הקובץ כולל דברים שנכתבו במשך עשרות בשנים. מכאן – אף אולי מכאן – הבדלים ניכרים
ביניהם. לפיכך כדאי לציין את זמני־כתיבתם. ‘גולים’, ‘חיה יוכבד יליסקי’, ‘אליטה’,
‘אנדרולומוסיה’, ‘אקסי’ – נכתבו בשנות העשרים; ‘בשעת ביקור’ , ‘הטבת חלום’,
‘בחדר־הפנימי’, ‘תורת הגזע’ – בשנות השלושים; ‘מתוך מכתביו של לואי בירין’ – 1962. ש.ה.

א

מן המישורת, אשר לידה עמדה הרכבת בחירוק־ברזל כבד, התחילו הנוסעים עולים בהמון במדרגות־העץ, המוליכות אל בית־הנתיבות המואר. ההמון זחל וטיפס למעלה ללא רצון, קורס תחת הצרורות, הכרוכים שמיכות מוקרחות, מיואשות מאוד באפלולית הערב, ומפחד מפני האי־ידוע הנשקף לו מבית־הנתיבות, ראשיתה של ארץ־נכר. במשך שלושים ושש שעות־הנסיעה שכחו האנשים, כי נוסעים הם וסופם להגיע אל המקום הזר, אל עיר־הנמל, אשר־שם דרך־הים, הדרך הנוראה לאמריקה. בקרונות־הרכבת, בין נים לנים עייף, התוודעו זה אל זה, התחילו מבחינים זה בעקימת חוטמו ופיו של זה, אחד בפיקוק אצבעותיו של השני. הרכבת התחילה נדמית כבית, כמולדת עוקרת ממקום למקום עם הנודד יחד. ופתאום: חנייה. נתעלמו הסימנים המובהקים שבפנים, החוטמים כאילו נתארכו והחווירו בקצה־החוד, התנכרו זה לזה והיתה זרות ובדידות יחד. הנוסעים, הנדחקים שלא לרצונם מפתחי הקרונות אל המישורת, המלבינה בדמדומים כאילו טוחה בסיד כהה, פיגרו כמסרבים לצאת ראשונים והיו לגוש זרים, גולים מפינות נידחות, שיודעים איש את צער לבבו בלבד ומעיפים זה בזה עין ריקנית שאינה רואה כלום, כשהם מזדמנים במקום־גלותם בתוקף ידו הקשה של השבּאי הסמוי. – אמא, כמה אנשים! – ספק נבהלה ספק התפלאה מינהלי בת השלוש־עשרה והצטערה מאד, שאמה, האלמנה רנקל, אשה גדולה, רחבת־כתפים ובעלת פנים של תלמיד־חכם, אינה נענית לה, מתוך שהיא שומרת את תנועותיהם של שני בניה, העוסקים בסידור הצרורות, שהאחד מוציא בקושי דרך חלון אחד שבקרון מבפנים ומוסרם לידיו של השני העומד מבחוץ. מינהלי הרימה ראשה והביטה בפני אמה, ראתה שזו אינה משגיחה בה והצביעה בכל־זאת כלפי זרם העולים, המתפתל במעלה־המדרגות כצב רחב־הגב, שקליפתו גמישה והיא מתקפלת קפלי גלים מתונים בקצב לתנועותיו האיטיות.

ניגשו שני הבנים, גרשון ויענקל, הראשון, בן השבע־עשרה, הרואה עצמו כבכור, כ’גבר' שבמשפחה, אוחז בזרוע אחיו חסר־הדעה־במקצת למעלה מן המרפק, כמוליך את האסיר הנכנע. ניגשו שתי הבנות הגדולות, הנראות כתאומות באדרות הזולות, האפורות, פניהן כבושות בקרקע ואינן נראות כלל וידיהן נעוצות בכיסים האלכסוניים שבאדרות, מהדקות את הבגד לגוף עד להבלטת הירכיים. מינהלי צמצמה עיניה כלפי שתי אחיותיה הגדולות, ראתה שגם מהן אין לה תקווה: אפילו זלאטה, שחוטמה הסולד, הרחב במקצת, שמח תמיד זועפה ודוממת ונפחדת בהמון הרב הזה, והתביישה שהיא אחת שלבה טוב עליה בתוך הקהל הנדחק והנבוך. נאחזה מינהלי בכל כוח בידה האחת במעילה השחור של אמה, ההופך את גופה הגדול לאצטוונה ענקית, ובידה השנית החזיקה באניצי־שערה, שלא יתעופפו לרוח־הערב, שהתחילה מנשבת לסירוגים מעבר לרכבת, המשחירה מתוך תשישות בדמדומים החיוורים ומנשפת בתסיסה גוססת אי־בזה בקצה הקרון האחרון.

– פה אנחנו עולים? – שאל שאלת־סתם ניקנין, המפנה ראשו לצדדים כירא תמיד מפני סכנה לא־נראית, וחשף את שיניו הקטנות והצפופות, הנראות כולן בבת־אחת עד לחניכיים מתחת לשפמו הגזוז כאילו שפה עליונה אין לפיו. הוא נסע יחידי ובדרך הצטרף אל האלמנה רנקל ובני ביתה, מבקש קרבת־אדם ביתמותו ומרגיש את עצמו מיותר ועלוב, באין אשתו ושני ילדיו אתו.

– אלא מה, פה נישאר? – נזף בו גרישה, זה האודיסאי, הנוזף בכל עת מצוא בניקנין, והוא בחור בעל פנים אדומים ושרועים, ששערותיו שיבה: הלבינו לו בן ליל־סגריר אחד מתוך שכיבה בסוף על שפת־הדנייסטר, כשפלוגות בולשביות משחררות מסביב והגוי הביסאראבי, שהבטיחו לבוא בתשע בערב להעבירו את הנהר, לא בא: – וכי מה אתה רועד תמיד, מלמד במחתרת שכמותך? הן לא רוסיה היא זאת לך עוד!

הגברת רנקל העיפה מבט נמהר ומתחנן בגרישה ודיברה מלמעלה למטה, מרכינה קומתה קצת, שישמעוה כל בני־הכנופיה הנמוכים ממנה, המגיעים רק עד לכתפיה:

– אל להזכיר את השם לעת־עתה… מדינה זרה, ומי יודע מי ומי הסובבים כאן…

– אבל למה אנחנו עומדים? – קצרה רוחה של מינהלי והיא דחפה מעליה בכעס תרמילו של גוי אחד כפוף, העובר על־פניה לאיטו, כגוף מהלך מותז־ראש וחטוטרת רבת־זיזים על גבו, מינהלי לא הבינה כלל מה כל המבוכה הזאת, המפעמת גם את אמה, שלא בכתה אפילו במות אביה לפני כחצי־שנה. בני החבורה בושו להביט זה בפני זה, עמדו תחתם מסתכלים בזרם העולה במדרגות, ויענקל, בנה הצעיר והמטומטם של האלמנה רנקל, ניסה לחלץ את זרועו האחוזה כבצבת ממעל למרפק ביד גרשון המביט באחיו נדהם ואינו יודע מה. גרישה הרגיש את עצמו אשם – הוא בן־הכרך אסור לו לגלות פחדנות קרתנית שכזו – התבונן בחלל האוויר, שתכלתו הולכת ופגה, הולכת ומלבינה, ופלט מבלי לפנות אל איש:

– הלילות הלבנים ממש!…

– התחיל לומר שירה… – נועז ניקנין להתנקם בגרישה, נתחרט מיד והתחיל צובט את זקנו הקטן, העבות, הנראה כמברשת ממועכת, שאין לעמוד על צבעה באור־הדמדומים המוזר.

האלמנה רנקל נזדקפה, עמדה שוב משכמה ומעלה גבוהה מכל בני־החבורה, כמתכוננת ללכת בראש לקראת הסכנה הסמויה מן העין. מעילה השחור, ארוך ורחב כשל גבר, זע רגע וקפא. היא עמדה בלי־נוע, מטיל אחד ישר וכבד, ורק אצבעותיה הארוכות, הרוחשות כמעט מבלי להתכופף, ממשמשות מדי פעם בילקוט־הבד הגדוש, התלוי על חזהּ בשני מיתרים, משורגים קשרים רבים. מתוך הילקוט צצו ניירות מקופלים, התעודות השונות, האיומות מאד בחשיבותן, שהאלמנה רנקל חוששת להסיח דעתה מהן אפילו רגע אחד. היו הניירות מבצבצים מתוך הילקוט מדי פעם והאלמנה רנקל חוזרת ונועצת אותם לתוכו, כעוצרת בעד סקרנותם לראות את הנעשה.

– אין הניירות רוצים לנוח במקומם – התחטאה האלמנה לפני הכנופיה ובת־צחוק נבוכה עיוותה את שפתיה, שבּוּעות כחלחלות פורחות בלבנוניתן.

– זו כבר בוכה, בת־הטיפוחים! – מצא לעצמו יענקל הקטן שעת־כושר לחלץ זרועו, הסיט מרפקו אל חמוק־מותניה של מינהלי וכובעו הגדול נשמט לו אל מול עורפו. האלמנה רנקל הביטה בו ברחמים רבים והעבירה אותו מבט חנון על־פני כל בני לווייתה. מיששה בילקוט־התעודות מזה ומזה בתנועת־יד אחת פתאומית, אחזה ביד מינהלי ואמרה כמקבלת את הדין:

– הלא צריך לעלות בכל־זאת! עוד מעט ואנחנו האחרונים… – והיא השתערה לפתע על המדרגות והסתבכה בין העולים.

– אחזו זה בזה, אחזו זה בזה! – נתעורר ניקנין מתוך בהלה. גרישה הטיח בו מבט מבטל ושילב זרועותיו בזרוע האחות ליבי מצדו האחד וזלאטה מצדו השני. את זרועה של זלאטה הידק קצת לגופו, הרגיש בגודל כוחה של האהבה, שאפילו כאן, בתוך הריגזון הקלוקל הזה, אין אדם בן־חורין להיפטר מזעזועיה בלב, ותמה, אם זלאטה יודעת, שהיא מלבבת אותו עד להרעדה נעימה למיום פוגשו אותה בדרך בתחנה המרכזית. ניקנין שירך דרכו אחריהם, עמוס תרמילים וצרורות משלו ומשל האחרים ומסייע בהנפה ובהזזה ליענקל ולגרשון, הנושאים את צרורות המשפחה.

העלייה במדרגות־העץ היתה קשה. הצרורות, הכופפים את הראש למטה, לא נתנו לראות את הדרך. ונדמה, שאין קץ למדרגות שטוחות אלה, שכשהרגל, הנכשלת תמיד מטעות מתמדת בשיעור הרמתה, דורכת על אחת מהן, אין העיניים רואות את שלפניה בקיר אטום ומתמוטט זה של כתפיים ועורפים מאובקים, שעירים ופרועים, וצרורות קודרים, מפיצים ריח לא־טוב ומכאיבים במגעם הנוקשה, השורט. דומה היה: עומד אתה כל הזמן באותה המדרגה, מנסה לצעוד הלאה ונהדף אחורנית בלי־הרף. גרשון בן השש־עשרה נזכר פתאום בטחנת־הגריסים שם במולדת, שכבר היתה כאילו לא היתה מעולם. בטחנת־הגריסים אשר להם היה לעוזר לאחיו הבכור, זה שלוּקח לעבודת־הצבא ולא יכול לצאת אתם גם הוא לדרך. לב גרשון חם בקרבו ואגב הסטת רגל אחרי רגל בכבדות ממדרגה למדרגה ראה לנגד עיניו את אחיו, את בּוניה, עומד כולו מקוּמח, משתדל לנגב את ריסי־עיניו המקומחים אף הם באותה יד משונה שלו, ששש אצבעות בה – אצבע אחת נוספת צומחת לה מפרק האגודל ולמעלה – ושכבת־האבק מתעבה ומסתובבת מעל לראשו באפלולית הטחנה. אחר־כך מופיע לעיניו אותו סוס אפור ועיוור כמעט, שהיה דורך ממש כהמון זה במדרון־השלבים הנצחי שבאצטבה, הסובבת על צירה החורק, זה גלגל־הטחנה הענקי, שלעולם אינך עומד על גודל הפלא שבו: הסוס סובב תחתיו כל היום, עיוור, ומנענע בראשו ובעכוזו לכאן ולכאן, כעולה תמיד בדרך כבולה במעלה־ההר, והאצטבה הגדולה והעגולה, המצופה שלבי־קרשים רבים, נעה תחת רגליו בלי־הרף. כל ההמון הזה נדמה לאותו סוס עלוב, ולב גרשון נתמלא רחמים לעצמו עד לדמעות. הרגיש גרשון פתאום, שהכול נתבלבל במוחו ושוב אינו מבין כלום. כיצד הגיעו הנה כולם? זה רק מעט ישבו בחורף על תנור־המשכב הנמוך, ששכבת־הלבנים העליונה שבו נתערערה ונעשתה שקערורית מרוב ישיבה עליה, ועתה הנם פה! אך זה עתה עמדו ליד מיטת האב החולה, הגוסס מיום ליום, והחלונות השעירים מכפור לבן, שמגיעים עד לרצפה באותו בית עתיק־ימים המט לנפול, מטילים אימה בזוהר־השמש שבהם, בכוחם להזהיר גם בימים כאלה – ואיך הגיעו כולם הנה, אל מדרגות־העץ השטוחות הללו? גרשון הרגיש, שאינו מבין כלום. נתבלבלו במוחו מחשבותיו על הסוס האפור, העיוור, שחווידוט השכן עשה למשפחה טובה וקיבל אותו מאתה לעת־זקנה חינם אין כסף, ועל בּוניה האח הבכור, השוכב לו עתה באיזו פינה בקסרקטין לא־נודע, לבו בוכה בו, כלבב אחיו גרשון, והוא אינו יודע, שכולם, כולם – האם והאחיות ויענקל והוא, גרשון עצמו – יגעים עתה במדרגות־עץ, שאין להן סוף, ולבם מר עליהם מאוד. גרשון חש, שברכיו פקות, והוא התאווה לצנוח תחתיו ולהירדם, שלא לעשות את הדרך הלאה.

ב

בית־הנתיבות, שנראה מלמטה כולו שופע אור חם שבהכנסת־אורחים, היה בעצם בניין כהה מאד, מעין בית־מרזח עזוב ורחב־ידיים, שהותקן בחיפזון למלון־אורחים ארעי, שגולים תשושים ונוטים תמיד לנמנום חונים בו מדי פעם, כשהם נפגשים בדרכיהם הנלוזות, המשתרגות רגע אחד ומסתעפות מיד למרחקים ללא הצטלב עוד עולמית. אולם־המתנה זה קירותיו, שלא נטוחו ולא סוידו מלפני שנות־המלחמה, היו אכולי חריצים עמוקים ומכוערים, המתפצלים כקרני־מישוש ענקיות של עכביש אחד מרבה־רגליים עד לתקרה הנמוכה, המכבידה ונמשכת למטה. כנופיה־כנופיה של מהגרים, כשהיתה נכנסת לתוך האולם הזה, שאין העין רואה מקצהו האחד עד קצהו השני, מיד היתה שואפת להישען על אחד מקירותיו, להתחמק לתוך הפינה האפלה ביותר. ואולם משהיא ניגשת אל הקיר ומבחינה בצומת הבקיעים שבו, היא מתחילה להרתיע עצמה אחורנית כלפי מרכז־החדר, כחוששת מפני המפולת. היתה רתיעה חשאית ובלתי־פוסקת באולם, מעין רחישת צללים בעמעום־האור, המסתנן לתוך החלל הצפוף מתוך ארבעה הפנסים, המשתרבבים בצורת מרובע מאמצע התקרה, מצהיבים בציפוים העבה, שעינו כעין הקלף: הנכנסים משרכים חרש כעל סוליות־נייר אל הספסלים אשר עם הקירות וחוזרים מיד ועומדים בכנופיות טרופות בפנים האולם. וכשהגיעה חבורתה של האלמנה רנקל אל מחיצת־הקנים הדחוייה במקצת, החוסמת את הדרך בפני העולים מן המישורת שמלמטה, עמדה רגע אחד כמהססת, אם יש להסתכן ולהיכנס פנימה, להיות חלק מקהל המצטופפים בחשאי בלב האולם, עדר נבעת לאין רועה, שאינו יודע אנה יפנה מתוך הבקעה השוממה, שנדחק לתוכה שלא לרצונו. ואולם השומר מקבל־הכרטיסים משך את השער הקטן שבמחיצה במיתר הדק שבידו והכניס את הבאים אחד אחד, כרוצה להיווכח שאין איש מהם נשאר מבחוץ. דרך אין: כולם כולם יבלע אותם אולם־ההמתנה, ראשיתו של האי־נודע האיום, האורב לכל אחד מהם. האלמנה רנקל עמדה מוקפת כל בני־חבורתה, כמצפים למלת עידוד מפיה, לא מצאה עוז בנפשה לדבר במה שמעיק על הלב וניסתה להתבדח על חשבונו של ניקנין:

– כדאי הדבר איפוא לנסוע לאמריקה שלו?…

ניקנין נהנה בעצם, שהאלמנה רנקל מפרסמת כך את טיבו ברבים – אדם שהיה פעם באמריקה והוא חוזר ‘הביתה’. ואולם קדרות־השעה העיבה את ההנאה הקלה בת־החלוף, הוא השתדל להטעים את תשובתו בחכמה:

– אמריקה עצמה בוודאי ובוודאי שכדאית היא, ואולם אם כדאי לנסוע… – ולא גמר. הוא התאדם, הפנה ראשו, כמסתכל בעומדים מסביב, והביט מן הצד בגרישה, לראות אם הכריעו הפעם. גרישה לא שם לבו אליו. עדיין היה עומד בין שתי האחיות, ליבי וזלאטה, מאיר פניו לראשונה מתוך הפניית־ראש ארעית שבחובת נימוס, ובעיקר לוחש לזלאטה, לתוך אוזנה הקטנה ממש, דברים רציניים שבהסתכלות ראשונה בעם־הארץ, ב’גויים' היושבים על הספסלים ועל הצרורות לאורך הכתלים, שלווים ומכירים במקומם. גרישה היה מלא התפעלות לשלוותם, לישיבתם הקפואה – לאטישים! אומה מערבית סוף־סוף!

– לאטישים! – התפעל גם יענקל הקטן, חסר־הדעה־במקצת, ובת־צחוק מתפלאת עיקמה את פיו, הפתוח תמיד כפיו של דג שהוטל למי־אפסיים.

האלמנה רנקל לא הבינה, למה מתפעל בחור טוב זה אדום־הפנים ולבן־השער. בעיניה היו אלה ‘גויים’ סתם, כאשר שם במולדת, גוש אחד אפור, חסר דמות וצבע, אנשים מהלכים אימה על האדם בעצם קפאונם כעצים גדולים עקורים מן השורש, שנדמה: עוד מעט והם קמים עליך, זעים לאט ובעקשנות מרוכזת לקראת הנקודה האחת – לדורסך. נזכרה האלמנה רנקל בפחדים המשונים, שהיו מחלחלים בלב מדי שבוע ביום הראשון, כשהיו ‘גויים’ כאלה ממש מתחילים להתכנס לתוך החצר מן הכפרים שמסביב וריח עור לא־עובּד נודף ומעיר את האימה, הנמה בלב תמיד מפניהם, כמפני חומר זר שאינך יכול לבולעו עולמית. אותם הפנים האדומים כבשר החי שהפשיטו מעליו את העור, אותו השער הדק מאד ואותם החוטמים הרחבים, הסולדים כלפי מעלה כמקטרות בעלות שני חלולים. כמה היתה האלמנה רנקל מפחדת מפניהם, ביום ראשון לשבּת בעיקר, כשהללו נראים מסוכנים ביותר בדממתם החגיגית, החורשת רעה במעין יראת־הרוממות. חרדה כמוסה זו מפניהם גזלה את שמחת־החיים בטרם בוא הרעה, ימי המהפכות והפרעות, עת שנתגלה האמיתי, שהיה אורב תמיד־תמיד באותם פרצופים אדומים בעלי העיניים הכחולות, המימיות. זה היה בהם מאז! וזה האמיתי והאיום ישנו גם באלה, בלאטישים הנפלאים של גרישה. אלה אף הם שותקים וחורשים רעה באדישותם הנוראה, אדישות החיה בשעת עצלותה, כשמזונותיה מתעכלים בקיבה, נוסכת חמימות עייפה באיברים המרושלים ותרדמה מזוגגת בעיניים הפקוחות, שאינן רואות כלום. עתה נתברר לה לאלמנה רנקל, מפני מה היתה מפקפקת תמיד, אם כדאי הדבר בכלל לנסוע לאמריקה, כאילו נבואת־הלב היתה זו תמיד, שאין גויים אחרים בעולם. נתכווץ לבה בה: אנה נוסעת היא ואיה מפלט ליתומיה? מינהלי, המעיפה עיניה לצדדים בלי הרף, כחוששת שמא אינה רואה את הכול, את כל מה שיש לראות בבית הגדול והשומם הזה, נרתעה ושיקעה את ראשה קצת לבין כתפיה הצרות, כשהידקה האלמנה רנקל את אחיזתה מסביב לפרק־ידה, הדק ככרע תרנגולת רזה.

אך גרישה, עדיין התמיד בהתפעלותו: – אנשים קרובים למערב סוף־סוף! בני־בניהם של נוסעי־הצלב! וכי אין גם אלה כאריסטוקראטים, שהזירו הנאה מכל אשר להם, חילקו אחוזותיהם בין דלת־העם ויצאו בדרכים לא־נודעות לקברות־קדושים רחוקים? הרי יושבים הם במקטורניהם השחורים, הפתוחים עם הצוואר, כציילנים מסביב לסקררין העומד על פרשת־הדרכים. הבית הנה מלא זרים לא־קרואים ואין הדבר נוגע ללבם: מערב־אירופה סוף־סוף! קשה להעלות על הדעת, שזאת היתה רוסיה לפנים, קשה מאד…

– בני־אומתו של דז’רדז’ינסקי! – לא התאפק ניקנין ופלט הערה מבעד לשפמו הגזוז, כשהוא מרעיד בלי־הרף את כתפו הימנית, כדי להשיב למקומה את החבילה, הכרוכה שמיכה חומה, הניזחת מעל שכמו מדי פעם:

– בני־אומתו של אותו תליין!… ציילנים מצא לו! ואת ה’רציחה' שבפנים אינו רואה… אנשים שקטים, אינם נוגעים בך לרעה… ומלאך־המוות שלנו ברוסיה משך שנים אחדות רק בשר מבשרם החזירי…

– תנמיך קולך, בטלן, תנמיך קולך! נתחלחל גרישה:

– כבר אמרתי לך, שאין לעסוק בפוליטיקה בדרך, בנכר… אינו יכול למשול ברוחו… אינו יכול לשכוח את ה’חדר' שסגר לו במרתפו וליה־מאיר ‘שר צבא שעיר’, ראשה יבסק… המלה לא יצאה מן הפה, כאילו נחתכה לשונו פתאום. ז’אנדארם לבוש מדים, שחומים־בהירים כעין הטבאק, עבר על־פני הכנופיה, גבה־קומה ומחוטב יפה, ידיו משולבות מאחוריו וחגורת־העור למותניו מבהיקה בזיו הלכּה הטרייה. הוא לא הביט בפני איש מן העומדים, כעובר בתהלוכה לפני קהל־מעריצים, וניגש אל הפקיד מקבל־הכרטיסים, העומד עם השער הסגור וקצה־החבל בידו כמחכה עוד לנוסע נעלם, שנתאחר בואו.

– מכנסיים ארוכים ונעלים ציביליות… – תמהה בהנאה אל מישהו, שאינו נראה לשאר העומדים, האחות ליבי, שפניה ורודות, לכאורה, והחוורורית כאילו מתחבאת בכל־זאת מתחת לאדמומית המדומה: – מערב אירופה!… וראו איזה פשטות: מדבר אל מקבל־הכרטיסים כאל אחד שווה לו במעלה… – הה, לוא רק היה חתנה אתה, את ליבי, בשעה זו של הצצה ראשונה בעד החלון הקרוע לאירופה. כמה היה הוא, האינטליגנט האמיתי, מבין במראה־עיניו! אך הוא, חתנה, אינו אתה: עזוב עזבה אותו, להיות לעזר לאמה בדרכה המלאה חתחתים לה וליתומיה הקטנים. והז’אנדארם נחמד הוא בכל־זאת, גבה־קומה ומחוטב להפליא! מוזר הדבר, שאין זלאטה, הערה תמיד בכגון אלה, מרגישה בו. זלאטה עומדת עייפה, ספק מנמנמת ספק עסוקה בנשים בנות־הארץ, המבצבצות פה ושם בין הלאטישים האלה, הכבדים כגזעי־עצים עקורים. הנשים אף הן אינן מלבבות ביותר – גוצות ורחבות כולן. וכי באמת בוחנת זלאטה האַסקטית את תלבושתן של אלה, את אדרות־החורף העירוניות אשר עליהן, המבליטות את חלק־גופן התחתון, הכבד מאוד, כבגדים שאולים, שאינם הולמים אותן? לא, באלה אין כל עניין: בנות־כפר מגושמות, הרוצות להסתכל מסביב ומתביישות מיד, מפנות שכמן לקהל המהגרים ונועצות שיניהן בפרוסת הלחם הלבן שבידן להעלים את מבוכתן. וליבי נאלצת ללחוש לזלאטה מפורש:

– הביטי, הביטי בו!… זה העומד עם מקבל־הכרטיסים!… – מקבל־הכרטיסים, לבוש חליפה שחורה, ממועכת ותלוייה עליו כשק העוטף את הכלונס, הביט בהערצה בז’אנדארם, כרואה אותו בפעם הראשונה, חייך חיוך רחב שבטוב־לב, גישש את אריג מדיו החדשים, השחומים־בהירים כעין הטבאק, ומראהו כעומד על המקח. הז’אנדארם נבוך, חפץ להוציא את כנף־מעילו מידי מקבל־הכרטיסים ולא נועז בפני הקהל הצופה בהם. עמד עמידה מבוישת, חושש ויודע שמכירים בו, שאינו אלא בן־כפר שעלה לגדולה, ותלה את עיניו לשלט אשר מעל לשער שבמחיצה הדחוייה. ואולם כששלח מקבל הרכטיסים ידו פתאום והסיר מעל ראש הז’אנדארם את כובעו החדש, חבשו לראשו ושם בראש חברו את כובעו שלו המקומט, נבהל בעל המדים החדשים, כרואה בחילול־הקודש, חטף את כובעו, נעצו תחת בית־שחיו וחמק גלוי־ראש דרך פשפש אחד קטן ללשכה פתוחה שמעבר למחיצה.

ג

– אומה צעירה, צעירה מאוד… – נאנח יהודי נאה אחד, אדמוני ובעל זקן ארוך ואפור, ששיבה זרקה בו מתחת לסנטר, וניגש מתוך אנחה אל חבורתה של האלמנה רנקל: – אומה צעירה… עדיין מתגנדרת במדיה… כאן עיקר הפוליטיקה שלה… – את סוף פסוקו האחרון הטעים מתוך השתתפות רבה בצערה של האומה הצעירה, והוא פונה בדבריו אל האלמנה רנקל לבדה כמבטל את שאר בני־הכנופיה. האלמנה רנקל לא יכלה להבין, כיצד נשתתק הפחד הכוסס בלב כל העומדים אתה, כנוסעים בדרך סתם, שלבם פנוי לכל ראייה ושמיעה חדשה, כאנשים המחכים בבית־הנתיבות לעגלון שיבוא וייקחם איש לאכסנייתו ולחדר־משכבו. לבה שלה לא היה פנוי כלל לשיחות פוליטיות אותה שעה. לוא רק יכלה גם היא לשכוח את הבאות כגרישה וכליבי וכיהודי הנאה הזה, הרב פלקוביץ' האנוס להפשיל ראשו לאחוריו, כשהוא מרימו מול פניה בדברו וזקנו הארוך משתרבב לו מתוך כך מסנטרו ולמטה, עלוב ומרושל כמטלית־צמר אפורה ורטובה. לוא לפחות יכלה לשכוח את ספקותיה, אם באמת כדאי היה הדבר מעיקרו – לעזוב את בנה ואת שתי בנותיה הנשואות, להפריד את ליבי מעל חתנה ולנוד למרחקים הנוראים האלה אשר גם שם גויים ונכר. היא נאחזה בילקוט אשר על חזהּ בחרון כבוש, כאילו היו התעודות החבושות בו אשמות בכל ענותה, נתייראה, שמא קימטה אותן בתפיסת־ידה הקפדנית, ולא יכלה להבין אנה באה כל גבורת־רוחה שעמדה לה עד הגיעה הלום ולא עזבתה בכל הצרות הגדולות שעברו עליה. שלוותו וניחות־דעתו של הרב פלקוביץ זה, בעל הפנים האדמוניות, הנראות תמיד כמצומקות כלשהו ברוטב־זיעה סמוי מן העין, כאילו זה עתה קם מעם שולחן דשן, תמוהות הן ומרגיזות בתכלית לעת כזאת, פה בבית־הנתיבות, עד שלא בדקו עוד בתעודות המנבאות רק רע, ודרך־גולים ארוכה ומבעיתה זו מתחילה להתגלות רק כאן, בהכרח ארוכה ומבעיתה.

– והבנות היכן? – הרעימה האלמנה רנקל פניה, פני תלמיד־חכם שבע־יסורים, אל הרב פלקוביץ – סתם, להניח חמתה בלבד: – איטה ואסיה שלו היכן? הרי אי־אפשר לעוזבן כאן לבדן, לבדן בארץ־נכר!… מפני־מה אינו מעבירן הנה? תבואנה ונעמוד יחד!… כאן צריכים להיות הכול יחד, לקדם יחד את פני הבאות… השומע הוא?… ובכלל, על מה אנו עומדים בדיר זה כבהמות מוצגות לראווה? הן לא מכאן נעלה ישר על הספינה!…

ואולם הרב פלקוביץ לא נבוך. חוטמו הקטן, המבהיק מעוגל ואדמוני ורטוב מעט מזיעה לא־נראית, כחוטמו של תינוק קם משינה, הופשל שוב כלפי האלמנה רנקל, וידו בעלת האצבעות הקצרות התנענעה לעט ובאלכסון אגב שידול:

– אל תרגזו בדרך, כתוב, גברת רנקל… כלומר: הרוגז בכלל הריהו מן הדברים, שאינם מעלים ולא מורידים… ובפרט כשאדם בבחינת עובר־אורח, כמו שכתוב: וכאורח נטה ללון… סר הצדה קצת ללינת־לילה, בכוונה כלשהי לראות את הנעשה בצדי הדרכים… וידוע, שזוהי כל ההשכלה שבנסיעה, הנטייה להסתכל קצת במה שאין אדם רואה אצלו בחדרי־חדריו… אין להתרגז, גברת רנקל… אדם פיקח שכמותה צריך היה לדעת זאת מאליו, חי־חי… וכי ברוגז נוכיח לקונסול, שיהודים כשרים אנו ואין ברצוננו חלילה להכניס אנדרולמוסיה של בולשביות לארצו, המפחדת מפנינו, כאילו ריח מיוחד מובלע בעורנו הסובייטי?…

– שוב פוליטיקה ושוב טענות פרובוקציוניות דווקא! – כעס גרישה ופניו האדומות הכחילו כמתוך שבץ: – אין הללו יכולים להבין, שכאן אפילו מלה אחת עשוייה לפסול את כולנו, להמיט שואה על ראשינו!…

הוא הציץ לצדדים, כחש מפני מרגל, הרגיש בעיניו של ניקנין שאף הן מתנוצצות בחלחלה, ובחן במבט פוזל את פרופילונה של זלאטה, לראות אם אין זו מלגלגת לו, שאין לבו אמיץ משל ניקנין. אולם זלאטה, העומדת עייפה מן הצד, לא השגיחה בו, והוא השתער הצדה כמתוך טירוף־פתאום:

– הנה, הנה!… לו הרי אנו מחכים!…

– פקיד יהודי!… – צהל יענקל המטומטם וחפץ לרוץ אחרי גרישה. וכשאחז גרשון אחיו בזרועו, כאדם העוצר בחברו המכוון לקפוץ הימה מעל הגשר, קפא תחתיו מוכה תמהון, כבש פניו בכנף מעילה של האלמנה רנקל והתייפח חרש: – פקיד יהודי… פקיד יהודי…

גרישה פילס לו דרך בשני מרפקיו אל הפקיד היהודי, בחור קטן־קומה שלעת־עתה לא נראה מכל גופו בתוך ההמון הצובא עליו כי־אם הסרט הלבן, המקיף את גולת מגבעתו, מגבעת־לבד אפורה, ועל הסרט אותיות מרובעות מתנוססות בצבע כחול, הנראה שחור כמעט באור־החדר הכהה: הכנסת־אורחים. קהל־העומדים באולם־ההמתנה נזדעזע פתאום: בא הגואל. הגוש השחור, שהיה קרוש כמעט משעת רתיעתו מן הכתלים הסדוקים אל מרכז האולם, נהפך לגוף חי, הוציא ושירבב מתוכו איברים רבים, המזדקרים ונשלחים לצדדים כחיית־ים מרבת־איברים, שנשלתה ליבשה ולאחר שעה של קיפאון, הדומה למיתה, היא מתחילה להזיז את איבריה מתוך מאמץ עצום לעמוד על נפשה. ההמון הלך והצטופף מסביב לפקיד, דומם כמעט, כנטול לשון. התנגשו גופים בגופים, נתחבטו זרועות בצלעות ובפנים, המתמתחות קדימה, רק תשוקה אחת – להתקרב ככל האפשר אל הבחור קטן־הקומה בעל המגבעת עם הסרט הלבן, הנושא את בשורת־הגאולה. כנופיות־כנופיות וביחיד זז הגוף המנותח לקראת הסרט הלבן עם הכתובת העברית והלב צועק ממעמקים באין אומר:

– אלי, הכנסת־אורחים!… אלי תחילה!… בודד אני ומבולבל, הכנסת־אורחים!…

הבחור, שליחה של חברת הכנסת־אורחים שבעיר, נתעלם מן העין, כאילו נבל והתכווץ ושקע תחתיו לתוך האדמה מפחד היתמות הלופפת את כל ההמון הזה הממותח בציפייתו, ציפייה נואשה כמעט. ואולם רחוק היה שליחה של הכנסת־אורחים ממבוכה ומהתרגשות. רגיל היה בכגון אלה – בציפייה המשוועת עצמה ובהמונים הנפחדים, הלבושים תמיד תלבושת ממועכה וארעית זו, מעילים אפורים־בהירים לרוב ומכנסיים שחורים עם פסים לבנים דקים לגברים ומעילי־טריקו אפורים אף הם ונוקשים, כמעשה פח לבנבן, לנשים ששערן הסתור תמיד מגולה, עייף וכומש, כמוצל מן האש. למה לא יתרגל אדם במשך שנתיים־שלוש? ושליחה של חברת הכנסת־אורחים שבעיר נושא את הישועה בפיו שלא ברצונו, כסרט זה שבראשו, הממלא גם הוא את תפקידו שלא ברצונו ואינו מתרגש כלל. הבחור התמתח ועמד על קצות נעליו, עצם עיניו כצופה בחזון רחוק, ראשו שמוט קצת לכתפו הימינית, עד שהאותיות המרובעות שבסרט מחשבות לנפול ממקומן ועומדות בנס, ויד־שמאלו – אצבעותיה המהודקות מונפות למעלה בשני זוגות מפושקים, כאצבעותיו של כוהן כשהוא עומד לברך, וכל עמידתו כמתכונן לנבא עתידות. האלמנה רנקל גבוהת־הקומה הבחינה ראשונה ביד הדקה, המחווירה בחלל־האולם הכהה באצבעותיה המפושקות, כמצווה את השלווה ואת המשמעת שבגבורת־הרוח, והתמרמרה אל יענקל, המרטיב עדיין את ידה בדמעותיו הגדולות, הנופלות בלאות רבה:

– הס!…

מישהו הסב אל האלמנה פנים נבעתים, פעורי־פה ופקוחי־נחיריים, כאילו הוא המפריע, וגרשון האוחז ביענקל בכל כוח ופניו מצהיבות כנגועי־יירקון, נעץ מרפקו במותניו דרך־אגב, עד שעיניו חותרות אל הנקודה המרכזית אשר שם הסרט עם האותיות המרובעות. יענקל אמר רגע לתת קולו בצווחה. ואולם משהרגיש בדממה הרבה, שהקיפה פתאום את הקהל כבשעת תקיעת־שופר לאחר המולת־היער שב’למנצח', הפשיל את שפתו התחתונה על גבי העליונה, עד שהיה סנטרו כמרובע מקומט וחרוש כתובת־קעקע מוזרה, ונטה ראשו גם הוא לשמוע. האלמנה רנקל מיששה אותו בידה, כחוששת שמא התעלף, והרב פלקוביץ, העומד על ידה ושתי בנותיו מאחוריו, ניענע לה פעמיים בראשו, עד שהוא מקשיב באוזנו האחת מתוך הטיית־הראש לצד אחד, כלומר:

– אין דבר!… הכל כשורה…

ד

הבחור, שליחה של הכנסת־אורחים, צץ ועלה על הידיים של אחדים מן העומדים מסביב, לא יכול להזדקף ופניו הנפוחות, שצבע הסיד להן, נראו כמסכת־נייר עצומת־עינים ומתנדנדת על גבי הכלונס. הוא פרש את שתי ידיו ונשאר תלוי בחצי־גופו באוויר, משורבב ומרתית כנכפה שקם מן הנפילה וחזון־הקץ בפיו:

– הסתדרו בשורה, שניים־שניים! הסתדרו בשורה וצאו לאט בדלת הזאת!… – וכשרצה להצביע כלפי הפתח בימינו, לא החזיק מעמד על כתפיהם של התומכים בו, וכאילו צנח תחתיו מעילוף־החושים לאחר גילוי־הקץ.

פקודת הבחור נראתה מקוטעת, רחוקה בתכלית מבשורת־הגאולה, שדומה תלוייה היתה על שפתיו. הקהל נזדעזע פתאום ונבהל אל צרורותיו, כבורח מנביא־השקר, שנתגלה השקר שבו. האלמנה רנקל מיששה שוב בילקוט־תעודותיה, וגרשון אחז בזרוע אחיו אחיזה שלאחר ייאוש:

– אתי תלך!…

שוב הרגישה האלמנה רנקל, שבעצם הכול אבוד ואין כוח להתאושש ולנהל את כל הנבוכים הנלווים עליה. רגע אחד היה ראשה סחרחר והבועות הכחולות שבשפתיה פשו ככתמים שחורים שבמחלה ממארת. אחר־כך העבירה את ידה על מצחה המקומר, כמנגבת את שכבת הזיעה הדקה שכיסתה אותו, וציוותה על שתי בנותיה הבכירות שתלכנה שלובות־זרוע לפניה, עד שהיא מוליכה את מינהלי. ואולם גרישה לא חפץ בשום־פנים, שיהיה ניקנין בן־זוגו, ושתי האחיות נאלצו להיפרד. ליבּי, התרה בעיניה אחרי הז’אנדארם המחוטב, ולבה יוצא אל חתנה במרחקים, לא הרגישה במעשה־הגבורה שעשה גרישה, בהעלימו על חפצו להיות בן־לווייתה של זלאטה, הגורמת ללבו שיתכווץ במתיקות נוראה זו שבכאב ואינה יודעת כלל. זלאטה לא הרימה גם את ראשה בתמיהה, כשעזבהּ לנפשה בגבורת־רוח שבחרון אוכל, וניקנין מיהר אליה, נוגע ואינו נוגע בה בידו, עד שפיו אינו פוסק מלחזור כחושש מפני השכחה:

– שניים־שניים!… שניים־שניים!…

הרב פלקוביץ, קורס תחת חבילות־מספר ונחשל אחרי שתי בנותיו שירך דרכו בתוך שאר היוצאים, שהצרורות טעונים להם על כתפיהם כראשים משונים משני עברי הגוף, וכיוון דבריו בעיקר לאוזניה של האלמנה רנקל, המאספת למחנה שלה, במחאה עצורה שבעלבון חריף:

– שניים־שניים!… כאילו אין בכוח אדם כאן ללכת לבדו!… עדר בהמות!…. וכי מה אירע כאן?…. כל הפחד והבהלה מה? הגענו לגירה, עיר שהיתה שלנו פעם ובמקרה ניצלה מאשה של גיהינום זו של ליבל בן־הדוד…

– פּאפּושטקה, פּאפּושטקה!… – חיננה קולה אסיה, בתו הבכירה של הרב פלקוביץ, שעיניה הגדולות מאוד, כאילו הקיפו באיזמל את עפעפיה מסביב לגולת־העין, ודיבורה אידית למחצה ורוסית למחצה: – השוטר הלא עומד בפתח!…

– א, אותו ז’אנדארם חשוב, רועה־חזירים שזכה אמש למדים שחומים! – כבר נתכוון הרב למרוד, כשהוא מנמיך קולו אף־על־פי־כן. ואולם משהגיעו אל הדלת והרגיש הרב פלקוביץ, שהז’אנדארם אינו אלא עומד ומסתכל בעוברים, כמביט בתהלוכה סתם, ידיו שלובות לו על חזהו ופניו אולימפיים, והמפקד על הטקס באמת הוא בא־כוחה העייף של הכנסת־אורחים, לא נמנע מגלות לכל הקהל ולאותו הז’אנדארם בעיקר, כמה מזלזל הוא באומה צעירה זו, שמדי־פקידיה זה־עתה יצאו מתחת מחטו של החייט, ופנה אל הבחור היהודי דווקא ובאידית דווקא:

– את הפאספורטים אינך רוצה לראות?…

הבחור הניע בידו לסימן־ביטול ולא הביט אל השואל. עיניו היו נטויות אל זלאטה, שעברה זה־עתה על פניו, חיוורת ואינה בוטחת במצעדה, נושמת תכופות ומקוטעות מן האוויר הצונן, כסהרורית העומדת להקיץ אגב הילוכה. גרישה, המפנה ראשו מדי פעם כמתגנב לאחוריו, תפס את מבטו של הבחור, חש בלבו שהתחיל נוקש נקישות אטומות, הנשמעות כמעט לאוזן, ולא יכול לזכור, אם בא־כוחה זה של הכנסת־אורחים כבר הבחין בזלאטה עד שקהל־הנוסעים עומד באולם־ההמתנה. אחר־כך הפנה ראשו עוד הפעם, ראה את פרופילונו הנפוח של הבחור, המעלה על הדעת לחי־נייר שבמסיכה צהובה־חוורוורת, וגמר בלבו שלא לנהוג יותר מנהג נער חולה־אהבה. ‘לא זו העת ולא זה המקום’, הירהר רגע מתוך אומץ־לב קפדני, אך אומץ־לבו גווע ונמוג בו באותו רגע כשרצה לדכא את המתיקות המענה, הרוחשת אי־שם בנפש – והדבר לא עלה בידו.

כבר היה לילה, כשהסתדרו בעגלות – אפלולית רכה ולבנבנת, שכוכבים מועטים מציצים בחללה מדי פעם ואורם תש, כזהרורי נרות לפנות בוקר. נסעו ארבעה־ארבעה במרכבה ומראה הסוסים הבריאים, הרתומים למרכבות מצוחצחות, שלא ראתה כמותן העין מאז, זה עשר שנים ומעלה, הרגיעו קצת את הרוחות. המרכבות היו פתוחות, והן עוברות על־פני מדרכות הומות מאדם, חנויות מנצנצות עם שעת סגירה, קומות־בתים מוארות כמו לקראת חג, וגנים – גנים כבדים – משיבים עלטה עבותה ורעננה לכל אורך הדרך.

– עוד יש חיים בעולם! – העיר ניקנין לבת־זוגו, לזלאטה היושבת כפופה ומכווצה ודוממה, כאילו קר לה, וגרישה, היושב ממולם עם ליבּי, הסכים לו הפעם בלבו ולא נועז לערער על דבריו. גרישה דעתו לא היתה שפויה עליו בכלל. הבחור, שליחה של הכנסת־אורחים, הציק לו, ככל שהשתדל לבטלו בלבו. הלז בחר במרכבה זו דווקא לשבתו, ומאין לו מקום בפנים המרכבה, עלה וישב על הדוכן ליד הרכּב, הפנה ראשו מדי פעם כסוקר את שורת המרכבות, המשתקשקות מאחוריהם על־פני המרצפת, נוחות וקלות, כשבות מטיול, הטיח הערות מסבירות על המקומות שהם עוברים על־פניהם, ועיניו מבקשות את עיני זלאטה כשאין גרישה תופסו בכך. אך זלאטה בעצמה כאילו שמרה על נפשה וישבה במקומה כאינה יודעת נפשה, יראה להביט לצדדים, יראה גם להביט אל ליבּי אחותה. רק מדי פעם היתה כמתעוררת, נאחזת בידה הרועדת בניקנין ושואלת וחוזרת ושואלת:

– אמא והילדים היכן?… – וכשהגיעו לבית־הכנסת־אורחים, העומד מחוץ לעיר כמעט, רומז מרחוק בטורי חלונותיו המוארים כטירה קוסמת מוקפת גן אפל, לא חפצה לזוז ממקומה, כמפחדת להיכנס בעצמה, עד שהגיעה האלמנה רנקל עם ילדיה ואחריהם הרב פלקוביץ, הקורס שוב תחת צרורותיו ושפתיו מלחשות דבר־מה, תפילה מאוחרת אולי. יענקל גם הוא נבהל מפני הכניסה לתוך הטירה הנפלאה. וכשאחז בו גרשון השתקן בזעם קהה והתחיל סוחבו אחריו לעומת השער הגדול הסגור, שעם פשפשו הפתוח נקהל המון הבאים, העוברים דרכו אחד אחד, נפל לארץ והתחיל בועט ברגליו, כאילו מלקים אותו ברצועה, אך בוכה חרש, כמנסה את קולו בלבד:

– הביתה אני רוצה!… הביתה!…

זלאטה – צמרמורת עברה בבשרה, נשכה שפתה בשיניה, וניקנין נפנה הצדה וניער דמעה מעל עפעף עין אחת.

א

קיטה יליסקי בת־זנונים היתה לאמה חיה־יוכבד, זו בעלת הבית הרחב והקודר, שאת חדריו היא משכירה לאנשים נאורים, בלשונה, דווקא מעם המהגרים, שנסיעתם לאמריקה מתעכבת בעיר־הנמל מטעם אחד הקונסולים, הממונים על מתן הוויזות. אנשים נאורים דווקא, אוהבי לשון נמלצת, ארוכת־משפטים ומתובלת במלים זרות, שאת משמען המדוייק אין חיה־יוכבד יליסקי תופסת, אלא שכל אחת מהן קורעת בסתמיותה קרע שרוע בלב, ואשה תופסת פתאום כמה בעצם אין חייה מה שהיו צריכים להיות, חיי מי־שהיא אחרת שבטעות נפלו בחלקה שלה. גבוהת־קומה ובעלת ראש צר ומדולע, עם עיניים ממוצמצות ועששות במקצת, המעמיקות להתחבא מתחת למצח, עדיין היתה חיה־יוכבד אשה יפה, מיאנה להזקין. שערה השחום, שעין העלים לו המצהיבים בסתיו, היה מהודק תמיד לראשה בשכבה דקה, ככיפה מקריחה מיוֹשן שפסוקת אפורה עוברת בו בפתיל אחד עגלגל באמצע קודקדה, הוא מופשל לאחורי אוזניה הקטנות מאוד, הזקופות בכל עת כשומרות על סוד נצחי מפני אחד אורב לו, מתנכל לגלותו. זה היה אושרה האחד הגדול של חיה־יוכבד – השמירה על הסוד המוזר, שהיא עצמה אינה יודעת מהו. וכשאחד המהגרים הנאורים נועץ אצבעותיו בבלוריתו העבותה, מתרוצץ על־פני החדר בנפנוף־זרועות אמיץ, כעוף גדול שפרש כנפיו לעוף אל מעבר לאוקיינוס וצייד אין־לב כלאו באותו רגע בכלוב אין־אוויר, ממצמצת חיה־יוכבד את עיניה עוד יותר, קולטת כל מלה זרה כחץ הנקלע בכיוון מכוון לנפש סודה הכמוס ואוזניה הקטנות שומרות עליו, על סודה זה, שהיא עצמה אינה יודעת מהו, במתיקות שבכאב ופחד, הידועים רק למרקד על החבל בגובה עשרים אמה מעל לארץ.

המסתורין שבהרגשה זו כלל וכלל לא היו תלויים בעובדה שהיתה עובדה פעם, לפני עשרים שנה או עשרים ושתיים. העובדה כשלעצמה לא היתה סוד גם אז, עת שהתחיל האופיצר הפולני מגולח־השפם ונשור־השיניים חוזר אחריה בעיר־מגוריה הראשונה, שגדוד טירונים הוכנס לתוכה פתאום לשמחתם של יהודים מחוסרי־פרנסה. גם בעלה, זלמן יליסקי, אדם גוץ וחסון באותם הימים, שפניו פני בּולדוג עייף המנמנם בחום־הצהרים, ידע אז בה, שסוטה היא, אלא שלא צלח חפצו בידו לתפוש אותה בעוונה, ואף־על־פי שהיתה מקבלת את האופיצר בקיטון ביתה, במרחק רחובות אחדים מבית־המרזח, ששם כבדה העבודה על הבעל, משנתרבה הפדיון. זלמן יליסקי התאכזר אז לעצמו בפרישות דרך־ארץ משך שנה וחצי והיה שותה שיכור עם לקוחותיו. היה מתפרץ אל קיטון אשתו בכל שעה שביום, מוצא אותה תמיד לבדה ומתכוון להניח את חמת־הגבר שבו בצביטות ובחבלות באותם מחלקי־גופה החמודים, אשר בהם היה רואה בדמיונו את ידי האופיצר נוגעות בזהירות שבחשק מתאפק. חיה־יוכבד היתה מקבלת את הדין ללא תלונה והתנגדות. היתה פותחת לפני הבעל טרוף־הקנאות את הארון שבקיטון, זוחלת בפקודתו אל מתחת למיטה לחפש את מאהבה ושמחה בעינוייה כמקדשת את השם לעין השמש. אדרבה, יידע־נא, יידע גם בעלה, כי אוהבת היא, כי נכונה היא לסבול מכות וחרפות על אהבתה. סוד אין בדבר. אין ברצונה כלל להעלימו, ולוא רק הסכים הגבר האהוב לקחתה אתו, היתה יוצאת וקוראת בכל חוצות־העיר, כי הולכת היא, הולכת אחרי מאהבה, האחד והמיוחד אשר ידעה בחייה.

הסוד עצמו, דבר מעילתה בבעלה, כאילו מת זה שנים. מת במות עליה אהבתה ולבה חלל בקרבה לכל ימי־חייה, למיום שילדה את בתה, פרי־הזנונים. ואפשר פסקו חיי־הרגש בה, החיים בכללם, עוד קודם לכך. חיה־יוכבד זכרה ולא זכרה את הדבר ברור, ואולם נדמה לה תמיד, שיצאה נשמתה, נסחטה מתוכה כאוויר הנסחט מן הריאה מתוך מהלומה פתאומית, באותו רגע שהרגישה בפירפורו הראשון של העובּר פעם בפחד הקר האחד אל הדלת, העשוייה להתחיל מפרכסת במעיה והיא יושבת על ברכי האופיצר בקיטונה ומציצה מדי בכל רגע לפגיעת אגרופיו הנוקשים של זלמן יליסקי. היתה זאת שעה מאוחרת אחרי הצהריים. הווילון הצהבהב־חיוור, הפרוש על החלון, נראה בזוהר השמש היורדת כארוג אור דק, לא־ייתפש, וריבוע־בבואתו מתנענע הנה והנה ללא־חמדה, בעצבנות כמוסה, על דלת ארון־הבגדים שבפינה, אותו ארון־העץ האדום, הכבד וחורש־רעה, שהטיל עליה אימה תמיד למדמדומי־ילדותה ואף־על־פי־כן היתה אנוסה לקבל גם אותו, בצאתה אחרי זלמן יליסקי מבית־אביה, חלק מנדונייתה המבשר פחדים כל הימים, לעת ערב בייחוד. היתה דממה בחדר וחיה יוכבד יושבת על ברכי־האופיצר למרגלות המיטה, מקפלת רגליה קצת אל תחת רגליו כמפני צינה, הנושבת מן הסדק שבין הדלת לרצפה ורק היא המרגישה בנשיבתה. אצבעה זעה כדרכה לאט על שפתו העליונה, המגולחת, חשה מתוך רטט־תענוג אחד קבוע בדגדוג שורשי־השפם הקשים, החדים כקצותיהם של מסמרי־פלדה זערוריים, והוא נלחץ בסנטרו אל מעלה שדהּ הימני הרוגע ונותן לתאוותו שתקיץ מעט־מעט. פתאום הרגישה בפירפור העובּר בבטנה והשד, הסופג את חמימות סנטרו של האופיצר, נצטנן בבת אחת, כאילו קרש כל דמה בעורקיה. אישוני־עיניה נתרחבו והחווירו, וידי האופיצר רפו מסביב למותניה. הוא השכיב אותה במיטה, כיסה את גופה בשולי השמיכה, מבלי להזיח אותה מתחתיה, ככסות גוף מת, השתומם רגע אל ריבוע־האור המוארך, הרותת על דלת הארון, ויצא את החדר על ראשי אצבעותיו, כשהוא נפנה מדי פעם לראות, אם חדלו כבר ריסי עיניה העצומות מהרעיד. חיה־יוכבד לא ידעה כאב ולא כל רגש אחר. נסחט דבר־מה מן הלב ונשאר רק תימהון, תמיהה אחת רצופה אל אשר כאילו מילא אותה פעם, חפץ להיזכר במה שהיה ונשכח כמקרה־קדומים, שקרה אותה בעולם־התוהו עוֹבר ליצירה, בטרם היתה עוד לנפש חיה.

ב

הצער שבמצב־הדברים היה מתעלם ממנה לגמרי, לולא זלמן יליסקי בעלה. שש שנים לא ילדה לו. וכשנגלה דבר הריונה ברבים והלקוחות המבושמים התחילו מקלסים ומפארים את זלמן, שסוף־סוף עלתה יגיעתו המתמידה יפה, התחמק מן העיר ולא שב, עד שנולדה בת־הזנונים, שאשתו קראה את שמה, שלא בפניו, קילה כשם אמו המנוחה. אז שב האיש אל ביתו, מכווץ וכתום כאכול־סרטן ובפאות־זקנו המגובבות (את סנטרו השסוע היה מגלח) זרקה שיבה חולנית, שחמחמה כזרויית טבק. חיה־יוכבד לא היתה מקפידה, אלמלי לא שב אליה כלל. ומששב וחטא לא ידעה בפניו ולהיכלם לא יכלה, תפסה תפיסה חיצונית בלבד, על־פי השכל, שמעכשיו עליה רק להמציא פיצויים לו בצערו הגלוי לעין כול. וגם את הרעיון הזה, כי עליה לכפר פניו, העלה הוא על לבה, בעצם. כל מראהו טען טענה אילמת זו נגדה – גופו המדולדל, ראשו השח תמיד, כאילו צמחה לו חטוטרת על גבו, ואותה דרך־הדיבור, החדשה לו, עם הבלטת הפיקה שבגרגרתו, המצטיירת דרך עור־הצוואר לכל חוליותיה, קופאת רגע כעוצרת בעד המלה הנכונה לצאת מן הפה, ומתפקעת מיד להוציא את הקול החנוק שלא לרצונה. מלה אחת בלבד היתה תמיד מידרדרת מפיו מאז על נקלה, כקטנית סדוקה במקצת, הנפלטת בנפץ חרישי מקופסת־פח הפוכה: יאוואהל… כלומר: אכן, טוב הדבר. וחיה־יוכבד, שהיתה תופסת את המלה תמיד כהד למחשבות כבדות ועמומות במוחו של זלמן, שואפות למוצא ואינן מוצאות אותו, רחמיה היו נכמרים אליו מדי פעם ותוך כדי רגע היא מרגישה שוב, שאין לה ולאדם זה כלום, כשם שאין לה כלום ולכל העולם. והיתה חיה־יוכבד בעיניה ברגעים כאלה כאדם המקיץ בקבר מתוך הרגשה אחת מושרשת, שאין הקבר נפתח עולמית, והנה אצלו עוד גוף משותק אחד, חי בחלל האפל ואין דרך כי־אם לשוב להירדם אותה תרדמה ריקה בעצם שבעולם־התוהו.

על־פי בקשתו המגומגמת של זלמן, שינתה חיה־יוכבד את שם התינוקת מקילה, שם אמו המנוחה, לקיטה. באותו רגע הכירה, שנוח היה לו, שיעקרו לעיר אחרת, מקום שאין יודעים אותו ואת משפחתו: היא אינה מפסידה ואינה מרוויחה כלום, ואולם זלמן בוודאי שיהיה נשכר. שחיחות קומתו, אפשר, תתיישר קצת וכוח־הדיבור ישוב אליו. זלמן הסכים: יאוואהל. והם עברו לגירה, עיר־הנמל. כאן החלו חיי הפיצויים־מדעת אצל חיה־יוכבד, ואולם ברוח זלמן לא חל שום שינוי. יום־יום עסק במשרתו בתורת ממונה על שיקול התבואות, הנכנסות לאחד ממחסני־ההובלה שבחוף, ובלילה היה ישן על הרצפה, על מזרן הקש שהביא אתו מן המחסן. קומתו לא נזדקפה וחיה־יוכבד היתה מתעוררת מדי פעם להכרת־בעתה, שעדיין עיניו נעוצות בקרקע, מדי שבתו בבית, כאילו הוא־הוא שחטא. שלוש שנים ניסתה להתקרב אליו. חפצה ללדת לו, לרווחתו. וכשעלה הדבר סוף־סוף ונולד הבן לזלמן יליסקי, לא ידע שמחה בו. הוא התגעגע על בת דוקא, בת קטנה ויפה כקיטה זו, ההולכת וגדלה כורד גבה־גבעול והוא אינו נועז להביט בפניה. את שרטוטי־פניה של הילדה בת־אשתו לא הכיר זלמן יפה. לילה־לילה נכנס אל החדר הקטן, מקום שקיטה הקטנה ישנה במיטתה, כולה נסוכה אור כחלחל, פרועת־שיער ואיבריה מטולטלים לצדדים כמתוך נדודים שאינם פוסקים. היה רוצה לבדוק יפה את פני הילדה הישנה, למשש את שרטוטיהם בקצות אצבעותיו, ומיד היה מתחלחל מפני המחשבה הזרה, מכסה את הקטנה בשמיכה, ההולכת וקצרה מכדי פישוט רגליה הדקות, ונחפז לשוב אל מיטתו כגנב, מבלי הביט בפניה. אחר־כך היה שוכב שעות תמימות על מזרן־הקש שלו, מביט נכחו באותו פרצוף לא־ייתפש, המרחף לעיניו תמיד כדבר־מה עדין מאוד, ארוך כפרח גבה־גבעול בליל־לבנה תכול, ומהרהר באפשרות שתיוולד בת גם לו, יפה ומאורכת כקיטה ואת שמה יקרא קילה, כשם אמו המנוחה. היתה גניחה מתפרצת מגופו, כאדם שנשחקו כל עצמותיו, כל תאי־בשרו כאחד, וכשהוא שומע מיד את חירוק־מיטתה של חיה־יוכבד ומכיר שזו אינה ישנה ושומרת צעדיו בלילות, הוא עוצם עיניו כתינוק שאינו יכול להירדם ומתיירא מפני אמו, שלא תנזוף בו, ופיו פולט לתוך הכר:

– יאוואהל…

ואולם כשילדה חיה־יוכבד, דרך־אגב, לרווחתו של זלמן בלבד, כעבור עוד שלוש שנים, את הבת הקטנה, קרה אסון לשניים, שסגר על האשה את עולם־התוהו שלה לעולמים. נתברר שאין בכוחה להביא גאולה לזלמן. הילדה עדיין היתה פעוטה, בת חודשים אחדים. חיה־יוכבד הרחיצה אותה באמבטיית־הפח, העומדת על השולחן במטבח, מוסיפה מדי פעם לתוך המים הפושרים מים רותחים מן הצנצנת אשר לפניה. הילדה המפרכסת בידה הרטובה של האם כגופו של אווז קטן שמורטו נוצותיו החליקה לתוך המים שבאמבטיה וחיה־יוכבד מיהרה לדלות את הקטנה, המפרפרת לעיניה כשרץ אין־אונים, עד שהיא מחזיקה את צנצנת הרותחים בידה השנייה. הפעוטה ניצלה כל עוד רוחה בה, ואולם הצנצנת נשמטה מיד האם והרותחים נשפכו על ראש הילדה מול עורפה ועד חצי סנטרה. שער־הלידה כבר נשר מעל הקדקוד הרופס ושכבת המוך הדק, שהתחיל זה־עתה צומח תחתיו, קלושה היתה מהגן על העור. קרחת אדומה, משודדת צלקות חוורוורות ורחבות, פשתה בראש הקטנה. מעט השיער, שצמח עוד בטלאים מאוסים על קרקפתה אל מול מצחה, לא הספיק לכסות את מקומות־התורפה הרחבים. כל ראשה ותחתית לסתה האחת עד חצי סנטרה היו נראים כאילו הפשיטו מעליהם את העור פצלות־פצלות – כתובת־קעקע אדמדמת ומכוערת. הילדה נדונה לניוול עולמית. צריך היה לגלח את שערה תמיד, שלא יצמח באותם טלאים מאוסים, כשיחים קטנים ואפורים בקרקע־טרשים. הילדה כבר היתה בת אחת־עשרה ואולם מראיה עמד עלוב ולקוי – בעלת־מום קטנה, חולת־טיפוס ונשורת־שער. גם האסון הזה כמעט לא נגע בחיה־יוכבד. היא הרגישה בו כמו דרך זכוכית עבה וגידלה את התינוקת, שנתכערה לכל ימי־חייה, כדרך שגידלה את בתה הבכירה, פרי אהבתה לאופיצר, ואת בנה, זרעו של זלמן יליסקי, שנדד לאמריקה בהיותו בן שש־עשרה והיה פוקד את משפחתו בזכרון־דברים אחת לשנה – בגלויה מצויירת, ברכת ‘לשנה טובה’. כהוזה הזיה אחת סתומה היתה חיה־יוכבד כל ימיה, וגם לקילה בעלת־המום לא רחש לבה דבר טוב או רע, זולתי אולי חמלה ארעית, שהיתה מתעוררת בה למראה זלמן המתקין את השביס עדוי הסרטים הצבעוניים לראשה של הקטנה שביקשה את הכיסוי למומה מאת אביה, משעמדה קצת על דעתה והכירה בניוולה. ובעצם הדבר לא ידעה חיה־יוכבד מעולם להבחין בין רחמיה אלה לילדה הסובלת ובין ערפל־החמלה, העוטה את לבה תמיד בעלות המחשבה לפניה על יליסקי. ייסורי האב וייסורי בתו הקטנה נתמזגו לרגש אחד בעיניה. בלילה היתה מטה ראשה מן הכר ומבחינה בדמותו המכווצת של זלמן, הנראית באפלולית כפקעת אחת של מכאובים, כשהוא עומד למראשותי בתו הקטנה, אגרופו מתרומם מאליו ונוחת על חזהו כמכה ‘על חטא’, וכולו אומר יתמות לא־ניתנה־להירפא. כפוף־ראש, כמהרהר תשובה על חטא ידוע רק לו, היה מתחמק אחר־כך אל חדרה של קיטה, לפי ההרגל מימי ילדותה, וחיה־יוכבד יודעת בו, שהוא עומד שם, מסתכל בנערה הישנה מבלי לראות אותה, מכסה בשמיכה את איבריה, המטולטלים לצדדים, ושב אל מזרן הקש אשר לו במטבח בגניחה נפלטת אל הכר:

– יאוואהל…

ג

עולם־התוהו, שבה¹ חיתה יוכבד את חייה הכבדים, העמומים כעוטים ערפל סמיך, היה כעומד להתבהר מדי בוקר, לאחר שזלמן יוצא לעבודתו באין־רואים תמיד, הדיירים מעם המהגרים מתפזרים על פני העיר לדפוק על דלתי חברות ומשרדים, וקיטה וקילה אף הן נפנות לשלהן. בדממת הבית, המלאה רק איוושת מים מטפטפים בלי הפוגות מברז־הכיור שבמטבח, שעל תיקונו מבלה זלמן יליסקי את שעות הפנאי שלו בערב ומסרב לקרוא לצנר, בדממת הבית המתרוקן היה הרז, הרומז תמיד לחיה־יוכבד ממרחקים כדבר־מה שהיה ונשכח, מתחיל מקיץ ונדמה יותר ויותר שהוא בכדי שייתפס. כמתכוננת לקראת חג ממשמש ובא, היתה האשה עושה שערה, מפלגת ומהדקת אותו לראשה בזהירות כשתי כנפיים דקות וכפותות, ובודקת במראָה באוזניה הקטנות, הזקופות, כרוצה להיווכח, אם לא נסתתמו החרירים, שבהם היתה מכניסה פעם את עגיליה. וכל אותה שעה חיה־יוכבד מפזלת מבטה מן המראָה אל המגירה שבארון־העץ האדום, אשר ליווה אותה בכל נפתולי דרכיה מילדותה בית־אביה ועד אטימות² הזיקנה, ההולכת ובאה עליה בגירה העיר. בבוקר בבוקר היה נדמה לה לחיה־יוכבד, כי שם במגירה, שמפתחה הקטן קשור לה בפתיל כקמיע על צווארה, שורש הרז, הרודף אותה כל הימים, והיתה שוכחת את בוקר יום־אתמול ובקרים הרבה לפניו, עת שהתכוננה כמו־כן ממש לקראת גילוי־הסוד שבמגירה והמפתח הקטן זע ופירפר כיצור חי וקצר־רוח על חזהּ. פתיחת המגירה היתה פולחן שבקדושה לה, מאחורי דלת נעולה ובהורדת הווילאות אכולי־העש שעל החלון הבודד, הפונה אל החצר. חיה־יוכבד היתה חולצת נעליה ומשלבת רגליה תחתיה ליד הארון, אחר־כך היתה מוציאה את המפתח הישן, משפשפת אותו במטלית טבולה בשמן השמורה אתה לצורך זה בלבד באחת מזוויות החדר, ומסתכלת בברקו החדש תמיד, כאילו זה־עתה קנתה אותו. אז היתה משתטחת על הרצפה, עד שראשה נוגע במגירה ופותחת אותה בסיבוב איטי של המפתח בחור־המנעול, מבלי להסיר אותו מעל צווארה. ושוב היא יושבת מלחיתה לפני המגירה, מוציאה אותה בעצימת־עיניים ובהידוק שפתי פיה הקטן לעיגול אחד, מקומט כתאנה פעוטה, ושולחת יד שמאלה באלכסון לפנאי ולפנים אל הפינה המרוחקה, אשר שם הסוד הכמוס. זה היה צרור מכתבים יבשים ודקי־נייר, כל אחד עטוף במעטפתו חסרת הכתובת והחותמת וכולם קשורים יחד בפתיל אדום – שתי וערב. את המכתבים האלה כתבה לעצמה פעם אחת, בעודה אוהבת את האופיצר, שאפשר היה ואפשר לא היה, והם מלאים אהבה ותחינה אחת חוזרת ונשנית בכל שורה, שתעזוב את בעלה, ותסע אתו, את האופיצר, לאחוזת־נחלתו אשר ביערי־עד שחורים ורעננוּת אחו שם והמולת נהר לא־נראה עומדת באוויר. את המכתבים האלה כתבה חיה־יוכבד באותם ימי־האהבה הנפלאים, שאפשר לא היו כלל ולא נשתמר מהם אלא בושם כבוש זה של גיל אשה צעירה, הנודף עדיין מן הנייר הדק, היבש. ואת המכתבים האלה, הכתובים בלשון נמלצה שבאגרון פולני ובאותיות מסולסלות שבהעתקת ספר יקר־התוכן־והמציאות, היתה קוראת אחד אחד מדי יום ביומו, שוכחת את דבר הסוד, אשר באה לחפש, ומשתכרת בבושם החריף, המגרה את הנחיריים ונודף כאילו מתוך המלים היפות עצמן, שכל אחת מהן היא יודעת בעל־פה בשוּרתה למספרהּ, בכל תג ועקימה גנדרנית שבצורת כל אות ואות בה. וכשהיתה מתעוררת עם גמר־הקריאה כמתוך עילוף־חושים מעוּנג ומרגישה פתאום, שבעצם שכחה לגמרי מה באה לבקש כאן, היתה מתחלחלת כיראה שמא יתפוס אותה מי כשהמכתבים בידיה, והיא נחפזת לקשרם בפתילם האדום – שתי־וערב מצטרף מאליו מתוך אימון שנים רבות. סוף הפולחן היה בו תמיד משום חילול שבחיפזון והיסח־הדעת. ואולם משהיה הצרור מוּשב למקומו, המגירה נסגרת ברצון לסיבוב המפתח המשוח בשמן והפחד נגול מן הלב, היו הניבים החמודים שבמכתבים הנפלאים מתחילים מזמזמים באוזניה ומרחפים לעיניה במלמלת אותיותיהם ארוגות־הקסמים, וחיה־יוכבד מצפה לבוא דייריה הנאורים מעם המהגרים, שלתוך שיחותיה אתם אפשר לשרבב את המלים היקרות – והם אינם יודעים מאין הן באות. ואפילו כשהמהגר הנרגש מדבר בעצמו ואינו מניח לה שהות לגלות לו את מחלצות לשונה, חמודותיה מימים רחוקים, שאפשר היו ואפשר לא היו כלל, הרי המלים הגדולות, הזרות, שהוא זורק באיום כלפי אויב לא נראה, קולעות אחת־אחת אל לבה ממש – מליצות המכתבים יוצאות במוחה חגיגיות ורציניות לקראת הנשגבות, המגיעות לאוזניה, והיא מתמוגגת בהשתאות קבועה ורצופה אל זכרון המאורעות, שעמדו לצור צורה מופלאת לחייה ולידי גילוי לא באו.

