רקע
יורם ברונובסקי
חלק תמורת הכלל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 12.9.1997; 12.9.1997

“פופוליטיקה” (ערוץ 1, יום ב', 20:45) של השבוע, תוכנית שקטה ועניינית יותר מכל אלה הזכורות לי, ונדמה שנסים משעל נגמל בתוך שבוע מן העצבנות ועשיית הסדר הקדחתנית שהיה אחוז בהן בשבוע הראשון שלו כמנחה התוכנית. התברר במשדר הפעם עד כמה הכל פשוט ועד כמה הכל בלתי־אפשרי בעת ובעונה אחת: התוכנית יצאה מתוך השאלה “האם לצאת מלבנון?” ועד מהרה התברר, במהלכה הממוקד למדי, שהשאלה הזאת, לכאורה חוצת־המפלגות – קלישאה מהלכת בימים אלה, הנסמכת כמדומה בעיקר על דעתו הביילינית של השר מיכאל איתן בעניין זה – היא בעצם רק וריאציה על שאלת־השאלות של קיומנו כאן, שאלת השלום או המלחמה, שאלת “לחיות לנצח על חרבנו” מול השאלה אם יש עם מי לדבר ועד כמה אפשר לסמוך.

זה־כבר היה אפשר לחוש שכאן עיקר הקושי של השאלה הכמעט־טכנית לכאורה, שלא־פעם אוסרים לדון בה על אלה ש“אינם מתמצאים במצב המסובך”, וגם אלה שאינם מעורבים ישירות, כלומר, “אין להם בנים בלבנון”.

הדיון ב“פופוליטיקה”, שיצא משאלת־השבוע והסתעף והקיף לבסוף את הכל – כולל הסכם אוסלו בכלל, ובמצבו הנוכחי – עזר להבהיר עד כמה שאלת הבוץ הלבנוני אינה שאלת־מומחים, עד כמה היא עניין להכרעה תודעתית ומצפונית של כל אזרח. אכן, קשה היה שלא להשתכנע: בעיית לבנון היא ה־Pars Pro Toto (“החלק תמורת הכלל”) שכמו נשלחה אלינו להכריע באמצעותה סופית מה שעלינו להכריע בו: לחזור לגבולות 67' או לא לחזור. כולל הכל, ובראש הכל – ירושלים.

עד כמה השאלה הזאת היא מין שיקוף של המנטליות של כל אחד ממשתתפי הדיון, וכל אחד מאתנו, היה אפשר לראות לפי תגובות “מר פופוליטיקה” עצמו: יוסף (טומי) לפיד, שלא פעם בעבר פזל פזילות חנניות שמאלה – בייחוד בענייני השלום עם הפלשתינאים, וחזר לפתע להיות איש הימין המצוי, זה המשוכנע עד לשד עצמותיו ש“עומדים להשמידנו” ואסור לחזור לגבולות אושוויץ.

הסופר א"ב יהושע נקט אמצעי רטורי נאה כשראה להזכיר לו את שמאלנותו המפוקפקת (“הצלחנו אפילו לשכנע את טומי לפיד שיש עם מי לדבר”), אבל בעצם הוא לא לגמרי צדק: הטומי־לפידים לא שוכנעו עד הסוף, אולי רק בניהם ישוכנעו שלא עומדים להשמידנו, ושיש עם מי לדבר.

מפעימה במיוחד – ונדמה גם, אופיינית – היתה העובדה שבעד היציאה מלבנון דיברו בראש ובראשונה הלוחמים שנפצעו בלבנון, ובהופעותיהם המרשימות נפתחה התוכנית. כמו לוחמים פצועים רבים אחרים, אם גם לא כולם, הם הבינו ביתר־שאת לאחר פציעתם שנוסחת “לחיות על חרבנו” התיישנה כליל, והם הציגו עמדה יונית. כשהדברים באו מפיהם, הקשיבו להם הכל, וכך ראוי. הדיון הראה שוב שהוויכוח על היציאה מלבנון הוא רק המאחז האחרון של הוויכוח הנצחי בין הימין והשמאל הישראליים.


הארץ, 12.9.97

המלצות קוראים
תגיות