנתם את הבדיחה? חלש מאוד, ולא שייך לעניין.

שהרי הטענה כלפי הדתיים על לבושם – אחת הטענות הפחות חמורות, בסופו של דבר – אינה על דבר המסורת המשוקעת בו; הדבקות במסורת האוקראינית יש בה אפילו צד של פאתוס יפה. זאת ועוד, המבוגרים אחראים לעצמם בלבד, ומותר להם להתענות ככל העולה על רוחם. העניין הוא בכפייה שהם כופים על הילדים החפים מעוון, ושהיו שמחים לכפות על אחרים. בכלל, העניין הוא בכפייה (מתי הם יבינו את זה, אם מותר לשאול שאלת־תם).

התוכנית השנייה באותו הערב עצמו, שהיתה תעמולה חרדית במסווה תוכנית טלוויזיה קבועה של ערוץ 1, היא “שיחה אישית עם יעל דן” (21:30), שבה פגשה דן – שליחששה הפעם בלחשוש פתייני מן הרגיל – את יפה דרעי.

למה היא פגשה אותה, וגרוע מזה, ראתה לנכון לחלוק את הפגישה עם הצופים, זה נעלם מבינתי. ההסבר היחיד שנמצא הוא, כאמור, הניסיון הנכפה אולי מלמעלה להציג את “הפנים האנושיים” של האנשים שיש חשק לשכוח מהם לזמן מה, במידת האפשר.

יפה דרעי היא אשה שעברו עליה שעות קשות על דוכן העדים. האם באמת יש צורך שהיא תציג את עמדתה בעניין אשמתו או חוסר־אשמתו של בעלה לפני הצופים? ברור שהטפתה למען “אריה” אינה יכולה להוריד או להעלות (אגב, האם כעת, אחרי הופעתה, יטען “אריה” שהתקשורת יוצרת מצב שבו השופטים אינם יכולים להיות אובייקטיווים?).

דומני שתולדותיו המסובכות של משפט דרעי לא הגיעו עדיין לשלב שיהיה צורך לראיין כל אדם הקשור בנאשם, בסדרת ראיונות דוגמת זו של רשת סי־אן־אן על משפט או־ג’יי סימפסון. לפי שעה אין שום עניין או צורך בדעותיה, הצפויות משהו, של הרעיה על בעלה, או על עורך־דינו לשעבר, שדן כבר ריאיינה אותו.

ואילו זוהר, דווקא, לא היה נורא כל כך כמו שטענו הכל. הוא שמר, בעיני, על משהו מחן הנעורים שלו, אבל ייתכן שהמבט שלי הוא של בן־זמנו, הרגיש עוד להומור שלו, שבינתיים, אומרים, עבר מן העולם. אני מבין שהצעירים של היום לא צחקו מדבר בתוכניות, ופשוט חזרו בתשובה מיד אחרי הצפייה בהן.

והרי בתוכניות היו כמה פנינים קטנות. למשל: זוהר, במסגרת תשאולים בתחום ידיעותיהם של ישראלים מן השורה ביהדות, שאל צעיר אחד על לוח השנה העברי. מובן שהצעיר לא ידע לומר את כל חודשי השנה העבריים, לפי סדרם. אבל הוא גם לא ידע לענות על שאלתו של זוהר “באיזה חודש חל ט”ו בשבט?“… ואף נדמה היה שהוא חושב ש”טו" זה שתיים, ולכל היותר שלוש.

הארץ, 27.6.97

לשרה נתניהו יוחסה התבטאות זו, לאחר שעברה את הראיון עם יעל דן: “אחרי ראיון כזה יש חשק לרדת מן הארץ”. דומני שהיתה הפרזה בביקורתה המובלעת של רעיית ראש הממשלה. יעל דן, ש“שיחה אישית” שלה (יום א', ערוץ 1, 21:00) עם קורבנה האחרון, הנ"ל, היתה גם האחרונה בעונה המסתיימת, ואולי, אם יסתייע, אף בשנה כולה (קשה לחלום על השתחררות נצחית מן הפינה המאוסה הזאת), היא בוודאי מראיינת כושלת, שאינה יודעת לשאול, ובקושי רב יודעת להקשיב, אך האומנם היא יכולה להביא אדם לידי ירידה מן הארץ? השיחה האישית עם שרה נתניהו ודאי שלא היתה מסוג השיחות המצדיקות ירידה.

אבל מלת המפתח כאן היא “יוחסה”. כי כל האמירות וההתבטאויות הקשורות לראיון, בסוף השבוע שעבר, כאילו מתבססות על חומר גנוז, הנמסר כשמועה או כהדלפה, ולהרגשתי ההדלפות באו לעורר את העניין בתוכנית שכל כולה כישלון, בראיון שלא היה בו עניין סביר, וממילא נזקק לחומרים חיצוניים, אפופי סוד, מוקלטים בקלטות סודיות (שתיים לדברי מקור אחד; חמש, לדברי משנהו).

כל זה במסגרת המאבק הנואש של הערוץ הממלכתי למען הרייטינג שלו. מדוע על ערוץ ציבורי להיאבק על הרייטינג? זה נפלא מבינתי. האם אין הוא קיים כדי שלפחות בערוץ אחד יתאפשרו שידורים שלא יהיו מונחים על פי מלחמת הרייטינג? אבל אלו, אני מבין, שאלות תם.

כיוון שהכל כמעט מנועים מלצפות בקטעים הגנוזים, עלינו להסתפק בוויכוח תיאורטי על ערכם. האומנם צדק מי שטען ב“פופוליטיקה” (יום ב', ערוץ 1, 21:30) כי דווקא הקטעים הללו “מייצגים את שרה נתניהו האמיתית”? מבחינה פסיכולוגית אין לכך שחר. האינטואיציה שלי, הלא־משוחדת, נוטה לסבור שדווקא האשה החביבה, הרגילה משהו, של השיחה ששודרה, קרובה יותר ל“שרה נתניהו האמיתית”.

נוכח התגובות השונות על השיחה הזאת, אינני מבין מה כל כך נורא בשרה נתניהו, אשת ראש הממשלה. נראה לי סביר לגמרי שאין היא, כדבריה, מתערבת בפוליטיקה שעושה, או לא עושה, בעלה, שהיא נמנעת מלהגיב על המינויים שלו וכו'. דומני שאת כל כישלונותיו הרבים בתחום זה אפשר לייחס ייחוס לגיטימי לגמרי לו עצמו, בהיותו חסר ניסיון ואפילו חסר דעת במידה מספקת לעשות את שגיאותיו שלו.

אין סיבה להטיל, אפילו מתוך השערה, חלק מן האשמה על אשתו, שגם עכשיו, אחרי הראיון הלא־חושפני של יעל דן, איננו יודעים עליה הרבה, ולמען האמת גם איננו צריכים לדעת.

שרה נתניהו היא אשה נעימה למראה, המדברת בלי שום מניירה, בעברית טובה בהחלט, עונה תשובות סבירות על שאלות לא כל כך מעניינות. על פי הנראה לעין והנשמע לאוזן בראיון זה אין היא מרשעת, ובכלל אין היא נראית לי חומר טוב לדמוניזציה שאוהבים לעשות לה. נתניהו היא אשה רגילה שנקלעה למצב לא רגיל, ומאוד לא נוח. היא משחקת את זה בסבלנות מסוימת, אבל אפשר לשער, ואפילו לשמוע, שגם לה נמאס כהוגן כל העסק הזה. אני מאחל לה שתצא מן המצב הזה, מן המעמד הזה, מהר ככל האפשר. לטובתה, ובמקרה גם לטובתנו.

לטובתנו, משום שנראה גם לי, כלרבים אחרים, שבנימין נתניהו צריך ללכת, אם כי המחשבה על כל חלופה ליכודית אפשרית לראש ממשלה זה עוצרת את מעוף התקווה להחלפתו. כך או כך, אין צורך לראות בראש הממשלה דמון כלשהו, ואפשר אפילו לייחס לו כוונות טובות, שעליהן דיברה בחום טבעי ובהשתכנעות צפויה אשתו הטובה.

אבל ברור כבר לגמרי שאין הוא מוכשר לעסוק בענייניה המוקשים של מדינת ישראל. חיים פרטיים מאושרים בחיק המשפחה אפשר בהחלט לאחל לו, וכך גם לבת זוגו.

הארץ 4.7.97

בין הפלשתינאים לישראלים יש בעיות גדולות ואיומות, שכולנו או מקצתנו מתייסרים בהן. ויש בעיות קטנות יותר, יחסית, שגם הן עשויות להכאיב לצופים בהן מן הצד. למשל אלה שתוארו בתוכניתו המצוינת של אליעזר יערי, “מבט שני” (ערוץ 1, ראשון, 20:45).

שלוש הכתבות בתוכנית נגעו בכמה עניינים כאובים מאוד, בסבך האימים הזה שאפשר בכל זאת להבחין בו בחדות בין רודף ונרדף. שתי כתבות מרכזיות, של אתי חסיד ושל גיל סדן, עסקו בעניינים דרמטיים במיוחד של סוחרי הקרקעות הפלשתינאים ושל המשת"פים. כבר נכתב על זה לא מעט. הפרצוף הניבט אלינו מן הראי, אחרי הצפייה בתוכנית כזאת, סמוק מבושה ונפחד מאימה נוכח מה שאירע לנו. אך פה ושם אורות פנינו מגאווה רגעית.

למשל, בכתבה האחרונה בתוכנית, של העורך עצמו, על גורלו של הנער בשראת מועטז. יש בסיפור זה יסודות מעוררי גאווה, הכרוכים אמנם במצוקה ובושה. הנער, רועה צאן שעלה על מוקש של צה"ל, הובא במצב אנוש להדסה עין כרם, ושם הצילו הרופאים אחת מרגליו בניתוח רב־מקוריות, הגובל בפלא. אך כשבא אבי הנער, כפרי עני ומרוד, להוציא את בנו מן האשפוז, נאמר לו שחובו לבית החולים הוא מאה אלף שקל. האב לקח מיד את הנער, הכניס אותו למכונית, ושניהם נעלמו כלא היו.

הרופאים ההמומים חשבו בפחד מה יהיה על הנער באין עליו פיקוח רפואי מתמשך. הם החלו לחפש אחריו בכפרי הרשות הפלשתינית. אפילו הנשיא ויצמן התבקש לעזור במציאת הנער, בעזרת “ידידו ג’יבריל רג’וב”. הנער נמצא לבסוף, והפגישה של הרופאים עמו היתה שיאה של הכתבה. מצבו הטוב הפליא את רופאיו, אך עתה צצה בעיית הפרוטזה הנחוצה, שעלותה 12,000 שקל, ומנהל הדסה אינו מוכן לממנה. “הרשות צריכה לשלם בעד זה”, אומר המנהל, הפרופ' שמואל פנחס, המתקשה באיזון התקציב שלו. אגב, שאלת מחירו של הניתוח לא הועלתה עוד בכתבה.

ישראל, ובתוכה שמואל פנחס, אינה יוצאת רע במיוחד מן הסיפור הזה, שהאימה והכאב שבו מעומעמים במקצת בשל חיוכו הכובש והתמים של הנער, והמזג הטוב, שמתוך נמיכות־רוח פתטית משהו, של האב. הלב נרגש נוכח דאגת הרופאים הצעירים, הנהדרים. אך מי ישלם בעד הפרוטזה? נדמה שקשה לצפות למחווה כזאת מצד הרשות הפלשתינית. יש הבנה מלאה לקשייו של המנהל, אך עלותה של הפרוטזה אינה מופלגת, ונדמה שאחרי המאמץ שנעשה למען בשראת, לא היה מקום לקמצנות בפרט האחרון הזה.

בסיום מהדורת החדשות של יום שלישי הודיע חיים יבין על ההתנדבות שהתעוררה בעקבות שידור הכתבה של “במבט שני”, ועל התוצאה: כבר השבוע אמור היה בשראת מועטז לזכות בפרוטזה נאותה.