א

ימים יש לי כאן, באחוזה זו שבהרים, שעם יקיצתי בבוקר נפשי עוטפת לבנים ושוב אינה פושטתם עד הירדמי בערב. ואפילו משנרדם אני, דומה שאין זו רוצה להתפשט את שמלתה הלבנה ויום־חגה נמשך ונכנס לתוך חלומותיה לילה. יום ארוך אחד אז לי: לובן חלומותי יומם מתמזג עם טוהר חלומות־לילי.

בימים שכגון אלה אני ניעור לפתע־פתאום באפלולית חדרי, שווילאות־חלונותיו מוּרדים, ולבי מרטט רטט־בשורה כלשהו: יום־מועד נכון לי. מתוך שמחתי הרבה, שאני שמח לקראת הבשורה הזאת, אני רוצה להתגבר ולקפוץ ממיטתי, להזיח את הווילאות הצידה ולהתקין עצמי לבוא חגי. אורח שכזה כדאי הוא, שאקבל פניו בכבוד הראוי לו, בלב טהור וברוח נכונה! ואף־על־פי־כן קשה לי להיפרד ממיטתי, קן הרהורי־בוקרי, ושעה רבה אני נשאר סרוח כשהייתי, שומר את ארג הזיותי.

ארג הזיותי, עירבוביה זכה זו שבבוקרי־ציפייה צעירים! כאותם עבים צחורים שבפאתי־רקיע מתלהבים עם הנץ־החמה, נישאים וטסים בי קטעי־זכרונות, פירורי־תקוות וגרעיני־מאוויים מלאי־עסיס, שעוד היום הם עתידים להציץ ציץ ולעשות פרי. הזיותי החביבות! באות אתן והולכות וחוזרות חלילה בעיגול רב־צבעונים, עד שאני מכיר אתכן מדי רגע: הרי דמותי מאותם ימים רחוקים שבאחת מעיירות רוסיה הלבנה, ואני ילד שוכב, בבוקר כסלו כעין זה היום, במיטה קטנה וחמימה, סמוך לאחי הקטן; הוא עודנו ישן ואני ער ומקשיב לקול־צעדיו של אבא, המהלך בחדר־האוכל אחת הנה ואחת הנה וקורא תהלים בעל־פה בנעימה כבושה, עולה עם תהילתו של פסוק ויורדת עם סופו; והרי מן הרגשה סתומה ולוחשת, שאם ארים את וילאות־חלונותי, תברכני תכלת רעננה עטורת הרים אפלים־כחולים ונשוקת אדמומית־מזרח צנועה, ותשפיע עלי שפע של חדווה, שאין לה פתרונים; והרי מין כאב פורח בלב על הצער הרב, שנפל בחלקם של אחי בני־האדם, וספק־תקווה, שיום־חגי זה לא יתום. ושוב דמותי במיטת־ילדותי וחמימות גופו של אחי הקטן, הנלחץ אלי מתוך שינה ומהדקני בידו הרזה, ושוב כמראה־תכלת וזר־הרים סביב לה ומין מתיקות שבשמחה או בצער. ועל כולם דמותה של אַליטה מרפרפת ועיניה האפורות זולפות רוך על עירבוביית הזיותי. רבונו של עולם! הזיותי כמה מהירה ריצתן! ואולם כך נאה, כך יאה. ‘וחמישים איש רצים לפניו…’ כלומר: לפני יום־חגי רצה עירבוביית־פלאים זאת של הזיות, שאינה באה אלא כפתיחה עדינה לסימפוניית־חיים, אשר תנגן לי נפשי היום.

אבל הכנותי מה תהיה עליהן? בימים שכאלה הרי מקפיד אני על כל תג ותג שבניקיון, והזיותי עדיין משתזרות ובאות ואליטה מציצה לי מתוכן, לכעסה הכבוש של נפשי. אנוס אני להניח את דעתה של זו ומתחיל להיחפז בהכנותי, כמסיח דעת מזיו־איקונין של אליטה. נפשי, אליטה מה חטאה, שאת מתרעמת עליה היום? יפה, יפה! כיון שאַת מתאנפת, מוטב שאחדל מהרהר בה. ובאמת, גופי הקשוב הזה, שידיו מרתיתות ודמו מהסס בעורקיו מרוב ציפייה ואושר, כדאי הוא אף־הוא שאַפנה לבי אליו ואשתפנו בקדושתי, קדושת יום־חגי. רחיצה יתירה ארחצנו ותגלחת יתירה אגלח את זקני, שזכו לכך, כשם שזכיתי אני ליום־חגי. זכיתי? מי אנוכי, כי אזכה? לא! הודיה רבה אני צריך להודות את אלי, שבחר בי מהמון יצוריו לזכותני ביום שכזה. ‘מודה אני לפניך, מלך חי וקים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך’. וכשאני מגיע למלת ‘אמונתך’, אני מכוון בה כוונה רבה: אל תקרא אמונתך, אלא אמונתך, כלומר: בת־טיפוחיך, רבונו־של־עולם, שהיתה אמונה אתך כל הלילה ובטרם שהחזרת אותה בי, נשקתה נשיקה רכה זו, שנפחה בי את ציפייתי הקדושה.

ומשיצאתי ידי חובת גופי, טיהרתיו וקידשתיו כראוי, לך אני, נשמתי. חגך כולו שלך ולגופי שוב אין חלק בו. כך גם דרכו של אבא: כיוון שנכנס יום־טוב, הוא לנשמתו ונשמתו לו; בימי חג ומועד הנאה יתירה יש להנות את הנשמה היתירה. והגוף – אם לא בא זה אלא לשמש את הנשמה, אינו מספיק. כן, נשמתי. אני וגופי¹ בידך אנחנו. עשי בנו כטוב בעיניך. רצונך שאשתוק כל־היום ולא אבוא בדברים עם בעל־ביתי, איכר נוח ומשמים זה, אשתוק. רצונך שאתרחק אפילו מהרהורי באליטה, היושבת במורד הגבעה, אתרחק… אלא אם־כן, אוּכל להופכה לחלק ממהות חגי. שוב את מתרעמת? אין רצונך בפשרות? בי כולי את רוצה, שלא יהי לאליטה חלק בי כלל? יפה! אמנם, אליטה חג היא לי אפילו בימי־חולך, נשמתי, אבל כיוון שרוחך אינה נוחה ממנה, אדחה היום את חגי הממושך הזה. ועכשו נחה דעתך?

וראי־נא גם ראי! גופי אף־הוא נדר הוא נודר לך, שיסור למשמעתך בכול. תרצי לעלות הרים – יעלך; לרדת בקעות – יורידך; לטפס אל בינות לענפי התפוח החשוף, שבין שרידי פירותיו את אוהבת להתלונן – יסיעך. ידך על־העליונה היום! ואנחנו, כלומר: אני וגופי, משרתיך נהיה שנינו, שמשיך השותקים, שאין להם בעולמם אלא טיפול זה שהם צריכים לטפל בך, והנאה ענוותנית וחשאית זו, שהם נהנים מהנאתך ביום־חגך הלבן, הטהור.

ב

חגי הלבן, האומנם כבר עברת? דומה, זה־עתה בירכתי על תכלת־בוקר שקופה, שדוק עננים קלים תועה על פניה ועל פאתי־מזרח חכלילים, הפותחים את שעריהם לפני מלכת־היום, המאחרת לישון בימי־כסלו קצרים אלה – וכבר אני מברך על תכלת מעמיקה ומאפילה ועל ארגמן של מערב דועך ומכבה את אורי־צבעוניו, שהועלו בפקודת המלכה, בהתכנסה לתוך אפריונה.

חגי, האמנם כבר עברת? באכילה ושתייה לא עסקתי היום, שאין יום אשר כזה בכך. יודעים בעלי־ביתי, שאין להזמינני לסעודה בימי־חגי. מפחדים הם מפני, העלובים! לפני שני חודשים, בשבוע הראשון לבואי הנה, קראה נפשי לפתע־פתאום חג לה ואנוכי לא ידעתי, כי ראשון היה זה לה, יום־חגה הראשון בהרים. כיוון שהגיעה שעה של פת־שחרית ואני נד בין סלעי־המקום, מתבודד עם נפשי, יצאו הבנות לקרוא לי. מיצר על מנוחתי שהופרעה, שבתי הביתה סר וזעף, בלי דבר דבר. אבל כשנשנתה הרפתקה זו למועד־הצהרים, לא משלתי ברוחי ומסרתי מודעה, שמן היום והלאה לא יקראוני אל הלחם בימי־חגי. כך אמרתי: ‘בימי־חגי’, לתמהון־לבם של בעלי־ביתי. בוודאי אמרו, שמטורף אני; ואולי חשבו הבנות, שאליטה העבירתני על דעתי. מאז נתרחקו מעלי כל בני־הבית, חוץ מן הזקן, ואפילו בימים שכתיקונם שוב אין מזמינים אותי לסעודה, מיראה פן יבולע להם.

וגם היום, כיום־הכיפורים היה לי, יום שנפשי מתחטאת לפני עצמה, מתפייסת עם עצמה ועם כל העולם כולו. ליקוייה וליקוייו שוב אינם מכאיבים ומטרידים, אלא מעוררים רחמים בלב, והנשמה הומה ומתגעגעת, סולחת ומוחלת וחומלת. והמייתה וגעגועיה, סליחתה וחמלתה מתערבבים יחד ונהפכים לתשוקה עצומה, מין רעבון רב, שאינו שבע אלא מתוכו ובו, וככל אשר יגדל ויעצם כאבו, כן יגדל ויעצם ששון־כאבו.

בימים שכתיקונם נפשי תועה רעבה. אבל לא הרי רעבונה בכל־יום כרעבונה בימי־חגה: רעבונה בכל־יום מציק ומצער, ששבר אין לו, אולם רעבונה בימי־חגה הוא עצמו שברו. ולבנים אלה שנפשי עוטפת אינם אלא שמחת־געגועיה, ששון־רעבונה וגיל־תשוקתה. תועה נפשי במרחבי־השחקים והיא תאבה לבלעם על רוממותם ועל קווצות־ענניהם עם מעניות פתותי־שלגם; תועה בין ההרים האילמים, שואפת לבלעם ולשאתם בחביונה כמו־שהם, על שחור־תכלתם, הנמוג במרחק, ועל קרחותיהם המלבינות. ולעורבים אלה, הפורחים במעין משולש, רעבה נפשי: צורחים הם, העלובים, ללא מצוא שמחה ברעבונם, ולעלים הכמושים היא רעבה, לעלים הפיקחים, הענוגים, שהרגל נהנית לשקוע בשכבתם היבשה ממעל ורטובה מתחת. ואפילו לבעל־ביתי ולמשפחתו, שאהבה אין בהם ונפשי לא תוכל לבלוע כל אשר אין אהבה בו, יש שהיא מתאווה תאוות־רעבון. כן יש אשר בערב, בשבת בעל־הבית נוח ומשמים, ספק מהרהר ספק אינו מהרהר, בעלת־הבית שקועה בתיקון־לבנים ומצחה הנובל מעלה קמטי־דאגה, שני הקטנים שוכבים חבוקים מתוך שינה ושתי הבוגרות חולמות חלומות ישנים־גם־חדשים, שנתמסמסו מרוב משמוש כספרים בלים וצרורים אלה, שדרכן לפותחם ערב־ערב זה שנים רבות, כפי־הנראה, ודומייה רבה וצער רב בבית – או־אז תרעב נפשי גם למשפחה זו ולדממתה, שאם אהבה אין בה, צער יש בה, וגדול הצער, שמביא את הנשמה לידי אהבה, ואפילו שלא בימי־חגה.

רעבוני הגדול, מה־יקרת לי! מזון־חיי אתה ופרנסת חלומותי. ואולם הבאמת רק חולם אני? דמעות זכות אלה, שראיתי נושרות אחת אחת מטוהר־שחקים וקרני השמש משעשעות אותן ואורגות בהן ארג־זהרורים, האומנם רק בחלום ראיתין? הנה נוטפות הן עשירות־גוונים ובני־אדם נהלאים עומדים מתחת מצפים, צמאים, ובנגוע הדמעה בשפתי אחד מהם, מתחילות עיניו קורנות והוא נופל על צווארי אחיו, העומדים מסביבו, ומגמגם בבכי ובתחנונים: ‘אחי! חטאתי כנגדכם בבלי דעת – ועכשיו שנגעה דמעת־אל בשפתי, סלחו־נא, סלחו־נא לי’. ואחיו הנהלאים אף הם בוכים ומתוודים ומתחטאים כתינוקות, שמתרצים זה אל זה, ואליטה עומדת על־ידי ולוטפתני לטיפת־לחישה: ‘טהרנו, קטנטני, טהרנו…’. האמנם רק חזון־תעתועים היה זה? ואלא דמעות אלה, שזלגו עיני, גם בהקיצי, מאין באו לי?

והרק חלום היה גם זה? ישבתי על הסלע אשר אהבתי ועיני אל ההרים ממולי. ראיתים, ראיתים ברור: רכס מוצק של גלי תכלת אפלה ניצב לנגד עיני. ופתאום והנה התכלת האפלה הולכת הלוך והימוג, הלוך והזדכך בתווך, כמין שער רחב נפתח בה ואור־יקרות שופע דרכו. והנה מתוך האור דמות־אשה לבנה יוצאת, לא הולכת, אלא צפה, כברבור הלבן השט על־פני הפלג עם שקיעת־השמש וטובע בבבואת־הזוהר שבמים. עודני משתאה למראה, והנה דמות־האשה שולחת ידיה אלי, מצפה ומתפללת לבואי. אני קם ורץ לקראתה – ופתאום תם החזון ואיננו. הקיצותי אגב ריצה ובקושי עצרתי בשטפי: ההרים הרים כשהיו לבי דופק רסוקות.

סלחי לי, נשמתי! מתרעמת את שוב. דמות־האשה, אשר ראיתי, אמנם דמותה של אליטה היתה, ואף־על־פי־כן למה את מתרעמת? אליטה זו כלום אינה חלום אף־היא, חלום־קודש, אשר לא אחללנו? אינך מאמינה לי ועדיין את מתרעמת? יפה, אחדל מהרגיזך. הבה נעלה אל פסגת־ההר, הלובשת הינומה של זהב מרתיתה, ונשיר את שיר־רעבוננו. רעבים אנחנו שנינו, נשמתי, ולהשביע את רעבוננו מי יוכל? נעלה־נא אפוא ונשיר את שיר־המעלות לנו בקודש, שיר־כאב משתזר עם גווע יום קדוש, מתקרב אל קצו על־כורחו, ומוצא מן החול אין ומפלט, אין. בוכייה את, נפשי, ולא על חגך, ההולך וכלה. אנכי השבּתי מועדך היום: גבר סמאל ושמחתך ערבה. אליטה הקדושה חיללה את קדושתך, ולא אדע, איכה יחלל קודש את הקודש.

ובכל־זאת סלחי־נא, סלחי לי, נפשי! הבה נעלה אל ראש הפסגה המאפילה ונבכה יחד בחשכת הלילה: אַת על אהבתי, שאינה לרצון לך, ואני על תרעומות אלה, שאת מתרעמת על אהבתי, וגעגועי על אליטה טהורים כל־כך! טהורים הם כגעגועי־חגך ולבנים כלובן־רעבונך. אבל סלחי־נא, סלחי לי, נפשי, כי הכהיתי את זוך לבניך, שעטפת עם־בוקר. נכשלתי היום, כי אהבתי את אליטה, אהבתיה גם בכאבי, שאני כואב אתך, ובצערי, שאני מצטער אתך. ואת סלחי־נא, סלחי לי, נפשי!

ג

בימי־חגה של נשמתי אני נוהג בה כבוד־יתר ואיני מתריס כנגדה על שעינה צרה באליטה. בימים שכאלה היא מושלת בכיפה ואני מניח לה ונזהר, שלא להטיל רבב בלבניה, אף־על־פי שכשאני לעצמי, סבור אני, שמגע־כנפה של אליטה היה מוסיף לוויית־לובן להם. אמנם גם בימי־חגה יש אשר אני מרגיזה שלא במתכוון, שסוף־סוף קשה להכחיד את זכר אליטה מן הלב, ואפילו באותם ימים גדולים. אולם להיכנס אתה אז בעבי הקורה ולהעמידה על טעותה איני רוצה. שפיר! חוששת זו, שאין אליטה קודש גמור לי – תחשוש־לה! אני הלא ידעתי, שאליטה מקדשת ומטהרת את הרהורי – ודיי בכך, שכן נמצאת נשמתי נהנית ואני איני חסר. ואף גם זאת, כי בעבוֹר ימי־חגה אני יוצא מרשותה, ואז אני לאליטה ואליטה לי. בה אני הוגה, בה אני שוגה, עליה געגועי ועליה תפארתי – ואין מוחה בידי.

שאם לא בשבילה, למה באתי הנה? אמנם סוד זה כמוס אתי ואני מתבייש להשמיעו אפילו מפה לאוזן. לא הגדתי לאיש, שאליטה היא המושכת אותי לאחוזה זו שבהרים, ולרעי ששאלוני, מה טעם אני יוצא את העיר בימות־הסתיו המאוחרים האלה, אמרתי מתוך ערמומיות² טרזנית: ‘רצוני לברוח מרעי ולהתבודד עם נפש’. אולם בושה פחדנית זו חשודה בעיני. מקניטה היא אותי ואני אומר להיפטר ממנה תיכף ומיד. כן! עוד היום אמסור מודעה גם לנפשי גם לזרים הסקרנים, שאליטה היא סיבת בואי הנה. לא אבוש עוד באהבתי ובפה מלא אגיד, כי פגשתי את אליטה בניו־יורק כלפני שני חודשים, אחרי אשר לא ראיתיה כחמש שנים, ובהיוודע לי מקום־מגוריה, מיהרתי לבוא אחריה, בשובה אל בית־אביה אשר בהרים, ואת פיה לא שאלתי.

ואם יתאוו חוקרי לדעת, מי אליטה זו ומה טיבה, לא אתבלבל עוד ואספר להם דברים כהווייתם, בלי התחכם ובלי הערם. אם יבינו – יבינו, ואם יחדלו – יחדלו. העיקר הוא, שארחיק מלבי את הבושה הפחדנית, הצפה ועולה בו מדי הציץ עין זר באהבתי, או מדי תת נשמתי המתרעמת היא את עינה בה. אליטה זו יפה־מאוויי היא זה שמונה שנים. ‘בחור’ קטן הייתי, כשנזדמנה לי לראשונה. באתי אז לניו־יורק מעיירתי אשר ברוסיה הלבנה ונכנסתי לבית־ספר תיכון. ידעתי קרוא וכתוב אנגלית, אבל דבר דיברתי בקושי. בני מחלקתי, נערים ונערות קטנים ממני גם בשנים גם בחכמה, התעניינו בי כהתעניין בחיית־פרא באה ממרחקים. מכנסי הארוכים היו מצויינים בין מכנסיהם הקצרים, המגיעים עד לברכיהם, ופני החיוורים והרציניים, פני יהודי קטן ובוגר, מצויינים עוד יותר בין פניהם העליזים והנוחים. שלא בטובתם היתה דעתם זחה עליהם למראי, ומבטיהם התמימים לא יכלו להעלים את תמימות־חוצפתם, הצופה ומהפכת בי לתיאבון. אחת היתה אליטה, אשר הביטה בי אחרת כמעט למיום ראותי אותה. זכורני: מבולבל ומסמיק אני עומד לפני המורה, המציץ בי באותו התימהון אשר הפיקו עיני התלמידים, כולם מביטים בי ואני מתחבט באי־אלה משפטים אנגליים, שאני מחבר אחד אל אחד ומתאמץ לבטא כל מלה כהלכתה. מתלבט אני, מתבלבל ומסמיק, והמורה והתלמידים מקשיבים לדברי בכוונה יתירה, שיש בה גם משום רחמים וחמלה עלי, הגר, גם משום חפץ אדיר להעלים מעיני את בת־הצחוק החורגת לעלות על שפתיהם. כוונתם היתירה מבלבלת אותי פי־שבעה ואיני יודע, במה אצמצם את דעתי: אם במלים אנגליות אלה, שביטוין קשה עלי כקריעת ים־סוף, ואם במאמצי אשר אתאמץ למנוע את ברכי מנקש ואת פני מהסמיק. נואש אני עומד ומגמגם ופתאום נתקל מבטי בשפע של רוך חם ומעודד, מפכה מתוך עיניים אפורות, גדולות וצרות מעט בזוויותיהן, מסתכלות בי מתחת למצח רחב ומתקמט מתוך סיוע לי בעמלי. למן היום ההוא ידעתי את אליטה.

ולמן היום ההוא נתחבב עלי בית־הספר, למרות התלאות אשר מצאוני בו. אליטה המתיקה לי את ימי עוניי ומרודי באותה סביבה זרה של ילדים בני ארבע־עשרה וחמש־עשרה. אהבתי אותה, והיא – מי יודע? ילדה היתה אז, רכה וביישנית. לא דרשתי ממנה דבר ולא ידעתי לדרוש. עיניה האפורות, נסוכות ערפילי חלומות ראשונים, נתנו לי את כל מאוויי. מאליהן היו נענות פעם בפעם לעיני המחפשות אותן, ריסיהן הכבדים והשחורים מרתיתים רגע, מתרוממים חרש, ואני טובל בגלי חלומות־ילדה חמים. מבטיה אלה, שהיתה שולחת בי לעתים רחוקות חלף מבטי התכופים, שכר הרבה היו לי. כמעט שלא דיברתי אליה מעולם. רק אחת פניתי אליה בדברי. הרגש הרגישה כבר במבטי התכופים, שהיתה מקבלתם בלי שום תימהון, כמצפה לבואם ויודעת בהם שיבואו, ואדמומית חיוורת כבר היתה זזה בלחייה ומלווה את מבטי־מעניה לי. ואז שאלתיה למעונה. פניה המסמיקים שיחקו לי, אולם את מקום־ביתה לא הגידה לי. מה עשיתי אנוכי? הלכתי בעקבותיה חרש ומצאתי את אשר לא יכולתי להציל מפיה, והיא לא ידעה. מאז הייתי תועה בערב בערב לפני חלונות ביתה ומתפלל לצל־דמותה שיופיע על הווילון הלבן של חלונה המואר.

מעולם לא דיברתי אתה, אולם נשמתי היתה נושקת לנשמתה והיא לא היתה מסרבת. חסד עיניה והאדמומית הפורחת בחיוורון לחייה העידו על כך: ‘ציץ חרד זה, שצץ בלבך, חרדתו חביבה עלי’. ברבות הימים אפשר הרהבתי בנפשי לגשת אליה מקרוב, אולם לא עברו חודשים אחדים ואליטה נעלמה מן המחלקה, ולאחר זמן נודע לי, שהוריה עקרו את דירתם מניו־יורק וקנו לעצמם אחוזה בהרים. אנה הלכה אליטה, לא ידעתי. ומכאן מתחילה פרשת חלומותי על אליטה. בן עשרים וחמש אני היום ועדיין לא אהבתי. ואולי אמנם אהבתי, אלא שדמותה של אליטה לא סרה מעולם מנגד עיני. נערות הרבה חיבקתי בתוך השנים האלה ואמרתי, כי מוזג אני את סוד־עלומי בסוד־עלומיהן. אולם אחת היא לי אליטה, אשר לא עזבה מעולם את מקום־הקודש אשר לה בנפשי. באוהבי נערות אחרות, אהבתי אותה, וחלום־תמיד היתה לי, נר־תמיד דולק בקודש־הקדשים אשר בנשמתי.

נשמתי! אם תעזי ללעוג עוד לקדושת חלומותי על אליטה, מרוד אמרוד בך, ואפילו בימי־חגך הלבנים. את לעגך לא אשא עוד ואת חששותיך לא אסבול: אליטה קודש לי וקודש תישאר. כבשי אפוא את פחדך ואת חשדיך ואל תרגיזיני עוד בהם!

ד

אליטה, מה אני לך? מדי ראותי אותך מתפרצת שאלה זו לזנק עליך מתוך לבי – ואינה מעיזה: צניעותי מעכבת בה. שנים נקפו ואני, בעזוז עלומי, הענקתי נערות יפות מטוב־חיי ובירכתין משפע־הגיל, אשר חנני אלוהים. ואולם אותה מתנה יפה, שנתן לי הקדוש־ברוך־הוא כלאחד מבחיריו ואנשי־סגולתו: הגעגועים על קדושת־האהבה – נשארה חבוייה בקרבי, ומצפה לך, יחידה, שתגאליה מחביונה. חיבקתי נערות ואתן יחד שקעתי מתעלף בזרועות־אהבתן, ואולם אהבתי שלי הרתיתה אותה שעה מתוך ציפייה קשובה לקראת בואך אַת, אליטה. אפשר חטאתי לנערות עלובות אלה שחיבקתי, כי מנעתי מהן את טהור־רגשותי. אבל כלום צמאו לו אלה? ואת, אליטה, כלום היית את צמאה לו? הצמאה את לו כיום?

את טהור־רגשותי, אשר שמרתי וטיפחתי בסתר־הווייתי, אני יכול לתת לך, אליטה את האהבה הזכה, שאינה מבקשת לעצמה אלא גביע טהור, אשר תוכל לצקת לתוכו את יין־יופיה. ואולם אַת, מה תבקשי בי את? מעיין חתום חיי־מאווייך לי, אליטה; אבל אחת ידעתי: מעיין זה מימיו דופקים על דלתי נשמתי ותובעים ומבקשים. מה הם מבקשים, אליטה, השתקנית? האומנם ביקשת אותי בחלומותיך כל אותן השנים, שהתלבטו בי געגועי עליך, חילצוני מזרועות נערותי ועשוני מאהבן ולא אוהבן? האומנם תבקשי בי גם אַת רק גביע טהור, אשר יקבל באהבה את שפע טוהרך? אשרי, אם אותו את מבקשת בי, ואוי לי, אם לא אותו את מבקשת.

אליטה, אמש ראיתיך ואת לא ידעת. האיכר ובני־ביתו עינם רעה בי ונשמתי אף היא עדיין מתרעמת. לא יכולתי לשדל לא את אלה ולא את זו. ניסיתי לבדח את דעתם של בעלי־ביתי בסיפורי־מעשיות חריפים ולא עלתה בידי. האיכר ישב קפוא ומשמים כדרכו, מרטן אי־אלה דברים לשם־נימוס ומצליף מבטים מהססים אל עבר אשתו ובנותיו. בעלת־הבית לא הרימה עיניה מטלאי־הלבנים אשר על ברכיה, והבנות מיהרו לעלות אל חדר־משכבן. לא נשארו אלא שני הקטנים, שעלו איש על ברכי האחת ואני מרקידם ומסיעם כרכבת זו, כביכול, ממקום־מושבם לניו־יורק וחזרה. ופתאום צרה עין אמם גם בהנאתי זו הטרידתם מעל ברכי:

– הניחו למר, מנוולים! למה אתם מטריחים אותו?

לא הועילו טענותי, שעמדתי לטעון לפני האשה המתאנפת. הקטנים הועלו על הספה בחזקת־היד והם קורצים לי בעיניהם הדולקות וכובשים את צחוקם, שלא להרעים את אמם עוד יותר. כעבור זמן־מה נרדמו שניהם ואני נשארתי לבדי עם בעלי־ביתי מרי־הנפש ועם נשמתי המקטרגת עלי. קשה לי רוגזה של זו, אליטה, ובך אני מבקש לי מפלט ממנו מדי פעם בפעם. וכלום יכולתי לעשות אמש אלא לצאת מן הבית לחסות בצל־דמותך, הנשקף מחלונך המואר, אשר עם הגבעה הקטנה?

מאחרי העץ החשוף, העומד נוכח חלונך, הבטתי לתוך ביתך. לבדך ישבת, עיניך תועות בחלל־החדר ועפעפיהן מתרוממים ויורדים כבאותם ימים רחוקים, ימי בית־הספר. ויש אשר יופיע הגוון החכליל הדק, אשר ידעתי מאז, ויציף אט־אט את חיוורון־לחייך וילווה את זוהר מבטך, התוהה לרגעים, צופה והוזה. על לבך, אליטה, אני מתגעגע תמיד, משתוקק להתכנס לתוכו, לחיות את חיי־רחשו אתך ולהימוג בהמיית־זעזועיו. על לבך אני מתגעגע, אליטה, ואת דרכי לא אמצא אל מסתריו. ואולם אמש התכנסתי לתוכו וחייתי את חייו אתך. בי הגית, אליטה, בי ובדברי שדיברתי אליך אתמול. כי על־כן איני מוציא לבטלה אפילו רגע אחד מישיבתי אתך. מחלומותי אני מספר לך ומגעגועי עליך. ואת מקשיבה ואינך משתאה. דומה, שידוע ידעת כל השנים האלה, כי לך אני מצפה, ומשנגלית עלי ואני מיהרתי אחריך, היה לך הדבר כבוא היום אשר ידעת בו כי בוא יבוא. המשום־כך אין את מתפלאת לדברי ואפשר אינך אלא מעמידה פניך אתי? מבט מתגנב יש לעינך והוא בוגד בך ומגלה לי את סודך, אליטה.

ובעמדי בחושך ממול חלונך ידעתי, כי בי את הוגה ובמנהגך אתי. הלא מערימה את לי: אני מגלה לך את כל לבי, ואת שותקת. אבל יפה שתיקתך מדברי: אהבתך האילמת אינה מכסה כלום, ואהבתי רבת־הדברים אינה מגלה את הכול. באמת, למה לא סיפרתי לך על־דבר הנערות אשר התניתי אתן אהבים בגני ניו־יורק בלילי־קיץ רכים, תכולים־מעורפלים? האמנם יראתי לגלות לך את סוד נשיקותי הזרות?

אתמול שאלת אותי:

– ומה היו מעשיך בלעדי כל השנים הרבות האלה?

– התגעגעתי עליך.

– ותו לא?

– ותו לא.

ואת דבר הנערות אשר נשקתי לא אמרתי לך. האומנם שיקרתי? לא. אלא שלא חפצתי לערב חול בקודש. ואף את נשמתי אני מהנה בכך. נשמתי מעולם לא היתה נוחה מהן ומנשיקותיהן. ועכשיו שמצאתיך, דומה, שהיא חוששת, שמא יגיעו הדברים לנשיקות גם הפעם. אבל אין דבר! הלא אנוכי הוא יודע ואליטה היא יודעת, שחשש ריק הוא זה. צר לי בצערך, צער־שוא, נשמתי, ויש אשר יקשה ממני לשאת את פני אל אליטה, אם זו דרכך את אהבתי. אולם למוד תלמדי עוד לאהבה אותה גם אַת וראה תראי, מה אליטה לי.

ולך, אליטה, אספר את הכול: גם על דבר הנערות, אשר הקרבתי אש זרה להן, גם על־דבר נשמתי, החושדת בנו הכשרים. כן, אמש חפצתי לספר לך את הכול ולא עלתה בידי. חפצתי להיכנס אל ביתך, לשבת על־ידך ולהביט באפרורית עיניך, המציצות בי חרדות ומתפללות תפילת־לחש סתומה. ניגשתי אל הדלת ופתאום התרוממת וידך, יד־ילדה דקה, ממשמשת בערמון שערך העבות, ואדע: מתכוננת את לצאת.

ולמה נחבאתי לברוח בבהלה אל מאחורי הסלע הגדול, אשר אהבת לשבת עליו עם שקיעת־החמה, עת שאת והוא נראים לי שניכם כשתי עינים תרות אחרי הזוהר הגווע? ממחבואי ראיתיך, בעלותך לאטך במעלה־הגבעה. בחצי־הדרך עמדת צופייה אל בית־דירתי. הלא לי חיכית, אליטה. דומם עמדת רגעים אחדים ואחר־כך הפנית שכמך לשוב וגובה־קומתך כפוף קצת. אט אט שבת במורד־דרכך, חוזרת ונפנית מדי פעם בפעם. הרגשת בי, שאני קרוב אליך, ולא ידעת, איה מקומי. ואני כילד חרד נלפּתי אל הסלע, בעברך על־פני, ועצרתי בנשמת אפי. למה לא יצאתי ממחבואי, בערוג לבי על לובן־לחיך, שהבהיק לעיני רגע, ואזני שותה בצמא את רשרוש שמלתך, המלטפת את השיחים האבלים ונושאת ממני והלאה את ברכת־שלומך החרישית? מעט מעט אני אוהב לשתות מיין־הסתרים, אליטה. ואולי יראתי להביאך במבוכה. הלא תפשתיך בעוונך, בבקשך אותי, מבלי דעת, כי אני רואה אותך ויודע, כי אותי את מבקשת.

אמש ראיתיך, אליטה, ואת לא ידעת. אני, נשמתך והסלע הפיקח היינו עדים לחיפושך שחיפשת אותי. ובין הסלע האילם ובינותינו ישאר סודך זה שמור לנצח ולא ייגלה עולמית.

ה

אליטה, רצונך ואספר לך מעשיה? יפה, שבי על הסלע ואני אשכב לרגליך על העלים הכמושים, אסתכל בעיניך ואֶדלה מתוכן את מעשייתי. אין רצונך, שאביט בהן? הורידי עליהן אפוא את ריסיך השחורים, יחסו בצלם סודות אפרוריתן, ואני אדלה את מעשייתי מקרקעית נשמתי; וכהתימי לספר, תתניני להביט בהן רק פעם ואדע, אם גם בהן יכולתי למצוא את מעשייתי.

– מעשה בבן־מלך, שרצה אביו להשיאו אשה. ואותו בן־מלך זר בכל דרכיו היה: עם נערים לא היה נער, ונערות לא שיעשע מימיו. בדד היה יושב, נותן עיניו בחלל־האוויר ושותק. ראה אביו, שאין בנו עשוי לבחור לו אשה בעצמו, עמד וקיבץ לתוך הרמונו כל נערה יפה אשר בכל גבולות מלכותו, ואף אל המלכים שכניו כתב, שיקבצו כל נערה בתולה יפת־תואר ויפת־מראה וישלחוה אליו, כדי שיוכל בנו לבחור את היפה בכל בנות הארץ. נקבצו יפהפיות הרבה אל ההרמון ואחת אחת נשלחו ליראות את פני בן־המלך. ולפני הישלח הנערה אליו, היה המלך קורא לה, מברכה ואומר: ‘בתי, יהי רצון, שתצליחי בשליחותך ותקחי את לב בני’. כיוון ששמעו הנערות כך, היו באות לפני בן־המלך ועושות לו בלהטיהן, דרך נשים: זו נושקתו וזו חובקתו, זו מניחה ראשו על חזהּ ומלטפת שערו וזו שמה ראשה על ברכיו, נוטלת את ידו ומחלקת בה את רוך תלתליה. והיו כולן יוצאות בפחי־נפש: בן־המלך לא יפנה ולא ישעה אליהן, אף־על־פי שהיה מבטל רצונו מפני רצונן, מניח להן לעשות בו את כל חפצן ועיניו זולגות דמעות. ראה אביו שכך ושאל את בנו: ‘בני, למה אתה מואס בכל הנערות היפות שקיבצתי?’ לא ענהו זה על שאלתו ואמר: ‘אבא, רצונך שאוהב את האשה אשר אקח, הניחה לי ואשוט בארץ: אולי אמצא את בת זוגי’. ‘זו מי היא?’ – שאל המלך. – ‘איני יודע, אבל בדרכי אפשר אמצאנה’. תמה המלך: היפות שבבנות הארץ נקבצו בשבילו ולא רצה בהן, ועכשיו הוא אומר למצוא בעצמו את שאהבה נפשו! – אלא שלא השמיע את תמיהתו באוזני בנו והניח לו ללכת. לימים שב בן־המלך מנדודיו וריבה, שעינים חולמות לה, אחריו. ‘זו מי היא?’ – שאל המלך. – ‘האשה אשר אהבתי. ממולה אשב כל היום ואביט אל עיניה’. התפלא המלך על הדברים המשונים, היטה את הנערה לקרן־זוית ואמר לה: ‘בתי, מי את ומה מעשיך?’ חייכה זו חיוך צנוע: ‘מארץ רחוקה אני וחלומות חלמתי כל־ימי’. – ‘על מי חלמת את חלומותיך?’ – ‘על אחד הבחורים, שיבוא וימשכני אחריו’. – ‘וחלומך כיצד נתקיים?’ – ‘על מפתן בית־אבא ישבתי ועיני נטויות אל השמש השוקעת. עבר הלך על־פני; וכשראני, סר מן הדרך, ישב ממולי, מביט בעיני הנטויות אל השמש. וכשקם ללכת, קמתי גם־אני והלכתי אחריו…’

– אי לך, בחור, שבעתי מעשיות־הבל.

– מעשיות־הבל, אליטה?

– אלא מה? בן־מלך שוטה, שאינו יודע טעם נשיקות, וריבה שוטה, שעיני הלך מטורף מוליכות אותה אחריו שבי. כלום אין בחיים אלא חלומות ועינים נטויות אל השמש?

– אבל מה החיים, אם לא תבלין זה שבהם, החלום?

– חלומות לחוד וחיי־עולמים לחוד… אבל אין דבר: לא מתוך עיני דלית את מעשייתך.

– ועיניך מה הן אומרות?

עפעפיה יורדים מיד ועיניה מתחבאות ממבטי, אלא שתוך־כדי־רגע הן יוצאות ממחבואן ובת־צחוק, שחציה הזייה שובבה וחציה ביישנות, גולשת מתוכן על־פני.

– הוי, נלכדת, אליטה! הרי גם את חולמת. ואני, חייך, שידעתי מה טיב חלומך.

חזהּ סוער במקצת והיא צוחקת צחוק־מבוכה:

– ומה הוא?

– לא אגידנו לך אלא בתנאי, שתפתריהו לי.

– אי לך, פיקח שכמותך – מתאוששת זו: – וכי איני יודעת בעצמי גם את חלומי גם את פתרונו? אתה איפוא למה לי

– אם כן, חלמי לך כשחלמת.

– ואתה? – וקולה ספק צוחק ספק רועד.

– אני, בעל־החלומות, דיי שחולמת אַת גם את.

היא משתתקת, אדמומית לחייה דועכת והולכת, ופתאום:

– ואני איני מתייראת להגיד לך, מה חלומך ומה פתרונו.

– יפה, הגידי ואשמע.

– כן, אני יודעת… – אותה אדמומית בוגדה עולה שוב כפורחת ונחיריה מרתיתים במקצת: – אני חלומך ופתרונו.

– אולם, אליטה – אני ממהר להתוודות לפניה: – ימים יש לי כאן, שחלומותי חלומות חג לבן הם.

– הגם בעיר היית רואה את חלומות־חגך אלה?

– לא… – דבר זה למה לא עלה על לבי?

ואליטה כבר פוסקת ביהירות פזיזה (אומץ־לבה זה מהיכן, ריבונו של עולם?):

– אם כן אפוא, אין גם אלה כי־אם תוספות־חלומך עלי…

נשמתי, אל־נא באפך! חגיך קודש לי ועדיין לא נגעה אפילו אליטה בהם. אל־נא באפך, נשמתי; בימי־חגך אני שלך וחלומותי שלך, ואת אליטה אעמיד על האמת.

– בימי־חגי, אליטה… איני חולם עליך.

פניה נופלים:

– אינך חולם עלי?

– לא, נשמתי אוסרת עלי…

– מה? חה־חה־חה! עכשיו אני מבינה. אתה אחד ונשמתך אחת. חה־חה־חה! אבל אין דבר. אתה הרי חולם עלי אפילו בימי־חגה של נשמתך?

– כן – אני משיב, כאלו כפאַני שד, ונשמתי רוגזת.

– אם כן, נעניתי. תחוג נשמתך את חגיה לבדה ואני לא אשביתם… לפי־שעה… ואתה חלום עלי…

– אולם, אליטה… – אני מתחיל והיא קופצת ממקומה, תופסת לי בידי ומושכתני אחריה… – ורעידת־ידה זו מהי?

– מה? שוב על חלומותיך וחגי־נשמתך? לא עכשיו, בחור. עכשיו נרוץ במעלה ההר. מי יקדים לעלות?

היא מושכתני אחריה ותוך־כדי ריצה היא מספרת לי על אי־אלה מכרים משלה, שבאים אליה ומציעים לפניה להתחרות במרוצה: אם תנוצח היא, תתחייב היא נשיקה להם; ואם ינוצחו הם, יתחייבו נשיקה לה.

– בין כך ובין כך הם עשויים להרוויח… נוכלים שכמותם! – מסיימת היא, מסמיקה כולה וחזהּ מכה גלים: – אבל מה הם לי ומי הם לי? – ומין זוהר חדש וחיבה חדשה מציצים בי מתוך עיניה.

אינה נותנת אותי להשיב רוחי ושולחת בי מבט של כעס מעושה:

– וכי כך רצים, בחור? ראה והביטה!

היא משירה את ידי ושוטפת במעלה־ההר. שמלתה הלבנה מתנפנפת לרוח היום החם כמאיצה בי. אני נחשל אחריה והיא הולכת ומתרחקת, מקפצת על הסלעים, שחה ומזדקפת ושמלתה כאילו מתנפנפת בפקודתה.

ומרחוק היא מסיבה אלי פתאום פנים לוהטים ושוחקים, ממשמשת בשערה המשתובב אף־הוא וקוראת מתוך חזה רווה וסוער:

– וכי כך רצים? אשריך, שלא התערבת אתי!… – היא צוחקת ושולחת לשונה לעומתי. לבי מכביד: ריבונו של עולם, מה אתי?

לאיטי אני ניגש אליה והיא מרגישה בי, שאני זועף קצת. ידה החמה נוגעת בלחיי, וברחמים היא שואלת?

– מה, קטנטן?

– אליטה, נשמתי מקטרגת עלי…

– אה, לעזאזל! שב על־ידי על האבן הזאת. כך… עכשיו… כן, אין דבר… הרי כתפי… הנח ראשך עליה וייטב לך. – ראשי דבק בכתפה החמימה והיא טופחת לי על שכמי דרך־צחוק, כביכול, ומזמרת זמירה כושית בנעימה כבושה מתחפשת:

'נומה־נא, תינוקי,

תינוק רך־תלתלים…'

רוגזתי מתחילה שוככת. כתף־מרגוע נחמדה! ופתאום היא ניתרת ממקומה, עד שראשי כמעט מתנפץ אל הסלע:

– וכי סבור אתה – היא צוחקת – שבאמת תינוק אתה? אני בוודאי שאיני תינוקת.

וכעושה טענתה פלסתר, היא מתחילה סובבת במעגל תוך־כדי־דיבור, צוחקת ורוקדת. אליטה, למה את מצפינה עיניך ממבטי?

ואַת, נשמתי, אל־נא באפך. וכי אינך רואָה, שתינוקת טהורה היא? ולרוגז מה זו עושה? אל־נא באפך, נשמתי!

ו

אליטה, נשיקותיך מפחידות אותי. אש יוקדת בך ואנוכי, החולם, לא ידעתי. שלווה והוזה הופעת לי בחלומותי ורוך־עיניך, ששפע עלי בין כותלי בית־הספר, עטה לי את דמותך שלמת־אור טהורה. ואם יש אשר בחלומות־אהבתי עליך ראיתי רשפים־רשפים ניצתים בעיניך, היה היו אלה לי כרסיסי־הזהב המרצדים על־פני בריכה טובלת בשמש ומראיהם כציפרות יוצאות במחולות־מחנים. שלווה והוזה הופעת לי בחלומותי תמיד. ועתה, אליטה… נשיקותיך מפחידות אותי.

אמש ביקשת אותי ללוותך אל נשף־המחולות, שנערך בכפר הרחוק מביתך כדרך מיל. כלפני שלושה חדשים כבר ליוויתיך לשם פעם. אז – זוכרת את? – הלכנו לאיטנו, את שותקת ואני מספר לך את חלומותי־מעשיותי. ואולם אמש מה היה לך, אליטה? דממת הלילה רב־הכוכבים השרתה דממה גם בנפשי ואת הולכת למישרים ואינך נפנית אלי. טוב היה לי, אליטה! חי, חי אנכי בראותי אותך ומתוך צימאון־שיכרון התמכרתי לשמחתי הטהורה, המרתיתה בי כארג־תכלת זרוע־כוכבים, ארג דק ושקוף, שדרכו את נשקפת לי טהורה כמוני וחפצה בטוהר־עולמים. ופתאם פנית אלי ונוגה עיניך חדש עמן ותפילה בהן, אשר לא ראיתיה כל ימי שבתי אתך.

נבוכה עמדת רגע, תחינה מהססת ארשת־פניך, ואנכי לא ידעתי מה. ידך נשלחה מאליה וכוותה את ידי, ראשך צנח על חזי ואני נבהלתי: דמות־דיוקנך נתערבבה לעיני בדמויות הנערות אשר בגני ניו־יורק. נדהם עמדתי וסמכתיך בזרועי, ואת כציפור רועדת על חזי, שפתיך פתוחות למחצה ועיניך עצומות למחצה. ופתאום התמודדת מלא־קומתך, זרועותיך לפתו את צווארי וצינת־לחייך והבל־פיך החם העבירוני על דעתי.

וכששבה רוחך אליך, עיניך נפקחו לרווחה ויינן סר מעליהן, הבטת אלי רכות כבימי בית־הספר הרחוקים וקרני־תודה גוססות על פניך. ואולם מבט־התחנונים, אשר הבטתי אליך, למה הכאיבך, אליטה? ובכל־זאת הבלגת עליו, הבלגת גם על צניעותך השתקנית, בחופזך להרגיעני:

– כך יפה, האין זאת, ביישני?

– כן, חלומך יפה – עניתי בכובשי את עיני בקרקע.

– כך יפה, אמרתי – שבת ותיקנת את שגיאתי ואני מתאכזר אליך ומתעקש להעמידך על טעותך:

– חלומך יפה, אליטה…

פניך נפלו, את ראשך הכנסת לתוך צווארון־אדרתך, צימצמת דמותך ופסיעה גסה פסעת לעומת הכפר, שנגלה עלינו באוריו הקפואים. וכשבאנו אל אולם־המחולות, עזבת אותי לנפשי ונענית לאותו שחצן, מסתפר קומי, שנטפל לך בכניסתך. למה התנכרת לי, אליטה, ואני אכול כאבך־כאבי?

ואת, נשמתי, למה הרעות לי אמש? למה שלחת בי את ספקות־לעגך המרים? אליטה שלי היא ואפילו כשהיא מתנכרת לי, ואפילו כשהיא עוברת על־פני דרך מחולותיה בכוונה תחילה, מסבירה פנים לאותו בחור נבזה, המהדקהּ יפה־יפה אגב־ריקוד, ואינה זורקת לי אפילו מבט אחד. אליטה שלי היא. לפני שנים אירשתיה לי, אירשתיה לעולם. ואף אליטה יודעת זאת, כי על־כן שבה אלי, בטרם תמו המחולות, ופניה לא היו לה:

– הלבישני³ את אדרתי, עז־פנים! – ציוותה עלי ועיניה שוב משפיעות את רוך צחוקן.

ושוב היית לי אותה אליטה, אשר את דמותה נשאתי בלבבי במשך שנים יגעות. אימצת את ידי בכפך ובתחנונים הבטת אלי כמבקשת סליחה ממני. ואנוכי, אל־אלוהים הוא יודע! – טינה לא היתה בלבי עליך. פחד נשיקותיך עכר את רוחי ומיצר הייתי על צערי אותך, אליטה שלי. ואף־על־פי־כן כמה משדלות היו לטיפותיך, ומבטיך החסודים כמה מרגיעים את הנשמה, ההומה מעוצר פחד וצער. התמכרתי לך כולי כילד לחלום־לילה, עת שמלאכי־מרום יורדים ומשתעשעים בו ומסיחים את דעתו מגעגועיו על אמו, הסמוייה מעיניו באפלולית החדר. אליטה, במה זה כוחך גדול עלי לנשותני גם את המיית נשמתי?

– ספר לי מעשיה – התפרקת עלי לאור הלבנה, המאחרת לצאת בלילות אלה. לו יכולתי לספר לך את היפה במעשיותי, מעשייה זו ששמה אליטה! אוי לי, כי כבד־פה אנכי ומעשיותי מגומגמות כל־כך. לא יידען בלתי אם לבי ולא תדבק בהן בלתי אם רוחי. אני שותק ואת שואלת:

– ולמה נוגה אתה?

– איני נוגה, אליטה.

– עדיין אתה מחבב אותי? – ילדתי! וכי אינך מרגישה מה את לי? ואולם עיניך חרדות עוד ואת מוסיפה לפייסני בשאלותיך:

– עבים צחורים אלה, שמסתלסלים מסביב ללבנה, מה הם?

– געגועים הם, אליטה, שאינם יכולים לעמוד בלהט השמש והם נדחקים לבקש מחסה באורה ההוזה של הלבנה.

– ריקא! שוב אותן המעשיות? – את מאיימת עלי באצבעך וצחוק־כספך שולח את רסיסיו למרחקי האוויר התכול והצונן.

– מעשיות אלה מאין לך?

– מעיניך, אליטה.

– שקר. מעשיות אחרות היית מוצא בהן, אילו ידעת לקרוא כהלכה, חולם קטנטן שכמותך: הרי עיני! קרא בהן!

את מעווה את פניך להרעימני ופוקחת את עיניך לרווחה. ואני למה איני מעז לקרוא בהן בקול כדרכי?

– עיניך מה הן אומרות, אליטה?

שוב הכאבתיך. כמה עדין, כמה קשוב לבך! ואף־על־פי־כן את מבליגה על צערך ולוחשת:

– ילדי הטהור!

– איני טהור, אליטה. – חרדת־דאגה בפניך ואני ממהר לספר לך על־דבר הנערות, אשר היו לי בגני ניו־יורק.

פניך מחווירים:

– אהבת אותן?

– לא, אליטה, רק אותך אהבתי כל אותן השנים – וכמקדים תשובה לשאלתך, אני מוסיף: – נשיקות לחוד ואהבה לחוד…

עינים חסודות־נוגות את נותנת בי ואינך עונה דבר. תוהה חלל־הלילה עלינו ואצבעותיך פעמים מתרפות פעמים מתהדקות סביב אצבעותי.

ז

ריבונו של עולם! בראת יופי, בראת כיעור! בראת טהרה, בראת טומאה; בראת קודש, בראת חול: גבולות למה לא היצבת להם, שלא יעברו זה למחיצתו של זה ולא ישמשו בעירבובייה? והנה ידעתי גם ידעתי, שאתה מתגלה בכיעור, כשם שאתה מתגלה ביופי, בטומאה כבטהרה, בקודש כבחול; אבל נשמה עלובה כעין זו שלי, שתערובת כיעור היא לה, תערובת טומאה וטהרה – טומאה, ותערובת קודש וחול – חול, נשמה עלובה כעין זו שלי מה תהיה עליה, ריבונו של עולם? ריבונו של עולם! בראת אהבה, בראת תאווה: גבול למה לא היצבת להן, שלא תעבורנה זו למחיצתה של זו ולא תשמשנה בעירבוביה? והנה ידעתי גם ידעתי, שאתה מתגלה באהבה, כשם שאתה מתגלה בתאווה; אבל נשמה עלובה כעין זו שלי, שתערובת אהבה ותאווה תאווה היא לה, נשמה עלובה כעין זו שלי מה תהיה עליה, ריבונו של עולם?

ריבונו של עולם! תפילה אחת הייתי מתפלל אליך, למאז למדתי להתפלל תפילה בלחש, שהיא ביחד ולא בציבור: ‘כיעור ויופי ביחד אל תתן לי!’ השקני מכיעורך לחוד ומיופיך לחוד, שאדע את ישות הצער ואדע את ישות השמחה. הקשב הקשבת לתפילתי, עד בואי הלום: כיעור השקיתני לרוויה, ויופי – רק מאשר מצאתי בנפשי שתיתי. ומשבאתי הלום, שמת פניך בי כבשאר בריותיך: ‘בחור, הרי יופי לפניך, אלא שבלא תבלין של כיעור לא תשתה ממנו’. בריותיך, ריבונו של עולם, אינם חוששים לכך; ולא עוד, אלא שהם נותנים לך שבח והודיה על בליל זה שאתה מלעיט אותם. ואנכי שתייתי מציקה לי עד־מוות.

ואם־אמנם גזירה היא מלפניך שלא ישתה אדם אלא ממעיין נרפש, ואם פגע במעיין טהור – לא ישתה ממנו עד שירפשהו, אם־אמנם חוקה אחת לך ומשפט אחד לבריותיך ולי אני עבדך, הגלני ממעייני, ריבונו של עולם, ויישאר לי בטהרתו הצלולה. ובגלוּתי אשוב אל הטומאה אשר מסביב ואשמור בלבי את געגועי על הטהרה השלמה. ובגלותי אלמד לדעת, שמי שמתגעגע על יופי שכולו קודש, יישב בדד ויזון מגעגועיו, שהם לבדם קודש וקורטוב של חולין אין בהן.

אליטה, נערה תמימה, למה נפלתי למשא עליך? אני לא יכולתי למצוא באחרת מה שאני מבקש בך, ואת יכול יכולת למצוא במישהו זולתי את אשר את מבקשת בי. ‘בין גוף לנשמה לא תבדיל גם אהבת אשה לגבר’, אמרת לי אתמול. ואולם אהבתי לך הבדל תבדיל בין שניהם. גופך כשהוא לעצמו אינו שלי ואיני רוצה בו, ואת, האשה האוהבת, לא תשבעי מאהבתי ונענה אַת קורסת תחת נטל־יסוריך.

בערסל אשר עם ביתך מצאתיך אתמול. עטופה אדרת־צמר שכבת בו ולא קמת לקראתי, בהושיטך ידך לי. ביקשת אותי לשבת על־ידך בפאת הערסל ולא השגחת באביך, שיצא מן הבית ושם פניו אל עבר היער. ניכר שכבר הסכין עמדי ורואה פני כראות פני חתנך, אליטה. כי זה כארבעה חדשים אני מחזר אחריך וכל בני־הסביבה מדיינים בינם לבין עצמם, אימתי יחול יום־חתונתנו. בנותיו של בעל־ביתי אף הן השלימו אתי ושוב אינן מרעימות פנים לי. כמה טובים הם כולם, אליטה! הרי מזווגים אותנו ושנינו כואבים, אני בשלי ואת בשלך.

ישבתי בפאת הערסל. שמש־שבט כוחו חדש עמו בהרים אלה אפילו בימים שהבל־פיך עוטה את סנטרך, השקוע בצל צווארונך, משבצת־כפור לבנבנה. קטנה כל־כך נראית לי, ילדתי, עד כי שכחתי גם את צערי גם את צערך. הנה יום־חורף נהדר עם ערבות־שלג מתיזות גיצים, והרי־שלג, ענקים לבנים, עם יערות מאפירים בקצה האופק ושמש־ברכה משווה הוד לפני אליטה, ילדתי הקטנה אשר אתי. אליטה, במה זה כוחך הגדול לנשותני את עמלי? ואולי רק מתכחש אני לעלומי והם המשתכרים בך וביום־עלומים זה? ואולי בריא כאחד האדם אנוכי ואהבתי אהבת־אדם בריאה? אבל מה לי ולחקירה? הרי אליטה הקטנה לפני, פניה שטופים זוהר ועפעפי עיניה העצומות למחצה מרתיתים ומרתיתים. אם אנו לנו, מה חסר לנו, אליטה? ופתאום את מרימה את ראשך במקצת, טופחת לי על־ידי ואומרת:

– שא־נא עיניך, חולמי הקטן, קמט עפעפיך והבט אל השמש. – אני מקמט עפעפי ומביט בשמש. – מה אתה רואה?

– רשתות־צבעונים אני רואה.

– כך – את מתחילה מספרת בקול סוער: – כל אותם הימים, שישבתי כאן לבדי הייתי נותנת עיני בשמש, מקמטת עפעפי וצופה ברשתות־צבעונים אלה… איני יודעת, לשם־מה… לא שאהבתיך… הרי ילדה הייתי אז… אלא שישבתי בדד וזכרונותי תענוגותי. זכרתי את בית־הספר ונזכרתי גם בך. לבי, לב־ילדה, התחיל נוהה אחריך; גיבורי היית: גדול ממני, בן־נכר משונה, אתה תועה בעיר ומבקש אותי… בודדה הייתי: חוץ מהורי (אמא עוד היתה בחיים) לא הכרתי איש… למודי לא העסיקוני. אחר־כך מתה אמא, בדידותי כבדה שבעתיים וזכרונותי יפו שבעים ושבעה… לא שאהבתיך… אלא… כלום אינך מבין? הייתי שוכבת בערסל, מסתכלת ברשתות־צבעונים אלה ומעלה מתוכן את דמותך המשונה… מכנסיים ארוכים ופנים עגומים וחרדים… ואיני יודעת, אם אצחק לך ואם אבכה, ובינתיים אני משתעשעת בך.

– משתעשעת?

– כן, ללטפך בידי אי־אפשר, שכן כשאני שולחת את כפי לגעת בך, רשתות־הצבעונים מתעלמות ופניך כלא־היו. מה הייתי עושה? מבטת בפניך המשתזרים בתוך עיגולי התכלת והוורד, הירק והזהב, ונושקתם מנשיקות־פי.

– בלא נשיקות אי־אפשר, אליטה? – אני צוחק ומבלי דעת איך, אני תופס את כסייתך ונושקה פעם ושתים.

– כן, בלא נשיקות אי־אפשר – את נענית בצחוק־חדווה קופצת על ברכי ונושקת לי על שפתי.

האמנם חלף צל על פני, אליטה? כי על־כן קדרו פניך במקצת ונבוכה שבת ושכבת בערסל ועיניך עצומות. לבי המה לך ומיד נחפזתי לתקן את המעוות: עברתי למראשותיך חרש ופני נצמדו בפניך הנוגים. עיניך נפקחו ואורו תוך־כדי־רגע.

– גנב קטן שכמותך…

– כך דרכי מאז, אליטה. כלום לא הייתי מתגנב ללכת אחריך מבית־הספר, כדי למצוא את ביתך?

– חרש־שוטה שכמותך!… וכי לא ידעתי, שאתה הולך בעקבותי? ובעוברי מעבר הרחוב האחד אל עברו השני, כלום לא הייתי רואה אותך מתחבא מאחורי כלונס או מרכבה? וכלום לא ידעתי, שאתה סובב־הולך מתחת לחלונות דירתנו בערב בערב?

– ולמה לא הגדת לי אז?

– בושתי. הלא כבת ארבע־עשרה הייתי אז. וכשעמדנו לצאת את העיר, דומה, שבכיתי גם על שלא אוסיף לראותך עוד…

לבי צוהל בי ואיני אומר דבר. שטופת־זכרונות את מספרת ומספרת:

– וכשבאנו לכאן ואני גלמודה הייתי, למדתי לחלום עליך, עד שגדלתי וצעירים מבני־הסביבה התחילו מחזרים אחרי.

– ואז? – ולבי מרתית.

– ואז… אין דבר… חלומותי, כמדומה, עמדו בעינם…

– והצעירים?

את מטחת בי מבט שובב:

– לא חדלו לחזר אחרי… כמעט שנישאתי לאחד מהם… – לבי, למה אתה דופק כך? ואת ממשיכה לתומך: – ראית אותו צעיר, שיצא אתי במחולות? בחור יפה, האף אין זאת? זה שלוש שנים שהוא כרוך אחרי וכמעט נתתי ידי לו.

– אהבת אותו?

– אהבתי? לא, כמדומה, לא. ואולי אמנם אהבתיו. הן לבדי ישבתי כל הימים האלה ואני צעירה כל כך.

לבי מתכווץ בי ואת נראית כנהנית מצערי הסתום.

– וכי לא אהבת אתה, בחורי?…

– לא, אליטה, לא אהבתי… רק נשקתי…

– היינו הך, חולם קטן. – ובכובד־ראש פתאומי ותמוה את מוסיפה: – יש ואני סבורה, שאני גדולה ממך בשנים, ועדיין לא עמדת על טיב האהבה… אהבה לחוד ונשיקות לחוד?… וגוף אוהב מה תהיה עליו? ילך וימצא אשר־לו באשר ימצא? כמוך, הוזה רך? לא, לא זאת האהבה באדם; בין גוף לנשמה לא תבדיל גם אהבת אשה לגבר…

לבי, לבי עלי. איכה אבינך, אליטה, מה אהבתי, ואהבתך אחרת היא? אשב בדד ואדום, כי לא את אהבתי את רואה, כי־אם את צער־אהבתי.

– אבל אין דבר, תינוקי. – את משדלת אותי בדברים וידך מונחת מעל שערי ומלטפת את לחיי: – פניך טעונים תגלחת…

– כן, אליטה, למאז כעסה נשמתי עלי, איני מקפיד על הניקיון… חגיה שבתו ושוב אינה לובשת לבנים…

את מבינה את דברי ופניך נופלים, אלא שמיד את מבליגה, כובשת את פני בחזך ולוחשת:

– חולמי הקטן, חולמי הקטן!… ובנשיקותיך את מתאמצת למחות את דמעותי. התמחינה גם את דמעות נשמתי, אליטה?

הגלני ממעייני, ריבונו של עולם! איני רוצה לרפשו והוא נרפש מרצון!

ח

בדמדומי יום־שלג פושר נזדמנת לי, אליטה. ניסיתי להתרחק מעליך בתוך שבועיים הימים האלה ולא עלתה בידי. לשוב העירה לא יכולתי ובודד התעניתי בהרים: יומם אכלוני געגועי עליך ולילה חלומותי. מה־רבה היתה המלחמה, אשר התחוללה בי! אהבתי גם את קדושת־אהבתי, אהבתי גם אותך, אליטה. ועתה הנה שבתי ולך אני כולי. גם את גופי גם את נשמתי את דורשת לך. הא, אליטה, קחים־נא!

