תוכניתם של נסים לוי ודניאל בן־סימון, “ימין, שמאל, ימין” (ערוץ 2, שבת, 22:40), עסקה, בקצב נכון, בלי כבדות מתבקשת, בנושא שיש הרואים בו טרגדיה לאומית: בעובדה שנוצרו בארץ שני מחנות, כאילו – שהם הרבה יותר ממחנות, ודאי יותר משני פלגים פוליטיים (כותרת התוכנית דבקה בחלוקה המסורתית, המיושנת); כאלה המגיעים לכדי שני עמים, אם לא מעבר לזה.

ודאי שמדובר ביותר מ“שתי דעות” (אבל “עם אחד”), לפי המינוח הממתן של הכּרזות עם תצלומי המנהיגים המנוגדים ושאר הפרסומות שבמסגרת תעמולת־האחדות, שלכאורה היא טובת־כוונה, אבל גם היא אינה נקייה ממין סחטנות כיתתית; הטוענים הנלהבים ביותר לאחדות הם לרוב בני מחנה אחד, שסיסמאותיו המאחדות מסתירות, בין השאר, ניסיונות כפייה.

לבן־סימון, כמו לכל העוסקים ב“שסע” – מלה מתונה מימים מתונים שחלפו זה כבר – היתה בהחלט הבעיה של מיקוד הניגוד, והוא הגיע אל השאלות העקרוניות רק לקראת סוף התוכנית, במשאל רחוב, ששותפו בו גם המתווכחים הראשיים בתוכנית: “איך אתה, או את, רואה את עצמך קודם כל: כישראלי, כיהודי, או כבן־אדם”. עשרות נשאלו, רובם נשים, וכמעט כולם ענו “יהודי” או “ישראלי”.

זה היה משאל ממושך, שצפיתי בו באימה גוברת, נואש כבר, החל ברגע מסוים, מלשמוע את התשובה שלכאורה היה אפשר לצפות לה בראש ובראשונה. אכן, עברה עוד שעה ארוכה עד שהד“ר נסים קלדרון הציל את כבוד הקהל הנשאל ואמר שהוא “קודם כל בן־אדם”. אחר כך טען למען האנושיות עוד רק הד”ר נמרוד אלוני, ואילו יתר הנשאלים אמרו בעיניים בורקות מלאומנות, שהם קודם כל יהודים.

כמעט מעליב לחלוק לקלדרון ולאלוני מחמאות על תשובה האמורה להיות מובנת מאליה. אכן, הנסיגה מהאוניוורסליזם היא מסימני הזמן בעולם כולו, אומרים, אך נדמה שבישראל נטשו רבים מדי במהירות מופרזת את המחנה האנושי.

מה גם שהיתה הרגשה כבדה שהמשאל שיקף מציאות קיימת בעליל, שבעתיד יהיה אפשר לצייר את העקומה שלה במשך חמישים שנות המדינה, מתרחקת יותר ויותר מן האנושי וקרבה אל הלא־אנושי, אך אולי לא בהכרח אל העל־אנושי. האומנם קרוב היום שבו יהיה אפשר להעמיד מחיצה ביולוגית ברורה בין שני המחנות או החברות, או שני העמים, ולציין את המחנה האחד כ“מחנה בני־אנוש” ואת משנהו כשייך לסוג זואולוגי אחר, וזאת לפי הגדרתו העצמית?

התוכנית המאלפת של בן־סימון ולוי לא העזה לנבא התפתחות כזאת, אך ציינה בנאמנות כמה תחנות חשובות בדרך אליה; רצח יצחק רבין הוא בהחלט נקודת המפנה הראשית, נקודה של התבררות־הבדלים עקרונית. ובעיקר הראתה התוכנית כמה טיפוסי יסוד כמו־זואולוגיים של הבריות שזנחו, או שהן בתהליך זניחה של מחנה האנוש והצטרפות לסוג האחר.

ראינו אותם, את ה“שמאלן” חניך־הקיבוץ – עדיין חביב למראה, עדיין אנושי בחיצוניותו, מסביר את דרכו החוצה מן האנושיות, כמו אינו מבין עדיין שבקצה הדרך מחכה לו החייתיות. ראינו את הפסוודו־אינטלקטואל הרוסי העילג, הבז ממרום תרבותו הסובייטית לתרבות הישראלית ומשווה השוואות פרימיטיוויות ואידיוטיות בין רבין לבין סטלין (“האבא של כולנו”), מגלה בבירור את הכשל האופטי שלקו בו רבים מן העולים מחבר המדינות, המגיבים על “השמאל” בארץ את התגובה הפוסט־סוייבטית הנוירוטית שלהם על הקומוניזם.

ראינו שוב חלקים גדולים, ייצוגיים, מן הגלריה הלאומית המכוערת הזאת של המזוקנים־המסוכנים, בני העם הנבחר־הנבער, החצופים, האבסורדיים. אלה ששום קרן אור לא תחדור כבר לעולם למחשכי ראשם. וקשה היה שלא לחשוב שהעניין כאן הוא בשני סוגים של בעלי־חיים, כשסוג אחד מוותר ברצון, ואף בזחיחות־דעת, על הסיווג בני־אדם.

הארץ