הו, בני־הנעורים! מי יבין אתכם, מי יגלה את מסתריכם! לכאורה, אתם אנשים כמוני וכמוך, ואף יתר על כן, למראית־עין לא נקפו שנים כה רבות מאז יכולנו גם אני וגם אתה להימנות עמכם, ובכל זאת, אתם בעלי־חיים שונים לגמרי, לא־משוערים, לא־מובנים, שקווי־הדמיון הקלושים שבינינו לביניכם רק מסייעים בהסתרת האמת עליכם! והאם יש בכלל אמת כלשהי על המין המוזר־מכל הזה, מין הנוער?

כך בערך הירהרתי לי, מתוך טרדת־דעת נוראה, בעודני צופה בפרק הראשון מתוך החמישה של המיני־סדרה “פלורנטין” (ערוץ 1, יום א', 22:00), של אודי זמברג ואיתן פוקס, הסדרה המהוללת בשערים, שכל רואיה ולא־רואיה הבטיחו לנו כי היא המראה האותנטי של הוויית הנוער הישראלי בימינו אלה.

הנה, סופר לנו במיני פרומואים כתובים ו/או מצולמים, הטיפוסים האמיתיים של בני־הנוער הישראלים, במקומם האותנטי, בלשונם האותנטית, בהרגשתם האותנטית. כאן הם יתגלו לפנינו, על חספוסם המקסים ועל יופיים הכובש, ועל ידי הסדרה הזאת, שעדיין לא היתה כמוה, נצליח לבסוף לרדת עד חקרם.

בכן, לכאורה מסצינת הפתיחה, שבה זורקת בת־נעורים חפצים מן המרפסת על בן־נעורים, היה ברור שיש בעיות רציניות. לכאורה הובהר מיד, מהר מדי, כי הצעירים הללו הם לגמרי שונים ולגמרי אותנטיים, עובדה שהם מדברים בסלנג־נעורים ממש, שכמוהו לא שמעתם מעולם – ולא רק אתם (אתה ואני), אלא גם בני־נעורים אחרים, שהצלחתי לראיין אחרי התוכנית, כשחשדותי גברו, ועם זאת התערער בי משהו מן הביטחון שאני מבין את הנוער.

והנה מבין ארבעה בני־נעורים – ששניים מהם חזרו מהודו, כמו גיבור הפרק הראשון, תומר – אף אחד לא הבין, למשל, את המלה “שרלילה” שבני־הנעורים בסצינה השתמשו בה בלי כל היסוס.

אני, דווקא אני, הייתי היחיד שהכיר (קרא) אי־פעם את המלה הזאת, בהערה מלומדת של המתרגם עמינדב דיקמן לתרגום של שיר צרפתית מימי הרנסאנס. דיקמן השתמש שם במלה “שרליל”, וטען שזה סלנג צפון־תל־אביבי להוראת גבר נאה, חתיך.

האם יש יסוד לחשדי שגם כותבי הסדרה קראו את המלה הזאת באיזה טקסט איזוטרי, מלומד, אולי אפילו בזה של דיקמן, והחליטו להשיאו גם על דרום תל אביב? כך יוצרים אותנטיות, כך ממציאים מסורת. אבל מה לנו לתפוס את הכותבים המלומדים במלה כזאת או אחרת!

דרום תל אביב כולה, ושכונת פלורנטין שבה מתרחשת הסדרה, היא מקום מומצא, היא, חוששני, “אותנטית” כמו הסלנג שמדברים גיבורי הסדרה, כל כך אותנטי שרק דבר אחד בטוח אפשר לומר עליו: איש לא מדבר כך, ולא דיבר כך מעולם! כך אנשים מבוגרים ומלומדים חושבים שהנוער מדבר.

ודאי שתלונה זו שלי מעידה על חוסר מקצוענות. הרי מבחינה מקצועית ברור שמה שסדרות כאלו מוכרות היא אותנטיות מומצאת, חסרת שורשים במציאות כלשהי. מבחינה מקצועית, או מקצוענית, גם מובן ואפילו רצוי שהפרק הראשון, לפחות, וסביר שגם ארבעת הפרקים שיבואו אחריו, יהיו חיקוי גס של סדרות אמריקאיות מקבילות. לעומת הזיוף הזה – או המקצוענות הזאת – סרטים כמו “אסקימו לימון” הם מופת של מקוריות ישראלית.

אכן, לרוב מתארים חקיינות זו כמקצוענות, וייתכן שהלשון הנקייה יאה לתכונת היסוד של הקשקוש החנף הזה. נדמה שלשון נקייה מחייבת בתחומם של הזיוף והקלישאה, המסתתרים כה קרוב לאותנטיות המתפרצת של השיחות והסצינות והדמויות. בלשון סגי נהור כזאת ייקרא המשחק החובבני בתכלית של כל שחקני הסדרה בשם “טבעיות”. זו לשון קרובה־משהו למערך התקניות הפוליטית שהסדרה נוהגת לפיה, כמובן. וכך, אי־אפשר בסדרה כזאת בלי ההומוסקסואל, על שפת־הגוף המודגשת שלו.

הפרזה מקצוענית יש אולי בכך שההומוסקסואל מייצג גם את עדות המזרח בסדרה – נדמה שכך הוטל קצת יותר מדי על כתפה של דמות אחת! אמנם גם המזרחיות הזאת (של אורי בנאי) היא משוכנזת לחלוטין, ואני סבור שהבימאי חייב לבקש, ויפה שעה אחת קודם, את מחילת עדות המזרח, או לפחות את מחילתו של “דוד פלרונטין”, ששמו, המופיע על שלטי הרחוב המצולמים לפרקים, בא להזכיר לנו – ובאמת כה קל לשכוח – שהמדובר בשכונת פלורנטין האותנטית!

הארץ, 10.10.97