ימי הסכם מוסקוביץ’–קהלני – שאילולא היה מדובר בהריסה זדונית של כל תקוותינו, הכתירו שבוע שיכול להיות מן המצחיקים ביותר בשנה המסתיימת – היו צריכים להיות ימי פריחה של האופוזיציה למיניה. הממשלה הפגינה השבוע תערובת כה גלויה של איוולת ונוכלות, ושלל תועבות אחרות – האיורים לפארסה הטראגית הזאת היו כה נפלאים: זוכרים את מוסקוביץ' והרב אברהם שפירא אוחזים ידיים ורוקדים? – שכמעט עשתה את מלאכתה של מפלגת העבודה ותנועות ההתנגדות האחרות.

ואמנם, הפלא ופלא, האופוזיציה פעלה השבוע באינטנסיוויות מפליאה, ותוכניות השבת היו מלאות בהדי פעילותה הקדחתנית. כמעט בכל תוכנית מתוכניות־השיח הפוליטיות התקשורתיות של שבת לפני הצהריים עלתה שאלת פעילותה של האופוזיציה, ובכל אחת מהן כוון הזרקור אל אהוד ברק ואל פעילותה של מפלגת העבודה.

תוכניתה של אושרת קוטלר “פגוש את העיתונות” (ערוץ 2, 12:30) הפגישה את אהוד ברק עם תושבי נתיבות, העיירה השוקעת שרוב תושביה נתנו קולם לנתניהו. אם מפלגת העבודה חפצת חיים היא, עליה “לחדור ללבבות תושביה”. ללבבות ולא למוחות, כפי שהודגש בשיחות, אפילו מפי התושבים עצמם, בעלי־הלבבות, שלא נעלבו כלל מן הטיעון הפטרוני.

אז מה מצב האופוזיציה? מנשה רז ב“משחק השבת” (ערוץ 1, 10:00) ריאיין את מזכ"ל שלום עכשיו, מוסי רז. הראיון התנהל על רקע אנתולוגיה מרשימה של סרטי ארכיון שצולמו בהם הפגנות הימין מימי הסכם אוסלו. כמה מפעים, שלא לומר מזעזע, היה לראות ולשמוע את הנאומים מלפני ארבע שנים (דוד לוי: “מן המסמך הזה לא יישאר זכר!”), לראות יהודים מזוקנים בוכים בדמעות שליש על אובדן האימפריה ותוהים מתוך הדמעות “זאת דמוקרטיה?” ובכלל לראות להט אמיתי, אכפתיות המעבירה צמרמורת בגו. הקיצור: אש ואמונה, כאלה הדרושים כיום לצד שכנגד, אחרי שהמימוש המושלם־כמעט של הרס “המסמך הזה” הקהה במשהו, אמנם לכאורה, את להטם של המהרסים.

מנשה רז טען כלפי מוסי רז (“שום קרבת משפחה”), שנוכח הדוגמאות מן הארכיון, ההפגנות שלהם כיום הן לפלפיות לגמרי. מזכ“ל שלום עכשיו חזר וטען שהחבר’ה שלו פשוט לא עושים מה שעשו ההם, שאצלם לא יהיו קריאות “ביבי בוגד” וכיו”ב, זה פשוט לא הסגנון שלהם, לפלפים או לא. טוב, גם את זה כבר שמענו. אבל האם אפשר לטעון משהו נגד הטענה הזאת? לומר שצריך להשמיע קריאות־נאצה והאשמות בבגידה? לא, אי־אפשר. אז מה אני רוצה ממוסי רז. מזל שהוא מוכן למלא את תפקיד הלפלף. ומצד שני, וכו'.

ומר אופוזיציה הראשי, שאינו יודע כל כך להיות מר אופוזיציה, ובכלל אינו “יודע לדבר כל כך טוב כמו ביבי” – כפי שהודה ברק בכנות כובשת אך מיותרת־משהו באוזני תושבי נתיבות – אינו רוצה להיות בממשלת אחדות לאומית. ממשלה כזאת תקהה את האופוזיציה ותיתן את הארץ לעולם ועד בידי ביבי ומרעיו (אבל מצד שני, הארץ הזאת הרי תהיה ממילא בידי ביבי ומרעיו…).

כך או כך, תחושה של ריקות עגומה עלתה מהבטחותיו של ברק לתושבי נתיבות, להביא להם “הַייוֵיי” (בעברית של פעם: אוטוסטרדה) ו“היי־טק”. התושבים לא נראו כמעריכים יתר על המידה את משחק המלים של יו"ר העבודה. ניכר בהם שהם מעוניינים שלא תהיה אבטלה, אבל בוודאי לא רוצים “עבודה”, המתכוונת להמשיך ולהתבזות בכנסים בעיירה הזאת שתתרצה לבסוף ותקבל את ביבי, אלא מה.

ב“תיק תקשורת” (ערוץ 2, 12:00) התנהל דיון – מלוהט קצת יותר אך כמה עצוב – בנושא המשמים זה כבר, והוא מחזהו של מתי גולן “ערפל”, המוצג בתיאטרון בית לסין. איל ארד הסביר מהו מחזה דוקומנטרי, ציפי פינס, מנהלת בית לסין, סיפרה שהיה לחץ מצד אוהדי ברק להוריד את ההצגה, אך “אין כוח פשיסטי שיוכל להוריד הצגה בישראל”, בנושא כלשהו. איל ארד – שהסביר לפני כן, בהקשר של פרשת ראס אל־עמוד, מהי עצת אחיתופל – יעץ לברק לבוא להצגה, המעלה את פרשת צאלים ב'. הוא יעץ לו לצחוק מן החידודים שלה יחד עם כולם, וכך להראות שהוא חברה’מן.

צוחק מי שצוחק אחרון. והכוונה לנושא החוזר ועולה בתוכניות העושות את בוקר השבת, והוא נשזר יפה גם בענייני ברק. הצוחק האחרון הוא סדאם חוסיין, שב“ערבסקה” (ערוץ 1, 9:30) הוקרן שנית קטע החדשות על צליחתו את החידקל, במלוא יפעת שרידותו.

הצליחה לוּותה בדיבוב מצחיק למדי של גדי יגיל, שסיים, כמדבר מפיו של סדאם, “לא נהניתי בכלל”. גיל סדן, העורך יחד עם סוהאת חמוד את התוכנית המצוינת, טען שהוא דווקא נהנה. אבל ההנאות האירוניות שלו הרי הן בכל זאת כאין וכאפס לעומת ההנאה הפיסית הפשוטה של סדאם, האיש ששרד (גם) את צאלים ב'. לפי פרסומים זרים, נועד להתקיים שם תרגיל לקראת ניסיון התנקשות בשליט העיראקי. אכן, אם בשרידה המדובר – ועל יותר מזה קשה לחלום – יש לראשי האופוזיציה שלנו ממי ללמוד.

הארץ, 26.9.97