בדמדומי יום־שלג פושר נזדמנת לי. בערבות־הלבן המתקדרות תעיתי ונפשי יוצאת אליך. ופתאום נגלית עלי מפאת החורשה אשר עם ביתך. נבהלת למראַי, קטנתי, ובת־צחוק נבוכה עיוותה את פניך המחווירים. אוי לי. אליטה, שראיתיך בכך! דלה וחרדה עמדת לפני כמחכה לגזר־דינך. וכשאימצתי את גופך הרועד אל לבי, צנח ראשך על כתפי ויללות כבושות הסעירוך. גבעול תמים צמא־חיים! האמן לא האמנת בלטיפותי; וכששבה רוחך אליך ושחוק־דמעות השתזר לאיטו בעיניך העגומות, לא נועזת להוציא מפיך את שאלתך:

– האומנם שבת? למה, למה?

למה, יחידתי? להיות לך כולי, לקנות את אהבתי במחיר ראוי לה – אבל־נשמתי, אבל־עולמים. תיכנע רוחי ותנוצח אהבתי. ובהיפרדי מעל אליטה לילה־לילה ונשמתי פצועה ושותתת דם, כי הוּטמאה, אמצא בכאבי את שילומי טהרתי. קרבן־עולה אקריב את הווייתי לך, אליטה, ואת תשבעי משמחתך ואני מצערי. וברוכה את לי יפה־חלומותי, וברוכה תקופת־חיי החדשה הזאת, אשר תשכח נשמתי הזכה את בשרי ואת הנאתו ואת עוּלם לא תדע עוד. אליטה, אליטה שלי! כזרם בערוצו הרחב ישטפו חייך מהיום והלאה, וטהרת־נפשי לא תהיה להם לסכר…

– למה פניך נוגים, אליטה?

– איני יודעת… שפתיך רועדות ועיניך המלאות דמעה כבושות בקרקע: – הכול מוזר כל־כך…

לבי מתכווץ בי. כמה הכאבתיך, ילדה רכה!

– אי לך, אליטה – אני שוטף בדיבורי: – מעתה תמו הזרות ופסו הסתומות. הכול בהיר וברור: אני לך ואת לי. הנה בעוד שבועות אחדים האביב בא ושנינו פה בהרים, דבקים יחד ואין מפריד בינינו.

את שותקת ובת־צחוק חיוורת ספק עולה ספק אינה עולה בזוויות־שפתיך.

– אליטה, מה לך?

– איני יודעת… לבי כואב…

דמעות עולות לי בגרוני ואני מבליג על סערת־רוחי:

– אליטה, קטנתי…

את נושאת אלי את עיניך התוהות, מבטך חודר ונוקב וכאבו העצור נוקב יותר. אליטה, ילדה, למה הרעותי לך?

– נשב־נא על הסלע הזה, אליטה. התזכרי? כאן ביקשת אותי להניח ראשי על כתפך. עכשיו הניחי את ראשך על כתפי. כך…

עיניך נעצמות ואת נענית לידי הטופחת על שכמך:

– נומי ילדתי, נומי וירווח לך…

– אין דבר… אך מצב חולף הוא זה… – ושוב עיניך זולגות דמעות: – אה, שוטה בכיינית שכמותי!…

את מתאמצת להאיר פניך אלי ועיניך עדיין דומעות.

– יפה, אליטה, ילדה, בכי ואל תדאגי לי…

– כמה טוב אתה, בחורי קטנטני – את לוחצת את ידי: – באמת מה היה לי? מחה־נא את דמעותי!

להבות־נשיקותי מייבשות את עינייך ועפעפיך רועדים. עצומת־עיניים את שולחת ידיך פתאום ומחבקתני בכל־כוחך. אודך, אלוהים, כי עזרתני להשיב את רוח אליטה…

ופתאום את מתעוררת:

– לווני־נא הביתה… היום ירד ואבא אין רוחו נוחה מטיולי אתך בלילות…

– מה לך, אליטה? לא לילה אחד טיילת עמדי והוא לא כיהה בך.

– כן, דומה, שחזר בו…

– אם כן אפוא, אמרי לו, כי בקרוב נחוג את יום־חתונתנו…

– לא, אני לא אומר לו זאת… ואת פניך אני רואה באפלולית הערב.

– אני אומר לו אפוא.

– גם אתה לא תאמר לו זאת.

– מדוע?

– לעולם לא נחוג את חג־חתונתנו – וקוֹלך נוגה כל־כך.

– אליטה, מה לך?

– אין דבר… חתונה למה לנו?

– אבל אני חפץ בך ואת חפצה בי.

– הרי אתי אתה ומה לנו עוד?

מה את מכסה ממני, אליטה? לבי כואב וניבא לי רעה:

– ואת תישארי אתי?

– כן… – את משיבה כמהססת.

וכשאני תופשך בזרועותי, את שוקעת בהן מרתיתה רגע אחד, ולוחשת רצוצה:

– נלך־נא…

מה לך, אליטה? אפלולית הערב בולעת את דמותך ואַת אהובה לי כל־כך, קרובה ומעוררת־רחמים. קחיני־נא אתך, אליטה! אנו מגיעים לדלתי ביתך. אני מרגיש במבטך המפשפש בי בחושך וידך מהססת בידי.

– אליטה, הלא לך אני…

– ילדי, מחמל־נפשי…

לבי, לבי, למה אתה כואב?

ט

היכן את, אליטה? יקרת־חיי, היכן את?

חולם הייתי למאז שבתי אליך להתמכר לך כולי, על גופי ועל נשמתי, ולא ראיתי את המלחמה המתלקחת בך. הקיצותי – ואת נעלמת ואינך. רק מכתבך הקטן אשר לפני מגלה לי את תהום הצער, אשר רבצה בנפשך סמוייה מעיני, עד כי בלעתך וגזלתך מידי.

יחידי,

נוסעת אני מכאן ואיני יודעת לאן. את כל האמת אגיד לך: אני נוסעת, למען עשות את אשר ניסית אתה ולא יכולת. באותם שני השבועות, אשר פרשת ממני, הבנתי את קדושת אהבתך לי. ולא האשמתיך על התרחקך ממני ולא ציפיתי לשובך. ואתה שוב שבת ובנדבת־לבך ניסית לתת לי את האהבה אשר ביקשתי בך. אולם לבי לב־אשה, ולא ייפתה להאמין בכל אשר יוראה לו. יש ונסיונך האדיר לשכרני עלה יפה, אבל שכרוני לא ערב לי, כי בהקיצי התעניתי פי־שניים על קבלי את נדבתך ועל הכריחי אותך לחלל את אהבתך… הרבה סבלתי בתוך שלושת השבועות האלה, למאז שבת אלי, מחמל־נפשי. איני יכולה לסבול עוד ואני נוסעת. לאן? איני יודעת. קדושה אהבתך לי ואולי אחסה בצל קדושתה ואלמד לשמוח בחיי־העוצב, הנכונים לקראתי. אהבת־חלום אהבתך לי ולא רבים ידעוה. אשרי, כי לי נפלה למנה אהבתך זאת, אור־חיי!'

היכן את, אליטה? יקרת־חיי, היכן את?

[א]

לעת ערב נתפרדה החבורה. שלושת הזוגות עמדו על פרשת־הרחובות הסמוכה לגן־בּרונכּס, מתקינים עצמם מתוך שיחת־חולין גוססת לפרוש זוג זוג לעברו. הבחורים, שהיו מרושלים ועייפים במקצת מהתעלס באהבים במחבואי הגן מאז הצהריים, לא הרבו שיחה ויצאו ידי־חובתם בפליטת מלה כלשהי ובחיוך כלשהו שבפיזור־הנפש. ואילו הצעירות, ילדות בנות תשע־עשרה ועשרים, שהגירוי הקל יפה להן, עמדו ופיטפטו מטוב־לב כאותם פרחים רכים, שציציהם מתפתחים עם גשם־אביב. משהרגישו הללו בבני־זוגן, שאין דעתם צלולה עליהם כבתחילה, עיניהם שוב אינן שוקקות וידיהם שוב אינן מרתיתות, התחילו מחשבות אשה־אשה חשבון־נפשה: ליאות זו, שנתגלתה באהובה, מהיכן? וכי אין כוחה חדש עמה כלפני שעות אחדות? עמדו ותהו במסתרים ולא ידעו מה.

היה ערב רך ופושר, מאותם ערבי־אייר ראשונים שבניו־יורק, שנושאים באפלוליתם הרעננה בשורה של ירק־דשא וירק אילנות צץ ומתעבב בן־לילה, עוטים צללי־קסם שקופים את רוכסי־הבניינים, המעפילים במרחקים למרומי־התכלת הכהים, מרככים את שאון הכרך ומליטים את זרמו שאינו פוסק מטלית של קטיפה נוחה. בערבים שכאלה אדם מניו־יורק רגשותיו עשויים להתעדן משהו, והזר המתגעגע געגועיו מתעמקים ונפשו עליו תאבל. וכשהרגיש לייקין בעצמו כמה רחוק הוא מחבורה זו של צעירים וצעירות אמריקניים עליזי־החיים ואפילו מוויווי שלו, שהיתה כל־כך חביבה עליו עוד בעצם החורף שעבר, עצם את עיניו משום־מה ושקע בגלי הכאב הסתום, שהכתה הרגשתו בו. סולג, אף הוא מבחורי החבורה, צעיר עליז ומתאבק בעפר רגליהם של האמנים והבטלנים אשר גרינוויטש הכפר, ראה את לייקין, שהוא עומד עצום־עינים, העמיד פניו כמחקה אותו והתמודד מלא־קומתו להנאתו. – א, בחורים, תרדמה נופלת עליכם – ליגלגה אחת הנערות, הגויה שבחבורה. אירית זו, שחורת־שער וכחולת־עינים שנשבתה לבין היהודים, לא מצאה לגופה טוב מהם ומחברתם. הצעירים היהודים אף הם חיבה יתירה היתה נודעת לה מהם, שלא היתה מקפידה על נשיקה ועל לטיפה (‘כדרך השקצות’, היו הצעירים מוסיפים ביניהם לבין עצמם) ועל־נקלה היתה עוברת מאוהב אחד אל משנהו. באביב זה נתנה ידה לסולג וכבר קצה בו, כפי הנראה.

– אם־כן אפוא, העיריני־נא – נענה לה סולג, היטה ראשו אליה בחן של גנדרנות ולחש על אוזנה בקול: – בנשיקה, ילדתי… – ועצם את עיניו כמתעלף מציפיית־עדנה.

– גש הלאה, גס־רוח! – נזפה בו האירית ושמטה את ידה מזרועו: – הרי סובב הולך זה עם לייקין כל היום ועדיין לא למד דרך־ארץ ממנו.

והטיחה מבט־חסד ממושך כלפי לייקין, שעמד על־יד וויווי, מדוכדך ושואף לברוח על נפשו מחבורה זו ומהמונה.

לייקין היה האירופאי האחד שבחבורה. שפתו האנגלית הצחה עמדה לו, שיראוהו חבריו כאמריקני לכל דבר, והשכלתו האירופאית, שהביא אתו מעבר לים, הפלתה אותו מכולם לתתו ראש־פינה לחבורה כולה. ואפילו זליד, השלישי שבצעירי החבורה, פאטריוט נלהב מילידי המערב, אשר לא אבה סלוח ללייקין את חופש־דעותיו ואת ריחוקו מאמריקניות טהורה ושלימה, כיבד אותו בפיו ובלבבו ומנהגו אתו נקי ומנומס.

לייקין לא השגיח במהללה של האירית ורוחו רע עליו. ריבונו של עולם, מה לו ולבריות אלה? וכשהכיר, ששוב אינו מבדיל בין וויווי לשאר בני־החבורה, חלל לבו בקרבו וארשת־צער נשתזרה בפניו. עינה הבוחנת של וויווי עמדה עליה מיד, וידה הסמוכה על זרועו רעדה רגע. האומנם רואה היא ללבו? – תקפו פחד מציק.

– עת ללכת הביתה, חברה, – אמרה וויווי, ולייקין ידע בה, שהיא חשה לעזרתו. לבו רחש תודה לה ופחדו גבר שבעתיים. כיצד יגיד לה את האמת? ילדתו העלובה! זו עדיין מבקשת את אהבתו ובלבו עירבובייה עכורה.

וויווי הידקה את זרועו בידה ומבטו של לייקין נתקל בפניו של זליד, שקדרו אותה שעה. ‘זה עדיין אוהב אותה’, שמח לייקין לקראת הצל, שחלף על פני זליד. בחור שתקן זה היה כרוך אף הוא אחרי וויווי לפני שנתיים, אלא שבשובו מן המלחמה מצא, שכבר זכה בה לייקין, ונמנע מהתחרות אתו: הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו – למה אפוא יפריעם מאושרם? לייקין, אמנם, ‘מפגר’ מחפיר, שבנפתולי עורמה השתמט מעבוד בצבא, בשעה שהוא, זליד, נלחם מלחמת החופש, אבל אין זה עניין אצל יושר… והתאמץ כיכולתו להתרועע עם לייקין. וכדי לעשות סייג לעצמו, שלא לרדוף עוד אחרי וויווי, גמר בדעתו לשאת את חברתה של זו, מרים, ילדה תמה, אשר אך סיימה את חוק־למודיה בבית־הספר, עמדה אמה וסרקה לה את שערה דרך בת בוגרת והתחילה ממריצה בה למצוא בחור לעצמה.

– שלום, שלום, חברה! – חזרה וויווי על דבריה ומשכה את לייקין אחריה.

– וויווי – נחפזה האירית אגב הליכה: – היכנסי אצלי מחר או מחרתיים… ואף את לייקין הביאי… אבא אוהב לשוחח עם אדם פיקח…

סולג בן־זוגה לא נעלב ופנה אל לייקין:

– הוי, לייקין, הישמר לך! דלילה זו כבר פורשת רשתה לך. ואף־על־פי־כן אל תזוח דעתך. עוד נדבר בזה לכשנזדמן הערב… הוי, זליד! – זליד כבר הפנה שכמו ללכת עם צעירתו: – עוד נזדמן שלושתנו הערב. בגן… בלי צעירות… אל תשכח! – צחק צחוק רווה ונשם מלוא־ריאתו מאוויר־האביב המאפיל: סוף־סוף יתכנסו לבדם וצעירות אין אתם. הנערות אמנם עם לא־רע ואדם נהנה מהן, אבל עשוייה הנפש שתקוץ בהן… ואילו הבחורים…

[ב]

וויווי ראתה בצערו של לייקין, ההולך על־ידה שחוח, ואהבתה אליו גדלה שבעתיים. ואולי נזכרה, מה שאמרה לה השקצה סמוך לפרידתן ואהבתה נתגברה מגאוותה על אהוב־נפשה ומשמץ פחד מכוחה של אותה קוסמת חביבה. רכות ונעימות ריתתה אהבתה בלבה וגווה הדק, המתפתל בחמימותו מתחת לאטון שמלתה הלבנה, הכביד משהו, בנוחו על זרועו של לייקין. מיד עמד לייקין על כך ודיכא בחזקת־היד את צל המרירות, שהגיח אי־משם לענן את פניו ולהכהות את רוח וויווי. ילדה יפה כל־כך ומסורה כל־כך ויעז להכאיבה? אלא מה, צערו הגדול ואהבתו אשר פגה? ישא בדד ויידום. מוטב שישקר ואל יצער את הילדה הרכה והענוגה הזאת, הרואה בו את עולמה. וכי לא שיקר לה מתמול שלשום? וכי לא שיקר לה ולנפשו מיום דעתו אותה? כלום אהב אותה מעולם? ברור לו, חולי־רוח שכמותו אינם עשויים לאהוב. כמוהו כשאר האינטליגנטים הרצוצים בני־ארצו. באים עם חולניותם ומחזרים אחרי צעירות אמריקניות בריאות דווקא, משלים את נפשם־הם בשקר וממררים את חיי הבריות התמות הללו. לא! מוטב שישקר לוויווי ואל יצער אותה. ואולי… אין זאת כי־אם ליאות גופנית סתם? כל היום כולו השתובב בגן…

וזכר היום החולף הזהיר לו רגע כחלום רחוק ונוגה במקצת. לייקין מיהר להיאחז בו. יגרום נחת־רוח לילדתו העלובה, המתגנבת לשלוח אל פניו מבט־רחמים מתחקים ומפשפשים.

– יום יפה בילינו יחד, האין זאת, וויווי? – וויווי נשאה אליו את עיניה האפורות, ספק מהססות ספק שוחקות באפלולית־הערב, העדינה בתכלת־שמים מעורפלת במקצת ובאור־פנסים חיוור: – השתובבנו…

אדמומית דקה־מן־הדקה פרחה בלחייה ועיניה שחו. תינוקת ביישנית וחסודה! כלום היא מצפה אלא למלת־תנחומים אחת? ולייקין נחפז להוסיף, מתחטא לפניה:

– הם – רמז לשאר בני החבורה: – הלא חשבו, כי אתם אנחנו. ובאמת הרי לבדנו היינו: אני ואת, וויווי…

והרגיש, שהשיב את נפשה, עג עוגה סביב שניהם והסגיר את שאר העולם כולו אל מחוץ לה. ולפיכך תמה על וויווי, שעדיין היא שותקת ועיניה משפילות ארצה. עוד לא רווח לה? ואולי עסוקה היא בהרהוריה, הרהורי־נערה, ומוטב שיניח לה לשעה קלה.

הם סרו לרחוב הומה מאדם. ואותו ערב מוצאי יום ראשון בשבת היה. בני הכרך אינם מרגישים ביציאת שבּתם ולא בביאת יום־העבודה, אלא מפקירים עצמם למנוחתם ומשוטטים בחוצות העיר, ספק רואים וספק נראים, נדחקים למקומות צפופים דווקא, שותים בצמא מן השאון ומן ההמולה ומכניסים לתוכם איש איש חלק, כיד רוחו הטובה עליו. הגברים מדברים בקול איתן ומתון. הנשים עם מפלי בשרן הרב, הבולטים מתוך מחוכיהן, נגררות אחרי בעליהן מתוך נענוע שבהליכה וממלאות אחריהם, הללו בהתפעלות כבושה מפני הנימוס והללו בקולי־קולות שנונים וצורמים את האוזן. נערות מפורכסות עומדות על הקרנות ומתחרות זו עם זו בצחוקן ובכווני־חינן, בחורים גבוהי־קומה ורחבי־כתפיים, שער־ראשם עשוי קומי ומכנסיהם מגוהצים, עוברים על פניהן, מי ברקידה ומי בקפיצה, ועונים לקראתן במלי־בדיחה ובשריקות־רמיזה נעימות לאוזן נערה כרכית ואפילו כשרה שבכשרות. המדרכות מלאות אדם ומרצפת־הרחוב צאן־אדם, אלה תינוקות של בית רבן, שפועים וגועים וצווחים ככרוכייה ואינם מניחים את כדורם מידם ורצים ומתרוצצים ורועשים ושולחים יד איש ברעהו. מוצאי יום ראשון בשבת והתכונה רבה ברחובות ניו־יורק.

בתוך ההמון החוגג הזה מתעטף לב לייקין בקרבו שוב. בשעות כאלה, עת שוויווי היתה רחוקה, כל־כך רחוקה ממנו, וששים ריבוא הנשמות אשר בניו־יורק נראות כמוצאות את תיקונן אחת בחברתה ולו, הבודד, אין אחיזה כלשהי בחיים ולא פינת־מרגוע אחת, היתה מרירות ממאירה מחלחלת בלב וקנאה כבושה תוססת. הנה בחורים חסונים אלה, לבושי־הדר ומסתכלים להנאתם בוויווי שלו החוורוורה, איתן הם נטועים תחתם, והוא, לייקין, שפיקח הוא מהם ורוחו יפה מרוחם, מגשש תועה וכושל ומרירות ממאירה בלבו. ואפילו וויווי, הרכה והענוגה, הנה כבר שפרה רוחה עליה בתוך ההמונים החיים האלה ושוב אינה מתגנבת לשלוח אל פניו מבטי־רחמים מתחקים ומפשפשים, אלא סוקרת לצדדים ועיניה פקוחות לרווחה. הנה היא קוראת את אחת המודעות המודבקות אל הגדר, אשר על־פניה הם עוברים, משהה מבטה עליה ומפנה ראשה לקרוא ולקרוא. הוא, לייקין, מתענה בייסוריו, והיא – המודעות מושכות את לבה. ואולי יגיד לה את האמת תיכף־ומיד? אלא מה, ילדה רכה זו תצטער? הנה הוא מיצר עכשיו וכלום היא רואה בצערו? ועוד זאת, כי במוֹדעות תמצא תנחומים לצערה…

אותה מרירות שבלבו התחילה מפרישה יותר, וחשק רע וסתום נכנס בו, חשק עז, להכאיב את וויווי. יגיד לה את האמת תיכף!

– פיקפורד משחקת מחר – אמרה וויווי מתוך סקירה באחת המודעות. לתמהונו פרץ צחוק עליז מפיו. וויווי העיפה את עיניה הנוגות עליו ונבוכה.

– יפה, וויווי, יפה. נלך לראות ראינוע – מיהר לייקין לעודדה וגל־חרטה שטף את לבו. – עוד מחר נלך לראות תמונה, אם טוב בעיניך.

וויווי לא ענתה דבר ולייקין נבהל. למה הוא מענה אותה? הרי זה גמר בדעתו, שמוטב שישקר ואל יצערה, והנה כבר הכאיב לה. וויווי, וויווי, ילדה תמה! לו ידעת, נפש חולנית מהי!

לבו המה אליה. אילו יכול לנפול לרגליה פה תוך־כדי־רגע, להליט את פניו בשמלתה, לתנות בדמעות חמות את צערו ולבקש סליחה ממנה על הכאב, אשר הנחילהּ!…

– ויקטור – התחילה וויווי מדבר פתאום, נרגשת ומתאמצת להבליג על רגשתה: – ויקטור… למה אתה… עושה הכול למעני? הנה ‘ראינוע’ זה, שאתה אומר, כלום יש ברצונך לראות אותו?… כלום היה ברצונך ללכת אתי היום אל הגן?… רק למעני ולטובתי אתה עושה את הכול… – קולה רעד רגע. – ואולי רק למעני ולטובתי אתה אוהב אותי – הוסיפה ובת־צחוק רסוקה תעתה בזוויות שפתיה ועיניה החרדות ספק מחפשות ספק מתפללות.

לייקין נדהם ולבו נתכווץ מכאב ומרגש חם וסוער, אשר לא ידע שחרו. אהבה, אם חמלה? – תהה תוך־כדי־רגע ולא יכול להוציא הגה מפיו. פני וויווי נפלו וידה רפתה מעט מזרועו.

הם ניגשו אל ביתה, בית קטן, בעל שתי דיוטות, טובל בירק אילנותיו בתוך בתי־חומה גדולים וכבדים. מבעד לווילאות הלבנים אשר על החלונות הסתנן אור זך ושקט, ולייקין הרהר בבעלי־הבית הזכים והשקטים, הורי וויווי. הנה אמה, האשה הגדולה והיפה, הקוראת לו ‘בני’, דרך־צחוק, ומתפארת בכשרות מטבחה, אשר עליה היא שומרת מכל משמר, למרות היותה ‘ילידת־הארץ’. והנה אביה הארוך והצנום עם פניו העדינים, המגולחים תמיד למשעי, עם דיבורו האנגלי המתון והמבודח ועם סיפוריו על הפרעות ברוסיה בשנות השמונים, כפי אשר שמע ‘מפי אביו, נשמתו־עדן’. אהבה תמה ופשוטה אהבו אותו האנשים הטובים והפשוטים האלה והיו מקלסים את וויווי, שבחרה בו מכל הצעירים האמריקנים שהיו כרוכים אחריה. וכשהיה נכנס לביתם, היה חסד שבנועם שופע עליו מקירות־האולם התכולים, מניחוּת האב ומדברי האם, המתפארת בכשרות מטבחה, ומעיני וויווי, המתכבדת בכבודו…

– רצונך להיכנס, ויקטור? – שאלה וויווי נוגה ונוחה.

רחמיו נכמרו אליה ואל ביתה הבריא והטהור. לא! אסור לו להיכנס ולהעיב את האור הזך אשר בבית הקטן ובלב יושביו. עליו להציל את וויווי ואת ביתה. חולה הוא, טמא הוא ובקהל הטהורים והבריאים לא יבוא. או שמא עדיין אוהב הוא את וויווי…

וכשהושיטה וויווי את ידה לו באין־דברים, לחצהּ לחיצה סוערת ורצה לשקר שוב. אלא שוויווי נשאה אליו את עיניה הזכות ודברי אהבתו לא נישאו על שפתיו. עמדו רגע שותקים ומביטים זה בפני זה, עד שפנתה וויווי ועלתה לאיטה במעלות המרפסת. לייקין עמד והביט אחריה, מצפה לגל־אהבה, שיתעורר בו ויריצהו להשיגה. וכשהרגיש בלבו, שאין בו אלא רחמים על ילדתו הטהורה והעלובה, נענה לאמת חייו והלך אל הגן.

[ג]

סולג וזליד עוד לא באו למקום־המועד ולייקין אמר למהר להיסגר בביתו. אלא שנזכר באביו ובאמו, המחכים לו שם עם תרעומותיהם על בניהם ה’אמריקנים', שמתרחקים מהם, ונזכר באחיותיו המשועממות, שמתפלספות כמתות גלויות־עינים על החיים, שמעולם לא טעמו מהם כמעט – רגש סתום, שמקצתו תיעוב ומקצתו חמלה, אחזו ועצרו משוב אל ביתו. בני־אדם אלה, שכולם כאחד יפי־רוח הם, בעלי־מחשבה ובעלי־רגש, מפני מה עלובים הם כל־כך? את דרך החיים שכחו ותלושים הם מתלבטים בשביליהם הנלוזים ומכשילים במעשיהם את כל הבריא ואת כל החי, אשר ייקרה להם. כאותם חתולים טרדנים, בני־בלי־בית אלה, שתועים רעבים בחוצות הכרך, מתחבטים בין רגלי העוברים, מחרישים כל אוזן ביללותיהם ונהנים מהן בעצמם הנאה שבטירוף־הדעת.

כלום לא אהב את וויווי? כלום אינו אוהב אותה גם עתה? הרי לבו בוכה ועורג עליה ובקושי הוא מתאפק מקוּם על רגליו ומרוץ אליה תיכף. אוהב הוא את וויווי, אלא שאהבתו עושה דרכה בעקיפין ומתעה אותו גופו ומתעה את ילדתו הענוגה. בחורים אמריקנים אלה, העוברים על פניו, איש איש עם בת־זוגו – הם יודעים לאהוב מישרים! אותו נוכל, שמחבל תחבולות לנשק לצעירתו כלאחר־יד ואגב־הליכה, באין־רואה – הוא יודע לאהוב. צעירתו של זה מפקירה עצמה לו, כשם שוויווי נכונה להפקיר עצמה לו, אילו ידע לאהוב. וויווי, וויווי, ילדה יקרה!

לא, מוויווי עליו לסלק ידו. נערה צמאת־חיים זו לא בו תרווה את צמאונה. זליד, שהוא בריא כמותה וצמא־חיים כמותה, הוא נאה לה והיא נאה לו. והוא, לייקין, ירעה עד שיסתאב. אין מקומו אלא אצל אותן בתולות בלות ומסורבלות־בשר, הליטאיות והרוסיות למיניהן, שאינן יודעות לחייך חיוך של חן ומתאמצות לצודד את בחוריהן בדיבורן הרוסי, שהן מתבלות באלו מלים אנגליות פרוכות ובדברים עתיקים בעניינים שעומדים ברומו של עולם: התיאטרון, האופירה וימי נעוריהן בעיירותיהן הנידחות.

הנה אלו מהן הולכות ובאות. אותה גוצה ורזה, שמנענעת בראשה המחודד כדי להרקיד לשם נוי את שערותיה הגזוזות, הוא מכיר מזמן. דומה, שאהבה אותו פעם ועד היום היא מקנאת את וויווי, את יופיה ואת לשונה האנגלית הצחה. ואף־על־פי־כן תקף גורלה עליה והריהי עומדת להינשא לאותו בחור גדול־פרע, שמהלך על־ידה, וצלו ההולך לפניו על המדרכה נראה כעין כלונס דק וגבוה, שמצנפת רחבה בראשו. בחור זה משתעמם אף הוא כדרך אינטליגנט יהודי־רוסי באמריקה וכדי להפיג את שעמומו עשה את לשונו היהודית עיקר לו בחיים והוא מוסר נפשו עליה בקנאות יתירה. גם אותו מכיר לייקין, וגם את המורה העברי השחוף שבאותה כנופיה הולכת וקרבה. היקום ממקומו וילך באשר ילך? אה! אין דבר. הן את זליד הוא מוכרח לראות הערב. צריך לנסות דבר אליו.

כשנתקרבה החבורה, נתנה בו הצעירה גזוזת־השער את חורי עיניה השקועות ופנתה אליו באנגלית דווקא:

– שלום, לייקין! וויווי, היכן? – והתאמצה לדלות בת־צחוק שבלגלוג כלשהו מתוך קמטי שפתיה הצמוקות, שמדרכה ללקקן בקצה לשונה, אגב שיחה והרהורים. מתחילה אמר לייקין לענותה כלגלוגה, אלא שרחמנותו לברייה זו ולשכמותה נתעוררה בו מיד והשיב כרודף־שלום:

– זה עתה ליוויתיה עד ביתה… היינו בחבורה בגן־בּרונכּס…

– והאירית אף היא עמכם, כמובן? – צחקה זו צחוק־שקר ופנתה אל המורה העברי השחוף: – לייקין מחזר אחרי שקצות כדרך צעירים יהודים אמריקנים…

– מפני זה, כנראה, פסקת מבוא אל אסיפות האגודה – מצא לו המורה השחוף מקום להוכיח את לייקין עברית ושאר בני־החברה הביטו בלייקין בכוונה יתרה, מקצתם בתמיהה ומקצתם בקורטוב של דרך־ארץ: בחור כל־בו; יהודי, אמריקני ועברי: – ‘ובילדי נכרים ישפיקו’, אל תקרא ‘ילדי’, אלא ילדות… – התחיל המורה ממליץ להנאתו, אלא שלייקין הפסיקו פתאום ברגש:

– צעירים שכמותכם, מפני מה אינכם בוחרים בחיים? ראו, כמה יפה ערב זה, ואתם במה אתם¹ עסוקים? – והרגיש, שאין לו להוציא עצמו מכלל אלה, אלא ישתף עצמו להם וידבר אליהם כדבר אל אחים למחלה. לבו חם בקרבו ודבריו היו פורצים מפיו סוערים וכנים, אילולא שיסעו אותו בחור גדול־פרע, שמדבר יהודית מתוך פרינציפיון ומטעים כל מלה שהוא מוציא, כבעל־קורא מדקדק שמתהדר בהטעמת שוא נע ודגש חזק:

– חיים אלה, שאתה אומר, מה הם? שקצות ואהבים? היסח־הדעת מכול וכול ומשחק־הכדור? החזיקו־נא אתם, האמריקנים, בגדולות אלה. שחקו־נא גם שחק, ילדים עם סימן־זקן! ואנחנו נחיה את חיינו אנו, שאתה בז להם כל־כך, ונעשה את שלנו. לא נביא אנוכי, אבל זאת ידעתי – סופם של האמריקנים שלך, שימאסו בחיים הולכים למישרים, כמונו ממש, ויבואו לבקש תורה מפינו וישתו בצמא את דברינו לאמר: אל תדעו שלום בנפשכם…

הצעירה גזוזת־השער הביטה ביראת הכבוד אל הבחור גדול־הפרע וממנו העבירה את מבטה אל לייקין, כמעריכה את שניהם זה לעומת זה. לייקין ישב רצוץ בתוך החבורה העומדת ולא נועז להביט בפני האומללים, הניצבים עליו. כמה עלובים אלה, שנזונים מדברי־שקר, ומרגישים בהם שהם דברי־שקר! כלום אינם יודעים, שבחור גדול־פרע זה מדבר כל מה שהוא מדבר מתוך פרינציפיון סתם, ללא רשף אחד שבלב וללא קורטוב של אמונה? הנה הוא מתפאר בעושר חייו, ומה כל עושרו, אם לא הריקנות שבנשמתו, הבוכה במסתרים על חייה העוברים ללא־אֵל, ללא־אהבה וללא־שמחה? הישיב לו על טענותיו? לא, הרי זה נהנה מהן, ולמה זה יגזול גם את הנאתו זאת המועטת?

– תדע לך, שהשפעתנו כבר עושה פרי – זרמו דברי הבחור בנחת? היית מימיך בגריניטש־הכפר? שם האמריקנים מתחילים לומדים אל דרכינו, דרכי האירופיים. יחידים אלה מואסים בחייהם, המרהיבים את עיניך, ואתה… הלא תראה?…

לייקין הרגיש בבחור גדול־הפרע, שדבריו לעו, ולא ידע משום מה. הרים ראשו ונתברר לו הדבר. סולג וזליד נתקרבו אל החבורה ואותו בחור נבוך למראה שני האמריקנים הצעירים הניגשים.

– הוי, בחורים! – שמח לייקין לקראתם ומיד תמה על שמחתו: – הנני…

– זו מהי? – פתח סולג: – אסיפה של אמנים ורבי־מחשבה… באושרי שלא איחרתי… ואתה, לייקין, יושב ודורש רשומות. המשך, המשך. ביקשנוך בכול ולא מצאנוך. וכבר הייתי סבור, שהשקצה לכדתך… – והאיר פנים לבני־החבורה, שחייכו לו ברצון כמכירים תודה לו על המלה ‘שקצה’, שהוציא מפיו יהודית.

זליד עמד מן הצד סר וזועף. כנופיה זו של צעירות גזוזות־שער ובחורים שחופים נראתה לו כל־כך חלושה ובזוייה. אלה הם הזרים, הרוצים לשנות מעשי־בראשית. איש איש מהם בוודאי השתמט מעבודת־הצבא וכולם כאחד בוודאי חולמים על מהפכות ואהבה חופשית. גיבורים להרע.

והגיבורים עמדו מבולבלים למשמע אנגלית אמריקנית טהורה והתאמצו למעט דמות עצמם. הפליטו אלו מלים בלחש והביטו זה בפני זה כמבקשים עצה להתחמק מכאן. מתביישים הם בלשונם האנגלית הרצוצה, חשב לייקין, חמל על כולם וחמל חמלה יתירה על הבחור גדול־הפרע. יחוש־נא לרווחתם!

– זליד, למה אתה עומד מן הצד? רוצה אני להציגך לפני מכרי. מר זליד ומר סולג – ובהעברת־יד רחבה אחת: – רעי וידידי…

סולג מיהר להביע את שמחתו, וזליד הניד את מגבעתו שותק ומתאמץ לנהוג בנימוס. מתוך החבורה נשמעו שברי־ברכות והבחור גדול־הפרע ניענע בראשו בשתיקה…

דומיה בלתי־נעימה שררה בקהל. לייקין לא הרגיש בה, מתוך ששקע בהרהורים נוגים: הנה שני מחנות, זה ממול זה, והוא העומד בתווך רחוק מאלה כשם שהוא רחוק מאלה.

– ובכן, לייקין, הולך אתה? – כעס זליד פתאום.

לייקין נזכר, שעליו עוד לדבר עם זליד ולבו נפל עליו. וויווי, ילדה יקרה! אבל צריך לגמור את העניין.

– ובכן, רבותי – פנה אל החבורה: – שלום!

– לילה טוב – נענו אלה אנגלית ובקול רם. הבחור גדול־הפרע ניענע בראשו רוח־גבורתו שבה אל פניו.

[ד]

זליד שירך את דרכו שותק ומתרעם, וסולג פּיטפט כדרכו:

– את האמת אגיד לך, לייקין, בחורים טובים אתם, הזרים: אוהבי־חופש ואוהבי יופי, אבל את צעירותיכם איני מחבב. תאמר: מכבד אני אותן… אפשר, אבל אוי לאשה, שגבר מכבדה. כבוד זה סימן הוא לה, שאין לה מזל ובחור לעולם לא יהא להוט אחריה… אני כשאני לעצמי, טוב לי עם צעירה שאני מחבב, ורע לי עם צעירה שאיני² מכבד: צעירותיכם³, לייקין, למדניות הן, וכשאתה רוצה לנשקן, הן מתחילות חוקרות את תורת הנשיקה למימים ראשונים ועד עתה… ולפיכך איני תאב כמעט לנשקן… שפתיהן של אלה כגווילי ספרים עתיקים עלי… נערות הן, לכאורה: אותו שער ארוך, אלא שגזוז הוא, ואותה שמלה קצרה, ואף־על־פי־כן חסרות הן משהו. אין בהן אותו תבלין מיוחד, שנותן טעם לשבח בצעירה משלנו…

קרץ בעינו השמאלית, דחף לו ללייקין בארכובתו והוסיף:

– ואף אתם, הבחורים הזרים, כבר עמדתם על הסוד הזה וצעיר אירופאי, כיון שנתאַמרק במקצת, מיד הוא מתחיל מחזר אחרי צעירה אמריקנית ומעלה אותה בחכתו…

פני זליד רעמו משהיו ורטן:

– אינכם כדאיים להן, ארורים!

לייקין דעתו נתבדחה עליו ורצה לשטות קצת:

– אי לך, זליד, למה אתה מתרעם? צעירותיכם אמנם יפות הן, אבל צעירינו סוף־סוף עולים על שלכם. הנה צעיר אמריקני כרוך אחרי אהובתו ובא בחור אירופאי ונוטלה בנשיקה…

זליד עמד על הרמז והתאמץ למשול ברוחו:

– באושרך שנותרת לבדך עם וויווי, כשהתנדבתי לעבוד בצבא, שאם לא כן… – הפסיק פתאום וקפץ את אגרופו: הלא השלים עם גורלו ועם רצונה של וויווי והותרה הרצועה?

פניו נפלו ושוב לא דיבר דבר, אלא התאמץ לפגר מאחרי רעיו, נדחק לצדי המשעולים ומתכנס ראשו ורובו בצללי האילנות, השותים דומם מחזה האדמה הצעירה. מרחוק ניצנצה טבעת של פנסים, עוטרים את הבריכה אשר בגן. לייקין הביט באורות הרומזים מרחוק, התגעגע על וויווי וחזר על החלטתו לסלק ידו ממנה: יכאב הוא ואל יכאיב לה. אם כן אפוא, למה ציער את זליד? זה הלא אוהב את וויווי בכל מאודו. ולא זו בלבד, אלא שצעיר טוב הוא. יהודי כבד־ראש, למרות אשר לא ירגיש בעוּלה של גלות. כמה שונה אמריקני זה מאחיו האמריקאי סולג! זה אינו אלא פטפטן עליז. מה הוא סח עכשו?

– הידעתם, בחורים, נלך אל בית־השתייה שאצל הבריכה… שם יש להשיג אילו ריבות הגונות… כבר בילדותי למדתי לצאת לשם עם ערב… אחד מרעי הראני את הדרך… נוֹכל היה אותו נבל ואנוכי עדיין נער תם וכשהיו שתי צעירות מזדמנות לנו, היה נוטלן בזו אחר זו ומשייר לי אלו שיירים עלובים…

משהגיעו אל בית־השתייה, הלך סולג לבקש ריבות ולייקין נכנס עם זליד לפנים. הבית היה מלא מפה לפה ושני הבחורים בררו לעצמם שולחן חבוי בפינה רחוקה אחת. כשניגש המשרת, ניעור זליד כמתוך תנומה כבדה והזמין לעצמו כוס של גלידה בשפה רפה. לייקין התבונן לכאבו ובחיבת־פתאום אחזו בידו:

– אי, זליד, תנוח דעתך… מה לך הערב?…

זליד הסתכל בו בעיניו הרציניות, שנתחממו מעט מעט, והתחיל מספר עם לייקין בקול רווה־רגש:

– לייקין, אפשר נראה אני בעיניך קשה וגס־רוח, אבל תאמין לי, כי בכל לבי אני חובב אותך… בחור טוב אתה, אלא שאיני מבין לנפתולי רוחך… הנה אצלנו בקאליפורניה הכול נוח ושוקט… איש איש יודע את דרכו בחיים, הולך בה לבטח, אוהב עבודה ואוהב חוק ואינו מוציא את כוחו לבטלה… וכאן… ניו־יורק זו עם אוכלוסיה הזרים… תסלח לי, עולם הפוך אני רואה כאן, מעין בית־משוגעים…

והתלהב בשובו לספר על קאליפורניה ארץ־השמש ועל געגועיו עליה:

– זה ארבע שנים מאז באתי הנה וכבר הייתי חוזר הביתה… געגועי עזים כל־כך… רוצה אני לנוח מעט שם בחיים הנוחים והשוקטים, אלא… – פניו קדרו מעט והרהר רגע: – כן… אין להתבייש… ואתה, לייקין, הבן־נא את דברי כהלכה… אה, אין דבר! – הבליג פתאום על רגשתו, עיניו כבו ופניו קפאו: – התרגשתי במקצת…

והתחיל ממרס בכף הקטנה אשר בכוס. לייקין ישב לפניו כואב ומתאמץ לכבוש את כאבו בחזקת־היד. הנה היה רגע־כושר אחד ולא השתמש בו. ועתה היבין זה את דבריו? אבל צריך לגמור את העניין ויהי מה. הנה גם סולג בא… ובגשתו אי־אפשר יהיה לדבּר…

– זליד – פנה לייקין אל חברו הקודר, הלה הביט בו בעינים אילמות: – זליד, אני נוסע מכאן…

– לאן? – תמה זליד וארשת־פניו לא נשתנתה.

– לקאליפורניה, ומשם לסיביריה, לירכתי־ארץ, ובלבד שלא אשאר כאן…

– יצאת מדעתך? – נתן בו זליד את עיניו: – ואת וויווי אתה אומר להפריד מעל הוריה?

– לא, זליד, לא – נחפז לייקין. סולג כבר עמד בפתח והביט לצדדין, מבקש את רעיו וסח משהו ומראה פנים שוחקות לשתי צעירות עומדות על־ידו. – לא, זליד… את וויווי לא אפריד מעל הוריה. אני נוסע לבדי…

– וויווי מסכימה?

ריבונו של עולם! למה בחור זה מענה אותו? את וויווי איננו אוהב. הנה גם עתה אין בלבו אלא כאב ורחמים על ילדתו. על־כורחו יסע!

– זליד, את פי וויווי לא שאלתי… עלי לנסוע מכאן, עלי לעזוב את וויווי… לטובתה אני עושה זאת… עמך ייטב לה, ואתי תהיה אומללה כל ימי־חייה…

לייקין לא יכול לדבר עוד. וויווי, ילדה יקרה! נסוע ייסע. לטובתה עליו לעוזבה, אם גם אוהב הוא אותה ונפשו יוצאת וכלה אליה.

זליד ישב נדהם וחיוור ופתאום נתכרכמו פניו, הכה באגרופו על השולחן וצעק בקול:

– אתה ושכמותך אנדרולומוסיה אתם מכניסים לאמריקה! – וכשראה את לייקין, היושב לפניו חרד וטעון־רחמים כתינוק שנתייתם, כבש פניו בכפות־ידיו וכתפיו רעדו.

– מה לכם, בחורים? – התחיל סולג טוען, בעודו ניגש אליהם: – רצונכם שיגרשונו מן הבית? הנה המנהל כבר לוטש עינו עליכם. ובשל מה כל הסער הזה? הנה שתי צעירות אתי… רצונכם לקום לקראתן?

עמד רגע ותהה על זליד עם כתפיו הרועדות ועל לייקין החרד עם עיניו המבקשות רחמים, כעס והלך אל עבר הצעירות:

– עסק הגון! ומה אעשה לבדי עם שתי אלה?

[א]

בשלוש לפנות־בוקר, כשעה לאחר שכיבה, ניעור משנתו המשורר הצעיר זאריב, כדרכו אחוז פלצות־פתאום. כתם־האור העגול, אשר מעל לראשו – בבואת פנס שברחוב – הציץ בו מן הסיפון כעין קופאת וחושפת¹ צפונות־לב. הבלהה, המעברת אותו על דעתו לילה־לילה, תקפתו, עווית מכאבת שיתקה את בהונות־רגליו, וכל הגדוּלה והחדווה אשר שבע לפני שעתיים בערך נהפכו והיו לחזון־בדים רחוק ומדכדך. בלהה תקפתו.

והלא רק לפני שעות היה הדבר! במקרה נזדמן לבין חבורה של צעירים וצעירות באחד האולמים המפוארים בשכונתו – ובמקרה היה לגיבור הנשף. בעצם לא היה זה נשף כלל אלא חגיגה פרטית. מעין אלו שאותה חבורה לא־גדולה עורכת לעצמה דרך צנעה של בני־עלייה. הן גם היא, עדה, זו המבקשת את אהבתו זה שנה וחצי, בטוחה, כי סוף־סוף יבוא אליה אוהב ונכנע (יודעת היא – היא אומרת לו תמיד בהתלהבות שבאמונה עיוורת וברעידת־שפתיים שבכאב נסתר – יודעת היא, כי הוא אוהב אותה למרות כל הכחשותיו) גם היא היתה שם. אך הוא לא יצא מתוך קן־בדידותו, ובא לשם רק לשם המחוללת שלו, זו הילדה דקת־הגוף ובעלת העיניים הירקרקות־כחולות, אשר עליה הוא חולם במסתרים זה חודשים מספר – גם היא לקחה חלק בתכנית־החגיגה באותו ערב. אולם משבא לשם ואלו מן הנאספים, מכיריו, הפיצו בקהל את השמועה, כי הוא הוא המשורר חביב־הצעירים, נהפך הנשף לחגיגה לכבודו והוא היה שיכור, שיכור מגיל־פתאום. הצעירים הקריאו משיריו בעל־פה, מסרו רשמי־ביקורת אווריריים ויוצאים מן הלב, והצעירות, אשר שבו רגע לראשית־עלומיהן, מסתכלות בו כילדות תמהות ומשתאות ומחייכות חיוך טוב לעומתו – חיוך טוב וטיפשי קצת. רק עדה היתה קודרת ומשמימה, מעלמת עיניה ממנו, והוא – כאילו שכחהּ. שיכור היה, שיכור עד כדי לגלות את לבו למחוללת שלו; חוורורית פניה המארכים הציתה ורד רותת לקראתו, ועיניה מפיצות נוגה רך וכחלחל, מדי הביטה בו צמאה ונוחה כל־כך, משתעבדת לרצונו עד שלא ינסה לשעבדה. אך הוא משל ברוחו: את לבו לא יגלה לה. מכל האהבות, אשר אהב, תישאר־נא זאת צפונה בלבו לעולם. סוד־קודש לו, לנפשו, ואף היא לא תדענו.

ובשובו הביתה דרך רחובות הכרך, המפחדים מפני הדממה הזעומה, שאינם רגילים בה, עדיין היה רגש חם ונוח רוחש בלב. השיכרון פג במקצת, אך ריחו עוד עמד בו, מעודד לחיים ומעביר מן הלב את צל הרחמים, המתעוררים לעדה זו, ההולכת על־ידו שותקת וכאילו טוענת מתוך שתיקה: ‘ידעתי, כי אהבתני, למרות כל הכחשותיך’. כך מדבר מבטה האילם, וזאריב יודע רק את שמחת־חייו הלילה. וטוב היה לחשוב, כי הפעם לא ישבע נדודים ואימי־לילה לא יבעתוהו. יירדם, עד שלא הכיר הכרה ברורה בחמימות־מיטתו ויישן עד שעה מאוחרת בבוקר. אז תיגש אמו על ראשי אצבעותיה אל דלת חדרו, תפתח אותה בזהירות רבה־רבה – ומיד ריסי־עיניו מתרוממים, ובשאלת־סתם – מה השעה, אמא? – יתאמץ להביע לה, כמה נוקפו לבו על שהוא ממיר אותה ואת אהבתה הטהורה, אהבת־אם, במחוללת דקת־פנים וירקרקת־עיניים, אשר עליה עורג לבו בגעגועי־כאבו יום ובפחדו לילה.

והנה שוב הפחדים! מדי לילה הוא מתעורר מתוך חלום־בלהות, שמגלה לו פתאום אמת אכזרית, המתעלמת מעיניו בהקיץ. בחלומו והנה הוא נופל מגובהי רום אל ים זועף וקר. טס הוא טיסה סחרחרת. עוד מעט, רק עוד מעט, ויתפוצץ אל גלי־הכפור הקודרים, ומרחבים קופאים ואיומים אלו, אשר משם הוא נופל, לא ייראו לו עוד. אך לא זה נורא. לא הטיסה אף לא הפחד מפני פגיעת־הגלים, ההולכת וקרבה חיש־מהר, עד כדי התעלף. איומה ההכרה הברורה, הבולטת בחלום ואוכלת את הנפש תוך כדי נפילה, כי המרחבים האיומים האלה יעמדו איומים וקופאים בלא שינוי כלשהו גם לאחר שיתפוצץ אל הגלים, והגלים יתגעשו כקדם, כאילו לא אירע כלום. אך זה נורא. מיתתך אינה נוגעת כלל במרומים אלה ובגלים אלה. הם אינם מתנכלים להמיתך: אינם יודעים במציאותך – לא בחייך ולא במיתתך. וזה איום: הריחוק הנפשי המוחלט, אשר בינך ובין איתנים אלו נטולי־ההכרה, בדידות כל יש וכל נמצא, בדידות כל מקרה ומאורע שבעולם. וכשזאריב מקיץ, אימה ברורה, גופנית ומוחשת, נופלת עליו. הקץ ההכרחי – המוות, והבדידות שבמוות, מתגלים לו כאמת־חייו האחת. ולאורה הקר והפיכח נראים חייו בהקיץ נלעגים ומזוייפים: צועק הלב חמס ואינו יודע כלפי מי, ננעצות הציפורניים בבשר, כדרך שהשור המובל לשחיטה נועץ טלפיו בקרקע.

[ב]

מוזר, שעל־פי־רוב יש מנוס מפחד זה – והוא המחשבה על המחוללת דקת־הגוף. ולא שהיא מפיגה את הפחד, מגרשתו לגמרי, אך לזיו־עיניה, הזורה ניצוצות־כסף, הקורנים בחשכה, מתרכך הפחד ואתה נכנע לו, מקבלו כתינוק אין־אונים, המכיר ברפיונו כל־כך, עד שהוא מביט אל הסכנה בגבורה שבהכנעה, בחירוף הנפש שבייאוש אין מוצא. כך היתה מרגיעתו אמו מפחדיו־לילה – בימי ילדותו. המחשבה כי אמא כאן היתה מעודדת אותו, למרות כל חלומותיו הנוראים. לפנים – אמא, ועתה – היא, המחוללת. לבו צועק אליה ונענה, נענה שלא מדעתה. כך על־פי־רוב. והלילה, אחרי כל הגיל אשר שבע בקרבתה זה־עתה, אף היא נראית רחוקה כל־כך: דמותה החיוורת רועדת בחשכה, כמתאמצת להשתזר ולהתגלות לו, ומיטשטשת והולכת תוך כדי רעידה.

ופתאום נדמה לו לזאריב, שבעצם אינו קורא הפעם למחוללת מתוך אמונה סמוייה, אמונה שלא מדעת, כדרכו. קשה היתה המחשבה הצלולה, ההגיונית. כזיקי־אור צורבים בקרירותם נישאו במוח קטעי אותה אמת אחת מוחלטת: הכול מתים, מתים בודדים ומופרשים. שלדי־מתים: קרובים וידידים, חלומות ומאוויים מתים התחוללו בסך, זיקי אור אחד קר. אור־האמת היה זה, אור האמת שבחיים, שכל עיקרם מיתה, מיתה ממושכת, מיום אל יום ומרגע לרגע, והעיקר מיתה ללא צורך כלשהו, ללא תכלית כלשהי וללא קשר אל שאר ההוויה כולה – מיתה בבדידות גמורה, מנותקת ומופרשת. לאור האמת הזאת קשה היתה המחשבה הברורה, המטפלת בעניינים של חיי־הזיוף בהקיץ. אולם מאחורי האמת המוחלטת הזאת, בתוך חיי־זיוף אשר ידע לפני שעות אחדות, התלבטה עוד איזו אמת אחת, טפלה לה, אך קשה הימנה. אלא שאי־אפשר היה לתפסה. זאריב ידע שהיא קשורה קשר אמיץ במאורעות־הנשף, ובכל־זאת לא יכול לעמוד עליה. אחד־אחד נתגלו לו כל הפרטים: מכיריו המתפעלים לשיריו, שיריו עצמם, עדה הלבושה שחורים, עיני המחוללת ועל כולם רגש שמחתו ותודתו לקהל־מעריציו. אולם עדיין לא היה בכל אלה כי אם הזיוף המחפיר, שדמות־דיוקנו משתזרת בחשכה ומיטשטשת והולכת תוך כדי רגע, כאילו אינה מעיזה להתגלות, מפני שאינו קורא לה באמונה, בתום־לבב. ולקרוא לה אינו יכול. לבו מתפקע, דמו מתרוצץ בעורקיו כמתוך טירוף – ואיזה יסוד זר, שדבק בנפשו, חוצץ בינו ובין דמות המחוללת. הוא חפץ לתת קולו בצעקה, להעיר את בני־ביתו, להדליק את העששית וינוס הפחד האיום האופף אותו, אולם גופו כאילו נשתתק. נדמה לו, כי הוא יוצא מדעתו.

אז נזכר. בנשף זה אירע הדבר. שקר שיקר, אולי שלא מדעת, אך שקר זה גדול הוא מכל שקרי־חייו בהקיץ. ואיך יכול לשכוח את הדבר?

הן לעדה שיקר, אך כלום נסתרה בינתו אז מהכיר, כי לעצמו הוא משקר? עדה, הלבושה שחורים, המשמימה, האבלה בתוך כל הקהל החוגג העמידתו על האמת האחת, זו שהוא מכיר בה עכשיו. והוא התעלם הימנה ולא ידע, כי מתעלם הוא מן האמת הנוראה שלו. ריבונו־של־עולם! איך העיז? כשהחלו הנאומים לכבודו, קמה אף היא, עדה, ובקולה הדק והמרוסק העמידתו על האמת. שאלה פשוטה שאלתו: חיים אלו מה ולמה הם? והעיקר, יראה־נא לה את דרך־החיים, את תכלית־החיים. הוא, המשורר, יגיד־נא לה, איך תחיה ובמה תחיה. עין־הירקון היה לפניה בשעה ששאלה זו נישאה על שפתיה החיוורות, היבשות, ועיניה האפורות, תהום צער וייסורי־נעורים ללא צורך וללא מטרה דרשו ממנו תשובה אחת: כן, הצדק אתך. אומללים אנחנו כולנו, ללא צורך, מתים מרגע לרגע, בודדים, מנודים, והשגחה מאחדת ומנהלת אין לנו. כך היה צריך לדבר אליה, להגיד לה, לה האומללה בעיקר, על־דבר חזיונות־האימים החונים עליו לילה־לילה ומגלים לו את האמת האחת שבחייו, בחיי־הכול. והוא שיקר לה, שיקר ולא הרגיש בשקר. כמה מחפיר הדבר! שיכור היה וכשקם להשיב על הנאומים, וגל־אהבה למעריציו שטף את לבו, כיוון דעתו בעיקר לעומתה ודיבר גבוהה־גבוהה על תכלית חיי־האדם, העמקת הייסורים והרחבת הצער. זוהי התכלית, זוהי המטרה. כך דיבר. האולם רעש לקול־המחיאות, המחוללת היטתה ראשה ארך־הצוואר למולו, כברבור צמא, ועיניה הרטובות קורנות: ‘קחני!’ והיא, עדה, לבושה שחורים, ישבה בפינתה עזובה ונשכחה והוא לא הרגיש, ששיקר לה ולעצמו. ואפילו בדרך־חזרתם הביתה, כשנראתה כטוענת מתוך שתיקה: ‘ידעתי, כי אהבתני’, לא זכר את השקר המחפיר, ולא אחז בידה: ‘אחותי האומללה! אין כל תקווה לנו’. שכח הכול. שיכור היה ולא ידע, כי משקר הוא. אך עליו למרק את החרפה הזאת, שאם לא כן יישרף בחרפתו. הנה מוחו קודח וראשו מחשב להתפוצץ.

[ג]

הוא קם והתלבש בחשכה. פחדו סר – פתח את הדלת וירד במרוצה במורד־השלבים, דרך המסדרון האפל. עדיין לא ידע, מה יאמר לה, לעדה, לכשיראנה. אחת ידע, כי ימצאנה שבעת־נדודים כמוהו ועליו להגיד לה את האמת, לחלק אתה את אמיתו, כאשר דרשה ממנו.

פני המזרח החלו מאפירים והכוכבים לא נראו מבעד לגושי־העננים, התועים על־פני הגן השומם, אשר דרכו הלך זאריב אל בית עדה. אוויר־הסתיו הצונן השיב רוחו מעט. אולם החלטתו ללכת אל עדה ולהודות לה על האמת לא רפתה. ילך ויתוודה לפניה, אם כי האימה אשר תקפתו בחדרו פגה כמעט והוא יודע, כי יום חדש עם זיוף־החיים שבו ממשמש ובא. מרחוק נישאה המולת מסע־העילית, העושה דרכו איתן ובוטח, מאמין בכוחו ובצדקת־קיומו. עגלת־חלב הלכה הלוך והתקרב מעבר־הגן השני, והרכּב שר בקול רם, חטמני קצת, לקצת שעטת פרסות־הסוסים הצלולה, רבת־ההדים:

Barney Google, with his goo־goo־goo־gly eyes,

Barney Google told his horse to win the prize.

חתולה רעבה קפצה מאחורי אחד השיחים לעומת זאריב, ייבבה יבבה תובעת: ‘רעבתי!’, הריחה בקצות־נעליו ושטתה הצדה, כאילו נבהלה פתאום מפני חוצפתה. לב זאריב התכווץ בקרבו ודמעות שמו מחנק לגרונו.

בית עדה לא היה רחוק. אור אדמדם ניצנץ מחלון־חדרה, ובעמדו על שלבי־האכסדרה ראה אותה יושבת על הכיסא, כשהיא עטופה גלימת־לילה עבה, מישירה להביט נכחה; דומה: קפא מבטה. כשדפק על־גבי הזגוגית נרתעה ממקומה וברק־השיגעון הוצת בעיניה. אך תוך כדי רגע הכירתו, כאילו חיכתה לבואו, התנודדה רגע ופתחה לו את הדלת.

עין־היירקון אשר לפניה כאילו שב לחיות לאור־העששית האדמדם. עיניה האפורות שקעו בחוריהן במשך הלילה. מחשוף־חזהּ, המציץ מתוך צווארון הגלימה, עד שהיא מכסה עליו בידה, היה מרתית כבשר חי, כואב, וחיוך־הברכה אשר על שפתיה הצרובות תועה חיוור ומעורר־רחמים.

זאריב הרגיש בשקר שבווידויו – והרי גם היא יודעת! – וצר היה לו עליה עד מאוד. לא יכול לעמוד במבטה, האומר תודה מתוך שפלות־נפש, והתחיל בהתנצלות:

– תסלחי לי… לא יכולתי לעצור ברוחי… הלא קרובה את לי, קרובה כל־כך… ואם אמנם לא הגדתי את האמת, הנה באתי…

היא, כנראה, טעתה גם בכוונת דבריו גם במטרת ביקורו המוזר. עיניה אורו פתאום וחזהּ התחיל מתגעש:

– כן, ידעתי, תמיד ידעתי, שבוא תבוא… ידעתי, שאתה משקר לי וסוף־סוף תמצא את האמת… אהובי… אהובי… תפסה את ראשו ולחצה אותו אל מחשוף־חזהּ הסוער. זאריב רצה תחילה להשתמט. הבין, שטעתה בדבריו. אולם תוך כדי רגע נכמרו רחמיו אליה, וכואב ועצום־עיניים נענה ללטיפותיה.

[א]

הכביש, שדממתו בתוך הרי־אדירונדאכס דמומים אלה, המכורבלים ביערותיהם, מעיקה עלינו כדממה שבין שנינו, ביני ובין אקסי, עדיין גח ללא שום חידוש מאחורי אותה תלולית נדירה כאן בקרחתה – מכונית כלשהי עדיין אינה מופיעה. כתמול שלשום. זה ימים אנו מחכים להיסע – למכונית שתעבור, ובעליה אולי יסכים להסיענו כמה שיסיענו הלאה בדרכנו הארוכה לקאליפורניה, בעלייה־לרגל לא־מציאותית, שאינה אלא מנוסה טורפת את הדעת, שעליה נסכמנו שנינו בניו־יורק לפני כמה שבועות – ועדיין אנו תקועים בפאת־הכביש הזאת המייגעת.

אני בוודאי שקצרה נפשי בעמל־הדרך – ככל שאנו משתהים כאן יותר מנוסתי שלי מבעיתה יותר בזכרי־דברים משונים, שכאילו לא היו מעולם דברים של ממש ואף־על־פי־כן הם מרטשים את מוחי כבקדחת קרומיו כולם. לי בוודאי אין עוד כוח לשבת כאן על מחטי־האורן, השטוחים תחתינו כמצע מוצק ורך כאחד – להסיח את דעתי מדמדומי־ביעותי בנסיונות חוזרים ונשנים, חוזרים ונפסקים, ולמנות מספר לנמלים הפזיזות, הרוחשות בסדקים שבמצענו – משחימות־מבהירות חליפות, קופאות תחתן כהרף־עין, כשהן נוגעות בציפורן־ידו של אקסי וחוזרות לרחישה מזורזת, כיודעות כמה לא־מסוכנת בריה זו לא להן ולא לזולתן. דעתי עדיין צלולה עלי למדי ואני יודע, כמה לא־מסוכנת גם לי הווייתו של נע־ונד פוחח זה, הרגיל כנראה בציפיות להיסע משתהה בדרכים. אבל שכיבתו זו השתוקיית היא שמציקה לי. היא שמערבבת עלי את רצוני לשוב ולהבין, מדוע אני ולא הוא המתחיל לפקפק בממשיותם של זכרי־דברים הללו, המדמדמים במוחי כאילו מתוך הקדחת – ספק: היו; ספקו־של־ספק: לא היו?

ולא שאני צריך לשיתוף־תחומים ביננו. אדרבא: על־פי־רוב שנאוי עלי הרעיון, שחברי זה לדרך נושא בתוכו הרהורים וזכרונות משותפים לי ולו, כל כמה שעלה בידי לאַחות את קרעי־סיפוריו, נכון יותר: את למלומיו כבעקימת־הפה בלבד על מה שעבר עליו גם הוא בחיי־האהבה, בדברים שבינו לבין אותן כלבות נחמדות, כפי שהוא קורא לנשים. אפשר, נוח לי תמיד יותר אקסי זה השתוקי, שמוחו ריק למראית־העין מהרהורים מענים, דווקא משום שנוח לי יותר לדמות, שאפילו ייתכן ששמעתי מה ששמעתי מפיו וגם הצלחתי להכליב קטעי־סיפוריו במחט משלי כדי תשבץ שגור למדי שבחיי כל גבר אוהב ובורח מן האהבה – חביב עלי תשבץ זה כל כך כרשות־היחיד שלי לחלוטין, עד שאני מסרב בתוך־תוכי לראות אותו, את אקסי, אדם שנתנסה גם הוא בשכּמות שלי על אבות ותולדות שבעניין. ייתכן. ועם זאת כמעט שונא אני אותו עכשיו משום כך בלבד, שלגביו כאילו באמת לא היו דברים מעולם: לא אהב לא אחת ולא שתיים ולא היה צריך לברוח לא מזו ולא מזו ולא משתיהן כמוני, כפי הנראה. שוכב הוא לו בלי ניע רוב היום ככולו עצום־עינים בפאת־הכביש וכתמי־האור, המסתננים ברעדה משמיים לא־נראים דרך ענפי־הארנים השעירים, מפעפעים על פניו העיסניים – וכאילו הם, רסיסים הללו, נהנים והוא לא חסר. אפילו נמלה גוששת בשקיעים המלבינים שבנחיריו אינה מטרידה אותו כדי זיע. רק רחש של צמיגי־מכונית על גבי האספאלט, שקולטת בטעות אוזן אחת שרועה שלו, שעליה מוטל ראשו המדולע בסמוך לשולי־הכביש, מגביה מדי פעם את חצי־גופו, אלא שמיד הוא מכיר, שהטעתו שמיעתו והוא מושך בתנוך אוזנו, כצובטה בנזיפה, וחוזר ושוכב. עין אחת מזוגגת שלו אינו נותן בי! על חיוכו בלבד, השוטה־המשטה, לעולם אינו מוותר.

אי, חיוך־תמיד רוצחני זה שלו. תמיד כאן הוא! גם ברגע שהוא מעמיד פנים כגון עכשיו, שהקיץ מתוך ביטחון, שהעלייה־לרגל אל קאליפורניה עומדת להתחדש, שהרי מכונית – מפוארת, ללא ספק, כפי שהוא בטוח תמיד – מתקרבת: בעל־המכונית העשיר, הבורח מאשתו ומנשותיו אף הוא, לפי רמזי־תמיד שלו, יסיענו על חשבונו למחוז־חפצנו ללא טענות ומענות! גם ברגע מכזיב זה אין חיוכו של שוטה־משטה שכמותו סר מעל פניו. משל: אני ולא הוא מצפה לבעל המכונית המפוארת, שיניסנו מכאן הרחק הרחק עד למקום־סתר שבארץ־האגוזים, כפי שקאליפורניה מכונה בפיו על שם ‘אגוזים’¹ שבבני־אדם, המוצאים להם מקלט שם איש־איש על־פי טירופו, המבריחו מן היישוב. משל: אני ולא הוא מכיר את קאליפורניה, הכונסת כל מיני מנודים ומתנדים שבעולם, ובורחים־מן־האהבה בתוכם. כל כמה שיקרים לי היום הרהורי המעורפלים משום מרירותם האישית דווקא – אני מתייסר בהם עוד יותר, משום שהוא נראה מתכחש גם לי גם לעצמו בהעמדת־פנים זו שלו, שלא עברוֹ עברי, וממילא הוא מזלזל במרירות־ביעותי, האישית כל כך. הנה הוא שוכב שוב על אוזן אחת שרועה שלו ובת־שחוקו, ותרנית־למחצה והתלנית־למחצה, קפואה בשפתיו, החרורות מאבן־דרכים. קפואה כמוהו – אינך יודע, אם הוא נושם.