הארץ, 11.7.97

השבוע התבשרנו כי חיים יבין עוזב את הערוץ הממלכתי. אכן, ההרגשה היא של מלך המגלה את עצמו. אמנם לגולה המרופדת של הערוץ השני, אבל בכל זאת הרחק ממכורתו, מן המקום – כמשתמע מדברי מוטי קירשנבאום ב“ערב חדש” (ערוץ 1, שלישי, 17:00) – שממנו תצא הלווייתו הממלכתית, אם יקרה מה שלא יקרה לעולם, כדבריו האביריים של קירשנבאום, שניבא לחתן פרס ישראל של שנה זו חיי נצח.

על הטעמים לעזיבתו דיבר גם יבין עצמו. הוא אמר שמיצה את עצמו ב“מבט”, והוסיף כי הערוץ הראשון לא הסכים שהוא יעשה סדרות תיעודיות, וזאת הוא עומד לעשות בערוץ השני. כאן צריך להעיר שיבין עשה באחרונה סדרה תיעודית קצרה, אולי הטובה מכל אלו שיצאו עד כה מתחת ידיו – על העובדים הזרים בישראל. מכל מקום, רפיק חלבי, ראש מחלקת החדשות בטלוויזיה, הסביר ברדיו כי הגיע הזמן להצעיר את צוות השדרנים, ורמז כמה מצעירים אלה ינחו מעתה את “מבט”.

מה שבטוח הוא שהופעת הפרידה של יבין כמגיש “מבט” היתה שירת־ברבור אמיתית, בכמה מובנים של אגדה זו. כמובן, פרט למובן שעל פי שר הברבור לפני מותו – ויבין, כאמור, יילך לחיים טובים וארוכים.

כוונתי לתוכנית המדהימה ביותר של השבוע ואולי של החודש, ואולי אפילו של השנה הזאת. שידור “מבט” של יום שני, שהתארך כדרכם של שידורי־אסון, הצטרף לאותן תוכניות שלא יישכחו.

הרבה נכתב השבוע על הערב ההוא. שם התואר סוריאליסטי ליווה את תיאורו ברוב הכתבות, והוא היה ראוי לתיאורים אלה מבחינות רבות. כאשר ייווצר הדיסטאנס מן האירועים הזוועתיים – מה שהתרחש ליד הגשר הממוטט, ובאופן אחר, מה שהתרחש על בימת הריקודים שבקרבת הגשר – יהיה אפשר לדון באספקטים השונים, האסתטיים, בין השאר, של “מבט” זה, שהציג לעינינו במלאוּת את מיזוג הקיטש הציוני עם המוות הישראלי.

בתוך כך יעיינו היסטוריוני התקשורת העתידיים – האם תהיה בעתיד היסטוריה כלשהי מלבד היסטוריה של תקשורת? – בתפקידו של חיים יבין בשידור הזה. צריך לציין שיבין גם הוא היה במיטבו, במלאוּת, בשידור זה: שדרן שהוא גם דוברו של עם ישראל, נזעם ומוסרני, ועם זאת מרגיע בעצם הופעתו. היִשוו לו אי־פעם השדרנים הצעירים שמזמן לנו רפיק חלבי?

הארץ, 18.7.97

יאיר לפיד הוא בחור נחמד בעליל ומראיין ידידותי להפליא. לכאורה אין צורך לומר יותר מזה כדי לרמז רמז עבה שאין טעם לצפות בראיונותיו של לפיד בסדרה שהחלה השבוע בערוץ 2 בקול תִקשור גדול, “יאיר לפיד חי בעשר”.

צפיתי בשלושה ראיונות ראשונים מתוך הסדרה. ברור כבר שכל מי שירואיין בסדרה ידמה ליאיר לפיד: יהיה נחמד בעליל ויהיה מרואיין ידידותי להפליא.

כאן יש מקום לתמיהה, שהרי לכאורה אישיותו של לפיד רופסת די הצורך שלא יכפה אותה על מרואייניו. לנוכח המרואיינים הראשונים של השבוע גדול הפלא שבעתיים, שהרי בשלושה הראיונות שצפיתי בהם היו בני־השיח רחוקים מאוד לכאורה זה מזה, כמו ביקש לפיד, או מפיקו, להפגין מיד את כל הקשת הצרה של כשרונות המראיין שלו.

אביגדור ליברמן, ליז הארדי, הזמרת ריטה – למראית־עין אין לשלושת אלה שום מכנה משותף, אף שהשניים הראשונים שייכים כללית לפנתיאון הישראלי החדש (“האליטות החדשות”?), והדיבור העברי, המתוקן למדי בפי כל השלושה, הוא עדיין דיבור זר בשביל שלושתם.

בפי שלושתם העברית, ה“משתפרת תוך כדי השידור”, כדברי לפיד שהתחנף כך, גם כך, לליז הארדי, מצטיינת בטעויות־מוצא אופייניות: “בדימונה”, אומר ליברמן ומנקד בב' פתוחה, “כיבדו” אומרת הארדי ומנקדת בכ' רפה, כדרך הילדים. לזמרת ריטה נניח בעניין זה, שהיא התוודתה בו וידויים פתטיים.

לשניים הראשונים יש אמנם מכנה משותף פשוט: המדובר באנשים לא מעניינים כשלעצמם, המופיעים בשל עניין שהם קשורים בו.

העניין, במקרה הראשון, הוא בנפשנו, וממילא אתה מקשיב לשיחת שני הנחמדים, לפיד וליברמן – באימה קלה. ובמקרה השני, מכיוון שהעניין רחוק מאוד מנפשנו, כל עוד איננו שוחרי רכילות של דפי המגזינים העוסקים ב“חיי העשירים” – “רוויסטה מאה”, “פשגלונד” (האם הם קיימים עדיין?) – מעוררת ההקשבה שעמום אמיתי. זה מלוּוה בתמיהה על הסכמתה של הגברת העשירה המסכנה הזאת, שלצרותיה המשפחתיות אין קץ, “להיחשף” – אלא אם כן הציעו לה תשלום בעד הראיון, והוא שקסם לה.

המקרה השלישי שונה לכאורה, שהרי הזמרת ריטה היא אמנית, וממילא אדם מעניין כשלעצמו. אבל, אולי גם כן מתוך נטייה להידמות ללפיד, היא הציגה את עצמה כמין יחצנית של בעלה, הזמר רמי קליינשטיין (“גאון כזה”).

מראיין אמיתי היה עט על זה, ועל כמה נימים כמו מרירות בדברי הזמרת, ומנסה לסחוט ממנה קצת אישיות. אך לפיד החמוד עימעם את הנימים הללו והפך גם את ריטה לבחורה נחמדה בעליל ומרואיינת ידידותית מאוד. המוזר היה שפה ושם נדמה היה שריטה, שבדרך כלל היא מלודרמטית וכמעט טראגית, גם זימרה הפעם בקולו הקטן והידידותי של לפיד. בסיום השיחה עם ריטה נודע לנו שהשיחה למחרת היום תהיה עם אהוד ברק… טוב, נדמה שלו כבר שום דבר לא יכול להזיק.

הארץ, 29.8.97

הרוזן ספנסר, אחיה של הנסיכה דיאנה, אמר בסופדו לאחותו: “תמיד ידעתי שהתקשורת היא שתהרוג אותה, אך לא שיערתי שזה יקרה באורח ישיר כל כך”. אחר כך הוסיף, כבר בשמינית של הפרזה שהלכה והתעצמה אצל דוברים רבים ביממה וחצי שלאחר מות דיאנה: “כיום יידע כל צלם, כל עיתונאי… כל בעל עיתון ועורכו, כל מי שקישט אי־פעם את שער עיתונו בתמונה של אחותי, שידיהם מגואלות בדם”. יומיים לאחר הדברים האלה הרחיב עיתונאי לונדוני, בהיגיון רב, את תחולת האשמה: מגואלות בדם גם ידיו של כל מי שקנה את העיתונים שבהם נדפס תצלומה של דיאנה.

הצורך הטבעי של בני־אדם מוכי־אסון לחפש אשמים התמלא במקרה הזה בקלות יחסית. התקשורת נעשתה מיד האויב הטבעי, והמלה פפראצי חזרה ונאמרה, בדרגות שונות של גועל, במשך כל היממה וחצי שלאחר התאונה. הערוצים האנגליים הדגישו שמדובר בפפראצי צרפתים. שדרני הבי־בי־סי וסקאי שכחו כמעט שרודפיה הנחרצים ביותר של דיאנה בחייה היו הפפראצי של העיתונות הצהובה הלונדונית.

בדברי הגינוי שלהם לפפראצי הצרפתים הם הגיעו פה ושם לידי האשמת הצרפתים הארורים בהריגתה של אהובת העם האנגלי. שנאה על גבול ההסתה הובעה במיוחד נגד שבעת הפפראצי שרדפו אחר המכונית שנספתה בה דיאנה. ביום שני היתה כותרת אחד הצהובונים המתועבים ביותר של לונדון: “החזירים הצרפתים הם שעשו זאת”.

כך במשך יממה וחצי גינתה התקשורת את התקשורת על רעבונה שאינו יודע שובע ועל פולשנותה חסרת הלאות. שדרני הטלוויזיה תיארו בפרטי־פרטים עסיסיים את חיי הנסיכה, מלווים את הסבריהם בתצלומים סנסציוניים ובדברי גינוי חריפים על צלמיהם של התצלומים הללו ועל כל אותה פולשנות גועלית לחייה של הנסיכה. בייחוד בבי־בי־סי הרבו להופיע כל מיני יצירי תקשורת, העוגבים יומם ולילה על הפפראצי המתועבים, גינו את התקשורת, שפכו קיתונות של בוז על הפפראצי וקראו לריסונים של העיתונאים, אלה אויבי־העם, בחוקים חדשים נגד הפלישה לרשות הפרט. “לא ייתכן שהעיתונות תהרוג לנו את כל האנשים הזוהרים”, אמרה בהפרזה אופיינית, נוסח הרוזן ספנסר, מרואיינת אחת ברחובות לונדון.

קולות לריסון פולשנותה של העיתונות נשמעו כמובן לרוב גם בעבר, לעתים קרובות בקשר לדיאנה. אבל במשך יומיים היה נדמה שהם נענים בראשונה בהקשבה גם מצד אישי־ציבור, שעד כה לחמו בחירוף נפש נגד “חוקי הפרטיות” – כך מכונות באנגליה הצעות־חוקים אלו – כבניסיון לחבל בחופש הדיבור.

מצד שני, כפי שאמרה ג’ני בונד, מומחית של הבי־בי־סי לעניין הנסיכה, כעת אין טעם לחוקק חוקי פרטיות כאלה, שהרי “אל דאגה, לא תהיה עוד דמות שתעניין את הציבור עד כדי כך כמו הנסיכה דיאנה, ועכשיו ודאי שאין שום טעם בחקיקת חוקים נגד פלישת התקשורת לרשות הפרט”.

גם בדיווחים בתקשורת האלקטרונית הצנועה שלנו בלטה ההאשמה נגד הפפראצי האיומים. ב“ערב חדש” נקראו שני מומחים להסברת תופעה אימתנית זו. ואכן שני פפראצי מקומיים דיברו גם הם בגועל על הפפראצי. בשידורי החדשות של שתי רשתותינו נרמז גם על זוועת התקשורת, אבל תוך ציטטות מפי האנגלים ותוך רמז ברור שמדובר בתקשורת הבריטית.

כך או כך, לנוכח תאונת הדרכים האיומה שרצחה את האשה הרדופה ביותר בעולם, הוכרזה התקשורת כמעט רשמית – כלומר, בפי התקשורת – אויבת האנושות.

עד שפתאום, ביום השני, התגלה שהכל לא בגלל התקשורת אלא בגלל רמת האלכוהול בדמו של נהג המכונית. והתחיל הוויכוח על נהיגה בזמן שיכרות… עד האשם הבא.

