רקע
יורם ברונובסקי
לינור הקאנונית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 18.4.1997; 18.4.1997

בשתי תוכניות של בוקר שבת, ושתיהן דווקא בערוץ הלא־ממלכתי, כמו להעיד עדות נוספת על חוסר־הרלוונטיות, כאילו, של הערוץ הראשון, נידונה אחת השאלות הנכבדות ביותר, ושמא תאמר הנכבדה מכולן, המנסרת בשבועות האחרונים בעולם התרבות שלנו: שאלת הקאנוניות והעדר־הקאנוניות של יצירת עירית לינור, ובייחוד של ספרה האחרון, הרומן “הסנדרלית”.

תחילה, בשעה 11:30, הופיעה בתוכנית “מבט נשי”, בהנחייתה הנמרצת והנעימה של אורנה בן־דור, לינור עצמה. היא התבקשה להגיב על המהומה סביב הקאנוניות השנויה במחלוקת שלה.

כאן צריך לציין שהיחס של מחברי רבי־מכר לקאנוניות שלהם – משמע, השתייכותם (גם) לספרות טובה, הניכרת על־פי־רוב, אך לא בהכרח, בכך שהיא מוֹכרת אך מעט – הוא מורכב ומשתנה מרב־מוכר אחד למשנהו.

וכך רם אורן, רב רבי־המוכרים, ואף מו"ל של רבי־מכר, שלא ייפלא כי בהוצאתו גם התפרסם הרומן של לינור, נוקט מדיניות מחוכמת, אם תרצו: הוא מודיע בכל ראיון שאין לו יומרות לקאנוניות, וכל תשוקתו שספריו יימכרו היטב.

בדרך כלל מסיימים המראיינים את הכתבות הכוללות הודעות אלה של אורן, הפורקות מראש את נשקו של המראיין הזדוני, בקלישאה דוגמת “…והוא צוחק כל הדרך אל הבנק”. אולי צוחק, אבל בעיקר, בלי ספק, מחייך, כאומר, “יריבו להם הסנובים על הקאנון – מה זה בכלל? – ובלבד שיקנו אנשים את ספרי”. ולמה לא.

והנה לינור בחרה, בראיונות הרבים שהעניקה עם צאת ספרה, ושוב בהופעה נאה ומכובדת ב“מבט נשי”, בטקטיקה הפוכה, ומתברר שלא פחות טובה: היא טענה שגם היא קאנונית, ולא פחות מן הקאנוניים ביותר, מסופרים כמו עמוס עוז וכמו תומס מאן.

מי יוכיח לה שלא כך הדבר? בכל אופן, לא אחד מתוקפיה הראשיים, אמנון דנקנר, מחבר – כפי שהטעימה לינור בשיחתה עם בן־דור – “ספר הפלוץ והשכחה” וכיוצא באלה ספרים שריח רע נודף מהם למרחקים.

בשיחה השנייה באותו הבוקר, שעליה עוד להלן, הוזכר באוזני דנקנר, ברמז שכוונתו דומה, ספר אחר שלו, שריחו קרוב לריח הפלוץ הנשכח. כנגד האזכור הזה טען דנקנר ש“זה לא הוגן”. למה לא הוגן? הוגן בהחלט, שהרי יש אנשים, כמוהו, שהופעתם כדוברי הקאנון, כאילו, יש בה יותר משמינית של צביעות ותחבלנות, ועל כן היא מרגיזה במיוחד. בכל מקרה לא כך נעשה סופר קאנוני. דנקנר יכול עוד ללמוד הרבה, בכל תחום, מלינור.

אכן, לינור הצליחה, בתושייתה, להוציא מן הכלים כמה סנובים, ואלה תרמו למערכת היח"צנית רבת־הדמיון שלה. כל הדוגל בשוק חופשי יצדיע לה, ויברך אותה על הצלחתה, כפי שהיטיבה לעשות אורנה בן־דור.

השיח הבא על לינור מול הקאנון התקיים כשעתיים אחר כך בתוכניתו רבת־החיוניות של גל אוחובסקי (“המעגל הקטן”, שעה 13:00), שעודנה עולה אלף מונים על תוכנית התרבות “אופרה אחרת” (ערוץ 1, יום שני, שעה 22:00), שלאחר הבלחה מקרית שבה והתדרדרה פלאים (אפילו ויצטום חייב לדעת ששמה של המשוררת שהוא הזכיר הוא וולך ולא ואלך).

בהנחיית אוחובסקי שוחחו בעניין הקאנוניות של לינור שניים: אמנון דנקנר ומנחם בן. דנקנר נכשל שוב, ובאורח מביש ממש, שגם זרה אור נוסף על התקפותיו הקודמות על לינור! הוא הודה, אף במין גאווה, שהוא לא קרא את ספרה, אף שידע אל־נכון שהוא בא לדון בו בתוכנית טלוויזיה.

ממילא נשאלה מיד השאלה איך הוא יודע שהספר אינו יכול להיות קאנוני? והיפה בדבר היה שאת שאלת־היסוד הזאת שאל אותו מנחם בן, מבקר שעיקר תהילתו על כך שאינו קורא, במוצהר, את הספרים שהוא כותב עליהם.

היה זה מרהיב לשמוע דווקא אותו חושף לפני דנקנר את הסתירה שבין הטענה שהספר אינו קאנוני לבין ההודאה שהוא לא קרא כלל את הספר. שאר טיעוניו גבוהי־המצח של דנקנר – למען ההייררכיה, למען תרבות עילית וכיו"ב – לבשו, על רקע הסתירה הגלויה הזאת, את הגוון שהיה להם מלכתחילה, ושהצביעה עליו בעוד מועד, בפיקחות ובשנינה, לינור עצמה: גוון הצביעות וצרות העין.


הארץ, 18.4.97

המלצות קוראים
תגיות