– אקסי, מת? – אני שומע עצמי שואל שאלת־קנטור מטופשת ולא שאלת־אמת שבלבי: במי מהתל אדם זה ולמי הוא מוותר, אם אמנם ייתכן, שזכרונותי המפוררים הם זכרונותיו גם הוא במידה כלשהי.

– משאלת־לב של ברנש! – ממלמל אקסי, ללא הפנות פניו אלי: – מותי למה לך?

– מת בחיים אתה, פרויד שכמותך! – אני נוזף בו, כביכול, משום שאף הוא כשאר צעירים במכללת־העיר בניו־יורק קלט משהו מתורת הפסיכואנליזה, שהוכנסה למדעי־הפסיכולוגיה כחידוש מהפכני בכל אמריקה כולה, שנים אחדות קודם שברח מן האוניברסיטה ונעשה נע־ונד מקניא בחירותו את כל חבריו לשעבר. אבל נזיפתי אינה פועלת כלום. אני עצמי יודע, שלא היתה אף זו אלא הערמה מצדי, כדי להוציאו משלוותו רגע ויתחיל לספר גם היום באותו שיתוף־תחומים שבחיינו בשנים האחרונות. גם היום, שכן מתבהר לי מדי פעם אף כאן, בתוך רסיסי־האור המסתננים על פרופילונו העיסני, שאם הוא יודע בי מה שהוא יודע – מבשרו חזה הכול. קנוט אני עליו גם בליאותי היום, משום שייתכן ועל שנינו עברה אותה כוס, אבל ליאותי, המדמדמת היום כמתוך הקדחת, יודעת כמו־כן, שאילו הוא מספר משהו על כוסו שלו – היה מתברר לי, מה בינה לבין שלי, שאי־אפשר שתהייה פגומה כשלי. כוסי הפגומה כולה שלי היא בעצם פגמיה. מקנא אני את קנאתה משום פגמיה. עבר זה שלו אולי שלם משלי המכורסם, ואפילו שלו רחוק ושלי קרוב כדי הושטת־יד אל שתיהן, אל אשתי שאולי אהבתיה פעם, אך ודאי שחדלתי לאהוב אותה, ואל אותה נפש יקרה באמת, שבעצם החדשים האחרונים האלה נשתבשתי בה כל כך, שברחתי כמנודה מאהבתה ומאהבתי כאחת.

אילו הוא מספר לי את סיפורו שוב, אם אמנם שמעתיו, כפי שמתבהר לי מדי פעם גם עתה, הרי הוא זוכה לי קניין גדול, שבוודאי שלו שונה משלי. לא ייתכן, שסיפור־אהבתו בניין־אב הוא לשלי. אבל דומה: הוא עצמו סבור כך. הוא עצמו אינו מפקפק בהיקש גמור זה, ואם גם סיפורו שלו מגומגם, ניתן תמיד קרעים קרעים, ושלי מלוכד – פרק פרק וחוליה חוליה יכולתי לספרו לו גם עתה, אילולא דמדומים אלה שבי, שאינם בטוחים כל־צורכם שלא סיפרתיו כבר באזניו, מי יודע כמה פעמים. מכאן, אפשר, ארשת־השוטה שבחיוכו, הנפתח תמיד לשליש ולרביע כשל פסל, כשהוא חוננני אותו אף מתוך נמנום כגון בשעה זו של אחר־הצהריים. חיוך של שוטה ולא משטה. ובכוונת מכוון. משל: מפייס הוא אותי כדרך בוגר בתינוק. משדל הוא אותי, שלא אהיה קנוט עליו: משל, טועה אני בו, כשאני מחשידו בסברה זו שלו, שמטעמים עמוקים כשלו אני בורח אל ארץ־האגוזים. שטויות ילד קודח: וכי יש בו כדי־כך באדם כגון זה, שאולי אהב פעם גם הוא, אלא שלידי ייסורים שבנידוי־האהבה לא היה עשוי שיגיע מטבע ברייתו?

[ב]

טוב היה להירדם: העורקים שבצדעיך מתרסקים. והכול בשל הבלים כאלה. אהבת – ברחת. אהב – ברח. היסע לא נשיג עוד היום. כמדומה, ששעות עברו כבר מאז מילמל אקסי משהו על ארוחת־צהריים, שלא אכלנו עוד. בעל־המכונית העשיר, המאחז עיניו שלו בלבד ולא של אשה או נשים, שהוא מרחיק נדוד מהן אל מקום־סתר בקאליפורניה, לא יגיע אלינו היום, אם לא הגיע עדיין. וטוב היה להירדם. השמש, כפי הנראה, נטתה כבר למערב, אל מעבר לאותה תלולית נדירה כאן בקרחתה, שמאחוריה צריכה להופיע המכונית המפוארת, אילו בעליה טורק בדלת מתוך קטטה עם אשתו בשעת קפה־של־בוקר בכרך ובורח ממנה בעוד זמן – לפני חמש־שש שעות – כדי להתעכב כאן על ידנו, עורכי־גלות־מאהבה כמוהו. די, די. אך אי־אפשר להירדם גם בחום פתאומי זה, שמהבילים עליך יערות מלוהטים אלה ממזרח, עכשיו ששמש אבגוסט הקדימה, כפי הנראה, לפנות מערבה וחושיך המטומטמים לא הרגישו בכך. שעות־בוקר ראשונות הן הקשות ביותר לאדם, שאינו אוהב את אשתו, ואפילו כולה גנדרנית כבת שבע עשרה והיא מנסה לגרותך ברישול מעושה זה שבשערה המגובב ובשרוולי חלוקה, החושפים כבאקראי טוּב צואר וזורע ושקע מתרמז בחזה, כשהיא מורחת את פרוסת־הקלי שלך בכל החביב עליך כגופה, יותר מגופה, לכל הרוחות. היסע לא נשיג עוד היום: אותו עשיר שבכרך לא טרק בדלתו בעוד זמן מתוך קטטה עם אשתו, לכל הרוחות.

– מוֹרגן שטוּנד האט גוֹלד אים מוּנד, חי־חי־חי!… – מפתיעני אקסי בכניסה שלא מדעת לתוך הרהורי המשונים.

– כלומר? – אני מנסה להבין את כוונתו והחום המהביל מפריע לי.

– שכחת את מיס סטיילין?… – הוא מתפרקד, עד כדי לחשוף במילואם את פניו, המתמיהים קצת את מוחי הכבד בסגלגלות המחוטבת שבהם: – שכחת את מיס סטיילין? או את מיס שטיילין, שלימדה גם אותך גרמנית בבית־הספר התיכון, והיא מנסה להסביר ששי“ן שמאלית לפני טי”ת בתחילתה של מלה יש גרמנים שמבטאים אותו כשי"ן ימנית: שטודענטן כמו סטודענטן, למשל, שטיילין כמו סטיילין? שכחת? גם זאת שכחת?

– אבל פתגמים גרמניים פתאום ומיס סטיילין פתאום כנגד מה, לעזאזל?…

– אל תכעס, אל תכעס… פתגמים מותר לשכוח, אבל את מיס סטיילין?… מנה הגונה היתה, לא?… היא עצמה ידעה זאת, כשלימדה אותנו בכיתה השמינית – ואנחנו לא, חי־חי־חי?…

בוודאי שאני זוכר, אלא שזכירתי אינה כזכירתו. אדרבא: היא שחוזרת ומעמידה אותי על האפשרות שבאמת אני הבורח מן האהבה. אני ולא הוא, שכן אני שאהבתי. אני ולא הוא. חמודה היתה מיס סטיילין: מלוא העין ומלוא הזרוע, בלשון התלמידים המתקרבים לתשחורת, ותשחורת לא־כל־שכן. בשרו של מי לא ערג עליה? אבל ערגה זו לא הספיקה לי: הרי התאהבתי בזו, באשתי, כשאני תלמיד הכיתה השמינית בבית־הספר התיכון וגיליתי מתוך כך, שאהבתי לא מבליעה בתוכה כל אהבה לאשה זולתה בגוף ובנפש, מעלימה מעיני הווייתה של כל אשה זולתה בגוף, אפשר, יותר מבנפש. לפיכך אני מבולבל כל כך, שהרי גם את אַן ארנולד אהבתי אהבה מטורפת כל־כך, שברחתי ממנה גם היא. היכן את, אַן? היכן? אותך הלא אני אוהב גם בענוּת־נפש זו שלי, שהייתי רוצה לשוכחה. לשכוח הכל בחום הזה. ולהירדם. כמוהו. כחבר קרוש זה לדרך. לדרך גבר לא־איש באהבה.

– מה זאת אהבה? – מפזם אקסי בניגון ידוע ובתרגומו של החרוז לאנגלית, כפי ששמעו פעם מפי שרוני במועדון לתרבות עברית שבמכללת העיר ניו־יורק, מגביה הפעם חצי־גופו כלפּי בהרחבת עיניו הכתומות, שהן תמיד כמחוסרות־שינה, וחוזר על החרוז במלוא קולו הצרוד, המתנצח עמי.

– אתה מתחיל שוב? – אני עושה עצמי אדיש כמוהו ומתפרקד כמוהו על מחטי־האורן.

– אני המתחיל, חי־חי־חי? – מרקיד אקסי את צחקוקו כפירורי־סובין עצלניים מתוך הנפה: – חתול חקאי שכזה!… אף לנסות להירדם קצת למד ממני… טוב, טוב… אל תכעס… החום באמת כבד…

הוא צודק. כרגיל. אך קשה להירדם, כל זמן שאינך יודע, אם אמנם אתה ולא הוא, אדם זה ששמו אקסי, שוויתר על עולמו כולו לפני שנים הרבה, נתנסית בהבלי ייסורים שבאהבת אשה. אהבת אשה סתם. בין פנוייה בין נשואה. אבל נשואה למי? לי, לו? אילו אתה שומע עכשיו תשובה ברורה על כך מפיו, אפשר יכולת להירדם. הצדעים המנופחים לא היו פועמים כל־כך. אין ספק, שסיפר לך הכול, ואפילו על דרך הרמז. שטות היא, אם כן, לשטום אותו, עכשיו שהוא יושב ואתה שוכב ורואה מתוך עצימת־עינים, מדומה כשלו, את ראשו זה, המונח בין ברכיו, זרוי סימני שערות לבנבנות, מועטות עד כדי להזכיר קדקוד רופס ש לרך נילוד.

אף במערבולת זו, המונעת מחשבה צלולה, למאז יצאת עמו לעלייה־לרגל בלשונו לקאליפורניה – ודווקא בדרך־הצפון הקרירה, המרחיבה דעתו של אדם ומיישבתה ממילא, כשהיא משתרעת לאורך הגבול הקאנאדי עד להררי־הסלע הצפוניים ועד לים השוקט – נתבהר לך לא אחת ולא שתיים, שאינו אלא מעמיד פנים ככופר בכל העניין הזה ששמו אהבת־אשה, לכל הרוחות, בלשון־נאָצה שלו בדרך סיפורו, המתרסק תמיד, כשהוא מגיע לשם־מקרה זה. אפשר, חבריו למכללה, הקשישים ממני והם מלמדים אותי דרך גבר בעלמה, כיוון שהם אוהבים אותי ולא מבינים לא־איש זה שבי, בלשונם ובלשונו, הם בלבד ששיננו לעצמם בעל־פה את תירוציו המגומגמים, כשהוא מסביר להם, מה טעם נעשה נע־ונד יחף ומטולא, שלא כדרך אינטליגנטים יהודים, לכל הרוחות, שכמותם בניו־יורק. כמה זמן, לעזאזל, אפשר להתפרנס מוויכוחי־סרק ארורי־אלוהים על איסדוֹרה דונקן ועל הפסיכואנליזה ועתידות השפעתה על האמנות היוצרת, בשירה בפרט, ועל מות לנין? ברור: נמאסה עליו ניו־יורק זו של חבריו האינטליגנטים, יורה מרתחת־מלח זו של תרבות אמריקנית מהפכנית־חדשה, לעזאזל, והוא ירק בפניה ובפני כל סורחנים הללו, ארורי־אלוהים שכמותם, ובחר בדרך הפתוחה. תירוציך אלה, אקסי, גם אני יודע אותם, אלא שאותי אינך מרמה בהם אף בשעה זו, שעיני אינן מספיקות להיסגר לגמרי, רק בגללך אתה, הבודק אותי בהרחבת עיניך הכתומות ודאגה משתפכת על פרצופך, הזרוח כולו משום־מה בשמש. מאין נתגלתה זו שוב, גדולה־עגולה ולא מסמאת את העינים, אפילו הן נפקחות לרווחה ולא מציצות בה מבעד לריסים בגניבה? אַל דאגה, אקסי, אַל דאגה גם לי. אין ספק, שנתייסרת גם אתה, כפי שסיפרת לי, ללא ספק, בהבלי־אהבה הללו, שהם בוודאי הבריחוך בדרך הפתוחה על פני ארצות־הברית לאורכן ולרוחבן. אלא שכאילו לא ישנתי זה שבועות וצל־טינה שבי מטרידני כטינה, משל: אילו אתה משמיעני באמת, מה אירע כאן, הייתי נרגע – הייתי יודע, אם באמת עלוב אני כל־כך. לא־איש. מבקש את האהבה תמיד, משום שהוא בורח ממנה תמיד.

עכשיו, כמדומה, נעשה קל יותר לבוא חשבון קצת. אקסי חדל להסתכל בי – וייתכן, שאני נרדם באמת. דבר אחד מתברר לחלוטין מתוך כך: אפילו אתה אומר, שאבק־טינה בלבד רוחש בי, כנמלה מטרידה בסמיותה־מן־העין בלבושי, אין זה מן היושר כלפי אחד חביב כמוהו, משום שטעם גם הוא מה שטעם באהבת־נשים לא־נוחה. וכי יש מי שלא נתייסר בכגון אלה? אף־על־פי־כן קשה להבין ללב־אדם שבך. שהרי גם אתה קרוי אדם. לא־איש ואדם. לא־איש וחושש משום הישג־גבול ברגשות, שבידוע הם ברכות שמים ותהום יחד – ולכשתרצה, קללותיהם. אקסי זה איפוא – מה כי תלין עליו. ובאחר־צהריים שוקט ומרדים כל־כך בפרט. הרי אתה בעצמך נעשה כאן נוח לך ולעולמך הקטן, אילו אתה יכול, כאסופי זה שבאקסי, ליהפך לקלח מקלחי־האדמה, שכללות הווייתו אינה אלא מעין טבילה נצחית בשמש זו הדבשנית שבהרי־האדירונדאכס. השמש רחוקה עדיין מן השקיעה. ימים ארוכים של קיץ־ההודים הדבשני, המרדים, שבהרים הצפוניים. אין דאגה, אקסי. הרהורי־תשובה נרקמים בי כלפיך. בוודאי קשים הרהורי־תשובה מתשובה: זו שכרה בהרהורי חרטה על העבר, לפחות, ואלה אף לידי חרטה על העבר אינם מגיעים. ואם אין חרטה על העבר – קבלה לעתיד מנין? באמת, אקסי. אילולא בלבולים אלה של חרטה־ללא־תשובה בפני אשה – אפשר היה לישון ולישון בשולי הכביש המשותק הזה בלב היער. אבל אין דבר. אומר אדם, שהוא בורח מן האהבה, ולמעשה אינו בורח כי אם מהרהורי־תשובה, מן החרטה, עד שהשינה קוברת אותו – קוברת הרהורי־תשובה שלו.

[ג]

חייך, אקסי, שאתה צודק. וכי מה איכפת מה? תנומה חמימה שבינקות נופלת על עפעפיו של אדם – ומתברר, שאתה צודק. אתה גבר־איש – אפילו היה איכפת לך פעם משום אשה זו או זו, קיבלת את הגזירה ויצאת לדרך הפתוחה. לא ברחת – קמת ויצאת לדרך, כיון שגזירה היא, שישתבש אדם תמיד בהבלוּת מענה זו שבאהבת־אשה. אפשר, כאן ההסבר לאבק־טינה שבי עליך. פשוט: אתה אדם נושא־עול, משום שלא־איש בלבד הוא שאינו יודע לא לשאת בעול ולא לפורקו. ואני מתקנא בך. הייתי רוצה לשמוע שוב את סיפוריך על נשים, כדי לדעת, שלא ברחתי גם אני. כמוך קיבלתי את הגזירה ויצאתי לדרך על דעתי, על דעת ייאושי. היה טוב לדעת גם בהקיץ, ששיתוף־תחומים זה שביננו אינו נוגע כלל לאשה זו או זו, שלי או שלך או של שנינו, אלא למרכז עולמך ועולמי הוא נוגע. עולמך ההזוי – אתה היודע, שאפילו היה מה שהיה פעם, הזוי היה אף כשהיה. ואני? כל כמה שאני רוצה לבקש סליחה ממך על טינה־קנאה זו שבי כלפיך, איני מספיק. עולמי חצוי: לא מציאות ולא הזייה. אפילו תרדמה חמימה זו שלי עולמי חצוי. מתמרד אני ברצוני לישון, נעזר אני בשבריריו של כל קו־שמש, הפוגעים בריסי, כשמשב איזו רוח משחיל אותם רגע מבעד לענפיו של עץ, כדי לראות אוזן אחת שרועה שלך, שכולה רוקדת בשברירי־האור ולא הם המרקידים נמשיהם עליה, ואיני מספיק לא לאהוב אותך באמת ולא לשנוא אותך באמת. אף־על־פי־כן אתה הגבר. לא אתה האשם, שאני מתמרד משום־מה ברעיון שלא שכחת מעברך כלום, עם זאת אתה היודע, שהכול מן השכחה בא ואל השכחה הולך. תמיד ידעת זאת. אף בשעת אותה ענוּת שבהבל־האהבה, אם משום אחת ואם משום שתיים.

מה לי אחת, מה לי שתיים? העיקר, שעברי עברו ואין להתמרד עוד. בחלום כבהקיץ. עברו של כל אדם, אקסי, עד להצחיק – אותו אותו סיפור, אקסי. בסופו בוודאי – עד לאימה. את אשתו לא אהב. סר הקסם גם מן החוטם הנחמד, המדוקדק כל־כך, שקצהו הסולד יש חידוש בסילודו יום־יום. כמו בספר. כמו באותם ימים רחוקים, שבהם נזכר אדם מתוך כך – בהם ובמאוויים שבהם אליה. אל האחת. כמו בספר. יפה היתה עוד. כבאותם ימים רחוקים של מאוויים אליה. אולי עוד יפה יותר. האפרורית השקופה שבעיניה הרחבות כאילו השחירה קצת במין בגרות שופעת יותר צמאון־חיים, אהבה גלוייה לו יותר. וכאילו משום־כך דווקא לא יכול לאהוב אותה עוד. יפה מאד היתה ואוהבת אותו מאד – ומסירות זו שלה היא עצמה כאילו הרתיעה אותו ממנה. לוא, לפחות, היתה מגלה חרון־מה עליו. אבל ביטחון זה שלה, שלא נשתנה כלום, הוא שהביא אותו לידי כך, שיתחיל להתפלל לאהבה חדשה. שקר, אקסי? לא משום כך מתחיל אדם מבקש אהבה חדשה? אבל מי המשקר כאן? הרי סיפור רגיל הוא. ובפיך גם אתה, ולוא אחת רמזת לי ואני – בטעות – שתיים שמעתי מעקימת שפתיך, החרורות מאבק־דרכים. ביטחון זה של אשתו, למשל. כולה אומרת: אין מה לסלוח – לא חטאת כלל, שכן עדיין אתה אוהב אותי. ולא שהיו דברים אלה או שכמותם יוצאים מפיה הקטן. סתם כך. כאילו לא אירע כלום ואין צורך באומר ודברים. כאֵלם האהבה בראשיתה כאלמהּ בסופה. מעולם לא סיפרו באהבתם גם בניצניה הראשונים. באותם ימים רחוקים־קרובים, שמגע אצבעותיה הפיוטיות מנבאים מרחקים־של־נצח לא־משתנים. אין כמוך יודע, אקסי, כמה תמיד בטוח אותו מגע־אצבעות פיוטי במרחקים שלו. נצחיים תמיד. לא־משתנים תמיד. שהרי שניהם בלבד כאילו ממלאים חללו של לילה ניו־יורקי נמוך ומפוייח קצת מסביב לפנסים העייפים. כאז כן עתה, אקסי, ואתה וסיפורך יודעים זאת. כוח־הבנתה האילם, לכל הרוחות, בלשונך, אקסי! בטחונה בראייתה האילמת ללבב, לכל הרוחות, היא שהעיקה כעופרת יצוקה בראש לאחר ליל שתייה של יי"ש לא־מזוקק. אהבתו לה כאילו לא היתה מעולם – וזו עדיין אינה תובעת ממנו כלום. אין צורך באומר ודברים, אקסי. להיפך: כאז כן עתה עדיין היא מטה ראשה הקטנטן לשמאלה, מסתכלת בפרופילונו כלאחר־העין – וקווצת־הערמון, שנתגבבה על גבי אותה עין שלה, המלוכסנת כשל סנאית פיקחת, מרתיחה בכוח־ההבנה המסותר שבה: אתה אוהב אותי – אני יודעת.

ממילא כמוני כמוך, אקסי, ואפילו אתה טוען, שלא הן האשמוֹת, שאדם רואה עצמו חתן־עולם אָבל, משום ששתיים מחזיקות באותה חופה ריקה, שברח מתחתיה. דבר זה עדיין לא ברור לי אף בהרהורי תנומה זו, המרעיפה לתוכי את השקט שבך. אף־על־פי־כן איני מתקנא עוד בך ולא מקנא למראיך את קנאת יסורי, שכולם רשות־היחיד שלי. כמוך כמוני אתה זוכר מתוך שיכחה וכמוני כמוך אני שוכח את השתיים מדי רגע. ללא חרון וחרונים בשקט החם הזה. לא עליך ולא על השתיים ולא על נמלה טרודה זו, שעלתה בשוגג על כף ידי ולא חשתי בה, עד שהגיעה, ללא שהרגשתי, עד מרפקי ועם שהיא מחפשת את דרכה חזרה – הנה היא שוב בכף־ידי. לחינם את מפחדת, נמלה. כולנו מפחדים, ובפרט כשאנו ערים ולא רדומים בשקט הזה כמוני. האמיני: באמת אינך עומדת בפני שום סכנה. אם אצבעות־ידי נקפצו עליך מאליהן – בזהירות נקפצו עליך גם בנמנומי. לא־איש, אך לא מזיק לשום בריה. במזיד בוודאי לא. אפילו נוּמה שלי היא שקט עירן, פחדנית כעירנותך – שיכחה שעדיין זכירה כואבת היא. בוודאי יודע אני ומכיר באימה מקפיאה זו שבאיברים כפותים כגון שלך בכף־ידי – זיע כלשהו ושיתוק, זיע ושיתוק. כמו כולנו: רגע אחד מעין שיקול־דעת מחפש מוצא – ופתאום בהלה, פיקחת פחדנית. שיקול־דעתך עצמו, כביכול, מעמיד אותך על סכנת־נפשות זו שבמציאות כפשוטה, וחכמתך אינה עומדת עוד לך, ואַת מתחילה מתרוצצת בחושך מצודתך מתוך טירוף־הדעת הגמור. כמונו. כמונו כולנו – כל אחד במצודתו. עיוורון גמור – ובלבד שיימצא המוצא. מן הדין, שיהיה מוצא. על כורחו שיהיה.

[ד]

– חי־חי־חי!… – מעירים אותי דרדורי־צחוקו הקלושים של אקסי: – שנת־ישרים וצייד, חי־חי־חי!… עדיין סוֹלסברי־חוֹחלצקי טרוד בציד של אחת מסכנה, ואפילו נמלה…

– סתום־פיך!… – אני מצטווח: – הפעם הרי טעה באמת, ראש־כרוב שכמותו. וכי בצייד הייתי טרוד זה עתה? וכי מעולם יצאתי לציד מסכנה פלונית אלמונית, ולא להיפך, רשע מרושע שכמותו?

– מה לך צווח, כאב־בטן שכמותך?… – הוא מנסה להמשיך להתגרות בי ומפסיק נסיונו, כשהוא מכיר כמוני, שרשעות גלויה היתה זו בו, שלא כדרכו: – נו, טוב! הניפות עלי אגרוף ובינתיים נמלטה הנמלה… הרי לך שכר ועונש ללא השגחה פרטית, סוֹלסברי־חוֹחלצקי, המיסטיקן הכופר לשעבר…

הדיבורים נושרים מפיו חלולים משום־מה ואינם מכאיבים אותי. כמוהם כאותו כינוי מטופש, שהוא מכנה אותי בימים האחרונים – סוֹלסברי־חוֹחלצקי. סגן סולסברי־חוחלצקי. אפשר, מוחי עדיין אחוז־שינה, אלא אם כן הערתו של המיסטיקן הכופר לשעבר היא שתובעת ממני, שאיזכר בעבר עוד אחד שלי, שנשתכח מלבי משום שנשתקעתי במה שנשתקעתי זה כמה חודשים. בין כה וכה דיבוריו של אקסי כעין אותיות ללא תנועות ושוב איני נכווה מהם. מן הדין שאַעלה בזכרוני אותו עולם, פילוסופי ורחב יותר, שבו חייתי, כפי הנראה, עד שצימצמה אותו האהבה. עלי להיזכר בו, אם גם איווכח מתוך כך, שמעולם לא חייתי בעולם שכזה. שאף כמיסטיקן כופר, בלשונו של אקסי, לא ביקשתי כי אם את האהבה. ביקשתי ולא מצאתי. מצאתי ולא ידעתי להחזיקה בכפי. אדרבא: זו מחזיקה אותי בכפה, אף כשאני מנסה לברוח מפניה. בטחונה של האשה, למשל, בכוח הבנתה ללב הגבר. הבנה לקולא, לכאורה, בדינה עליו – וממנה דווקא אין בית־מנוס אלא הקבר. אילו הוא אומר לה בפירוש, שאינו אוהב אותה עוד, לא היתה ניחוּת חיוכה הבטוח סרה מעל שפתי פיה, הנראה גדול ותאוותני משהוא במציאות, כשהיא פותחת אותו עכשיו בבת־שחוקה המקילה, הפורקת את נשקו מעליו.

אין מנוס ממנה, מבת־שחוק מקילה זו שלה: אין לה לאשה אלא מה שעיניה רואות – ועיניה הרי רואות, כביכול, שאין כאן מה לראות. כאילו בעיניה אף הנהגות־בית רגילות שלו לא נשתנו כל־עיקר. בבית אינו יושב עוד כמעט. מטייל הוא יומם שעות ארוכות ברחובות־הכרך כמשוֹח שמודד מידותיה של ניו־יורק לראשונה, והיא אינה משגיחה. מאַחר הוא לשוב משיעורי־הערב שהוא מלמד במרכזו של מורד־העיר, והיא מחכה לו באותו חיוך צעיר־זקן שלה, המאיר את לבנונית שיניה הגדולות – התאוותניות יותר משהן במציאות – אף כשהיא מרימה את פניה הקטנים מעל גבי הספר שעל ברכיה בצל אהילה של המנורה. אין מנוס. עד חצות ועד לאחר חצות לעולם היא מחכה לו שם בפינת כורסתה, כשהאור מסתנן על ספרה כדי ארבעה טפחים שבטבלה מסורגלת. אפילו את חלוק־הבית שלה עדיין לא לבשה: בלבושה היומי הרגיל – בחולצה לבנה, מהודקת בחצאיתה השחורה סביב למותן־צירעה זה שלה. היא מחכה לו עדיין, יודעת שלא לרצונו התמהמה, אם בכלל איחר לבוא. פשוטה וטבעית – וממילא טעימה כמות שהיא מתחילה. כמוה כאותה צלחת, שמחכה לו במטבח – נגיסה־של־חצות, שאדם נזקק לה, כל כמה שיתאחר. נסה אפוא ואמור לה: אינך אהובה עלי עוד! אף כשהתגבר עד כדי להימנע ממשחק־הנימוסים, החוטא ומחטיא, שבנשיקת־בעל לאשתו עם יציאה לעבודה ועם שיבה הביתה, לא נראתה כסתם מקבלת את הדין. אדרבא: משחק ונימוסים ביננו לשם מה? בלא אלה שלי אתה. הלא אני היודעת. אין מנוס. עד עצם הרגע הזה, אקסי, בין שאתה בעל־מיצר שלי בעניינים הללו, המצמצמים עולמו של אדם עד בושה וכלימה, ובין שסתם נזדמנו זימון־עראי בציפיית־שוא זו שלנו להיסע ולהיסעים.

– ניכר, שנישאר קבורים כאן עד מחר בבוקר – אני צד צליל־דאגה בקולו של אקסי, היושב שפוף ונזהר מלהטות פניו אלי, ללא שאבין מדוע. וכיוון שאינו מקבל תשובה ממני, הוא עצמו נראה כנזכר, שאל עוויות שורשיהם של האורנים דיבר עד כה והוא מכוון פניו כלפּי מעתה ומשמיע כמה פסוקים מלאים כל־צורכם שלא כדרכו, ואם גם רק הוא היודע לפי שעה את הקשר שבין אחד לשני: – טוב, שקנינו לך את מעיל הגשם הצבאי, סוֹלסברי²־חוֹחלצקי. נתחייב לשוא אל כפרנו גם היום עם הערב. נתחייב ללון שם גם הלילה תחת התירזה בבית־החיים שליד בית־הכנסייה.

– אבל סיפורים תספר?… – מנתרת בי שוב אותה תשוקה לא־מובנה לסיפוריו כאילו שכחתים באמת, כאילו הוא צריך גם להזכירני, סולסברי חוחלצקי³, ככינוי לי בפיו, מהיכן?

– איזוּ סיפורים?… – כועס אקסי, עומד על רגליו ובועט בנעל אחת מרופטת שלו בגבנון מעוות שבשורשי האורן, שאני יושב תחתיו: – שוב אותן שטויות? שוב נשים, לכל הרוחות?… עדיין אין לך כלום חשוב מאלה, סולסברי־חוחלצקי?… אמרתי לך: שטויות, לכל הרוחות!… לא גן־ברונכס הוא בית־הקברות שבכפר… בחורה לא תצא שם מקברה לקראת חתנה האָבל…

– מי כאן חתן ומי אָבל? – אני מנסה להלעיג עליו מתוך אותה תשוקה משמימה לסיפוריו, ואף־על־פי שאין זו מציקה לי עוד כקודם וההערמה שבלגלוגי אף היא קלה יותר, מן השפה ולחוץ ברוב רובה.

– וכי מה זה חשוב, סולסברי־חוחלצקי?… וכי מה זה חשוב, אני שואל אותך, פילוסוף ומהפכן יהודי?… – וכיוון שאני מתעצם בשתיקתי ומתעלם גם ממבטו הפקוח, הבודק אותי כמחפש בי מישהו חשוב לו יותר, הוא פוסע שתיים־שלוש פסיעות אל אם הדרך ומאהיל על עיניו בכיוון הכפר: – מכונית, ואפילו נושאת ארון־המת, לא תגיע עוד… אך, בעצם, למי איכפת מה, חי־חי־חי?…

– ומה איכפת לך, אם כן, שפילוסוף ומהפכן יהודי משתקע בשטויות הללו שלך ושלי? – איני מקנתר אותו הפעם, אלא שואף באמת להבין, מניין לו, לנע־ונד זה, סולם־ערכים משונה שלו, כאילו מעולם לא ברח מן האוניברסיטה ומחבריו האינטליגנטים ויצא אל החירות הגדולה שבדרך הפתוחה.

איני בטוח כל־צורכי, שאקסי הוא היושב מעתה על ידי ממש: דיבורו קולח והולך, כאילו לא הוא הוא. ללא גמגומים וללא לגלוגים הוא מדבר, כמשיב תשובות כהלכה על שאלות שבלבי. ברור: מן העיקר הוא משתמט עדיין – מספר לי על מעיל־הקצין, שקנה לי לפני שבוע או שבועיים, כשהרחקנו אל מעבר לאוֹלבּני ולסקנקטדי והגענו לגלנז־פוֹלז, עיירה שגבעותיה מבשרות כבר אותה גלוייה מצויירת, ששמה ימת־גיאורג ועשירים שבגויים, ימח שמם, מבלים שם את חופשותיהם במלון האכסכלוסיבי שבה, כלומר: זה, לכל הרוחות, שרגל יהודי אינה מותרת בו. ברור: אין כוונתו אלא להשיאני בדברים סתם, שהם ידועים לי מכבר, ובלבד שייפטר מן השיעמום שבשאלות הטרדניות שלי. ואף־על־פי־כן הוא נסתחף בדיבורו כל־כך ומשנה כל־כך בסיפורו הידוע גם על המלון האכסכלוסיבי, לכל הרוחות, גם על קצין מדומה זה שבי, סולסברי־חוחלצקי, לפי כינויו, שהשניים כאילו נעשים קשורים זה בזה עד כדי מוסר־השכל מתרמז: אם אני תופס את הקשר שביניהם – אני תופס, כביכול, מה טעם חבל לו על עולמו של מיסטיקן וכופר, לכל הרוחות, שכל עולמו הפילוסופי נצטמצם עד לבושה וחרפה משום חצאית זו או זו, שמגלגלת עכוזה כך או כך, אלא שלעולם היא היא אותה חצאית, לכל הרוחות, ואותם אותם אחוריים! עד לזרא, עד לזרא!

[ה]

גויים הללו, ימח שמם. אם בניו־יורק יהודים בונים לעצמם גיטאות, כביכול, אין זה משום שהם מסתייגים מן הגויים. אדרבא: יהודי נכנס לשכונה שרוב בתיה של גויים, והם – גויים מפוטמים הללו – מסתלקים ממנה. ואילו מלון אכסכלוסיבי זה שבימת־גיאורג – הוא שמסלק רגל יהודי מתוכו. מן הדין אפוא, שיהודי טוב כסולסברי־חוחלצקי יעשה נקמה בגויים ויתגנב לשם, לתוך המלון הארור הזה, ידחק לשם רגל יהודית, לעזאזל. ובשעה חמש לפנות ערב דווקא, בשעת קפה־שלאחר־הצהריים דווקא, כשאפשר להאזין שם לקונצרט קאמרי, המנעים את שעות־הדמדומים המנוייחות על חזירים אלה, שונאי־יהודים שכמותם. בוודאי לא אקסי הוא שמעוניין במהפכות בולשביסטיות או מנשביסטיות. אף הרצאותיו הציוניסטיות של שרוני במועדון לתרבות עברית שבמכללת־העיר גרמו לא מעט לכך, שיברח אקסי מן האינטליגנטים המהפכנים המשעממים הללו שבמכללת־העיר ובכל מרתף מעופש שבכרך, שבו הם מנסים להוכיח את מרדנותם, לכל הרוחות, בשתיית זוהמה של אלכוהול אסור, ואפילו עיניהם מסתמאות מתוך כך והם מזהמים מתוך כך בקיאם כל קרון שברכבת־התחתית בדרכם עם שחר הביתה, אל ברונכס זו, שגויים מטומטמים מרוקנים את בתיה לאחד אחד, כל־אימת שדייר יהודי, ‘אולרייטניק’ עולה לגדולה, זוכה לעבור לשם ממורד־העיר או מהארלם. אין מקום לטעות! אקסי לא בולשביק הוא ולא מנשביק ואפילו לא ציוניסט כשרוני במועדון לתרבות עברית, לכל הרוחות. לאקסי לא איכפת, שגויים שונאי־יהודים מיטמטמים בשנאתם כל כך, שאינם נותנים דריסת־רגל ליהודי אף באולם הקונצרטים שבמלון האכסכלוסיבי שלהם שבאותה גלוייה־מצויירת, ששמה ימת־גיאורג. אבל לפעמים לא־איכפת גם כן איכפת, לכל הרוחות. ולאחד כגון סולסברי־חוחלצקי לא־כל־שכן. אלא מה, סולסברי־חוחלצקי פחדן הוא ולבדו לא יתגנב בדרך האחורית אל אולם הקונצרטים? אַל דאגה! אם אקסי כאן – סולסברי־חוחלצקי אף הוא עמו. על אפם ועל חמתם של זנאים אכולי־סכרת אלה, שמטרוניותיהם בוודאי שהיו נהנות ממנו, מסולסברי־חוחלצקי, יותר משהן נהנות מהם, מאותם באושים מסורסים שלהן. אפשר, אקסי נראה חשוד קצת בעיניהן, ואם גם פניו לבנבנים־צהבהבים כשל ארנב פולני. כלומר: לא משום יהדותו, אפשר, יהיה חשוד, חי־חי־חי!… אפשר, מבחינה זו מסתכן יותר סולסברי־חוחלצקי: אקסי, סוף־סוף, אינו אלא משרתו של סולסברי־חוחלצקי, חי־חי־חי!… ואילו הוא, גבירותי ורבותי, ארורי־אלוהים – גיבור ורדן הוא, קצין לשעבר בצבא הוד־מלכותו, חי־חי־חי!…

– מסכים, סולסברי־חוחלצקי? – נקטע שטף־דבריו בשאלה שלא כעניין.

– מסכים למה? – איני מבין את מבוכתו, כשהוא מתחיל לנער את מחטי־האורן מתוך חפתי מכנסיו, כשמחצית־גופו כפופה עליהם.

– מסכים לעלבון עוד אחד? עלינו לחזור אל בית־הקברות. היסע כבר לא נשיג היום: התחרטו היום בניו־יורק כל המתענים בחיק הנשים… אין בדעתם לברוח עוד לא מן הפנויות ולא מן הנשואות…

– מה עלבון בדבר איני רואה – אני מנסה להשיב מתוך יישוב־הדעת, ובלבד שימשיך, עכשיו שגם מבוכתו, שאיני מנחש סיבתה, גם דבריו על הפנויות ועל הנשואות אומרים שהוא מתקרב אל העיקר: – אין אסון בכך, שנלון גם הלילה בבית־הקברות שלך. אבל החיפזון למה?

– ראה – אינו קורא לי עוד סולסברי־חוחלצקי ותולש מחט־של־אורן מתוך רפידת מעילו: – עוד מעט לילה ויש לקנות חצי־לחם וסרדינים בחנות־הכפר, קודם שתיסגר. סנטים אחדים עוד נשארו גם בכיסי. – והעובדתיות הצלולה שבדבריו כמעט אינה נפגמת, אף כשהוא מנסה לחזור אל הלגלגנות הקלה ומוסיף: – אינטליגנט כמוך הן לא ילך עמי לגנוב מאיזה לול נידח תרנגולת כלשהי לשם צלייה על המדורה בחושך… נוהגים כך אורחים־פורחים בלבד, כשהם רעבים מעת לעת…

– טוב, נלך – אני מרים את מעיל־הגשם מתחת לעץ ומתחיל לקפלו. בוודאי חושש אני, שמבוכתו בפני עצמו מקטעת את סיפורו לצמיתות: בבית־הקברות שבכפר על אחת כמה וכמה שלא ישוב אליו. כל לינת־לילה שם תחת התירזה משתיקה אותו עד כדי תענית־דיבור, ולוא גם משום שוטר־הכפר הגידם, שכבר הזהירנו, שאין רצונו לתפוס אותנו בשוטטות – יי"ש אסור אמנם לא מצא בכיסינו, ואף־על־פי־כן! אך מוזר הדבר, שמבוכתו של אקסי מסקרנת אותי עכשיו כל כך, שאותה בלבד כאילו הייתי רוצה להבין מעתה, אילו הוא חוזר ומסתחף בדיבורו. לפיכך איני עושה שקר בנפשי, כשאני מתנהל לאטי, לפי צעדיו שלו, הטופפים ונעצרים משום־מה, טופפים ונעצרים בדרכנו חזרה אל הכפר, ומתאמץ להכהות את התקווה שבהצעתי: – אבל נשוב לכאן עם האוכל. גם בלילה יבש פה יצוע־המחטים יותר מן העשב הטלול שבבית־הקברות שלך. ואת מעיל־הגשם שלנו נוכל לפרוש כשמיכה גם פה…

– בית־הקברות שלך ומעיל־הגשם שלנו!… – הוא מחקה את חיתוך־דיבורי על דרך הדקלום הנלעג: – מעיל הגשם, מילא… אבל מפני בית־הקברות מי מפחד?… כאילו כאן ביער מתיך קבורים בך להנאתם… – וכיודע, שהגדיש את הסאה בזוּלוּת זו שברשעותו, הנאחזת בהבל־הבלים שבמבטאו של אדם, הוא מרחיב צעדיו ומתחיל כמעט לרוץ: – עלינו למהר… החנות, אפשר, כבר נסגרה… המתים להיקבר והחיים לאכול, חי־חי־חי…

סולסברי־חוחלצקי שוב אין בכוחו להוסיף משום מה. ואף־על־פי־כן אינך צודק הפעם, אקסי. אם המתים חיים בו באדם לפעמים עד לטירוף־הדעת גם באור יום מטורף כגון זה, שעבר עלי עמך היום, הרי אינם אלא מרחישים בו בשקט בשקט עכשיו, שהוא עצמו כאילו דעתו מתיישבת עליו, הואיל וקיומו שלו עצמו נעשה מפוקפק באפלולית של שקיעה מאוחרת ביער. דעתי הרי באמת צלולה עלי יותר עכשיו, שאתה מדבר שוב, ואני שומע כל דיבור יוצא מפיך ומהרהר בשלי, כרגיל, אך ללא שיבהילוני הרהורי. חשובים מהם עכשיו דיבוריך שלך, כשאתה משתדל להסביר לי, שאסור לשקר, ואני, היודע זאת כל ימי, איני יודע אם אמנם שיקרתי. וכי לאַן ארנולד שיקרתי? ומפני אשתי – כן, זו שברחתי ממנה באמת, אקסי – אולי פחדתי, אך גם לה לא שיקרתי. אפשר, לא פחד היא המלה הנכונה, אקסי, אבל אין לי אחרת זולתה בשביל אותה מציאותיות תפלה, שבה שיעבדה אותי. הנה פוסק אדם להעלים מעיניה את חדלון־אהבתו, הנה הוא עורג על אהבת אשה אחרת, כגון זו או זו מן התלמידות האביביות שלו בשיעורי־הערב – ועדיין אין בו העוז להגיד לה, לגרושת־הלב, שהוא עוזב אותה, פורש ממנה משום תלמידה מתלמידותיו, שקלסתר־פניה החולמני מתרומם כלפיו באקראי, כביכול, באמצע השיעור והוא מתרעד מולה כנער, שומע רגע מעין הד לאותה נבואה סתומה ויפה, שאולי האזין פעם אחת בחייו קודם, בראשית אהבתו הראשונה – אולי לזאת, לגרושת־הלב, המטילה עליו עול פחד לא־מובן. גם לה לא שיקרתי, אקסי, ומה דיבורים הללו שלך, המגנים את השקר?

– כן, כן, סולסברי־חוחלצקי, כולנו מרמים, את עצמנו בפרט… – ממשיך אקסי בדרשתו, כשעיניו ממצמצות מול הרמץ החום שבאופק: – עוד מעט ואנו בכפר. אבל כולנו מרמים, את עצמנו בפרט…

– אבל לא את זולתנו! – אני מתעקש.

– אל תהייה ילד ושקרן… צריך להיכנס אל החנות…

– עוד רגע, אקסי, רק עוד רגע: עדיין לא הגענו. מדוע אתה חוזר וטוחן: את עצמנו בפרט?…

– משום שקל יותר לרמות את עצמנו מאשר את זולתנו, לכל הרוחות!…

– אל תכעס, אקסי, באמת אל תכעס… אמור לי רק זאת: מנין לך כל אלה?

– וכי לא סיפרתי לך אלף פעמים מנין? וכי לא סיפרתי לך שוב זה עתה, לעזאזל, מתי למדתי שלא לרמות את עצמי?… הרי מתוך כך חדלתי לרמות גם את הזולת, עד שנכשלתי בך ורימיתיך, לכל הרוחות, סולסברי־חוחלצקי!…

אתה רימית אותי?… – אני נפתע כל כך, שאקסי נעצר בהליכתו, כמאמין לי לראשונה: – במה רימיתני?… ספר לי זאת, לפחות.

– ספר, ספר… – עייף קולו של אקסי: – רק סיפורים אתה אוהב… ושל זולתך דווקא… צריך אתה לספר לעצמך את סיפור־האמת שלך ויימאסו עליך סיפורים בכלל…

– רק זאת אמור לי: במה רימיתני? – אני מתחנן, כאילו בתשובה על שאלה זו אני תלוי לישועתי.

– שמע־נא פעם, בן־אדם – מופנות אלי פניו הרציניות של אקסי, המוארות למחצה באור הפנס היתום של הרחוב האחד שבכפר מזה ושל עששית־הגז רחבת־השוליים שבדלת החנות מזה: – שמע־נא פעם. אני רעב ומחר אני לכאן ואתה לכאן…

– כלומר?! – איני מספיק להעלים את הבהלה שבקולי, ללא שתפגום ברצינותו העייפה של אקסי.

– פשוט – אין קולו מתרומם אף כדי איום: – אני לדרכי ואתה לדרכך שלך…

– לאן? דרכי לאן, אקסי?

– אל תבכה, ילד, אל תבכה… הביתה, כמובן… ובלבד שלא לספר סיפור־אמת אחד משלך ולעצמך…

[ו]

וכי מי התנדב לצבא – סולסברי־חוחלצקי ושכמותו אידיאליסטים מזוייפים שבמכללת־העיר האבוסה עד להתפקע נקניקים חריפים הללו שבמהפכנים ואינטליגנטים יהודים? הם פאציפיסטים היו, אף לאחר שנכנסה אמריקה גם היא למלחמה, כשהם מרבים להג על לנין, המתחכם לכל הקאפיטאליזם המגועל שבעולם ומגיע למה שהוא מגיע לאחר־כך, מכשיל את שני הצדדים הלוחמים, לכל הרוחות, בערמת החוזה שלו בברסטליטובסק. הם אף מבית־הסוהר ידעו להתחמק בשל דיעותיהם, המגנות כל רצח, כביכול, ורצח שבמלחמה בעריצות הגרמנית בכלל זה. תמיד תמיד הלהג האידיאליסטי בפיהם – ואילו אחד כגון אקסי אינו מגיע אל תפיסת השקר שבכל הסיפורים על רוח האדם, העולה למעלה, תמיד למעלה, לכל הרוחות, כי אם בדרך הדמים הנשפכים ממש! הוא שהתנדב לצבא עוד לפני כניסתה של אמריקה – באיחור של שלוש שנים ארורות ובדלניות – לתוך מרחץ־הדם המסריח: לקאנאדה ברח, כשאינו חייב עוד חובת־גיוס, לפי גילו, ובלבד שיכריע הצדק, לעזאזל. ייתכן, שאילו הוא ממתין קצת – היה יורה שתי ציפורים כאחת: היה נלחם בקייזר, ששפמו אמה וגידו היהיר אמתיים וחצי, והיה נלחם גם למען בית לאומי בארץ ישראל בלגיון היהודי כמה וכמה שנים קודם שהתחיל שרוני, שברח מארץ־הקודש המנוּולת שלו עם תום המלחמה, להרביץ תרבות עברית וציוניזם במכללת־העיר שבניו־יורק. אלא שעכשיו אין כל זה חשוב לו: יפטפטו השקרנים הללו על המהפכה ועל איסדורה דונקן ועל הציוניזם הסוציאליסטי – אותו, את אקסי, לא ירמו עוד. את התרמית שברוח־האדם, העולה למעלה, לכל הרוחות, למד בשאול החפירות שבקושי־בקושי נסריהן הרקובים אינם נופלים עם שקי־החול שעל גביהם וקוברים בתוכן את המחכים לפקודה: אל על! בורדן למד את השקר שבאידיאליזם האנושי – ולא מתוך רומאן כגון תחת האש, לעזאזל – כמשוררים המהפכנים הללו שבכל חור מסריח, המוכר להם יי"ש אסור, כדי להרדים את מוחותיהם המעוותים, הטרודים יומם ולילה בתקנת העולם כולו.

מתקני־עולם ארורים! עולם חדש מבשרת להם איסדורה דונקן – מוסדות טריים ונקיים! הוא, אקסי, טיבן של טריוּת ונקיוּת אנושיות למד שם, בחפירות המקוללות. עוד בשעות הבוקר של 11 בנובמבר, יום שביתת־הנשק, המשיכו הפקודות להמשיך להרוג עד לשעה 11 לפני־הצהריים! בשעות־הבוקר המוקדמות כבר ידעו הכל בחפירות, שהקרבות נפסקים באחת־עשרה, אבל מוסדות הם מוסדות: שביתת־הנשק נכנסת לתוקפה באחת־עשרה בדיוק – ובינתיים הרוג והיהרג, לכל הרוחות!… אסור לשקר, אני אומר לך, סולסברי־חוחלצקי!… אנשים נפלו על ידי עד לשעה 11 בבוקר של אותו יום של הפסקת־האש – ואסור לשקר!… שעות אלה אחרונות ורצחניות ללא־שום־אמתלה־שבקדושה של מלחמה להשבית מלחמות הן שהוציאו את אקסי מן השקר, מן היכולת לרמות את עצמו – ואת זולתו לא־כל־שכן. ואם אותך רימיתי, סולסברי־חוחלצקי, בימים אלה אחרונים – בכוונה תחילה רימיתיך. רציתי לנסותך, לראות מי אתה באמת בעולם הרוח, העולה למעלה, לכל הרוחות. אותך הרי באמת חיבבתי. אפשר, מחבב גם עתה, לעזאזל, ואף־על־פי שלא עמדת בניסיון. אינך מבין? בוודאי לא. טרוד עדיין בסיפורים על אשה ונשים – ובלבד שלא תספר לעצמך סיפור־אמת משלך, ואפילו על אשה ונשים. לא מבין, לא מבין! חשוֹב, בן־אדם, חשוֹב. מתי התחלתי לקרוא לך: סולסברי־חוחלצקי? מתי ומדוע? אינך זוכר גם זאת משום בדייות הללו שלך על אחת ושתיים, שתיים ואחת, וכפל־כפליים לשם הידידות – שלי שלך, ושלך שלי, לעזאזל…

בוודאי זוכר אני, אקסי, אלא שעדיין איני מבין, מה ניסיון ניסיתני בכינוי־הבאי זה, שכיניתני: סולסברי־חוחלצקי. בוודאי אני זוכר. באיזה יישוב קטן סמוך לגלנז־פוֹלז המצאת לי שם זה, שמצחיק אותך מאוד משום־מה, למאז המצאת אותו ועד לפרץ שפרצת עלי זה עתה עם כניסתך אל החנות. אילולא דאגה זו שבי, שמא בדלת אחורית שבחנות אתה עשוי להתגנב ולחמוק אל השדות ולהתעלם מעיני, כדי להיפטר ממני, עשוי אני לחזור גם על הסיפור הזה, כאילו מפיך שמעתיו. ככל סיפוריך, שעדיין קשה לי להאמין, שאינם אלא שלי בלבד. אחת ושתיים, שתיים ואחת, כפי שאתה מלעיג עלי. אבל בדייות אין אלה. באמצע השיעור הרי מורה, שאינו אוהב עוד את אשתו, תופס מדי פעם גם מבט בוֹש־מתגרה בעיניה של תלמידה יפה ומשהו מתרסק חצי־שנייה בקצב פעימותיו של הלב, שאדם אינו נותן דעתו עליהן אלא בחצי־שנייה כזה, עד כדי סכנה שיאבּד את חוט־ההיגיון שבהסברה העניינית. אפילו אין זה דמיון בלבד, שסומק מווריד בצווארה החשוף של הנערה ואינו מספיק להגיע ללחייה – פניה הרי היא כובשת בספר שעל משען־הכסא שלה, מכל־מקום, וכבר היא מרימה אותם מתוך בגרות שלווה, כדי לשאול שאלה עניינית סתם. היא, הצעירה ממנו ארבע־חמש שנים, בוודאי עוזרת לו להתגבר על בלבול־דעתו – והוא אינו יודע להגניב במבט חטוף משהו מן התודה לה על שיתוף־הרגע המבלבל ועל עזרתה לו בטשטוש הרגע המשונה. צעירה הרבה ממנו ויודעת, כביכול, שלא יהיה נוח לו לשוב הערב הביתה, הואיל ואישתו ממתינה לו בכורסת־הפינה, המוארת קימעה, ופני הסנאית הפיקחית שלה – ניחוּתם אומרת: בוודאי אתה רוצה לספר לי מה שאירע לך בכיתה הערב, והוא יספר. בריכוך גוונים, כמובן, ועל דרך המהתלה הקלה. אבל יספר.

אין זו בדייה אקסי, ואתה היודע ועד. ממילא איני מבין, מדוע אתה רוצה להיפטר ממני, ואני חייב להבליג על רצוני להיכנס גם אני אל החנות, כדי לרדוף אחריך בשדות, שהתחמקת לשם בדלת האחורית בהסכמתו של החנווני בן־הכפר. אף הוא כשאר גויים ובני־כפר באמריקה חביב עליך מכל האינטליגנטים היהודים בניו־יורק, כאילו אף הוא נע־ונד בכוח כמוך, מניח ידו גם מן הרע שבעולם, משום שטוב אין בו בעולם, ויוצא עמך לגנוב תרנגולות לצלייה על המדורה בלילה מאיזה משק נידח שבדרך הפתוחה. הוא ולא אני, ואף־על־פי שאני היחידי מכל האינטליגנטים בניו־יורק שנתלווה אליך במנוסתו מניו־יורק. אל תכעס, אל תכעס אקסי. ייתכן, שצדקת: אני הנס ולא אתה. אני אני הנס מן הפחד, ואם גם אתה סיפרת לי סיפורים על נשים. אפשר משום כך אתה משתהה שם בחנות יותר מדי: להבינני בינה, כי גם מפני אינך עשוי להיות נס, בורח באין עיני רואות. מחר, אמרת, אתה לכאן ואני לכאן. בין כה וכה אל תעזבני, אקסי. עוד הלילה אשתדל להבין, על שום מה אתה מחשידני בשקר. עד צאתך מן החנות אשתדל להבין, מה ניסיון ניסיתני בכינויי זה בפיך – סולסברי־חוחלצקי. סוף־סוף גם אני עייף אחרי ימים טרופים כאלה במחיצתך המלגלגת־המקטרגת. עייף כל כך, שלבי עוד לא נקפני כראוי מפחד, שמא לא איוּם ריק השמעת. אל תעזבני. אשתדל להבין הכול. פירושו הנכון של כינויי בפיך, אפשר, גם הוא יתבהר לי. את הסברך הגלוי לו בוודאי שאני זוכר, אקסי: פרט מפרטיו לא שכחתי – זוכר אני הכול. גם בעייפותי. הכול – וללא נשים ואשה.

כן, באיזה כפר סמוך לגלנז־פוֹלז קנה לי את מעיל־הקצין – לסולסברי־חוחלצקי. שלושה ימים נעצרנו שם מחמת הגשמים. יום־יום היינו יוצאים אל מחוץ לכפר, עומדים באמצע הכביש ממש, עד לסכנה שנידרס על־ידי מכונית, שאינה מבחינה בנו בערפל הדחוס, ובלבד שיעלנו בעליה עליה ויסיענו עד ימת־ג’יאורג' – ואפילו עגלה רתומה לסוס מתפגר אינה עוברת. יום־יום היינו חוזרים אל המלון הקטן, שכספנו עוד הספיק לנו לשלם בו בעד לינת־לילה בעליית־גגו – ואקסי כדרכו אינו מקפיד על העיכוב. גם על אם הדרך, בחיק הכביש הרטוב, לא הקפיד כלל על השהייה הארוכה: זוקף את צווארון־מעילו השחוק כנגד רסיסי־הגשם המרושלים, היה יושב שם כשכובעו, המשובץ משולשים שחורים ולבנים, שמוט על פדחתו, וכולו שלווה רטובה. אלא שמתוך ישיבה כזאת פנה אלי פעם בהצעה שכל־עצמה החלטה פתאומית:

– אתה יודע? מעיל־גשם אתה צריך!… – וכמפליא בעצמו את החלטתו, הוא מעיין בה רגע וממשיך: – כאן, בכפר הזה גם כן ראיתי חנות לצורכי החונים באוהלים… שיירים ממחסני־הצבא בשנות המלחמה הארורה!… במקום שאין כלב יוצא ממאורתו זה כמה ימים של רפש דולף, אף כאן שיירים מן המלחמה: התכוננו השדים לעשר שנות־מלחמה ולא הספיקו לזהם את כל המלאי שלהם אף ביום אחד־עשר בנובמבר, רוצחים, ימח שמם!… אבל הכול בזול. מכירה כללית, ראיתי…

בוודאי אני זוכר הכול, אקסי. נזכרתי גם בפרט חשוב יותר: באותו מעמד גשום, נדמה לי, הגענו אל העיקר – אל כחולת־העינים, היקרה לשנינו, שנכנסה לכיתה באמצע החורף והעמידה את המורה שלה על המשובש, על המשפיל שבחייו בבית אשתו, שאינו אוהב אותה. שחרור נתרמז לו בה, בגבוהת־קומה זו, שמתחילה לא ראתה אותו אלא כמורה סתם, ואפילו אמרה לו לאחר־כך, שבשיעוריה הראשונים בכיתה כבר חשה בנעשה בו. פשטות כפרית היתה בה, נשיות רעננה־טבעית, כאילו רק גשם־אביב רוחץ את בשרה עם בוקר. אבל אקסי אינו מרוצה משתיקתנו באותו הרף־עין, כאילו באמת שכחתי מה שאמר זה עתה, והוא רוטן מתוך גסות־רוח מכוּונת:

– וכי אמך אני לעזאזל, שאהיה צריך לדאוג לך כשתצטנן?… – אלא שמיד הוא נראה מתפעל מרעיון חדש שחלף במוחו, והוא מעקם פיו בחיוך עליז: – אתה יודע? תלבש מעיל־גשם צבאי ואתה אריסטוקראט לכל דבר!… סגן בן־טובים, חי־חי־חי!… עשירים הללו, הבורחים מנשותיהם ומתרוצצים כאן כעכברים מטורפים במעבדה נסיונית ביהייביוריסטית, מיד רואים אותך אחד משלהם, אריסטוקראט בורח מנשותיו אף הוא, ואף־על־פי שמכונית אין לו לזה משלו, חי־חי־חי!… הן הדין, שיסיע אותו – נסיעת־מתנה עד קאליפורניה בוודאי. לו ולמשרתו. חי־חי־חי!…

[ז]

– ובכן, לאן בורחים, סולסברי־חוחלצקי?… – כבר עומד על ידי אקסי, מרחרח מדי פעם בשקית־המזונות שקנה, ללא שהרגשתי ביציאתו מן החנות, אלא שיותר משאני תמיה על עצמי משום כך, אני תמיה עליו, שאין אבק־לצון בדבריו, אף כשהוא ממשיך למקוטעין: – כל מקום שאתה בא אתה מוצא מישהו רוצה לברוח… מאשתו, על־פי רוב… כאילו בלא נשים העולם כולו גן־עדן, לכל הרוחות… גן־עדן לנשים, לכל הפחות… והן אינן רוצות לברוח מבעליהן, המרבים בשר וממעטים אהבה?…

הרבה דברים אני שומע כאן ואיני מספיק לרדת לסופו של אחד מהם: כובד־הראש שבקול הדברים מעמעם לי את תוכם. דאגת־פתאום זו לנשים מנין לו לאקסי? הד־מה יש כאן אף לאַן, לאַן ארנולד, שריח עשב טלול בשדה עולה ממנה החורף בכיתה זו, שהיא מתנכרת בה בין שאר התלמידות במין שלווה, שאינה הולמת את גילה: לעולם אין בה מן הגנדרנות המבודחת, המרתיתה אותן בסתר גלוי גם להן גם לו, כשהן רוצות לעורר אותו על מציאותן. יישרת־צעד, כמתרגלת עצמה לעיניו לתפקידה בעתיד הקרוב כמורה להתעמלות, היתה נכנסת מתונה ויוצאת מתונה באמירת־שלום קלה בלבד. שום הצנעה מגרה לא היתה בהתנהגותה: פשוט, אינו אלא מורה שלה בלבד – לא איכפת לה כלל, שאהבתו לה הולכת ומשחררת אותו מעול אשתו.

– מה אתה שותק?… – לוחש אקסי על אוזני: – אינך רואה? החנווני עומד מוכן להגיף את החנות ואנו מעכבים אותו… הוא עצמו אמר לי: חיכה לנו כל היום, ידע שנשוב ונצטרך למשהו… ובפרט שפדיון הרבה לא היה לו היום… יום של בטלה ארורה: כלב לא עבר בכפר… נלך ונאכל משהו… – והוא מעביר את המזונות ליד שמאל, מחבקני משום־מה בימין מתפנה שלו ומושכני אל מחוץ לאריחי־האור, המתקרבים אלינו עדיין מפתח החנות, המואר עדיין כל־כך, שאף את זקנו העבות של החנווני אפשר לראות.

רק לאחר שהחשכה בולעת אותנו לגמרי, נעשה דיבורו של אקסי רגשני שוב, כשהוא מתקיפני במעין קושיה ליצנית:

– לא התגעגעת עלי, סולסברי־חוחלצקי, כשהשתהיתי כל־כך בקניית לחם וגבינה? אבל אין דבר: בוודאי היית שקוע בהכנת השיעור בשבילי, לא?… מצאת, במה רימיתיך?… אבל לא זה חשוב… העיקר הוא החנווני המסכן: התלוצץ הרבה תחילה והגיע סוף־סוף אל הרגיל, אל אשתו שמדברת ומדברת, עד שנוח היה לו שלא לשוב הביתה כלל… הציע, שישלם לה ניקל נוסף ליום, אם תסתום פיה, כשהוא חוזר הביתה הרוג מיום של חוסר־פדיון… היה רוצה לברוח ממנה…

– ומה אמרת לו, אקסי?

– מה אמרתי?… אין בורחים, אמרתי!…

– אבל הנה אנחנו בורחים!… – נשמעים גם לי דברי כצעקה.

– אל תצעק!… – מסתננת לחישה שוטמת מפיו: – רצונך, שהשוטר הגידם יתפסנו, קודם שנגיע אל בית־הקברות?… אתה הבורח ולא אני… אתה המשקר ולא אני…

– אבל נשים אהבת גם אתה?… – אני שואל במורך־לב.

– טעות, סולסברי־חוחלצקי – הוא אומר בשקט, כמתפייס עמי: – טעות ואולי שתי טעויות. קודם־כול, לא כל אחד אוהב שתיים. ואפילו אוהב אדם מאה – לעולם הוא אוהב אחת לא־קיימת בדמותן הססגונית של מאה…

– אבל בין כה וכה אהבת!…

– אמרתי לך שלא?… גם אני שיקרתי… אהבתי, לא אהבתי, למי זה איכפת?…

– לי זה איכפת – נחנק קולי, ואקסי כאילו מזנק קדימה, מפסיע על ראשי ממש, כדי להיתלש ממני עולמית בחשכת־הלילה. אלא שמיד הוא נזכר, שנשארתי עומד בעיגול־האור שמסביב לעמוד הפנס מול בית־התפילה, והוא מנמיך קולו מבסמוך אלי, ספק חש פתאום ביחידותי הנזופה, ספק חושש מפני השוטר הגידם, האורב לנו: – בוא… אני רעב באמת… הנה בית־הקברות…

– אבל ענני על שאלתי…

– הלא כבר עניתיך – עדיין משדלני אקסי בהנמכת־הקול ומוליכני בידי על פני המדשאה הרכה של בית־התפילה אל שני הקרשים, שתלש מתוך אחורי־הגדר של בית־הקברות והוא חוזר ומעמידם במקומם עם יציאה משכימה מתוכו: – למי זה חשוב, אם אהבתי או לא?… למי זה חשוב מעולם פרט לעצמי?… אני, אתה, כולנו, בנו בעצמנו אנו מאוהבים… בנו בעצמנו, הנבזים, תמיד!… ועד שאנו מגלים אמת פשוטה זו, אני משקרים ומטנפים את העולם המטונף…

– והאשה האוהבת?… – אני חוזר כמעט אל עינויי געגועי על אן, שחיכתה לי עד שתיים לפנות בוקר בדשא בחורשה, שבה גדלה מילדותה בסביבות ניו־יורק, ונעלמה מעיני לאחר כך.