הארץ, 5.9.97

“פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום ב', 20:45) של השבוע, תוכנית שקטה ועניינית יותר מכל אלה הזכורות לי, ונדמה שנסים משעל נגמל בתוך שבוע מן העצבנות ועשיית הסדר הקדחתנית שהיה אחוז בהן בשבוע הראשון שלו כמנחה התוכנית. התברר במשדר הפעם עד כמה הכל פשוט ועד כמה הכל בלתי־אפשרי בעת ובעונה אחת: התוכנית יצאה מתוך השאלה “האם לצאת מלבנון?” ועד מהרה התברר, במהלכה הממוקד למדי, שהשאלה הזאת, לכאורה חוצת־המפלגות – קלישאה מהלכת בימים אלה, הנסמכת כמדומה בעיקר על דעתו הביילינית של השר מיכאל איתן בעניין זה – היא בעצם רק וריאציה על שאלת־השאלות של קיומנו כאן, שאלת השלום או המלחמה, שאלת “לחיות לנצח על חרבנו” מול השאלה אם יש עם מי לדבר ועד כמה אפשר לסמוך.

זה־כבר היה אפשר לחוש שכאן עיקר הקושי של השאלה הכמעט־טכנית לכאורה, שלא־פעם אוסרים לדון בה על אלה ש“אינם מתמצאים במצב המסובך”, וגם אלה שאינם מעורבים ישירות, כלומר, “אין להם בנים בלבנון”.

הדיון ב“פופוליטיקה”, שיצא משאלת־השבוע והסתעף והקיף לבסוף את הכל – כולל הסכם אוסלו בכלל, ובמצבו הנוכחי – עזר להבהיר עד כמה שאלת הבוץ הלבנוני אינה שאלת־מומחים, עד כמה היא עניין להכרעה תודעתית ומצפונית של כל אזרח. אכן, קשה היה שלא להשתכנע: בעיית לבנון היא ה־Pars Pro Toto (“החלק תמורת הכלל”) שכמו נשלחה אלינו להכריע באמצעותה סופית מה שעלינו להכריע בו: לחזור לגבולות 67' או לא לחזור. כולל הכל, ובראש הכל – ירושלים.

עד כמה השאלה הזאת היא מין שיקוף של המנטליות של כל אחד ממשתתפי הדיון, וכל אחד מאתנו, היה אפשר לראות לפי תגובות “מר פופוליטיקה” עצמו: יוסף (טומי) לפיד, שלא פעם בעבר פזל פזילות חנניות שמאלה – בייחוד בענייני השלום עם הפלשתינאים, וחזר לפתע להיות איש הימין המצוי, זה המשוכנע עד לשד עצמותיו ש“עומדים להשמידנו” ואסור לחזור לגבולות אושוויץ.

הסופר א"ב יהושע נקט אמצעי רטורי נאה כשראה להזכיר לו את שמאלנותו המפוקפקת (“הצלחנו אפילו לשכנע את טומי לפיד שיש עם מי לדבר”), אבל בעצם הוא לא לגמרי צדק: הטומי־לפידים לא שוכנעו עד הסוף, אולי רק בניהם ישוכנעו שלא עומדים להשמידנו, ושיש עם מי לדבר.

מפעימה במיוחד – ונדמה גם, אופיינית – היתה העובדה שבעד היציאה מלבנון דיברו בראש ובראשונה הלוחמים שנפצעו בלבנון, ובהופעותיהם המרשימות נפתחה התוכנית. כמו לוחמים פצועים רבים אחרים, אם גם לא כולם, הם הבינו ביתר־שאת לאחר פציעתם שנוסחת “לחיות על חרבנו” התיישנה כליל, והם הציגו עמדה יונית. כשהדברים באו מפיהם, הקשיבו להם הכל, וכך ראוי. הדיון הראה שוב שהוויכוח על היציאה מלבנון הוא רק המאחז האחרון של הוויכוח הנצחי בין הימין והשמאל הישראליים.

הארץ, 12.9.97

שעה ארוכה נמשך הוויכוח ב“פופוליטיקה” (יום שני, ערוץ 1, 20:45), צפוי לכל פרטיו, על הצעתו המחוכמת, החשודה־משהו, של השר יעקב נאמן בדבר גיוסם של תלמידי הישיבה, וכל אותה העת ישב הפרופ' אוריאל סימון שקוע בשתיקה מכובדת. ככה יעשה פרופסור שהוא גם חכם אמיתי כאשר יזדמן – מסיבות שונות או משונות – למושב הלצים הזה.

דרך־אגב, מעניין לתת פעם את הדעת (וזה עוד ייעשה מן הסתם במסגרת איזה דוקטורט, שיכתוב ביום מן הימים תלמיד למדעי־התקשורת באחת האוניברסיטאות שלנו על התוכנית שנעשתה מיתולוגית כבר בחייה) על שיתופם ותפקודם של הפרופסורים השונים בתוכניות הללו. בתוכנית האחרונה היו שני טיפוסי־פרופסור מובהקים: החכם והשקול (סימן ההיכר: מבטא יקי); והמטורף (סימן־היכר בנאלי: עיניים היוצאות ברגע מסוים משפיותן ונורות כטילים ביוסף לפיד האומלל). אבל נחזור לענייננו.

כאשר אמר לבסוף הפרופסור למקרא, אוריאל סימון, את דברו בעניין תלמידי הישיבות, היו אלה דברים כדורבנות. בלי משים, היתה בהם גם הארה הכרחית לוויכוח על החינוך החרדי (והאחר) שהעסיק ברמה לא־רצינית את התוכנית “מבט שני”. סימון אמר שרק מעטים מאוד מבני החברה החרדית מסוגלים ללמוד מקצוע קשה וייחודי כל־כך כמו התלמוד.

ריבויים העצום של תלמידי הישיבות בימינו הוא עדות ראשונה במעלה להיות תלמודם קרדום לחפור בו, וליתר דיוק: להשתמט, ולא רק מן הצבא אלא מן החיים הפעילים והראויים באשר הם. כבר אין המדובר בצבא בלבד, השאלה היא אם יכולה חברה כלשהי להרשות לעצמה שיעור כה גבוה וממוסד, של אנשים המתחנכים לבורות, שזיקתם לחיים היא זיקה של השתמטות, כלומר אידיוטים, במובנה היווני המקורי של המלה. והם עוד מתחזים ללומדים ולחכמים. האם אפשר להניח בידי אנשים כאלה את מורשת היהדות?

על פי עדויות שונות מן העולם החרדי עצמו, הישיבה של ימינו אינה בית־ספר לגאונים, כמו שהיתה במשך מאות שנים, אלא היא בית־ספר לבורות ממוסדת (לא פעם תהיתי, בעת הקשבה לדבריהם של כל מיני “רבנים”־פוליטיקאים, עד כמה יכולים אנשים אלה להבין משהו מחומרי הלימוד הקשים, מן הבעיות הפילוסופיות המורכבות המצויות בתלמוד, שרמז להם הפרופ' סימון). נמצא שבית־הספר הדתי – אם חרדי ואם מפד“לי, קל־וחומר אם הוא ש”סי – אינו שונה בעיקרו מבית־הספר הממלכתי החילוני של ימינו. אלא שעל חטא הבערות נוסף לבוגר בית־הספר החרדי חטא ההשתמטות, וכאמור, לא רק מן הצבא.

הארץ, 19.9.97

ימי הסכם מוסקוביץ’–קהלני – שאילולא היה מדובר בהריסה זדונית של כל תקוותינו, הכתירו שבוע שיכול להיות מן המצחיקים ביותר בשנה המסתיימת – היו צריכים להיות ימי פריחה של האופוזיציה למיניה. הממשלה הפגינה השבוע תערובת כה גלויה של איוולת ונוכלות, ושלל תועבות אחרות – האיורים לפארסה הטראגית הזאת היו כה נפלאים: זוכרים את מוסקוביץ' והרב אברהם שפירא אוחזים ידיים ורוקדים? – שכמעט עשתה את מלאכתה של מפלגת העבודה ותנועות ההתנגדות האחרות.

ואמנם, הפלא ופלא, האופוזיציה פעלה השבוע באינטנסיוויות מפליאה, ותוכניות השבת היו מלאות בהדי פעילותה הקדחתנית. כמעט בכל תוכנית מתוכניות־השיח הפוליטיות התקשורתיות של שבת לפני הצהריים עלתה שאלת פעילותה של האופוזיציה, ובכל אחת מהן כוון הזרקור אל אהוד ברק ואל פעילותה של מפלגת העבודה.

תוכניתה של אושרת קוטלר “פגוש את העיתונות” (ערוץ 2, 12:30) הפגישה את אהוד ברק עם תושבי נתיבות, העיירה השוקעת שרוב תושביה נתנו קולם לנתניהו. אם מפלגת העבודה חפצת חיים היא, עליה “לחדור ללבבות תושביה”. ללבבות ולא למוחות, כפי שהודגש בשיחות, אפילו מפי התושבים עצמם, בעלי־הלבבות, שלא נעלבו כלל מן הטיעון הפטרוני.

אז מה מצב האופוזיציה? מנשה רז ב“משחק השבת” (ערוץ 1, 10:00) ריאיין את מזכ"ל שלום עכשיו, מוסי רז. הראיון התנהל על רקע אנתולוגיה מרשימה של סרטי ארכיון שצולמו בהם הפגנות הימין מימי הסכם אוסלו. כמה מפעים, שלא לומר מזעזע, היה לראות ולשמוע את הנאומים מלפני ארבע שנים (דוד לוי: “מן המסמך הזה לא יישאר זכר!”), לראות יהודים מזוקנים בוכים בדמעות שליש על אובדן האימפריה ותוהים מתוך הדמעות “זאת דמוקרטיה?” ובכלל לראות להט אמיתי, אכפתיות המעבירה צמרמורת בגו. הקיצור: אש ואמונה, כאלה הדרושים כיום לצד שכנגד, אחרי שהמימוש המושלם־כמעט של הרס “המסמך הזה” הקהה במשהו, אמנם לכאורה, את להטם של המהרסים.

מנשה רז טען כלפי מוסי רז (“שום קרבת משפחה”), שנוכח הדוגמאות מן הארכיון, ההפגנות שלהם כיום הן לפלפיות לגמרי. מזכ“ל שלום עכשיו חזר וטען שהחבר’ה שלו פשוט לא עושים מה שעשו ההם, שאצלם לא יהיו קריאות “ביבי בוגד” וכיו”ב, זה פשוט לא הסגנון שלהם, לפלפים או לא. טוב, גם את זה כבר שמענו. אבל האם אפשר לטעון משהו נגד הטענה הזאת? לומר שצריך להשמיע קריאות־נאצה והאשמות בבגידה? לא, אי־אפשר. אז מה אני רוצה ממוסי רז. מזל שהוא מוכן למלא את תפקיד הלפלף. ומצד שני, וכו'.

ומר אופוזיציה הראשי, שאינו יודע כל כך להיות מר אופוזיציה, ובכלל אינו “יודע לדבר כל כך טוב כמו ביבי” – כפי שהודה ברק בכנות כובשת אך מיותרת־משהו באוזני תושבי נתיבות – אינו רוצה להיות בממשלת אחדות לאומית. ממשלה כזאת תקהה את האופוזיציה ותיתן את הארץ לעולם ועד בידי ביבי ומרעיו (אבל מצד שני, הארץ הזאת הרי תהיה ממילא בידי ביבי ומרעיו…).

כך או כך, תחושה של ריקות עגומה עלתה מהבטחותיו של ברק לתושבי נתיבות, להביא להם “הַייוֵיי” (בעברית של פעם: אוטוסטרדה) ו“היי־טק”. התושבים לא נראו כמעריכים יתר על המידה את משחק המלים של יו"ר העבודה. ניכר בהם שהם מעוניינים שלא תהיה אבטלה, אבל בוודאי לא רוצים “עבודה”, המתכוונת להמשיך ולהתבזות בכנסים בעיירה הזאת שתתרצה לבסוף ותקבל את ביבי, אלא מה.

ב“תיק תקשורת” (ערוץ 2, 12:00) התנהל דיון – מלוהט קצת יותר אך כמה עצוב – בנושא המשמים זה כבר, והוא מחזהו של מתי גולן “ערפל”, המוצג בתיאטרון בית לסין. איל ארד הסביר מהו מחזה דוקומנטרי, ציפי פינס, מנהלת בית לסין, סיפרה שהיה לחץ מצד אוהדי ברק להוריד את ההצגה, אך “אין כוח פשיסטי שיוכל להוריד הצגה בישראל”, בנושא כלשהו. איל ארד – שהסביר לפני כן, בהקשר של פרשת ראס אל־עמוד, מהי עצת אחיתופל – יעץ לברק לבוא להצגה, המעלה את פרשת צאלים ב'. הוא יעץ לו לצחוק מן החידודים שלה יחד עם כולם, וכך להראות שהוא חברה’מן.

