רקע
יצחק יציב
עַל שְׁלשָׁה פְּשָׁעִים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר לילדים; תש"ט
15.jpg

יְדִידִי מִמַּחְלְקָה ה' הִזְמִינַנִי לְיוֹם הֻלַּדְתּוֹ. מָלְאוּ לוֹ אַחַת-עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

– אָמְנָם, אֵין הַיָּמִים הָאֵלֶּה יְמֵי חֲגִיגוֹת – אָמַר – אֲבָל נֹאכַל אֲרֻחַת-עֶרֶב יַחַד בְּלֵיל-שַׁבָּת וְתִהְיֶה זֹאת הַחֲגִיגָה.

הִסְכַּמְתִּי. לִפְנוֹת עֶרֶב יָצָאתִי מִבֵּיתִי וְהָלַכְתִּי אֶל בֵּית יְדִידִי. לָקַחְתִּי אִתִּי סֵפֶר נָאֶה וַהֲבֵאתִיו מַתָּנָה לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. מִשֶׁקָּרַבְתִּי אֶל הַבַּיִת רָאַנִי יְדִידִי שֶׁעָמַד עַל הַגְּזֻזְטְרָה וְיָצָא לִקְרָאתִי לְקַבֵַּל אֶת פָּנַי. שָׂמַחְנוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

מִשֶׁנִּכְנַסְנוּ אֶל הַבַּיִת וְהַהַאֲפָלָה סֻדְּרָה כָּרָאוּי וּמְנוֹרַת הַחַשְׁמַל הֶעֶלְתָה אוֹר, רָאִיתִי אֶת פְּנֵי יְדִידִי וְהֵם לֹא כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. עַפְעַפֵּי עֵינוֹ צָבוּ, מִתַּחַת לָעַיִן פֶּצַע, הָעוֹר שָׂרוּט וְאֹדֶם מְכַסֶּה אֶת הַחֶלְבּוֹן שֶׁל הָעַיִן.

– מָה אֵרַע לְךָ, יְדִידִי?

– נִפְצַעְתִּי בַּמִּלְחָמָה – עָנָה בִּדֶרֶךְ הִתּוּל.

– לֹא שָׁמַעְתּי עָלֶיךָ שֶׁנִּתְגַּיַּסְתָּ לַצָּבָא וְהָלַכְתָּ לַמִּלְחָמָה, וְהִנֵּה כְּבָר הִסְפַּקְתָּ לָשׁוּב פָּצוּעַ מִשְּׂדֵה הַקְּרָב?

– אֲנִי לֹא כַּאֲחֵרִים שֶׁצָּרִיךְ לִקְרֹא לָהֶם שֶׁיֵּלְכוּ לְהִתְגַּיֵּס – אֲנִי, אַחַת וּשְׁתַּיִם וְהִנְנִי בְּתוֹךְ הַקְּרָב.

– חֲדַל לְךָ מֵהִתּוּלֶיךָ, יְדִידִי, וְסַפֵר כֵּיצַד אֵרַע הַדָּבָר?

– הוּא אֲשֶׁר אָמַרְתִּי – בַּקְּרָב.

– וּבְכֵן אֵיזֶה קְרָב?

– שִׂחַקְנוּ בְּמִלְחָמָה. הָאוֹיֵב הִתְנַפֵּל עָלַי בַּאֲבָנִים וְאַחַד הַיְלָדִים פָּגַע בְּאֶבֶן בְּעֵינִי. צָעַקְתִּי אֵלָיו, כִּי אֵינִי מְשַׂחֵק וְכִי מִתְחַבֵּא אֲנִי בְּאֵיזֶה מָקוֹם מִפְּנֵי מְטַר הָאֲבָנִים, אֲבָל “הָאוֹיְבִים” לֹא רָצוּ לְהַפְסִיק וְהוֹסִיפוּ לִרְגֹּם. טוֹב שֶׁיָּצָאתִי חַי מִן הַקְּרָב.

– מִשְׂחָק נָאֶה. מִשְׂחָק נָאֶה מְאֹד, – אָמַרְתִּי – הַאֻמְנָם נֶחֱשָׁבִים מַעֲשֵׂי פִּרְאוּת אֵלֶּה מִשְׂחָק?

– עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת, כָּךְ מְשַׁחֲקִים אֶצְלֵנוּ.

