רקע
שמעון הלקין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; תשל"ב

 

א

מן המישורת, אשר לידה עמדה הרכבת בחירוק־ברזל כבד, התחילו הנוסעים עולים בהמון במדרגות־העץ, המוליכות אל בית־הנתיבות המואר. ההמון זחל וטיפס למעלה ללא רצון, קורס תחת הצרורות, הכרוכים שמיכות מוקרחות, מיואשות מאוד באפלולית הערב, ומפחד מפני האי־ידוע הנשקף לו מבית־הנתיבות, ראשיתה של ארץ־נכר. במשך שלושים ושש שעות־הנסיעה שכחו האנשים, כי נוסעים הם וסופם להגיע אל המקום הזר, אל עיר־הנמל, אשר־שם דרך־הים, הדרך הנוראה לאמריקה. בקרונות־הרכבת, בין נים לנים עייף, התוודעו זה אל זה, התחילו מבחינים זה בעקימת חוטמו ופיו של זה, אחד בפיקוק אצבעותיו של השני. הרכבת התחילה נדמית כבית, כמולדת עוקרת ממקום למקום עם הנודד יחד. ופתאום: חנייה. נתעלמו הסימנים המובהקים שבפנים, החוטמים כאילו נתארכו והחווירו בקצה־החוד, התנכרו זה לזה והיתה זרות ובדידות יחד. הנוסעים, הנדחקים שלא לרצונם מפתחי הקרונות אל המישורת, המלבינה בדמדומים כאילו טוחה בסיד כהה, פיגרו כמסרבים לצאת ראשונים והיו לגוש זרים, גולים מפינות נידחות, שיודעים איש את צער לבבו בלבד ומעיפים זה בזה עין ריקנית שאינה רואה כלום, כשהם מזדמנים במקום־גלותם בתוקף ידו הקשה של השבּאי הסמוי. – אמא, כמה אנשים! – ספק נבהלה ספק התפלאה מינהלי בת השלוש־עשרה והצטערה מאד, שאמה, האלמנה רנקל, אשה גדולה, רחבת־כתפים ובעלת פנים של תלמיד־חכם, אינה נענית לה, מתוך שהיא שומרת את תנועותיהם של שני בניה, העוסקים בסידור הצרורות, שהאחד מוציא בקושי דרך חלון אחד שבקרון מבפנים ומוסרם לידיו של השני העומד מבחוץ. מינהלי הרימה ראשה והביטה בפני אמה, ראתה שזו אינה משגיחה בה והצביעה בכל־זאת כלפי זרם העולים, המתפתל במעלה־המדרגות כצב רחב־הגב, שקליפתו גמישה והיא מתקפלת קפלי גלים מתונים בקצב לתנועותיו האיטיות.

ניגשו שני הבנים, גרשון ויענקל, הראשון, בן השבע־עשרה, הרואה עצמו כבכור, כ’גבר' שבמשפחה, אוחז בזרוע אחיו חסר־הדעה־במקצת למעלה מן המרפק, כמוליך את האסיר הנכנע. ניגשו שתי הבנות הגדולות, הנראות כתאומות באדרות הזולות, האפורות, פניהן כבושות בקרקע ואינן נראות כלל וידיהן נעוצות בכיסים האלכסוניים שבאדרות, מהדקות את הבגד לגוף עד להבלטת הירכיים. מינהלי צמצמה עיניה כלפי שתי אחיותיה הגדולות, ראתה שגם מהן אין לה תקווה: אפילו זלאטה, שחוטמה הסולד, הרחב במקצת, שמח תמיד זועפה ודוממת ונפחדת בהמון הרב הזה, והתביישה שהיא אחת שלבה טוב עליה בתוך הקהל הנדחק והנבוך. נאחזה מינהלי בכל כוח בידה האחת במעילה השחור של אמה, ההופך את גופה הגדול לאצטוונה ענקית, ובידה השנית החזיקה באניצי־שערה, שלא יתעופפו לרוח־הערב, שהתחילה מנשבת לסירוגים מעבר לרכבת, המשחירה מתוך תשישות בדמדומים החיוורים ומנשפת בתסיסה גוססת אי־בזה בקצה הקרון האחרון.

– פה אנחנו עולים? – שאל שאלת־סתם ניקנין, המפנה ראשו לצדדים כירא תמיד מפני סכנה לא־נראית, וחשף את שיניו הקטנות והצפופות, הנראות כולן בבת־אחת עד לחניכיים מתחת לשפמו הגזוז כאילו שפה עליונה אין לפיו. הוא נסע יחידי ובדרך הצטרף אל האלמנה רנקל ובני ביתה, מבקש קרבת־אדם ביתמותו ומרגיש את עצמו מיותר ועלוב, באין אשתו ושני ילדיו אתו.

– אלא מה, פה נישאר? – נזף בו גרישה, זה האודיסאי, הנוזף בכל עת מצוא בניקנין, והוא בחור בעל פנים אדומים ושרועים, ששערותיו שיבה: הלבינו לו בן ליל־סגריר אחד מתוך שכיבה בסוף על שפת־הדנייסטר, כשפלוגות בולשביות משחררות מסביב והגוי הביסאראבי, שהבטיחו לבוא בתשע בערב להעבירו את הנהר, לא בא: – וכי מה אתה רועד תמיד, מלמד במחתרת שכמותך? הן לא רוסיה היא זאת לך עוד!