צוחק מי שצוחק אחרון. והכוונה לנושא החוזר ועולה בתוכניות העושות את בוקר השבת, והוא נשזר יפה גם בענייני ברק. הצוחק האחרון הוא סדאם חוסיין, שב“ערבסקה” (ערוץ 1, 9:30) הוקרן שנית קטע החדשות על צליחתו את החידקל, במלוא יפעת שרידותו.

הצליחה לוּותה בדיבוב מצחיק למדי של גדי יגיל, שסיים, כמדבר מפיו של סדאם, “לא נהניתי בכלל”. גיל סדן, העורך יחד עם סוהאת חמוד את התוכנית המצוינת, טען שהוא דווקא נהנה. אבל ההנאות האירוניות שלו הרי הן בכל זאת כאין וכאפס לעומת ההנאה הפיסית הפשוטה של סדאם, האיש ששרד (גם) את צאלים ב'. לפי פרסומים זרים, נועד להתקיים שם תרגיל לקראת ניסיון התנקשות בשליט העיראקי. אכן, אם בשרידה המדובר – ועל יותר מזה קשה לחלום – יש לראשי האופוזיציה שלנו ממי ללמוד.

הארץ, 26.9.97

תוכניתם של נסים לוי ודניאל בן־סימון, “ימין, שמאל, ימין” (ערוץ 2, שבת, 22:40), עסקה, בקצב נכון, בלי כבדות מתבקשת, בנושא שיש הרואים בו טרגדיה לאומית: בעובדה שנוצרו בארץ שני מחנות, כאילו – שהם הרבה יותר ממחנות, ודאי יותר משני פלגים פוליטיים (כותרת התוכנית דבקה בחלוקה המסורתית, המיושנת); כאלה המגיעים לכדי שני עמים, אם לא מעבר לזה.

ודאי שמדובר ביותר מ“שתי דעות” (אבל “עם אחד”), לפי המינוח הממתן של הכּרזות עם תצלומי המנהיגים המנוגדים ושאר הפרסומות שבמסגרת תעמולת־האחדות, שלכאורה היא טובת־כוונה, אבל גם היא אינה נקייה ממין סחטנות כיתתית; הטוענים הנלהבים ביותר לאחדות הם לרוב בני מחנה אחד, שסיסמאותיו המאחדות מסתירות, בין השאר, ניסיונות כפייה.

לבן־סימון, כמו לכל העוסקים ב“שסע” – מלה מתונה מימים מתונים שחלפו זה כבר – היתה בהחלט הבעיה של מיקוד הניגוד, והוא הגיע אל השאלות העקרוניות רק לקראת סוף התוכנית, במשאל רחוב, ששותפו בו גם המתווכחים הראשיים בתוכנית: “איך אתה, או את, רואה את עצמך קודם כל: כישראלי, כיהודי, או כבן־אדם”. עשרות נשאלו, רובם נשים, וכמעט כולם ענו “יהודי” או “ישראלי”.

זה היה משאל ממושך, שצפיתי בו באימה גוברת, נואש כבר, החל ברגע מסוים, מלשמוע את התשובה שלכאורה היה אפשר לצפות לה בראש ובראשונה. אכן, עברה עוד שעה ארוכה עד שהד“ר נסים קלדרון הציל את כבוד הקהל הנשאל ואמר שהוא “קודם כל בן־אדם”. אחר כך טען למען האנושיות עוד רק הד”ר נמרוד אלוני, ואילו יתר הנשאלים אמרו בעיניים בורקות מלאומנות, שהם קודם כל יהודים.

כמעט מעליב לחלוק לקלדרון ולאלוני מחמאות על תשובה האמורה להיות מובנת מאליה. אכן, הנסיגה מהאוניוורסליזם היא מסימני הזמן בעולם כולו, אומרים, אך נדמה שבישראל נטשו רבים מדי במהירות מופרזת את המחנה האנושי.

מה גם שהיתה הרגשה כבדה שהמשאל שיקף מציאות קיימת בעליל, שבעתיד יהיה אפשר לצייר את העקומה שלה במשך חמישים שנות המדינה, מתרחקת יותר ויותר מן האנושי וקרבה אל הלא־אנושי, אך אולי לא בהכרח אל העל־אנושי. האומנם קרוב היום שבו יהיה אפשר להעמיד מחיצה ביולוגית ברורה בין שני המחנות או החברות, או שני העמים, ולציין את המחנה האחד כ“מחנה בני־אנוש” ואת משנהו כשייך לסוג זואולוגי אחר, וזאת לפי הגדרתו העצמית?

התוכנית המאלפת של בן־סימון ולוי לא העזה לנבא התפתחות כזאת, אך ציינה בנאמנות כמה תחנות חשובות בדרך אליה; רצח יצחק רבין הוא בהחלט נקודת המפנה הראשית, נקודה של התבררות־הבדלים עקרונית. ובעיקר הראתה התוכנית כמה טיפוסי יסוד כמו־זואולוגיים של הבריות שזנחו, או שהן בתהליך זניחה של מחנה האנוש והצטרפות לסוג האחר.

ראינו אותם, את ה“שמאלן” חניך־הקיבוץ – עדיין חביב למראה, עדיין אנושי בחיצוניותו, מסביר את דרכו החוצה מן האנושיות, כמו אינו מבין עדיין שבקצה הדרך מחכה לו החייתיות. ראינו את הפסוודו־אינטלקטואל הרוסי העילג, הבז ממרום תרבותו הסובייטית לתרבות הישראלית ומשווה השוואות פרימיטיוויות ואידיוטיות בין רבין לבין סטלין (“האבא של כולנו”), מגלה בבירור את הכשל האופטי שלקו בו רבים מן העולים מחבר המדינות, המגיבים על “השמאל” בארץ את התגובה הפוסט־סוייבטית הנוירוטית שלהם על הקומוניזם.

ראינו שוב חלקים גדולים, ייצוגיים, מן הגלריה הלאומית המכוערת הזאת של המזוקנים־המסוכנים, בני העם הנבחר־הנבער, החצופים, האבסורדיים. אלה ששום קרן אור לא תחדור כבר לעולם למחשכי ראשם. וקשה היה שלא לחשוב שהעניין כאן הוא בשני סוגים של בעלי־חיים, כשסוג אחד מוותר ברצון, ואף בזחיחות־דעת, על הסיווג בני־אדם.

הארץ

“שנה קשה, שנה קשה מאוד”, אומר בנימין נתניהו לאמנון לוי, המראיין אותו לתוכנית “יומן השנה” (ערוץ 1, יום א', 20:45), ולרגע אתה מאמין לו. הרי אם תחשוב על כך, האיש כבד־הגוף וקל־הדעת הזה, איש שאינו בהכרח בלתי־סימפטי, נכנס בלי שום הכנה לנעליים הצרות ביותר בעולם, שנועדו לרגליו של רקדן בלט מוכשר במיוחד. אתה מאמין לו לרגע, אלא שעד מהרה הוא אומר דבר ומדיני גדול כזה, שאינו מתיישב כמעט עם הקושי האמיתי שלו, הניכר בכל מצעדו המגושם בשנה הזאת.

הוא אומר שהדבר הקשה ביותר הוא “לשלוח אנשים לקרב”. טוב, את זה אמרו הגדולים ביותר, ככה מדברים מפקדים עליונים, אבל הרי לא בקושי המדיני־המנהיגותי הזה מדובר. הרי בנימין נתניהו הילך בשנתו הראשונה בנעלי־הריקוד הנ"ל כמו פיל, בלי לעשות אפילו צעד אחד נכון, עם טעויות מדהימות בכל רגע, עד שחשבת לא פעם: קשה, ודאי שקשה, אבל קשה במיוחד לו, בגלל קוצר־יד פרטי… אילו הודה שקשה לו, במיוחד לו, היה זה רגע של אינטימיות ואפילו חן. אבל לו קשה הדבר כמו שהיה קשה לגדולים ביותר.

גם ברגע של חסד אפשרי, לא ויתר איפוא על הפוזה, ומה הפלא שהבטחתו, שבתוך שנה יושג הסדר עם הפלשתינאים – ועוד משהו בעניין סוריה, שהצטיין באותה קלות־דעת כמו ההצהרה על הפלשתינאים – נתקלה בספקנות מוחלטת באולפנו של אמנון לוי, שישבו בו אורי שגיא, אמנון אברמוביץ' ואילנה דיין (שני האחרונים היו הפאנל הקבוע של התוכנית הארוכה והמרתקת), ובספקנות לא־פחותה בקרב צופים רבים אחרים, חוששני.

לעומת זאת, מי שהיתה לו שנה קלה, “שנה טובה, שנה מעניינת”, הוא, למרבה הפלא, איש הקרוב לבנימין נתניהו עד כדי כך שאתה עשוי למצוא סתירה פנימית בין שני הטיעונים. שנה טובה היתה לאביגדור ליברמן, והוא חטף מאמנון אברמוביץ' חטוף היטב על ה“שנה טובה” החצופה הזאת שלו.

אז אחת השנים הארורות בתולדות המדינה – ואילולא חשש הפרזה אפשר היה לומר אפילו, ארורה מכל קודמותיה – היתה בשבילו “שנה טובה”? עבודה “מעניינת” היתה לו, למנכ“ל משרד ראש הממשלה, אה? ההבדל בין ה”שנה קשה" של ראש הממשלה ובין ה“שנה טובה” של האיש הקרוב לו היה יכול להיות רק הבדל של טכניקות רטוריות – אבל אפשר גם למצוא כאן מדרש של הבדלים עקרוניים יותר.

הרי ליברמן שייך לאותם “אנשים חדשים” (במובן הרומאי של המושג) שהביא עמו המשטר החדש. לכאורה, מה טוב! אנשים חדשים, הרחבת האליטות, ואפילו החלפתן, הרי זו נשמה אפה של הדמוקרטיה. כן, אבל ה“הומינס נובי” של משטר נתניהו הם מסוג מסוכן שמפניו הזהירו הרומאים: מין יוהרה חדשה, מין כסף חדש, מין תפישה חדשה, גסה, של טובת המדינה שהיא כאילו טובתם. האנשים שעמדו למשפט וזוכו מחוסר־ראיות, כל מיני כאלה, קבלן זה או זה, ראש עיר זה או זה, כאלה שניצחו לבסוף – חוסר־ראיות – ומשפטיהם הותירו בכל זאת הרגשה ברורה של “כשר אבל מסריח”.

התוכנית עסקה גם באנשים אלה, “האליטות החדשות”, בהקשר פרשת בר־און, שהיתה חגיגה אמיתית שלהם, ובאווירה שנוצרה סביבה. אברמוביץ' היטיב לתארה כפרשה “שלא הכל עוד סופר עליה” ומסקנותיה השאירו סימני שאלה רבים. זה אולי הגילוי העגום והמרתק ביותר של השנה האחרונה, גילוי הפנים המפוקפקות של האליטות החדשות, שלרוב מייחלים להן. בהחלט מייחלים – אבל אם עליהן לכלול את האנשים הללו, זה מאוד לא טוב.

ועוד מישהו שהיה לו טוב השנה (לרבים כל כך היה רע, עד שאלה שהיה להם טוב למרות הכל, התבלטו) היא פנינה רוזנבלום, יצרנית התמרוקים הפעלתנית, שהביאה את הצופה לחדרי ביתה החדש, המרווח כיאה וכיאות לאישיותה האקספאנסיווית. רוזנבלום, שהודעתה כי היא עומדת לרוץ לכנסת היתה בעיניה האירוע של השנה (ויש בזה משהו), היא אליטה חדשה בצורתה הרכה, שלא לומר הוורודה.

