רקע
יורם ברונובסקי
קצה גבול היכולת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הארץ, 9.1.1998; 9.1.1998

נדמה שצדק ח"כ יוסי שריד (“פופוליטיקה”, ערוץ 1, יום ב', 20:45), באומרו כי הציבור החילוני מגיע באחרונה אל קצה גבול היכולת, נוכח התגברותו של הלחץ הדתי במידה שלא היתה כמוה, עם פלישתו החצופה יותר ויותר לתוך חיינו. אכן, נדמה שכך הוא: כשל כוח הסבל.

ביום המביש, שאושר בו התקציב, המיטיב עמם כפי ששום תקציב לא היטיב עמם עד כה; ביום שהשר יעקב נאמן, שהפגין קודם לכן את שריריו כלפי הסחטנות הדתית, מכר את העתיד לדתיים למיניהם – היה אפשר לצפות לדיון רציני ונרחב יותר מזה שהיה ב“פופוליטיקה” בעניין הכפייה הדתית כיום. זה היה הנושא האחרון, והמקוטע, במשדר.

המשוררת שמרית אור סיפרה על הפגישה שלא היתה אצל נשיא המדינה, עם יריביה הדתיים מן השכונה בפרדס חנה, המנסים לכפות עליה אורח־חיים זר ושנוא.

שמרית אור, המרבה להופיע באחרונה, היא דוגמה טובה לתגובה החילונית על הכפייה מתמשכת: עד שזו אינה מגיעה אל סף ביתך, אינך מתקומם על רעתה ועל עורמתה, אך משעה שנגעה בך, אתה עשוי להתמכר למאבק זה ולנדור “למחוק את התועבה”, כלשון הסיסמה הישנה של וולטר במאבקו בכמורה. אכן, הכמורה, ולאו דווקא הדת עצמה – וולטר היה דֶאיסט, כלומר מאמין באלוהים – כמו שהמאבק החילוני צריך להיות מכוון נגד הממסד שלנו, ולא נגד הדת עצמה.

מבחינה זו, ההתקפות האנטי־דתיות החוזרות ונשנות, של יוסף (טומי) לפיד (גם במשדרים אחרים) אינן אפקטיוויות באמת: לפיד, בשונה מוולטר, הוא “אתיאיסט” (או שכך נדמה לו), המביע כל פעם את סלידתו מן הדת, אבל הדת עצמה אינה צריכה לעורר סלידה, אלא מנצליה העושים בה שימוש פסול.

כשחושבים על דרכה של הכפייה הדתית בימים אלה, מבחינים מיד בהופעתם של מונחים כמו־אנטישמיים של הסתננות ערמומית, “חדירה” (“הם חודרים לכל מקום…”). אך גם כשמבחינים בדמיון זה, המביך ומטריד את המצפון, קשה לתאר אחרת את “שיטות העבודה” של הדתיים. זה הזמן לגייס את הסובלנות שעוד נותרה בנו והיא עלולה להתמצות בתוך זמן קצר. הצד השני אינו מקבל את תנאי היסוד של הוויכוח.

לעסקני הדת היה נציג מושלם ב“פופוליטיקה”, ח"כ שלמה בניזרי, אותו חוזר בתשובה מחוצף, שלרגעים נדירים, כשנוטים לחשוב עליו טובות, עולה ההשערה המיטיבה עמו, שאינו אלא ציניקן גמור.

אך לכפייה הדתית היה עוד נציג פרדוקסלי בדמותו המבדרת של עו“ד אהרן פאפו. לפני שנים עמד האיש בראש הלוחמים נגד כפייה זו – כפי שהזכיר לו אמנון דנקנר. במשדר זה גילם האיש, בדרכו התמהונית, את הכניעה לדתיים, ואת פעילותו האנטי־דתית מלפני שנים תיאר כ”חטאת נעורים".

אבל אל לנו להתלונן יותר מדי: בתפקידו כשוטה הכפר סיפק פאפו את “ההפוגה הקומית” למשדר הכבד משהו, ועל כך יש לברכו. האם לא נהג בו נסים משעל גסות רבה ואולי אף חוסר־סובלנות, כשהיסה אותו בברוטאליות יתרה בחלקים המאוחרים של המשדר? והאומנם, כמו שאיים עליו, מעשה בעל בית, יוסף (טומי) לפיד, היתה הופעתו של פאפו ב“פופוליטיקה” ראשונה ואחרונה? אם אמנם כן, יעגם הלב מאוד.


הארץ, 9.1.98

המלצות קוראים
תגיות