זכור היטב, גם מהופעותיו האחרונות בזירה החדשותית הישראלית, אותו יהודי צרפתי, שהביע צער על רצח רבין רק מפני שהיה ראוי לדעתו להעמיד לדין את ראש הממשלה על חלקו בהסכמי אוסלו. משום מה, לא נבחר איש חמודות זה ליו“ר הקרן הקיימת לישראל, אך לא היה אפשר שלא להיזכר בו בעת הצפייה ב”הנאשם“, התוכנית החדשה של דן שילון (ערוץ 2, מוצאי שבת, 21:30), שבה יועמדו מדי שבוע לדין טלוויזיוני, בפני שופטים ובעיקר בפני דעת הקהל, שעליה ממונה מי אם לא הד”ר מינה צמח, ראשי ממשלה ישראלים בעבר ובהווה.

ראשון הנאשמים היה שמעון פרס, עמיתו של רבין למפעל הסכמי אוסלו – חלקו של מי מבין השניים גדול יותר? זה עניין לפולמוס היסטורי שעוד יבוא, מכל מקום פרס נדון על הסכמים אלה. אני משער שזהו בערך הדין שעליו חלם אותו איש קטן, אך לא ממש מצחיק, מן ה“ליכוד־צרפת” שלא מונה, משום מה, ואולי רק לפי שעה, ליו“ר קק”ל.

פסק הדין – “לא אשם” – במשפט בהנחיית שילון ודאי שלא היה מספק את היו"ר־שלא־היה. אבל דומני שעצם “המשפט” – על פשטנותו הריקה, על חטאיו הגלויים לכל הליך משפטי – היה עשוי בהחלט להיות לרוחו של אותו עסקן ליכוד בגולה. גם הנוער, שחלקו הזעיר הוזמן לאולפן התוכנית, וחלקו, אולי זעיר באותה המידה, צפה בה בבית, נהנה מן המשפט הזה וחשב: אלוהים, כמה זה פשוט! מן העניין הזה יצמחו בוודאי הרבה עורכי דין חדשים בארצנו, שבה, לגודל המזל, אך גם קצת למרבה העוגמה, הכל שפיט.

המתכונת הדרמטית הקלישאתית של “בית משפט” מבטיחה מראש שיממון וקשיחות, סגולות החשובות בלי ספק למנחה הגמלוני, דן שילון עצמו. נכון שגם הדיון המסוים הזה, ב“אשמת” שמעון פרס, טעון מלכתחילה ביסודות פארודיים שהיו יכולים לשעשע אילולא היו כה עגומים. למשל, “התובע” במשפט, שר המשפטים צחי הנגבי, “האשים” את פרס בעיצוב תהליך שממשלתו שלו מבצעת אותו, אמנם בחוסר כשרון קיצוני.

או, למשל, אברהם בורג, הסניגור, שדיבר בפאתוס מגוחך, באותה מליצה נבובה ששעה קודם לכן התגלגלה בפיו באיזה כינוס ציוני שהוקרן בטלוויזיה. ולמשל־המשלים, שמעון פרס עצמו, הלוזר שלא הפסיד, הלא־אשם והאשם תמיד, ששוב בא לאולפן טלוויזיה לבקש הערכה ואהבה, וניצחון מפוקפק ביותר – והוא זכה בכל אלה, אפילו מצד הנגבי, אך במידה שבוודאי לא סיפקה אותו (שהרי הצימאון לזה כמוהו כבור ללא־תחתית) – אך גם בא להתגחך ולשים ללעג עקיף את “מפעלו הגדול”. טראגי? אולי. מצחיק, בלי ספק.

הארץ, 2.1.98