איך היא שייכת ל“אנשים החדשים” של משטר ביבי? היא שייכת מאוד, אבל לכאורה היא דמות חביבה, אז לא נוסיף בינתיים מלה, אלא, כמו שחזר ואמר אברמוביץ' המצוין, צריך יהיה לעסוק בדמותה “בפורמאט אחר”.

שנה ארורה, שנה של הרס ושל סרחון, אבל התקשורת הרי ניזונה מן ההרס ומן הסרחון. השנים הרעות הן השנים הטובות בשבילה. אז מה הפלא שהתוכנית הארוכה היתה מצוינת, ואפילו רגע אחד לא יכולת לגרוע עין מן המרקע?

הארץ, 1.10.97

נדמה לי שלא רק באולפן “מבט” (ערוץ 1, יום ב', 20:00), שבו התבקש חיים רמון, שלרגע נדמה היה כי נעתק הדיבר מפיו, להגיב על דברי ראש הממשלה במסיבת העיתונאים – אלא בכל מקום במדינה ישבו אנשים המומים, מנסים לתפוס נשימה, או אולי, בתנועה אינסטינקטיווית, מתחילים לנקות את הרוק מעל פניהם.

אכן, מעולם לא ירק בנימין נתניהו בישירות כזאת, בקליעת־בול שכזאת, יריקה כה גדולה בפני הציבור. כך מתנהג אדם שכבר אין לו מה להפסיד, שהתגלה במלוא עירומו, באיוולתו הילדותית, ועודנו טוען למעמד של אדם מבוגר, ואפילו ראש מדינה…

טוב, אין מה להכביר מלים. אני רק סוקר מופעי טלוויזיה, וזה היה מופע אימתני בחובבנותו, מופע שאת מלותיו כתב מן הסתם מישהו שאינו יודע את שפת המקום. נכון, עברית אינו יודע, אבל כדי לירוק אין צורך בשפת המקום.

זה היה מופע מתוך סרטים הוליבודיים על פוּטשים או הפיכות בעולם השלישי, באיזו ארץ פרועה ואומללה, במקסיקו של ראשית המאה, או, מוטב, באפריקה של היום, בניגריה, למשל.

יושב לו מין בבאנגידה שכזה, לצדדיו שני גנרלים מגוננים עליו, מבטיהם מזרים אימה (ובראשם אולי מנקרות מחשבות על מנעמי־העתיד, וקודם כל: איך לחסל את מי שהם שותפים לו עכשיו, איך לתפוס את מקומו), ושלושתם, והוא להם לפה, “לוקחים אחריות מלאה” ועל כן, לא מתפטרים. “חשבון נפש? תעשו אתם חשבון נפש”, אומר נתניהו־פינקלשטיין לעיתונאים, אבל בעצם הוא אומר זאת לציבור שלו.

כי אם העז להציג את ההצגה הזאת, הרי זה רק מפני שהוא יודע כי יש לה, ולו, קהל. הוא יודע שאנשים שקנו ממנו כבר את כל המכוניות המשומשות, יקנו ממנו גם את היריקה הזאת, את ההסבר הזה לכישלון הירדני שלו, ומחירו.

וכששמעת את ההסבר שלו לביזיון – את קול היריקה הזאת – לא יכולת שלא לזכור את דברי הגנרל האחד, לשמאלו של בבאנגידה הישראלי במסיבת העיתונאים שלו, בהקשר אחר כאילו: “מי נגד הטרור, שיצביע”. גם הגנרל אמר זאת מפני שידע כי יש קהל שיצביע.

“פופוליטיקה” לאחר מסיבת עיתונאים כזאת לא היתה יכולה שלא להחוויר לעומתה, ובכל זאת, היתה “פופוליטיקה” המרתקת ביותר שראיתי. מה לא היה בה!

מתוך ההופעות הרבות של חברי כנסת נפשעים ומטורפים, המפללים בגלוי למלחמה, ומיני יושבי־ראש של ועדות־כנסת מרכזיות, פוליטיקאים מגוחכים באיוולתם ובבורותם שלמראם רצית לרדת מיד לניגריה, מתוך ההופעות המאלפות הללו אזכיר שתי נשים מרשימות, קורבנות עקיפות של מעשי טרור.

האחת, מזל חוטה, אחותו של החייל שנרצח בידי החמאס, אילן סעדון, שאמרה בפשטות, ובמלוא ההיגיון, כי בעקבות העסק הביש הזה ושחרור הטרוריסטים, יבואו פיגועים גדולים עוד יותר. עוד הופעה ראויה לציון, מרשימה בפשטותה ובהגיונה הגמורים, היתה זו של אליסה בן־רפאל, אלמנת דוד בן־רפאל, מהרוגי הפיגוע בארגנטינה. אליסה בן־רפאל הצביעה על המחיר שהיא משלמת (מגדלת שני ילדים בלי אבא), ואמרה שאילו היתה בטוחה כי זה המחיר שצריך לשלם בעד הגנת המולדת, היתה מוכנה לו. אלא שאין היא בטוחה, ולעומת זאת, נראה לה שמעודדים את הטרור תוך כדי הטענה שנלחמים נגדו. מול הכאב הזה ומול פשטותו של ההיגיון הזה, השתתקה אפילו נהמת לבו של ח"כ רחבעם זאבי, לאחר ניסיונו המעודן להזכיר לה את שנאת העולם לעם היהודי (“היית צריכה לדעת לפני שהצטרפת אליו”).

הארץ, 10.10.97

הד"ר מור אלטשולר־סולימן, מרצה לתולדות הקבלה באוניברסיטה העברית, אמרה כמה דברים מעניינים בוויכוח על האמונות העממית (“קבלה”) שעם ישראל דבק בהן ביתר שאת באחרונה (“פופוליטיקה”, ערוץ 1, יום ב', 20:45). אבל אני מבקש לשבחה על הגימיק הקטן והמצוין שבו פתחה את דבריה: היא שלפה מכיסה את תמונת בנה החייל ואמרה: “גם לי יש קמיע”.

כך ביטאה, בפיקחות ובחביבות, את העיקר: האמונות הטפלות אינן רק עניין של אנשים חשוכים ודלי־השכלה, שכמוהם הופיעו בתוכנית, אלא של כולנו. לכולנו יש קמיעות שנותנים לנו האנשים הנאמנים או האהובים עלינו. אתאיסט גמור הוא תופעה לא־אנושית, ובוודאי לא חברתית. כולנו דתיים בצורה כלשהי, גם אם רבים מאתנו אינם מכירים בכך. יוסף (טומי) לפיד היה יוצא מדעתו, או לפחות מתאדם במידה מסוכנת, מרוב עלבון וזעם, אילו הוכיח לו מישהו שגם הוא איש דתי, וכל שכן שדתיותו היא מן הסוג החשוך במיוחד. הלהט האנטי־דתי שלו הוא בוודאי דתי, ואף קנאי.

ועוד ביטוי נאה של הד“ר אלטשולר: “העם זה כולנו”. בכך ביטאה את ההתנגדות שמעוררת החלוקה היהירה, הנהוגה באולפן התוכנית (וממילא בעולמנו), בין “עמך” לנבחרי האומה, “האליטה התקשורתית” ו”האליטה הפוליטית". אגב, ההגדרה של אליטות אלו היא פשוטה: אנשים המופיעים שוב ושוב במדיה, ובייחוד בטלוויזיה. לעומתם, אנשים המופיעים פעם אחת במדיה, ובייחוד בטלוויזיה, הם “עמך”.

17.10.97

“היהדות לא יכולה להשתנות כל כמה זמן, דת אינה פינג־פונג”, אומר סגן שר הדתות, יגאל ביבי – שנדמה כי על הדת היהודית דווקא הוא יודע אך מעט – ב“פגוש את העיתונות” של אשרת קוטלר (ערוץ 2, שבת, 12:30).

איש מפד“ל הוותיק הזה הוא נציג ראוי של מפלגתו, שאיבדה זה מכבר כל פרצוף, ואפילו בנו של מי שהיה מנהיגה ועודנו אחד מראשיה אינו מסתיר את הבוז שלו כלפיה. הבן הזה, אברהם בורג, יושב באולפן של “פגוש את העיתונות” מול ביבי האחר, אך הלא־לגמרי־שונה מן האיש שכינויו הוא כשמו, ויחד עם שני עמיתיו לפולמוס, ישראל סגל מן הערוץ הראשון והרב אורי רגב, מנהיג התנועה הרפורמית בישראל (“יו”ר המרכז לפלוראליזם יהודי"), הם מתגרים בדרקון האורתודוקסי שלבש את דמותו של הדינוזאור המפד”לי.

אכן, לכאורה הדיון הוא במקומה של התנועה הרפורמית בישראל, ערב ההצבעה על חוק ההמרה. הכל מבינים שאין לחוק הזה סיכוי לעבור – אבל במציאות הפרוורטית שיוצר משטר־ביבי (או אפילו: משטר־הביבים) אין לבטל גם את האפשרות המנוגדת. הדיון הוא, בכל מקרה, עקרוני וכמובן לגמרי לא חדש. האומנם ליהדות יש רק פן אחד, ורק נציג אחד עלי אדמות, כמו לקתוליות למשל? יגאל ביבי סבור שאמנם כן, ואין מקום ליהדות מחוץ לאורתודוקסיה. הוא טוען שהרפורמה היא “שואה רוחנית ליהודים”, ושהתנועה המקיפה את רובה של יהדות ארה"ב היא “כת”.

נדמה שאין טעם רב להסביר לביבי, כפי שניסו לעשות בני־השיח האחרים, והרב רגב בראשם, כי הרפורמה היא ניסיון להתאים את היהדות לימינו. ביבי לא יודה לעולם שגם היהדות שלו היא גלגול שאין לו זיקות רבות מדי ליהדות הקדומה, ואפילו לזו מלפני מאתיים שנה ויותר. תפישת הדת של ביבי כל כך מוגבלת, כל כך אנטי־היסטורית, שהוא אינו רואה אפילו בציונות תנועה ששינתה כליל את היהדות שלו.

אברהם בורג אומר באומץ מסוים – אמנם לא תובעני מאוד מן המקום שהוא יושב בו, בסוכנות – שמפלגת העבודה תבגוד בעצמה אם תתמוך בחוק ההמרה, ושמתוך חנופה לדתיים לא תשיג את השלטון. נכון ש“לבגוד בעצמה” הוא לא עניין גדול בשביל מפלגת העבודה, אבל כאן, אחרי ככלות הכל, הרי מדובר בעצם הגדרת האדם היהודי החדש, מעין נקודת־מוצא של המפלגה הזאת “לדורותיה”, ואם תבגוד בזה – היא תבגוד, כפי שמטעים בורג, בציונות, לא פחות מזה.

הארץ, 24.10.97

השר מיכאל איתן, המתנדב באחרונה באינטנסיוויות הראויה למטרה טובה יותר, לצאת להגנתו של ראש הממשלה שלו, בא מצויד היטב במסמכים שאין לערער עליהם, קרא מתוכם ובקול גדול ונורא שאל את בני־שיחו: “אז מה אתה אומר על זה שכתבו על ראש הממשלה שהוא מאניאק? זאת לא הסתה? והציורים המתועבים הללו – תנוחות של מין אוראלי – והכל על ראש הממשלה שלך ושלי! ואם היו עושים את זה על שמעון פרס או על אהוד ברק, הייתם קופצים, מה?! אז זאת לא הסתה, אה?!”

כך ניסה הלוחם האמיץ למען נתניהו להדוף את גל ההסתה האימתני מצד איזה קריקטוריסט שמאלני. השמאל היה יכול לענות לו במלה אחת: רבין.

האם באמת אין לכם, כל מיני מיכאל־איתנים הממלאים באחרונה את המרקע, טיפת בושה לדבר על הסתה של השמאל, הסתה שעל טיבה אפשר להתווכח, נוכח משהו שהיתה לו תוצאה שאי־אפשר להתווכח עליה (אם כי אתם מנסים ועוד תנסו): רצח של אדם שהסתתם נגדו. כלומר: הסתה שהצליחה. אז מה פשר הזעם הלא־קדוש של השר איתן? על איזו הסתה הוא מדבר, ועל איזו הסתה הוא לא מדבר מספיק!

