רקע
יצחק יציב
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וּמוּסַר הַשְׂכֵּל
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דבר לילדים; תש"ט
17.jpg

יוֹם אֶחָד קַמְתִּי וְנָסַעְתִּי לִירוּּשָׁלַיִם. בָּאתִי לְתַחֲנַת-הָאַבְטוֹבּוּסִים שֶׁל “אֶגֶד”, קָנִיתִי כַּרְטִיס וְנִכְנַסְתִּי לַמְּכוֹנִית. הָיִיתִי בֵּין הָרִאשׁונִים. בָּחַרְתִּי מְקוֹם מוֹשָׁב בַּסַּפְסָל הָרִאשׁוֹן, לְיַד הַדֶּלֶת וּלְיַד הַחַלּוֹן. אַחֲרַי בָּאוּ נוֹסְעִים אֲחֵרִים. שְׁכֵנִי הָיָה נַעַר בֶּן אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, שֶׁנִּכְנַס וְשָׁאַל אִם הַמָּקוֹם פָּנוּי. עָנִיתִי: פָּנוּי. יָשַׁב עַל יָדִי. שְׁכֵנִי הַצָּעִיר לְבוּשוֹ הָיָה נָקִי, שַׂעֲרוֹתָיו מְסֹרָקוֹת, נְעָלָיו מְצֻחְצָחוֹת וּבְפָנָיו שִׂמְחַת נְסִיעָה.

וְהִנֵּה נִזְדַּמֵּן לִי חֲבֵרִי בַּעֲבוֹדָה, גַּם הוּּא נוֹסֵע יְרוּשָׁלַיְמָה. שָׂמַחְנוּ אִישׁ לִקְרַאת רֵעֵהוּ, תְהֵא לָנוּ אֶפְשָׁרוּת לְדַבֵּר עַל כַּמָּה עִנְיָנִים בִּזְמַן הַנְּסִיעָה. הוּא מָצָא לוֹ מָקוֹם בַּסַּפְסָל הַשְּׁלִישִׁי, הִנִּיחַ אֶת הַתִּיק וְיָצָא לִקְנוֹת כַּרְטִיס. בְּשׁוּבוֹ שְׁאֵלַנִי בְּלִי מִלִים אֶלָא בְּרֶמֶז, אִם לָקַחְתִּי דְּבָרִים עִם שְׁכֵנִי הַצָּעִיר שֶׁיַּעֲבֹר לִמְקוֹמוֹ בַּסַּפְסָל הַשְּׁלִישִׁי וַחֲבֵרִי יֵשֵׁב עַל יָדִי. עָנִיתִי גַם כֵּן בִּרְמִיזָה – לֹא, הָעִנְיָן אֵינוֹ “הוֹלֵךְ”.

כִּי אָמְנָם שָׁאוֹל שָׁאַלְתֵּי אֶת שְׁכִנֵי אִם יַחֲלִיף, אֲבָל הוּא לֹא חָשַׁב אַף רֶגַע וְעָנָה: לֹא, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים “בְּאָלֶף רַבָּתִי”.

מֵילָא. הֵן אֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהַכְרִיחוֹ שֶׁיַסְכִּים לְהַחֲלִיף מָקוֹם.

אַחַר כָּךְ נִסָּה חֲבֵרִי לָקַחַת דְּבָרִים עִם שְׁכֵנוֹ – אוּלַי יַעֲבֹר לָשֶׁבֶת בִּמְקוֹמוֹ וַאֲנִי אֵשֵׁב לְיַד חֲבֵרִי. אֲבָל גַּם הַלָּה, אִישׁ מְבֻגָּר, עָנָה קְצָרוֹת: לֹא! וּ“בְּאָלֶף רַבָּתִי”.

הָאַבְטוֹבּוּס זָז וַאֲנַחְנוּ הִגַּעְנוּ בְּשָׁלוֹם לִירוּּשָׁלַיִם וּמִשְׁאַלְתֵּנוּ לָשֶׁבֶת אִישׁ לְיַד רֵעֵהוּ לֹא נִתְמַלְּאָה.

