רקע
יורם ברונובסקי
הפוזה והתנוחות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 20.6.1997; 20.6.1997

התוכנית הראשונה בסדרתו החדשה של ירון לונדון, “הפואטיקה של ההמונים” (ערוץ 2, יום א', שעה 23:00), היתה גרועה כשלעצמה, ובהחלט אינה מבשרת טובות להמשך הסדרה האמורה להיות אתנו חצי שנה בקירוב.

תחילת הכותרת המתוחכמת, יעני, הבנויה על יסוד אימרה של המשורר הצרפתי הקלאסיציסטי פול ולרי. כותרת כזאת, טעמה רע ודוחה כשהיא משמשת לתיאורה של סדרה על חיי המין של הישראלים.

ההתנשאות הצפונה בכותרת הזאת יאה אולי למי שראה את עצמו כוהן גדול של האסתטיקה המעודנת ביותר, חניכו של הדקדנס האנין ביותר, הבז כאילו לחיי המין האנושיים הרגילים, שהם בעיניו בבחינת שגרה מאוסה (“החיים! החיים! עוד זיקפות ועוד זיקפות!” – נאנח בגועל קומי אחד מאבות הדקדנס הזה, גוסטב פלובר). ההתנשאות הזאת נעשית מעליבה, או לחלופין יומרנית עד גועל, כשהיא מושאת על מנהגי המיטה, או אפילו פטפוטי־המין, של בני עמנו, תל־אביבים פשוטים וחביבים שכמונו.

אנחנו הרבה יותר נורמליים, ירון לונדון היקר, מכפי שאתה מנסה לתאר אותנו, אנחנו אפילו פחות poseurs (בעלי־פוזה) ממה שאתה מדמה.

אכן, ירון לונדון תפס (באחרונה?) פוזה. רהוט ואינטליגנטי למדי, אמנם, אבל אולי קצת פחות ממה שנדמה לו, הוא התאהב בדימוי העצמי שלו, דימוי האציל המושחת, הדקדנט הלאה, המעודן, המתאבד בחגיגה מתמשכת נוסח הסרט “הזלילה הגדולה”.

נראה שהוא, בעיני עצמו, “גראן סֶנייר” שכזה של תרבותנו הצעירה, הנח לו רוב ימי השנה על זרי הדפנה, או מטייל באיי הדרום, ומפעם לפעם מגיח לראות מה קורה בקרב “עמך”. מגיח לצלם מה “עמך” הזה זולל לו שם, או גם, כמו בסדרה הנוכחית, לתת מבט אנתרופולוגי משועשע כדבעי בחשפן מצחיק בעילגותו ששמו “ליאור”, או לראיין רקדנית־בטן תמימה ושמה אילנה פיצ’רסקי, העוזרת לנשים “לשחרר את אגני הירכיים החסומים” שלהן. כמה הוא נהנה, האריסטוקרט המדושן, כשהיא אומרת לו, הרקדנית אילנה פיצ’רסקי, שבתנועות שהיא מלמדת את הנשים “יש הרבה חיבור לרחם”.

ובאיזו הנאה הוא מדבר עם החשפנית בת־לטוויה, “סנדי”, המושחתת־התמימה, כמה הוא מתענג, כמדומה, על טעויות העברית העממיות שלה ושל מרואייניו האחרים, וכמובן מנסה את כוחו – מרום העברית המושלמת, המשה־חובבית שלו – במלת סלנג פה, בביטוי עגה שם… מה יש לדבר? הרוזן דז אסיינט, יעני – גיבורו המופקר וההדור A Rebours (“נהפוך הוא”) מאת ז’וריס־קרל־הויסמאנס (“התנ”ך של הדקדנס" לפי “תמונת דוריאן גריי”), שירד לרחובות תל אביב 1997 להתבונן בתנוחות השונות של עם החרמנים הצומח לנו כאן.

כמה הוא נהנה – נכון, גם אני נהניתי קצת – מאותו חתיך עילג שדיבר בהתנשאות משעשעת על מנהגי החיזור של הישראלים, הניגשים לבחורה ושואלים: “אז נלך לשתות משהו?” ואמר שהוא אינו נוהג להתחיל כך עם בחורות, שהרי חיזור שגרתי כל כך “נראה ישראלי כזה… לא מעניין”. אכן, זה היה מהנה: הפוזה הדקדנטית מדברת אולי יותר מרוב הפוזות האחרות.

אז קודם כל חטא ההתנשאות, הגרוע בחטאי האנתרופולוגיה הטלוויזיונית שירון לונדון מתמחה בה. אבל גם שפע חטאים אחרים הנובעים מן החטא הקדמון הזה, חטאי ההפרזה וההגחכה.

חטאי המיזוגניות (שנאת האשה) – היכן מצא לונדון (או מפיקתו הנאמנה מדי, נורית קידר) את הפסיכולוג (?) השוטה אשר מנה בפתח התוכנית את התנועות שעושה האשה לשם פיתוי הגבר, כדי “לתת לו אור ירוק”, כלשונו הגסה, ולא השאיר ל“אשה” האומללה אפילו תנועה אחת חופשית שלא יהיה בה רמז פיתוי (אך כפשע היה בינו לבין האמירה “כל אשה היא זונה”).

וחטאי המיזאנדריות (שנאת הגבר) שהתוכנית היתה רוויה בהם – אך כמובן, על הגבר (ובפרט על הגבר הישראלי) מותר לכל לירוק.

בכלל, מה אנחנו בעיני ירון לונדון? שפנים? סוסי־הרבעה? עכברים? “ישראלים”? נכון, איזה שיננא השיא עלינו פעם את האימרה שלפיה “החברה האמריקאית עברה מן החלוציות אל הדקדנס בלי תחנות ביניים”.

אבל נביט רגע בעצמנו, בלי עזרתם של אנתרופולוגים מסוג ירון לונדון, ונחשוב האם באמת אנו שונים מבני עמים אחרים, גם מן המתוקנות שבאומות, שגם הן, כמובן, אינן מתוקנות ביותר בימינו? האם “ההתנהגות המינית” שלנו – “שידורי המיניות של האשה הישראלית” – נִפלים כל כך מאלו של שאר העמים? האם, כשדוקרים אותנו, איננו מדממים, וכו'? אז למה להעליב אותנו, את “ההמונים”, ולטפול עלינו עלילות והבלותות למכביר?


הארץ, 20.6.97

המלצות קוראים
תגיות