ככה אתה, הצופה התם, עומד מול הטלוויזיה שלך ומתווכח, בקולניות, בזעם, בזוועה, עם הצבועים והמטומטמים שעל המרקע. פתאום אתה מבין שגם אתה נדבקת בנימת הדיבור, נתפסת לקלישאות, ירדת לרמת הקול הפופוליטית, שאתה מתאדם, לפעמים, כמו יוסף לפיד, ולפעמים מחייך בחיוך ידעני כמו אמנון דנקנר, וכל כמה רגעים גם יוצא לך משהו כמו “תרשה לי”, או “אני לא הפסקתי אותך”.

אה, כן, שכחתי שמאבקו של השר מיכאל איתן, ודברי הצביעות המזעזעת שלו, שהביאו אותי כמעט לפגוע במרקע הטלוויזיה שלי, לא התנהלו הפעם כלל ב“פופוליטיקה”, אלא בערוץ 2, בתוכנית החדשה “על השולחן” (יום שני, 22:00). לא “פופוליטיקה”, אבל לגמרי כמו “פופוליטיקה”.

ערוץ 1 יכול לתבוע את ערוץ 2 על מעשה פלגיאט. הערוץ השני גנב את הרעיון ואת האווירה. גניבת המנחה, דן מרגלית, היא פחות עקרונית לעניין זה. כך גם התנוחה של דן מרגלית הזכורה מימי “פופוליטיקה”: עמידה ליד הדובר, כעמידתו של סניטר האוחז בחגורת־ביטחון ליד חולה משתולל.

מעניין, שבינתיים מנסה “פופוליטיקה” המקורית (יום שני, 20:50) להשתקם מתקופת מרגלית, ובעזרת נסים משעל הוכנס בה סדר, וגם הצעקות שככו. זו לא בהכרח מחמאה. יש לי חברים, מאלה האוהבים להתפלש בשנאה עצמית, המתגעגעים ל“פופוליטיקה” של פעם. לאלה יש עכשיו לאן ללכת: בתוכנית הפלגיאט הם מקבלים את הדבר האמיתי, או שמץ ממנו.

הצרה היא שהם מקבלים גם תוספות מכוערות ומטופשות מעבר לכל מה שראינו ב“פופוליטיקה” המקורית, זו של פעם, בדמותם של כל מיני קומיקאים בגרוש ואפילו של פרחה מרתיחה במיוחד, שהיא גם “אשת החברה הגבוהה” (אשתו של איזה ח"כ או אפילו סגן־שר של הליכוד), המשתתפים במין פאנל של בדחנים מבוהלים, ומזכירים יחדיו את התוכנית שהיתה אי־אז בערוץ 2, “אין עם מי לדבר”. והפלגיאט הזה גרוע הפעם ממקורו, בניגוד לפלגיאט הפופוליטי. וגם זאת, צר היה לי לראות את דן מרגלית מתבזה עד כדי כך.

אפילו את אברהם בורג היה צר לראות בקרב החבורה העלובה הזאת, אף שבדברי הסיכום שאמר על התוכנית השתרבבה למחמאות החנפות נימת אמת: “תוכנית טובה (בכל זאת, איזה לקקן הוא בורג – י"ב), מצחיקה מאוד (בלוף או איזה טעם קלוקל – י"ב), אבל הבעיה היא שהמדינה בוערת”. אז זהו: אולי יכול היה אפילו להצחיק קצת, אילולא היה שלנו.

הארץ, 31.10.97

“עובדה” של אילנה דיין (ערוץ 2, יום א', 21:30) חזרה מן החופשה, ובגדול, עם “תיק חאלד משעל”, סיפור עשוי היטב שכל בעייתו שהוא מן החיים, ומוזר במיוחד: חיים אקטואליים למדי, אם גם כבר כמעט נשכחים.

אכן, זה סיפור הכישלון השני של שירותי הביטחון שלנו, הלא־עוד־אגדיים (הראשון הוא רצח רבין, אם צריך להזכיר), כישלון שני שנשכח כמעט מיד לאחר שאירע. יש בו הוכחה לכוחות המופלאים – ויש אומרים, הפרימיטיוויים שבכולם (“הגאונות היא בפשטות”, מיוחס לאינשטיין) – של אותו גאון נסתר, ארתור פינקלשטיין. בשבילנו הישראלים האיש מוכר רק על פי פירותיו, ובעיקר על פי פרי־הבאושים העיקרי: בנימין נתניהו.

ב“עובדה” ראינו שוב את הקטע המקומם ממסיבת העיתונאים, קטע שבו נתניהו “לוקח את כל האחריות על עצמו, פשוט”; (פשוט! ראו לעיל). אבל בהקשר הסרט הזה קיבל אותו קטע את מלוא משמעותו הנתעבת – אחריות בלי התפטרות – כי ראינו עד כמה האחריות הזאת היא מלאה ומוחלטת, עד כמה נהג נתניהו, זמן ניכר לפני ועידת הליכוד, כשליט יחיד וככסיל גמור. כמעט אמרת: הכישלון המקרי־לכאורה תאם תיאום גורלי את אופיו של האיש האחראי.

יפה היה לראות גם את דני נוה מדבר בפליאה (אמיתית, כנראה) על גודל הבעיה שלפניה עמד בנימין נתניהו לאחר הכישלון: למנוע את מותו של משעל. “האם מצילים את חייו של איש כזה?” התלבט נתניהו, כאילו היתה לו ברירה. ואיזה איש אמיץ, הבוס של דני נוה! הוא החליט להציל את האיש שהוא “ראש הנחש”.

אכן, איש אמיץ ש“לקח אחריות” על שחרור נוסחת הרעל שבו היו אמורים לחסל את משעל, “לקח אחריות” על שחרור השייח יאסין, “לקח אחריות” על שחרור מחבלים נוספים. איזה גיבור! בקרוב “ייקח אחריות” על אסונות נוספים, נוראים יותר, חלילה. תודות לגאונות הפינקלשטיינית, ובייחוד תודות לאיוולתם של הבוחרים, הוא יהיה עוד זמן רב במעמד שבו “לוקחים אחריות”.

הארץ, 2.11.97

זה לא היה לי גילוי גדול או חדש במיוחד, ובכל זאת הכרתי טובה לשני ערוצי הטלוויזיה שלנו – וגם לכמה ערוצי כבלים (“בי־בי־סי וורלד סרוויס” ו“סקאיי”) – על כל מה שהביאו לנו מוועידת הליכוד, בייחוד ביום שני, זה שבסיומו נבחר ישראל כץ ליושב־ראש הוועידה.

הטלוויזיה לא הרבתה בשידורים מן הוועידה, וכדי לשמוע את הנאומים המרכזיים היה צורך להאזין לרדיו. אבל גם על מה שהביאה הטלוויזיה, בירכתי אותה, כי את הפנים הללו צריך לראות, אפילו יותר מאשר לשמוע את הקולות.

ניכר שהמשטר בישראל – שכה הרבו להתווכח עליו גם ב“פופוליטיקה” ומעט, ובעקיפין, גם ב“על השולחן” של דן מרגלית (ערוץ 2, יום שני, 22:00), שהשבוע היתה לראשונה נאה ומעניינת – אינו אלא אוכלוקרטיה, כלומר: שלטון ההמון. והאם צריך לומר שהאוכלוקרטיה היא היפוכה הגמור של הדמוקרטיה?

ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, 20:50) הודיע ישראל כץ כי ההחלטה על הפריימריס, בוויכוח המפורסם, תוכרע למחרת היום ולא בעוד שלושה חודשים, כפי שביקש – מה זה ביקש, התחנן ממש! – בנימין נתניהו.

התסריט כתוב מראש. גם התחינות של נתניהו לפני צירי המרכז, לבל יעשו מה שהוא שאף שיעשו. ההמון החליט. ראינו את הפרצופים של ההמון הזה. נתניהו הוא מלך ההמון הזה, הוא התגלמותו.

לכאורה, היחיד הוא לעולם אויבו של ההמון, וההמון נלחם לכאורה בכל יחיד. לנתניהו שרקו כאילו הוא בני בגין או מרידור או איזה חְנוּן אחר המתנשא על ההמון. נתניהו, בשיטת הדו־פרצופיות שלו, הספונטנית וחסרת־העכבות, אכן נראה לרגע כבני בגין (לא במקרה דיבר בשבח כנותם של יריביו, בגין ואחרים), וכאילו דיבר נגד עצמו: נגד רצונו האמיתי לשים קץ לפריימריס ולהעביר את הכוח למרכז, שיעשה אותו לשליט יחיד.

לכן לא לגמרי צדק הפרשן חנן קריסטל, כשאמר ב“על השולחן” כי נתניהו מלך ההמון דומה למי ש“רוכב על נמר ואינו יודע איך לרדת ממנו”. אמנם לא־מעט פרצופים נמריים נראו על המרקע, נמריים כל כך עד שיכולת לתהות שמא נשכח מהם כי הם יהודים. אבל הנמר הזה הוא חתול תחת ידיו של נתניהו, המלטף אותו כל הזמן, גם כשהוא “מתחנן” לפניו שיעשה מה שאין הוא רוצה כלל שיעשה.

הארץ, 14.11.97

בדומה לאחד מפעיליה החשובים של ועידת הליכוד, משה דולגין, אני מודה שאני עדיין מתרפק על הזיכרונות מן הוועידה שהציגה את מפלגת השלטון כקרקס מיושן משהו, אבל עם פילים אמיתיים. למזלי, איפשרו לי שני הערוצים, בייחוד ביום ראשון, להמשיך בעיקוב אחר נתיב צדדי ומהפנט ממש של המופע הזה.

בשניהם, בתוכניות אחר הצהריים – “ערב חדש” בערוץ הראשון (עם ענת טל־שיר) ו“5 עם רפי רשף” – כיכב איש שלמראהו אתה אומר ספונטנית: “אין איש כזה”. ובכל זאת הוא הדמות הארכיטיפית של הליכוד, בכלל ובלי ספק בשלב זה של התפוררות מפלגת ההדר וזקיפות־הקומה.

כוונתי ליהודי עב העורף שכבר נזכר, האיש דולגין, האיש ב“שטח”, עושה מלאכתם של צדיקים נעלמים. אכן, לא עוזי כהן, לא גסטון מלכה, הם הגיבורים האמיתיים. בתוכניות סוף השבוע הועלמה דמותו של הגיבור האמיתי אך ביום א' חזר והתגלה במלוא הדרו הז’בוטינסקאי. הה, אמרת למראהו, מי יגול עפר מעיניך, ולדימיר זאב!

בכן, העניין היה בצלם הווידיאו שהזמין דולגין לצלם את מתנגדי אדוניו (“ליברמן לא־ידע־כלום”). הצלם הזה, ירון שיפמן, פוטר באמצע ביצוע המשימה שהוטלה עליו. דולגין טען, באוזני רפי רשף, כי הצלם פוטר לאחר שהתגלה כי הוא איש מרצ. הצלם הכחיש שהוא איש מרצ וטען כי פוטר בשל איזו מחלוקת.

אין טעם לחזור על פרטי העניין הזה האפל למדי והלגמרי־גרוטסקי, והרי לא בו העניין. החיזיון שהילך עלי צחוק־אימים היה הופעתו של האיש דולגין. ההסתבכות שלו במסכת “אי־דיוקים” היתה פחות חשובה מן החיוך הקצבי, ועם זאת התמים, שבו ליווה את אי־דיוקיו.

אהבתי את החיוך המבויש של האיש ולא הפליא אותי כלל שמכונת־האמת הקטנה שהפעיל עליו רפי רשף הראתה כי הוא דובר אמת! אכן, בדבריו היתה אמת – איך היה אומר אחד העם? אמת “היסטורית”, החשובה כידוע מן ה“ארכיאולוגית”.

משעשעת ומזעזעת יותר היתה הופעתו של השר מיכאל איתן, שעומת ב“ערב חדש” עם האיש דולגין. שוב, המלים לא ימסרו את העימות הזה של שני מיני הלחלוחית הליכודית. מה גרוע ממה? המכובדות המזויפת של השר איתן, או המעשה הבוטה, הלא־ציני אפילו, הגא, של בעל “יום הולדת מרגשת” (כך הגדיר דולגין את האירוע שכאילו כדי לצלמו הוזמן הצלם)?

