“לעולם אינך יודע בדיוק על מה באמת הסרט שלך, עד שהוא גמור”, אומר הבימאי איתן גרין על סרטו, “זולגות הדמעות מעצמן” שעלה לא־כבר לאקרנים. גרין דיבר עם אמנון לוי ב“ערב חדש” (ערוץ 1, יום שני, 17:00), והוא ממשיך ואומר: “כשגמרתי את הסרט התברר לי, למשל, שהוא עוסק בישראל שהולכת ונעלמת”. הוא מוסיף ומתאר את ההווי של הסרט, שעודנו לכאורה ההווי שלנו, והנה הוא שייך כבר לעבר.

שלנו, משמעו של בני־הדור שאליו שייכים גרין ושמא גם אני, מודעו משכבר. תודות להיכרות עם הבימאי, זכיתי לראות את סרטו בהקרנה מיוחדת, לפני כשנה, והידידות, המחדדת (אצלי, לפחות) את חוש הביקורת, לא גרעה מהתפעלותי האמיתית מן הסרט המקסים הזה, הצנוע והמקיים יותר ממה שהוא מבטיח.

הקולנוע הישראלי מתחבט בקשיים גדולים בשנים האחרונות, ולא פעם הצפייה בסרטיו מביאה לידי אכזבה כזאת, שאתה תוהה אם יש טעם, ולא רק אם יש קיום, לסרט העברי. “זולגות הדמעות מעצמן” הוא סרט המאשר את הצורך, ההכרח אפילו, בקולנוע ישראלי מקורי.

הסמכתי בכל עם ההמלצות על הסרט שהשמיעו עורכי שתי התוכניות שבהן הופיע גרין. באחת (“סינמה 3”, שבת, ערוץ 33, 19:00) עם אבי גרייניק, המשחק להפליא את הגיבור הראשי, הבן, וב“ערב חדש” שבו נראה גם השחקן אריה מוסקונה, המיטיב לשחק את האב.

אמנון לוי, המנחה, הדגיש בצדק את הממד הכפול של הסרט, שאינך יודע אם לבכות בו או לצחוק. אכן, המחשבה על היעלמותה של התרבות הצעירה והתמה, שעליה נסב הסרט, עוברת תהליך מוזר תוך כדי הצפייה בו: מכלל טרדה ואפילו עגמומית, המתעוררות תחילה, אתה נשאר עם חיוך. כביכול, נעלמו הדמעות, ונשאר חיוך עצוב משהו, שאילולא חשש גוזמה, הייתי מכנה אותו חיוך צ’כובי.

הארץ, 26.9.97