– אשה לא הייתי מעולם, סולסברי־חוחלצקי!… – שוטמת אותי שוב לחישתו הזהירה של אקסי: – בוא, ניכנס… אשה לא הייתי ואינני… אני רעב… אבל משער אני, שאשה אוהבת אין בכוחה כלל לגלות, שהיא משקרת באהבתה לזכר שלה: וכי היא צריכה לו? – רחמה צריך לו… הרחם אינו משקר, כפי הנראה… ואילו הוא, הזכר המטונף?… אילו הוא מגלה, כמה הוא מאוהב בעצמו תמיד, ולא באחת ושתיים אלה, היה פוסק מלשקר ואווירו המסריח של עולם־האדם הרוחני מתחיל להיטהר קצת… באמת, סולסברי־חוחלצקי, אני מתקשה לנשום במחיצתו של האדם הרוחני… שקריו לעצמו מטנפים עולם יפה כל־כך, כל כמה שאתה מנסה ללמד אדם שירגיל עצמו להתרחק מהם, סולסברי־חוחלצקי!… אילולא שקרים הללו המופלאים שבאהבה, אפשר היה האדם תופס גם את הנבזוּת הרצחנית שבתיקון־עולם שלו, במבולי־דמים אלה שבמהפכות, שאיסדורה דונקן חוגגת אותן בניתורי־קפיצותיה האולימפיות בקיוב, ובשביתות־נשק, ימח שמן, שמבשרות עוד מלחמות ועוד שביתות־נשק וחוזר חלילה, לכל הרוחות… לא, סולסברי־חוחלצקי… חשוֹב קצת, חשוֹב… דרכי לכאן, דרכך לכאן, אבל מה זה חשוּב?… העיקר, שילמד אדם לחשוב קצת ולא לרמות את עצמו, לפחות… אוּהּ! דיברתי יותר מדי ואיני יודע מעתה, אם אני רעב יותר או עייף יותר… ואתה?… שותק פתאום?…

שני דברים הייתי אומר לך, אקסי, אילו יש בי עוד כוח לדבר: עייף אני אולי יותר ממך ומעיין כל הערב בסתום שברמז שלך על רצונך לרמותני, כשכיניתני סולסברי־חוחלצקי. עייף אני כל־כך, שעדיין לא נקפני לבי כל־צורכו אף מול הסכנה, שאתעורר מחר בבוקר ואמצא עצמי בודד כאן בבית־הקברות. אין בי חיוּת קולחת זו שבך, שביום היא נראית ישנה שנת־מרמיטה ובלילה היא מתאשדת בחכמה שכּולה, שאיני יודע אם כדאי תמורתה להתייאש מן המצוקה, האוחזת את הלב כבצבת אף ברגע זה משום שאני כאן והיא, אַן, איני יודע, היכן היא. לא פעם סיפרנו בזה, אקסי, ומעולם לא ניסית להבין תענוג שבמצוקת־האהבה מה הוא, כשמורה יודע, שהוא משתכח מן הלב עם גמר השיעור והיא, היקרה־הקרובה כל כך, מסתלקת מתוך ברכת לילה־טוב מנומסת וחוזרת אל הבחור האהוב שלה, שהביאה לפני שלוש שעות אל בית־המדרש ועכשיו הוא מחכה לה לא הרחק מכאן – אצל אחד מן האריות, המפוסלים מזה ומזה למדרגות, העולות אל הספריה הציבורית־המרכזית. לא פעם סיפרנו, אקסי, בתענוג נוגה זה, בין שהבינות בין שהשלית עצמך כלא מבין. כן, אַן ארנולד בדרך הטבע חוזרת אל הבחור הצעיר שלה עם גמר השיעור, והמורה על־כורחו שיסתפק בהרגשה החדשה, שימיו ולילותיו מלאים ציפייה יפה לערבי יום שלישי ויום רביעי, שבהם היא נכנסת אל הכיתה וריח של עשב־אביב טלול נכנס עמה גם בחורף המשולג. בוודאי ביישנות עילגת, מין משב־זיקנה טופח על פניו של אדם, העומד על סף השלושים, מצדקת דינה המפוכח של אַן ארנולד עליו – הרי לעשרים לא הגיעה כי אם בליל־הפסח שעבר, כשנעלמה ממנו לאחר חצות בחורשה שבה גדלה מילדותה. אלא שלא דינה המפוכח ולא צידוק־דינה המבויש מספיקים לפגום באותה מתיקות שבמצוקה, כשהוא הוגה את שם משפחתה לאותיותיו, מבקש שתשמיע דעתה בשקלא־וטריא שבינו לבין הכיתה. מיס ארנולד! טבין ותקילין: צלילי־קולו כאילו צלולים יותר, כבדי־משמע יותר, משום מתיקות־המצוקה באותה שעה. עליו לכבוש את הפנים בדוכן־הקתידרה באותה שעה – היא שלווה בתשובתה כרגיל ושאר התלמידות עשויות לתפוס אותו במבוכתו, הן ולא היא, שאף מבוכתו אינה נוגעת לה.

– ואפשר, תאכל משהו? – שואל אקסי: – האוהבים אינם רעבים, מה?…

– אקסי – אני מהסס ומשיב בשאלה אף־על־פי־כן: – הרי גם אתה היית מורה בשיעורי־ערב לבוגרים?…

– מה אתה מעלה גירה שוב?… לא אוֹכל כלום ומעלה גירה!… עניינים חשובים מאלה עדיין אין לך?…

– אבל רק הפעם: לימדת בשיעורי־ערב לבוגרים?…

– כן, לכל הרוחות! אלף פעמים כבר סיפרתי לך גם זאת… אם כי בוגרים כמעט לא היו שם: רק בוגרות־דוגרות ואוהבות שקרים שבעולם־הרוח קודם לנישואין…

– והיו יפות ביניהן?

– אלא מה? לא היו?… – זועם עכשיו אקסי ומצטרד, מתוך שהוא נזכר, שעליו לדבר בלחש: – כמה פעמים אתה רוצה, שאחזור על אותם סיפורים מטומטמים שלך?… מיסטיקן וסולסברי־חוחלצקי ועניינים חשובים יותר אינם טורדים אותו מעולמו… טוב: אספר הכול עוד פעם בלילה אחרון זה שבדרכנו… היתה גם אחת יפה מאוד ואהבתי אותה, כפי שהיית אתה אומר… אך לא יכולתי להמשיך…

– מדוע?

– די!… – מצטווח אקסי רגע ופוסק מצווחתו מיד, כדי ללחוש על אוזני את שפך זעמו: – לא יכולתי, סוֹלסברי־חוחלצקי, ודי!… לא יכולתי לשקר כמוך… אני בחפירות למדתי את שיעורי… ואתה?… אתה גם על השאלה הגלויה ששאלתיך לפנות ערב לא ניסית לחשוב… אך די… אכול, אל תאכל; חשוב, אל תחשוב: לי לא איכפת…

חשבתי, אקסי. בשטות זו שלך, שבסולסברי־חוחלצקי, כבר נזכרתי לכל פרטיה. אבל מה עניינה של זו אצל הסיפור העיקרי, המתרוצץ בי הלוך ושוב כארג במטווה המסוכסך שבינינו? טוב, טוב. את המעיל הצבאי הלבשתני, אקסי, מיד לקנייתו, כשאתה פורף עלי ביד אמונה את כל כפתוריו הנוצצים, מהדק באבזם את החגורה סביב מותני, עד כדי להבליט את חזי, ופוסע פסיעה זהירה אחורנית להסתכל בי כחייט, בעצימת עין אחת ובהטיית הראש אל כתף־שמאל:

– לא רע… נסיך ממש!… סוֹלסברי חוחלצקי, חי־חי־חי…

אבל מה לקח טוב אתה נותן לי בכך, איני יכול להשיג, אקסי, ואם גם אני זוכר את דברי־ההסבר שלך כלשונם ולעיקומיהם:

– סגן סוֹלסברי־חוחלצקי, חי־חי־חי… ללא שרטת יצא מכל הקרבות… האֵם אנגליה, כמובן, נצר ממשפחת סוֹלסברי… הקשיבו רגע לחיתוך־דיבורו: לא ברונכס הקייקית⁴ ולא בוסטון, הרחוקה מיהודים… הווה אומר: בריטי, לכל הרוחות!… ואשר לחוחלצקי, חי־חי־חי, ברור: שם האב למשפחתו!… במי תבחר אצילה בריטית מטורפת, אם לא באיזה רוסי־פולני, פליט רוסיה הצארית?…

[ח]

– מתקדמים קצת, מה?… – נשמע אקסי מפהק פיהוק מעושה קצת באריכותו.

– מי מתקדם?…

– שנינו – הוא אומר, שעוּן על מרפקו עם מסד הכותל הלבן של בית־התפילה: – שנינו… אני לכאן ואתה לכאן, אב למתקדמים…

עדיין אתה חד חידות לי, אקסי: אינך גננת שלי, אתה אומר בתשובה מפוהקת על רצוני לשמוע מפיך, מה סוף־סוף הקשר שבין ליצנותך באותה תרמית־שטות שלך כלפי איזה סולסברי־חוחלצקי מדומה שבי לבין העיקר, זה סיפור־האהבה שלנו. כן, גם שלך. הרי אף ברגע זה, שאתה מדבר ברצינות, כמעט כעסת עלי, משום שכמעט הודית, שאהבה אותנו. בוודאי את המתים אין להעיר, כמעט התחלת לצעוק עלי זה עתה, אבל כעסך הוא עצמו מעיד, שהאהבה לא מתה עדיין, לא שלנו ולא שלה. מועקה שבאהבה ללא־גמול לאחת תמירה וכחולת־עינים, שלפתע־פתאום אתה מוצא אותה בשילה וחכמה ממך לכל דבר למרות גילה, לעולם אינה משמרת את האפתעה שבגמול־האהבה המתבשר ולא את הייסורים שבאותו גמול, כשהאהובה נעלמת עדי־עד אחרי חצות בחורשה שבה גדלה. בעניינים אלה היית צריך לספר עמי, אקסי, ואפילו לא ידעת זאת מפי. תחילה היתה המועקה, ששכרה האחד העוז החדש בפני אשתו: מעתה באמת אינו נאמן לאשתו, מעתה יש לו להעלים מעיניה משהו יקר עד לכאב. תענוג היה באותו חיזוק, שמחזקת אותו מיס אַרנולד בפני אשתו, ואם גם שלא על דעתה של מיס אַרנולד. הפעם היא, אשתו, העלובה – היא הנפגעת. ללא שום נוקמנות היה טוב לצוד נצנוצי־פחד בעיניה, כשהיא מסתכלת בו לפעמים בגניבה מן הצד, כשהוא רכון על חיבורי תלמידיו ועושה עצמו כלא מבחין במבטיה מגנבי־הפחד. ללא שום נוקמנות וללא הרהורי־תשובה עם זאת. שכן סוף־סוף היא המנוצחת. היא הטעונה רחמים. עד כדי צורך מוזר להראות לה סימני־חיבה, שמטעימים את תוספת־העוז בפניה. פת־שחרית, למשל, שהתחיל להתקין לה במפתיע, עד שאינה מספיקה לטשטש בעיניה את התהייה, המבעתת אותן רגע קל, כשהוא מפנק אותה פינוק זה בבוקר בבוקר, מגיש לה על הטס את המיץ ואת הקפה במיטתה. לא נוקמנות ולא הרהורי־תשובה. היא שטעונה רחמים, עכשיו שנשתחרר מעול סלחנותה הנוחה, עכשיו שהוא אוהב אשה בפעם הראשונה בחייו.

In the Land of Italy –

There my sweetheart waits for me

– מתחיל אקסי מפזם מתוך מיתוח זרועותיו ומתפרקד על הדשא.

– שמא נסתלק לשם, אקסי? – אני מנסה להחליף כוח כדי רגע של קלות־דעת מדומה.

– לאן, לאיטליה? – מתבדח גם הוא כמתוך ביטחון, שבדיחות־הדעת שלי יש בה ממש: – אמרתי לך, שמתקדמים, לא? אבל גם לשם תלך בעצמך. אני כבר הפלגתי על פני ימים, כדי לטעום טעם זוהמה באירופה…

– אבל מה עניין זוהמה לאהובה באיטליה, אקסי?

– אתה מתחיל להבין, ילד, ואינך רוצה להבין… תבין פעם בלעדי… מגלה אדם את השקר שבאדם והוא מגלה גם את השקר שבו עצמו… בכל כולו, על אהבתו כולה, לכל הרוחות!…

– כנגד מה עכשיו, אקסי?

– כנגד הכול, לעזאזל!… כנגד מה שאמרת וכנגד מה שלא אמרת… פחדים שהם רחמים ורחמים שהם פחדים, לכל הרוחות! והכול שקרים שבאהבה… שבאהבת עצמך, פחדן מנוול שבאדם…

– פרויד אחד – הייתי רוצה לחדש עוד רגע מדומה של קלות־הדעת ואיני מספיק. משהו מן האמת הרי יש גם בדברים אלה שלו האחרונים. תערובת משונה זו: פחדים שהם רחמים ורחמים שהם פחדים. הרי בא האביב ומתחילים טיולי־יחיד בחורשות, המרוחקות מן הכרך, ושורשי־העצים שמתגלים מתחת לשכבות־הקרח הסדוקות אף הם כאילו מהססים בנכונותם ובאי־נכונותם להתמלא חיוּת משחירה שוב. בוודאי יודע אדם בטיוליו, מה פירוש אהבה ראשונה בחיים. בוודאי יודעת גם מיס אַרנולד, מה פירוש אהבה ראשונה, כשהיא מטיילת עכשיו אף היא – יחידה אולי ולא עם הבחור, המביא אותה אל שיעורי־הערב ומלווה אותה הביתה עם גמר הלימודים – באיזו חורשה מרוחקת מן היישוב. אבל עגמומיות רחומה הרי יש גם בשורשי־העצים הללו, המתגמשים ומטפיחים בסדקים שבשכבות־הקרח. אהבה ראשונה בחייו של אדם, תוספת עוז בפני אשתו מתוך כך, מתוך אביב ראשון, כביכול, בחייו של בן־שלושים – ורחמים כלפי אשתו אף־על־פי־כן. רחמים – ולא פחדים, אקסי. אילו אַן אַרנולד כאן עמו בחורשה, שהאופק אינו נראה בה ואפילו צמרירי־עננים לילכיים שבשמים כאילו אינם אלא אחיזת־עיניים, מתעתעים בלבד בין זרדי־בוקיצות עקוצי־פקעים, אילו היא עמו – אפשר, אף הרחמים היו מסתלקים.

– יודע אתה? – נוגע אקסי במרפקי לפתע: – הבה נחלוק אותן: אשה לשנינו ואהובה רק לך…

– ואז? – אני משתדל להסתיר את חרדתי.

– ייקל לך, סולסברי־חוחלצקי… תספר פעם אחת עליה, על האהובה בלבד, וייקל לך… תראה… שקרים הללו שברגשות מפולגים… לא לכאן ולא לכאן… עד מתי אדם בורח ועומד במקומו, סולסברי־חוחלצקי?… חמר־גמל: רץ ועומד במקומו, לכל הרוחות, כגון חזירים מפוטמים הללו שבמלון האכסכלוסיבי… בין כה וכה אינך נותן להירדם בין המתים כאן… ספר, אם כן… אבל רק סיפור־אמת ועל האהובה בלבד, קודם שאני מחזיר אותך מחר אל ימת־גיאורג ומטרוניות חולמות על וסת דאשתקד זוללות אותם בעיניהן, לכל הרוחות, באולם הקונצרטים הקאמריים שם במצודת־הנרי שלהן ושל הטומטומים שלהן, שונאי־יהודים ארורים…

בוודאי אקסי פוחח הוא ופרות שמנות ולא־חולבות אינן יכולות להבין, כיצד קצין של צבא הוד־מלכותו, כנראה, בוחר לו לשמש אחד קרוע־בלוי שכזה. וכי יכולות הן לדעת, שאת הקצונה קיבל סולסברי־חוחלצקי מידי שמשו? וכי יכולות הן לדעת מה שסולסברי־חוחלצקי מידי שמשו? וכי יכולות הן לדעת מה שסולסברי־חוחלצקי עצמו אינו יודע בעניין? לא מרשעות מודעת או לא־מודעת, כפי שחושב סולסברי־חוחלצקי, עשאהו אקסי לקצין. אף לא לשם תכלית, כפי שציפה גם הוא, אקסי, מתחילה. בוודאי שנהנה גם מן המבדח שבמצב, כל פעם שנעצרת איזו מכונית, המבחינה במעיל־הקצין של אחד משנינו, ואקסי רואה חובה לעצמו להציגני לפני בעליה כקצין פלוני, עם שהוא דוחקני פנימה והוא מבקש רשות לשבת על יד הנהג כמשרת לכל דבר, כפי שהוא אומר מפורש לגוי זה, שסקרנותו אינה מתעוררת כלל לגבי שם נכבד וזר שבפי ליצן ממורטט שכמותו. בוודאי שאותה שעה אקסי סובל: מתגנב להציץ בי באלכסון מאחוריו ובחצי־פניו, הזקוקים לגילוח זה שבוע, הוא מבקש, שאשתתף בצערו על שמיטיבנו הגוי ערל־הלב לא נישטה אחריו, המשטה בו ובי. ייתכן, שאף אחד מיסטיקן ופחדן ושקוע תמיד בחשבון־נפש מזוייף תפס, שלמעשה אקסי משטה לא בי בלבד, אלא אף בעצמו בהומור זה שבכינויי. אלא שאף מתוך כך תפס אקסי את המשוקר שבמיסטיקן ואוהב שאינו רוצה להבין, שהעולם האלוהי שלו בדייה אחת היא שבאהבה עצמית, וכל אֵבל אהבתו הראשונה, הראשונה בגיל־שלושים, לכל הרוחות, אינו אלא מנוסה מן האמת, לכל הרוחות!…

אהבה טהורה ואידיאלים טהורים!… וכי ניסה סוֹלסבּרי־חוֹחלצקי לעמוד כלל ועיקר על המגונה שבהשתתפותו במשחק, שהמציא אקסי לא לשם תכסיס לקבלת־היסע אחת לשמיטה, לכל הרוחות, אלא כדי לחשוף לו, לסולסברי־חוחלצקי, כמה הכול זיוף משפיל… יהודי גיאה ומוכן לקבל שם של ממזר גוי בשעת הצורך!… מיסטיקן ואוהב אהבה ראשונה בחייו ולא מקפיד כלל על התרמית הנבזה, שמרמה אותו אקסי, אף כשהוא חותם כך את שמותינו בפינקס של איזו אכסניה אכולת־פשפשים, שבה אנוּ מתירים לעצמנו, כל עוד בכיסנו חצי־דולר ליום, להתחמם קצת מגשם שבדרכים ארורות־האלוהים, לייבש קצת על גבי החבל שבחדר את תחתונינו הרטובים… סולסברי־חוחלצקי ומשרתו, ימח שמו!… בוודאי את הגוי האכסנאי אין הוא מרמה ולא איכפת לו!… זה האכסנאי, חושד בו, ששיכור הוא – יחשוד לו, לעזאזל!… אבל סולסברי־חוחלצקי!… אדם נאה הוא, כפי הנראה, ולו הוא מוסר את המפתח לחדרנו, כשהוא מעיר בבת־צחוק שבעיניים: – בבוקר אתם בוודאי חוזרים ברכבת – כלומר: נוסעים אנו קלי־מטען עד כדי חשש, אף צקלון צבאי אין עמנו… ואדם נאה זה, סולסברי־חוחלצקי, אינו מקפיד, שעיקר החשש מכוון אל אקסי… ומדוע יקפיד?… חולה־אהבה מבועת הוא ואינו עשוי לשים לב לפגיעה בחבר־לדרך, שכבר שמע את סיפוריו כולם המשוקרים עד לזרא… עד לזרא!… שכן את הסיפור האחד אין סוֹלסבּרי חוחלצקי נועז לספר… אפילו לעצמו… ממילא טוב, שהגיעו למה שהגיעו: מחר זה לכאן, וזה לכאן…

כמובן, עד ימת־גיאורג ילווה אותו… יראה את סולסברי־חוחלצקי שוב בגדולתו: שקוע בהקשבה עצומת־עיניים לרביעייה של בטהובן, מן המאוחרות, כמובן, מן הרוחניות־הרוחניות עד לאין תפיסה, ושומן־שדיהן של מטרוניות שבמצודת־הנרי מתמוגג למראהו במחוכיהן… לא משום כך מדבר עכשיו אקסי לפתע־פתאום, כפונה אל קהל המתים כאן ואפילו מפני השוטר הגידם אינו חושש… לא משום כך… וכי לא יהודי הוא גם אקסי?… ויש לך יהודי בניו־יורק, שאינו אוהב מוסיקה?… הרי בה, במוסיקה, אין מלים – וכל השקרים שבאדם מוּבלעים בה כאמת, מפני שאין האדם שומע בה אלא את האמת המזוייפת שלו, זו שהוא מפחד להלבישה במלים אלה, לכל הרוחות, העשויות להשמיע משהו ממשי… אלא שאם אקסי אינו מחסר קונצרט סימפוני בנדודיו על פני ארצות־הברית – לא לשם שקר שבשכחת־עצמו הוא מתגנב לשמוע אותו… אף לא לשם שיחות־הבל יהודיות אחרי הקונצרט על ההבדלים שבניצוחו של מנגלברג, המפליא לעשות גם בלהק של כלי־הנחושת שלו עד שהם נשמעים כאבובים שמימיים, לכל הרוחות, לבין פייר מונטייה, השוכח את הפאטריוטיזם הצרפתי שלו ואינו מחריש את האוזניים בנגינת חיבוריו הרעשניים של בן ארצו – מה שמו, לכל הרוחות?… זה שלא היה די לו להתחרות בוואגנר… זה שביקש תזמורת כפולת־שמונה לביצוע הסימפוניה שלו… אבל זה לא חשוב… העיקר הוא, שאקסי גם הוא יודע, מה עושה מונטייה בתשיעית של ביטהובן – כאילו הוא כתבה והוא לאין זולתו יודע ומנגן את כל יגוניה ולבטיה – עד לפרק הרביעי, לכל הרוחות, עד לאותו הימנון של בית־מרזח גרמני ונודף ריח של בירה סרוחה, לכל הרוחות… אחוות־האדם – גם היום, גם אחרי הטבח, שלימד את אקסי שלא לשקר, ביום שביתת־הנשק בפרט…

אלא ששוב אין זה העיקר… באמת, אילולא סוֹלסבּרי־חוֹחלצקי, היה כבר נוחר מזמן… ואת העיקר עדיין סולסברי־חוחלצקי מפחד לספר… אפילו עכשיו כאילו העיקר בשבילו בוודאי זכרון הקונצרט היחידי, ששמע בניצוחו של מונטייה בניו־יורק… דווקא אז כבר לא היה אקסי בכרך… כבר ברח לקאנאדה ונתגייס – שנתיים לאחר שהתחיל הטבח ואינטליגנטים ומהפכנים יהודים שבניו־יורק נוח להם יותר במכללת־העיר מאשר בחפירות… כן, כן… סולסברי־חוחלצקי עוד נער מבסיר היה: נקישות־הגורל שבפתיחת החמישית בניצוחו של מונטייה היו פעימות־לבו של בן שבע־עשרה, המפחד מפני קריאת־הגבר שבו, אף כשהוא מציץ בשיקסל מעין סדרנית זו דקת־הבשר, שהראתו לו, לסולסברי־חוחלצקי, את מקומו בשורה העליונה שבאולם המאולתר… כן, את כל סיפוריו המשמימים של סולסברי־חוחלצקי הוא יודע עד לזרא… אולם מאולתר היה זה: אולם־קארנגי סגור בקיץ והאיצטדיון של מכללת־העיר עוד לא נפתח, וסולסברי־חוחלצקי מדבר עד היום על השיקסל דקת־הצמות ודלת־השוקיים, כמפחד מפני כל בת שלוש־עשרה ומעלה, כמחלל אותה אף במגע שבהרהור, לכל הרוחות… שקרים הללו למה?… מילא, מוסיקה הוא אוהב באמת – ועד מחר הוא שובה באולם הקונצרטים הקאמריים שבמלון האכסכלוסיבי שבימת־גיאורג לבה של כל מטרונית משועממת שבמלון: כולן הרי חשות אי־איך, שהוא מפחד מפניהן, ואימהותן מתמוגגת בסתר חמוקיהן תפוחי־העורקים… כאילו לא את עובּרו בלבד רוצה אשה ללדת, אלא אותו עצמו אף הוא…

אך הפעם צריך שיהיה ברור: אל אולם־הקונצרטים שבמלון יכניס הפעם את סולסברי־חוחלצקי, לא משום שאינטליגנט ומיסטיקן יהודי כדאי שיגונב לתוכו פעם ויתפקעו מזעם טומטומים גויים, המחפשים להם מקלט במקום שרגל יהודית אסורה, ואפילו שם המקום, מצודת־הנרי הוא על שם מלחמת השחרור האמריקנית, כל הרוחות… כאילו סתם יהודי פולני כאותו חיים סלומון לא תרם תרומה כלשהי לג’אורג' ואשינגטון בנצחונו… כאילו סתם ‘קייק’ הוא גם הוא, חיים סלומון זה, שאילולא כספיו לא היה נעמד מלון אכסקלוסיבי על שם מלחמת־השיחרור האמריקנית, כגון מצודת־הנרי, שעכשיו אסור ליהודי לשמוע בו קונצרט קאמרי, אלא אם כן הוא מתגנב לתוכו בדלת האחורית, לכל הרוחות… איכפת לו לאקסי עשירותם של טומטומים הללו?… איכפת לו אפילו שנאתם ל’אולרייטניקים' יהודים, הדוחקים עצמם לכל מקום שאינם רצויים לגויים… כאוסקר שטראוס היהודי, לכל הרוחות, שבמיליונים שלו העקשניים שבר את האיסור המטונף באיזה מלון אכסכלוסיבי באטלנטיק־סיטי או בפלורידה… וכי במה שונה סולסברי־חוחלצקי ממנו, מיאהודי מזדייף ונדחק למקום שאין רוצים בו, כגון אוסקר שטראוס?…

כמובן, כמובן… לא סולסברי־חוחלצקי הוא שדחק עצמו לבין אותן מטרוניות, שחזה־התנופה שלהן מזוייף אף הוא… אקסי הוא שדחקו לביניהן: יאכלוהו בעיניהן אלמנוֹת־חיוּת אלה, יבזו בגלוי את בעליהן הארורים, שקרחת־קדקדם צומחת מתוך יבושת מוחם המפורר… אבל למי היה נוח הדבר, סוֹלסברי־חוֹחלצקי?… לשקר לעצמו לא יחדל סולסברי־חוחלצקי גם מחר, כשהוא עוצם עיניו שוב מתוך האזנה לווידוי עמוק־מכל־עמוק באָריה של באך… אלא שאף זה וידוי ללא מלים הוא ונוח לשקוע בו ובלבד שלא יספר אדם סיפור־אמת אחד ועיקר לעצמו: רק לעצמו לא…

[ט]

– השעה מאוחרת, אקסי, ומוטב שתישן, – אני אומר מתוך דיעה צלולה: – את הכול סיפרתי לך ואתה בשלך.

– אבל את האמת עדיין לא סיפרת: מדוע ברחת ממנה? לא מן האשה, לכל הרוחות!… כי אם מזאת, מן האהובה…

– לא ברחתי ממנה, אקסי… – אני מתחיל ואיני יכול להמשיך: הלא הכול כבר סיפרתי לו. לא הבינותי, איך קרה הדבר בשעתו ואיני מבין עדיין. כן, מיס אַרנולד השתנתה: היסוסי־האביב הניו־יורקיים הופיעו, גם בהנהגתה כלפי. התחילה נכנסת⁵ לכיתה, כשהחדר עוד ריק, והיא מיטיבה את העטיפה האדומה שעל גבי שמלתה הכחולה מתוך הצצה בי בעינים אומרות נאמנות וקולה רווה יותר בברכת־שלום מבויישת ובודקנית קצת.

– מדוע, אקסי, אין אנו נותנים להן להצילנו? – אני נבוך בשאלתי.

– משום שהפחדנים אינם נועזים לאהוב… – נבוך גם אקסי רגע ומרים ראשו למעלה כאילו זה עתה נגלה לו הכוכב הלבן, הקופא במקומו מעבר למרזב־הגג.

– אבל אהבנו, באמת אהבנו…

– אהבנו, אהבנו – מסלק אקסי עיניו מן הכוכב: – אבל מה עשית באהבתך?… ברחת ממנה!… שמע, מוטב שנישן קצת: השעה מאוחרת ולא הלילה ולא בעוד שנה תתחזק כדי לספר מה באמת קרה לך… לך ולא לי… אמרתי לך: אשה לא־אהובה נחלוק בינינו… היא שלימדתני להכיר גם בשקר שבאהבת אשה… אינך רואה? עזבתי את האשה ושוב איני יודע, אהבה מה היא… אבל אתה?… אפשר לעת זיקנה תגיע גם לסיפור־אמת משלך…

– טוב, אקסי, אספר…

– שוב: היה היה?…

כן, היה היה. אַן אַרנולד, נתגלה לו לאדם, התחילה לאהוב אותו כבר בשבועות הראשונים ללימודיה בכיתה, אלא שהעלימה זאת ממנו, כאילו תינוקת שכמותה כבר מכירה, כמה רחמיו על אשתו אף הם משעבדים אותו, עכשיו שאינו מפחד מפניה. בוגרת ממנו בחכמתה: כאילו ידעה אַן אַרנולד שיש להניח לו, כל עוד הוא מסתפק כנער בן ארבע־עשרה בקורי־משי אלה, שאורגים לו כמצודה רחמיו על אשתו, והוא אינו יודע – הוא מדמה שאין אלה כי אם חלומות־אהבתו הנכאבים, הראשונים בחייו גם בכאבם. הרי כל מה שהתחילה אַן אַרנולד להתקרב אליו, כאילו נתרבה כוח־רחמיו על אשתו ונכונותו להבחין בסימני התקרבותה של אַן מתמעטת. כמובן, בבית לא ישב כמעט. בימי־ניסן ראשונים אלה מטייל בחוצות־הכרך, הפליא תשוקת־חיים⁶ זו שבפקעים צבים גם באילנות כחושים שבשולי־המדרכות, ולפנות ערב היה מתחבא מאחורי אילן שכזה, גדוש אנקורים מצייצים־עם־לילה בגינת הספרייה הציבורית. בוודאי היה אורב לאַן אַרנולד, לה ולבחור שלה, כאילו להוכיח לעצמו, שאינו אלא משלה את עצמו, כשהוא תופס מדי פעם, שמערב לערב היא מבליגה יותר על ביישנותה גם בפני חברותיה לכיתה.

– עדיין לא נרדמת? – מרחיש אקסי כמתוך שינה: – העלאת־גירה שוב!… כן, מתקדמים קצת… אבל לא די: ידענו, ידענו כל אלה עד להירדם בחצי־היום… קצר קצת… ללא פיוט… ללא עלים זעירים־לבנבנים, שירקותם מאפילה יותר, לכל הרוחות, משיצא חצי־ניסן…

קיצור, עובדות, מבקש אקסי. ומה יועילו אלה? משיעור אל שיעור נועזת מיס ארנולד יותר אף בפני חברותיה לכיתה: נשארת יחידה עמו לאחר השיעור, כדי להמשיך בקבלת תשובה ברורה על שאלה, ששאלה באמצע השיעור ונסכמה עמו, שלא כדאי לבטל זמנה של הכיתה כולה בהרחבת הדיבור בה וברצון תישאר דקות מועטות לשם כך, אם לא איכפת לו. רומזת היא גם על האמת המרה שבחייו: – אשתך, היא אומרת, בוודאי לא תסלח לתלמידה קשת־תפיסה, שהיא מעכבת את המורה שעה ארוכה כל כך – ומחייכת לשמש, המציץ בדלת כתוהה על השניים, שאינם נותנים לו לסגור את הבניין. כמה קרובה היא, כשהוא עדיין יושב בקתידרה, והיא מעבירה אצבע ארוכה על גבי שורה שבספר, הפתוח בין שניהם, ומקרבת קיבורת־ידה אליו מתחת לעטיפה האדומה שעל גבי שמלתה הכחולה…

– מי מהן אין לה שמלה כחולה, לעזאזל? וכי זה העיקר? אפילו אל המכתב עוד לא הגעת!…

– איזה מכתב?… – אני נבהל.

– גם אני אינני יודע, – קם אקסי על רגליו ומציע את מעיל־הקצין תחתינו: – איזה מכתב?… תמיד אתה מגיע עד כאן ומפסיק.

משונה. בטוח אני, שסיפרתי לו על המכתב. דומה: לא נתעכבתי מעולם לספר בו. בפרוס חופשת־הפסח חדלה מיס אַרנולד לבקר בשיעורים והוא לא נועז גם לכתוב לה ולשאול לשלומה. היא שכתבה לו. בפשטות נהירה, נהירה ככתב־ידה המדוייק, הסבירה לו, שהפסיקה את לימודיה, משום שהיא רוצה להיות עמו מחוץ לכותלי המוסד – להרחיק את עצמה ואותו מן המבוכה שבשניהם בכיתה. הנה מספר הטלפון שלה – אפילו לכתוב לה איננו צריך. רק יטלפן בשעה כך וכך – ויתחילו להתראות ביחידות אי־שם. תודה, אקסי!

– תודה על מה? – תמיה אקסי.

לא לעג ולא סקרנות בתמיהתו. אבל מדוע אינו יכול להבין מאליו, כמה מענה ריח עורה של האהובה, אף כשהוא עולה מתוך סיפור על פגישות עמה בסתר, כשהיא מלמדת אדם לאהוב, כשהיא מאמצת אותו לחלוק עמה בלא מורך גם את אהבת עורה החלק, הבּשים? אילו אדם מעז, הוא מאריך בסיפור זה דווקא על ראשית חינוכו באהבת־אמת, שׂכוּרה וגלויית־עינים, שהטעימתו לראשונה בחייו נפש זרוחה זו, אַן אַרנולד, ואפילו בפינה שבמסעדה נידחת או באפלת המונית, שבה הוא מלווה אותה אל ביתה שבחורשה, המרוחקת מן הכרך. והכול ללא תביעות. הכול כמובן מאליו.

– ואחר־כך? – שואל אקסי והופך גבו אלי מתוך שכיבה, כמשתדל להקל עלי את גמר הסיפור.

לא, אקסי, לא. גמר־הסיפור מבייש. עד אימה. תבין – תבין, ואם לא – המציאהו משלך. ליל־הסדר! אַן הלא הכינה אותי לקראתו במשך שבועיים. הכנות לקראת חג־כלולותינו, כפי שהיתה אומרת בערמומית שבתינוקת ושיניה מבהיקות בחיוך מתכוון לבחון אותי, כביכול, אם אני יורד לסוף כוונתה. זאת איני יכול לספר. תעזבני או לא תעזבני מחר איני יכול, אקסי. חולשה מבישה זו שבאדם, שרחמיו על אשתו משעבדים אותו אף במין לילה כזה. ליל־הסדר האיום בבית הוריה של אשתו השנואה עליו כל כך באותו הלילה. ליל־הולדתה העשרים ושניים היה זה לאַן, שיעדה אותו בתמימות נרגשת־מפוכחת להיות גם ליל־כלולותינו, בלשונה. באותה חורשה שלה, שבה גדלה מילדותה תמירה ויישרת־צעד. וכאילו מדעת, כדי שלא יגיע אל אַן בעוד זמן, התחכמה לו האשה באותו סדר, שערכה לו בבית־הוריה. והוא לא נתמרד בה. בחצות היה צריך לבוא אל אַן בחורשה הרומאנטית שלה, כפי שהיא עצמה מכנה לה במין לגלוג תמים־רציני, כל־אימת שהיא חוזרת עמו על הכנותיהם לטקס־הכלולות שלהם, הפרטי לחלוטין, בלשונה. והוא לא בא. עד שתיים, עד שלוש אולי חיכתה לו בחורשה, ואותה בושה של ליל־הסדר בבית הוריה של אשתו הולכת ונמשכת. כמה שנא את אשתו, כמה שנא אותה באותו הלילה!

– ואת עצמך אהבת באותו הלילה? – מפהק אקסי, כשגבו עדיין מופנה אלי. וכיוון שהוא מרגיש בגבי, שכאילו הרעדתי, הוא מתפרקד, מתמתח בכל גופו ופושט זרועותיו כאומר לחבקני.

– אַן הרי חיכתה. חיכתה ונעלמה: זה שלושה חודשים…

– ואתה חיפשת אותה?… כתבת מכתב? טלפנת?… – ואף לתשובה אינו מחכה, שכן הוא שומט בשתיקה מתחתינו את מעיל־הקצין, כדי לכסות את רובי ככולי, ואינו מוסיף אלא לאחר שהוא מקופל בסמוך לי: – אין דבר, סוֹלסבּרי־חוֹחלצקי, תגדל ואולי תמצא אותה…

– ומחר, אקסי?…

– מחר נראה…

[א]

כשנכנס לוסקין אל חדר עבודתו, מצא את מקורמיק עומד, כדרכו בבית זה ובחדר־העבודה הזה, בפני מסכת מן הש“ס הפתוחה לפניו על גבי הכוננית שליד ארון־הספרים עם החלון הגדול הנשקף על פני הגן, וכולו מרוכז בעיון, עד שאינו שומע את בעל־הבית פותח את הדלת ונכנס. ניגש לוסקין אל מקום עמדו על ראשי־אצבעותיו, מעשה־קונדס, העולה על דעתו כל אימת שהוא רואה את מקורמיק עומד כך מהורהר ומבולבל בחדר עבודתו, להוט תמיד להציץ בספרים הנוראים האלה, בלשונו של הגוי, ועמד על ידו שעה קלה, מבלי שירגיש מקורמיק בכך, מעיין אתו יחד במסכת נזיר, דף מ”ז, ומחקה¹ את תנועותיו, שהן עצמן מעין חיקוי שלא־מדעת לתנועותיו של יהודי בשעת תלמודו, מנסה לנענע את גופו הגדול מטבורו ולמעלה וכל הגוף הגדול כולו נע, כמין בניין גדול המט לנפול², שולח ידו אל פאת ראשו, כמבקש פאה יהודית מעל לאוזנו לשם סלסול אגב עיון מעמיק, אינו מוצאה ומטיח ידו באוויר בתנועת־חרון, שעוד מעט היא גוררת אַלה וקללה באלוהים ובמשיחו. עמד לוסקין אצל הגוי, עלה על דעתו שכך ממש עמד לפני שעות אחדות אצל אדם אחר בעל גוף אף הוא, איש מידות אף הוא, ותמה תחילה מתוך הבושה ואחר־כך מתוך בדיחות־הדעת, שבהעלם אחד הוא מעלה על דעתו אדם חשוב כפרופסור פולנר, רב ומורה־הוראה בישראל, רב לדור ומורה לדורות רבים, וגוי גמור, שיכור ומאוס בתועבת הפוליטיקניות הניו־יורקית כגוי זה, המתקשה בסוגיה קשה בנזיר, דף מ“ז. מתוך בדיחות־הדעת ביקש מחילה במחשבתו מאת הפרופסור פולר שבמקרה אף הוא רב צעיר באמריקה, והרבנים הצעירים באמריקה, להבדיל אלף הבדלות, אין הבנתם בנזיר רבה משל מקורמיק, נעץ אגודלו תחת לסתו השמאלית, ונתן קולו על מקורמיק, כאומר להפתיעו ולהבעיתו: – מה לא נהיר לך כאן, גוי גדול שכמותך? רש”י או תוספות, הא?

– מהרש“א – לא נפתע מקורמיק והוסיף לנענע את גופו הגדול מטבורו ומעלה, כאילו כל הזמן, עד שלא נכנס לוסקין, לא עסק במה שעסק אלא דרך ליצנות בלבד: – הכול נהיר לי בסינית זו שלכם, חוץ ממהרש”א – ומבטא מהרש"א מתרחב ומשתרבב בפיו עוד יותר בכוונת מתכוון לשבש את השם ולהפכו למשהו דומה בצלצולו למהרדזשא, כלומר: נסיך הודי, אותה תמונה נפלאה, שממנה מקורמיק יונק את כל השגותיו ברומאנטיקה, למיום שראה את רודולף ואלנטינוֹ משחק בה ועד היום.

– מהרדזשה? – מחקה אותו עכשיו לוסקין וחוזר ומחקה ומתחיל מתרגש כדרכו אפילו מתוך הליצנות: – מהרדזשה? אינך יודע כבר לבטא את השם מהרש“א? צלם אלוהים סר מעל פניך? גירסא דינקותא שכחת, ובלבד שתעמיד פנים, כאילו כל החידות הישראליות שוב אינן מעניינות אותך? אסור לגלות ללוסקין, שעדיין אותיות מחכימות אלו מגרות את חכך לא פחות מיין נסך! אסור לגלות ללוסקין, מה שהיה גלוי וידוע לכל בר־בי־רב יהודי ברחוב קלינטון, שפרדי מקורמיק אינו רוצה ללמוד בבית־הספר של אבא מקברייד והוא מתאווה להיכנס דווקא אל ישיבת רבנו יעקב יוסף, ראביי דזקייקוב דזשוסף סקול, שפרדי מקורמיק יום אחד מתגייר – כך, חותך לעצמו, ולומד רש”י ותוספות ומהרש"א? שכחת, ראש גוי שכמותך? שכחת, שהיית מוכן ומזומן לחתוך חתיכה הראוייה להתכבד?

– יותר מדי ראוייה היא להתכבד, לוּא – נכנס מקורמיק לתוך הטון הקל אף הוא: – ולפיכך חבל לחתוך, ח־ח־ח־… – אך עיניו עדיין חוזרות ונפנות אל הפינה אשר עם החלון, מקום שהמסכת נשארה פתוחה על גבי הכוננית והוא אינו יודע לקבוע את הטוֹן הנכון לדבריו, כשלוסקין תופס אותו עוד הפעם ועוד הפעם באותה הצצה גנובה שלו במסכת הפתוחה: – אותיות סיניות אלו, לוסקין, משגעות את האדם… רוצה אתה להבין כלום, לתפוס משהו, והן מסתכלות בך, תמימות כביכול, כל אחת קוביה קטנה, ברורה ומסויימת, כל אחת קופסה קטנה, ברורה ומסויימת, והן אוצרות כל מיני סודות, לעזאזל! כל מיני סודות שאין פלוגת הבלשים שלנו כולה באולם־העיר מפענחת אותם. ואתה באמת יכול לקרוא אותן, כלומר: לפענח את הסודות שבהן, לוּא? אחת אחת הרי גם אני יודע לקרוא יהודית… את האותיות אני מכיר, להבור הברות³ אפילו אני יודע לפרקים, כגון שעה שאני חוזר הביתה ברכבת־התחתית ואיזה יהודי, מן הוותיקים, מן הקוראים עוד אצלכם את ה’פוֹרברטס' פותח את עיתונו לכל מלוא רוחבו, דרך יהודי, נו, נו… אל תיטרף דעתך עליך, כלומר: אל תכעס… מי כמוך יודע, שכל עצמי חצי־יהודי אני. כיצד היו קוראים לי ה’שקצים’ליך בבית־ספרו של אבא מקברייד? לא פרדי מקורמיק, אלא שיני⁴ מקורמיק: שיני! מה אתה עושה כאן בין ‘גויים’? שיני, מתי אוכלים ‘גפילטה פיש’? ואתה חושד אותי בשנאה ליהודי זה, היושב ברכבת התחתית כבטרקלין שלו בהוֹנטס־פּוֹינטס, פורש את ה’פוֹרברטס‘, להנאתו ולהנאת הבריות, שכניו מזה ומזה, ואני אחד מהם, ואני קורא עמו ב’פוֹרברטס’, מאבּק תמיד את ידיעותי באותיות העבריות, והובר הברות ומבין משהו: הו־ו־ב־א־א־ר קל־א־א־י־ב־ט זיך לו־ו־י־פע־ע־ע־ן וו־א־א־יי־ט־ע־ע־ר, ‘הואווער קלייבט זיך לויפען ווייטער’, הוּבר מתכונן לרוץ שוב, בלשון בני־אדם, שוב מעמיד עצמו לבחירות. ובכן, ישבור הוא לעצמו רגל! אבל יודע אני לקרוא יהודית – ומה טעם איני מבין כלום שם… באותם הספרים?…

[ב]

אותו הפחד, הממתיק את דינו עצמו בארשת־מה שבבדיחות־הדעת, פשה שוב בעיניו של מקורמיק, כשהוא נפנה ואינו נפנה אל הכוננית, שמסכת נזיר, עדיין פתוחה, מונחת עליה וכשהוא מעביר את מבטו אל פניו של לוסקין, עיניו מיד שחות והוא כאילו נרתע קצת לאחוריו, דומה: משהו מאותו סוד נורא שבאותיות המרובעות מציץ בו מפניו של לוסקין. ‘וראו כל עמי הארץ את שם השם כי נקרא עליך ויראו ממך’, עולה פסוק על דעתו של לוסקין ומיד הוא תופס, מה טעם ישראל שבאמריקה ובכל הארצות כולן צפויים לסכנות גדולות יותר משהיו צפויים כל ימי עולם, עכשיו שנתמעטו הדורות, ותורה חלילה הולכת ומשתכחת מישראל, ושם אלקים מטשטש בפניהם של ישראל ואין אומות־העולם שוב יראות מפניהם. לא איש הוא מקורמיק שיכניס אותו לוסקין בעבי־הקורה של ענייני־ביתם של יהודים, עניינים שביניהם לבין עצמם וביניהם לבין המקום: הללו יש בהם משום אל תגידו בגת. וכבר צווח לא אחת על מנהג חדש זה שבא למדינה ורבנים מישראל, כלומר: ראבייס לטמפּליהם ולגוניהם, נותנים ידם למתוקנים שבהם, לכמרים וסתם דורשי שלום ואמת שבתוכם והם מתכנסים יחד באותו בית־היראה, בבית־הכנסת של הולמס האוּניטארי ובהיכל־החסד של אותו רב מג, המשחק הגאון, המעיר ומעורר את האהבה עד שתחפץ בלבן של מטרוניות ישראליות בראשון בשבת מדי שבוע, מגיע דרך לבותן של מטרוניות ישראליות אל כיסיהם של פטרונים מישראל ועושה מעשה צדקה וחסד בחינוך ובציונות ובסתם מוסדות של תורה ותרבות והשכלה בממונם של ישראל, הבא לידו על טהרת הקודש, מתוך עבירה על לאו כתוב שבתורה, ‘לא יבוא אתנן זונה ומחיר כלב אל בית השם’. מתכנסים יחד רבנים וכמרים ודורשים! במה? בענייני ישראל הם דורשים – וטומטומים הללו משלנו, רבני־סרק אלו אינם חולים ולא מרגישים, שכל זמן שכמרים הללו אינם באים לטכס עצה עמהם בענייני קהילות שלהם, של אפּיסקופליים ושל מתוֹדיסטים ועוד, ירבו ויפרו, עד שתתגלה האמת האחת הטהורה ליושבי תבל ויכירו בדת־האמת האחת, זו שלא תחליף ולא תמיר ומקדם קדמתה, ורצון שוכני סנה. כל זמן – טוען לוסקין – שכמרים הללו אינם גומלים חסדם עם הרבנים השוטים שלנו ואינם שואלים בעצתם בענייני־ביתם הם, אסור להם, לצעירי־הצאן הללו, המעמידים את עצמם רועים ומנהיגים לציבור, והציבור, עולם־גולם, סובלם ואינו דוחם ומסלקם, אסור להם לגלות את מומיהם של ישראל אפילו לעיני אוהבים נאמנים כהולמס זה האוּניטארי וכאותו רשכבה"ג של האפּיסקופלים, פוֹסדיק.

טוב שבגויים, ויהי זה הוֹלמס או פוֹסדיק או סתם מקורמיק, שנתחנך בין יהודים ויודע אידיש ויודע קידוש של שבת בעל־פה והוא סתם שיכור ומנוול אוהב את הבריות, שאינו עשוי להזיק זבוב על הכותל, טוב שבגויים גוי הוא, ואם אינו שונא – ערב־שונא הוא תמיד ולשונא אין אדם מגלה את נגעיו בדרך הטבע. ועד שהרהורים אלו מתערבלים חיש־מהר במוחו של לוסקין, תוך כדי אותם רגעים מועטים שהוא צופה במקורמיק, המגנב מבט נפחד כלשהו מן המסכת הפתוחה אל פניו של לוסקין, ומפניו של לוסקין אל המסכת, חושב לוסקין שכדאי בכל זאת לזכור את הרעיון הזה על פירושו האמיתי של אותו רעיון על התורה, שהיא שומרת ע לישראל, כלומר: התורה, רוח ישראל סבא, כל זמן שישראל עוסקין בתורה, ממילא מגלפת גילופיה, חורתת אותותיה בקלסתר פניהם של ישראל ואנפּהא נהירין בנהירו עילאה, ואומות־העולם שקלסתר פניהם באותו האקלים ממילא אחר הוא, אחר מפני שתורתם אחרת ויראתם אחרת והרהורי מצוה ועבירה שלהם אחרים, תמיד רואים מתוך כך את ישראל כזרים והם יראים מפניהם.

– רצונך לטעום קצת מן האיסור, מקורמיק? בברכה, כיהודי טוב! שאם אתה שותה כיהודי שוב אינך שיכור, אלא שותה לחיים בברכה לפניה ובברכה לאחריה ופניך שומרים את רשמי הברכה ואינם שומרים ממילא את רשמי הכוס ומה שבתוכה. רצונך לשתות כיהודי שלעולם אינו שיכור, כידוע…

– אף אתה, לוּא – משיב מקורמיק אגב נטילת כוס של יי"ש ‘ישר’ מידו של לוסקין: – אף אתה סבור, ששבחו של יהודי אתה אומר בפניו של מקורמיק, כשאתה מספר לי שיהודי אינו משתכר עולמית? פיקח שכמותך מה מדבר שטויות שכאלה? ובפרט אל מקורמיק, שגוי הוא ואף־על־פי־כן לא גוי סתם, אלא מיוחס, מיוחס גדול, כידוע לך – קודם כל, חצי יהודי, כידוע לך: מודה אני, שייני חני… שנית, אף יחוסי האירי לא יחוסו של סתם קבצן ירוק באמריקה הוא: הרי תודה לי, שאם עמך נטל תשע מנות מעוגת־התפוחים ששמה ניו־יורק – בכספים, בנכסים ובמשרות, הרי עמי, עם אָרין נטל כמעט את המנה העשירית כולה כמעט לעצמו… כולה כמעט: נהגים בקרונות החשמל, נהגים ברכבות התחתית והעלית, פקידוֹת, זבניות נאות ופנקסניות נאות, המשמשות תמיד את נותני לחמן ושיקויין בכבוד גדול ובנאמנות של אשה אירית, בת אָרין כחולת־עיניים ושחורת־השיער… נו, ושופטים ושוטרים – דבר מועט הם? סליחה, סליחה… נניח, שבבית־הדין עמך דוחק את רגליו של עמי, ולא רק בעורכי־הדין, שאתם מגדלים שישים בכרס אחד בכל דירה שבכל בית בן עשרים דירות מרבבות הבתים שבברונכס ובברוקלין, לא רק בעורכי־הדין, נאמר, לוּא, אלא גם בשופטים… כן, נניח, שגם את משרות השופטים אתה מוציאים מידנו – השוטרים שבניו־יורק, זרזירי מותנים הללו, בחורים כארזים הללו, לפחות עדיין שלנו הם: שופטיכם מוציאים את פקודות המאסר נגד האיטלקים והכושים ושאר הירקות שבשבעים אומות שבניו־יורק ושוטרינו אוסרים אותם, שוטרינו עדיין, ומשלכם אין פרץ ואין צווחה שם עדיין – וי, וי, אין מכניסים יהודים למשטרה! אקסטרא! פורברטס ספּשיל אקסטרא! אנטישמיות בעיריה! אין מכניסים יהודים לעיריה! שמעת כגון זה מימיך? חייך, שלא שמעת, וחיי וחי מוֹזס, שלא תשמע… כלומר: אותה חלוקה נאה של ניו־יורק קיימת ועומדת עוד הרבה ימים: האיטלקים והכושים ושאר הירקות שבשישים ריבוא שלנו, מספיקים לשוטרים האירים את אסיריהם ולשופטים היהודים את נתבעיהם ונדוניהם בבתי־הדין שבניו־יורק… עדיין, אני אומר, ואולי לעולם ועד אני ולוסקין נשארים שותפים, לא רק במקרקעים, אלא גם בשופטים ושוטרים – ושותפו של לוסקין לא ייתכן שלא יהיה אדם מכובד, בעל בעמיו, ואפילו גוי הוא, ואפילו איירישר… ומה לך שאתה מכבדני בכוס קטנה שכזו, שבתי, אם לא בתך, לוּא, בהילולות, ובחינגאות שלהּ, ודווקא עם בחורים משלכם, עם מועמדים לבחינות־המשפטים ולמשרות שופטים לאחר־כך, במשתאות הללו שהיא קוראת להם ‘מסיבות־רעים חמורות לחביקה ולנשיקה’ – בתי, אני אומר, היתה נעלבת, אילו כיבד אותה בכגון זה אחד ממחבקיה וממנשקיה החמורים, איזה מועמד, בעוד עשר שנים, משגדלה כרסו ושערותיו נשרו ושיניו בפיו רובן זהב, לשרת מעלת כבודו השופט רודף־שלמונים.

סוף־הדברים, שאינו מכוון כל צרכו לראשיתם, מפתיע את מקורמיק יותר משהוא מפתיע את בעל־הבית, את לוסקין. דווקא לוסקין יורד לעומק דעתו של מקורמיק, כשהוא מתחיל מתבדח, כביכול, על חשבונם של אירים ועל חשבונם של יהודים ואיטלקים ושאר ירקות שבניו־יורק מרובת־העמים והלשונות. אי, מבין לוסקין פירושם של דברים הללו, שהוא שומעם מפיו של מקורמיק ומפיהם של שאר גויים שכמותו, מקורבים אצל יהודים, שותפיהם לעסקים ולעסקי פוליטיקה שבעיר, של המדינה, מדינת ניו־יורק, ושל הארץ כולה, ואף־על־פי־כן אין קרבתם אצל היהודי לעולם קרבה שמה ואין שיחתם עם יהודים, מחוץ לעסקי־פרקמטיה, לעולם שיחה־שלמה – רוה, נובעת, תוכה כברה וברה כתוכה – אלא תמיד עשוייה היא נקבים נקבים, חלולים חלולים, שכל אחד מהם עלול להיפתח פתאום יתר על המידה או להיסתם פתאום יתר על המידה והגוי האמיתי, הרשעות, כפי שהיה אומר ידידו האחד הטוב מבין היהודים, מי שלימדוֹ אנגלית בשיעורי־הערב באדיוקיישונל אלייאנס, גחים ויוצאים אם בהרחב הדיבור הפורץ לפתע כל סכר וכל גדר, ואם בצמצום הדיבור מאחורי אותן שפתיים דקות וקרות, שפתיים של גוי, שמתחילת ברייתן לא נוצרו אלא לחרף ולגדף אדם מישראל.

ומתוך שלוסקין יודע ומכיר דרך שיחתם של גויים בניו־יורק אל היהודי ומכיר בזהירותם, שיש בה תמיד מאותו פסוק ‘ויראו ממך’, ואפילו לא נשתייר בפרצוף היהודי אלא רישום של רישום של שם אלקים מחוק ומטושטש, חס ושלום, נהנה הוא לפרקים בשיחתו עם גוי, כדרך שהוא נהנה הערב בשיחתו עם מקורמיק מזהירותו של זה ומפחדו! ומעצם השנאה הכרוכה וגלומה בעצם פחדו וזהירותו! מתייגע הוא להלבישה חכמה וערמה, בעיקר ערמה שאין החכמה שוכנת אצלה, וסופו, עד שהוא מערים ומתחכם, הוא מכסה טפח ומגלה אמתיים וחצי ומתחיל מטליא טלאי על גבי טלאי ומבחין בכשלונו ומסתבך ומתבלבל וגומר בצחוק או בבדיחה גסה ואפילו על חשבון אשתו ובתו, כגון מקורמיק זה, המיוחס, שותפו ממש במקרקעים ובירושת־אבות זו ששמה ניו־יורק וחילקוה יהודים ואירים ביניהם. ולפיכך מוזג לו לוסקין למקורמיק כוס שנייה, דווקא גדולה, מן הכוסות המזומנות לשתיית־רעים כגון זו, הנשברות אצלו תריסרים תריסרים לשנה מתוך שעוסקין בפרקמטיה ובפוליטיקה עם גויים, עם אירים יודעים לברך ‘שהכל’, וכשהוא מגישה למקורמיק שוב אינו דק עמו בנימוסים דיפלומאטיים, אלא אומר לו ברור:

– עד שאתה צודק בהחלט, בחור זקן, שאתה מתרעם עלי ועל כוס־נשים זו הראשונה, אינך צודק בכמה וכמה דברים אחרים תנא ברא שלי…

– תנא מה? – מעגל מקורמיק את עיניו בפחד מעושה, עד שהוא לוגם מחצית הכוס: – זו לא למדתי בבית־מדרשו של דושייקוב דזשוסף…

– הרבה דברים לא למדת שם, בחור זקן, ואחד מהם הוא, שפתח בכד וסיים בחבית אינו דרך דיבור של בני אדם, משנה ברורה אינה. קפּיש?…

– ארור אני ומקולל, אם תפסתי כלום – והראש נרתע לאחוריו רתיעה קלה שבשיהוק שאינו בא לידי גילוי תיכף לאחר לגימה גדולה שאין עמה קינוח: – סליחה… שמא יכול אתה לתת לי פרוסת לחם… סליחה! לא השגחתי, שהגברת לוסקין הכניסה לכאן טס מלא וגדוש ‘גורי־כלבים חמים’ הללו, תוצרת ‘עברית לאומית’… אם בשופטיכם ובעורכי־דינכם אתם מתגאים, בנקניקים ‘עברים־לאומיים’ שלכם על אחת כמה וכמה שאתם צריכים להתגאות, ח־ח־ח…

[ג]

ושוב לוסקין אינו יודע אם מקורמיק זה כבר הספיק להתבסם ובאמת שכח את היהודים ואת היהדות ואין לפניו אלא יי"ש אסור זה ונקניקים הללו, שכבר נצטננו ואף־על־פי־כן הוא כורכם לאחד אחד, חיש מהר בזה אחר זה, בפרוסות הלחם הרך ובאניצי הכרוב החמוץ ובולעם ללא לעיסה כמעט, בטחינת שיניים פזיזה וקלה, כאילו שומשומין בפיו, או שמא אין לו אלא אמתלא יפה להשתמט מן העיקר, מן הדברים המרים, דברי־בלע, רשעות של גוי, שהתחיל אומרם והפסיק. עצבות יורדת עליו, על לוסקין, לפתע פתאום: דומה מצטער הוא ואינו יודע ברור על מה הוא מצטער. הרגשה קשה היא, שלא שמע מפי הגוי כל מה שהיה בפיו להגיד לו, שמתוך כך אינו מספיק להעמיד את הגוי על טעותו, להילחם מלחמת־מצוה על כבודו של ישראל, שהגויים מחללים אותו תמיד, והרגשה קשה הימנה היא זו, שהוא דווקא מתאווה לשמוע מפי הגוי את הרשעות שבפיו.

דווקא! יותר משהפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק: יותר משהגוי רוצה לדבר דברי־בלע ואינו נועז, היהודי מתאווה ומשתוקק למנת החרפות והגידופים שישמיעו. אף הוא, לוסקין, שאין בו כלום מן ההתבטלות בפני גוי גדול וקטן, הן מפאת השאיפה להתבוללות, להיות ככל העמים בית ישראל, הן מפאת הלאומיות הצרופה מבית־מדרשו של אחד־העם ומבית־מדרשו של הפרופסור פולר, זו אשר אין עיניה ולבה כי אם אל הטוב ואל העמוק שבנו, שבו ובו בלבד אנו ראויים למעט שזוכה לו כל בעל־חיים על הארץ, מעט חיים ומעט אור ואוויר לנשימה – אף הוא בעצם, כטסי זו שלו כלומר: אשתו המפחדת מפני העיניים הכחולות־האפורות של עכו"ם, אינו מתכוון במחיצתו של גוי אלא לבחון ולבדוק אותו מאה פעמים ואחת בגלוי ובהסתר־פנים, כאדם הנמשך תמיד לחטט בשן הכאובה, מיראה בלבד שמא לא ישלוט הגוי ביצרו והוא מטיל מרה ביהודי והיהודי נהנה, הוא לוסקין היהודי והוא הנהנה: אשרי! הגוי שונא אותי! הגעתיך, ערל שכמותך! נפלת בפח – ושוב אינך מתפתל ומתחכם לעומתי: אף אתה שונא אותי. ומתוך שלבו מתחמץ בקרבו ואינו יודע ברור על מי ועל מה הוא אינו שוקל הרבה בדעתו ושואל ברצינות־פתאום שבפנים וביבושת שבקול של יושב בכסא־הקפיצים שבמשרד:

– לביקור־ערב הפעם מה זו עושה, מקורמיק?

– סליחה? – מתנצל מקורמיק דרך שאלה, כאינו מבין, ולוסקין חש בו שנדהם: – כלומר: מה זה באתי אליך?… ולמה לא? – הוא מסיים בדרך דיבור קייקי⁵ כלומר: של יהודי ירוק במזרחה של ניו־יורק – וי נט?

– באמת מקורמיק, במה אוכל לשרתך? – עדיין מתאמץ לוסקין להמשיך באותו טוֹן קר וכבוש שבאיש־העסקים.

– תיכף, תיכף – כח מקורמיק כיחות מקוטעות אחדות בעומק גרונו ופיקתו מתבלטת לפתע בצווארו השמן והאדום: – תיכף, תיכף, תנני לבלוע רוקי, לוּא! מה זה עקצך פתאום? מה עווית תקפתך פתאום שאתה רוצה לשחוק אותי כך?…

ומתוך שהגוי נראה בעיניו כמיתמם, כמשחק תפקידו של ליצן ואיש־רעים, מתברר לו ללוסקין כאילו מתוך הארה עליונה, שמקורמיק מתאמץ להרחיק את עיקר השיחה כל כמה שהוא יכול. שהיה רוצה לדחותה, עד שישתכרו שניהם, עד שישתכר הוא עצמו, לפחות. ומתוך כך, מתוך אותה הארה עליונה עצמה, כבר יודע לוסקין לשם מה בא אליו הגוי בערב זה, והוא חוזר ומהממו בשאלה ישרה:

– בעניין טוֹלי באת, מקורמיק? על טולי ועל פעולותיו באוניברסיטה אתה רוצה לדבר עמי?

– דזשי הויסקרס ומוזס הקדוֹש! – ספק משחק ספק נוהג מקורמיק בכובד־ראש, כשהוא מקנח את הזיעה המדומה מעל מצחו הזרוע כתמים צהבהבים, קולוניות של נמשים: נמיה אתה, לוּא, יהודי פיקח אתה, בחיי! ולמה אינך מעמיד את עצמך לבחירה כקומיסיונר של מחוז ברונכס או אפילו כראש־העיר, לוּא? בחיי, יהודי פיקח אתה! ואיך זה ניחשת?

– אבל ניחשתי?

– הן ולאו, כלומר: עד שאני בא להגיד לך ברור, מה שאיני יודע ברור, אתה בא ומברר לי לעצמי, שהכול ברור לי בעצם…

– שמע־נא, מקורמיק – ניגש אליו לוסקין ועומד ממולו ממש, טבורו מול טבורו, והוא מרגיש כאילו גבהה קומתו מתוך גישה זו ומתוך עמידה זו, כאילו לא מקורמיק הוא שראשו וכתפיו גבוהים ומתנשאים עליו ככתפיו וכראשו של הור־ההר על גבי הר ננס, אלא להיפך: – שמע־נא⁶, מקורמיק… בחור חביב אתה ואורחי אתה… ואף־על־פי־כן איני רוצה, שתדבר אלי בעניין זה, כלומר: בטוֹלי ובפעולותיו… אין זה עסקך ואין זה עסקי…

מקורמיק שורק שריקה אחת קצרה וחשאית, כאומר: כוליה האי? ואחר כך הוא מכרבל את לשונו בלחיו השמאלית. נועץ יד שמאלו לתוך כיס־שמאל שבמכנסיו לאט־לאט, כמתוך ישוב־הדעת, ומניף לאט־לאט את אצבע יד ימינו ומנענעה בפניו של לוסקין:

– אפשר, לוּא, לא עסקי הוא זה, אבל ברי לי במידה מספיקה, שעסקך הוא ועתיד אתה להתעניין בו יום מחר על כורחך, כשמישהו כופה אותך עד שתאמר: עסקי הוא… והרי פיקח אתה, לוּא, ומוטב⁷ שתקדים בכגון אלה מרצונך משתאחר לקבלם בעל כורחך…

אצבע ימינו של מקורמיק, הקצרה כמגודמת והיא מצומחת שיחי־שערות עבותים וצהובים, שלושה שיחים בשלושת פרקיה, מתנופפת בעצם מעל לראשו של לוסקין, וכדי שתהיה כמתנועעת בפניו ממש, רואה מקורמיק את עצמו אנוס לכוף את קומתו קצת. מתוך כך כביכול חש לוסקין, שקומתו שלו נגרעת, חוזרת לקדמת גוציותה – הוא הננס ומקורמיק⁸ הענק ולא להיפך, כפי שנדמה לו זה עתה, והוא בורר לו לשון של בדיחה, כשהוא רומז לגוי שנוּצח, כלומר, שניצח הגוי.

– ירה! – הוא אומר בקלות, הנשמעת קלה יותר על המידה באוזניו אף הוא: – כלומר: פתח פיך ויאירו דבריך…

– אבל בלי כוס ביד לחזקני ולאמצני אתה עשוי שוב לעלף את חושי, לוּא…

– אה, סליחה, סליחה – מגיע עכשיו תורו של לוסקין להתבלבל, כשהוא ממלא כוס שנייה גדולה למקורמיק והוא עצמו אינו יודע, מה טעם הוא מתבלבל. וגבר ישראל, וגבר עמלק, וגבר ישראל, וגבר עמלק – מסתחרר פסוק מקריאה של פורים במוחו והוא חושב שאם לא קיימו ישראל מצוה אחת מכל המצוות הכתובות בתורה, הרי זו מצוות תמחה את זכר עמלק. ואותה לא קיימו, משום שאי־אפשר לקיימה. עמלק לא תחת השמים הוא שיהא סיפק בידם של ישראל למחות את זכרו מתחת השמים, אלא בלבם של ישראל הוא, בדמם ממש, ומשהו בלב, בבשר ובדם ממש, אינו נימוח ואינו נמחה. וזהו מה שרמז הכתוב באמרו תמחה את זכר עמלק! תמחה את עמלק אין כתוב כאן – זכר עמלק כתוב, וכאן רבון עולם, הטלת על ישראל מצוה שהיא דווקא מובנת מאליה, מסתברת ומתקבלת על הדעת מאליה, שלא כשעטנז וכאכילת חזיר וכיוצאות בהן מצוות שאין טעמיהן מפורשים ואף־על־פי־כן ישראל מקיימים אותן מדור דור. ואין בידם לקיימה, משום שעמלק בלבם הוא, בבשרם ובדמם תמיד חשים הם בו וחוששים מפניו, תמיד חולים ומרגישים בו ומבקשים קרבתו שלא לשמה, שלא לשם קרבה בלבד, ולשמה, לשם הקרבה, ולשם האהבה והאחווה והריעוּת בלבד.