הגברת רנקל העיפה מבט נמהר ומתחנן בגרישה ודיברה מלמעלה למטה, מרכינה קומתה קצת, שישמעוה כל בני־הכנופיה הנמוכים ממנה, המגיעים רק עד לכתפיה:

– אל להזכיר את השם לעת־עתה… מדינה זרה, ומי יודע מי ומי הסובבים כאן…

– אבל למה אנחנו עומדים? – קצרה רוחה של מינהלי והיא דחפה מעליה בכעס תרמילו של גוי אחד כפוף, העובר על־פניה לאיטו, כגוף מהלך מותז־ראש וחטוטרת רבת־זיזים על גבו, מינהלי לא הבינה כלל מה כל המבוכה הזאת, המפעמת גם את אמה, שלא בכתה אפילו במות אביה לפני כחצי־שנה. בני החבורה בושו להביט זה בפני זה, עמדו תחתם מסתכלים בזרם העולה במדרגות, ויענקל, בנה הצעיר והמטומטם של האלמנה רנקל, ניסה לחלץ את זרועו האחוזה כבצבת ממעל למרפק ביד גרשון המביט באחיו נדהם ואינו יודע מה. גרישה הרגיש את עצמו אשם – הוא בן־הכרך אסור לו לגלות פחדנות קרתנית שכזו – התבונן בחלל האוויר, שתכלתו הולכת ופגה, הולכת ומלבינה, ופלט מבלי לפנות אל איש:

– הלילות הלבנים ממש!…

– התחיל לומר שירה… – נועז ניקנין להתנקם בגרישה, נתחרט מיד והתחיל צובט את זקנו הקטן, העבות, הנראה כמברשת ממועכת, שאין לעמוד על צבעה באור־הדמדומים המוזר.

האלמנה רנקל נזדקפה, עמדה שוב משכמה ומעלה גבוהה מכל בני־החבורה, כמתכוננת ללכת בראש לקראת הסכנה הסמויה מן העין. מעילה השחור, ארוך ורחב כשל גבר, זע רגע וקפא. היא עמדה בלי־נוע, מטיל אחד ישר וכבד, ורק אצבעותיה הארוכות, הרוחשות כמעט מבלי להתכופף, ממשמשות מדי פעם בילקוט־הבד הגדוש, התלוי על חזהּ בשני מיתרים, משורגים קשרים רבים. מתוך הילקוט צצו ניירות מקופלים, התעודות השונות, האיומות מאד בחשיבותן, שהאלמנה רנקל חוששת להסיח דעתה מהן אפילו רגע אחד. היו הניירות מבצבצים מתוך הילקוט מדי פעם והאלמנה רנקל חוזרת ונועצת אותם לתוכו, כעוצרת בעד סקרנותם לראות את הנעשה.

– אין הניירות רוצים לנוח במקומם – התחטאה האלמנה לפני הכנופיה ובת־צחוק נבוכה עיוותה את שפתיה, שבּוּעות כחלחלות פורחות בלבנוניתן.

– זו כבר בוכה, בת־הטיפוחים! – מצא לעצמו יענקל הקטן שעת־כושר לחלץ זרועו, הסיט מרפקו אל חמוק־מותניה של מינהלי וכובעו הגדול נשמט לו אל מול עורפו. האלמנה רנקל הביטה בו ברחמים רבים והעבירה אותו מבט חנון על־פני כל בני לווייתה. מיששה בילקוט־התעודות מזה ומזה בתנועת־יד אחת פתאומית, אחזה ביד מינהלי ואמרה כמקבלת את הדין:

– הלא צריך לעלות בכל־זאת! עוד מעט ואנחנו האחרונים… – והיא השתערה לפתע על המדרגות והסתבכה בין העולים.

– אחזו זה בזה, אחזו זה בזה! – נתעורר ניקנין מתוך בהלה. גרישה הטיח בו מבט מבטל ושילב זרועותיו בזרוע האחות ליבי מצדו האחד וזלאטה מצדו השני. את זרועה של זלאטה הידק קצת לגופו, הרגיש בגודל כוחה של האהבה, שאפילו כאן, בתוך הריגזון הקלוקל הזה, אין אדם בן־חורין להיפטר מזעזועיה בלב, ותמה, אם זלאטה יודעת, שהיא מלבבת אותו עד להרעדה נעימה למיום פוגשו אותה בדרך בתחנה המרכזית. ניקנין שירך דרכו אחריהם, עמוס תרמילים וצרורות משלו ומשל האחרים ומסייע בהנפה ובהזזה ליענקל ולגרשון, הנושאים את צרורות המשפחה.

