רקע
יורם ברונובסקי
הליכוד מחכה לגודו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 21.11.1997; 21.11.1997

בדומה לאחד מפעיליה החשובים של ועידת הליכוד, משה דולגין, אני מודה שאני עדיין מתרפק על הזיכרונות מן הוועידה שהציגה את מפלגת השלטון כקרקס מיושן משהו, אבל עם פילים אמיתיים. למזלי, איפשרו לי שני הערוצים, בייחוד ביום ראשון, להמשיך בעיקוב אחר נתיב צדדי ומהפנט ממש של המופע הזה.

בשניהם, בתוכניות אחר הצהריים – “ערב חדש” בערוץ הראשון (עם ענת טל־שיר) ו“5 עם רפי רשף” – כיכב איש שלמראהו אתה אומר ספונטנית: “אין איש כזה”. ובכל זאת הוא הדמות הארכיטיפית של הליכוד, בכלל ובלי ספק בשלב זה של התפוררות מפלגת ההדר וזקיפות־הקומה.

כוונתי ליהודי עב העורף שכבר נזכר, האיש דולגין, האיש ב“שטח”, עושה מלאכתם של צדיקים נעלמים. אכן, לא עוזי כהן, לא גסטון מלכה, הם הגיבורים האמיתיים. בתוכניות סוף השבוע הועלמה דמותו של הגיבור האמיתי אך ביום א' חזר והתגלה במלוא הדרו הז’בוטינסקאי. הה, אמרת למראהו, מי יגול עפר מעיניך, ולדימיר זאב!

בכן, העניין היה בצלם הווידיאו שהזמין דולגין לצלם את מתנגדי אדוניו (“ליברמן לא־ידע־כלום”). הצלם הזה, ירון שיפמן, פוטר באמצע ביצוע המשימה שהוטלה עליו. דולגין טען, באוזני רפי רשף, כי הצלם פוטר לאחר שהתגלה כי הוא איש מרצ. הצלם הכחיש שהוא איש מרצ וטען כי פוטר בשל איזו מחלוקת.

אין טעם לחזור על פרטי העניין הזה האפל למדי והלגמרי־גרוטסקי, והרי לא בו העניין. החיזיון שהילך עלי צחוק־אימים היה הופעתו של האיש דולגין. ההסתבכות שלו במסכת “אי־דיוקים” היתה פחות חשובה מן החיוך הקצבי, ועם זאת התמים, שבו ליווה את אי־דיוקיו.

אהבתי את החיוך המבויש של האיש ולא הפליא אותי כלל שמכונת־האמת הקטנה שהפעיל עליו רפי רשף הראתה כי הוא דובר אמת! אכן, בדבריו היתה אמת – איך היה אומר אחד העם? אמת “היסטורית”, החשובה כידוע מן ה“ארכיאולוגית”.

משעשעת ומזעזעת יותר היתה הופעתו של השר מיכאל איתן, שעומת ב“ערב חדש” עם האיש דולגין. שוב, המלים לא ימסרו את העימות הזה של שני מיני הלחלוחית הליכודית. מה גרוע ממה? המכובדות המזויפת של השר איתן, או המעשה הבוטה, הלא־ציני אפילו, הגא, של בעל “יום הולדת מרגשת” (כך הגדיר דולגין את האירוע שכאילו כדי לצלמו הוזמן הצלם)?

אפשר היה לדמות את שני המתעמתים – מיכאל איתן ההדור ומשה דולגין הזקוף – לבובצ’ינסקי ודובצ’ינסקי של הליכוד, דימוי נאות במיוחד בשל קרבת הדמויות הללו לעולמו של גוגול, עולם התועבה הקטנה שהרוסית מציינת במלה שנבוקוב עשה לה כנפיים: “פושלוסט”. אבל מצד אחר, הדימוי הספרותי הנאות יותר עשוי להיות אסטרגון וּולדימיר, ולא כל כך לכבוד נבוקוב כמו לכבוד מייסדו של ההדר הזה.

וגודו, כדרכו, לא היה שם. הוא שהה בלונדון, בתפקיד “המדינאי הבינלאומי הגדול”. לא שלא התפנה לשלוח דברי זעזוע על הגילויים של ועידת הליכוד, שהגיעו אליו תוך כדי הדיונים המדיניים החשובים. מובן שהוא לא ידע ולא שמע כלום. מיתוס המנהיג שאינו יודע דבר, ועבדיו (או יועציו הרעים) הם המוליכים אותו שולל, התחיל לקנות לו מקום בטוח בעם, אם לשפוט על פי המטלפנים לרדיו.

אבל הבה ניתן את הדעת על המיתוסון הנוסף הצומח פרא על מיתוס המנהיג הטוב הלא־יודע: כוונתי למיתוס שלפיו אביגדור (ולדימיר?) ליברמן גם הוא לא ידע ולא שמע!


הארץ, 21.11.97

המלצות קוראים
תגיות