ברנאר פיבו, מושא החיקויים הלא־מושג של כל (או לפחות מיטב) מנחי תוכניות הספרות בטלוויזיה בעולם, הרחיק בתוכניתו האחרונה (הערוץ השני של הטלוויזיה הצרפתית בכבלים, יום שישי, 23:30) עד סנטיאגו בירת צ’ילה.
הוא עושה לעתים גיחות קוסמופוליטיות כאלה, וכזכור ביקר אף בירושלים, אך דומני – כמי שעוקב אחרי תוכניותיו בנאמנות זה כ־15 שנה – שמעולם לא הרחיק עד כדי כך. כמו בכל המסעות האחרים, גם הפעם הוא נשען בהכרח על אנשי תרבות מקומיים שהם דוברי צרפתית.
צ’ילה אינה בהכרח ארץ שבחוג התרבות הצרפתית: אנגליה השפיעה עליה אולי יותר, ולא מעט גם גרמניה. אבל פאריס היא עיר הגלות המסורתית של אמריקה הלטינית. וממילא כל אנשי שיחו של פיבו באו ממגזר הגולים הפוליטיים. דוברי התרבות הצ’יליאנית שדיברו בתוכנית היו כולם מבין הגולים שגלו עם התמוטטות משטרו של סלווטורה איינדה, מכיוון שהיו מקורבים במידה כזאת או אחרת לנשיא הסוציאליסטי, ושחזרו כאשר הרודן שהפיל את המשטר, פינושה, העביר את שלטונות לידי ממשלה נבחרת, ובעצמו הסתפק במשרת המפקד הכללי של הצבא, משרה שהוא מחזיק1
ממילא השיח סביב שולחן “מרק התרבות” היה פוליטי הפעם כמעט בה במידה שהיה ספרותי: זו אמריקה הלטינית, לאחר ככלות הכל! העובדה שכל המסובים כולם היו סוציאליסטים אנשי איינדה (אלה שגלו) העניקה לשיח את גונו המיוחד. פיבו התחיל בעיון בדמות הצ’יליאנית הנודעת מכולם: המשורר פבלו נרודה.
בייחוד נוח לו פתיח כזה לשיחתו כיוון שראשון המשוחחים עמו הוא הסופר אלברטו סקרמטה, מחבר הרומן הקטן הקרוי במקורו “סובלנות לוהטת” (הוא ראה אור גם בתרגום עברי) והנודע יותר בשם “הדוור” בזכות הסרט בשם זה שנעשה על־פיו, בהשתתפות מאסימו טואיצי המצוין בתפקיד הראשי, שמת תוך כדי התקנת הסרט (פיליפ נוארה הגדול בתפקיד נרודה).
נרודה לא היה אוטופיסט, אמר סקרמטה על המשורר, “הוא היה זהיר ביותר ביחס לחלומות העתיד”. היתה הרגשה שנעשה ניסיון להעביר קצת למרכז, ברוח הימים האלה, את אחד המובהקים שב“חברים למסע” הסובייטים, שגריר נודע של הקומוניזם הבינלאומי, שהיה גם, (כמעט) תמיד, משורר גדול בעליל. המצלמה של התוכנית הילכה בביתו של נרודה, הקומוניסט המיליונר, ב“איסלה נגרה” (האי השחור) הסמוך לחופי צ’ילה, שהיה למוזיאון.
העיתונאית קרולינה רוסטי אמרה לפיבו שבצ’ילה יש מוסר ציבורי פוריטני משהו, ואין כותבים על כך ש“נרודה היה גם מאהב גדול”. הברק בעיניה רימז שהיא יודעת על זה משהו.
וכמו בהכרח הנושא האחר היה פינושה, אותו רודן שנותר במידה מסוימת חידתי וסותרני: האיש שרצח בהפיכת דמים את הדמוקרטיה, והאיש שנזכר במאוחר שהוא צריך להקימה לתחייה. המשתתפים, כולם אנשי שמאל, הפתיעו את פיבו, כמדומה, ביחס מתון למדי לרודן, שחיסל את משטרו הסוציאליסטי של איינדה, והרי התירוץ שאיינדה הביא את המדינה עד סף רעב אינו יכול לתרץ את הברוטליות של ההפיכה של פינושה. מתברר גם שמשתתף נודע אחר בתוכנית, הסופר חורחה אדוארדס, רחק מאוד מן הסוציאליזם התמים של נעוריו. הוא, שהיה שגרירו של איינדה בקובה, חיבר ספר המגנה את הרודן הקובני.
על שאלתו של פיבו אם לדעת הסופרים והעיתונאים המכונסים באולפן יוקמו בצ’ילה אנדרטות לפינושה – סנטיאגו היא עיר שדומה לבירות אחרות במדינות אמריקה הלטינית: רבות בה האנדרטות לגיבורי מלחמות השחרור – עונים הכל שבכך אין להם ספק: פינושה יזכה לתהילה בתולדות ארצו. והנה, הוסיף במרירות מסוימת סקרמטה, המשופם והנחמד בפשטותו, “בכל צ’ילה אין רחוב נרודה”.
הארץ, 6.6.97
-
העיתון קטוע כאן – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.