רקע
יורם ברונובסקי
הרוסים, עם לעצמו?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 6.12.1997; 6.12.1997

אין ספק שההיבט הטורדני ביותר של פרישת אביגדור ליברמן הוא בסברתו, שאותה הבליט, כי ההתנגדות שהוא מעורר עליו, בייחוד בתקשורת, מקורה בשנאת הרוסים הסגולית כאילו לישראלים הוותיקים.

לחינם יבליטו הישראלים המואשמים את הבלות הטענה המסוימת הזאת, לחינם יזכירו את התנגדותה הכמעט־טבעית, אם גם המגונה, של עלייה אחת לקודמתה, ויעלו מן הארכיון את המערכון הקלאסי של אורי זוהר ואריק איינשטיין. בשיחה בעניין זה, בין רזי ברקאי לאורחיו (“תיק תקשורת”, ערוץ 2, שבת, 12:00), לא הוזכר, הפלא ופלא, המערכון הזה, ובכלל לא היה בה זכר ליחס הישראלי הקלאסי לעולים.

האורחים היו שלושה, שני “רוסים” – לריסה גרשטיין, חברת מועצת עיריית ירושלים ורעייתו של עורך העיתון הראשי בשפה הרוסית “וֶסְטי”, ואלכס יחוט, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת בן־גוריון – וישראלית אחת, העיתונאית לילי גלילי, חברת מערכת “הארץ”, שעסקה באחרונה בעלייה הרוסית.

השיחה שנועדה לעסוק במקרה הפרטי של אביגדור ליברמן כ“רוסי” נעשתה עד מהרה לשיחה בשאלה הכללית של קשיי המגע בין העולים הרוסים לישראלים.

לריסה גרשטיין תקפה את שנאת־הזר הישראלית והביעה התנגדות לביטוי שנדרש לו ברקאי, “העיתונות הרוסית”. היא רואה בביטוי זה סימן ליחס המתנכר והמכליל לעלייה הרוסית. היא מעדיפה לדבר על “עיתונות ישראלית בשפה הרוסית”. היא מגוננת על העיתונות בלשון הרוסית, ועל “וֶסְטי” בפרט, ורואה ביחס הישראלים אליה הקבלה ליחסם לאביגדור ליברמן ולכל רוסי מצליח.

הפרופ' יחוט, המתייחד בדעותיו השמאליות מרוב הוגי העלייה מרוסיה, תקף את העיתונות הישראלית בשפה הרוסית (יהי כך) וטען שעיקר תכליתה להשפיע ולא לדווח. מבשרו למד, על פי צנזוּר מאמריו, על האופי האידיאולוגי של העיתונות הזאת.

השיחה התחילה להתפזר לכיוונים שונים, כאשר לילי גלילי הזכירה כתובת על קיר שראתה זה לא כבר: “שלוש מדינות לשלושה עמים”, והכוונה בעם השלישי יכולה להיות לחרדים, ושמא לרוסים? מיד עלתה הצעת כתובת אחרת, “ארבע מדינות לארבעה עמים”.

ואמנם, אין טעם להסתיר את טיב ההבדל שבין קליטתה הרוחנית של העלייה הרוסית לקליטת העליות הקודמות. לכאורה, השוני הוא ביחסו של היישוב הוותיק אל העלייה הזאת – אך לאמיתו של דבר הוא נעוץ בדימוי העצמי של עלייה זו, שקבע את היחס הישראלי. לא היתה עוד עלייה חדורה כל כך תחושת בדילות ואי־רצון להסתגל לתרבות הקיימת בארץ, אף לא לנסות להבינה. די לציין את המפלגה האתנית של העולים מרוסיה, תופעה ללא תקדים, ודי לציין, ובעצם גם לכך אין תקדים, את דבקותם של העולים מרוסיה בלשונם – העיתונות הרוסית היא הביטוי הגלוי ביותר לכך.

אין רע הכרחי בדבקות הזאת בתרבות המוצא, כמו שיש צד חיובי בזניחת הניסיון לכפות על העולים את התרבות המקומית. כפייה זו הכאיבה יותר מדי לאנשים רבים מדי במשך השנים; אבל הבה נודה בה, ונראה בבירור את השלכותיה, שאינן בהכרח ביטוי של כסנופוביה.

ה“רוסים” הם המקימים את המחיצה, במחשבה תחילה שאינה חסרת היגיון: ניסיונם של עולים רבים לקיים, למשל, מוסדות חינוך עצמאי, נוכח הרמה הירודה של החינוך בארץ, מעיד על ראייה מפוכחת. עליהם להכיר בכך ולא להיתפס להאשמות מכוערות, כמו האשמתה של לריסה גרשטיין כלפי הישראלים. רזי ברקאי סיפר על הדברים שאמרה לו לפני שידור התוכנית – שעושים “משפט דרייפוס” לעלייה הרוסית.


הארץ, 6.12.97

המלצות קוראים
תגיות