אפשר היה לדמות את שני המתעמתים – מיכאל איתן ההדור ומשה דולגין הזקוף – לבובצ’ינסקי ודובצ’ינסקי של הליכוד, דימוי נאות במיוחד בשל קרבת הדמויות הללו לעולמו של גוגול, עולם התועבה הקטנה שהרוסית מציינת במלה שנבוקוב עשה לה כנפיים: “פושלוסט”. אבל מצד אחר, הדימוי הספרותי הנאות יותר עשוי להיות אסטרגון וּולדימיר, ולא כל כך לכבוד נבוקוב כמו לכבוד מייסדו של ההדר הזה.

וגודו, כדרכו, לא היה שם. הוא שהה בלונדון, בתפקיד “המדינאי הבינלאומי הגדול”. לא שלא התפנה לשלוח דברי זעזוע על הגילויים של ועידת הליכוד, שהגיעו אליו תוך כדי הדיונים המדיניים החשובים. מובן שהוא לא ידע ולא שמע כלום. מיתוס המנהיג שאינו יודע דבר, ועבדיו (או יועציו הרעים) הם המוליכים אותו שולל, התחיל לקנות לו מקום בטוח בעם, אם לשפוט על פי המטלפנים לרדיו.

אבל הבה ניתן את הדעת על המיתוסון הנוסף הצומח פרא על מיתוס המנהיג הטוב הלא־יודע: כוונתי למיתוס שלפיו אביגדור (ולדימיר?) ליברמן גם הוא לא ידע ולא שמע!

הארץ, 21.11.97

“אביגדור ליברמן לא היה בוועידת הליכוד, אבל רוחו היתה שם” – כה אמר דודי אפל, איש עסקים, בהופעתו המוקדמת ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, 20:50), ביום שני שבו “הלך” אביגדור ליברמן: הפועל ההספדי הזה, שהופיע לאורך היום כולו בהספדים השונים, שיקף את התחושה הגרוטסקית שהשרתה התקשורת, שהתפטרותו של הפקיד הממשלתי שקולה כנגד מותו של מדינאי גדול. לרגעים תהית אפילו כיצד זה קורה שהרדיו הממלכתי אינו משדר שירים עבריים נוגים (שכידוע, בחלקם הקלאסי יש בהם לא מעט שירים רוסיים).

על כל פנים, “דודי אפל, איש עסקים” בא להלל את אביגדור ליברמן, ולא לקבור אותו. אם אמר שלמרות העדרו של ההולך הגדול מוועידת הליכוד, רוחו האדירה שרתה עליה – נראה שנתבלבלה לרגע לשונו. אכן, זה קרה לו עוד כמה פעמים במשך היום ההיסטורי המר והנמהר ההוא, שבו שימש דודי אפל (“איש עסקים”) פרשן כמעט לכל העניינים.

“איש העסקים”, הפרשן כבד־הגוף וכבד־הלשון, לא זז ביום ההוא מהאולפן. ב“ערב חדש” היה, וב“פופוליטיקה” היה פעמיים, פתח וחתם את התוכנית. הפתיחה עסקה שוב בתחום מומחיותו, מדעֵי (או עסקֵי) ליברמן, והחתימה גם היא בתחום שכמדומה אינו זר לו לגמרי, רעיון החנינה לפושעים כאלה ואחרים, המוצע כאירוע הערכי המרכזי של חגיגות שנת החמישים למדינה, שנתקיים בה במלואו חזון הזכאי העברי.

אמנם כן, נדמה שלא יהיה זה שגוי לגמרי לטעון שלא רק גופו של דודי אפל (זכאי) נכח בתקשורת אלא גם רוחו שרתה עליה ביום ההוא. יותר מזה, רוחו שרתה על החודשים האחרונים, אולי חודשים רבים, חודשי האווירה המשונה, הדו־משמעית הזאת, שאין לה הגדרה מדויקת, ואולי אפשר לכנותה אווירת הזכאות הגמורה.

הזכאות שברקע פרשת בר־און, הזכאות האופפת את המשטר הזה כולו, את גיבורי כבדי־הגוף, מעשני־הסיגרים, רבים מהם עורכי־דין ואפילו מנהיגי המקצוע המכובד־המפוקפק הזה. חלקם כבר זוכו, חלקם עוד יזוכו… איזו רוח כזאת שלכאורה אי־אפשר להטיל בה דופי, ובכל זאת, מתלווה אליה מין ריח כזה, דו־משמעי.

איך להגיד? רוח שרבים מרגישים בה בלי שאפשר לאפיינה, דומני ש“רוחו של דודי אפל” (זה נשמע כמו שם של רומן מאת סופר יהודי־אמריקאי) הוא השם המדויק ביותר בשבילה.

הארץ, 28.11.97

52% מהציבור הישראלי רואים במדינה פלשתינית עובדה מוגמרת. 48% סבורים שכמות השירים המזרחיים המושמעים בערוצי הרדיו בישראל היא מספקת לגמרי, בניגוד לטענתם של כמה אמרגנים החוזרים בכל מיני פורומים על טענת הקיפוח של הזמר המזרחי.

שני הנתונים הובאו בתוכנית “פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום ב', 20:50), שלרגעים חזרה לימיה הגדולים, בזכות צעקות אימים של כמה אמרגנים שלחמו על מטה־לחמם בכסות של מלחמה למען תרבות המזרח, ובזכות הופעתה של נתיבה בן־יהודה, התשובה האשכנזית לצעקנים המזרחיים. שני נתוני הסקרים קשורים בשני נושאים שנדונו בתוכנית: הצעה לא־הצעה – עשן בעיניים – של ממשלת נתניהו ביחס לפעימה השנייה; צעקה לא־צעקה – עוד מסך עשן – של בעלי־אינטרסים על “מחיקת תרבות המזרח”.

שני הנתונים מן הסקרים ביטאו, ככל הנראה, את תחושתו האמיתית של הציבור, שאינו נוטה ללכת שולל אחר ניסיונות הרמייה האידיאולוגית של בעלי עניין בשני תחומי המחלוקת העיקריים, והמשיקים, של החברה הישראלית.

אשר למדינה הפלשתינית – מי שמודה בקיומה של עובדה זו מבין, ולוּ בעל כורחו, שאין להתחמק ממנה, ואולי גם שטיפשי להציק לה ולעשותה לאויבת. הנתון מן הסקר מעודד, הרוב כאן ברור, אבל קטן למדי, מקביל לתוצאות הבחירות, על חודם של כמה עשרות אלפי קולות, ואולי אסור לבנות עליו תקוות רבות מדי.

המאבק על הזמר המזרחי גם הוא בנוי על טרור אידיאולוגי. ככל שמוותרים, לעולם אין זה מספיק. הרי לא על המוסיקה לבדה מדובר כאן אלא על זעם ותסכול שמי שמשׂביעם – מרעיבם. ממילא נולדת כל פעם גרסה קיצונית יותר של “מוסיקה מזרחית” – כשהגרסה הקודמת, המתקבל על דעת האשכנזים, אינה מתקבלת עוד על דעת האמרגנים. ככה אי־אפשר לעבוד. והציבור, אם להאמין לנתון שהביאה יעל דן, אמר את זה לאמרגנים הנאבקים.

מעניין כמובן לדעת באיזו מידה תואמים נתוני שני המשאלים. האם, כפי שאפשר לחשוד, אותו ציבור הוא שמכיר בעובדת קיומה של מדינה פלשתינית ובצדק שנעשה לזמר המזרחי בערוצי הרדיו? החשד הוא שאמנם כך הדבר, אבל אין נתונים של סקר מדעי בתחום זה.

הארץ, 6.12.97

“מוטב להיות יהודי בריא ועשיר מיהודי חולה ועני” – דומני שאמת לא־חדשה אך גם לא־קטנה זו, פרפראזה על האמת הפלמ“חניקית הנושנה (“מוטב להיות יהודי צעיר ויפה מערבי זקן ומכוער”), היא המסקנה הכללית היחידה הנכונה ביחס לכל ויכוח בעניין שתי מערכות הבריאות בארץ, הציבורית והפרטית, הפולמוס העקר בדבר השר”פ והשר“ן וכיו”ב, ואפילו בדבר התרופות החדשות שמחוץ לסל הבריאות וכו' – כל מה שנידון כאילו בחלקה של “פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום ב', 20:45) שעסק בנושא הזה החשוב אך חסר־התכלה.

כי חוץ מן האמת הכללית היחידה הזאת, שעלתה מבין הדברים, יש רק סיפורים אישיים ייחודיים, מרגשים בכל מקרה ומקוממים מאוד לא־פעם, שכמה מהם סופרו בתוכנית, כגון סיפוריהם של שני חולי סרטן שהמחיר אשר הושת פתאום על תרופותיהם הוא להם בגדר גזר־דין מוות. הצופה נסער למשמע הזוועה הזאת ומסמן לעצמו לעשות משהו בעניינם של הפרופסור והפסיכולוגית הסימפתיים.

מה לעשות? משהו כמו התרמות, כמו זו שבמסגרת תוכניתו הנעימה, ועם זאת הנשגבה במטרותיה האציליות, של אברי גלעד, “יהיה טוב” (ערוץ 2, יום א', 20:30), שנאספו בה כספים לניתוחו של הילד יחזקאל, ניתוח שעלותו 900 אלף דולר, ומשרד הבריאות היה מוכן להקציב למענו רק 500 אלף. אבל מובן שהפילנתרופיה, שהיא המוצא החלקי היחיד, גם היא אינה פתרון.

אכן, אי־אפשר לדרוש שחלק מתוכנית טלוויזיה מלאת שאון וזעם (נסים משעל היה עצבני מתמיד והצליח לחסום בעצבנותו אפילו את גסות רוחו הכבירה של שר הבריאות, יהושע מצא) יפתרו במשהו את הבעיה קשת־הפתרון מכולן. בשום מקום לא פתרו אותה פתרון מספק, וספק אם יימצא לה פתרון מעבר לכלל האכזרי שבו פתחתי (אפשר לשנותו בהתאם לכל ארץ, ואמיתו תעמוד בעינה) של מערכת¹

הפרטית.

לערב את שתי המערכות? מקור לשחיתות ולהפליה. לא לערב אותן? מקור להפליה ולשחיתות. איך שלא תסובב זאת לא תמצא פתרון נאות, אלא רק להיות בריא ועשיר (או, במקרה הפחות מוצלח, חולה אך עשיר).

הארץ, 12.12.97

הד“ר מור אלטשולר־סולימן היא מן המשתתפות היותר נדירות בפאנל העיתונאים של “פופוליטיקה”. לאחר הצפייה בתוכנית השבוע, שצולמה מעיירת הפיתוח אופקים (ערוץ 1, יום שני, 20:45), התמלאתי חשש שמא בעתיד תשותף אף פחות מאשר עד כה. חששותי נובעים מטעמים ספק־מקצועיים ספק־אנוכיים: הד”ר אלטשולר־סולימן היא דמות מחלומו של הרשע המתרפק יותר מכל על המגוחך, על המתחזה הצבוע והמטופש המופיע על מרקעינו. אכן, השמחה לאיד אינה רגש אצילי, אבל מוטב שאודה מיד כי שמחתי לאידה של הד"ר אלטשולר־סולימן, כפי שלא שמחתי זה זמן לאידה של שום דמות מגוחכת שהופיעה בטלוויזיה.

זה החל כה יפה, כה הומניסטי! הגברת החסודה, דוקטור לקבלה, דיברה על מרחק הלבבות ש“בינינו” לבין בני אופקים! המרחק הזה הוא מה שנורא באמת, אמרה, בערך, הד"ר אלשטולר־סולימן בקול רווי חמלה ויקטוריאנית.