ועד שהמחשבות הללו מסתחררות במוחו ופניו משתלהבות כאילו מפקפק, אם אמנם אין מקורמיק צופה ורואה באיצטגנינות שלו הרהוריו של יהודי במחיצתו של גוי מה הם, ואפילו באמריקה, ואפילו לוסקין הוא היהודי, שאלפי גויים חיים מפיו, מפיו ממש, ברצותו מאריך ימי עבודתם אצלו ואצל אחרים וברצותו מקצר והם באים ומתחננים לפניו: עשה למען תינוקות! – אפילו מקורמיק זה הגוי תלוי הוא בלוסקין זה כעשרים שנה וכל גדולתו זיו רחוק של אורו הגדול של לוסקין בחיי־הכספים ובחיי־הפוליטיקה של המטרופולין – עד שהרהורים רעים אלו משתלבים ומצטנפים בו כבמין מחול של יהודים שלובי־זרועות והולכים בזה אחר זה במעגל הוא נזכר פתאום בדרך עמידתו של אביו לפני הסטאנובוי⁹ בעיירתו ברוסיה הלבנה: גבוה וראשו מגולה, ונראה כעור ביותר מתוך שהוא מגולה וגזוז כולו ושתי פיאותיו, ואף־על־פי שהן דקות וצרות, מתגלות פתאום כשני זנבות מודבקים לו משני עברי ראשו, והסדק שבסיורטוק־של־שבת שהוא לבוש בחול מתפלג ומתרחב, כשהוא עומד עמידה שיש בה משהו מן הקידה והיא רומזת גם על האפשרות שהיא הופכת השתחוייה, בשעת הצורך, לכשירצה כבוד השר. וצלחת מלאה כבד צלוי של אווז ושביסקי־אווזים בידו של אבא, מושטה בהכנה גמורה לכל שעת רצון מצדו של הסטאנובוי, שאינו משגיח בה לעת עתה, אלא מחזיק את הכוס בידו, שפמו הארוך סרוג טיפות אחדות, הנחרזות על גבי השערות כעין נטיפות־בדיל, כל אחת בולטת בפני עצמה, ולעת עתה אינו שותה ואינו לוגם, אלא טועם קימעה, מטביל שפמו מדי פעם בכוס ומדבר אל אבא דברים שאין לייזרל מבין אותם כל צרכם, אלא שכפי הנראה אין כל רע בדברים הללו. שכן אבא רוצה לחייך ואינו מעיז, והמתיקות שבפניו כמתיקות פניו אגב שמיעה של מגידות מפי מגיד אורח הנקלע לעיירה אחת לשנתיים, והסדק שבסיורטוק מתפלג ומתרחב וחוזר ומצטמק, כמין פה גדול ורחב המתכוון לומר משהו ואינו מעיז, והפיאות הצרות והדקות, שבדרך הטבע, בנוהג שבכל יום, אינן נראות כמעט, מתבלטות בשני עברי הראש הגזוז ומבליטות את חורי הלחיים ואת הכיעור המשונה שבראש מדולע זה, הגזוז והמגולה. וכשלוסקין מושיט את ידו אל הצלחת המלאה כריכים של בשר מעושן וגלוסקאות וכרוב חמוץ, ועוד מעט והיד נוגעת בצלחת, על מנת להושיטה למקורמיק, היא נרתעת פתאום מאליה, בו ברגע שדמות דיוקנו של אביו נראית לעיניו בדרך עמידתו לפני הסטאנובוי שבעיירה, והוא מצביע על הצלחת למקורמיק ואומר לו;

– התכבד! אם כבר שותה אתה, מותר לך גם לקנח…

[ד]

– בוודאי נתכבד, ובוודאי נשתה וגם נקנח! – משיב מקורמיק בצלילי־קול מורחבים ומשורבבים ובלשון רבים ודעתו זחוחה עליו: – הרי זה העיקר, לוּא, שנדע לכבד וגם להתכבד… ואפשר, זוהי רעה חולה אחת בכם, היהודים, שלכבד אתם יודעים ולהתכבד משל אחרים אינכם יודעים. גאוותנים אתם, היהודים, לוּא, ואתה הלא ידעת, שאין בי כלום משנאת ה’גוי' לישראל… אתה ידעת… כל ימי גדלתי בין היהודים, חצי־יהודי קראו לי השקצים בשכונה, ואין זה מענייני סתם לפגוע ביהודים: מה הנאה היא זו? מעולם לא הבנתי, ובפרט בביתך, בחור זקן, ובעיקר העיקרים אגב כוס וכוסות וכורכין הללו, שהכינה הגברת הקטנה בעצם ידיה… לא, לוּא, אין בי כלום משנאת ה’גוי' ליהודי, ואף־על־פי־כן אני אומר לך: רעה חולה אחת יש בכם, שאתם נכונים תמיד לכבד ואינכם נכונים להתכבד, נכונים תמיד לתת, לעזור, ולא לקבל, להעזר…

– שיכור אתה, מק! אינך יודע מה אתה סח: היהודים אינם יודעים לקבל, לקחת? שאל גוי קטן ראשון בחוץ, לא בביתי, ויגדך…

– אי, אי – מנענע מול פניו מקורמיק את כף־ידו הפרושה, כשאצבעותיה מלוכדות ואגודלה כפוף מתחתיה, ופיו הלועס משני צדדיו כאחת רחב, כלסתותיה של צפרדע נושמת בתוך הביצה, עושה שתי שליחויות שבלעיסה ובדיבור באמונה ובזהירות יתירה, שיניו נוקשות לשמע האוזן והמלים ניתזות מפיו מהוקצעות ורטובות במקצת: – אי, אי, לוא, טועה אתה! גוי קטן אפשר אומר אחרת, אבל לא גוי גדול שקצת חומר האפור לו בקדקדו, ועל כל פנים גוי גדול שכמותי, שהרבה בליטות לו בגולגלתו וחלוליהן של בליטות הללו מלאות הרבה חומר האפור, ממה שקוראים מוח שכל… וגוי גדול שכמותי, לוּא, אומר לך מה שבעצם יהודי פיקח שכמותך יודע – שיהודים אוהבים ליטול בפרקמטיה ואינם אוהבים ליטול לשם הנאה בלבד… יהודי נוטל תמיד מה שמגיע לו, ובלבד שלא יהא בכך משום מתנה, מטובת־הנאה… לא? אינך מאמין! שוחד מי לוקח? שופט יהודי או שופט גוי, הא? ואילו כספים לשם בניית בתי־כנסיות של גויים, של קאתולים ושל באפטיסטים, ואפילו של שחורים שלעולם אינם יודעים מה הם: באפטיסטים, אוּניטארים או שומרי־שבת, לעזאזל, מי נותן? לא יהודים שלכם? ואתה בעצמך, לוּא, כלום לא תרמת, ותרומה גדולה תרמת, לבדק בית־היראה העתיק שבבית־הקברות בשכונת־הבורסה? כן, כן, עניין היסטורי, תאמר לי, ולא עניין של בית־כנסיה¹⁰, אבל קצת מבוסם אני, לוּא, ואני אומר לך את האמת: אם כך אתה אומר, אינך אלא בדאי. נתת כדרך שיהודים אוהבים לתת, כדרך שכולם נותנים להקמת בתי־הכנסיות של נוצרים ובתי־מדרשות ואוניברסיטאות של גויים ואיצטדיונים של ספורט לגויים ומוזיאונין ובתי־חולים ומוסדות של הצלב האדום ושל צבא־הפדוּת… נותנים, תמיד נותנים, עד שאינם מתבקשים הם נותנים, נעלבים שאין פונים אליהם, וכדי לעכב את העלבון, הם מזדרזים ומקדימים ומרגיזים את הגויים בתרומותיהם הגדולות, שכן הללו מחייבות גם אותם, את הגויים. תמיד, תמיד ראשונים אתם בהלכות כיבוד, תמיד מכבדים, לא נתבעים ונותנים, נעלבים כשאינם נתבעים ונותנים – ואילו ליטול אינכם יודעים: היכן בתי־הכנסת משלכם, ממאות ואלפים בתי־הכנסיות שבניו־יורק, שתרם גוי משלנו להקמתו? היכן בית־חולים אחד, בית־ספר, בית מושב־זקנים, וכיוצא באלה מוסדות של תורה וצדקה וגמילות־חסדים שלכם, הממלאים את ניו־יורק על חמשת מחוזותיה ומתפשטים והולכים עד ליוֹנקרס ועד לנפּירה, היכן מוסד אחד מאלפי המוסדות שלכם, שתבעתם גם אותנו, את הגויים, שנתרום איש כנדבת לבו להקמתו ולהחזקתו? אין גם אחד, לא תבעתם ואינכם תובעים וזו רעה חולה בכם – תמיד מכבדים אתם ואינכם מעיזים לתבוע כיבוד עצמכם כנגדו, מכבדים ואינם מתכבדים. וזו רעה חולה שבכם, אומר לכם מקורמיק, הוא מקורמיק שגדל בין היהודים כל ימיו והשקצים שבשכונה היו קוראים לו חצי־יהודי, פּיני מקורמיק, והוא יודע ומכיר אתכם כפי שאתם יודעים ומכירים את עצמכם ויותר משאתם יודעים ומכירים את עצמכם, שכן אתם רואים עצמכם תמיד בעיניכם שלכם, בעיניים־של־יהודים פחדניות ומטייפות לצדדין ובורחות מן האמת, והוא מקורמיק ‘גוי’ הוא אף־על־פי־כן – אפשר לא גוי גמור, אבל אף לא יהודי גמור, ופחד מפני הגוי אין בלבו…

– שיכור אתה, מקורמיק, שיכור אתה – משסע אותו לוסקין כמתוך בדיחות־הדעת ואף־על־פי־כן לא נוח לו ביותר שגוי זה כאילו באמת צפה באיצטגנינות שלו וראה מה שראה בלבו של בעל־הבית: – וכי מי מפחד מפניכם כאן? זו ארץ החופש היא… דת וגזע אינם נזכרים בקונסטיטוציה… עדיין זוכר אתה פסוק אחד מן הקונסטיטוציה, ראש גוי שכמותך?

– היא הנותנת! – חוגג מקורמיק את נצחונו בהפיכת כוס עוד אחת לתוך גרונו: – היא הנותנת. קונסטיטוציה זו שלך אינה אלא מסייעת לי בטענותי עליך ועל שכמותך, לוּא… סליחה, אף אתה יהודי סתם אתה בנידון זה, אף אתה מכבד ואינך מתכבד, כאילו תמיד אינך בטוח ברצוני הטוב, לוּא, ואף־על־פי שאני זקוק לך הרבה יותר משאתה צריך לי, לכל הרוחות, וממילא אתה מנסה תמיד לשדלני בכוס גדולה, תמיד אתם מתאמצים לקנות את לב הגוי, כאילו אינכם בטוחים בו אפילו כאן בארץ החופש, שקונסטיטוציה שלה אין בה זכר לדת וגזע ואחד מכם, לכאורה, עשוי על־פי דין, אם לא על־פי שכל, להגיע אל הבית הלבן, ואתם פרים ורבים כאן כאיטלקים, לכל הרוחות, וממלאים את חמשת המחוזות שבניו־יורק שכונות יהודיות ודוחקים את רגלי הגויים, עד שהם אנוסים לפנות לכם שכונה אחרי שכונה, מעתיקים תמיד מערבה וסופם מגיעים לסן־פרנציסקו וטובעים בים ואתם נשארים אדוני הארץ, אתם והאיטלקים והכושים, ח־ח־ח־!… ואף־על־פי־כן עדיין אינכם בטוחים כל צרככם בעיניכם מטייפות לצדדים ואתם מורחים יד לגוי זה ויד לגוי זה – לא על דרך השוחד דווקא, אלא תרומה לכאן ונדבה לכאן, כיבוד לגוי זה וכיבוד לגוי אחר… ואתם בעצמכם, לעזאזל, היכן אתם? כיבוד עצמכם ובטחונכם בעצמכם, שהם היינו הך, היכן, הא?…

– לא רע, לא רע – עדיין משתדל לוסקין להתגונן בבדיחה מפני ההתקפה של הגוי השיכור, המדבר דברים של טעם ואף־על־פי־כן קשה לו לשמעם, כלומר: לשמעם מפי הגוי: – בחיי, שהיית צריך לבקש לך משרה של ראביי באחד מן הטמפּלים המרובים שלנו בניו־יורק…

– חכה, חכה, לוּא – משיב מקורמיק אף הוא בלשון של בדיחה תחילה ונחפז לשוב אל טוֹן דבריו הקודמים, כחושש שמא ישתכחו הדברים מלבו או שמא הוא מתפכח בינתיים ושוב אינו מעיז להגיד ללוּא לוסקין מה שבלבו: – חכה, אני אומר לך, אחת מני אלף עדיין לא שמעת, ולכשתשמע קצת יותר מובטחני שאתה ממנה אותי אכיבישוף; סליחה, מה קוראים לזה אצלכם? נו, רב־הכולל, רב כל הטמפּלים הנהדרים שלכם, שהקימותם בכספיכם ואל גוי לא פניתם מעולם בבקשת תרומה כלשהי… איני סבור, לוּא, שאתה יורד עדיין לסוף דעתי אם אתה משטה בי ואינך מודה בדברי אלא עד כדי למנות אותי רב סתם באיזה טמפּל משלכם סתם, שלא אני ולא אתה אין אנו מחשיבים אותו, מה? עדיין לא ירדת לסוף דעתי, לוּא, וטוב שאתה רואה אותי כשיכור, שהרי לשיכור הכול מותר, לא? מה אתה שותק? מותר או לא מותר, לעזאזל?

– מותר – משיב לוסקין וכבר אינו יודע, להיכן קולע מקורמיק, ומבוכתו חוזרת ומתחדשת.

– טוב, מותר… אם כן, על־פי הסדר, לוּא… זה כמה שנים אתה מכיר אותי, לוּא?

– נו, כשלושים שנה בוודאי, כשאתה עדיין שרץ קטן, נובר עם החתולים בדודי־הפח, שבהם אנו, נערי המסעדה שברחוב קנטון, מוציאים את שיירי־האוכל אל החצר…

– בלי בדיחות, לוּא… דבר בכובד־ראש גמור… זה כמה שנים אתה מכיר אותי, כך, כאדם מבוגר, לא טיפש, עוזר לך ולאחרים ונעזר בך ובאחרים כדרך העולם בפרקמטיה ובפוליטיקה, הא?

– עשרים וחמש, עשרים ושש שנה… ובכן, מה? – כבר קצרה רוחו של לוסקין בהעלאת גירה זו של הגוי ושוב אין דעתו נתונה אלא על טמטום־מוחו של גוי, שאינו מבין שיהודי תופס בן־רגע מה שהוא טורח להסביר במשך שנה: – ובכן, מה?

– אל בחפזך, לוא… אני העומד על הרצפה כעת: שיכור אני ולי רשות הדיבור כעת… ובכן, עשרים וחמש, עשרים ושש שנה… נאמר שכך… וכמה פעמים הייתי בביתך, לוּא, במשך כל השנים הרבות הללו?

– שמע, מקורמיק, שתה קצת סודה והתפכח! מה אתה חותר להוכיח, לכל הרוחות? – חופזת דעתו של לוסקין עליו יותר ויותר.

– לא, לוּא, אני השיכור ובביתך השתכרתי ואתה הפּיכח וממילא אתה נוהג בי דרך ארץ ועונה על שאלתי… כמה פעמים, למשל, הייתי בביתך כל השנים הרבות האלה, הא?

– מה אתה סבור, מק? מלך אתה שאני צריך לרשום את ביקוריך אצלי שבוע שבוע ולפרקים פעמיים ושלש, ערב ובוקר וצהרים?

– כך, כך – זחה דעתו של מקורמיק עליו והוא משתרע בכסאו ומתיר כפתורים אחדים בתחתית אפודתו על טבורו הגדול: – ועכשיו התחלת מדבר… שבוע שבוע ולפרקים פעמיים ושלוש וערב ובוקר וצהרים… כך, משמע, מאות פעמים לפחות בתוך כל השנים הרבות האלה, הא?…

– נו, נניח שכך – מסכים לוסקין מתוך סקרנות שואפת להגיע סוף־סוף אל קצה פלפולו של הגוי.

– נניח, נניח – מתכעס מקורמיק ומחקה את לוסקין, עד שהוא מכפתר כפתור אחד באפודתו מתוך הכעס וחוזר ומפתחו מתוך הרגשה עמומה שכרסו מתמרדת, חורגת ממסגרותיה, כשהוא יושב כך מלא וגדוש ומתלהב ואינו נותן לה לעסוק במלאכתה ביישוב־הדעת: – נניח!… עכשיו, שאתה בא בין המצרים שכחת את חשבונך? בוודאי מאות פעמים הייתי אצלך בתוך כל השנים האלה!…

– ובכן? – מתקשה לוסקין באמת ובתמים בהבנת הסוגיה.

– ובכן? – מישיר מקורמיק את גבו הגדול בכסאו, נשען על סומכות הכסא ופניו מתוחות, כשופט הקם ממקומו לפסוק את פסק־דינו בדיני־נפשות: – ובכן? אני את חשבונותי איני שוכח ואיני מבלבל אותם אפילו מתוך שיכרות… אני אצלך מאות פעמים, לפחות, הייתי במשך השנים האלה שאנו שותפים וידידים טובים ויצאנו מגיל התשחורת והיינו לאנשים ולקחנו לנו נשים והעמדנו ולדות וידענו צער גידול בנים ואנו הולכים ומזקינים ושערותינו נושרות ונשותינו אף שן אחת משלהן אין להן עוד בפיהן… שנים רבות רבות אני מכיר אותך והרבה מים זרמו תחת גשר ברוקלין תוך כדי כך ואני מאות פעמים, הא אלפי פעמים נכנס ובא אל ביתך – ואתה מתי היית אצלי, הא? מתי כיבדתני, הא? לא עלה על דעתך, שאתה עלול לכבדני בביקור ואתה כל השנים האלה סבור אתה, די לו שהוא בא אל ביתך על דעת עצמו ואתה מכבדו בכוס גדולה, עושה עמו כוסה, כלומר: אתה עושה עצמך כשותה ובינתיים אתה משקה אותו?

– עצור בסוסיך – שמח לוסקין, שהשיחה נוקטת קו חדש זה, מן הכלל אל הפרט, מכלל ישראל אל ר' ישראל, והוא משתדל להעמיק את הקו ולכוון בו¹¹ את שטף רוחו של מקורמיק עד שיפסיק פעם אחת: – עצור בסוסיך, כדרך שהתינוקות אומרים… מה הרעש? לא הייתי בביתך כל השנים האלה, כלומר: חוץ מאשתקד, כשהכנסת את בתך לחופה! מה הרעש? וכי הזמנת אותי אליך אפילו פעם אחת?

– זו, לוּא, טענה זו, לוּא, – מתקשה מקורמיק לעבור ממלחמת־תנופה למלחמת־מגן, ואפשר לא נתן דעתו על כך כלל, שבוודאי יש גם ללוּא לוסקין טענות עליו: – זו חרב־פיפיות היא, לוּא, אני לא הזמנתיך אלי ואתה לא באת… טוב ויפה… אפשר, הייתי צריך להזמינך… אך כנגד זה צא וראה, אם כל אדם מחכה להזמנה, לוּא, כדי שימלא את תאוותו ואת געגועיו הגדולים מהכיל על ידיד ורע, הדר במרחק נסיעה של חצי שעה ברכבת־העלית או לכל היותר: חמישים רגע באוטומוביל נאה שלו, בפאקארד שלו, לוּא… מבין אתה? לא, בוודאי לוּא אינו מבין, ח־ח־ח!… אדם תם כלוּא אינו מבין עד ששׂמים את הדברים בפיו ממש, טחונים ולעוסים יפה־יפה, ובפרט כשאינו רוצה להבין, ובפרט שהדובר גוי הוא ואפשר לטפול את האשמה בו: ערל טמטום־המוח שאפשר לומר עליו תמיד שאינו יודע להרצות טענותיו אלא בשעה שהוא דורש באחת האסיפות בפינת הרחוב בשבחי טאמני בשעת הבחירות…

– שמע, מקורמיק – קם לוסקין ממקומו ומעמיד עצמו מול פני מקורמיק, עד שזה אנוס להרתיע קצת את רגליו הגדולות אחורנית ומתוך כך ברכיו מתרוממות ודוחקות את הבשר במפלי־כרסו כלפי מעלה והוא אנוס לפתוח שני כפתורים באפודתו בבת־אחת: – השעה מאוחרת ואני הייתי רוצה לשמוע מפיך ברור, מה אתה רוצה הערב… כלומר: באת לדבר אלי בעניין טולי – טוב שומע אנוכי… התחלת מפתח רעיון פילוסופי על היהודים ועל היהדות – שמעתי שוב, עד שנסתבכת… עכשיו שמע: יכול אתה לישב כאן עד חצות ועד בכלל, עד שתתפכח, ובינתיים תסדר את מחשבותיך עד כדי צורך־שמיעה ואפשרות־שמיעה ואני אעיין קצת בספר…

– אותה תחבולה בדוקה ומנוסה, – נעלב מקורמיק וקם על רגליו, מכפתר את אפודתו כולה: – אותה סגולה בדוקה ומנוסה אצלכם. רצונך, רבּ איד, לעשות רושם על הגוי, שידידו הנאמן אתה, השקהו שיכור כלוט וגרשהו מן הבית. אלא שהפעם, לוּא, טעית… הפעם לא אלך, כמי שאתה מגרש, אלא על דעת עצמי ולרצוני אלך… אינך יכול לירות אותי – אני מתפטר, כדרך שאומרות הבריות, ח־ח־ח!…

– אף זו סגולה בדוקה ומנוסה – מעמיד לוסקין פניו שוב כמקבל את כל העניין בתורת הלצה: – רוצה אתה לפעול על היהודי, להשיג את מבוקשך ממנו, עשה עצמך כנעלב, ומיד היהודי מתחיל מכרכר סביבך, כאילו נשכוֹ נחש… בכובד־ראש גמור, מק, איני מבין כלל מה רצונך הערב: – מה תכלית ביקורך מלכתחילה ומה כל הפילוסופיה הזאת בענייני יהדות… דומה שמעולם לא נגעת בכגון אלה במחיצתי, אנטישמי שכמותך.

– טוב, לוּא – מתרצה מקורמיק: – אשתדל לקצר… ובתנאי שלא תפסיקני, אם דבר זה בכוח האפשרי הוא: מוחך הרי מין דינאמו הוא, וכל גירוי קטן מפעילו מניה וביה – טרר… לא תפסיקני?

– שפיר, מק! ירה!

– שוב ירה! דרך־לצון זו למה היא לך אצלי תמיד? וכי כך אתה מדבר אל יהודי מכובּד עליך?…

– א! איסטניס אתה הערב, מקורמיק! אבל כאב־הבטן הזה מהו?

– שמע־נא, לוּא לוסקין: או שאתה מקשיב אלי בדרך כבוד באמת, או שאני נוטל את מגבעתי והולך לי…

– ואת אדרתך אתה משאיר לעצמך ערבון, שתוכל לשוב, ראש גוי שכמותך!

– לילה טוב, לוּא! – נפנה מקורמיק פתאום ללא אזהרה ופוסע פסיעה גסה אל הדלת, אלא שתוך כדי הליכה אל הדלת עינו נתקלת במסכת המונחת פתוחה על הכוננית וכיציאתו לדרכו פתאום כך עמידתו פתאום ובלי אתראה: – בפעם האחרונה, לוּא, לא תפסיקני?

– לא אפסיקך – מנענע לוסקין בראשו, ומשלב את כפות־ידיו זו בתוך זו דרך תמיהה ודרך ביטול כאחת.

[ה]

ובכן – מתחיל מקורמיק באמצע¹² החדר, פותח תחילה ואחר כך מנקה את גרונו: – מקורמיק גוי הוא, טמטום־המוח, ואתה מכיר אותו כמין דג מטומטם זה עשרים וחמש, עשרים ושש שנים, ובוודאי תמיהּ אתה בלבך ותתמה עוד יותר, כל מה שאמשיך ואלך, שמקורמיק חושב קצת ומהרהר ביישובו של עולם, וביהודים ביישוב זה בכלל, ובלוּא לוסקין ומשפחתו בפרט… והנה, לוּא, אל תקפוץ ממקומך, לכשתשמע מה שתשמע אלא עד גמירא… רוצה אני להגיד לך כמה מלים על טוֹלי בנך, ואתה אל תקפוץ ממקומך… לטובתו ולטובתך ולטובתה של הגברת הקטנה אני מתכוון… כך… לך מותר להעמיד פנים כמעוניין בשלומה של מרתא שלי ושל הנכדה – ולי אסור להיות מסור לך ולאשר לך בלב ונפש ממש? אי, יהודי אתה, לוסקין… תמיד נותן, תמיד מוכן ליתן, ואילו ליטול רק משלו הוא נוטל – מפחד לזכות משל אחרים ולפיכך דוחה את הניתן לו באמת ובתמים ורודף תמיד אחר המקבלים… ומכאן סוציאליזם וקומוניזם זה שלכם… לכאורה, מה חסר לכם כאן באמריקה? עמנו, עם הגויים יחד, בניתם אותה ואין מי שיכפור בכך והרשות בידכם ליהנות מבניינכם, מניו־יורק זו שלכם ומן הקייטנות ומן המלונים בכל רחבי אמריקה, בהריה ובעמקיה ועל חופי כל ימיה, כרצונכם… בניתם – אכלו מטוב הארץ! יש בידכם לחיות מאות אחדות בשנים על כל טוב – חיו ונוחו, נוחו, אני אומר, לכל הרוחות, מרוסיה ומפולין ומשאר ארצות־תבל המנוולות, שעברו שם עליכם כל מיני משברים וגלים. נוחו וטוב הארץ תאכלו! אדרבא מי אינו מניח לכם? משלכם אתם אוכלים – ויערב לכם ויבושׂם לכם… אלא מה? גויים רעים יש גם כאן בארץ זו הברוכה?… ברור כשמש שיש! פוֹרד ודירבורן לא היו? וקוּ־קלוקס־קלן לא היה? בוודאי¹³ היו ויש ויהיו גויים שונאי־ישראל באמריקה – אך מה איכפת לכם? מה הם יכולים לעשות לכם כל זמן שאתם חיים ועובדים ועושים עושר? אלא מה? איכפת לכם והכול איכפת לכם… ובעיקר שני דברים תמיד מטרידים אתכם יותר משהם מטרידים את כל האומות, ואפשר שניים אלו דבר אחד הוא בעצם… שונאים אתכם ואתם מצירים ודואגים יותר מכל האומות, שכל אחת מהן שונאת את חברתה… הפּולאקים שלך שבאותה שכונה שלנו, שבה גדלנו, אהבו את הופּים¹⁴? הופים אוהבים את הכושים? האירים אוהבים את כולם וכולם אוהבים את האירים? ברור: שונאות האומות זו את זו ולא איכפת להן שהן שנואות זו על זו! ואילו אתם, ישראל, להיות אהובים על כל אומות־העולם אתם רוצים, ואפילו באמריקה, שעדיין שבעים אומותיה מתבשלות והולכות בתוכה, עד שהן נהפכות לאומה אחת יום אחד, אלא שעדיין לא הגיעה לגמר בישולה, ועדיין אין אומה אחת יכולה לשלוט בחברתה לרע לה ובייחוד בכם, עם חכם ונבון באמת ועשיר באמת, שהכול מפחדים מפניכם והכול מוכנים ומזומנים אפילו לקבל את חכמתכם הנוראה: בכם בוודאי אין שום אומה ולשון כאן באמריקה ובניו־יורק זו בפרט מנסה להשתלט לרע לכם…

והרי טוב… אני, ראש גוי שכמותי, אומר: טוב, יחיו להם הלוסקינים ובני־עמו, שאם לא כולם פיקחים שכמותו – כולם, כולם מסוגלים להוליד בנים פיקחים שכמותו… לעולם אינך בטוח מי ומה מוליד הלילה יהודי, גל־עצמות זה, היושב על ידך בתחתית וה’פוֹרברטס' עוטף אותו כתכריכים, ובלילה הוא עושה מעשהו, זר מעשהו, ואשתו חובקת איינשטיין קטן או ישא חפץ קטן כעת חיה… אדרבא, אני אומר, יכול העולם לעכל עוד גאונים אחדים, ואפילו אחד משלכם קם ומוליד שוב ישו קטן אחד – אין העולם מתקפח, ואף־על־פי שלא עיכל עדיין את הראשון כל צרכו… כך אני אומר תמיד, כך אומר פרדי מקורמיק לעצמו, כל אימת שהוא שותה קצת ודעתו פנוייה להרהורים שאין בהם משום טובת־הנאה לפוליטיקני זה או לרודף־שלמונים זה, ואפילו שמו פרדי מקורמיק! כך, לוּא, אף אני, ראש גוי שכמותי, חושב לי את מחשבותי ומהרהר לי את הרהורי, כל כמה שהדבר תמוה בעיניך, האין זאת? ובכן, אני אומר: מה היהודים האלה צריכים עכשיו אצלנו כאן, בחסותם של הכוכבים והפסים, כי אם לחיות ולצחוק? אבל אני אינני ראביי, תודה לאל, ואין משלמים לי משכורת שמנה, שאעמוד על הבימה ואורה דיעה לבני ישראל; אני רק את הרהורי שלי, באופן פרטי, אני מהרהר כל אימת שאני טועם קצת באין רואים מן האיסור, פעם פעמיים בשבוע, ואף לך לא גיליתי שמץ מנהו בתוך כל השנים הרבות האלה אלא הערב, שכן אתה תוהה ותמיהּ עלי, כאותו כושי הרואה רוח־מת ופיו פעור כשל דג משוי מן המים ועיניו הכתומות יוצאות מחוריהן… כך, לוּא, אף לך לא גיליתי כלום מכל אלה עד כה, ואפילו הערב לא הייתי מגלה לך כלום, לולא בנך, שהמשטרה מתחילה מתחקה על צעדיו… כמובן, קומוניזם, כל זמן שאינו מטיף להפיכת הקערה על־פיה בחזקת היד, להכאת קרקעיתה של החבית מתוך החבית הזאת, המלאה יי"ש, בין באיסור בין בהיתר, ושמה ארצות־הברית של אמריקה, אין המדינה נוקטת אמצעי־כפיה כנגדה, ואף לטולי שלך אין סכנה נשקפת, כל זמן שהוא דורש דרשה קומוניסטית והכוכבים והפסים מתנופפים לצדו על הדוכן… אין סכנה ממש נשקפת לו מצד המדינה, אם גם יגרשו אותו מן האוניברסיטה, לכשידרוש מה שידרוש באותה אספת־המחאה של הסטודנטים באוניברסיטה העירונית בעוד איזו ימים… ואף־על־פי־כן, אני אומר לך, לוּא, לא כדאי לו העסק הזה ולך בוודאי לא! מה לכם מזכים תמיד את העולם במציאוֹת? מה לכם תמיד מספקים לעולם כיבוד גדול דווקא של צדק מוחלט ויושר מוחלט – אין אדונים ואין עבדים תמיד, אין בעלי־ממון ואין רעבים־ללחם תמיד: אנחנו בנערינו ובזקנינו נלמד אתכם את דרך הישר, אנחנו נוציא אתכם, את כל העולם כולו מבית־עבדים, ממצרים נצחית זו ששמה אמריקה? רעה גדולה עשתה לכם אמריקה, שאתם באים לתקן אותה? ירושת־אבות הפסדתם באמריקה, שאתם באים להתריע עליה? בניהם של חייטים ושל בעלי תריסים למיני מתיקה נהפכים בן־לילה, תוך כדי עשרים שנה, לרופאים ולעורכי־דין ולבעלי בתי־חרושת, ואינם יודעים מנוח: אינם בטוחים כל צרכם, שהגיעו למה שהגיעו מבלי שירגישו בהם הגויים – מפחדים מפני הגויים, שהם מונים אותם בחריצות ובהתמדה ובחסכוניות והם באים ואומרים לגויים: טעות יש כאן! אבותינו הם נתעשרו, אבותינו הם אוהבי־ממון, מנצלים ומשעבדים, ולא אנחנו… אנחנו הצעירים שמעולם לא נקפנו באצבע קטנה כדי להרוויח כדי פרנסת יום אחד, אנו יודעים היכן בני־אדם, ויהודים בעיקר, מעשירים… לכל הרוחות, העשירים איפוא – ואפילו אבותינו הם, ובפרט שהם אבותינו – אנו יהודים והם יהודים, ואנו מתביישים בהם ובמעשיהם ורוצים להוכיח לכם, הגויים, שאבותינו לחוד ואנו לחוד, שאנו בנים אנו במקרה לאבות שאינם ראויים לנו…

אי, לוּא, חשבתי שאני יכול להסביר לך פעם אחת את העניין ברור ושוב נתבלבלתי… לעזאזל אפוא! העיקר שתשגיח על טוֹלי… אין כל רע נשקף לו לעת עתה מאגרופו של אחד שוטר אלם שלנו, אך מי יודע מה ילד יום… והעיקר שוב, שאיני רוצה שישחיר טוֹלי את פניך… שכן אגיד לך את האמת: לא את טוֹלי אני מחבב כל כך – אותך, לוּא, בחור זקן, אני מחבב, אותך ואת שאר הבחורים משלכם, שעבדו עבודת־פרך מן המסעדה ברחוב קנטון ועד הנה והגיעו למה שהגיעו, לעושר ולכבוד, אלא שהעמידו בנים שאינם ראויים לאבות שכמותכם, כלום לא ירשו מכם אלא את אי־הבטחון שלכם בעצמכם, את הפחד שלכם בכל עת ובכל שעה, שמא אינכם יוצאים ידי חובתכם בפני הגויים, שמא אינכם חולקים להם כבוד כל צורכם, ואם אינם מתנקמים בכם בפרעות, אינם נפרעים מכם בשפיכות־דמים, מתנקמים הם בכם בשנאה ובקנאה כבושה, כפי שאתם מדמים… אי, לוּא! נתבלבלתי… לא כך אמרתי להסביר לך את העניינים… תמיד אני מתבלבל בדיבור, חוץ מבשעה שאני דורש דרשות של דופי בשבחו של מועמד פלוני רודף־בצע לבחירות מטעם טאמני… הרהורי, כשאני שותק ושותה, כל כך ברורים, כל כך מסודרים – ודיבורי כגון עכשיו, לאחר הכנות של שנים, מבולבל ואינו מוסבר אפילו ליהודי פיקח שכמותך… אך מה בכך לעזאזל? לא מפי אתה צריך ללמוד חכמה, אם כי בוודאי אינך תופס, אינך מבין כמוני, כמה קילקלתם את בניכם, לוּא, כמה אינכם יודעים לחנך את בניכם, כלומר: לחיות באושר ובנחת יותר משנות דור אחד, מתוך שאתם זהירים תמיד בכיבודם של גויים… הו, עייפתי, לוּא!… לא נולדתי, כפי הנראה, להיות מטיף, ואף־על־פי שאמי, זכרונה לברכה, רצתה שאלמד בקולדז' של הישועים ואהיה כומר ולא עורך־דין רודף־שלמונים באולם טאמני…

וכשהוא גומר ורואה את לוסקין שותק ומסתכל בו בעיניו הכחולות העצובות, הוא תופס את ידו בידו שלו השעירה, כף רגל של דוב, ולוחצה עד שלוסקין מעווה קצת את פניו, מנענעה בכוח בתוך שלו ואומר בטון של רופא המשתדל לעודד את החולה:

– נו, לילה טוב, לוּא… דרישת־שלום לגברת הקטנה… ולטוֹלי אל תאמר כלום… סדר את העניין¹⁵ כך, בניחותא… צעיר הוא עדיין… בנינו באמריקה מתבגרים במאוחר, הן שלנו והן שלכם… לא כמונו אבותיהם המהגרים, שעמדו על רגליהם בני שלוש־עשרה ועשו את עצמם לבני־אדם מתוך ההכרח… לילה טוב, לוּא, ותסלח שלא הסברתי לך את העניין כל צרכו… עכשיו אתה אנוס לחכות עוד עשרים ושש שנים, עד שפרדי מקורמיק פותח את פיו ודורש דרשתו באוזניך, ח־ח־ח!… לילה טוב, לוּא, לילה טוב…

[א]

סבתא קורנפלד, אמו־זקנתו של סידני קורנפלד, זו שעלתה מקברה לעיני אַכּסל כאן באיצטדיון ונזדקרה לעיניו מתוך ההילולה שבאיצטדיון, זקנה מרשעת היתה. כמוה כסידני, לכל הרוחות! לא נכדה של סבתא קורנפלד היה סידני בעיני אכּסל, כי אם בנה ובר־בטנה – שחיף, לכל הרוחות, כאותו ספק־שיח ספק־עץ גוץ ומעוקם וממאיר במראהו. ולא שכך הדברים נראים משום שאותה בלבד רואה אדם מטפלת בסידני הכחוש, מאכילתו ומשקתו בהנאה שטופה ונוזפת בו תמיד באותה הנאה עצמה שבה היא מאכילה אותו ומשקה אותו. אמנם, סבתא קורנפלד היא המטפלת בסידני – כל מחסורו עליה. סידני יתום מאביו הוא משחר ילדותו, ואמו, כלתה של סבתא קורנפלד, אין אדם רואה אותה בבית כלל:

– רוכלת היא בקפה – אומר סידני, ועור פניו הכחלחל מסמרר אותה שעה כעורו של תרנגול שחוט ועינו השמאלית מעפעפת עיפעוף נמרץ אחד כאחוזת עווית. רגליה של זו, מספר סידני בשעות־רצון רחוקות אלה, כשרשעותו מרפה ממנו והוא אינו מצמצם שפתיו כאוגר רעיונות של זהב לו לעצמו: – רגליה של אמא קורנפלד תפוחות כגיגיות־החלב שבחנות־המרכולת; כל כך מייגעת היא את רגליה, כשהיא מטפסת יומם ולילה במדרגות המסריחות שבבתי לקוחותיה הכושים בהארלם. הוא עצמו כמעט אינו רואה את אמו אלא בסופי־שבועות בלבד.

מילא, סבתא קורנפלד ראוייה שתהא נראית כאמו של סידני משום טיפולה בו אף הוא. אבל אכּסל נותן סימנים מובהקים יותר באותה קירבה יתירה, קירבת בשר ורוח שאין למעלה הימנה והוא, רק הוא, חוזר וקובע אותה בין סידני לבין סבתא קורנפלד. רק למעט את טוֹלי לוסקין, חברו של אַכּסל וחברו של סידני. לכאורה טוֹלי זה לא פחות ממנו, מאַכּסל, הוא סובל מרשעותה של סבתא קורנפלד ומרשעותו הכבושה יותר של סידני. ואף־על־פי־כן אין טוֹלי לעולם מקבל רצון קטרוגיו של אַכּסל על השניים, והוא מתמרמר אליו משום־כך בשטף לשון נמלצה, פוסק לו פסוקי־זעם מתוך מילטון ומתוך צ’נצ’י של פּרסי בּיש שלי כל־אימת שהוא, אַכּסל, מטעים וחוזר ומטעים באזניו את הקירבה היתירה, קירבת בשר ורוח, שהוא רואה בין סבתא קורנפלד לסידני.

– טוב, טוב! – טוען אַכּסל בלבבו: – יכול אדם להיות מילטון ושלי ואמרסון ותוֹרוֹ כרוכים יחד, אבל טיפש אין אדם צריך להיות אף־על־פי־כן. הסומא הרי היה מבחין שדמותה של סבתא כדמותו של סידני! דמותה שלה כדמותו שלו, ולא להיפך. כשאינה כועסת, כמובן. דווקא כשאינה כועסת! שהרי סידני לעולם אינו כועס – רשעותו שלו היא הכבושה במינה, השתוקית, לא? וכי לא אותן עיניים קטנות אצל שניהם, שתמיד הן אצות־רצות בתוך חוריהן, כחיות קטנות מרחרחות חשש־סכנה? ולא אותם שולי־נחיריים דלוקים אצל שניהם, כאילו שניהם חשודים על הנזלת בין בחורף בין בקיץ? ולא אותם עורקים לבנבנים, סיבים דקים שבתפוחי־אדמה עבשים, מתרקמים בעור־הפנים המשונה, שאינו אדום ולא כחול ואף־על־פי־כן אדום הוא יותר משהוא כחול וכחול יותר משהוא אדום? ובפרט אותה עמידה משונה של השניים, לכל הרוחות! וכי גם בזו לא השגיח טולי? אותה עמידה כפופה ומהורהרת, המעלה תמיד את המחשבה, שחטוטרת פרחה להם פתאום, ובקושי־בקושי אַכּסל כובש את יצרו מהתגנב אחוריהם של אלו ולהציץ בגבם – כלום נתעלמה גם זו מעיניו של אותו משורר ופילוסוף ואדם גדול סתם, טוֹלי לוסקין? אי, עמידה זו אצל סבתא! כשאינה כועסת כמובן. אותה שעה אנחה קלה נפלטת מפיה שלא ברצונה, שפתה התחתונה נפטרת, נושרת למטה כמתוך אפתעה: דומה, רעיון נפלא הנץ במוחה ואילו היא מספרת אותו, מיד שמחה ואורה ואושר־פלאים יורדים לעולם – ממש סידני, סידני ממש! אלא שתוך כדי רגע, דומה, היא חוזרת בה מתוך רשעות. כגון סידני! נמלכת בדעתה מתוך הרשעות, גונזת את הרעיון המופלא בקפל־שפתיה השנאוי ועיניה העשישות מתרתחות שוב – ושב מרחרחות חשש־סכנה בתוך חוריהן.

וגם בעניין גדול זה של שילוחים מן הבית, שאין סבתא קורנפלד עייפה כל ימיה לשלח את החברים כל אימת שהם נכנסים אל סידני הפיקח לשם שיחה, שיחת־חולין של תלמידי־חכמים בלבד, חולק אַכּסל על דעתו של טוֹלי מכול וכול. דעתו של טוֹלי! וכי יש לו לטוֹלי דיעה שהיא ראוייה לשמה בעניינים כגון אלה? נעלב הוא כמוהו, כאַכּסל, אלא שהוא נוהג בעצמו מנהג עלבון של אדם גדול, של איש הרוח: כביכול, לא בו פגעה סבתא קורנפלד, כשגירשה אותו מביתה, אלא בעולם־הרוח כולו פגעה. קיפח ובעל־בלורית מהלך אז טוֹלי על־יד אַכּסל, על־ידו ולא על־ידו אף־על־פי־כן, מלכסן קצת לצדדים ופוסע פסיעה גסה באותם שוקיים ארוכות ודקות ומסוקסות שלו, הבולטות מתוך מכנסיו הקצרים – טוֹלי שאף הוא בן שש־עשרה עדיין לובש קצרים, שכן אמו עדיין מתאווה ליהנות ממנו הנאת אם מן התינוק, וכדי לעשות נחת־רוח לאם יודע פילוסוף זה, לכל הרוחות, לעשות עצמו גם תינוק בשעת הצורך – וכולו אומר כבוד ורוגז יחד. רוגז על מי? אַכּסל יודע! עליו, על אַכּסל! משום שיודע טוֹלי, כי יודע אַכּסל שאף הוא טוֹלי יודע שסידני הוא המשסה את סבתא קורנפלד שתשלחם מן הבית כשאינם רצויים לו. סידני הוא הלוחש לה כך, משטוֹלי מצלצל בפעמון ביד איסטניסית ומהססת וסידני, חולדה פיקחית שכמותו, מכיר בצלצולו מיד. יודע טוֹלי בכך, ואף־על־פי־כן אַכּסל הוא האשם שאף הוא יודע כך: אסור, אסור להרהר אחרי מידותיו של סידני קורנפלד!

מילא, לא איכפת לו לאַכּסל. נועץ הוא ידיו בכיסיו, המלאים תמיד כל מיני אספים, כובעו נשמט לו על עורפו מאליו וניגון עליז מחלחל בפקעת השפתיים המתכדרות – עוד רגע והוא פוצה שריקה מסולסלת ומופקרת. אריה זו ‘פיגארו’, למשל, ששר אותה קארוזו. ולא שמפי קארוזו שמע אותה, אלא מן התקליט שמעה – בבית התספורת של טוני ארמינו, ידידו ואיש־שלומו, שמע אותה עוד פעם ועוד פעם וחוזר חלילה. בבוקרי־קיץ ארוכים־ארוכים, כשבית־התספורת ריק והרחוב ריק, וניו־יורק כולה נראית ריקה, כאילו חלל פעור ומפולש ומלוהט, וטוני ארמינו מנמנם על גבי הכיסא בפינה, מתעורר וממצמץ בעינו לאַכּסל דרך חיבה מסותרת וחוזר ונרדם מיד. ברור, שאין הניגון העליז נשמע. השפתיים מתרקעות וחוזרות ומתהדקות, ספק מתוך חרון ספק מתוך בוז קל לטולי זה, שמתוך האהבה לפילוסופיה ולפילוסופים, לשירה ולמשוררים, ולרוח ולאנשי־הרוח בכלל, נוח לו להמתיק אמת מרה, נו, להעלים את האמת קצת, פשוט לשקר.

אדרבא, טוב ויפה! אין טוֹלי רוצה להודות שאף הוא יודע שאותו שקדן צנום ונבזה, שכבר בשנת־לימודיו השנייה בבית־הספר התיכוני הוא מתקין עצמו ומכשיר עצמו לזכות בפרס־המדינה, שיאפשר לו לימוד־חינם באוניברסיטה – אל יודה! רוצה טוֹלי לקנות שלימות, לעשות עצמו מלאך, לכל הרוחות, להיות אך טוב ואוהב את הבריות אהבה יתירה שבנשמה יתירה – אדרבא ואדרבא! יבושם לו ויערב לו. אין לאַכּסל כלום כנגד עניינים כגון אלה. אבל יכול אדם להיות מלאך, בלי שיהיה טיפש, הא? ואם אין טולי טיפש – אדרבא, יסביר לו, מנין לה לסבתא קורנפלד כל אותן חכמות, שהיא משמיעה באוזניהם, כשהיא משלחתם מן הבית, הא? אדרבא, מנין? אנגלית לא ידעה מעולם ולא תדע לעולם וכיצד למדה לצווח אנגלית כמעט באותו קול ארור שלה, שתחילתו דק כקול־האזעקה של מכונת־הכבאים וסופו גס וצרוד כסירונית של ספינה? צווחת וטוענת, טוענת וצווחת! חבריו של סידני מקפחים אותו בזה ובבא! מפסידים מאמציו של יתום עלוב להגיע לידי השכלה גבוהה, באוניברסיטה העירונית, בלימודים העיוניים דווקא ועל־פי סקוֹלרשיפ דווקא, כלומר: על־פי תמיכה קצובה מטעם המדינה, לכשיקבל תשעים וחמישה אחוזים, לפחות, בבחינות הגמר בבית־הספר התיכוני – מנין לה כל אלה, טוֹלי לוסקין, מלאך מקולל שכמותך? מנין לה כל אלה, הא? – סקאלשיפּ, סקאלשיפּ, – משבּש אַכּסל את עצמו בהברה ומתוך טינה צוהלת, כשהוא מחקה את דרך דיבורה הנלעג של סבתא קורנפלד באנגלית. טוֹלי זה! אפילו לדבר כדרך האדם אסור במחיצתו, וממילא אדם מתנבל מתוך הכרח.

[ב]

רק בחורף היתה סבתא קורנפלד משנה את טעמה, נהפכת לאדם אחר – כל־כך עד שאַכּסל שוב אינו מכיר אותה כמעט והוא מתחיל מפקפק באותה קרבה יתירה שבינה לבין סידני. בלב החורף, בבוקרי החורף בניו־יורק, שאם אינם מלבינים מפני הערפל הם מלבינים משלג־לילה קלוש, נדון לכליה משתזרח שמש רפוייה, חיוורת כלבנה בענני־לילה דלילים, היתה סבתא קורנפלד פושטת את צורתה הממאירה, וצורה זו החדשה שהיא לובשת מבלבלת ומביישת קצת את רואיה בחידוש הסתום שבה. והכול מפני חלומות רעים שהיא חולמת בחורף. דווקא בחורף שנתה של סבתא קורנפלד נודדת, ואין להם שבוע לאַכּסל ולטולי שאין סידני בא פעם לפחות בבוקר השכם להבהיל אותם אל סבתא קודם ליציאתם אל בית הספר, ושלושתם חוזרים אל סבתא ולוחשים לה שלושתם יחד מין לחש מתוך הסידור הגדול – מיטיבים הם את חלומה, כפי שסידני מסביר תמיד בקול נרגש עד כדי גמגום, ואצבע אחת שלו משתלחת מאליה ומגרדת בחטף אחת ושתיים בתוך צווארונו מחמת עצבנות. האחד, כפי הנראה, המבין באמת מה הוא לוחש מתוך הסידור הגדול, שסבתא אף היא מעיינת בו עם מיטיביה, הוא טוֹלי כמובן. וכי מה אין טולי מבין ויודע? הרי גם היברו למד וג’וּדאיזם הרבה למד, כלל לא כאַכּסל שבוּרותו בענייני יהדות משתרגת ועולה על צווארו כחבל־החניקה בבוקרי־חורף אלה, כשאדם צריך להיטיב עם סבתא קורנפלד עברית דווקא. טוֹלי יודע את כל הלחש כולו כמעט בעל־פה, ומדי פעם בפעם הוא חוזר ומתרגמו בעל־פה לאַכּסל, כשטקס־הלחש נגמר והם חוזרים הביתה באור־הבוקר, העמום עדיין, ופנס אחד, נשכח תמיד, עדיין דולק כנר־נשמה חיוור בפינת הרחוב. ואילו אַכּסל, התוהה בשעת הטקס על טיב חלומה של סבתא, כאילו מצפה לשומעו מפיה תוך כדי רגע, ותוהה מצד שני על כוח־פעולתו של אותו לחש משונה לאחר הטקס, לעולם אינו מספיק לקלוט לא את המלים עצמן ולא את תרגומן, החדש באוזניו תמיד. רציני טוֹלי לוסקין כדרכו ואינו מגיס את לבו אפילו באמונה זרה זו, הנראית לו כאמונת־הבל, אצל סבתא קורנפלד: אדם ואמונותיו, אדם ודיעותיו, כפי שהורה אמרסון, וזה פירושה של הסיבולת הנאורה, שהיא יודעת לנהוג דרך־ארץ אפילו לגבי אמונות ודעות הנראות כדברי־הבאי בעלמא, ובלבד שהן מזינות את נפש בעליהן. ואַכּסל, המהרהר תמיד הרהורי־אפיקורסות בגודל נפשו של טוֹלי, בתכונותיו הנאצלות, אינו חש ברחש־הטינה שבלבו עליו תדיר, עכשיו שהוא מכניס גם את פחדיה של סבתא קורנפלד מפני חלומות רעים לתוך חוג החוויות הרוחניות, שאדם רחב־הדעת חייב לנהוג בהן דרך־ארץ אצל הזולת.

דומה: שניהם, גם אַכּסל גם טוֹלי, מאוהבים קצת בסבתא קורנפלד בצרת נפשה בימות החורף. דומה, זקוקים הם לה ולפחדיה יותר משהיא זקוקה להם בהטבת חלומותיה. ממילא שלום חשאי ונוגה, עצבני קצת, שורר ביניהם לבין סבתא קורנפלד כל ימי החורף. עכשיו אין זו חשה לגרשם מן הבית, אפילו כשהם מאחרים אצל סידני עד עשר וחצי ועד אחת־עשרה, מפליגים בשיחותיהם בכה ובכה – סידני בהיסטוריה ובכלכלה, וטוֹלי בביולוגיה, בפריה ורביה של צמחים ואמיבּות בפרט, ואכסל שומע ואינו שומע, מעיף עין מן הצד בסבתא קורנפלד ותאווה מוּחשת אוכלתו לדעת, מה החלום שהיא עתידה לחלום הלילה. ברור, שאין שלום זה, החשאי והנוגה, עולה לה לסבתא קורנפלד בזול. בימי החורף אַכּסל אף הוא בוש לפרקים להודות על האמת, כשהוא מרגיש לעתים מזומנות, מרגיש בחוש, איך מררתה של סבתא קורנפלד מתפקעת משום שאינה יכולה לתת קולה באותה צווחה משובחת שלה, שתחילתה דקה וצורמת וסופה צרידה ומגושמת. בערבי־החורף הטובים והנוגים האלה יש והוא רואה את סבתא קורנפלד מקללקת בבת־אחת את שפתיה הנפולות, הכחלחלות, בקצה לשונה האדמוני, המחודד כשל נחש כפי הנראה, והוא יודע שרצון הצווחה תקף עליה כשפתחה את פיה, אלא שחזרה בה מיד והיא מערימה על רצונה לקלל באותה ליקת־שפתיים חטופה בקצה־לשונה המחודד.

נוחה סבתא קורנפלד, הרבה יותר נוחה, בימי החורף, תקופת חלומותיה הרעים, מבשאר ימות השנה. בוודאי ייסורים ממרקים אותה ומרככים אותה, אם יודעת היא להסביר פנים, על־פי דרכה, כמובן, בליקת־השפתים החטופה בקצה־הלשון, אפילו לו, לאַכּסל, שכל עצמו אינו אלא שלישי ואיבר מדולדל בטקס־הלחש, המקודש בעגמומיתו, ולאמיתו של דבר אינו אלא מקפח אותה וגונב את דעתה, כשהוא משתף עצמו לשני חבריו בעניין חשוב זה. אפשר, אין הלחש פועל את פעולתו כלל מתוך שבעצם לוחשים אותו רק השניים והוא אינו אלא נגרר אחריהם – כמעט אינו מספיק ללחוש כלום. לכל היותר, נאחז הוא בחצי־הברה, שהוא מבחין בסופו של פסוק. לכל היותר, נחשל הוא אחרי סידני, הבקי אף הוא ממנו בהלכות־יהדות – שהרי עדיין הוא מניח תפילין בכל יום! – ומקפץ ומדלג כל עוד רוחו בו אחרי טוֹלי. אי, טוֹלי זה! קורא הוא בהטעמה כל כך ובהבנת־המומחה, עד שהוא מעורר פליאה חוזרת ונשנית בשעת־הטקס בלבו של אַכּסל, ומתוך כך הוא מסיח את דעתו אפילו מן האותיות ומן הנקודות, שדומה כבר הוא מזהה אותן, עוד מעט והוא מצרפן לתנועות.

ממעיט דברים, כמבהיל את הרופא אל חולה מסוכן, היה סידני מופיע באותם בוקרי־חורף, הדלופים או השתוקים בדממתם הלבנה, וענוותנית ונמוכת־רוח היתה סבתא קורנפלד יושבת על גבי הסידור הגדול, מצפה למיטיביה, וידיה, משמשניות ולא־בטוחות כשל תינוקת רכה, מנסות לתפוש בשולי השעוונית ואינן נאחזות בהם די־הצרוך. קודם לכניסה, עם פאת השלג האפורה, התחוחה מעשה־חורי, ליד גדר־הקרשים הירוקה, היה אַכּסל מדמה שסמוך לכניסתו הוא רואה גופתה של סבתא קורנפלד מסתמנת קטנה, מעוטה, מתחת לעטיפה השחורה על גבי הרצפה, והעין אינה מבחינה ברור היכן מראשותיה והיכן מרגלותיה של הגופה המתה. ולפיכך פליאה מפעימה את הלב עד כדי שמע, כשהוא נכנס ורואה אותה יושבת על גבי הסידור הפתוח בחדר־האוכל וקילוח הגז שבמנורת־התקרה, כחלחל־מפוייח בשורשו, במקום שתייתו מן הקנה, וכתמתם־אדום מאמצעיתה של השלהבת ועד קציה, הומה ותוסס, מנפץ ומתיז רשפים כתומים־ורודים, המשתקפים בחלקת השעוונית הקרה על גבי השולחן. בשפה רפה משיבה סבתא על ברכת שלומם של הנכנסים ובסבר־פנים כאחת, ואכסל נזכר שכך נשים מישראל עונות על שאילת שלום מצד בניהן וחתניהן, כשהן עולים אליהן¹ לעזרת הנשים בבית־הכנסת ביום־כיפור לאחר הצהריים, כשבית־הכנסת שפוך זהב, זהב מופקר שאין איש מרגיש בו מתוך התענית וחושש לזכות בו. ריק ומרווח מכפי הרגיל נראה חדר־האוכל לאור הגז בשעת בוקר חיוורינית זו, כאילו הסיטו הרהיטים את עצמם לצדדים מתוך המורא, ואכסל עם שהוא רואה את סבתא קורנפלד יושבת במקום שהיא יושבת, נמוכת־רוח וממשמשת בשעוונית באצבעות מתאמצות ומתרפות, מתאמצות ומתרפות – עדיין נדמה לו שהכול יודעים, והחדר בפרט יודע, כי אמנם מתה סבתא ואף־על־פי־כן לא מתה, חיה ספק חיים ספק שינה וחלום. אחד הוא טוֹלי לוסקין, הסותר את הרגש־המוות המופלא שבחדר. בלי מורא ובלי בושה, בלי תהייה כלשהי, ניגש טוֹלי אל המלאכה, אל טקס הלחש הנורא והעגום, משל לרופא שעושה את שליחותו באמונה ונשאר עומד מחוץ לשליחותו. לא אחת ראה אַכּסל, בנדודיו בשכונת פוֹרדהם, אותם רופאים לבושים לבנים יוצאים לעשן לרוח היום בחורשה המקיפה את בית־החולים הגדול שבשכונה, וחולין שבפניהם והגלוי שבפניהם מהממים בסתירה שביניהם לבין השקט והמסתורין והאימה, השורים על בניין־הלבנים הגדול. בניין זה עצמו – אדם מתגנב עד לחלונותיו המרושתים, מציץ בהם ואינו רואה ואינו שומע כלום חוץ מלובן המכשירים, המכסיפים על לבנונית הקירות הדמומים, ואף־על־פי־כן דומה: מרגיש כאן אדם בחוש כיצד אלה שבפנים כואבים בדממה ומתים בחשאי, והחיים נראים מופלאים והמוות מופלא אף הוא.

[ג]

– כולנו כאן – מכריז טוֹלי בקול, ספק לעצמו ספק לסבתא קורנפלד. דומה: אף הוא, על־אף מעשיותו המקצועית, אינו בטוח כל־צורכו, אם תשובתה על ברכת שלומם לא היתה אלא מעין מקסם־שוא בלבד, ולאמיתו של דבר לא ראתה אותם, לא יכלה לראותם בכניסתם. מיד פניו של סידני מתעוותים, כאילו צבת גדולה אוחזת בהם בסנטרם ומעווה אותם לצד אחד בחזקת היד. פניו המרושעים מעירים הרהורי־חרטה בלבו של אַכּסל על שיכול היה לדמותו אל סבתו: כל־כך מרוחק הוא נראה עכשיו מזקנה קטנה זו, שכולה כמין כדור מפוקע ומצומק וכולה נמוכת־רוח, וכאילו אשימה ויודעת שהיא אשימה ומעוררת רחמים ושאר מיני רגשות משונים, עד שהרואה אותם בוש בפני עצמו בראייתו והוא חוזר ומפנה פניו מחבריו, כאילו עוד מעט עיניו מתחילות זולגות דמעות של חולשה. אבל סידני עצמו מתחרט על רשעותו, מגרד באצבעו בחטף אחת ושתיים בתוך צווארונו, ורומז לחבריו בניד הראש כלפי ימין שיגשו אף הם אל הסידור.

– טוב, סבתא – הוא מפליט אנגלית, הנשמעת כאידיש באוזניו של אכסל, ואותו רוך שבקולו, שבו הוא משתדל לייחד את לשון דיבורו, חדש ומדהים: – אמרי…

שעה ממושכת, נדמה לו לאכסל, לוחשת סבתא מתוך הסידור והוא אינו מבחין כלום בלחישתה. אפשר נדהם הוא משמוע ואפשר סבתא, הנראית נזופה, מנסה להשיב לעצמה את קול־דיבורה, ואין הדבר עולה בידה לעת־עתה. טוֹלי וסידני, מדמה אַכּסל כבתוך הערפל, משיבים לה משהו מתוך הסידור ותשובתם אינה מגיעה לאוזניו גם היא. טוֹלי, ברור, מתרגז עליו, שכן הוא מגבב את גביניו העבותים, ומוליך אצבעו בשבילו לאורך השורות הקצרות, שבהן מתחיל הלחש. האותיות מרצדות לעיניו של אַכּסל, קטנות, מוּכּרות ומתנכרות כאחת, והוא עדיין אינו שומע כלום, אינו מבחין כלום. סבתא קורנפלד רק שפתיה נעות, וטוֹלי גביניו מגובבים ואצבעו עוברת עוד פעם ועוד פעם על פני אותן שורות קצרות עצמן, כמשחיל את האותיות על חוט סמוי והן נושרות מעליו ומתפזרות תוך כדי השחלה. ופתאום אוזניו כאילו מתפקחות ולבו ניתר משמחה. עד שטוֹלי מתמיד בהולכה ובהעברה על פני אותן שורות מקוטעות, לחישתה של סבתא קורנפלד נעשית צלולה יותר ויותר, כאילו מגיחה ומתקרבת ממרחק מעורפל, ופתאום קולה רונן באוזניו, ברור וטוען שוב, כשהיא מתיזה זי"ן נזוּלה בעקשנות סרבנית:

– חלמא טבא חז’אי, חלמא טבא חז’אי, חלמא טבא חז’אי… נתרחש הנס אַכּסל יודע שסבתא קורנפלד חיה, קמה מבין המתים. המלים היוצאות מפיה – והוא מבחין בהן עכשיו לאחת אחת – נראות שמחות ומאירות בשורותיהן המקוטעות בסידור שלפניו. קופצות האותיות כלפי מעלה כמיני דפוסים, ככלי־קיבול לאותיות־הדיבור, המידרדרות מפיה של סבתא קורנפלד, נוּקשות ומחוטבות וזי"ן נזוּלה זו פוגעת בנוקשותן כמין רקב שאינו מזיק, ושמחה חשאית ממלאת את החדר. אותה שעה נזכר אַכּסל פתאום בשמחה החשאית העולה משעטת פרסותיו של סוס לפנות בוקר, סוסו של החולב כשהוא מתקרב אל הבית בדממת הרחוב, ופחד של לילה פג לשמעהּ ואדם מרגיש שעדיין אדם הוא, עם שחשכה אופפת אותו כאן במיטתו, שכן האדמה עדיין אדמה ופרסות־הברזל ברגליו של סוס מקישות בה בטוחות. עכשיו קולו של אכסל, חוגג ומעודד, מתמיה את טולי, הרוצה להעיף בו עין תוהה – ומבליג, ומרגיז את סידני, החושש שמא קולו של זה מתגבר על קולו באוזני סבתא שלו. אך מה לו לאַכּסל תמיהתו של טוֹלי, מה לו רוגזתו של סידני? העיקר, שנזכר באותם פסוקים משונים! העיקר, שפסוקים משונים הללו שמחים לרוץ אורחם מתוך פיו מאליהם. פולט הוא אותם בעל־פה, כמעט אינו מביט בסידור, וקולו האחד מתגבר ומנחם את סבתא קורנפלד:

– חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא…

עולם תמוה! כמה פעמים הוא חוזר שלא מדעת על הפסוקים העליזים האלה, בעל פה כמובן, בנדודיו יחידי בקצווי ניו־יורק – וכשהוא נקרא אל עצם העניין, אל טקס־הלחש באחד מבוקרי־החורף, מישהו כאילו מכה לו באצבע צרדה על מצחו בין עיניו ואותם פסוקים עליזים משתכחים מלבו. דבר תמוה זה ראוי הוא שיתן דעתו עליו, ישאל את טוֹלי, למשל, שהרי זה יודע ומבין הכול, לכל הרוחות, אלא שבעצם הלחש סופו מגיע אל נצחונו וקולו מתגבר על תמהון־לבבו. רוצה אַכּסל להציץ בפניה של סבתא קורנפלד. לראות את החיוּת חוזרת לתוך לחייה, שצבעם עכשיו כצבע אותו כד גדול וישן שלה, שסידני אומר שהביאה אותו מעבר לים – ירקרק־כתום ומבהיק בחיוּתו לאחר שמורק ושוּטף ונתלה על גבי הכלונס שבחצרה. אי, כמה היה שמח להציץ בפניה, שמעין אדמומית פושה בהרות־בהרות בירקותם, ולהבטיחה במבטו שאף הוא אַכּסל יודע, שהיא חיה, הולכת וחוזרת לאיתנה כאן על האדמה ולא שם במקום שהיא ספק חיה ספק חולמת חלום שאין לו סוף, אלא שמפחד אכסל מפני סידני, שמא יקפיד עליו שאינו קורא מתוך הספר ומפסיד את הלחש כולו ואת כוח־רפאותו. אין הוא סובל את מבטו המתרוצץ, הסובב בתוך גולות־עיניו כשפיפון רעב. אך אין דבר! סבתא קורנפלד חיה והוא, אַכּסל, היתה לו הרווחה והשמשות שבחלון, שהיו עדיין כחלחלות בכניסתם, כמעט הלבינו, ואַכּסל בקושי מתאפק מנעוץ לו לטוֹלי את מרפקו בצדו, כשהוא מתפרץ סוף־סוף ואינו חושש לא מפני טוֹלי ולא מפני סידני וקולו מתגבר והולך:

– חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא, חלמא טבא חזיתא…

[א]

אותן השעות המועטות שלייזר לוסקין עושה בחדרו הפנימי במשרדיו שברחוב פיין, קרן נאסוי, פנוי לפרקים לנפשו, לעיון בספר מן הספרים השמורים אתו במגירת שולחנו והוא יכול להחזירם לגניזתם במגירה כשאחד מאנשי־המעשה נקרא לתוך החדר הפנימי ולייזר לוסקין חושש שמא זה נוטה לראותו כראות בטלן ולקפחו בעסקיו, כשהוא מוצאו מעיין בספר כאן, במרכז הכספים של ניו־יורק, שעות אלו אף הן נזרקה לתוכן טיפה חמוצה – כאילו בפני הרב פולר הוא עומד אפילו כאן בחדר עבודתו, כאילו יושב־ראש באחת האסיפות הנצחיות הוא אפילו כאן בחדרו הסגור. לבו בל עמו ואותו אי־שקט שלפי דעתו הוא תוסס בו, כל־אימת שהוא נמצא בתוך בני־אדם, הסתנן החורף גם לכאן לפינה זו, שהיתה מקלט לו תמיד מפני הבית ומפני האסיפות, ואפילו איש־המעשה אינו נכנס לכאן אלא לפי קביעת זמן מראש על פי הטלפון.