לִפְנֵי יְרוּּשָׁלַיִם שָׁאַלְתִּי אֶת שְׁכֵנִי: מַה טַּעַם שֶׁלֹּא רָצִיתָ לְהַחֲלִיף אֶת מְקוֹמְךָ? – וְהוּא עָנַנִי: “אֲנִי אוֹהֵב לָשֶׁבֶת כָּאן”. תְּשׁוּבָה קְצָרָה.

חֲבֵרִי לֹא שָׁאַל אֶת שְׁכֵנוֹ מַדּוּעַ סֵרֵב לְהַחֲלִיף אֶת מְקוֹמוֹ. אֲבָל יֵשׁ לְשַׁעֵר – אִלּוּ שָׁאַל אוֹתוֹ הָיָה מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה קְצָרָה כָּמוֹנִי.

עַד כָּאן סִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה.

בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה חָשַׁבְתִּי קְצָת בָּעִנְיָן הַזֶּה. מַה בִּקַּשְׁנוּ מִשְּׁכֵנֵינוּ? הַאֻמְנָם הָיָה בְּבַקָּשָׁה זוֹ לְהַחֲלִיף אֶת הַמְּקוֹמוֹת דְּבַר-מַה שֶׁדָּרַשׁ מֵהֶם קָרְבָּנוֹת גְּדוֹלִים? מַה הַהֶפְסֵד שֶׁהָיָה יוֹצֵֹא לָהֶם אִלּוּ מִלְאוּ אֶת בַּקָּשׁוֹתֵינוּ?

וְכַמָּה הִרְהוּרִים עָלוּ בְּלִבִּי. אִם כָּךְ אָנוּ מִתְנַהֲגִים בִּדְבָרִים קְטַנִּים, שֶׁאֵינָם דּוֹרְשִׁים מֵאִתָּנוּ מַאֲמַצִּים הַרְבֵּה, מָה אֵפוֹא אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים בִּדְבָרִים גְּדוֹלִים?

אַל נְזַלְזֵל בִּדְבָרִים קְטַנִּים, כִּי הֵם מִצְטָרְפִים לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עַל יְחָסִים טוֹבִים בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, עַל בִּנְיַן חֶבְרָה יוֹתֵר טוֹבָה, עַל חַיֵּי חֶבְרָה נַעֲלִים יוֹתֵר, לְלֹא נִגּוּדִים וּלְלֹא הֶבְדֵּלִים בֵּין מַעֲמָדוֹת, וְאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ אֵינוֹ יָכוֹל לְוַתֵּר לַחֲבֵרוֹ אַף בְּדָבָר קָטָן, וְאֵינוֹ מִתְחַשֵּׁב עִם בַּקָּשַׁת חֲבֵרוֹ אַף בְּעִנְיָנִים קַלֵּי-עֶרֶךְ, מִי אֵפוֹא יִבְנֶה חַיֵּי חֶבְרָה אֲחֵרִים? כֵּיצַד נַגִּיעַ לִיחָסִים אֲחֵרִים?

הֵבֵאתִי לִפְנֵיכֶם אֶת הַמִּקְרֶה הַזֶּה, מִקְרֶה קְטַן-עֵרֶךְ, אֲבָל בְּחַיֵּי יוֹם יוֹם רַבִּים הַמִּקְרִים מִּסּוּג זֶה, וְרָצִיתִי לְהַפְנוֹת אֶת מַחְשַׁבְתְּכֶם לָעִנְיָנִים הַקְּטַנִּים, שֶׁאִם נְשַׁפֵּר אוֹתָם וְיֵקַל עָלֵינוּ לְשַׁנּוֹת לְטוֹבָה גַם אֶת סִדְרֵי הַחַיִּים בִּיסוֹדָם.

המלצות קוראים
תגיות