העלייה במדרגות־העץ היתה קשה. הצרורות, הכופפים את הראש למטה, לא נתנו לראות את הדרך. ונדמה, שאין קץ למדרגות שטוחות אלה, שכשהרגל, הנכשלת תמיד מטעות מתמדת בשיעור הרמתה, דורכת על אחת מהן, אין העיניים רואות את שלפניה בקיר אטום ומתמוטט זה של כתפיים ועורפים מאובקים, שעירים ופרועים, וצרורות קודרים, מפיצים ריח לא־טוב ומכאיבים במגעם הנוקשה, השורט. דומה היה: עומד אתה כל הזמן באותה המדרגה, מנסה לצעוד הלאה ונהדף אחורנית בלי־הרף. גרשון בן השש־עשרה נזכר פתאום בטחנת־הגריסים שם במולדת, שכבר היתה כאילו לא היתה מעולם. בטחנת־הגריסים אשר להם היה לעוזר לאחיו הבכור, זה שלוּקח לעבודת־הצבא ולא יכול לצאת אתם גם הוא לדרך. לב גרשון חם בקרבו ואגב הסטת רגל אחרי רגל בכבדות ממדרגה למדרגה ראה לנגד עיניו את אחיו, את בּוניה, עומד כולו מקוּמח, משתדל לנגב את ריסי־עיניו המקומחים אף הם באותה יד משונה שלו, ששש אצבעות בה – אצבע אחת נוספת צומחת לה מפרק האגודל ולמעלה – ושכבת־האבק מתעבה ומסתובבת מעל לראשו באפלולית הטחנה. אחר־כך מופיע לעיניו אותו סוס אפור ועיוור כמעט, שהיה דורך ממש כהמון זה במדרון־השלבים הנצחי שבאצטבה, הסובבת על צירה החורק, זה גלגל־הטחנה הענקי, שלעולם אינך עומד על גודל הפלא שבו: הסוס סובב תחתיו כל היום, עיוור, ומנענע בראשו ובעכוזו לכאן ולכאן, כעולה תמיד בדרך כבולה במעלה־ההר, והאצטבה הגדולה והעגולה, המצופה שלבי־קרשים רבים, נעה תחת רגליו בלי־הרף. כל ההמון הזה נדמה לאותו סוס עלוב, ולב גרשון נתמלא רחמים לעצמו עד לדמעות. הרגיש גרשון פתאום, שהכול נתבלבל במוחו ושוב אינו מבין כלום. כיצד הגיעו הנה כולם? זה רק מעט ישבו בחורף על תנור־המשכב הנמוך, ששכבת־הלבנים העליונה שבו נתערערה ונעשתה שקערורית מרוב ישיבה עליה, ועתה הנם פה! אך זה עתה עמדו ליד מיטת האב החולה, הגוסס מיום ליום, והחלונות השעירים מכפור לבן, שמגיעים עד לרצפה באותו בית עתיק־ימים המט לנפול, מטילים אימה בזוהר־השמש שבהם, בכוחם להזהיר גם בימים כאלה – ואיך הגיעו כולם הנה, אל מדרגות־העץ השטוחות הללו? גרשון הרגיש, שאינו מבין כלום. נתבלבלו במוחו מחשבותיו על הסוס האפור, העיוור, שחווידוט השכן עשה למשפחה טובה וקיבל אותו מאתה לעת־זקנה חינם אין כסף, ועל בּוניה האח הבכור, השוכב לו עתה באיזו פינה בקסרקטין לא־נודע, לבו בוכה בו, כלבב אחיו גרשון, והוא אינו יודע, שכולם, כולם – האם והאחיות ויענקל והוא, גרשון עצמו – יגעים עתה במדרגות־עץ, שאין להן סוף, ולבם מר עליהם מאוד. גרשון חש, שברכיו פקות, והוא התאווה לצנוח תחתיו ולהירדם, שלא לעשות את הדרך הלאה.

 

ב

בית־הנתיבות, שנראה מלמטה כולו שופע אור חם שבהכנסת־אורחים, היה בעצם בניין כהה מאד, מעין בית־מרזח עזוב ורחב־ידיים, שהותקן בחיפזון למלון־אורחים ארעי, שגולים תשושים ונוטים תמיד לנמנום חונים בו מדי פעם, כשהם נפגשים בדרכיהם הנלוזות, המשתרגות רגע אחד ומסתעפות מיד למרחקים ללא הצטלב עוד עולמית. אולם־המתנה זה קירותיו, שלא נטוחו ולא סוידו מלפני שנות־המלחמה, היו אכולי חריצים עמוקים ומכוערים, המתפצלים כקרני־מישוש ענקיות של עכביש אחד מרבה־רגליים עד לתקרה הנמוכה, המכבידה ונמשכת למטה. כנופיה־כנופיה של מהגרים, כשהיתה נכנסת לתוך האולם הזה, שאין העין רואה מקצהו האחד עד קצהו השני, מיד היתה שואפת להישען על אחד מקירותיו, להתחמק לתוך הפינה האפלה ביותר. ואולם משהיא ניגשת אל הקיר ומבחינה בצומת הבקיעים שבו, היא מתחילה להרתיע עצמה אחורנית כלפי מרכז־החדר, כחוששת מפני המפולת. היתה רתיעה חשאית ובלתי־פוסקת באולם, מעין רחישת צללים בעמעום־האור, המסתנן לתוך החלל הצפוף מתוך ארבעה הפנסים, המשתרבבים בצורת מרובע מאמצע התקרה, מצהיבים בציפוים העבה, שעינו כעין הקלף: הנכנסים משרכים חרש כעל סוליות־נייר אל הספסלים אשר עם הקירות וחוזרים מיד ועומדים בכנופיות טרופות בפנים האולם. וכשהגיעה חבורתה של האלמנה רנקל אל מחיצת־הקנים הדחוייה במקצת, החוסמת את הדרך בפני העולים מן המישורת שמלמטה, עמדה רגע אחד כמהססת, אם יש להסתכן ולהיכנס פנימה, להיות חלק מקהל המצטופפים בחשאי בלב האולם, עדר נבעת לאין רועה, שאינו יודע אנה יפנה מתוך הבקעה השוממה, שנדחק לתוכה שלא לרצונו. ואולם השומר מקבל־הכרטיסים משך את השער הקטן שבמחיצה במיתר הדק שבידו והכניס את הבאים אחד אחד, כרוצה להיווכח שאין איש מהם נשאר מבחוץ. דרך אין: כולם כולם יבלע אותם אולם־ההמתנה, ראשיתו של האי־נודע האיום, האורב לכל אחד מהם. האלמנה רנקל עמדה מוקפת כל בני־חבורתה, כמצפים למלת עידוד מפיה, לא מצאה עוז בנפשה לדבר במה שמעיק על הלב וניסתה להתבדח על חשבונו של ניקנין:

– כדאי הדבר איפוא לנסוע לאמריקה שלו?…

ניקנין נהנה בעצם, שהאלמנה רנקל מפרסמת כך את טיבו ברבים – אדם שהיה פעם באמריקה והוא חוזר ‘הביתה’. ואולם קדרות־השעה העיבה את ההנאה הקלה בת־החלוף, הוא השתדל להטעים את תשובתו בחכמה:

– אמריקה עצמה בוודאי ובוודאי שכדאית היא, ואולם אם כדאי לנסוע… – ולא גמר. הוא התאדם, הפנה ראשו, כמסתכל בעומדים מסביב, והביט מן הצד בגרישה, לראות אם הכריעו הפעם. גרישה לא שם לבו אליו. עדיין היה עומד בין שתי האחיות, ליבי וזלאטה, מאיר פניו לראשונה מתוך הפניית־ראש ארעית שבחובת נימוס, ובעיקר לוחש לזלאטה, לתוך אוזנה הקטנה ממש, דברים רציניים שבהסתכלות ראשונה בעם־הארץ, ב’גויים' היושבים על הספסלים ועל הצרורות לאורך הכתלים, שלווים ומכירים במקומם. גרישה היה מלא התפעלות לשלוותם, לישיבתם הקפואה – לאטישים! אומה מערבית סוף־סוף!