לֹא יָכֹלְתִּי לְהַאֲמִין לְמִשְׁמַע אָזְנַי. אֲבָל יְדִידִי הִצְבִּיעַ עַל פִּצְעוֹ: “הִנֵּה יָצָאתִי בְּשֵׁן וָעַיִן” – וְזֶה הוֹכִיחַ כִּי אָמְנָם, אֵין הַיְלָדִים יוֹדְעִים כְּלָל לְהַבְחִין בֵּין מִשְׂחָק וּבֵין מַעֲשֵׂי פֶּשַׁע. הֵן כִּמְעַט שֶׁיְדִידִי “הִפְסִיד” אֶת עֵינוֹ בְּמַעֲרָכָה טִפְּשִׁית זוֹ, בְּיוֹם מְלֹאת לוֹ אַחַת-עֶשְׂרֵה שָׁנָה.


כַּעֲבוֹר שְׁנֵי יָמִים נִזְדַמֵּן לִי לִרְאוֹת עוֹד מַעֲשִׂים “יָפִים” שֶׁל יְלָדִים:

לְיַד שְׁכוּנָתֵנוּ בְּתֵל-אָבִיב נְטוּעוֹת שְׂדֵרוֹת שֶׁל עֲצֵי אֵשֶׁל. בִּשְׁנָתָם הַשְּׁנִיָה הֵם עוֹמְדִים. עֲדַיִן רַכִּים הֵם הָאֲשָׁלִים. הַשְּׂדֵרָה גְדוּרָה בְּקַוֵּי-תַּיִל, לְבַל תִּהְיֶה לְמִרְמָס וְעֵצֶיהָ הַנִּלְחָמִים עַל קִיּוּמָם עִם רוּחוֹת הַיָּם יִתְפַּתְּחוּ יָפֶה.

יָדוּעַ עִנְיַן הַגַּנִּים הַצִּבּוּרִיִּים וְהַשְּׁמִירָה עֲלֵיהֶם. מִפַּעַם לְפַעַם יֵשׁ לַגַּנָנִים עֵסֶק עִם הַגְּדֵרוֹת הַלָּלוּ. הֵן אִי אֶפְשָׁר לְהַפְקִיד שׁוֹמְרִים עַל הַגַּנִּים וְגִדְרוֹתֵיהֶם. הַגַּנָּנִים פּוֹנִים אֶל הַשְּׁכֵנִים וּמְבַקְשִׁים לָשׂוּם עַיִן עַל הַנְּטִיעוֹת. הַיְלָדִים יוֹדְעִים, כִּי הַגָּדֵר עֲשׂוּיָה לִמְנֹעַ דְּרִיסַת רֶגֶל בַּנְּטִיעוֹת. אֲבָל – אֵין הֵם מִתְחַשְּׁבִים בְּכָךְ. מְקַלְקְלִים אֶת הַגָּדֵר וְרוֹמְסִים אֶת הַשֶּׁטַח בֵּין הַנְּטִיעוֹת. וְהִנֵּה רָאָה אַחַד הַשְּׁכֵנִים, כִּי שְׁלשָׁה נְעָרִים כִּבְנֵי עֶשֶׂר, עָבְרוּ אֶת הַגָּדֵר וְהֵם בֵּין עֲצֵי הַשְּׂדֵרָה. הוּא פָּנָה אֲלֵיהֶם מֵרָחוֹק, בְּאֹפֶן אָדִיב:

– יְלָדִים, הַשְּׂדֵרָה גְּדוּרָה וְאֵין להִתְהַלֵּךְ בָּהּ.

הֵם גַּם לֹא שָׁעוּ אֵלָיו, כְּאִלּוּ לֹא דִבֵּר אֲלֵיהֶם אִישׁ. אַף לֹא הִפְנוּ אֵלָיו מַבָּט. הוּא קָרַב אֶל הַגָּדֵר וְחָזַר עַל דְּבָרָיו, אַךְ גַּם הַפַּעַם פָּנוּ אֵלָיו עֹרֶף וְלֹא עַיִן. מוּבָן שֶׁהוּא הֵרִים אֶת קוֹלוֹ. הֵם זָעוּ מִמְּקוֹמָם בַּעֲצַלְתַּיִם אַךְ לֹא הֵסֵבּוּ אֶת פְּנֵיהֶם, הִתְלוֹצְצוּ בֵּינֵיהֶם.

אָז פָּנָה הָאִישׁ אֶל קְבוּצַת יְלָדִים שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַחוֹל וְשִׂחֲקוּ, וְשָׁאַל מַה שְׁמוֹתֵיהֶם שֶׁל שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים הַנִּמְצָאִים מֵאֲחוֹרֵי גֶדֶר הַתַּיִל. הַמְשַׂחֲקִים בַּחוֹל לֹא הֵשִׁיבוּ עַל הַשְּׁאֵלָה. הֵם אָמְנָם הִפְנוּ אֶת עֵינֵיהֶם לְעֵבֶר הַשְּׂדֵרָה, הֵנִיעוּ בְּכִתְפֵיהֶם וְלֹא עָנוּ. וְרַק יֶלֶד קָטָן, כְּבֶן שֵׁשׁ, עָנָה סוֹף סוֹף עַל שְׁאֵלַת הֶחָבֵר וְקָרָא בִּשְׁמוֹת הַנְּעָרִים. הֶחָבֵר פָּנָה וְהָלַךְ.