בחדרים החיצוניים עבדו העובדים הרבים, מנהלים וסגני־מנהלים, פנקסנים ורואי־חשבונות, מומחים ומעיינים בכל תכנית והצעה חדשה, העולה לפני הפירמה, כולם לכאורה יונקים השפעתם מלייזר לוסקין, כולם עושים את רצונו, מוציאים אל הפועל כביכול את הוראותיו, הוראות שברמז בלבד, ואף־על־פי־כן הוראותיו, והוא היושב ספון בחדר־עבודתו הקטן לפנאי־ולפנים יודע, שמיותר הוא כאן, שהכול נעשה בעצם בלעדיו, תמיהּ שאין הבריות ואפילו משרתיו ואשר־משרתיו הזריזים ביותר, הממולחים ביותר, אינם עומדים על העובדה שהם העושים והם הפועלים והוא אינו אלא שם־דבר בלבד – אדם ששמו הולך משום־מה כרב בענייני עסק ופרקמטיא, ולמעשה אין לפניו בעולמו אלא אי־הבנה זו בהצלחתו ורצון להישאר ספון בחדרו הפנימי ולעיין עוד הפעם ועוד הפעם באותו מאמר קשה ב’דרך מצוותיך' על ההבדלים שבין שיטת הרמ“ק לשיטת האר”י ז"ל בהשתלשלות. נראה לו ללייזר לוסקין לפרקים, שהוא אוחז את עיני הבריות. מועקה קשה יורדת על לבו לפרקים, כאילו מישהו תובע בכל תוקף, שישלח לקרוא לכל חבר העובדים שבמשרדיו, יאסוף אותם כאן בחדרו הקטן, והוא יישאר יושב לפני ‘דרך מצוותיך’ הפתוח במקום שהוא פתוח וכיפתו הקטנה לראשו, אינה מסירה מעל ראשו, כדרך שהוא מסירה בשאר החדרים שבמשרדיו – תיכף הוא קורא לכל עובדי משרדיו אחד אחד, שיגשו אל שולחנו, יעיפו עין כתרנגולים ב’בני אדם' בספר זה, הכתוב כתב משונה ולא מוכּר להם, יעיפו עין בכיפת־המשי הרבנית שבראשו – ומיד הם מכירים, שבעצם מקח־טעות הוא כאן ובטעות הם חיים כל הימים: את העושר עשו הם, עושים הם יום יום ושעה שעה לפירמה זו! ראש הפירמה אינו בעצם אלא מין רב מן הנוסח הישן, בטלן שצריך לחפש לעצמו משרה באחד מבתי־הכנסיות הישנים שבניו־יורק! ומיד הם קמים עליו ומגרשים אותו ממשרדו והוא נפטר מן השקר שהוא גורם להם שלא בטובתו ונפטר גם מן הגזל שהוא גוזל אותם, שכן כל העושר של הפירמה אינו עושרו אלא עושרם הם.

כך מהרהר לייזר לוסקין בתוך שאר הרהורים משונים, שהוא פנוי להם בחדר עבודתו בדרך כלל ונהנה גם מן ההרהורים הללו, כדרך שהוא נהנה מן השעות עצמן שהוא עושה כאן בפינתו החבויה. יודע לייזר לוסקין, כמה רחוק עולם־המחשבה מעולם־הדיבור מעולם־המעשה. יודע הוא, שאין כל ההרהורים הללו אלא הזייה בעלמא על הצורך להכריז ברבים, שלא הוא לייזר לוסקין איש העסקים, אלא מין פּרוש הוא, מין אוהב ספר, שבמקרה נתעשר בידי אחרים ומשום כך עושרו מבייש אותו כל־אימת שהוא רואה את שמו באחד העתונים או בראש אחד הטפסים המודפסים של מכתבי האגודות וההסתדרויות השונות, שבהן הוא חבר פועל, נשיא ויושב־ראש על פי רוב. הרהורי־סרק הם אלה. לעולם אין אדם משמיעם מפה לאוזן, לאוזנו שלו כך – לאוזנם של אחרים לא־כל־שכן, ואף־על־פי־כן ומשום כך דווקא הרהורים הללו הנאה מרובה בהם. משתזרים הם ממילא לתוך כל מיני הרהורים ועיונים, שאדם טרוד שכמותו יכול להתמכר להם רק משך שעה שתי שעות ליום, מתוך עיון בספר, מתוך דחייה מיום ליום את הצורך ליישב אבן־עזרא קשה ורלב“ג לא־קשה, אבל עמוק מאבן־עזרא, וחזרה על מאמר עוד הפעם מן המחזור תרס”ו של הגדול זצוק"ל.

הרבה הנאות לאדם כמו לוסקין, כשהוא משתייר יחידי בחדרו ואין פחד האדם עליו ואין האדם נראה כתופסו כל רגע בדבר־שקר. הנאות הללו אף הן אמנם לא כולן בהיתר ורובן ככולן באיסור, אבל בענייני היתר ואיסור אין לוסקין מחמיר בעצמו כל־אימת שהתענוג שבאיסור תענוג רוחני הוא. עדיין לא הספיק לוסקין לרדת לעומקה של אותה שאלה אחת מרבות, המענות את נפשו, אם אמנם אדם מאמין הוא, חרד ממש, או שמא אין כל העניין הזה שבחרדוּת וביהדוּת אלא מין תענוג רוחני, שאינו מטיל על האדם חובות ששכרן בצדן ועונשן בצדן למי שעומד בהן מדי פעם ואינו מספיק למצות את העינוי עד כדי להיפטר הימנו – אם בקבלת עול מלכות שמים במצוות מעשיות לכל פרטיהן ודקדוקיהן, כפי שדורשים הפוסקים ראשונים ואחרונים, ואם בפריקת־עול גמורה, כלומר: לא ביציאה מתוך היהדות, חלילה, אלא על דרך החדשים, תלמידיו של שכטר ז“ל, היודעים אמנם שהאלקות אין לה צורך במעשים טובים שבין אדם למקום, לפחות, ואף־על־פי־כן ישראל מקדשין עצמם ומקיימים עצמם כישראל כל זמן שהם שומרים מצוות שבין אדם למקום. אי, כמה שאלות יקרות וחשובות חייב אדם לפתור על דעת עצמו בגלות זו, ששמה אמריקה. כמה שאלות מקיפות אותו על כל צעד ושעל והוא אינו מספיק לפותרן לא כולן ולא מקצתן! ואף־על־פי־כן הנאה גדולה היא לאדם כלייזר לוסקין, שלפחות יש לו שהות יום ויום לשבת על מדוכה מדכדכת זו, להציץ לתוך התהום, האורבת לרגלו של אדם־מישראל באמריקה. ההצצה עצמה לתוך התהום הנאה מרובה היא – ולפיכך אין לליזר לוסקין הנאה גדולה בעולמו מישיבה זו ביחידות בחדר עבודתו שעה־שעתיים ביום. אפילו ישיבתו בחדרו לפנות ערב, בין מנחה למעריב, בביתו שבברונכס, על גבי מסכת ממסכות הש”ס, אינה דומה בהנאה שבה לישיבה זו ביחידות גמורה בחדרו הפנימי שבמשרדיו, ששם אינו יחיד וכאן יחיד הוא, שם הגברת לוסקין הנפחדת והנבהלת תמיד ואין אדם מסיח דעתו הימנה עולמית, אפילו בשעה שאדם אומר לעצמו שהוא שקוע בהסבר עמוק שב’פני יהושע' אין דעתו פנויה לגמרי מן הגברת לוסקין ומדאגותיה הנצחיות לבניה, לטוֹלי ולאלסי, לאלסי בפרט. ואילו כאן אדם יכול בדרך כלל לראות את עצמו פרוש מן העולם לגמרי – לא אשה ובנים, לא צרת הבן, התועה בדרכי החיים, ולא צרת הבת, שליאון עומד לנושאה ועדיין אינו נושאה והאם מצירה ודואגת יותר מן הבת.

לכל היותר – אין אדם מסיח דעתו כאן מליאון, אבל ליאון לא טרדה הוא לאדם כלוסקין, אלא להיפך אף הוא הנאה רבה כאן לו, אחת מן ההנאות המרובות והמשונות¹, שאדם פרוש יכול להתיר לעצמו כאן בסתר משרדו, כגון הרהורים על כל מיני אחיזת־עיניים שבפרט ובכלל ועיונים שאין להם סוף בחסידות חב“ד. לא, ליאון אף הוא משתזר בדרך הטבע לתוך משזר עולמו של אדם כלוסקין. אדם מצלצל בפעמון – ומיד נכנסת המזכירה הפרטית, שאין צעדיה נשמעים מתוך המגע במרבד הרך ואדם אף־על־פי־כן חש בכניסתה מתוך משב רוח קלה, המתרגשת ונוגעת במצח עם פתיחת הדלת ואדם אינו צריך להרים את ראשו על מנת להזין עיניו בבת עכו”ם נחמדת זו, שצבע פניה חוורוור־שחור, כשל יהודיה, חן של בת־ישראל יצוק בנמשיה ובעיניה השוקולדיות ורק פיה חזק ודורסני כשל גויה, ואתה שומע את קולה מבלי הרים את הראש: – רצונו בליאון, מר לוסקין? – ואדם מנענע לה בראשו מתוך רטט פנימי זה שלמשמע קולה העכו“מי ואותה זרוּת משונה שבמבטא שמו של ליאון, ואף־על־פי־כן אין אדם מרים את ראשו להסתכל בברייה נאה זו, עד שלא חש שהיא נפנית כבר לצד הדלת ואדם מביט אחריה כמתגנב, נהנה מצעדה הרחב כשל נער באותה שמלת־הקפלים העבה והמתנפנפת שלה. ואדם מעיף עין נבוכה ושמחה אף־על־פי־כן בתמונתן המשותפת של הגברת לוסקין ובתה, אלסי, העומדת ממולו על גבי השולחן, ואינו מהרהר הרהור תשובה אפילו מתוך הצצה בתמונה. והשמחה המשונה שבלב מתמשכת אחר־כך לתוך השיחה עם ליאון, שאף הוא ברייה נאה על פי דרכו, והוא ואֶבלין, המזכירה הפרטית, והשיחה באיזה מאמר קצר וחריף של הברצלבי, שאתה מנסה להרחיב את הדברים עליו לפי חב”ד, הכול מתמזג בה באותה שיחה נאה עם הבחור הנאה. והשמחה העליונה ממש רוטטת בחלל החדר השוקט ואתה מרגיש בחוש פירושו של אותו חרוז נפלא: הדור נאה זיו העולם. אי, כמה אושר עומד להנאתו של אדם בעולמו!

באותה מזיגה נפלאה של שקט וזכר־מה לחמדה מופלאה, שמשאירה אחריה נערה בת עכו"ם, ושיחה בעניינים מופלאים עם בחור עמקן ופרוש. מעין לייזר לוסקין במהדורה צעירה יותר, אתה מברך על העולם ומצטער רק שאין בכוחו של אדם ליתלש עולמית מתוך ההבלים שבעולם ולשקע עצמו רק בטוב ובמופלא והמהנה באמת. אלא שהצער הזה אף הוא אינו צער. מקבל אתה באהבה את המעט הניתן לך יום יום מתוך שאתה יודע, שאפילו מעט זה לא רבים זוכים לכמותו בניו־יורק, ואתה נקוּט בנפשך, אפילו כשעולה מחשבה זרה על דעתך, שבעצם היה הכול טוב ויפה, אילו למשל היה לא טוֹלי בנך, למשל, אלא בחור זה, ששמו ליאון.

[ב]

אי, שעות יפות נופלות בגורלו של לייזר לוסקין בחדר־עבודתו הפנימי במשרדיו. אלא שדווקא החורף כאילו נתקפחו השעות הללו ונתקפח לייזר לוסקין. ולא מפני שבכלל ירדה מעין אנדרולמוסיה לעולם היהדות, משום שפרופיסור פולר אינו בקו השנה – אינו אותו אדם שקול ומדוד, שהבטחתו הבטחה ותביעתו תביעה ואדם מקבל דעתו ומוראו עליו אפילו כשאינו יכול לדובקה בו, לאוהבו באמת, כדרך שהיה לוסקין יכול להתדבק באחד רבי, למשל, אילו חי מאה שנים קודם, למשל. ולא מפני שטוֹלי דעתו מיטרפת והולכת עליו החורף – כמעט אינו דר בבית אבא־אמא, כמעט אינו רואה את פני אביו, עסוק בכל מיני שטויות והבלים ביוּניוֹן סקווייר, ולייזר לוסקין מניח לו מתוך הנחה שהוא מניח, שטוֹלי הוא בעצם כרע שלו, של לייזר לוסקין, וכדרך שלייזר לוסקין כל ימיו לכאורה שקוע בעסקנות ובצורכי הכלל ואף־על־פי־כן לא הסיח דעתו מעצמו, כפי הנראה, לא קיפח כפי הנראה את עצמו ואת ביתו, ברוך השם, כך בחור זה, בנו, אף הוא בוודאי עיניו בראשו, ואף־על־פי שנדמה לאחרים ולו בעצמו, שעיניו בראשו רק לטובת הרבים ולא לטובתו שלו. בוודאי, בוודאי היה לייזר לוסקין נהנה הרבה יותר מעסקנותו של בנו, אילו נצטמצמה עסקנות זו בענייניהם של ישראל, למשל. בציונות, למשל. בוודאי, בוודאי צער גדול הוא, אחד מן הצערים הרבים והמשונים, שאין לייזר לוסקין מספיק למצוֹת את דינם עד תומם, לעמוד על עומקם בחייו, שאין טוֹלי מקדיש את מרצו הסוציאליסטי לישראל ולארץ־ישראל. אין לוסקין מבין את צעירי ישראל הללו, הבוחרים לרעות בשדות זרים, בשעה ששדהו של ישראל הולכת ומסתחפת בעולם, נוטרים תמיד כרמיהם של אחרים בשעה שכרמם שלהם מעלה שמיר ושית. בוודאי, בוודאי מכה חולה היא זו לאב כלוסקין, שבנו־יחידו יוצא דווקא ליוניון סקוויר ואינו מטריח עצמו ללכת עוד כדי צעדים אחדים עד למשרדי פועלי־ציון, שאינם רחוקים מיוּניוֹן סקוויר. וכי מתנגד הוא, לייזר לוסקין, לסוציאליזם? אפילו לקומוּניזם אינו יודע אם מתנגד הוא באמת, לולא אותם רשעים קומוניסטים מישראל ברוסיה, שגזרו שמד וכלייה רוחנית על כנסת־ישראל כולה שברוסיה. אינו יודע, אם מתנגד הוא לקומוניזם. אדרבא, הוא המתבייש בהונו, כאילו בגזל הגיעו, הוא הנושא את נפשו כל ימיו לקיים באמת אותו פסוק של ‘ואהבת לרעך כמוך זוהי כל התורה כולה’. בוודאי ובוודאי שהיה מסכים שבנו אף הוא ילך בדרכיו ויעסוק במה שהוא עוסק, בסוציאליזם ובקומוניזם ובטובת הכלל. אלא מה הוא דורש ממנו? אחת זו בלבד, שיישאר יהודי, שיהיה סוציאליסט ואפילו קומוניסט יהודי.

והרי כל כך קל הדבר ונוח עכשיו לאדם צעיר מישראל באמריקה לקיים את כל המצוות יחד, מצוות הישראלי ומצוות האדם סתם. פועלי־ציון הולכים ומרחיבים פעולותיהם בקרב הנפשות הצעירות שבישראל שבאמריקה. השומר הצעיר, זה שהעמיד את הקומוניסטים הציוניים הנלהבים והנלבבים באמת, עד שבאו והקימו אותן קולוניות מצויינות, שקוראים להן קבוצות, ובנו את הארץ ונבנו בעצמם אפילו כקומוניסטים, וגויים קומוניסטים מפארים את שמם ואת מעשיהם, עין לא ראתה כגון אלה אפילו ברוסיה – עכשיו שבאמריקה עצמה יכול אדם כטוֹלי להיות סוציאליסט וקומוניסט ולהישאר ביהדותו אף־על־פי־כן, מובן מאליו, שדואב לבו של אב מישראל, כגון לייזר לוסקין, שהכשיר את בנו לידי מזיגה נאה וחדשה זו של יהדות ואנושיות, נתן את כל כוחו לכך, דואב לבו מאוד מאוד על בנו, שהוא מפזר דרכיו לזרים: בעט בדלי ששתה ממנו זה עתה, לפני שנים מועטות, והוא רוצה לקיים מצוות קומוניזם דווקא כאותם רשעים מישראל שברוסיה. כאילו אף הוא גוזר לעקור את הכול, תורה ומצוות וארץ־ישראל ויהדות של הרב פולר ובתי־ספר ובתי־מדרשות נפלאים הללו, שהכול נלמד בהם, ובעברית דווקא ועל דרך המודרניות הגמורה דווקא, בכל ניו־יורק כולה וברחבי אמריקה כולה. דואב הלב, עד שפרקים אדם אפילו מנסה להשפיל עצמו, להסיח צערו בפני אחרים, ואפילו קרובים ויקרים, ולבקש עצה, בגמגום ובנמיכות־הרוח, מאת הרב פולר, שאינו יודע מה להשיב החורף, כאילו תורתו שלו נשתבשה בעיניו, ולבקש מאת ליאון, על דרך הרמז המובן לליאון, שינסה להשפיע, ינסה לדבר אל טוֹלי, וליאון כובש עיניו בקרקע, כאדם היודע שקצרה ידו להושיע והוא אינו עומד בצערו של המבקש. ובפרט כשברי לו שהמבקש עצמו אף הוא יודע, שתפילת־שוא היא ואין בידי אדם לעשות כלום.

בוודאי אין גם עניין זה של טולי עניין קל ומבדח. ואף־על־פי־כן דומה לו ללייזר לוסקין, שלא עניין בנו הוא שמזג לו אותה כוס חמוצה, שהוא גומע הימנה בעל־כורחו זה כל החורף אפילו כאן בסתר אהלו, מקום שהוא יודע זה שנים להתבודד ולשוב אל עצמו. על כל פנים, לא טולי הוא העיקר. עד לאותה אסיפה איומה באוניברסיטה שהעתונות עשתה לה מוניטין והוא, לייזר לוסקין, ראה את עצמו אנוס לבקש מאותה מזכירה נחמדה שלו, מאבלין יוּז, שתודיע לכל מי שיבקש לראותו בימים אלה שהוא נמצא אי־שם מחוץ לעיר ואת כתובתו לא השאיר. הריפּורטרים הנוראים הללו! לא לחינם נדמה לו, ללזר לוסקין, שכל צרות ורעות שירדו לעולם בדור זה, לא באו אלא משום ריבויים של עתונים, שאין לפניהם אלא אחת זו – סכסוך העולם ובלבול דעתו. כל החורף, עד לאותה אסיפה ופרסומה בעתונות, עוד האמין לייזר לוסקין, שטוֹלי בנו בנו הוא ולעולם אינו מפקיר את עצמו, עד שהוא סבור שהוא מפקיר את עצמו לטובת הכלל. לא טוֹלי הוא שמזג לו אותה כוס תפלה, אלא אֵלסי. כלומר: אף אֵלסי לא. וכי מה יודעת נפש יפה זו בעולמה אלא את הפסנתר שלה ואת הרצון השתוקי לגרום נחת־רוח לאבא ולאמא, כאילו היא חייבת לפצותם לא רק על חשבון עצמה, אלא גם על חשבון אחיה. אֵלסי לעולם אינה קובלת. מעולם לא שמע אותה בוכה אפילו כשהיא תינוקת. המשיכה על עצמה כיבוד אב ואם² למיום שיצאה מבטן אמה. ואף־על־פי־כן משום אלסי ניטל מלוסקין אותו טעם גן־עדן, שהיה טועם יום יום במשך שנים מרובות כאן במשרדו הקטן. הגברת לוסקין היא שנתחלחלה החורף בעטיהּ של אֵלסי.

כלומר: בעטיו של ליאון, העומד זה ארבע־חמש שנים לשאתה לאשה ועדיין אינו נושאה. לו, ללייזר לוסקין, לא היה עולה על הדעת כלל להתחלחל משום כך. קודם־כול, אין העניין נראה לו דחוף כל כך. אדרבא, אֵלסי נראית לו עדיין אותה תינוקת שהיתה, כאילו לא גדלה, כאילו כבר לא תלתה לעצמה את תעודת בית־הספר העממי ואת תעודת בית־הספר התיכוני ואת תעודת האוניברסיטה. רק שמלותיה כאילו נתארכו ושערה, שהיה גולש לה על צווארה, עכשיו סרוק לה כלפי מעלה. בכלל אין לוסקין רואה את השנים עוברות, דומה: הוא עצמו עדיין אותו אדם צעיר, שנסע למונטאנה והגברת לוסקין עדיין מחזיקה את אֵלסי בזרועה האחת ואת טוֹלי ביד שמאל שם בתחנת פנסילווניה, כשהיא מזהירה אותו – והוא כבר בתוך הקרון – שישמור את הכרטיס לנסיעתו חזרה בתוך הכיס הפנימי שבאפודתו ולא בכיס אדרתו. אין השנים דוחקות את לוסקין, מפני שאינו חש בשנים כלל: ניו־יורק עצמה, שגדלה לעיניו ושלקח חלק בבניינה, כאילו כך עמדה לעיניו, כשראה אותה לראשונה. חוץ מזה – מה לו אם ליאון נושא את אֵלסי, מה אם אינו נושאה? וכי בין כך ובין כך אין ליאון בן־בית אצלם? אפילו החורף, שאינו נכנס לעתים קרובות כל כך, עדיין אחד מבני המשפחה הוא: אוכל על שולחנם, נכנס ויוצא ללא הזמנה והודעה, מבלה שעות עם לייזר לוסקין ועם הגברת לוסקין ועם אלסי. בן־בית לכל הדיעות! ומה אם תידחה החופה עוד חצי שנה, עוד שנה? אין הגברת לוסקין מבינה דברים פשוטים ומוּחוורים כל כך והיא עומדת החורף בכל תוקף, שידבר אל ליאון.

כלומר: לא בכל תוקף דווקא. אין הגברת לוסקין יכולה לדבר בתוקף בכלל. אלא שרמזיה וגמגומיה, נסיונותיה לשתוק, כשהיא מתחילה מדברת בעניינים הללו, הם עצמם קשים מכל מיני תביעות תקיפות ונמרצות. ואין זו מבינה כלל, שאפילו צדקה ממנו ויש לדבר אל ליאון, הרי לא הוא, לא לייזר לוסקין, שליאון הוא מעין תלמיד־חבר ורב־חבר לו כאחד, הוא שצריך והוא שיכול לדבר אל ליאון. פשוט, אינו רואה את עצמו פוצה פיו על מנת להתחיל בדיבור מעין זה. פשוט, אינו יודע מלה אחת שתעמוד לעזרתו, אם הוא מוצא עוז בנפשו לפתוח את פיו בעניין. היא, הגברת לוסקין, אשה היא ואשה מן הסתם יודעת תמיד לברור לעצמה לשון יפה יותר בעניינים מסוג זה, שהשתיקה יפה להם בכלל. ואף־על־פי־כן אין לייזר לוסקין יכול³ להתאכזר לאשתו עד כדי לעמוד על כך, שתדבר היא אל ליאון: כל־אימת שהיא מנסה לדבר אליו, אל בעלה, בעניין זה, כתמים אדומים פורחים לה בלחייה הצמוקות, והיא ממשמשת בגדילי סינרה, כאילו נשמט לה גדיל אחד משם והיא אינה בטוחה איזהו ובאיזה מקום בסינרה נשמט לה – והיאך⁴ הוא כופה אותה נשמה טהורה לפנות בעניין כגון זה אל ליאון, שהיא אוהבת אותו כאהבת אם ומתבטלת בפניו כדרך שהיא מתבטלת בפני בעלה? על־כורחו הוא מעמיד פניו בפני הגברת לוסקין, כאילו מבין הוא לרוחה, כאילו אין זה עניין קשה כלל לדבר בו אל ליאון, ועד שאינו מבטיח לה כלום, הוא יוצא מעם פניה, לאחר כל שיחה באותו עניין, נזוף ומבוייש, מתוך שהוא יודע שזו קלטה את הרושם, שהיום עוד היום ידבר אל ליאון, והוא עצמו יודע, שאין לכל התקווה הזאת שבלבה יסוד יותר משהיה לה מתמול־שלשום. ממילא שהדבר מטריד דעתו של אדם אפילו כאן במשרדו. כל־אימת שעולה על דעתו להזמין את ליאון אל עצמו, מיד דמותה של אשתו מציצה בו, לא כפי שהיא עומדת בתמונה – צעירה, ולוא גם עצובה ומכונסת לתוך עצמה, משתדלת לפחות להעלות חיוך על שפתיה, מתוך שאֵלסי מפנה מבטה אליה בפרופילון ותובעת את החיוך בחיוכה הטוב שלה, המסתתר בעיניים – אלא כפי שהיא עומדת לפניו בבוקר, ממשמשת במלילות סינרה, מתחננת לפניו ברור באותו עניין מסויים ושמו של ליאון אינו עולה על דל שפתיה. דמותה זאת של הגברת לוסקין עולה לעיני בעלה ודעתו מיטרפת ושוב אינו יכול להזמין את ליאון אליו, כאילו בוגד הוא בליאון, עושה לו בנכליו.

רק לאחר אותה אסיפה באוניברסיטה מצא לייזר לוסקין את עצמו קרוב מאד אל מילוי בקשתה השתוקית של הגברת לוסקין. אֶבלין יוז שמחה מאוד, כשנקראה פתאום בצלצול הפעמון להזמין את ליאון לתוך המשרד הקטן, שמחה כל כך, עד שלוסקין הרגיש דרך אפתעה, שאין זו זזה תיכף לשמיעת בקשתו לקראת הדלת – כשהרים ראשו במתגנב על־מנת לראות את בת העכו"ם צועדת כבר בצעדי גבר צעיר חזרה לקראת הדלת, מצא אותה עומדת, כשעיניה השוקולדיות פקוחות לרווחה וּורד קל משתפך על פניה. גם לוסקין התאדם – מתוך האפתעה, כאילו נפנתה אֶבלין אחורנית ותפסה אותו כשהוא שומר צעדיה הרכים על פני המרבד, ומתוך הכרה שאֶבלין אף היא עמדה על כך, שאין מר לוסקין קורא אליו את ליאון זה זמן רב. לוסקין לא ידע מה לומר לנערה והתבלבל עוד יותר, אבל אֶבלין לא משלה ברוחה אף היא והשמיעה הערה שלא כדרכה:

– אוֹ – כמה גויית היתה מלת־קריאה זו בפיה, נחנקת, כאילו קשה לאֶבלין להחליף רוחה: – באמת אתה רוצה לראות את ליאון?…

– כן – השתדל לוסקין לשוות גון ענייני לתשובתו, עד שהוא נועץ את הספר הפתוח לתוך המגירה, ואף־על־פי־כן לא התאפק משאלה לא־עניינית: – שמחה אַת כל כך?…

– אוֹ, מר לוסקין!… – ספק קבלה מעוצר רגש ספק מיחתה הנערה בקולה הכפרי: – כולנו מחבבים את ליאון… כלומר: כולנו מכבדים אותו כל כך… – לוסקין ראה שעיניה אף הן מטפּיחות ולבו טוב עליו מאוד, כשראה את אֶבלין נפנית פתאום וממהרת לצאת, כאילו מתחילה לרוץ וחוזרת ומעכבת את קצב הילוכה מתוך מחשבה שהיא מגלה את קלפיה לעיני לוסקין.

[ג]

אפשר משום שאֶבלין יוז משיבה על אדם רוח טובה שבאביב צעיר ואפשר משום שלוסקין בעצם כבר הגיע לידי החלטה בנוגע לחייו וענייניו במשך הימים האלה שלא ראה את ליאון ולא דיבר אליו, לא היתה כניסתו של ליאון קשה עליו כפי שנדמה לו תמיד, כשהיה מעלה על דעתו רגע זה של פתחון־פה לליאון בשליחותה של הגברת לוסקין. אפשר בכלל אין אדם כלייזר לוסקין חי מה שהוא חי אלא בשעה שהוא חי את הדבר, ומשעבר זמנה של אותה חווייה ראשונה וחדשה לוקחת את מקומה – הרי הראשונה כאילו לא היתה מעולם. פשוט, נתבייש לוסקין בפני ליאון, שהדיר הנאה מחברתו מתוך היראָה שמטילה עליו שליחותה של אשתו – ועכשיו שהנה ליאון יושב לפניו, לא יראָה כאן ולא הדרת־הנאה אלא להיפך השמחה הרבה, חדשה כקדם, חדשה בכל יום בכל עת, על פניו⁵ של ליאון. הרי לוסקין רואה אותם תמיד בדמיונו עטורים זקן רחב ולא־ארוך – ומיד הלובן שבהם והעצבות שבעיניים מתחת לגבות השחורות והעבותות מתקבלות על דעתו עד כדי העלאת דמותו של שרגא פייבל איש ויטקא, שהיה בא ולומד ‘ליקוטי תורה’ לבדו בבית־הכנסת שבעיירה בשבת, בשעה מושכמת אחרי־הצהריים, כוסס את פאת זקנו הרחב והקצר בשפתו, כאילו בשפמו בלבד, ונהנה מן הלימוד בקול, מתוך שהוא סבור שהוא לבדו בבית־הכנסת. אפילו הניך הזקן, היושב תמיד כמתחמם ליד התנור גם בקיץ ולוחש תהלים כזקנה הקוראת ב’צאינה וראינה', עדיין לא בא, ובו, בליזרל הקטן, האוהב את בית־המדרש דווקא כשהוא ריק ומלא שמש, אוהב ומפחד ועיניו אל עזרת־הנשים הדמומה עוד יותר מבית־הכנסת עצמו, בלייזרל המתחבא מעבר לספסל האמצעי ועיניו אל עזרת־הנשים אין שרגא פייבל חושד כלל, שאף הוא כאן בבית־הכנסת – קידמו, בא על־מנת להעביר על הפרשה כהבטחתו לאביו ועדיין לא קרא ותירגם אף שלושה פסוקים בלבד. מזמין לוסקין את ליאון בתנועת־יד רחבה, שישקע עצמו בכורסה, ואפילו כשהשאלה הראשונה נפלטת מפיו והיא אינה ממין הטענה, כלל אינה מעין העניין שבו נראה לו קל כל־כך לנגוע בשעת־רצון זו, עדיין בטוח הוא, שהוא הולך אל העניין עצמו:

– אל ארץ־ישראל אתה אומר לנסוע פעם, ליאון?…

– עדיין לא חשבתי בעניין כל צרכו – משפשף ליאון את סנטרו בקצות אצבעותיו המקומצות, כאילו גירוי של רמש לא־נראה חש פתאום בסנטרו, ומתוך שהוא נראה נבוך, לוסקין עצמו חש מבוכה קלה ולא־צפויה בנפשו. תמיד נדמה לו לליאון בפניהם של הלוסקינים, של הגברת לוסקין בוודאי ושל לייזר לוסקין אף הוא, כשהם נשארים ביחידות, שעוד מעט והשיחה נפנית לצד אותו עניין קשה שלו ושל אֵלסי, והוא רואה את עצמו אָשם בפניהם, אָשם במין צער שהוא גורם להם, הוא ולא אחר, ונכון לקבל על עצמו עול החיים על מנת לפצותם, ואף־על־פי שהמחשבה על אותו עול של החיים כשהיא לעצמה נתלית לו כהר על ראשו.

– אף אני עדיין לא חשבתי בעניין כל צרכו… – צוחק לוסקין, ספק מחקה את ליאון דרך לגלוג ספק אומר להקל על מבוכתו בביקורת עצמו: – וכי איזה יהודי ציוני באמריקה חושב פעם על עניין זה של ארץ ישראל כל־צורכו?… כלומר: עד כדי מעשה… מקיימים הם כולם את הפסוק רבות מחשבות, ח־ח־ח… וממילא ועצת ה' היא תקום… יודע אתה, ליאון – כבר מתחיל לוסקין מתלהב כדרכו, תחילתו באונס וסופו מרצון: – אפשר לא רק ציונים שבאמריקה, אלא ישראל כולם כך… כלומר: ישראל כולם מרבים מחשבות מתוך שאין רצון אמיתי דופק בלבם של ישראל, וממילא הקדוש־ברוך־הוא מחוייב לטפל בענייניהם של ישראל… דווקא משום שרבות מחשבות וכו‘, מתקיים בהם תמיד ועצת ה’ היא תקום… שהרי אילולא חשבנו הרבה, כבר יכולנו לבנות את ארץ־ישראל, לראות אותה בנוייה משכבר… מילא אתה – צעיר אתה, עדיין אינך יודע בכלל להיכן פניך מועדות, עדיין אתה שקוע ב’סובב וממלא', עד שאינך מכיר בעולם־המעשה ולא כלום… לא בית, לא עם, לא כלום… אבל אחד שכמותי, שלכאורה כל ימיו הוא עוסק בציון, רוב שעותיו באסיפות לצורכי ציון, כלום ייתכן, שמעולם לא עלה על דעתי מחשבה פשוטה כגון זו, למשל: לייזר לוסקין הציוני, שלבך נשבר בך תמיד לכאורה משום שציון אבלה ושוממה והיא מחכה לבניה, אימתי אתה מקיים בעצמך, כלומר, בגופך ולא בממונך, מצוות יישוב ארץ־ישראל, הא?

– לפרקים נראה לי, מר לוסקין – בוש ליאון בשמחתו שהוא שמח, שהשיחה נוטה לדברי עיון וסכנת העניינים הפרטיים חולפת ועוברת: – שאין בינינו לבין שאר האומות ולא־כלום בנידון זה: כלומר, אין שאר האומות אלא כלל של יחידים, אוהבי חיים ואוהבי אושר, וישראל אף הם, פרט ליחידים ומטורפים גדולים, אינם יכולים לוותר לרצונם על מקום־בית ומולדת ופרנסה והרגלי־חיים ולקום יום אחד, פרט ליחידים מטורפים גדולים, ולצאת לבנות את ציון, משום שציון עניין גדול הוא…

– כך, כך – מסכים לוסקין בקוצר־רוח, מתוך שהוא חש כבר במקום התורפה שבטענתו של ליאון והוא נחפז להשתער על מקום התורפה ולסתור את טענתו: – אפשר צדקת, בוודאי צדקת… אבל במה דברים אמורים?… באומה שיודעת ליהנות מן החיים, ליאחז בחיים משום ההנאה שבהם, בחינת ובחרת בחיים, מצוות עשה, שהשכל מחייבה הרבה יותר תמיד ממצוות לא תעשה… אבל אומה זו שלך, כלומר, ישראל, לעולם אינם יודעים לקיים מצווה זו אף היא, עד כדי סתימת כל הטענות והמענות. וכי למה, למשל, אדם שכמותי, שלכאורה כלום לא חסר הוא בעולמו כאן באמריקה אלא איזו שעות אחדות ביום לשם שיחת־חולין של תלמידי־חכמים עם בחור כליאון, למה הוא מטריד עצמו ומטריד אחרים דווקא בצורכי־צבור ודווקא בענייני־יהדות?… למה, הא?… ואפילו אתה מוחק עניין זה של ציון… אין ציון!… באמריקה אנו נשארים, כולנו בנערינו ובזקנינו עד דור עשירי, ואת הרביעי ביולי אנו חוגגים כל ימינו כשאר אמריקנים שבאמריקה, טוב נניח שכך… אם כן אפוא הסבר לי בטובך הרב, למה אנו עוסקים וטורחים אפילו כאן באמריקה וכאמריקנים להיות דווקא אמריקנים שונים – כלומר: אידיש ועברית ועתונות ותיאטראות וספרות ובתי־ספר ורבנים וחזנים ובתי־זקנים ובתי־חולים ושאר ירקות, שבהם אנו טורחים ומזיעים ומטריחים את האחרים כל ימינו, ואפילו מציון אנו מניחים ידינו, אין ציון עולה על הלב?… למה, אני שואל אותך, כל אלה, אם כדעתך אומה היא כלל יחידים, שאין לפניהם בעולם הזה אלא אכילה ושתייה ופריה ורביה בלבד?… מבין אתה?… למה הרב פולר מבצר את היהדות בעשרת הדבּרות החדשות שלו והרב לושמן בריפורמה על־פי דרכו שלו ופועלים משלנו לפי דרכם שלהם ומורים עברים ואידישיסטים על־פי דרכם שלהם… למה, אני שואל אותך, הא?…

– בעצם, מר לוסקין – מדבר ליאון⁶ בניחותא והבושה אינה מרפה ממנו, שעדיין הוא משתדל להרחיק את לוסקין מן העניין המסוכן, האורב לו תמיד במחיצתו של לייזר לוסקין: בעצם זוהי הטענה, שהדור הצעיר טוען עליכם, בני הדור העומד… אפשר, דור צעיר זה באמת הוא הוא שאינו רוצה אלא באכילה ושתייה ו… שאר דברים טובים שבעולם… – על פריה ורביה ליאון מדלג ומסמיק כאדם שהיה בסכנה מחפירה לעיני זולתו והוא בוש, כשהוא ניצל וחבירו אינו יודע לא באותה סכנה כלום ולא באותה הצלה כלום: – בעצם הדור הצעיר נכון היה ליהנות מן החיים לולא אתם, העסקנים למיניהם, השוקדים על תקנתם והם, הצעירים, אינם יודעים שהם מקולקלים, שהם צריכים תיקון… כלומר: אותו שד נורא, שעסקנים יהודים נלחמים בו תמיד, ההתבוללות, בעצם הוא הוא המושך אחריו את הדור הצעיר ואתם אינכם נותנים לו לחיות…

לא ידע ליאון כמה נתקרב אל הסכנה דווקא בדיבורים הללו על הדור הצעיר, השואף לטמיעה. לוסקין קפץ ממקומו, חזר וישב וחזר וקפץ וסופו עומד מעבר לשולחן לפני ליאון – אינו נותן לו לקום מתוך הכורסה, והוא סובב הולך בשצף קצף ובחימה שפוכה מסביב לאותו עניין כאוב, שליאון בורח ממנו בהכרה וברשותו נפל שלא מדעת: הדור הצעיר רוצה לישב בשלווה? הדור הצעיר הישראלי שבאמריקה רוצה באכילה ובשתייה בלבד ובשאר תענוגות האדם? לא מניהּ ולא מקצתיהּ! אדרבא! באיזו ארץ ובאיזו תקופה בתולדות ישראל נתפטמו כך בחורים ובחורות מישראל בשפע שכזה וברחבות שכזו, בחירות שכזו ובמידות גדולות של עושר וכבוד וגדולה שכאלה!… אדרבא, יגיד לו ליאון, היכן יכלו בחורים מישראל ללמוד מה שהם רוצים וכמה שהם רוצים כגון צעירים הללו שבאמריקה? היכן ראו בטוב חומרי ובטוב רוחני, שכולו־כולו לרשותם ולהנאתם, אין מניא אותם ואין מכלים דבר כגון כאן באמריקה? אדרבא, יגיד לו ליאון!… אם לחכמה – היכלי כל שבע חכמות שבעולם פתוחים לפניהם, אם לפרקמטיא – כל מיני עסקים שבאמריקה פתוחים לפניהם! ואפילו גדוּלה מדינית, אם הם רוצים בה, כדרך בני־אדם, כדרך שאר שבעים אומות שבאמריקה, הרי גדוּלה מדינית עומדת לרשותם… אלא מה? אין ישראל, ואפילו הדור הצעיר שבישראל, רוצה בחומר, ליאון.+.. כאן, כאן סוד כל השיחה הזאת וסוד כל אושרם וייסוריהם של ישראל… הדור הצעיר, ודווקא האמריקני ודווקא בעל האפשרויות הבלתי־משוערות, אינו מוצא סיפוק באכילה ושתיה ובשבע חכמות ובעושר ובכבוד… הוא עצמו מחפש תיקון לעצמו, תיקון לעצמו ולעולם, כדרך ישראל, כדרכם של אבותיהם ואבות־אבותיהם מימיו של אברהם אבינו, ששבר את תרפיו של תרח הזקן ויצא לנוע בעולם לקדש את השם ברבים… מבין הוא ליאון?… אפילו הקומוניזם, שהדור הישראלי בעולם כולו ובאמריקה אף הוא נתפס לו, אפילו הקומוניזם הוא מין קידוש־השם ישראלי… אין הדור הצעיר שבאמריקה שונה מאבותיו ומאבות־אבותיו: אף בעיניו העולם פגום ודורש תיקון… תמיד העולם פגום בעיניהם של ישראל… עולם־הסדר ייבּנה! תמיד בלשון העתיד. וממילא תמיד בבינוני מתמיד… לא, ישראל עם משונה הוא, עם גדול – ובגויים לא יתחשב: הגויים מונים את ישראל בקומוניזם ובראדיקליזם, והוא אינו שם על לב… דווקא קומוניסטים שנואים על העולם ודווקא באמריקה, שלכאורה אין ישראל חסר בה אלא תורה ומעשים טובים בלבד, ח־ח־ח…

וכל מה שלוסקין מפליג והולך לעניין זה של קידוש־השם הישראלי אפילו אצל קומוניסטים יהודים באמריקה, דומה לו, לליאון, שלוסקין שוכח אותו עניין, שהתחיל בו: הציונות.

[ד]

דומה: גאוותו על ישראל תמיד כגאוותו על קומוניסטים מישראל, וליאון רוצה לשטות בו קצת ולהעיר הערה בעלמא, שאם כדבריו כן הוא, הרי הכול על מקומו בא בשלום, אין צורך בארץ־ישראל ואין צורך ביהדות – ישראל שוקדים על תקנתו של עולם דור דור לפי דרכו, דור דור ומתקני־עולם שלו, ולוסקין למה נזעק? ושוב שאלה היא אצל ליאון, אם קומוניזם זה שבין בחורי ישראל אף הוא לא בא אלא מתוך שדווקא נדחקו רגליו של ישראל באמריקה בפרנסה ובכלכלה טובה – רופא יש לו עשרות אלפים רופאים שמתחרים בו, עורכי־דין מאות אלפים עורכי־דין מתחרים בהם, ולחנויות לממכר מי־סודה בפרוטה וגלידה בחמישה סנטים אין בחורי־ישראל, הרופאים ועורכי־הדין, רוצים ויכולים לחזור. כהנה וכהנה רצה ליאון להקשות על לייזר לוסקין ואינו נועז לפצות פיו: כל עניין זה של הקומוניזם קרוב קרבת־משפחה אל לייזר לוסקין וקרבת־המשפחה הלוסקינית לוחשת סכנה תדיר לליאון. די לו שהכניס את לייזר לוסקין לעניין הקומוניזם וחלילה לו מלבּות את הדליקה הדולקת באבי־המשפחה העומד לפניו, מפשפש בכיסי מעילו כמחפש סיגריטה, אינו מוצא שהות להיפנות אל השולחן ולהוציא את הסיגריטה מתוך החפיסה, אינו רואה את החפיסה והוא מתיר וחוזר ומתיר את קשר עניבתו, כאילו חום של קיץ כבר פגע בו כאן באפלולית משרדו והוא נושם אל קרבו את האוויר המלא טחיבות ניו־יורקית בסוף הקיץ, עכשיו שזה עומד בתחילתו. ואמנם, עד שלא הספיק ליאון להרגיש במעבר שעברה שיחתו הקולחת של לייזר לוסקין אל טוֹלי בנו, כבר נתעורר ליאון למשמע שאלה משונה וישרה, שלוסקין שואלו כמדומה בפעם השנייה – מרירות כל־שהיא⁷ בקולו והוא מתאמץ לכבוש את מרירותו, לתבּלה במין צחוק לא־צחוק:

– ואם, למשל, הייתי אמור לך, ליאון, סע לארץ־ישראל, נו, לבדך, או אפילו עם… אֵלסי… סע, אני אומר, וראה, מה אני יכול לעשות שם בענייני עסק, היית מסכים?…

– בוודאי, שאני נכון לעשות הכל… – מתבלבל ליאון מאוד: – אבל מה אני מבין בענייני עסקים, בארץ־ישראל בפרט, מר לוסקין? – וכשלוסקין עומד ומפלבל בעיניו מבעד למשקפיו, ספק אפילו שומע את תשובתו של ליאון, שכן קשה, כל כך קשה היה להערים לליאון ולהכניס לעסק זה את שליחותה של הגברת לוסקין, ליאון רואה משום מה צורך לפצות את לוסקין, כאילו בטוח הוא שתשובתו היא שהקניטה את לייזר לוסקין והוא מוסיף כאילו דרך אגב: – אֵלסי אף היא, מה היא מבינה בענייני עסק?…

הרמז לא נתעלם מלייזר לוסקין. ברוך שפטרו מעונשה של אשתו! עכשיו הרי יכול הוא לבוא אל הגברת לוסקין ולהגיד לה פעם אחת ששליחותה נעשתה, נעשתה על צד היותר טוב. ליאון לא זו בלבד שהוא מסכים לסייע בידיו בענייני עסק, ובפרט אם ישקיע כספים בארץ־ישראל, אלא בפה מלא אמר לו, שאף אֵלסי תסע עמו לכשיסע, כלומר: אין לדעת עדיין, אם יסע ליאון ואם יסע הוא בעצמו, לייזר לוסקין. אחת על־כל־פנים נתבררה לו מתוך שיחה מכבידה זו, שליאון יודע, שאֵלסי בת־זוגו היא. כלומר: לו, ללייזר לוסקין, אין כל העניין נוגע. פשוט, תמיהּ הוא על עצמו, כיצד אדם חי, מגדל בת שהגיעה לפרקה והוא אינו תופס כלל באיזו קפיצת־הדרך יצאה מן הילדוּת אל הנערוּת ומן הנערוּת אל הבגרות. תמיד תמיד אמר לעיין בשאלה זו, שאלת המשפחה וקפיצת־הדרך הזאת בגידולם של הבנים – ועדיין אינו מספיק. ברוך שפטרו! יש לו מה להשיב לגברת לוסקין ועכשיו הוא מתכוון לעשות נחת־רוח לליאון, כאילו חטא חטא לפניו והוא אומר לפייסו:

– ליאון, תוכל לסעוד עמנו מחרתיים בערב?

– מדוע לא?… – אין ליאון יורד לסוף דעתו ובלבו אף הוא מתכוון להטעים, כדרכו בשיחתו עם לייזר לוסקין ועם הגברת לוסקין, שבן־בית הוא אצל המשפחה הזאת, חתן בתם כבר, ואפילו בלי חופה וקידושין: – מדוע לא?… וכי דבר חדש הוא אצלי לסעוד אצלכם?…

– לא, ליאון – מתרגש לייזר לוסקין והוא מתחיל מנגב את משקפיו, כאילו פתאום⁸ ההביל אותם אֵד־זיעתו: – אין זה דבר רגיל… משהו גדול הולך ומתרחש…

ליאון מתחלחל כבכל פעם שהוא חושב שעניין נישואיו עם אֵלסי עומד על הפרק. תמיד נדמה לו, כי באחד הימים הלוסקינים מכנסים קרובים וידידים לביתם ומכריזים לפתע על אירוסי בתם לליאון. אותה הרגשה כבדה שבחלום על סכנה הולכת ומתרגשת לאין מפלט משתקת את לשונו והוא אינו יכול לשאול את לוסקין אפילו דרך נימוס, מה פירושו של אותו רמז לדבר הגדול, המתרחש ובא. משונה לוסקין היום. קופץ מעניין לעניין יותר מכפי דרכו שלו תמיד. שוב הוא חוזר לאותו עניין העסקים:

– ובכן, ליאון – הוא אומר כמסכם מה שהוא ברור רק לו, משהו שנתעלם משמיעתו של ליאון: – לבדך אינך יכול לנהל את עסקי. אבל לארץ־ישראל אתה מוכן ומזומן לנסוע עמי. כלומר: עם כל המשפחה, ואם כן, כל עסקי למה הם לי? אתה מבין?… – וכשליאון עדיין אינו מבין כלום, הוא מתפרץ בצחוק ממושך, כשראשו הקרח מופשל לו לאחוריו. וכשהוא מפסיק מצחוקו, הוא מוריד את משקפיו שוב מעל חטמו הקטן, מנגבם שוב ומעביר אותו אֵד חשוד, המהבילם מדי פעם, והוא אומר בקול רציני, לאט לאט וברגש כבוש: – אין איש מבין עדיין… ואיש אולי גם לא יבין… אך כל עסקי למה לי? למה לי, למה לי, אני שואל אותך?… – וקולו מתרומם עד כדי צעקה, כאילו ליאון מתנגד לו וטוען דווקא, שעסקיו נחוצים לו: – כל העושר הזה למה לי?… על מנת שיבזבז אותו בני על יבסקים עוכרי־ישראל ברוסיה?… כל ימי תמהתי מאין העושר הזה לי, לא הייתי בטוח כי שלי הוא… ואם לא שלי, אם לציבור הוא שייך – ישנו, ישנו ציבור שאני רוצה, שיהא שייך לו… תבוא, ליאון, לארוחת הערב… – השתדל להבליג על סערתו וקולו קול־בוכים: – תכיר אדם חשוב, ליאון… מארץ־ישראל… היה חלוץ בעצמו ועכשיו מנהיג חשוב. עוד ניסע לארץ־ישראל. ניסע. נתקן מה שפגמו הבנים… בנים אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ח־ח־ח… ניסע לארץ, ליאון… לה, לה שייך הכול… אין כלום זולתה, אין כלום… – והוא מנפנף בידו, כאילו אינו יכול להגיד לליאון בפיו שהכול נגמר: – לך, לך, ליאון, אך אל ארוחת־הערב מחרתיים תבוא… לך, לך…

א

המרתף, כפי שמכנים דרך־חיבה סטודנטים בני־עלייה בניו־יורק לדיוטה התחתונה שבבניין־האוניברסיטה, זו ההומה מאדם למשעת־השכמה מעומעמת וחורפית ביום שני בשבת ועד ערב־שבת עם חשיכה מתרוקנת וחורפית. מקום כינוסם הוא של תלמידי־חכמים צעירים באלפיהם בין שיעור לשיעור ובכל שעה משעות־היום, המתרווחת מעמלה של תורה. לא חדרי־לימוד במרתף ולא מעבדות וחדרי־מחקר בו – כל עיקרו מין אולם זעוף ורחב־ידיים, שתקרתו מתקמרת עליו קימרונים קימרונים אפורים, משפילים ויורדים בכבדות כשיפולי־כרסותיהם של פילי־קדומים, וקינים־קינים הוא עשוי. קינים הללו תאים מופרשים הם ולא מובדלים כל־צורכם, מופרשים זה מזה ברוח ואינם מובדלים כל צורכם בחומר, שכן אפילו מחיצות־נסרים לבודות לתקרה אין ביניהם. בוודאי, כבדים ומפולמים כותלי־האבן המסויידים שבין תא לתא – עוביים של אלה וקדרותם, הנראית כמטפיחה קימעה, יש והם מעלים צורתו של תא בבית־הסוהר על דעתו המרדנית של סטודנט מהפכן, וצורתו של תא במנזר על דעתו של סטודנט איש־הרוח, בודד במועדיו ואחד מבני־עלייה מועטים שבאוניברסיטה, שהפרישות הגמורה מהבלי־העולם־הזה, והמהפּכה החברתית בכללם, ראש־מאווייו היא ונחמת כל חייו. אף־על־פי־כן כתלים הללו, הנראים כמבדילים בין יושבי מדור אחד שבמרתף לבין היושב במדור הסמוך לו, אינם אלא מפרישים בין המדורים, מפרישים ולא מפרידים, מפרידים ולא חוצצים לחלוטין. סוף־סוף אינם סותמים את החלל בין תא לתא, עד כדי למלא את חצי־העיגול שבקימרון, זה המשותף לשניהם, וכל עצמם קירות מאונכים, מסתיימים בקו ישר מלמעלה, עד שקימרונו של התא נשאר פתוח על גביו לארבע רוחותיו בארבע מחציות־הקשות החלולות.

בוודאי, אילו באו שלטונות האוניברסיטה ושאלו על כך את הראויים להישאל על כך, את בעלי־הנפש ביושבי התאים, המחולקים בדיעות ויודעים מה טעם הם מחולקים, המופרשים בהשקפות ויודעים על שום מה הם מופרשים, כבר היו הכתלים מסתתמים אף בחלקיהם המקומרים, עד כדי לסמל בחומר את הריחוק המוחלט ברוח שבין תא לתא. אבל מכונני האוניברסיטה מאז ועד עתה, יורי אבן־פינתה לפני כמה דורות ואמרכליה וטפסריה מדור־דור ועד עצם היום הזה, אל ההיפך הגמור נתכוונו בצורת הבית כולו, בתבנית האוניברסיטה, כפי שעלתה במחשבה תחילה וכפי שהלכה וקמה על מכונה במשך הדורות – על בנייניה הגוֹתיים, על אגפיה וצריחיה, על מסדרונותיה ואולמיה בכלל ועל אולם המרתף שבה בפרט. ברור וברי לכל בר־בי־רב, שלא אל המפריד שברוחני נתכוונו אבות האוניברסיטה, אלא אל המאחד שבו דווקא נתכוונו, אל מהות־הרוח־האחת והמלוכדת, כביכול, זו אחדות, כביכול, בעולם־האצילות, השלמה והמושלמת בתוך־תוכה חרף כל ההבדלות וההבחנות, הנוהגות בה בגוונים ובבנות־גוונים. לפיכך כל זמן שהמשטר הנוכחי נוהג באוניברסיטה כבאמריקה כולה, כל זמן שמשטר זה יונק מתפיסת־עולם זו, המתקראת דימוקראטית, השווה ומשווה, כביכול, המתיימרת לראות את הדומה בזרמי־הרוח ומעלימה עין ממילא מן השונה שבהם, הרי יושבי המדורים השונים שבמרתף האחד, כביכול – חברי התא על שם ההגמון הקאתולי כשהם לעצמם, ופרחי־הנצרות הפרוטסטאנים בפני עצמם, וחברי האגודה לתרבות־ישראל לעצמם, סוציאליסטים לחוד ואנוסים קומוניסטים לחוד – יושבי המדורים השונים כולם על־כורחם שיהיו מסתפקים במועט, בסמל פגום בלבד לריחוק שביניהם לבין שאר חבריהם, ויהיו מסתופפים יחד היושבים לפני אלוהוּתם והיושבים לפני טעותם, וקימורי התאים נשארים מפולשים זה לזה מלמעלה, כל תא ותא מפולש למעשה לארבע רוחותיו.

אילו, לפחות, נתנו שלטונות האוניברסיטה את דעתם הקצרה על דבר מועט אחד בלבד והיו שואלים על כך את הראויים להישאל על כך, את היושבים בתאי המרתף בכללותם, ללא שישאו פניו של תא זה וללא שיהדרו פניו של תא זה, אלא כלל גדול ינקטו בידם, והוא: עצם הישיבה בתאים כסימן מובהק לזכות מיוחדת בטיב מהותו של סטודנט, לשורש־נשמה מיוחד בסטודנט מבני־עלייה מועטים שבאוניברסיטה – היתה מידה־ואינה־מידה זו דימוקראטית מתקיימת בידיהם והם מחדשים במרתף תיקון גדול אחד, לפחות, ומעלים אותו בקודש במידה כלשהי. תאים הללו, שדלתות אין להם והם פתוחים לרווחה לחללו הנבער של אותו מסדרון ארוך, שבו מצטופפים בני־ההמון המרובים, פשוטי כלי־עץ שבסטודנטים, עווילים אווילים שאינם זוכים עולמית להתקבל כחברים בשום תא מן התאים – אפילו וילאות הרי אסור לפרוש על פתחיהם! קשה רודנות כשהיא לעצמה וקשה הימנה איוולת שבה, כפל־רשע שבה. לכאורה, מה מהם יהלוך, משלטונות בורים הללו, אילו הם מתירים למתייחדים בתאיהם לפרוש אותם וילאות על פתחי תאיהם, ואלה המונים פרועים, עדרי סטודנטים סתם, המתשוטטים בכל רחבי המרתף בכל שעות היום כולו ופועים ומפעים וצווחים ומצווחים, משל: בקירקס הם משתוללים, יימנע מהם מתוך כך להציץ לפנאי־ולפנים, לתקוע פרצופי־סקרנות מטומטמים לתוך התאים, משל: בקירקס הם מפסעים ובריות משונות שבכלובים מבהות עיניהם?

כפל־רשע שבשלטון! וכי מה מבקשים מהם בעלי־מחשבה שבסטודנטים? שלא יהיו עוד כלואים באותם קינים מצומצמים, הנלפתים מעבר מזה ומעבר מזה למסדרון, תופסים כולם יחד כדי שליש בלבד משטח המרתף, בעוד רובו ככולו, על שני־שלישיו ומעלה, נתון־נתון הוא לאולמים המרכזיים, משמש צורכיהם של צאן־אדם הללו? אדרבא, מקבלים הם על עצמם את הדין, מקבלים הם על עצמם ייסורים בעולם הזה, ואפילו שלא מאהבה! עולם כמנהגו נוהג לעת־עתה ומן הדין הוא, שהרבים שאינם נכנסים לטרקלין יהיו ממלאים חללו של פרוזדור, עד שהמעטים נדחקים ונחנקים בירכתיים – בזוויותיו ההיוליות של טרקלין, שעדיין לא בא לעולם. מן הדין הוא, שרשויות־הרבים וכרמליות שבמרתף יהיו מסורות בידי הרוב הדימוקראטי, כביכול, רוב־מניין מטופש זה של האוניברסיטה, ואילו המיעוט שבה, היינו: רוב־בניין שלה, מוחהּ ולבהּ ומחזור־הדם שלה, ישתנק בכלוביו. עדיין מידת־הדין נוהגת בעולם ומן הדין הוא, שדווקא בהירי־מחשבה שבעולם יקבלו על עצמם את הדין לעת עתה, ולא יהיו מטיחים ראשם בחומה האטומה ורוצצים גולגלתם. על מה יש ויתחמץ לבבו של סטודנט אפרתי בתא מן התאים, ואפילו הוא שומר בכך מחסום לפיו, לבו לפיו ממש אינו מגלה? על טמטום לבם של שלטונות הללו, שאינם עומדים לבני־עלייה שבאוניברסיטה בשעת דוחקם אף במידה מחוקה זו, שיורו היתר להם להתקין עירוב־תחומים ביניהם לבין השאר, לאגוד פתחיהם על דרך הסמל בלבד, בווילאות־הבד העלובים גרידא. על כך יש וקובל לבו של פלוני בתא מן התאים, על כך בלבד, ואף אם בכך אין הלב מגלה לפה.

אבל גדולים ייסורים ששכרם גדול. נדיבי־עם שבסטודנטים – לא מפיהם חיים השלטונות המרושעים, ובני־ההמון המרובים מתבטלים להנאתם, המשמימה והצרחנית יחד, בגדרות־הצאן הנרחבות, בקרפיפי־המרתף הגדולים, ומבלעים את הקודש בתוך התאים פנימה בעיניים בוהות ונבובות, משל: בקרפיפיו של קירקס אדיר הם מטיילים וצובאים על קובותיהם של אנדרוגינים וננסים וקופי־האדם ושאר בריות משונות ומפלצות למיניהן. אף־על־פי־כן טיילים ובעלי־גוף הללו מה הם ומה חייהם? אכילת־נקניקים רעבתנית ושתיית־סודה גרגרנית מתוך פי־הבקבוק המזוהם וצחוק־ההדיוטות ומלל צורם באוזניים בכל הפסקה והפסקה, שבין שיעור לשיעור, בכל יום מימות השנה האקדימית ומשך ארבע שנים רצופות. על־כורחך אתה אומר: יושבי בשבת תאים, חכמוֹנים ובעלי־תריסים, ואפילו תריסים סמויים מן העין, שכרם הרבה מאוד. עד שהם יושבים צפופים בתאיהם, מעטים ונתונים אל הצינוק ואל המהפכת, בדין הוא שישפילו לראות באותם הרבים, המתהלכים ברחבה, כביכול, ויראו אותם בקלקלתם דווקא – ומתוך שהם רואים אותם בקלקלתם, הם עצמם רואים בנחמה ממילא. שלא בטובתם הם מגיעים לידי זחוּת־הדעת, עם שהם צופים ורואים במה שעיניהם רואות שלא בטובתם ונפשם קצה¹ בהבלוּת חייהם של רבים הללו, המהבילים לרצונם כל הימים, נמקים ממש בהבל ואינם חולים ומרגישים. וכי מה דבר טוב יש באלה עכשיו? ומה תקווה לאחריתם? התמדם כתחילתם וסופם כהתמדם! זוללים וסובאים ומטמאים את אוויר־האוניברסיטה בטפשות־פה שלהם, על מנת לעשות קאריירה, בלשונם, לאחר ארבע שנות־הבלות בין הכתלים הקדושים הללו. ומשהגיעו לעשיית־קאריירה, בלשונם, משהם מרבים רופאי־שיניים רקובות בכל רחוב ורחוב בברונכּס ובברוקלין ומושיבים עורכי־הדינים לעשרות ולמאות בכל קרן־זווית שבשני רחובות מצטלבים במרכזה של ניו־יורק, הם זוללים וסובאים שוב, אם עדיין לא לקו בני־מעיהם בתחלואים משונים, ורועים ומסתאבים עד יום מותם – מתים קודם למיתתם.

אי לכם, דרי־מטה, שאינכם תופסים ואינכם עשויים לתפוס, כמה נלעגים אתם, כמה עלובים בעיני חבריכם, כביכול, בעיניהם של דרי מעלה שבאוניברסיטה! אין הללו אף מזכים אתכם ברצון כלשהו להחזירכם למוטב. אין הללו יורדים ממרומיהם אף לעשות בקרבכם נפשות לרעיונות הטהורים ולמשאות־הנפש הנאצלות, שבשמם הם דוגלים איש־איש בתאו, איש־איש על ספסלו, המשופשף תחתיו מרוב ישיבה בתאו. צפופים הם יושבים, בני־עלייה הללו. על ספסלי־העץ, ששחמומיתם נשתחפה מישיבתם השקודה של כמה דורות־סטודנטים כבדי־הגות יושבים הם צפופים – ומשתחווים רווחים איש־איש לפני הנשגב עליו ולפני הנערץ על תאו זה דורות־סטודנטים רבים וכבדים. ואילו אתם ושכמותכם, בני־ההמון, הפרועים לשמצה, הפּלבּס אשר מעולם, אַכלנים וממללי־מלל אתם כיום ואכלנים וממללי־מלל אתם משתיירים כל ימיכם. ממילא, אדם שעיניו בראשו אינו שוקד על תקנתכם בדרך הטבע. ממילא אדם אנין־הדעת מסיח דעתו מכם ומהמיכם ומהמונכם – אילולא מזימותיהם של חברי אותו תא, הקורא לעצמו ‘המחשבה המפוכחת’, על הקומוניסטים המתחפשים אשר בו.

תא זה בלבד, הדל והצעיר באלפי האוניברסיטה, הוא המתנשא למלוך בשנים אלה אחרונות־אחרונות; ואף־על־פי שהוא מבקש שכר כמהוגנים שבתאים, כביכול, ואף הוא פורש בתוך ארבע אמות שלו מטומאת הרבים, הריהו עושה מעשה המפלגות ההמוניות והמהומנות שבניו־יורק, מאולם־טאמני הדימוקראטי ועד יוניון־סקוויר הקומוניסטי, ודרכיו דרכיהן השפלות ותכסיסי תעמולתו תכסיסיהן המגושמים. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה: תא אשר כזה בתוך תאי המרתף! דווקא הוא עשה בנכליו לשלטונות האוניברסיטה, עשה וגם יכול. דווקא הוא לכד אותם בחרמו והוא הולך ופורש מצודתו על פני המרתף כולו. כך דרכה של רודנות, שרודנות צוררתה יודעת להתחכם לה ולהכריעה. אבל יבושם להם, לקומוניסטים מתחפשים אלה שבתא ‘המחשבה המפוכחת’, יבושם להם ולניצודים בחרמם יחד, לפּלבּס זה שאחריו הם רודפים והוא נענה להם ואינו נענה. יושבי המדורים העליונים שבמרתף, יושבי התאים הוותיקים שבו, עדיין מבחר הסטודנטים הם, עדיין קודש הם לזרמי־הרוח הטהורים, לאפיקים שפועי המסורת, היונקת ממקורות התרבות הטהורה – המדע, האמנות, הדת, המיטאפיסיקה. ועדיין אלה המעטים שכרם הרבה מאוד: צופים הם ורואים שלא בטובתם במה שעיניהם רואות בכם, ברבים, המהבילים לרצונכם כל הימים כאבותיכם וכאבות־אבותיכם, ונמקים בהבל כאבותיכם וכאבות־אבותיכם מדור־דור, ולא חולים ולא מרגישים.

ב

אבל זה לעומת זה עלו במחשבה עולם־האצילות ועולם־העשייה ואין מלכות נוגעת בחברתה: וכי למה יהיו דרי־מטה שבמרתף נכווים מחופתם של דרי־מעלה בו? משום שהללו רואים עצמם גדולים וטובים מכל זולתם באוניברסיטה? משום שזו כולה, כביכול, אינה כדאית אלא מתוך שהללו שוכנים בה כבוד? אמריקה עדיין ארץ דימוקראטית היא! מי שרוצה ליטול בה לעצמו גדולה פאטריצית, יבוא ויטול: הדין עמו והרשות בידו – ובלבד שלא ישים עצמו שר ושופט לכל השאר, ובלבד שלא יהי אף הוא ממחה בידו של כל הרוצה להימנות עם הרבים דווקא, ואפילו זה משים עצמו בן־פּלבּס כל ימיו.