– לאטישים! – התפעל גם יענקל הקטן, חסר־הדעה־במקצת, ובת־צחוק מתפלאת עיקמה את פיו, הפתוח תמיד כפיו של דג שהוטל למי־אפסיים.

האלמנה רנקל לא הבינה, למה מתפעל בחור טוב זה אדום־הפנים ולבן־השער. בעיניה היו אלה ‘גויים’ סתם, כאשר שם במולדת, גוש אחד אפור, חסר דמות וצבע, אנשים מהלכים אימה על האדם בעצם קפאונם כעצים גדולים עקורים מן השורש, שנדמה: עוד מעט והם קמים עליך, זעים לאט ובעקשנות מרוכזת לקראת הנקודה האחת – לדורסך. נזכרה האלמנה רנקל בפחדים המשונים, שהיו מחלחלים בלב מדי שבוע ביום הראשון, כשהיו ‘גויים’ כאלה ממש מתחילים להתכנס לתוך החצר מן הכפרים שמסביב וריח עור לא־עובּד נודף ומעיר את האימה, הנמה בלב תמיד מפניהם, כמפני חומר זר שאינך יכול לבולעו עולמית. אותם הפנים האדומים כבשר החי שהפשיטו מעליו את העור, אותו השער הדק מאד ואותם החוטמים הרחבים, הסולדים כלפי מעלה כמקטרות בעלות שני חלולים. כמה היתה האלמנה רנקל מפחדת מפניהם, ביום ראשון לשבּת בעיקר, כשהללו נראים מסוכנים ביותר בדממתם החגיגית, החורשת רעה במעין יראת־הרוממות. חרדה כמוסה זו מפניהם גזלה את שמחת־החיים בטרם בוא הרעה, ימי המהפכות והפרעות, עת שנתגלה האמיתי, שהיה אורב תמיד־תמיד באותם פרצופים אדומים בעלי העיניים הכחולות, המימיות. זה היה בהם מאז! וזה האמיתי והאיום ישנו גם באלה, בלאטישים הנפלאים של גרישה. אלה אף הם שותקים וחורשים רעה באדישותם הנוראה, אדישות החיה בשעת עצלותה, כשמזונותיה מתעכלים בקיבה, נוסכת חמימות עייפה באיברים המרושלים ותרדמה מזוגגת בעיניים הפקוחות, שאינן רואות כלום. עתה נתברר לה לאלמנה רנקל, מפני מה היתה מפקפקת תמיד, אם כדאי הדבר בכלל לנסוע לאמריקה, כאילו נבואת־הלב היתה זו תמיד, שאין גויים אחרים בעולם. נתכווץ לבה בה: אנה נוסעת היא ואיה מפלט ליתומיה? מינהלי, המעיפה עיניה לצדדים בלי הרף, כחוששת שמא אינה רואה את הכול, את כל מה שיש לראות בבית הגדול והשומם הזה, נרתעה ושיקעה את ראשה קצת לבין כתפיה הצרות, כשהידקה האלמנה רנקל את אחיזתה מסביב לפרק־ידה, הדק ככרע תרנגולת רזה.

אך גרישה, עדיין התמיד בהתפעלותו: – אנשים קרובים למערב סוף־סוף! בני־בניהם של נוסעי־הצלב! וכי אין גם אלה כאריסטוקראטים, שהזירו הנאה מכל אשר להם, חילקו אחוזותיהם בין דלת־העם ויצאו בדרכים לא־נודעות לקברות־קדושים רחוקים? הרי יושבים הם במקטורניהם השחורים, הפתוחים עם הצוואר, כציילנים מסביב לסקררין העומד על פרשת־הדרכים. הבית הנה מלא זרים לא־קרואים ואין הדבר נוגע ללבם: מערב־אירופה סוף־סוף! קשה להעלות על הדעת, שזאת היתה רוסיה לפנים, קשה מאד…

– בני־אומתו של דז’רדז’ינסקי! – לא התאפק ניקנין ופלט הערה מבעד לשפמו הגזוז, כשהוא מרעיד בלי־הרף את כתפו הימנית, כדי להשיב למקומה את החבילה, הכרוכה שמיכה חומה, הניזחת מעל שכמו מדי פעם:

– בני־אומתו של אותו תליין!… ציילנים מצא לו! ואת ה’רציחה' שבפנים אינו רואה… אנשים שקטים, אינם נוגעים בך לרעה… ומלאך־המוות שלנו ברוסיה משך שנים אחדות רק בשר מבשרם החזירי…

– תנמיך קולך, בטלן, תנמיך קולך! נתחלחל גרישה:

– כבר אמרתי לך, שאין לעסוק בפוליטיקה בדרך, בנכר… אינו יכול למשול ברוחו… אינו יכול לשכוח את ה’חדר' שסגר לו במרתפו וליה־מאיר ‘שר צבא שעיר’, ראשה יבסק… המלה לא יצאה מן הפה, כאילו נחתכה לשונו פתאום. ז’אנדארם לבוש מדים, שחומים־בהירים כעין הטבאק, עבר על־פני הכנופיה, גבה־קומה ומחוטב יפה, ידיו משולבות מאחוריו וחגורת־העור למותניו מבהיקה בזיו הלכּה הטרייה. הוא לא הביט בפני איש מן העומדים, כעובר בתהלוכה לפני קהל־מעריצים, וניגש אל הפקיד מקבל־הכרטיסים, העומד עם השער הסגור וקצה־החבל בידו כמחכה עוד לנוסע נעלם, שנתאחר בואו.

