איך קורה שתוכניות טלוויזיה שונות ומשונות, בייחוד בסופי־השבוע, מסתדרות לכדי גושים תמטיים, לנוחות הסוקר? הרי לא ייתכן שהיתה כוונה בתזמון השידור החוזר של סרט התעודה ההולנדי (שתמיד נצפה בו מחדש בהתפעלות) “הו אהבה אהובה”, על המשורר הברזילאי קרלוס דְרוּמוֹנד דה אנְדרדֶה (ערוץ 8, יום שישי, 26.12, 22:40), עם תוכניות השבת של ערוץ 2 “מבט נשי” (11:30) ו“המעגל הקטן” (13:00), וספק אפילו אם היה תיאום בין שתי אלו. ובכל זאת, עובדה היא שכולן נדרשו לאותו נושא גדול, ואולי אף, לדעת רבים, עקרוני: זיקנה ונעורים, והאנטגוניזם הנצחי ביניהם.

לא הכל חושבים שההבדל הוא עקרוני. חנה מרון, שהשתתפה בדיון על הזדקנותן של נשים ב“מבט שני”, ציטטה אימרה שלפיה “הגיל אינו חשוב, אלא אם אַת גבינה”. אבל שאר פרקי הדיון, ובייחוד תוכנית התרבות “המעגל הקטן”, ביססו את הסברה שאנשים, יותר משהם נחלקים לאשכנזים ומזרחים, נניח, או לעשירים ולעניים, נחלקים לזקנים ולצעירים.

אולי מוטב להתחיל באזכור התוכנית המופלאה, שנשים ברזילאיות זקנות, ומהן זקנות מאוד, סיפרו בה לבימאי הולנדי על יחסן לשיריו הארוטיים של המשורר קרלוס דרומונד דה אנדרדה. סיפרו, ובעיקר קראו שירים מתוך ספרו האחרון של המשורר, “אהבה טבעית”, שהיה גנוז ופורסם אחר מותו. בשירי הספר הזה יש תיאורים ישירים ופלסטיים מאוד של אהבים.

היו שם פנים רבות הבעה של זקנות מופלגות, שהתמוגגו לזכר האורגזמות הקדומות והאדירות שחוו, לזכר “שלושים שנות זיונים” שעברו עליהן (“איך אהבתי את זה… הרגתי את בעלי עם הזיונים הללו…”), ומשכבים במקומות שלא ישוערו, ככף סלע, שצולם כשקצף הים, כאותו קצף שאפרודיטה עלתה ממנו, אופף אותו ומוסיף לצילום חושניות שלא תיאמן.

וכן היו מקומות שאמנם שוערו ותוארו, כמו המיטה (“להיכנס במנהרה דרך שתי הגבעות, לעשות את כל המסע עד סופו, ולנוח אחר כך במיטה” – דינה הלק תירגמה את השירים לעברית, ובתרגום זה יוצא איכשהו יותר גס ופחות ספרותי). כמה נשים בגילים שונים קראו את השיר המשעשע והמקסים באמת, הנפתח במלים “היה בוקר ספטמבר / והיא נישקה לי את האבר” (זה בתרגומי, במקור החרוז שלם ונאה יותר).

שוב לקח לי קצת זמן להתרגל לכוונת הבימאי. אבל תודות לשירים והתגובות עליהם, זו לא היתה גלריית לומברוזו של זקנות בהירות וכהות, אלא שיר הלל לחיים בכל הגילים ולזיכרון הארוטי החזק. שוב נזכרתי במיתולוגיה היוונית: הזיכרון – מין נקבה ביוונית (מְנֶמוֹסינָה) – היא אם המוזות. ועל זה היה הסרט: האלה הזקנה מנמוסינה נזכרה, בסיוע המשורר, במשובות נעוריה היפות. אדיר!

לשום דבר כזה לא היה אפשר לצפות כמובן מחמש הנשים הכבודות שישבו בפאנל של אורנה בן־דור. על חיי המין לא דובר אלא ברמז. רק תצלומי הנעורים של ארבע מן המשתתפות, כולן אמניות בתחומים שונים – השחקנית חנה מרון, הסופרת יהודית הנדל, המשוררת ומעצבת־האופנה שמרית אור, ומעצבת השיער לידיה נקאש, בעלת תסרוקת אקסצנטרית (היא היחידה שהזכירה במשהו את הנשים הברזילאיות). נקאש היא שאמרה את הדבר הפשוט, המוזר, ועם זאת הזכור לי ביותר שנאמר באותה תוכנית על הזיקנה: לדידה משמעות הזיקנה היא בכך שהיא “פוחדת להיפצע”.

הנושא הגדול הופיע גם, כמו בלי משים, בתוכנית “המעגל הקטן”, בחלק שדן באנשי השנה, ומתוך כך בפני התרבות והחברה בישראל. ברגע מסוים תהה המנחה, גל אוחובסקי, אם כל האנשים שכינס באולפן, וכל אחד מהם משנתו סדורה למדי בפיו, הם בכלל רלוונטיים לזמן הזה, שבו כל משנה סדורה, כל געגוע ברור, כל ברירות שהיא, הם מסימניה של הזיקנה.

הצעיר בחבורת האורחים, עמית שוהם, שאל בתגובה מהירה: “אז אתה רוצה שנישאר או שנעזוב”, ואוחובסקי כאילו נתבהל לרגע, השיב שחלילה לו, דווקא לצעיר שבחבורה, לעזוב. “אתה תישאר אתנו גם להמשך”, הבטיח לעמית שוהם. כמעט היה בכך להזכיר את פאוסט הקורא לרגע החולף: “הישאר, הן כה יפית”, מתייצב לצד הנעורים ולצד הקליפים, שהם ביטויָם התרבותי התמציתי, המוצגים במדורו הקבוע של שוהם בתוכנית הזאת.

הארץ, 2.1.98