כאשר ניתנה לה שוב רשות הדיבור, בחרה לנקוט לשון אירוניה מעודנת, אולי נוסח “אליס בארץ הפלאות”, ואמרה לתושבי אופקים שאיו הביאו להם רב ובנו להם ישיבה – מיד היו נמצאים הכספים החסרים. לחמלה שלה ביקשה להוסיף התקפה עזה, אירונית, על הדתיים הסוחטים את המדינה, שכל דרישה כספית שלהם נענית וכו'. אבל הד"ר אלטשולר־סולימן טעתה במקום ובזמן. היא טעתה את הטעות הקשה ביותר שיכול לטעות השחקן או הצבוע: טעות בעיתוי. נוכח האירוניה שלה, שהיתה חסרת טאקט כל כך, התפרצה המצוקה האמיתית־לגמרי של תושבת אופקים, עדית ביטון: “לא, לא רב אנחנו צריכים כן!” צעקה האשה שהתייחסה במלוא הרצינות לאירוניה המעודנת של הדוקטורית, והתקוממה עליהם, “יש לנו מספיק רבנים! בתי־ספר צריכים, אוניברסיטה צריכה לקום כאן!”

כמה אמת פשוטה, ישירה, חיונית, היתה בדברי עדית ביטון! כמה מצוקה אמיתית, כזאת שבפניה כל אירוניה נשמעת כצחוקו של אדם שבע למראהו של אדם רעב, ואיזו ביקורת סמויה אך קולעת על השחקנית הגרועה, הד"ר אלטשולר־סולימן. הדוקטורית צריכה ללמוד מראש הממשלה שלה: שחקן לא־מושלם אך משוכלל למדי, שכמה שעות קודם לכן הגיש באותו מקום הצגה טובה למדי.

אמנון דנקנר, אבירי כתמיד, וגם איש צפוני שהבין מיד, שלא כעדית ביטון, את טעותה של האינטלקטואלית האירונית, ניסה שוב ושוב להסביר כי הדוקטורית לא התכוונה, שהיא לא הובנה נכון, שזאת אירוניה. אך נדמה היה שתושבי אופקים לא רצו ללמוד בשעה זו פרק בתורת הספרות. הדוקטורית האומללה השתדלה להסביר את כוונתה, לגבור על המרחק. הרי כוונותיה היו טובות כל כך – למלא את חובת הלבבות של הגבירה החסודה מן החברה הגבוהה, הנוסעת לבקר בבתי העניים בפרובינציה.

אילו הייתי אדם טוב יותר, כאמנון דנקנר, הייתי חומל על הד"ר אלטשולר־סולימן, אבל הרי כבר התוודיתי על רשעותי.

כתום התוכנית, שהפגישה באורחה דרמטי להפליא (בשני מובניו של המושג דרמה) בין החמלה השבעה והצבועה, הריקה מתוכן – המבטיחה מקומות עבודה אפופי־ספק כבר ל“מחר בבוקר” – לבין המצוקה האמיתית כל כך, האנטי־אירונית כל כך, של תושבי אופקים, ניסה את כוחו באירוניה – ברורה ואפקטיווית יותר, יש להודות – גם צ’רלי ביטון, שקרא לתושבי אופקים לעקור לצפון תל אביב, במקום שצפון תל אביב תואיל בטובה לבוא פעם בשנה לאופקים.

גם את האירוניה המהפכנית של ביטון היסו כאן, וגם הפעם היה ההיסוי במקומו: גבי ללוש, ראש עיריית דימונה, התייחס לדברי ביטון ברצינות, המליץ לציבור, בחום ובפשטות, להישאר בדימונה ובאופקים, וקרא לעשות עשייה אמיתית למען תושביהן האומללים והמרומים תמיד של עיירות הפיתוח.

לאחר התוכנית הקשה, תעתה ידי ובשלטוט שאי־אפשר לראות בו מקרה בלבד, הגעתי אל “ארטֶה” ואל סרטו של צ’רלי צ’פלין, “הדיקטטור הגדול”. הסרט נעשה כשעוד היה אפשר לצחוק מאותו מנהיג אימתני המתואר בו, וחלילה לנו להשוותו עם כל אדם אחר בעולם, ובייחוד לא מקרב העם היהודי. אבל, האם מקרה הוא שבשלטוטי הגעתי ל“ארטה” בדיוק ברגע שהדיקטטור הגדול מעלה את הפתרון שלו לבעיית הפועלים המתקוממים? הפתרון הוא לירות בכולם. “אני לא רוצה אנשים לא־מרוצים בארצי”, הכריז צ’פלין בתפקידו כדיקטטור הגדול. שחקן גדול באמת.

הארץ, 26.12.97

זכור היטב, גם מהופעותיו האחרונות בזירה החדשותית הישראלית, אותו יהודי צרפתי, שהביע צער על רצח רבין רק מפני שהיה ראוי לדעתו להעמיד לדין את ראש הממשלה על חלקו בהסכמי אוסלו. משום מה, לא נבחר איש חמודות זה ליו“ר הקרן הקיימת לישראל, אך לא היה אפשר שלא להיזכר בו בעת הצפייה ב”הנאשם“, התוכנית החדשה של דן שילון (ערוץ 2, מוצאי שבת, 21:30), שבה יועמדו מדי שבוע לדין טלוויזיוני, בפני שופטים ובעיקר בפני דעת הקהל, שעליה ממונה מי אם לא הד”ר מינה צמח, ראשי ממשלה ישראלים בעבר ובהווה.

ראשון הנאשמים היה שמעון פרס, עמיתו של רבין למפעל הסכמי אוסלו – חלקו של מי מבין השניים גדול יותר? זה עניין לפולמוס היסטורי שעוד יבוא, מכל מקום פרס נדון על הסכמים אלה. אני משער שזהו בערך הדין שעליו חלם אותו איש קטן, אך לא ממש מצחיק, מן ה“ליכוד־צרפת” שלא מונה, משום מה, ואולי רק לפי שעה, ליו“ר קק”ל.

פסק הדין – “לא אשם” – במשפט בהנחיית שילון ודאי שלא היה מספק את היו"ר־שלא־היה. אבל דומני שעצם “המשפט” – על פשטנותו הריקה, על חטאיו הגלויים לכל הליך משפטי – היה עשוי בהחלט להיות לרוחו של אותו עסקן ליכוד בגולה. גם הנוער, שחלקו הזעיר הוזמן לאולפן התוכנית, וחלקו, אולי זעיר באותה המידה, צפה בה בבית, נהנה מן המשפט הזה וחשב: אלוהים, כמה זה פשוט! מן העניין הזה יצמחו בוודאי הרבה עורכי דין חדשים בארצנו, שבה, לגודל המזל, אך גם קצת למרבה העוגמה, הכל שפיט.

המתכונת הדרמטית הקלישאתית של “בית משפט” מבטיחה מראש שיממון וקשיחות, סגולות החשובות בלי ספק למנחה הגמלוני, דן שילון עצמו. נכון שגם הדיון המסוים הזה, ב“אשמת” שמעון פרס, טעון מלכתחילה ביסודות פארודיים שהיו יכולים לשעשע אילולא היו כה עגומים. למשל, “התובע” במשפט, שר המשפטים צחי הנגבי, “האשים” את פרס בעיצוב תהליך שממשלתו שלו מבצעת אותו, אמנם בחוסר כשרון קיצוני.

או, למשל, אברהם בורג, הסניגור, שדיבר בפאתוס מגוחך, באותה מליצה נבובה ששעה קודם לכן התגלגלה בפיו באיזה כינוס ציוני שהוקרן בטלוויזיה. ולמשל־המשלים, שמעון פרס עצמו, הלוזר שלא הפסיד, הלא־אשם והאשם תמיד, ששוב בא לאולפן טלוויזיה לבקש הערכה ואהבה, וניצחון מפוקפק ביותר – והוא זכה בכל אלה, אפילו מצד הנגבי, אך במידה שבוודאי לא סיפקה אותו (שהרי הצימאון לזה כמוהו כבור ללא־תחתית) – אך גם בא להתגחך ולשים ללעג עקיף את “מפעלו הגדול”. טראגי? אולי. מצחיק, בלי ספק.

הארץ, 2.1.98

נדמה שצדק ח"כ יוסי שריד (“פופוליטיקה”, ערוץ 1, יום ב', 20:45), באומרו כי הציבור החילוני מגיע באחרונה אל קצה גבול היכולת, נוכח התגברותו של הלחץ הדתי במידה שלא היתה כמוה, עם פלישתו החצופה יותר ויותר לתוך חיינו. אכן, נדמה שכך הוא: כשל כוח הסבל.

ביום המביש, שאושר בו התקציב, המיטיב עמם כפי ששום תקציב לא היטיב עמם עד כה; ביום שהשר יעקב נאמן, שהפגין קודם לכן את שריריו כלפי הסחטנות הדתית, מכר את העתיד לדתיים למיניהם – היה אפשר לצפות לדיון רציני ונרחב יותר מזה שהיה ב“פופוליטיקה” בעניין הכפייה הדתית כיום. זה היה הנושא האחרון, והמקוטע, במשדר.

המשוררת שמרית אור סיפרה על הפגישה שלא היתה אצל נשיא המדינה, עם יריביה הדתיים מן השכונה בפרדס חנה, המנסים לכפות עליה אורח־חיים זר ושנוא.

שמרית אור, המרבה להופיע באחרונה, היא דוגמה טובה לתגובה החילונית על הכפייה מתמשכת: עד שזו אינה מגיעה אל סף ביתך, אינך מתקומם על רעתה ועל עורמתה, אך משעה שנגעה בך, אתה עשוי להתמכר למאבק זה ולנדור “למחוק את התועבה”, כלשון הסיסמה הישנה של וולטר במאבקו בכמורה. אכן, הכמורה, ולאו דווקא הדת עצמה – וולטר היה דֶאיסט, כלומר מאמין באלוהים – כמו שהמאבק החילוני צריך להיות מכוון נגד הממסד שלנו, ולא נגד הדת עצמה.

מבחינה זו, ההתקפות האנטי־דתיות החוזרות ונשנות, של יוסף (טומי) לפיד (גם במשדרים אחרים) אינן אפקטיוויות באמת: לפיד, בשונה מוולטר, הוא “אתיאיסט” (או שכך נדמה לו), המביע כל פעם את סלידתו מן הדת, אבל הדת עצמה אינה צריכה לעורר סלידה, אלא מנצליה העושים בה שימוש פסול.

כשחושבים על דרכה של הכפייה הדתית בימים אלה, מבחינים מיד בהופעתם של מונחים כמו־אנטישמיים של הסתננות ערמומית, “חדירה” (“הם חודרים לכל מקום…”). אך גם כשמבחינים בדמיון זה, המביך ומטריד את המצפון, קשה לתאר אחרת את “שיטות העבודה” של הדתיים. זה הזמן לגייס את הסובלנות שעוד נותרה בנו והיא עלולה להתמצות בתוך זמן קצר. הצד השני אינו מקבל את תנאי היסוד של הוויכוח.

לעסקני הדת היה נציג מושלם ב“פופוליטיקה”, ח"כ שלמה בניזרי, אותו חוזר בתשובה מחוצף, שלרגעים נדירים, כשנוטים לחשוב עליו טובות, עולה ההשערה המיטיבה עמו, שאינו אלא ציניקן גמור.

אך לכפייה הדתית היה עוד נציג פרדוקסלי בדמותו המבדרת של עו“ד אהרן פאפו. לפני שנים עמד האיש בראש הלוחמים נגד כפייה זו – כפי שהזכיר לו אמנון דנקנר. במשדר זה גילם האיש, בדרכו התמהונית, את הכניעה לדתיים, ואת פעילותו האנטי־דתית מלפני שנים תיאר כ”חטאת נעורים".

אבל אל לנו להתלונן יותר מדי: בתפקידו כשוטה הכפר סיפק פאפו את “ההפוגה הקומית” למשדר הכבד משהו, ועל כך יש לברכו. האם לא נהג בו נסים משעל גסות רבה ואולי אף חוסר־סובלנות, כשהיסה אותו בברוטאליות יתרה בחלקים המאוחרים של המשדר? והאומנם, כמו שאיים עליו, מעשה בעל בית, יוסף (טומי) לפיד, היתה הופעתו של פאפו ב“פופוליטיקה” ראשונה ואחרונה? אם אמנם כן, יעגם הלב מאוד.

הארץ, 9.1.98