– מכנסיים ארוכים ונעלים ציביליות… – תמהה בהנאה אל מישהו, שאינו נראה לשאר העומדים, האחות ליבי, שפניה ורודות, לכאורה, והחוורורית כאילו מתחבאת בכל־זאת מתחת לאדמומית המדומה: – מערב אירופה!… וראו איזה פשטות: מדבר אל מקבל־הכרטיסים כאל אחד שווה לו במעלה… – הה, לוא רק היה חתנה אתה, את ליבי, בשעה זו של הצצה ראשונה בעד החלון הקרוע לאירופה. כמה היה הוא, האינטליגנט האמיתי, מבין במראה־עיניו! אך הוא, חתנה, אינו אתה: עזוב עזבה אותו, להיות לעזר לאמה בדרכה המלאה חתחתים לה וליתומיה הקטנים. והז’אנדארם נחמד הוא בכל־זאת, גבה־קומה ומחוטב להפליא! מוזר הדבר, שאין זלאטה, הערה תמיד בכגון אלה, מרגישה בו. זלאטה עומדת עייפה, ספק מנמנמת ספק עסוקה בנשים בנות־הארץ, המבצבצות פה ושם בין הלאטישים האלה, הכבדים כגזעי־עצים עקורים. הנשים אף הן אינן מלבבות ביותר – גוצות ורחבות כולן. וכי באמת בוחנת זלאטה האַסקטית את תלבושתן של אלה, את אדרות־החורף העירוניות אשר עליהן, המבליטות את חלק־גופן התחתון, הכבד מאוד, כבגדים שאולים, שאינם הולמים אותן? לא, באלה אין כל עניין: בנות־כפר מגושמות, הרוצות להסתכל מסביב ומתביישות מיד, מפנות שכמן לקהל המהגרים ונועצות שיניהן בפרוסת הלחם הלבן שבידן להעלים את מבוכתן. וליבי נאלצת ללחוש לזלאטה מפורש:

– הביטי, הביטי בו!… זה העומד עם מקבל־הכרטיסים!… – מקבל־הכרטיסים, לבוש חליפה שחורה, ממועכת ותלוייה עליו כשק העוטף את הכלונס, הביט בהערצה בז’אנדארם, כרואה אותו בפעם הראשונה, חייך חיוך רחב שבטוב־לב, גישש את אריג מדיו החדשים, השחומים־בהירים כעין הטבאק, ומראהו כעומד על המקח. הז’אנדארם נבוך, חפץ להוציא את כנף־מעילו מידי מקבל־הכרטיסים ולא נועז בפני הקהל הצופה בהם. עמד עמידה מבוישת, חושש ויודע שמכירים בו, שאינו אלא בן־כפר שעלה לגדולה, ותלה את עיניו לשלט אשר מעל לשער שבמחיצה הדחוייה. ואולם כששלח מקבל הרכטיסים ידו פתאום והסיר מעל ראש הז’אנדארם את כובעו החדש, חבשו לראשו ושם בראש חברו את כובעו שלו המקומט, נבהל בעל המדים החדשים, כרואה בחילול־הקודש, חטף את כובעו, נעצו תחת בית־שחיו וחמק גלוי־ראש דרך פשפש אחד קטן ללשכה פתוחה שמעבר למחיצה.

 

ג

– אומה צעירה, צעירה מאוד… – נאנח יהודי נאה אחד, אדמוני ובעל זקן ארוך ואפור, ששיבה זרקה בו מתחת לסנטר, וניגש מתוך אנחה אל חבורתה של האלמנה רנקל: – אומה צעירה… עדיין מתגנדרת במדיה… כאן עיקר הפוליטיקה שלה… – את סוף פסוקו האחרון הטעים מתוך השתתפות רבה בצערה של האומה הצעירה, והוא פונה בדבריו אל האלמנה רנקל לבדה כמבטל את שאר בני־הכנופיה. האלמנה רנקל לא יכלה להבין, כיצד נשתתק הפחד הכוסס בלב כל העומדים אתה, כנוסעים בדרך סתם, שלבם פנוי לכל ראייה ושמיעה חדשה, כאנשים המחכים בבית־הנתיבות לעגלון שיבוא וייקחם איש לאכסנייתו ולחדר־משכבו. לבה שלה לא היה פנוי כלל לשיחות פוליטיות אותה שעה. לוא רק יכלה גם היא לשכוח את הבאות כגרישה וכליבי וכיהודי הנאה הזה, הרב פלקוביץ' האנוס להפשיל ראשו לאחוריו, כשהוא מרימו מול פניה בדברו וזקנו הארוך משתרבב לו מתוך כך מסנטרו ולמטה, עלוב ומרושל כמטלית־צמר אפורה ורטובה. לוא לפחות יכלה לשכוח את ספקותיה, אם באמת כדאי היה הדבר מעיקרו – לעזוב את בנה ואת שתי בנותיה הנשואות, להפריד את ליבי מעל חתנה ולנוד למרחקים הנוראים האלה אשר גם שם גויים ונכר. היא נאחזה בילקוט אשר על חזהּ בחרון כבוש, כאילו היו התעודות החבושות בו אשמות בכל ענותה, נתייראה, שמא קימטה אותן בתפיסת־ידה הקפדנית, ולא יכלה להבין אנה באה כל גבורת־רוחה שעמדה לה עד הגיעה הלום ולא עזבתה בכל הצרות הגדולות שעברו עליה. שלוותו וניחות־דעתו של הרב פלקוביץ זה, בעל הפנים האדמוניות, הנראות תמיד כמצומקות כלשהו ברוטב־זיעה סמוי מן העין, כאילו זה עתה קם מעם שולחן דשן, תמוהות הן ומרגיזות בתכלית לעת כזאת, פה בבית־הנתיבות, עד שלא בדקו עוד בתעודות המנבאות רק רע, ודרך־גולים ארוכה ומבעיתה זו מתחילה להתגלות רק כאן, בהכרח ארוכה ומבעיתה.

