רקע
יורם ברונובסקי
הזית והמאפיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 6.6.1997; 6.6.1997

הפלשתינאים, מזהיר כרמי גילון בפנים קודרים כראוי בפתח “משחק השבת” (ערוץ 1, שבת, 10:00) מגיעים עד קצה הייאוש. מה אחרי קו הייאוש הזה, האינתיפאדה? תוהה המנחה מנשה רז. בתשובתו מרמז ראש השב"כ לשעבר למשהו גרוע יותר, שיביא אותנו להתגעגע לאינתיפאדה. “לעתיד יש בעיני פנים של מתאבד שיעי”, הוא אומר ומסביר שהפלשתינאים, הנופלים מגובה רב מבחינת הציפיות שלהם, ינהגו כמי שאין להם עוד מאומה להפסיד. הלב רואה זה כבר את היווצרותו של קו קץ שכזה ונטרד בשאלה, שלא לו הפתרונים לה, איך לעצור את המרוץ המטורף לקראת הקו הזה.

יוסי שריד, בהמשך המשדר, מציע כמעט, או מעין, תוכנית למניעתו של הקץ הזה, שיכול להיות כולל הרבה יותר מקצו של צד אחד במאבק הישראלי הפלשתיני.

לנוכח הסכנה המוחשית של המלחמה, אומר שריד, עלינו לאגד את כל המפלגות שוחרות השלום וכל הקבוצות הפועלות בכיוון זה ו“להקים יחדיו את קואליציית עץ הזית”. עץ הזית, מסביר יפה שריד, הוא הסמל הנכון של השלום באזור הזה, והוא מונה חלק מסגולותיו של הזית.

כדי להקים קואליציית זית זו הוא מתכוון לפנות בהצעה ליושב ראש הנבחר של מפלגת העבודה. אלא שהקמת מפלגות גולות וקואליציות למיניהן, גם טובות הכוונה ויפות השם, לא יכולה להיות בבחינת מטרה – וגם ככלי היא מעוררת לא מעט בעיות. נדמה שמה שייווצר בפועל הוא מה שקיים.

הזיתים, סמלי השלום, ושמא גם סמלי המליצה הריקה – שמן זית זך – האופיינית לאזור הזה, הוזכרו בבוקר יום שבת האחרון גם בקטע קצת משעשע של התוכנית המשודרת אחרי “משחק השבת”, זו המוקדשת לעניינים ערביים, “ערבסקה” (ערוץ 1, 10:30). השבוע תפסה התוכנית מרובה במסגרתה הצרה.

הזיתים הוזכרו בעת שנערה ירדנית מעניינת למראה דיקלמה שיר לכבוד יום העצמאות הירדני, הקצת מדומה (שהרי המנדט הבריטי נשאר בירדן עוד כמה עשורים לאחר אותו יום ב־1923, שבו דובר של מלכות אנגליה דיבר על הענקת עצמאות להאשם, המייסד של השושלת שבמקורה של מלכות ירדן). “הזיתים, הזיתים, הם דומים לפרחים” – היו מלים שנשמעו מקסימות כשיצאו מפי הנערה, שהוסיפה בהיגוי ברור עד שגם מי שלמד ערבית רק שנתיים לפני יותר משלושים שנה יכול היה להבינו: “חוסיין שלנו הוא מעיין של דבש”.

עוד עניין לשוני מתוך “ערבסקה”: הנשיא קדאפי מדבר, בראיון מאלף בתוכנית טלוויזיה של נסיכות קטר, על המאפיה הציונית – וכי על איזו מאפיה ידבר שליט לוב? תוך כדי כך הוא מגלה ש“מאפיה” היא מלה ערבית. הערבים הם שהמציאוה, הוא טוען, בעת ששלטו בסיציליה. והמלה הערבית היא “מעפיה”, יעני “פטורה”, כלומר “פטורה מחוקים”. מכל מלמדינו אנו משכילים.

ובמרכז התוכנית ראיון עם אישיות מרשימה, נביל עמר, מיועצי ערפאת, ראש הטלוויזיה הפלשתינית, המנתח את המצב הפוליטי, את האישיות של בנימין נתניהו (“רוצה שלום, אך מבין אותו כהסדר שהוא יכפה על הצד השני”). אך למרבה התמיהה לכאורה הוא גם אומר שאיננו מתגעגע כלל לשמעון פרס, על שני פרצופיו: האיש שהוביל לאוסלו, והאיש שהשהה את המו"מ. הוא גם אינו יכול לסלוח לו על אירועי הדמים של כפר כנא.


הארץ, 6.6.97

המלצות קוראים
תגיות