רקע
יורם ברונובסקי
ללטף את הנמר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 14.11.1997; 14.11.1997

זה לא היה לי גילוי גדול או חדש במיוחד, ובכל זאת הכרתי טובה לשני ערוצי הטלוויזיה שלנו – וגם לכמה ערוצי כבלים (“בי־בי־סי וורלד סרוויס” ו“סקאיי”) – על כל מה שהביאו לנו מוועידת הליכוד, בייחוד ביום שני, זה שבסיומו נבחר ישראל כץ ליושב־ראש הוועידה.

הטלוויזיה לא הרבתה בשידורים מן הוועידה, וכדי לשמוע את הנאומים המרכזיים היה צורך להאזין לרדיו. אבל גם על מה שהביאה הטלוויזיה, בירכתי אותה, כי את הפנים הללו צריך לראות, אפילו יותר מאשר לשמוע את הקולות.

ניכר שהמשטר בישראל – שכה הרבו להתווכח עליו גם ב“פופוליטיקה” ומעט, ובעקיפין, גם ב“על השולחן” של דן מרגלית (ערוץ 2, יום שני, 22:00), שהשבוע היתה לראשונה נאה ומעניינת – אינו אלא אוכלוקרטיה, כלומר: שלטון ההמון. והאם צריך לומר שהאוכלוקרטיה היא היפוכה הגמור של הדמוקרטיה?

ב“פופוליטיקה” (ערוץ 1, 20:50) הודיע ישראל כץ כי ההחלטה על הפריימריס, בוויכוח המפורסם, תוכרע למחרת היום ולא בעוד שלושה חודשים, כפי שביקש – מה זה ביקש, התחנן ממש! – בנימין נתניהו.

התסריט כתוב מראש. גם התחינות של נתניהו לפני צירי המרכז, לבל יעשו מה שהוא שאף שיעשו. ההמון החליט. ראינו את הפרצופים של ההמון הזה. נתניהו הוא מלך ההמון הזה, הוא התגלמותו.

לכאורה, היחיד הוא לעולם אויבו של ההמון, וההמון נלחם לכאורה בכל יחיד. לנתניהו שרקו כאילו הוא בני בגין או מרידור או איזה חְנוּן אחר המתנשא על ההמון. נתניהו, בשיטת הדו־פרצופיות שלו, הספונטנית וחסרת־העכבות, אכן נראה לרגע כבני בגין (לא במקרה דיבר בשבח כנותם של יריביו, בגין ואחרים), וכאילו דיבר נגד עצמו: נגד רצונו האמיתי לשים קץ לפריימריס ולהעביר את הכוח למרכז, שיעשה אותו לשליט יחיד.

לכן לא לגמרי צדק הפרשן חנן קריסטל, כשאמר ב“על השולחן” כי נתניהו מלך ההמון דומה למי ש“רוכב על נמר ואינו יודע איך לרדת ממנו”. אמנם לא־מעט פרצופים נמריים נראו על המרקע, נמריים כל כך עד שיכולת לתהות שמא נשכח מהם כי הם יהודים. אבל הנמר הזה הוא חתול תחת ידיו של נתניהו, המלטף אותו כל הזמן, גם כשהוא “מתחנן” לפניו שיעשה מה שאין הוא רוצה כלל שיעשה.


הארץ, 14.11.97

המלצות קוראים
תגיות