– והבנות היכן? – הרעימה האלמנה רנקל פניה, פני תלמיד־חכם שבע־יסורים, אל הרב פלקוביץ – סתם, להניח חמתה בלבד: – איטה ואסיה שלו היכן? הרי אי־אפשר לעוזבן כאן לבדן, לבדן בארץ־נכר!… מפני־מה אינו מעבירן הנה? תבואנה ונעמוד יחד!… כאן צריכים להיות הכול יחד, לקדם יחד את פני הבאות… השומע הוא?… ובכלל, על מה אנו עומדים בדיר זה כבהמות מוצגות לראווה? הן לא מכאן נעלה ישר על הספינה!…

ואולם הרב פלקוביץ לא נבוך. חוטמו הקטן, המבהיק מעוגל ואדמוני ורטוב מעט מזיעה לא־נראית, כחוטמו של תינוק קם משינה, הופשל שוב כלפי האלמנה רנקל, וידו בעלת האצבעות הקצרות התנענעה לעט ובאלכסון אגב שידול:

– אל תרגזו בדרך, כתוב, גברת רנקל… כלומר: הרוגז בכלל הריהו מן הדברים, שאינם מעלים ולא מורידים… ובפרט כשאדם בבחינת עובר־אורח, כמו שכתוב: וכאורח נטה ללון… סר הצדה קצת ללינת־לילה, בכוונה כלשהי לראות את הנעשה בצדי הדרכים… וידוע, שזוהי כל ההשכלה שבנסיעה, הנטייה להסתכל קצת במה שאין אדם רואה אצלו בחדרי־חדריו… אין להתרגז, גברת רנקל… אדם פיקח שכמותה צריך היה לדעת זאת מאליו, חי־חי… וכי ברוגז נוכיח לקונסול, שיהודים כשרים אנו ואין ברצוננו חלילה להכניס אנדרולמוסיה של בולשביות לארצו, המפחדת מפנינו, כאילו ריח מיוחד מובלע בעורנו הסובייטי?…

– שוב פוליטיקה ושוב טענות פרובוקציוניות דווקא! – כעס גרישה ופניו האדומות הכחילו כמתוך שבץ: – אין הללו יכולים להבין, שכאן אפילו מלה אחת עשוייה לפסול את כולנו, להמיט שואה על ראשינו!…

הוא הציץ לצדדים, כחש מפני מרגל, הרגיש בעיניו של ניקנין שאף הן מתנוצצות בחלחלה, ובחן במבט פוזל את פרופילונה של זלאטה, לראות אם אין זו מלגלגת לו, שאין לבו אמיץ משל ניקנין. אולם זלאטה, העומדת עייפה מן הצד, לא השגיחה בו, והוא השתער הצדה כמתוך טירוף־פתאום:

– הנה, הנה!… לו הרי אנו מחכים!…

– פקיד יהודי!… – צהל יענקל המטומטם וחפץ לרוץ אחרי גרישה. וכשאחז גרשון אחיו בזרועו, כאדם העוצר בחברו המכוון לקפוץ הימה מעל הגשר, קפא תחתיו מוכה תמהון, כבש פניו בכנף מעילה של האלמנה רנקל והתייפח חרש: – פקיד יהודי… פקיד יהודי…

גרישה פילס לו דרך בשני מרפקיו אל הפקיד היהודי, בחור קטן־קומה שלעת־עתה לא נראה מכל גופו בתוך ההמון הצובא עליו כי־אם הסרט הלבן, המקיף את גולת מגבעתו, מגבעת־לבד אפורה, ועל הסרט אותיות מרובעות מתנוססות בצבע כחול, הנראה שחור כמעט באור־החדר הכהה: הכנסת־אורחים. קהל־העומדים באולם־ההמתנה נזדעזע פתאום: בא הגואל. הגוש השחור, שהיה קרוש כמעט משעת רתיעתו מן הכתלים הסדוקים אל מרכז האולם, נהפך לגוף חי, הוציא ושירבב מתוכו איברים רבים, המזדקרים ונשלחים לצדדים כחיית־ים מרבת־איברים, שנשלתה ליבשה ולאחר שעה של קיפאון, הדומה למיתה, היא מתחילה להזיז את איבריה מתוך מאמץ עצום לעמוד על נפשה. ההמון הלך והצטופף מסביב לפקיד, דומם כמעט, כנטול לשון. התנגשו גופים בגופים, נתחבטו זרועות בצלעות ובפנים, המתמתחות קדימה, רק תשוקה אחת – להתקרב ככל האפשר אל הבחור קטן־הקומה בעל המגבעת עם הסרט הלבן, הנושא את בשורת־הגאולה. כנופיות־כנופיות וביחיד זז הגוף המנותח לקראת הסרט הלבן עם הכתובת העברית והלב צועק ממעמקים באין אומר:

