רקע
יורם ברונובסקי
דער שעפטל איז דאָ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 12.12.1997; 12.12.1997

לכאורה אין חדש בבשורתו של עורך־הדין יורם שפטל, כפי שנשמעה ב“פגישה לילית” (ערוץ 2, יום א', 11:15) עם קובי מידן (המצוין בעונה החדשה של תוכניתו, לאחר שוויתר על ההתהרהרויות העמוקות שלו לטובת שאלות ענייניות ופני־פוֹקר). ככל שהיא אימתנית, אתה שומע אותה באוזן שהסכינה לכך איכשהו: לא יעזור לכם – אומר, במלים אלה פחות או יותר, עו“ד שפטל, המפנה את דבריו ל”אדומים" ולצאצאיהם עד דור אחרון – ברק יכול לבקש סליחה עד סוף הימים, שלטון מפא"י לא ייסלח.

ומדוע “אדומים”? כי כך נכתב בשלט שתלה שפטל על מרפסת ביתו למחרת הבחירות האחרונות: “תודה לכם יהודים דתיים ספרדיים, שסילקתם מן השלטון את המנוולים האדומים”.

“האדומים” הוא מושג נאות בשל הכלליות המאיימת שבו. מדובר כמובן בחצי העם החילוני, האשכנזי, כל מה שמכונס במושג האליטות הישנות, ששפטל מודה למתנגדיהן על שסילקו אותן, והנה יבואו סוף־סוף על מקומן.

עו"ד שפטל הוא בן המיעוט הרוויזיוניסטי, מאותו פלג מפחיד ביותר של עדת הנעלבים הגדולה התובעת את עלבונה: הפלג האשכנזי, החילוני שנדחק אי־אז מן השלטון וטיפח במסתרים את מורשת עלבונו. עד שהשכיל לצרף אליו את העלבון הספרדי־הדתי לא היה סיכוי לפלג הזה. מכיוון שצירפו אליו – וזה מפעלו ההיסטורי של מנחם בגין – הוא ניצח ומנצח עד היום.

עלבונם של הספרדים הדתיים, ככל שהוא נורא, ניתן אולי לריצוי, כרוך בו געגוע תמים משהו ל“אחדות העם”, ואולם העלבון הרוויזיוניסטי אין לו, כנרמז מדברי שפטל, ריצוי לעולמים. זה כמעט שנתיים שולט בארץ דור חדש של נוקמים, שבנימין נתניהו הוא מגלמם. אלה בנים לאבות שספגו את העלבון ולאמהות שהפנימו את העלבון עד מעמקי־מעמקים היוליים, והנחילוהו לבניהם, עם צו הנקם המובלע כאילו בגֶנים.

נראה שעו"ד שפטל הוא בנה של אם כזאת, וכששומעים אותו, ובייחוד רואים אותו שש על נקמתו, הוא מבהיל באמת. נתניהו עטף את עלבון ההורים בנועם הליכות אמריקאי, בכסילות מסוימת, הרת־אסון אך חביבה משהו. אבל שפטל לא יסלח ולא ישקוט, ירדוף ישיג, יחלק שלל. כל עוד השפטל שם – על משקל הפתיחה המוזרה ביידיש המוקלטת על המשיבון שלו: “דער שעפטל איז נישטאָ” (השפטל איננו) – לעולם לא תהיה מחילה, עד אחרון.

סופרים מופלאים (כגון לואי פרדינאן סֶלין) ומנהיגים רבי כוח (אני מהסס לכנותם “גדולים” כי פעולתם הרסנית בדרך־כלל, ופעמים הם מביאים ממש כליה על עמיהם) צומחים משנאה אדירה כזאת. הפסיכולוגיה מרחמת על האנשים האכולים במה שקרוי בעגה הפסיכואנליטית ressentiment (“טינה”), אבל אצל שפטל התגלגל הרגש הקשה הזה למשהו רך יותר, ובעצם לכיף אחד גדול, שהרי זכה לראות במפלתם, בקלונם ובעלבונם של עולביו. לא שדי בזה, אבל איזו הקלה.

אכן, אצל שפטל התגלגלה השנאה – שניזונה בין השאר מהיותו ילד יחיד בכיתה של בני האליטה האדומה, בבית חינוך לילדי עובדים בצפון תל אביב – להיותו מגן מפני “האדומים” (כגון השופט דב לוין, במשפט דמיאניוק, שהזכיר לו את המורה שפירא, שלעג לילד שמשפחתו אינה חברה בקופת חולים של ההסתדרות), או מה שהוא מכנה במקום אחר בשיחתו “התקיפים והחזקים”.

תהיה הערכתנו למניעיו אשר תהיה, החברה הישראלית בכללותה, על האדומים ועל השחורים שבה, צריכה להכיר לשפטל טובה מרובה: הוא הציל את דמיאניוק מן הגרדום, ואת מדינת ישראל מהבושה הנוראה שהיתה עלולה להמיט עליה הוצאתו־להורג של איוואן אחר מזה שדובר בו, ובכלל מהוצאה־להורג נוספת.


הארץ, 12.12.97

המלצות קוראים
תגיות