אָז יָצְאוּ שְׁלשֶׁת הַ“גִּבּוֹרִים” מִן הַשְּׂדֵרָה, וְאֶחָד מֵהֶם נִגַּשׁ אֶל הַיֶּלֶד אֲשֶׁר עָנָה לֶחָבֵר וְהִכָּה אוֹתוֹ מַכּוֹת קָשׁוֹת:

– אֶת רֹאשְׁךָ אוֹרִיד, מַלְשִין!..

עַד כָּאן סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה.

וְעַתָּה אֲנִי שׁוֹאֵל: הֲזוֹהִי מִדָּה שֶׁל דֶּרֶךְ-אֶרֶץ? הֲנִלְמַד פַּעַם לִשְׁמֹר עַל הַנְּטִיעָה? הֲנֵדַע לְהַעֲרִיךְ בְּכַמָּה עָמָל עוֹלֶה לָנוּ לְהַצְמִיחַ עֵץ בַּחוֹלוֹת? זֶה צַד אֶחָד. וְעַכְשָׁו הַצַּד הַשֵּׁנִי. אָדָם נִגַּשׁ וּמֵעִיר לְךָ בַּאֲדִיבוּּת, שֶׁמָּקוֹם זֶה גָּדוּר וְעַל כֵּן אֵין לְהִכָּנֵס בּוֹ. נַנִּיחַ שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ זֹאת אוֹ יָדַעְתָּ וְשָׁכָחְתָּ. וּבְכֵן קָמִים, מִתְנַצְּלִים וְהוֹלְכִים. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מֵסֵב אֲפִילוּ אֶת פָּנָיו כְּלַפֵּי הָאָדָם הַמְדַבֵּר אֵלָיו – הֲרֵי תּוֹדוּ שֶׁזּוֹהִי חֻצְפָּה שֶׁאֵין הַדּּעַת סוֹבַלְתָּהּ בַּחֶבְרָה.

וְעַתָּה בָּא הַדָּבָר הַשְּׁלִישִׁי:

פְּלוֹנִי שׁוֹאֵל מַה שְּׁמֹו שֶׁל הַלָּה – יוֹשְׁבִים כַּמָּה יְלָדִים וְאֵינָם עוֹנִים. וְלָמָּה אֵינָם עוֹנִים? אֶת הַתְּשׁוּבָה קִבַּלְתִּי מִפִּי אֶחָד מִ“שְּׁלשֶׁת הַגִּבּוֹרִים” הָהֵם, שֶׁהִכָּה אֶת הַיֶּלֶד וְכִנָּה אוֹתוֹ “מַלְשִׁין”.

וְזֶהוּ הַחֵטְא הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר, לְדַעְתִּי. כָּל אוֹתָם הַיְלָדִים שֶׁלֹא רָצוּ לְגַלּוֹת אֶת הַשֵּׁם לַשּׁוֹאֵל עָשׂוּ עַצְמָם שֻׁתָּפִים לַמַּעֲשֶׂה הַבִּלְתִּי הָגוּן שֶׁל “שְׁלשֶׁת הַגִּבּוֹרִים”. כִּי רַק בְּחֶבְרָה שֶׁל גַּנָּבִים וּפוֹשְׁעִים נוֹהֲגִים לְהַעֲלִים אֶת הַשֵּׁמוֹת שֶׁל הַחֲבֵרִים. בְּחֶבְרָה הֲגוּנָה אֵין פַּחַד כָּזֶה. הַיֶּלֶד שֶׁגִלָּה אֶת הַשֵּׁם לַשּׁוֹאֵל הָיָה הָאֶחָד הֶהָגוּן בַּחֶבְרָה הַזֹּאת. וְהָעֲבַרְיָן שֶׁהִכָּה אוֹתוֹ וְכִנָּה אוֹתוֹ בְּשֵׁם “מַלְשִׁין” רָאוּי לַעֲמֹד לְמִשְׁפָּט גַּם עַל הַכִּנּוּי הַזֶּה שֶׁכִּנָּה אֶת חֲבֵרוֹ.

16.jpg
המלצות קוראים
תגיות