– אלי, הכנסת־אורחים!… אלי תחילה!… בודד אני ומבולבל, הכנסת־אורחים!…

הבחור, שליחה של חברת הכנסת־אורחים שבעיר, נתעלם מן העין, כאילו נבל והתכווץ ושקע תחתיו לתוך האדמה מפחד היתמות הלופפת את כל ההמון הזה הממותח בציפייתו, ציפייה נואשה כמעט. ואולם רחוק היה שליחה של הכנסת־אורחים ממבוכה ומהתרגשות. רגיל היה בכגון אלה – בציפייה המשוועת עצמה ובהמונים הנפחדים, הלבושים תמיד תלבושת ממועכה וארעית זו, מעילים אפורים־בהירים לרוב ומכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקים לגברים ומעילי־טריקו אפורים אף הם ונוקשים, כמעשה פח לבנבן, לנשים ששערן הסתור תמיד מגולה, עייף וכומש, כמוצל מן האש. למה לא יתרגל אדם במשך שנתיים־שלוש? ושליחה של חברת הכנסת־אורחים שבעיר נושא את הישועה בפיו שלא ברצונו, כסרט זה שבראשו, הממלא גם הוא את תפקידו שלא ברצונו ואינו מתרגש כלל. הבחור התמתח ועמד על קצות נעליו, עצם עיניו כצופה בחזון רחוק, ראשו שמוט קצת לכתפו הימינית, עד שהאותיות המרובעות שבסרט מחשבות לנפול ממקומן ועומדות בנס, ויד־שמאלו – אצבעותיה המהודקות מונפות למעלה בשני זוגות מפושקים, כאצבעותיו של כוהן כשהוא עומד לברך, וכל עמידתו כמתכונן לנבא עתידות. האלמנה רנקל גבוהת־הקומה הבחינה ראשונה ביד הדקה, המחווירה בחלל־האולם הכהה באצבעותיה המפושקות, כמצווה את השלווה ואת המשמעת שבגבורת־הרוח, והתמרמרה אל יענקל, המרטיב עדיין את ידה בדמעותיו הגדולות, הנופלות בלאות רבה:

– הס!…

מישהו הסב אל האלמנה פנים נבעתים, פעורי־פה ופקוחי־נחיריים, כאילו הוא המפריע, וגרשון האוחז ביענקל בכל כוח ופניו מצהיבות כנגועי־יירקון, נעץ מרפקו במותניו דרך־אגב, עד שעיניו חותרות אל הנקודה המרכזית אשר שם הסרט עם האותיות המרובעות. יענקל אמר רגע לתת קולו בצווחה. ואולם משהרגיש בדממה הרבה, שהקיפה פתאום את הקהל כבשעת תקיעת־שופר לאחר המולת־היער שב’למנצח', הפשיל את שפתו התחתונה על גבי העליונה, עד שהיה סנטרו כמרובע מקומט וחרוש כתובת־קעקע מוזרה, ונטה ראשו גם הוא לשמוע. האלמנה רנקל מיששה אותו בידה, כחוששת שמא התעלף, והרב פלקוביץ, העומד על ידה ושתי בנותיו מאחוריו, ניענע לה פעמיים בראשו, עד שהוא מקשיב באוזנו האחת מתוך הטיית־הראש לצד אחד, כלומר:

– אין דבר!… הכל כשורה…

 

ד

הבחור, שליחה של הכנסת־אורחים, צץ ועלה על הידיים של אחדים מן העומדים מסביב, לא יכול להזדקף ופניו הנפוחות, שצבע הסיד להן, נראו כמסכת־נייר עצומת־עינים ומתנדנדת על גבי הכלונס. הוא פרש את שתי ידיו ונשאר תלוי בחצי־גופו באוויר, משורבב ומרתית כנכפה שקם מן הנפילה וחזון־הקץ בפיו:

– הסתדרו בשורה, שניים־שניים! הסתדרו בשורה וצאו לאט בדלת הזאת!… – וכשרצה להצביע כלפי הפתח בימינו, לא החזיק מעמד על כתפיהם של התומכים בו, וכאילו צנח תחתיו מעילוף־החושים לאחר גילוי־הקץ.

פקודת הבחור נראתה מקוטעת, רחוקה בתכלית מבשורת־הגאולה, שדומה תלוייה היתה על שפתיו. הקהל נזדעזע פתאום ונבהל אל צרורותיו, כבורח מנביא־השקר, שנתגלה השקר שבו. האלמנה רנקל מיששה שוב בילקוט־תעודותיה, וגרשון אחז בזרוע אחיו אחיזה שלאחר ייאוש:

– אתי תלך!…

שוב הרגישה האלמנה רנקל, שבעצם הכול אבוד ואין כוח להתאושש ולנהל את כל הנבוכים הנלווים עליה. רגע אחד היה ראשה סחרחר והבועות הכחולות שבשפתיה פשו ככתמים שחורים שבמחלה ממארת. אחר־כך העבירה את ידה על מצחה המקומר, כמנגבת את שכבת הזיעה הדקה שכיסתה אותו, וציוותה על שתי בנותיה הבכירות שתלכנה שלובות־זרוע לפניה, עד שהיא מוליכה את מינהלי. ואולם גרישה לא חפץ בשום־פנים, שיהיה ניקנין בן־זוגו, ושתי האחיות נאלצו להיפרד. ליבּי, התרה בעיניה אחרי הז’אנדארם המחוטב, ולבה יוצא אל חתנה במרחקים, לא הרגישה במעשה־הגבורה שעשה גרישה, בהעלימו על חפצו להיות בן־לווייתה של זלאטה, הגורמת ללבו שיתכווץ במתיקות נוראה זו שבכאב ואינה יודעת כלל. זלאטה לא הרימה גם את ראשה בתמיהה, כשעזבהּ לנפשה בגבורת־רוח שבחרון אוכל, וניקנין מיהר אליה, נוגע ואינו נוגע בה בידו, עד שפיו אינו פוסק מלחזור כחושש מפני השכחה:

– שניים־שניים!… שניים־שניים!…

הרב פלקוביץ, קורס תחת חבילות־מספר ונחשל אחרי שתי בנותיו שירך דרכו בתוך שאר היוצאים, שהצרורות טעונים להם על כתפיהם כראשים משונים משני עברי הגוף, וכיוון דבריו בעיקר לאוזניה של האלמנה רנקל, המאספת למחנה שלה, במחאה עצורה שבעלבון חריף:

– שניים־שניים!… כאילו אין בכוח אדם כאן ללכת לבדו!… עדר בהמות!…. וכי מה אירע כאן?…. כל הפחד והבהלה מה? הגענו לגירה, עיר שהיתה שלנו פעם ובמקרה ניצלה מאשה של גיהינום זו של ליבל בן־הדוד…

