שמעון פרס הוא ענק, מסביר המפיק והבמאי איציק קול לרזי ברקאי (“תיק תקשורת”, ערוץ 2, שבת, 11:00), שעשה יותר מכל מדינאי אחר, חוץ מבן־גוריון, למען מדינת ישראל.

איציק קול מתקין, זה ארבעה חודשים, סרט על פרס. השבוע הוא התראיין בתוכנית שיוחדה בחלקה הגדול למנהיג האולי־פורש של מפלגת העבודה, מנהיג שבשבוע החולף נעשה גיבור של דרמה, כמעט טרגדיה, מפלגתית, מסוג הדרמות שספק אם עוד נראה כמוה בשנים הבאות, לאחר ש“הדור הצעיר” (בן שישים בערך) יגיע ויתייצב לבטח בשלטון (אלא אם כן)…

כדי להטעים אותנו במשהו מן הסרט ההולך ונעשה, הובא בתוכנית קטע שבו מספר פרס לבתו על פרשת חיזור מימי הנעורים. הקטע נועד, כמדומה, כמו הסרט כולו, “להאניש” את פרס. יש בעיה עם האנושיות שלו, כפי שמתברר בעיקר בחלקים הבאים של התוכנית, כאשר מתי גולן, מחבר הביוגרפיה “פרס”, ואורלי אזולאי־כץ, מחברת הספר עליו, “האיש שלא ידע לנצח”, מנתחים את אופיו. שניהם נדרשים למושג הקיצוני משהו “חוסר אנושיות”.

משהו אירוני וכמעט משעשע היה בדבריה של אזולאי־כץ שהשוותה בין פרס לרבין מבחינת “האנושיות”, כלומר יכולת התקשורת המיידית עם בני אדם סביבו. התקשורת באה לרבין בקלות, טענה אזולאי־כץ, ומכאן הצלחתו.

היא הציגה דוגמה להתנהגות חופשית, פתוחה וחברמנית של רבין בשכונת התקוה. פרס, במובלע, לא היה מסוגל לקשר בלתי אמצעי כזה עם הבוחרים. לרגע שיפשף הצופה את עיניו: רבין מסוגל לתקשורת לא־אמצעית? רבין פתוח? הרי במשך שנים הוטעמנו ברבין קשה־הדיבור, המגושם, הסגור. אבל ככה זה בעולם המיתולוגיה.

גם איציק קול וגם שני העיתונאים שחיברו ספרים על פרס מציינית כתכונת יסוד שלו את הצורך של פרס באהבה. דומני שקול דיבר על כך בנימת התנצלות קלה, תוך כדי הדגשת העובדה שהכל, כלומר כל המנהיגים המדיניים, מחפשים אהבה, ואין זה ייחודי לפרס.ייתכן שאין זה ייחודי, אבל זה מסביר במידה רבה את כישלונו האנושי־הציבורי של פרס, את העובדה שאין אוהבים אותו כמעט בשום מקום – למרות האינטליגנציה שלו ונועם הליכותיו היחסי, למרות הישגיו המוחלטים הוודאיים, למרות הכל.

ככה זה: אין אוהבים אותו משום שהוא מחפש אהבה, וכלל פסיכולוגי אכזרי הוא שמי שמחפש אהבה, בפרט בתחום הציבורי, הוא דווקא שאינו מוצא אותה. החסד הזה ניתן רק בחינם, בלי מאמצים, בלי חיפושים. דומה שכאן המפתח לחידת ההוויה הפוליטית הטראגית בעליל של פרס.

הארץ, 23.5.97