– פּאפּושטקה, פּאפּושטקה!… – חיננה קולה אסיה, בתו הבכירה של הרב פלקוביץ, שעיניה הגדולות מאוד, כאילו הקיפו באיזמל את עפעפיה מסביב לגולת־העין, ודיבורה אידית למחצה ורוסית למחצה: – השוטר הלא עומד בפתח!…

– א, אותו ז’אנדארם חשוב, רועה־חזירים שזכה אמש למדים שחומים! – כבר נתכוון הרב למרוד, כשהוא מנמיך קולו אף־על־פי־כן. ואולם משהגיעו אל הדלת והרגיש הרב פלקוביץ, שהז’אנדארם אינו אלא עומד ומסתכל בעוברים, כמביט בתהלוכה סתם, ידיו שלובות לו על חזהו ופניו אולימפיים, והמפקד על הטקס באמת הוא בא־כוחה העייף של הכנסת־אורחים, לא נמנע מגלות לכל הקהל ולאותו הז’אנדארם בעיקר, כמה מזלזל הוא באומה צעירה זו, שמדי־פקידיה זה־עתה יצאו מתחת מחטו של החייט, ופנה אל הבחור היהודי דווקא ובאידית דווקא:

– את הפאספורטים אינך רוצה לראות?…

הבחור הניע בידו לסימן־ביטול ולא הביט אל השואל. עיניו היו נטויות אל זלאטה, שעברה זה־עתה על פניו, חיוורת ואינה בוטחת במצעדה, נושמת תכופות ומקוטעות מן האוויר הצונן, כסהרורית העומדת להקיץ אגב הילוכה. גרישה, המפנה ראשו מדי פעם כמתגנב לאחוריו, תפס את מבטו של הבחור, חש בלבו שהתחיל נוקש נקישות אטומות, הנשמעות כמעט לאוזן, ולא יכול לזכור, אם בא־כוחה זה של הכנסת־אורחים כבר הבחין בזלאטה עד שקהל־הנוסעים עומד באולם־ההמתנה. אחר־כך הפנה ראשו עוד הפעם, ראה את פרופילונו הנפוח של הבחור, המעלה על הדעת לחי־נייר שבמסיכה צהובה־חוורוורת, וגמר בלבו שלא לנהוג יותר מנהג נער חולה־אהבה. ‘לא זו העת ולא זה המקום’, הירהר רגע מתוך אומץ־לב קפדני, אך אומץ־לבו גווע ונמוג בו באותו רגע כשרצה לדכא את המתיקות המענה, הרוחשת אי־שם בנפש – והדבר לא עלה בידו.

כבר היה לילה, כשהסתדרו בעגלות – אפלולית רכה ולבנבנת, שכוכבים מועטים מציצים בחללה מדי פעם ואורם תש, כזהרורי נרות לפנות בוקר. נסעו ארבעה־ארבעה במרכבה ומראה הסוסים הבריאים, הרתומים למרכבות מצוחצחות, שלא ראתה כמותן העין מאז, זה עשר שנים ומעלה, הרגיעו קצת את הרוחות. המרכבות היו פתוחות, והן עוברות על־פני מדרכות הומות מאדם, חנויות מנצנצות עם שעת סגירה, קומות־בתים מוארות כמו לקראת חג, וגנים – גנים כבדים – משיבים עלטה עבותה ורעננה לכל אורך הדרך.

– עוד יש חיים בעולם! – העיר ניקנין לבת־זוגו, לזלאטה היושבת כפופה ומכווצה ודוממה, כאילו קר לה, וגרישה, היושב ממולם עם ליבּי, הסכים לו הפעם בלבו ולא נועז לערער על דבריו. גרישה דעתו לא היתה שפויה עליו בכלל. הבחור, שליחה של הכנסת־אורחים, הציק לו, ככל שהשתדל לבטלו בלבו. הלז בחר במרכבה זו דווקא לשבתו, ומאין לו מקום בפנים המרכבה, עלה וישב על הדוכן ליד הרכּב, הפנה ראשו מדי פעם כסוקר את שורת המרכבות, המשתקשקות מאחוריהם על־פני המרצפת, נוחות וקלות, כשבות מטיול, הטיח הערות מסבירות על המקומות שהם עוברים על־פניהם, ועיניו מבקשות את עיני זלאטה כשאין גרישה תופסו בכך. אך זלאטה בעצמה כאילו שמרה על נפשה וישבה במקומה כאינה יודעת נפשה, יראה להביט לצדדים, יראה גם להביט אל ליבּי אחותה. רק מדי פעם היתה כמתעוררת, נאחזת בידה הרועדת בניקנין ושואלת וחוזרת ושואלת:

– אמא והילדים היכן?… – וכשהגיעו לבית־הכנסת־אורחים, העומד מחוץ לעיר כמעט, רומז מרחוק בטורי חלונותיו המוארים כטירה קוסמת מוקפת גן אפל, לא חפצה לזוז ממקומה, כמפחדת להיכנס בעצמה, עד שהגיעה האלמנה רנקל עם ילדיה ואחריהם הרב פלקוביץ, הקורס שוב תחת צרורותיו ושפתיו מלחשות דבר־מה, תפילה מאוחרת אולי. יענקל גם הוא נבהל מפני הכניסה לתוך הטירה הנפלאה. וכשאחז בו גרשון השתקן בזעם קהה והתחיל סוחבו אחריו לעומת השער הגדול הסגור, שעם פשפשו הפתוח נקהל המון הבאים, העוברים דרכו אחד אחד, נפל לארץ והתחיל בועט ברגליו, כאילו מלקים אותו ברצועה, אך בוכה חרש, כמנסה את קולו בלבד:

– הביתה אני רוצה!… הביתה!…

זלאטה – צמרמורת עברה בבשרה, נשכה שפתה בשיניה, וניקנין נפנה הצדה וניער דמעה מעל עפעף עין אחת.


המלצות קוראים
תגיות