עדיין אמריקה ארץ דימוקראטית היא, עדיין לא ניכר בה שוֹע גבה־עיניים וסגפן לפני דל נמוך־המצח ובולע נקניקים וּקלי־הבטנים ומי־סודה כל ימיו. ובפרט באוניברסיטה זו שבניו־יורק, שאף היא מרובת־אוכלוסין ומרובת־עממים כניו־יורק, ותלמידי־חכמים צעירים שבה כולם בנים הם לה, כשם שבנים הם לניו־יורק. וכי משוא־פנים יש בדבר? וכי אפשר, שיהי משוא־פנים עם האוניברסיטה לגבי בניה־בוניה, שתהי מבכרת סוג זה שבהם האהוב, כביכול, על פני סוג זה השׂנוּי, חינו של תלמיד זה עליה מרובה וחינו של תלמיד זה מועט? גדולה מזו ויתר מכן: אוניברסיטה שבניו־יורק – שורת־הדין נותנת ושורת־היושר נותנת, שרוב תלמידים שבה ישראל הם, נאורה שבאומות ושקודה על התורה מן האומות – וכל מקום שאתה מוצא ישראל בהמוניהם נחיתים שם, חירות־האדם ושוויון־האדם אתה מוצא שם. ברוב עם הדרת מלך: ישראל דימוקראטית שבאומות – ומי זר ויבין זאת, אלא אם כן הוא נכנס לאוניברסיטה זו מרובת־האוכלוסין שבניו־יורק? רואה אדם אוכלוסי־סטודנטים מרובים רומסים חצרותיה של האוניברסיטה ביום־חורף ניו־יורקי מעומעם, מעומעם כשעת־השכמה שאינה פוסקת עולמית, רואה אותם בהמוניהם המתערבלים, כשאינם עדיין מחולקים לתאיהם, לחוגיהם ולמדוריהם כגון בפנים, בין כותלי המרתף, ופליאה דעת ממנו ואינו עשוי כלל להעלות על דעתו, שאך הם נכנסים פנימה ומיד הם נעשים כתין־כתין, דרי־מטה ודרי־מעלה. כל־כך למה? משום שרוב ישראל הם, וישראל דימוקראטית שבאומות, ובפרט כשאומה זו אינה מצמצמת עצמה בין כתלים כבדים של בניינים גותיים נכרים, הכופים עליה דפוסי־חיים זרים לרוחה, עד שפרצופה נשחק ורגליה כאילו מתקטעות והיא כמהלכת על הקביים. כאן בחוץ, בחללו של עולם צונן, הצובט לחייו של בר־נש, כאילו כל־עצמו אדם ולא פלוני שיושב בתא זה מתאי־המרתף, אפילו נשיא־האוניברסיטה אינו מבחין בהמוני הסטודנטים, המתכתשים ומתערבלים בשערי־הקמפוס בשעת־בוקר מושכמת, מי מהם בני־עלייה שבּמדורים העליונים ומי מהמון־העם, מן המתשוטטים בגדרות ובמכלאות־הצאן, ברשויות־הרבים שבמרתף. וכל־כך למה? משום שרוב ישראל הם כאן, בניהם ובני־בניהם של יוצאי ז’מרינקה והומל ושאוולי וסטרי – זרע ישראל, דימוקראטית שבאומות, וחרות עדיין הם קוראים חירות, ואפילו אינם מכירים בין צירה לקמץ, ואותו פסוק בשבח אל אחד לכולנו מחלחל באיבריהם, ואפילו אינם יודעים צורת אלף בכתב אשורי.

אדרבא, יעמוד העומד בשער בת־רבים, במבוא האוניברסיטה, בבוקר־חורף מעומעם וצובטני ויראה ויביט! נותן הוא עיניו באדרות־החורף הללו, המרוכסות בכפתור אחד בלבד מתחת לטבור, נותן עיניו בראשים הללו, שבלוריותיהם מגודלות והם מגולים בין בימות־החמה בין בימות־הגשמים – ולא זו בלבד שמיד הוא מכיר, שרובם של אלה בני־ברית הם, המבטלים בשישים את עשרות הגויים שבתוכם, אלא שמכיר הוא אף בכך, שבני־ברית המרובים הם שמלמדים שיוויון ואחווה וריעות לשאינם בני־ברית המועטים. כל עצמותיהם תאמרנה דימוקראטיה, פרקי־עצמותיהם מזמרים לה הלל ושבח – לעס־הגומי הפזיז בפיהם מכריז עליה, שיח־ושיג זה הקולח, העשוי להפך בכל רגע לניצוח־דברים יוקד, ספּר־ יספּרנה, אפילו הפיות פוסקים מגירסתם רגע, אפילו הלסתות נעצרות כהרף־עין מתוך תמיהה מרפרפת שבעיון־הרגע – מובטח אתה, שהם חוזרים לטחינתם ביתר עוז תוך כדי רגע, משנתיישבה הפליאה וניתרצה הפירכה המדומה במוח, ושוב האוויר מתחמם מהבל־הפה החיוני ושוב חלל־העולם מלא רננה.

שיוויון וחירות, אחווה וריעות – ומה פלא אפוא, שמיעוט קטן זה של גויים בשער האוניברסיטה כל־עצמו חבורת תינוקות נבוכים שנשבּו בין ישראל, נראים כחומקים בתוכם וחשים להם מפלט לתוך תאיהם שלהם במרתף, התא הנקרא על שם ההגמון הקאתולי והתא אשר לפרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים? כחשים במעיהם בתוך ציבור גדול ונאה זה הם נראים כאן, כמתאמצים להעלים מן העין מיחוש מעיהם הקשה. על־כורחך אתה אומר: לא שנאת ישראל, חס ושלום, היא שמזעזעת קרביהם של אלו בבוקר בבוקר, עם שהם חוזרים ומכירים, שבטלים הם כאן בשישים, בתוך זרע בירך המברך, העולים כדי תשעים וחמישה אחוז למאה מכלל הלומדים באוניברסיטה זו. ועל־כורחך אתה אומר שוב: דימוקראטיוּת מעורה זו שבישראל היא שנגלית עליהם כאן בבוקר בבוקר ומעיהם הומים בהם ופניהם משחירות, שמפיהם של אלה הם מתחייבים ללמוד תורת־אמת זו, הנטועה בתוך אמריקה למיום היווסדה ועד עתה. כביכול, אשרי בחור מישראל דווקא, שהוא סטודנט באוניברסיטה אמריקנית, ובניו־יורק בפרט. אשריו הוא דווקא, כביכול, שדימוקראטיוּת טבעית שבו מטבע־ברייתו באה ומתמזגת בדימוקראטיות האמריקנית, ומפרנסת כל אוניברסיטה באמריקה ובניו־יורק בפרט. חן האוניברסיטה עליו, וחינו עליה – לא־כל שכן, שהרי היא מנה בן פרס והוא מנה בן מנה. בין שהוא בורר לעצמו תרומה שבפאטריציוּת האוניברסיטאית בתא מן התאים שבמרתף, בין שאינו נוטל אלא מעשר עני, אפילו טבל ודמאי, בקרפיף מן הקרפיפים שבמרתף – עדיין הוא נאה לאוניברסיטה והאוניברסיטה נאה לו. אמריקה דימוקראטית שבארצות וישראל דימוקראטית שבאומות – ומה זיווג נאה יש מזה? ובפרט כשהם מזדווגים בתוך האוניברסיטה, היינו: בתוך בית־מדרש כפול כמה וכמה בתי־מדרשות, שאין אדם מישראל עובר על פניהם ואהבת־תורה שבו אינה מדחקתו לקפוץ לתוך זה ולתוך זה מהם ולתוך כולם יחד בבת־ראש.

דומה: מבחינה זו, בעיקרו של דבר, שפרה על תלמידי־חכמים מישראל נחלתם בניו־יורק כימי עולם וכשנים קדמוניות – מסורא ופומבדיתא ועד טלז ומיר וסלובודקא. אבל אַליה אַליה וקוץ שבּה. ישראל ביניהם לבין עצמם אינם מטריחים זה על זה אלא בגופי־הלכות, ולא בדברים של מה־בכך, כגון הלכות נימוס ודרך־ארץ ודקדוקי־עניות שבהילוך ובהלבּשה. ואילו כשהם פזורים בין הגויים, או שגויים פזורים ביניהם, לעולם אינם רואים עצמם מיוּשבים בדעתם כל־צורכם, שקולים ומעויינים כל־צורכם, ובעניינים הפחותים האלה דווקא, בפכים קטנים וריקנים הללו, ובמצוות שאדם בר־דעת דש אותם בעקיבו לתיאבון. ואוניברסיטה זו עצמה תוכיח. צא וראה: לכאורה, אוכלוסיה של זו – רובם ככולם משל ישראל, וגויים שבהם – מיעוט שאינו ניכר. ולא עוד, אלא שגויים הללו נוהגים כאן כיודעים זה בזה ואיש איש בפני עצמו, שאינם כאן אלא גרים־תושבים בעדת ישראל. שתי כתין שבהם – הקאתולית והפרוטסטאנטית – אין לכל אחת מהן אלא בית־מנוס אחד באוניברסיטה כולה. ובית־מנוס זה של כל כת וכת משתיים אלה במה הוא מתנכר? – בצינה שבו הוא מתנכר, באותה צינה משונה, שכולה כאילו מתנשמת ועולה מתוך בשרם הקפוא של היושבים באותו תא, שלעולם הם נראים כתוהים על עצמם, אם חיים הם או מתים – לעולם פניהם נזופות, ואפילו מבועתות במקצת, כהורגי־הנפש בשגגה, שקפצה להם הדרך אל עיר־המקלט.

הווה אומר: מכירים כאן נכרים בשעבוד גלותם במלכות־ישראל זו, אי, כמה מכירים! מסתכל אתה בהנהגתם, בשבתם ובקומם ובלכתם, ואתה רואה בחוש, שמודים הם בשעבודם, מקבלים עול־שעבודם כמושכל־ראשון, כגזירה שאין להרהר אחריה, וממילא כאילו בושים הם כאן תמיד בפני עצמם. אפילו דיבורם תמיד בחצי־הלחש וללא תנועה קלה של איבר ושריר בגופם מלבד שרירים מועטים שבשפתיים. דומה: כל ימיהם עוברים עליהם כאן, כאילו חיילים הם הנסקרים במיסקר שאין לו סוף. כל ימיהם כאילו הם משום עינו האחת, הפוזלנית ודומעת, של הקולונל לייאונס, הממונה על החינוך הצבאי באוניברסיטה (זה שנעשה רשות ולא חובה מיום שקידש עליו טולי לוסקין מלחמה לפני כמה שנים וקידש את השם ונענש עונש גירוש ראשון מן האוניברסיטה). קיצורו של דבר: גויים הללו, שלעולם הגיונם היגיון, ואפילו הרבה צער עמו, מרכינים ראשם בפני מלכות־ישראל כאן באוניברסיטה בכל אורחם־ורבעם החרישיים ואינם נוקפים באצבע קטנה, מרוחצת למשעי וצפּורנה עשוייה, לפרוק עול מלכות מעל צווארם. הרבה בוודאי טבע־הגוי עושה: יודעים גויים לקבל עול על עצמם, לעשות רשות חובה לעצמם, כגון באותו עניין של חינוך צבאי באוניברסיטה, שנעשה רשות בחוק־הלימודים, רשות ושוב אינו חובה כשהיה (מתוך שנתמרד טולי לוסקין לפני כמה שנים והמריד את התלמידים כולם, עד שנתבטלה עבודת־הצבא במוסד כחובה) וישראל פטורים ממנה לרצונם, ואילו גויים, מועטים בסטודנטים ואין בהם כדי להשלים מניין של פלוגה אחת בכל שיעור של אימונים, מחייבים ראשם לה. הרבה בוודאי רוח־הדימוקראטיות אף היא עושה כאן וסטודנטים גויים ממילא הולכים אחרי הרוב, מטים אחריו לפי החוק הדימוקראטי ונוטים שכמם לסבול על פיו. אמור מעתה: ישראל מן הדין, לכאורה, שיהיו נוטלים גדוּלה לעצמם משום זכות־הרבים זו שנתגלגלה לידם, מתוך שהם הרבים כאן.

ואם גדוּלה אינם נוטלים לעצמם – שיפלות וחולשת־הדעת, על כל פנים, אין הדעת סובלת שיהיו פוגעות בהם כאן, באוניברסיטה זו, שרובה ישראל. אבל ראה זה פלא ותימה גדול: דווקא במקום־תורה זה, שישראל מרובים בו וגויים בטלים במאה ואחד, לא זו בלבד שאין ישראל לוקחים להם קרניים להתנאות בהן, לא זו בלבד שהם, הרבים, אינם מקבלים בדרך־הטבע את זכות־הרבים, הניתנת להם במתנה ממילא על־ידי המעטים, אלא שמעטים הללו, המתנכרים בתוכם ויודעים שהם נכרים, מנכּרים אותם, את הרבים. כביכול, לא גויים מועטים הללו משונים הם, שהם בולטים כזרים בתוך רוב ישראל, אלא ישראל הם המשונים, הם הזרים, הואיל והמועטים מתבלטים בתוכם. כביכול, מעיפים תשעים־ותשעה סטודנטים יהודים עינם בסטודנט אחד גוי, המתהלך בתוכם כחבוש בבית־האסורים, ואיבריהם הם כאילו ניתנים בסד: תורת־הגזע, שהם מבטלים אותה ביניהם לבין עצמם, אוכלים ומכלים אותה שבע ביום, בין נקניק לנקניק ועם הפיכת הגומי בפה שבעתיים בכל רגע, מסרבת להתבטל, כופרת בביטולה.

אי, פרפראות אלה לאותה חכמה נסרחה שבתורת־הגזע, הלכות־הקלוקל אלה שבה, שהן חמוּרות מכל החמוּר שביסודות־הרקב שבה! לא גופי־הלכות הן, ואפילו גופי־חיים לא, אלא כל עיקרן פרטים ותגים מדומים שבהליכות־עולם מדומות, שאדם בר־דעת אסור לו בתכלית ליתן דעתו עליהם. כל־עיקרן – רשמים ערטילאיים, שלמעשה אין אדם קולטם כלל לא קליטת החושים ולא קליטת השכל, ואפילו קלטם כשאר דעות נפסדות, כמעשה־כשפים ואחיזת־העיניים, אינו מעכל אותם ולא הם מתעכלים בו – לעולם אינם מתרכבים הרכבה של ממש בבינה ודעת שלו. אבל דווקא משום שאין רשמים הללו מתעכלים כל־צורכם, הרי אינם נפלטים כשם שאינם נקלטים, אלא נעוצים בחשאי אי־שם בשקיעי־האיצטומכא ואינם מטרידים אדם מישראל כי אם בהיסח־הדעת: לעולם הם מזנקים מן המארב, לעולם אורבים כחתף. אימתי, למשל, נכשל סטודנט מישראל בעוון־קץ שבתורת־הגזע, והוא נטרד מעולמו וכולו נכמש כמין ירק צעיר ברוח־הקדים? – כשהוא נתקל, למשל, במעין שטות גמורה כגון תסרוקת־שערו, עם שזו עולה על דעתו לפתע־פתאום למראה גוי מן הגויים המעטים באחד משני התאים האבלים שלהם במרתף.

והרי כל העניין כולו הבל הוא ורעות־רוח בפועל ממש! וכי יש סטודנט מישראל באוניברסיטה, שאינו עומד אף הוא – כאותו גוי ממש – בוקר־בוקר מול הראי וחופף את שערו ומברש את שערו ונף את שערו וסורק את שערו? אף־על־פי־כן מציץ סטודנט מישראל דרך־עראי לחלוטין בתסרוקתו של סטודנט גוי באוניברסיטה ומיד ידו נרתעת, כמתוך כוויה, אל תסרוקתו שלו ונוגעת בתסרוקתו מתוך הכרת־חטף צורבנית, ששערו סתור ובלוריתו במריהּ הנשׂער עומדת ופסוקת שבשערו מעבּטת אורחה. וכל־כך למה? משום שאותה פּסוקת שבשער־הגוי לעולם נראית אותה שעה עשוייה למשעי וערמון־שערו מוטל לה משני צדדיה ככנפיים נחפּות של ציפור נוחה, רטובה במקצת מגשם קל שבאביב. פסוקת שערו של זה, של הגוי, לעולם לבנבנה היא, לעולם לחלחה היא, כאילו בכל רגע הוא חוזר ומרטיב אותה, חוזר ומרבּץ אותה במי־בושם, שאין ריחם חריף והם מזדלפים עליה מאליהם, כביכול, מתוך שפופרת סמוייה מן העין. ואילו זו של היהודי – כל כמה שהוא מתרגל אותה, כל כמה שהוא מסרגל אותה בחדר־הרחצה שבאחת הקומות באוניברסיטה בכל הפסקה שבין שיעור לשיעור, וקודם לירידתה אל המרתף בכל הפסקה בין שיעור לשיעור, הרי זו כמשתבשת תמיד, מסתלפת ונעלמת בתוך השיער הפתלתול תיכף לירידה אל המרתף, תיכף להצצה בתסרוקתו של סטודנט גוי באחד מן התאים השניים האבלים של בני־מינו. תאמר: קטנה היא זאת, הבל ורעות־רוח בפועל ממש? והיא הנותנת! מציץ סטודנט מישראל בתסרוקתו של סטודנט גוי באוניברסיטה, וכבר שתי ידיו מחליקות שערו בניחותא מעבר פסוקתו מזה ומעברה מזה, וכולו אומר קשב דרוך, משוקע בתוכו, כולו כמעוברת בירחי־הריונה האחרונים: גרם החטא ותורת־הגזע קופחת על ראשו.

והוא הדין באותה קשיות נאה וגברית, למשל, שמעוררת באקראי ספק־קנאה ספק־טינה בלבו של סטודנט מישראל למראהו של סטודנט־חבר, שאינו בן־ברית, באחד משני התאים האוננים שבמרתף. קשיות זו, שהיא נאה וגברית אף דוחה במקצת, איה מקום־כבודה, איה חביון־עוזה, באותם פנים עכּומיים, הנראים לפתע קרים ומרוחקים ממך ת"ק פרסה, בעוד אתה עומד בתוך ארבע אמות של בעליהם, בפתח תאו ממש? ילאה המשיב להשיב. אף־על־פי־כן הרי שם היא לעיניך, אי־שם באותם פני־גוי נאים וגבריים, הסגופים עד כדי אצילות – אם בעיניים אלה אפורות־כהות, שלא גון־פלדה כשלהן אתה מוצא אצל ישראל ולא צורת־המשולש כגון זו בגלגל־העין; אם בחוטם זה, שלעולם אינך מוצא דוגמתו אצל ישראל – מחוטב, כמתואר בשרד, ובעל נחיריים דקים ומוארכים, מזריחי ורד כלשהו, כחצובים בשיש החי; ואם בלסתות האלה נקיות־התגלחת, המשתפעות כלשהו כלפי מעלה, עם עצמות־הלחיים, והולכות ודקות כלפי מטה, עם שהן משכללות סנטר תקיף ומושל־ברוחו יחד, ועור־בשרן צח ומוּצק ושתקני. אי, טינה זו וקנאה זו, שסטודנט מישראל חש אותה שעה קלילה על דרך הספק בלבד, כשהוא מציץ לתוך התא, הנקרא על שם ההגמון הקאתולי, או של פרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים, ופנים עכּומיים אלה מהממים אותו שעה אחת קלילה בעכּומיותם השתוקית והשתקנית, כאילו משעת גיחם מרחם נדרו הנאה מקול־הברה ללא צורך!

אי, תהייה שמדנית, שמתעוררת בלב אותה שעה על הפרופסור לאנתרופולוגיה, המבטל בהרצאותיו את תורת־הגזע תכלית הביטול, והוא עצמו מישראל ושורוק שבשמו סוּבּה מתעמק במבטאו כדי אוּ גרמנית עמוקה וגרגרנית במקצת! תורת־הגזע – מבטלה הפרופסור סוּבּה, וחוזר ומבטלה בפיו קטן־השיניים כשל נמייה, בכל הרצאה והרצאה משלו באנתרופולוגיה, וזו מסרבת להתבטל ואינה מתבטלת עולמית. שהוא מבטלה מבחוץ, כוסס קליפותיה בשיניו הקטנות כשל נמייה, וזו מתקיימת מבפנים, אי־שם בשקיעי האיצטומכא, ובסיביה דווקא, הדקים מן הדק, שאין לשיניו הקטנות שליטה בהם כלל, והם מתכנסים לתוך שקיעי־האיצטומכא על דעת עצמם ולא על דעת בעלים ואורבים כחתף לסטודנט מישראל ומכריעים אותו באקראי בקלוקל שבהם, בקלוקל דווקא. הנקל בעיניו של הפרופסור סוּבּה, בעיני־נמייה אלה שלו, שוקקניות וצרות כסדקים, להילחם בחמוּרות שבתורת־הגזע, הבטלות ומבוטלות כשהן לעצמן, ללא כל צורך בהרצאותיו, החוצבות להבות וזורעות שעמום ושיממון עד לענוּת־הנפש. ואילו סטודנט מישראל – קלות שבתורת־הגזע הן המטרידות אותו מעולמו כאן באוניברסיטה, בדימוקראטית שבאוניברסיטאות, ואפילו באמריקה, שכולה דימוקראטיה, ואפילו בניו־יורק, לב־לבה של הדימוקראטיה האמריקנית. פרטי־הקלוקל שבהבחנת־האיצטומכא בין אחד בן־ברית לבין שאינו־בן־ברית הם שעשויים לעכור רוחו של סטודנט מישראל על סף בית־מנוסם של גויים מועטים בזה או בזה משני תאיהם באוניברסיטה. פרטים מקריים הללו, שלא ימנם המונה בין תכונות ביולוגיות מובהקות וּודאיות, הן שמבעתות אותו כאן באין־הדעת – חיטוב־החוטם וטיבו של שׂיער ואפילו דברי־הבאי חלוטים ומוחלטים כגון הלבשה והנעלה.

ג

הנה אריג־הטוויד², למשל, בהיר־החוּם ונקוד נקודות־האפר – פירורי־המלח־והפלפל הללו הנוקשים – והוא מחמד־עינם ומחמל־נפשם של עם הסטודנטים באמריקה כולה, מהאנובר שבמאסצ’וסטס ועד בּרקלי שבקאליפורניה ומדוֹלוּת שבדאקוטה הצפונית ועד טאמפּה שבפלורידה. וכי יעלה על דעתו של אדם, ואפילו שפוי בדעתו למחצה, ליתן סימנים באריג כבד ומכובד זה לפי לובשו בלבד? וכי יעז מי לומר, שעשוי נוסח־תלבושת זה, הנחמד ומקובל על סטודנט אמריקני באשר הוא סטודנט אמריקני, לחשוף תכונות מיוחדות משלו, כשמתעטף בו גופו של סטודנט גוי דווקא, כביכול: סגולות־החמדה שבאותו אריג אינן מתגלות לעין אלא משעה שאחד כגון זה מתעטף בו? ואף־על־פי־כן חושש אדם בר־דעת מלוֹמר ויודע עם כל זאת, מה בין בני לבין בן־חמי אף בפרט זה שבהלבשה, שאין בו ממושגי הגוף החי ולא ישיגוהו מושגי־הגוף בחי.

אדרבא! יבוא הפרופסור סוּבּה ויבטל עניין זה שבתורת הגזע, כשהוא חבוי כאן, באריג־הטוויד הדומם. המסביר פניו לסטודנט גוי והולך בקרי עם סטודנט מישראל. יבטל אותו כאן כחטא למדע הטהור, כעבירה שבדיעה קדומה ובאמונת־ההבל! לובשים גויים הללו, עשרות הסטודנטים החמוצים בתא על שם ההגמון הקאתולי, את האריג בהיר־החוּם וזרוע־הפלפל־והמלח – והוא משווה להם, לפרצופם העכּומי, משהו מן הייחוס המיוחס שבבשר־ודם, משהו מן האצילות הביולוגית ממש: עמידתם החסינה בעולם הזה כאילו מתחסנת מתוכו על אחת שבע וחלק מעצמוּתם הוא, בשר מבשרם ועור מעורם, כגון פרוותה של חיה, שבה היא נולדת ובה היא מתה. ואילו סטודנטים מישראל לובשים אותו – וכבר עלוב האריג ועלוב לובשו: מן הרישול הטבעי, הטבוע בבחור מישראל, מתבלט בו ביתר שׂאת, כשהוא לבוש אריג זה דווקא; משהו מן השאוּל משל אחרים, מן הקנוי בחנות לבגדים משומשים, מתגנב לתוך החליפה המהודרת, והילוכו לא הילוך ועמידתו לא עמידה.

ריבּון־העולמים! אותו אריג עצמו, לכאורה, בין שלובש אותו רוּבּ (היינו: ראובן) ויגוֹדסקי, שאביו יוצא בּוֹריסוב ואמו ילידת סלונים, בין שלובש אותו גמליאל דנבּי, שאביו ואמו שניהם ילידי צ’אתם הפוריטאנית. אותו אריג־הספורטאי – קשה ורך כאחד, כאילו קלוע מיתרים גמישים ולא ארוג חוטים של צמר, חמוּר ועירן כאחד, תקיף ופזיז כאחד, חם וחי באותו גוון בהיר־החום שבו ואומר שלטון־השכל וכיבוש־היצר בנקודות־הצינה האפרפרות שבו. אותו אריג תמיד ואותה חליפה. אבל לובש אותה גמליאל דנבּי – והרי כולה חיוּתה של אותה תמונה משורטטת בתצלום־המודעה, שהרהיבה את העין בגליון־ה’טיימס' של אותו בוקר: אפילו האפודה שבה צמודה אל מותניו כצומחת מתוכם והיא חושפת את מחשוף המשולש שבכותונת הלבנה מתחתיה, כאילו היא עצמה גזרה אותו במספריים חושבי־מחשבת, והיא מבליטה את העניבה המוצקה, שקויית האדמומית האפלה, כאילו הרתה והגתה אותה מתוכה. ואילו לובש אותה רוּבּ (היינו: ראובן) ויגודסקי – וכבר אפודה זו עצמה ניזחת הצדה, לכל הרוחות, כאילו כתפיו עצמות משופּות וצלעותיו שחיפי־עץ וכליו ממילא כולם תלויים עליו כעל גבי הדחליל.

ואם האפודה כך – המכנסיים, מכנסי־הטוויד, לא־כל־שכן. אפשר, עיקר העיקרים בנידון שלנו, בקלוֹת הללו שבתורת־הגזע – מכנסיים אלה שבחליפת־הטוויד הספורטאית, המצוּוה על כל סטודנט נוהג כבוד בסטודנט שבו בארבע שנות־אושרו הסטודנטיות, שאינן חוזרות עולמית. אותם מכנסיים, לכאורה, לובש גמליאל דנבי ואותם מכנסיים, במחילה, לובש רוּבּ ויגודסקי. אבל אצל מי, למשל, לעולם הם סוררים־ומורים? אצל מי אינם שומרים על הקפלים שבהם? דעת לנבון נקל: אצל רוּבּ ויגודסקי, ולא אצל גמליאל דנבּי. מכנסיו של זה, של גמליאל דנבּי, אפילו אשתקד נתגהצו באחרונה, לעולם משמרים קפלים שבהם – מיכנס מיכנס וקפלו, המסומן כבאנך. ואילו אחד כגון רוּבּ ויגודסקי – מיכנס זה ומיכנס זה שבמכנסיו, במחילה, לעולם אותו מפח־נפש שבהם, לעולם אותה בושה וכלימה לרוּבּ ויגודסקי ולכשכמותו.

בגד בוגדים שבקפלי מכנסיים אלה, משלוֹבש אותם רוּבּ ויגודסקי! כל מיכנס מתנפח לו על דעת עצמו, מתכווץ על דעת עצמו ונעשה קמטים־קמטים כמטליתה של אמא, יוצאת סלונים, משהיא גומרת לשטוף בה את הרצפות בדירתה שבמזרח ברוקלין. יגהץ אותם מוריס החייט, השחפני וקלוש־השערות כמה שיגהץ אותם בשביל בחור מישראל בשבת בין־השמשות קודם ליציאה, כלומר: קודם לירידה אל לב־לבה של ניו־יורק, אל ברודוויי ובנותיה, בתוך שאר רבּי־רבבה בני־ברית ושאינם בני־ברית, המושכים כנהרות שאין להם סוף במוצאי־שבת ועד שלא יצאה השבת לפתחו של אותו גיהינום אהוב וקיים־לעד, למחוז האוּרים הלבנים, זו ברודוויי ובנותיה החינגאיות וההילולאיות; יחגור מוריס, החייט השחוף, שארית כוחו ויצמיד ויחזור ויצמיד את המגהץ המלובּן אל המכנסיים הללו, המעלים הבל מרובה מתחת לכיסוי המטפיח – קפלים שבהם סופם אינם מתקיימים. מעויינים הם כל־צורכם, חדים וחלקים כל־צורכם, כמגולפים במפסלת הלטושה, בשעה שנוטל מוריס אותם מכנסיים, במחילה, מעל גבי האבניים ומשׂכּלם על זרועו של בחור מישראל בבית־המלאכה שלו בשבת בין־השמשות. ברורים ומובהקים קפלים שבהם אותה שעה, עד שלא פג חומו של מגהץ מתוכם, וחמימותם חודרת לתוך בשר־הקיבורת ומוסכת גיל טהור וצובטני בלבו של בחור מישראל לקראת שעות־העדנים הקצרות – אי, כמה קצרות! – שנכונו לו במחיצתה של נערה תמימה ובעלת־נפש, שאינה מפורכסת אלא קימעה מן הקימעה וכדי להטעים בלבד את הטבעיי ואת העצמיי שבה. ואילו מיד ללבישת המכנסיים, תוך כדי לבישתם, בעצם, כבר נעשים הקפלים חשודים בעיניך, כבר הם זורים עצבנות־מה בגיל הטהור, הצובטני, שרוחש בנפש. תוך כדי לבישתם, עד שאתה מושכם על ברך זו תחילה ועל ברך זו אחריה ביד שדלנית ובאצבעות מתרחקות ככל האפשר ממקום הסכנה, מן הקפלים שבהם, מתחילים הללו מעלים בועה כאן וסירכה כאן. ומעתה שוב אין דעתך שפוייה עליך כל הערב וכל הלילה אחריו, לא ברכבת הצפופה ולא בתיאטרון הצפוף ולא על רצפת־הריקודים באחד מן הפונדקים הקטנים, השוקקים מרוב אדם עם גמר ההצגה בתיאטרון.

אי, מכנסיים הללו, במחילה, שמטרפים דעתו של אדם צעיר מישראל, סטודנט ובעל־מחשבות, בכל מקום שהוא, ואפילו באחד מבתי־חינגה אלה שבגריניטש־הכפר. בית־חינגה כגון זה כל־עצמו הריהו מטשטש את הגבולין בין מושגי־הגוף למושגי־הרוח. כאן הרוח חוגג את נצחונו על הבשר, והבשר הנדחק אל הבשר ממילא, מרוב הצפיפות, חוגג את נצחונו על הרוח. סוסים ירוקים הללו, אווזים אדומים וכלבלבים סגולים וכתומים הללו, הצנופים צניפה אחת בכיוּרי־הכתלים הפוטוריסטיים, הם עצמם מכריזים עוד פעם ועוד פעם על האנדרולומוסיה היורדת לעולם עם שינוי־הערכין המוכרח במשטר הכלכלי והחברתי. מסתכלים הם בך ובנערתך בכל מקום שאתה פונה, בכל שאתה מצליח, על כל פנים, להעיף עינך בהם מעל לחומת־ההמונים, החגה ונעה ומקיפה אותך מכל צד על ריצפת־הריקודים, ומרחיבים פיותיהם המעוקמים ומצווחים באוזניך, מעל למשק הפסנתר ולתפף התופים ולייבבת הסאקסופון, שהמשטר הנוכחי מתמוטט ועובר ובטל, וממילא גזירות־החברה שוב לא גזירות ונימוסים מקובלים שוב לא נימוסים וסייגים שוב לא סייגים. ממילא אפילו קפלים שבמכנסיים שוב אינם חיוב מחוייב. אבל זה כוחן של אמונות־הבל באדם, שדווקא הן, קטנות שבהן בעיקר, אינן מיטשטשות עולמית. מרימות הן ראש ומשתחצות מול כל אידיאה היסטורית, כאילו הן הן שמבלות כל אידיאה היסטורית. פוטוריזם! שידוד־מערכות בעולם התרבות! – וקפל שבמיכנס מתגבר על כולם.

לא, לעולם אין אדם צעיר מישראל, בעל־מחשבות ונוטה למהפכנות כסתם סטודנט מישראל, רואה עצמו בן־חורין להסיח דעתו מקפלים שבמכנסיים, שאצל מי שאינו־בן־ברית הם מתקיימים, ואצלו אינם מתקיימים. לעולם אין דעתו מתפנית מטירדת־הקלוקל הלזו, ואפילו כאן בגריניטש־הכפר, ציפור־נפשה של אמריקה הצעירה, הפוטוריסטית. והכול שוב משום גויים הללו. אף כאן, בבית־ההילולה, מעטים הם כנגד ישראל הרבים. כאן בעיקר, במקום שעין בעין רואים כל בשר אנדרולומוסיה יורדת לעולם, הבשר חוגג נצחונו על הרוח, והרוח – נצחונו על הבשר, רוב ישראל מבטל במציאות מיעוט שאינו מישראל. אף־על־פי־כן רגליהם של אלה המעטים רגל ישרה ומכנסיים גולשים להם על רגליהם הזקופות בקווי־קפליהם המגולפים כבתער, כל־כך שאתה מתבלבל למראיהם שלא בטובתך אף כאן, ונערת־קסמים זו שבזרועותיך על ריצפת־הריקודים, חמה כל כך, רכה־מוצקה כל כך, מתחילה חשה בבלבול־הדעת שבך, הזורם מעם ברכיך אל כפות־רגליך ומשבש תנועה קלה שבהן, עד שאתה והיא מתלים בעקביכם בתבונת־עקביים שובבה וחיננית. אין פלא, שמתחילה היא חוששת לפתע פתאום – השם אולי הוא יודע למה! כאילו תפסה אותך, חס ושלום, כשאתה מונה מספר למעות קטנות שבכיס־מכנסיך בשעת־הריקוד והיא חוששת, שמא אין הסכום מספיק כדי תשלום החשבון בעוד שעה־שעתיים.

כן, אפילו על ריצפת־הריקודים בבית־משוש שבגריניטש־הכפר, שעה שהבשר נדחק אל הבשר ונערת־קסמים זו, המפורכסת קימעה מן הקימעה, ריחה הטוב עולה בנחיריך ומשכירך עד כדי הזייה משונה, שהיא האחת כללוּתן היא של כל הנערות כולן, הצפופות כאן יחד, יוקדות וריחניות ואשה־אשה נדחקת ממילא אל בן־זוגה מרוב הצפיפות, עד שכולן כביכול שייכות לבחור אחד בלבד בפונדק זה וכל הבחורים שבפונדק שייכים לה, לנערה האחת – אף כאן קפל שבמיכנס עולה על הדעת ומפכח את השיכרון ופוגם בשיכחת־היש. גוי אחד צונן וגברי מתחכך על־ידך באקראי על ריצפת־הריקודים – והוא מקפח שעת־חדווה זו במרום שיאה ומחשיד עליך טעמו של ביטול־היש הרותח בקרביך כאן, על ריצפת־הריקודים השוקקת וליד הנערה הרכה־המוצקה, שריח עורפה נודף, דק מן הדק, משכיר ככללוּת ריחניותן של כלל הנערות שבעולם. אותה אשמה משונה, שאתה מתחיל טופל על עצמך מתוך כך, ואינך יודע על שום מה! אותה אשמה משונה, שאתה גולל מעליך אותה שעה של חדווה מיטשטשת באקראי, עם שאתה מיטיב פניך מול הנערה על אחת שבע ומפזר ביד רחבה את הפרוטות, המנויות בכיס־מכנסיך למאז ערב־שבת! מעניק אתה הענקה נפרזה לתזמורת ומזמין ניגון־ג’אז מיוחד לכבוד נערתך – ואין האשמה נגולה מעל הלב. מזמין אתה סוֹבא משובח שבמשובחים לאחר־כך, ליד השולחן העגול בקובה הפעוטה ולאור־העששית הכתום, המזדהב בגביע־הסובא הגבישני – ואינה מתמרקת.

ואינה נשחקת ואינה מתמרקת אף כשאתה יוצא עם נערתך מבית־ההילולה בשעה שלוש לפנות־בוקר, שעה שתוקית ונוגה ולחלחה בניו־יורק, ואתה מסיע את הנערה אל ביתה במרומי־וואשינגטון במכונית־הטאקסי דווקא, ולבך עדיין בל עמך. אותו רגש־אשמה משונה וסתום! מובטח אתה, שכבר עלה ועלה בידך להפיג מלבה של הנערה את החשש, שמא אין קיצבת־שבוע שלך, שקיבלת מידי אמא ערב־שבת בין השמשות, מספיקה כדי נשף־חשק של ממש לך ולה יחד, שהרי הידהמת לעיניה גם את המלצר גם את הנערה, הממונה על המלתחה בפרוזדור של בית־המשתה, במתת־יד גדולה שלא כדרך צייקן כלל, וכבר היא מתרפקת עליך כילדה אחוזת־שינה על מושבה במוֹנית, באפלולית־המונית ומאחורי הווילון, החוצץ ביניכם לבין הראי, התלוי לו לנהג מעל לדוכנו. כבר היא מוכנה לגמול לך כגמולך, כמיטב כוח־האהבה שבה באפלולית־המונית, כלאחר־יד ולאחר־רגל ומתוך מסירות־נפש שלימה שבאשה־ילדה אחוזת־שינה. ואף־על־פי־כן לבך עדיין בל עמך. בקושי בקושי קירבתה הריחנית, המעולפת, כופה עצמה עליך עד כדי להעביר מלבך אותו רגש־אשמה מוזר ותדיר, עד כדי שתעמיד פנים באפלולית־המונית, לפחות, שלרגעים ספורים אלה של ייחוד־נשמות ציפית כל הערב וכל הלילה, ועכשיו שהגיעוך – אשריך ואשריך כי להם ייחלת.

והכול משום קפלים שבמכנסיים. הכול משום גויים מועטים, שרגלם רגל ישרה ומכנסיהם יורדים להם מן השוקיים ועד הנעליים בקווים מישירים. מחוּתכים כבתער־הגלבים, ואילו שלך, מכנסיך אתה, במחילה, אין שום שקידה על תקנתם מועילה להם. כבר בדרכך הביתה באישון־לילה, ברכבת־התחתית, העייפה מלילה, ועד שאתה מתאמץ ללבּות זיק כלשהו מיקוד־החדווה שקדח בך כל הערב וכל הלילה ליד נערתך מחמל־נפשך, אתה צופה ורואה ביום מחר ממשמש ובא ואתה משועמם וליאה באחד מחדרי־הלימודים באוניברסיטה וידך ממשמשת בקפל שבמיכנס זה ובקפל שבמיכנס זה ונרתעת מזה ומזה כמתוך הכוויה. זהיר זהיר אתה בהם, אינך נותן להם להיגרר כלפי הברכיים יתר על המידה, להתהדק בשעת ישיבה יתר על המידה על גבי הברכיים, שהברך עיקר הסכנה לקפל שבמיכנס – מעל גביה הוא עשוי שיתרפה, יתנפח ויתכווץ להנאתו. ממילא ידך נעשית משמשנית על דעת עצמה והיא מושכת מיכנס זה ומיכנס זה כלפי מעלה מתוך ההרגל והללו נשמעים לה, לכאורה, ועושים רצונה – חושפים את גרבי־הסטודנט הססגוניים, הפטורים ממצוות ביריות, החייבים דווקא בצניחה מרושלת כלפי מטה, עד שיחשפו את שער־הרגליים השופע. אלא שתוך כדי משיכה, תוך כדי צביטת־תדיר בקפלים אתה חוזר ומעיין בהם מתוך ההרגל – והרי שוב מנוּפחים הם, לעולם מנופחים הם, ללא שיוּר לקו החלק שבהם. צער כוסס זה שבהבל־הבלים סתם! כל הלילה, כל שעות־הלילה המועטות ושעות־היום המרובות, לאחר ליל־חשקך בתיאטרון ועל ריצפת־הריקודים ובמונית, התחכמת להם למכנסיך, במחילה: עם שאתה עולה על משכבך לפנות בוקר, על יצועך, המוכן לך ביד אם דואגת מבעוד ערב בחדר־האוכל, הנחת אותם תחת המיזרן לשם גיהוץ מלאכותי – גופך מחממם וכובד־גופך מגהצם מתוך שינה. ולמחר בבוקר, בשעת־צהריים דמומה בבית אמך ביום ראשון־בשבת, אתה מקיץ, קופץ רצוץ מעל יצועך ואומר להחליץ עצמותיך בתרגילי־גוף כלשהם, אומר לקפוץ אל המיטבח וללגום קצת קפה חם כדי לתבל במקצת טעם רע שבפה, אבל אינך מספיק: ידך משתלחת אל מתחת למיזרן, מושה את המכנסיים, במחילה, בזהירות זהירה – והנה חלום ועורב פרח! כאילו לא נשמרת לנפשך כל הלילה, כאילו לא נזהרת בשכיבת־פרקדן כל צורכך, בכיוון כובדו של הגוף כולו לאמצעיתה של הספה, ללא התהפך מצד אל צד, ללא ניע וזיע בשעת שינה. דומה: נדודים שׂבעת כל הלילה ומתוך נדודי־שינה שיחקת וסילפת את אריג־הטוויד הנוקשה, שלמענך למענך אתה בלבד כאילו נארג מתחילתו חוטים של צמר מדובלל ולא אותם מיתרים גמישים שבאריגו של אחד גמליאל דנבי.

ומעתה יום ראשון־בשבת עכור יורד עליך בבית־אמך במזרחה של ברוקלין ולבך אינו נענה בקפיצה לקראת זכירה שאתה זוכר, שהבטחת לטלפן אל נערת־הקסמים במרומי־וואשינגטון בעוד חצי־שעה, באחת־וחצי אחר־הצהריים, וקולה המזדמר על־פי הטלפון מגיע אליך ממרחקים אלמוניים. יום־מחר באוניברסיטה נכון לך על שפטיו הרעים, הישנים־החדשים תמיד. כל־אימת שאדם צעיר מישראל נבעת מתוך הכרה, שקפלים שבמכנסיו אינם קפלים, תורת־הגזע חוזרת ומתקיימת בידו לרוגזו ולהוותו יחד. זו – הפרופסור סוּבּה מבטלה כעפר־הארץ בכל הרצאה והרצאה משלו, ומכנסיו של סטודנט מישראל חוזרים ומקימים אותה לעיניו בקומתה ובצביונה המאוסים – מעמידים הם אותו ואת טיבו שלו מול גויים וטיבם שלהם, כביכול: מכוֹרתו שלו לא מכוֹרתם שלהם. יום־מחר על שפטיו הרעים – ובאוניברסיטה בעיקר, בעולם־הרוח שהוא דימוקראטי שבעולמות, ובאוניברסיטה שבניו־יורק, דימוקראטית שבמטרופוליות אף באמריקה³ זו, דימוקראטית שבמדינות. כאן תורתו של הפרופסור סוּבּה כולה נעשית פלסתר! כאן תורת־הגזע עוקרת את שיטתו מן השורש, ודווקא בקלוּת שבה, במיני פרטים ותגים מדומים, שממש ביולוגי אין בהם והם נפסדים בתוך־תוכם מכל שאר אמונות־הבל ודעות־קדומות שבעולם.

ד

בוודאי אסור להגזים: רגעים יש וסטודנטים מישראל באוניברסיטה, עם שהם מתבשמים מחידושי־תורתו של הפרופסור סוּבּה באולם־הרצאותיו, שהוא־הוא מעבדתו האנתרופולוגית, מתברכים בלבם שאף הם כרבם מבטלים את תורת־הגזע, והיא בטלה בפועל ממש. רגעים יש ואף הם מכריזים ומודיעים בינם לבין עצמם, שאם גויים אינם מודים בביטולה – אישקבּיבּל. כלומר: מה איכפת לי? ושלום עליך, נפשי! אבל במה דברים אמורים? אימתי הלב מתברך כך? מיד לשמיעת שופרו הגדול של הפרופסור סוּבּה באולם־הרצאותיו, שהוא־הוא מעבדתו האנתרופוליגית. ארבעת כתליה של זו מרובדים מן המסד ועד הטפחות רבדים־רבדים של כונניות מלאות כרטיסים גדולים וקטנים – חומר מחקריו של הפרופסור סוּבּה באנתרופולוגיה האמריקנית, וחומר־הנפץ הלזה מפוצץ וחוזר ומפוצץ את תורת־הגזע באין רחמים ועל טהרת המדע האנתרופולוגי. כאן, באולם־ההרצאות, ואפילו על פתחו, עם יציאה בהמון לאחר ההרצאה המבוסמת והמבסמת, סטודנט גוי כל־עצמו כאילו אינו. ואפילו ישנו, צונן ואדיש ולא מבוסם כלל, כפי הנראה, מחידושיו של הפורפסור סוּבּה – אינו אלא מתגלה בעלבונו. כאן אינו אלא יוצא מן הכלל, המוכיח את הכלל, אותו כלל גדול בתורתו של הפרופסור סוּבּה, האומר שכל המחזיק עדיין בתורת־הגזע סומא הוא לכל דבר, סומא חשוב כמת. כאן, באולם־הרצאות של הפרופסור סוּבּה הוא ודאי ותורתו ודאי. ואילו יורדים סטודנטים מישראל למטה, אל המרתף, ואותו תא אחד משני תאיהם של גויים צץ לעיניהם, אונן וצונן ומשותק – מיד תורת הפרופסור סוּבּה, שמרתחת במעיהם עדיין, מקרישה כמין שומן תפל שבנקניק משומן יתר על המידה, ושוב ודאי שבה לא ודאי, וברכה שבה לא ברכה.

פשוטה בתכלית שיטתו של הפרופסור סוּבּה באנתרופולוגיה האמריקנית, ופשטותה – סימן לאמיתיותה, ככל חידוש גאוני בעולם־הרוח, במדע כבאמנות. כיצד נתעלמה הלכה ברורה ומחוּורת זו מעיניהם של כל העוסקים במקצוע, עד שבא הפרופסור סוּבּה וחידשה, מצאהּ מוטלת לפניהם בכף־היד ממש והם אינם יודעים? כך דרכה של הגאוניות, שהיא מניחה לו לעולם־הרוח, שיהא מתבוסס בשלוליות של שגרות המקובלות, של חצאי־אמיתיות, הגרועים מן השקר הגמור, עד שהיא מופיעה לפתע־פתאום בהדר גאון עוזה, בלבושה של אחד פשטן לחלוטין, ועולם־הרוח מזדעזע. מקובלת, מקובלת עד לזרא, היתה אותה הנחה אמריקנית גנדרנית, שעליה נתחנכו דורות שלמים באמריקה ובמידה ידועה אף בשאר העולם: דבר אחד, כביכול, הוכיחה אמריקה – מדינה דימוקראטית לחלוטין אינה נבנית על יסוד אומי־לאומי אחד בלבד, שהוא השליט, הוא המעצב דמותה של המדינה בשאר העולם, אלא מדינה דימוקראטית לחלוטין נוצרת דווקא מתוך שיסודות אוּמיים־לאומיים שונים באים ומתמזגים זה בזה וזה בכל השאר, ומתוך כך הדימוקראטיה עולה לראשונה כפורחת בתולדות המדינה בעולם וזיווה קורן מסוף העולם ועד סופו.

כפתור ופרח וצרור־המור! דורות שלמים באמריקה בלעו תורה זו להנאתם, נתפטמו ממנה עד לידי טמטום ויוהרה לאוּמנית במקצת ועד לידי התבזוּת בעיניה של אירופה הקנאתנית. ספריות שלמות הרי נכתבו עליה, על תורת־ננסים זו! עד שבא הפרופסור סוּבּה וגילה, מה אבן טובה טמונה בה באותה תורה פשטנית, קבורה תחת תלי־תלים של פירושים ופירושי־פירושים ליסודותיה של הדימוקראטיות האמריקנית. בוודאי דבר חדש יצרה אמריקה, בריאה בראה, שלא ידעוה תולדות האדם לפניה. אבל טיבו של חדש זה כלל וכלל אינו מתמצה במיזוג אומות ולשונות כדי חטיבה מדינית אחת דימוקראטית לחלוטין. כבודה של הדימוקראטיה המדינית באמריקה במקומה מונח! אבל מקורה של זו מה הוא? יסוד ושורש שלה ממש מה הוא? כאן גדולתו של הפרופסור סוּבּה, כאן הפשטות הגאונית שבחידושו! מבחינה מדעית טהורה, לשיטתו של הפרופסור סובה, הוכיחה אמריקה כוחה של האנושות לערבב אומות וגזעים שונים עד כדי ליצור פרצוף של אדם חדש, חדש לחלוטין מבחינה ביולוגית – מבחינה פיסיולוגית, לפחות. דבר זה גילה הפרופסור סוּבּה: אדם חדש יצרה אמריקה, הוֹמוֹ אמריקאנוס, בלשונו, שהוא כילול כללוּתם של כל הגזעים והאומות שבעולם. ומה שאירע באמריקה, מוסיף הפרופסור סוּבּה ומלמד, עשוי שיתארע בכל העולם: הנה יום בא ואדם חדש נברא בעולם, חדש מבחינה אנתרופולוגית טהורה, שכן עתיד זה שיהיה כולל כלל כל התכונות האוּמיות והגזעיות יחד בכל מקום שהוא על פני הכדור, כפי שהוא כוללן כבר בחלק זה של כדור־הארץ, באמריקה הצפונית, בארצות־הברית. יבוא, יבוא היום! שכן כבר בא כאן באמריקה! ואם יתמהמה – חכה יחכה לו האדם הנבון, הוֹמוֹ סאפּיינס, בלשונו של הפרופסור סוּבּה, כפי שחיכתה לו אף אמריקה הצפונית אלפי שנה, עשרות אלפים בשנים.

מה תימה ומה פלא אפוא, שסטודנטים מישראל מוצאים חיזוק לעצמם, כל זמן שהם באולם־הרצאותיו של הפרופסור סוּבּה, במעבדה האנתרופולוגית שלו, או אפילו כשהם צובאים על פתחו של אותו אולם עם כניסה לתוכו ועם יציאה מתוכו, עם יציאה בפרט? מי כפרופסור סוּבּה אנתרופולוג בן־סמך באמריקה? וכי לא אותו, אותו בלבד, שלחה אמריקה האקדימית לייצגה לפני כמה שנים בקונגרס האנתרופולוגים, שנתכנס לפני כמה שנים אי־שם בסקאנדינאביה, כמדומה? אותו, אותו בלבד, מצאה האנתרופולוגיה האמריקנית חכם ונבון ונכון לפניה לדבר בשמה בסוד חכמים ונבונים, גדולי־המקצוע שבעולם לארצותיהם ולגוייהם, ואף־על־פי שהוא עצמו – כך, לפחות, יש ומרננים אחריו – יהודי הוא. עליו, על פרופסור סוּבּה הקטן, גאוותה של האנתרופולוגיה האמריקנית, עליו, על נמייה קטנה ופיקחת שכמותו, תפארתה. ולא לחינם, לא בכדי! וכי לא הוכיח באותות ובמופתים, במספרים מחכימים שבבדיקות ובשקילות ובמדידות מדוייקות, אותה הצלחה שהצליחה אמריקה, אמריקה לבדה לעת־עתה, ליצור במשך דורות אחדים טיפוס אדם חדש, חדש ממש מבחינה אנתרופולוגית?

הוכח הוכיח, אי, כמה הוכיח! נוטלת אמריקה אומות וגזעים שונים, נוטלת פרצופים של בני אומות וגזעים שונים ומערבבתם תוך כדי דורות אחדים ולשה אותם כדי עיסה אחת בעלת טיב וטבע ופרצוף אחד, כללי לחלוטין מבחינת־המדע, הוֹמוֹ אמריקאנוס במשמעותו האנתרופולוגית הטהורה. עשרים־שלושים שנה, שנות דור אחד, בעצם, מספיקות לו למהגר, לזר הבא בשערי אמריקה, שיתמשך על זרעו, על בנו ועל בן־בנו, היוצאים ממעיו, פרצופו של האמריקני הטהור, פרצוף זה שהוא מובהק כל־כך לפי אותם סימנים פיזיאולוגיים טהורים, שנותן בו הפרופסור סוּבּה. נאמן הפרופסור סוּבּה על עולם־המדע ונאמנה תורתו על הכול! בנויה היא על תצפיות והסתכלויות במשך שנים רבות, שרשומותיהן – מספרים מחכימים שבמדידות ובשקילות מדוייקות – הן שממלאות חללו של אולם־הרצאותיו, הוא הוא מעבדתו האנתרופולוגית, המרובדת כונניות גדושות־כרטיסים מן המסד ועד הטפחות לכל אורך הכתלים. דומה: סבורה תורתו ומקובלת אפילו על גויים כגון אלה שבשני התאים שבמרתף, התא על שם ההגמון הקאתולי והתא של פרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים. ואם אלה כך – סטודנטים מישראל לא־כל־שכן. סטודנטים מישראל לא־כל־שכן שתזוח דעתם עליהם לרגעים בהשפעתו של הפרופסור סוּבּה, ותורת־הגזע בטלה ומבוטלת בעיניהם באותם רגעים, לפחות.

אבל רגעים אחרים יש – והם המרובים – וזחוּת־דעתם של סטודנטים מישראל מתפוגגת מאליה, מתפקעת כמין קולית של־סבון צפה ומלבלבת בחלל־האוויר, שקוייה כולה אורה של חמה לעת האביב ומתפקעת לפתע באוויר השוקט. בין שתאמר: תורתו של הפרופסור סוּבּה באמת משתכחת מלבם של סטודנטים גויים עם ירידתם לשני תאיהם העבשים, בין שתאמר: אין הללו אלא עושים עצמם כאילו נשתכחה זו מלבם עם ירידתם לשיממון תאיהם – כאן במרתף תורתם שלהם הנפסדת, העומדת משום־מה כחייץ ביניהם לבין ישראל, חוזרת וכובשת תחילה עולמם שלהם, של המעטים, וחוזרת ומבאישה מכאן ואילך את עולם המרתף כולו, עולמם של ישראל הרבים. תורתם שלהם, כל כמה שהיא שתוקית, כל כמה שהיא עומדת בחזקתה האטומה ולא־הגוייה, לעולם שבה לביצרונה במרתף. לאונסה, כביכול, היא שבה לביצרון, שלא על דעת עצמה, כביכול – כל־עצמה מעורה בריסי עיניהם, המשוקדות בצורתן ופלדניות בגוונן, ובעקימת פיהם דק־השפתיים, זה הבורר לו תמיד דרך יפה של שתיקת־תדיר והוא נפתח מתוך עצלות סרבנית כדי להפליט בשעת־הדחק מלה אחת עצלנית בלבד, ובאותם קפלים ארורים, שמתמתחים נוּקשים וחלקים בתוך מכנסיהם, באמצעית־מכנסיהם המדוייקת ועל גבי רגליהם הארוכות, המשתרבבות להנאתן מתחת לשולחנות הארוכים שבתאיהם. שתוקית תורתם הנפסדת, ואף־על־פי־כן תורתם הם השתוקית, ולא תורתו של הפרופסור סוּבּה, הנאמנה על עולם־המדע כולו, ההגוייה לכל תגיה ופרטיה כאותו שוּרוּק גרגרני ועמוק שבמבטאו, לעולם מתאחזת בחלל המרתף כולו.

כאן במרתף תורתו של הפרופסור סוּבּה מתכנסת לקרן־זווית לכל היותר, לאותו תא של ‘המחשבה המפוכחת’, על הקומוניסטים המתחפשים שבו. אלא שאף בתוך ארבע־על־ארבע של זה שוב אינה משמיעה קול־ענות־גבורה. אפילו פוצה היא כאן פיה מדי פעם, לעולם אינה אלא כמצפצפת ומהגה אף כאן, בוחרת לה לשון־ערומים מתוך היסוס, שאינו מצוי בדרך כל בחברי ‘המחשבה המפוכחת’, ומתוך בוּשה, שאינה הולמתם בדרך כלל. בוּשה טמירה מתנחשת בגמגומיה של תורת הפרופסור סוּבה, כשזו מתאזרת עוז מדי פעם להגביר יצר טוב שבה על יצר רע שבתורת־גויים נפסדת כאן במרתף. הסימנים הפיסיולוגיים והפיסיוגנומיים שבפרצוף השמי, אלה שהפרופסור סוּבּה שמח כל כך להטעים ולחזור ולהטעים בהרצאותיו, שהם אף הם משתנים תוך כדי דור אחד תחת שמי אמריקה בהשפעת צירופי־גורמים שונים שבסביבה החדשה, כגון אקלים ומזונות ושימוש של כלי־הדיבור בהיגוי של הלשון האמריקנית, אפשר באמת משתנים הם לפי מדידותיו ושקילותיו, השמורים אצלו בארכיונו הגדוש. אבל יורדים הנמדדים והנשקלים עצמם אל המרתף – וכבר ספק גדול אצלם, אם באמת נשתנה משהו בפרצופם משום מדידות שנמדדו ומשום שקילות שנשקלו.

יורדים הם למרתף, נזכרים אגב ירידה בתא הנקרא על שם ההגמון הקאתולי – ומיד סימני הפרצוף השמי במשמעותו הפסיכו־פיסית, הווה אומר: הפיסיולוגית־הפיסיוגנומית, בלשונו של הפורפסור סוּבּה, מבהיקים לעיניהם זה מתוך פרצופו של זה, משל: אספקלריה מאירה הפּנים לפּנים כאן, ואותם סימנים מפתיעים אותם, בחידוש קשה שבהם. שחרורית חיוורינית זו שבעור־הפנים! חוסר־מנוח זה של הפיקה שבגרגרת, זו שהפרופסור סוּבּה אינו פוסק מלרמוז עליה, שהיא הולכת וגדלה, הולכת ומבליטה חודהּ, אצל האדם האמריקני, ויהי מוצאו אשר יהיה: סקוטי או פורטוגזי, כושי או יהודי! עצבוּת זו חיישנית ואנינת־הדעת שבעיניים! והעיניים עצמן? אלה שנוטות להיות סגלגלות, עגולות כמעט, ולא משולשות, לא מצטמצמות בזוויותיהן כשל חברי התא על שם ההגמון הקאתולי ושל פרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים? לא, לא יורד סטודנט מישראל אל המרתף, וסימנים הללו שבפרצוף השמי כבר צפים ועולים מאליהם. זה עתה קברם הפרופסור סוּבּה בכונניותיו, המרבּדות את כותלי מעבדתו האנתרופולוגית. זה עתה, בשעת הרצאתו הנלהבת, סתם עליהם את הגולל – וכבר הם גחים מקבריהם. כבר הם חוזרים ומקימים כל אותן מחיצות בין ישראל לעמים, שהרס זה עתה הפרופסור סוּבּה, נמייה כרסמנית שכמותו, באותה התלהבות שלו, הזריזה והממולחת, באותה התלהבות נוקדנית שבנמייה רעבתנית שכמותו.

א

סוף־סוף לאחר שנים, הרי צריך אני להתחיל לכתוב לך. הרי אף כשבאת אלי לכאן, לפני שנים הרבה כל־כך, אל כפר־מחבואי זה המכּסיקני – ולפתע פתאום, כרגיל, אם כי על־פי דליקתו הגמורה של הגפרור במאפרה, דליקה שפיחמה אותו עד לקצה־קצהו המחודד, עד שהאיר כולו ברמצו, הייתי בטוח, שאקבל מכתב ממך באותו בוקר – אף כשבאת אלי לאחרונה ושהית עמי שעות על שעות, לא סיפרתי לך כלום על אהבתי ועליך. גם בפעם האחרונה הזאת, כשהיית חבוייה עמי בלבד שעות רצופות כאן, במקום־סתרי בין סלעי־מכּסקיו, ואני לא זו בלבד שלא נגעתי בגופך הנחמד, ולוא במבט־עין חומד אחד, אלא שמדעת ומתוך הכרה צלולה לא ניסיתי להניח גם לך להעניק לי גיפוף סומא אחד, נשיקה אחת עצומת־העיניים, כדרכך תמיד בפגישותינו הנדירות לעת תוּמן, עם שאת יודעת, שאת עוזבת אותי שוב לעולמים, לעולמים בעיני־אני, עד שתשובי אולי ותזכיריני באפתעת־ביקור נדירה וחדשה תמיד, הרי אף בפעם האחרונה הזאת לא דיברתי אליך על אהבתי ועליך. יש אפוא להתחיל לכתוב לך מכתבים, אם כי בוודאי לא יעלה על דעתי לשלוח אותם אליך: פשוט, סיפור אהבתי לך, המאוחרת כל־כך, צריך שיסופר פעם במכתב לך, ואם גם לא יישלח אליך. אפשר, אקראהו פעם באוזניך, המוורידות משום־מה תמיד מול פני, שתוקות־האפתעה בפגישותינו הנדירות, כשתופיעי שוב לאחר שנים בדרך־אפתעה אי־שם מאחורי הסלעים, מאחורי רכס צימח־שיחים, המקיף איזה בית־קפה באחד מאיי־הים, כפי שהופעת בפעם האחרונה אחרי פרידה ארוכה כל־כך – ארוכה, כמובן, לי ולא לך – ואני יושב כאן עם אנשים לא־מוּכרים לי כל צורכם ליד השולחן על מרפסת בית־הקפה, הנשקף על פני החרבות העתיקות שבאופק, לוּט הערפּילים המכסיפים, ומשוחח עמהם בעניינים של טלפאתיה, שאני מאמין בה, וספיריטואליזם, שהם מאמינים בו ולא אני, וגפרורים שלי, (שניים־שלושה באותו בוקר!), אני מדליק אותם בזה אחר זה, לצורך עישוני, כביכול, והם אוּכּלים בזה אחר זה במאפרה עד אפס קצה־חודם, שרמצו מלבין ממש בקור־עכביש מתפורר בחלל־היום החם והנוגה – סימן, שאקבל מכתב ממך היום.

משונה, שלעת זיקנה דווקא נעשיתי בעל אמונה תפלה כגון זו של ניחוש על־פי גפרור נשרף או לא־נשרף כולו במאפרה, אם אקבל מכתב ממך, או אפילו תפתיעיני בביקור, או אם אי־שם, לפחות, בתוך־תוכך, הצעיר והחכם כל־כך, את אוהבת אותי, ואפילו לאחר שהתחלת מרחקת את ביקוריך אצלי וגם סיפרת לי פעם שחדלת לאהוב אותי, כשהתאהבת פתאום – וזמן מועט דווקא לאחר פגישה מופלאה בינינו! – בבחור צעיר אחד מן המכירים אותך זה שנים, כיוון שאותו פלוני, שעד היום אינך רוצה לגלות לי מי הוא, התאהב בך אף הוא לפתע־פתאום בעצם לבלובו של אותו אביב מופלא לשנינו, התאהב בך אחרי אביבים רבים, שהכרתם זה את זה למשנות־ילדותכם, והוכיח לך גם את אהבתו לך וגם את אהבתך לו, כשאמר לך לתמהון־לבך: ‘אל תשגעי אותי!’ לא, בעצם, אסור לי להוסיף כאן אף נופך כלשהו שבאבק־דמיון פיוטי: מעולם לא אמרת לי זאת אפילו פעם אחת גם בתוך אותם שלושה־ארבעה חודשים, שהיו יקרים לשנינו יחד, קודם שהופיע בחור זה, שהעיר בך אהבת־פתאום לו באהבתו־פתאום לך, לאשה צעירה, שהוא מכיר אותה מעתה כגבר צעיר, לאחר שנים של ידידות אלמונית, היונקת משנות־משחק שבילדות.

כלומר: אמונה תפלה זו שבי, המנסה יום־יום לנחש מה גמול את עשוייה – לתמהונך שלך בעצמך – לגמול עמי ועם אהבתי באותו יום, ולוּא רק גמול בן־יומו, או בן־שעתו באותו יום או לילה; אמונה זו בכוח הגפרור, הבוער במאפרה עד תוּמו או נאכל ומתפייח בה למחצה ולשליש בלבד, להגיד לי מי ומה אני לך – לא חדשה היא עמי, לא פרי השנים הקשות, שבּאוני אחרי אותם שלושה־ארבעה חודשים יקרים גם לי גם לך כאחד. אדרבא: אמונה ספקנית זו הרי פעלה בי למראשית בואך אלי פעם בשאלה עניינית־מעשית לגבי עבודתי במשרד־המהנדסים, שאני ואַת מראשי העובדים בו, ועם שאת רכונה עלי מן הצד, ללא נגוע בי, כשאני מעיין בגיליון, שהנחת לפני על שולחני, ובעודי משיב לך תשובה עניינית־מעשית על שאלתך – את לפותה בזרועותי, נלפתת אל גופי הנרעש, ונשיקה עמוקה ראשונה מרעידה אותך ואותי ואת חדר־עבודתי כולו, שדמדומי־הערב האפרפרים נדלקו בו בבת־ראש דליקה אדומה עד סחרחורת, ספק שקיעה מתלקחת באותו יום־סתיו בחדרי, ספק זריחה של יום מחר, סתווני ואַפיל אף הוא, אלא שהוא מבשר לי, ולוּא גם לי בלבד, אביב נצחי, שבושש כל כך לבוא בחיי. כן, אף באותם שלושה־ארבעה חודשים של חורף בשכבר הימים, מוזר ואביבי כל־כך בחיי, לא אמרת לי מעולם, שאת אוהבת אותי. גם אז, בעודך נכונה מאוד לפגישותינו, מוכנה ומכינה גם אותי לפגישות־עראי, גנובות־יום וגנובות־לילה ואף־על־פי־כן בטוחות ומבוטחות לך עם כל פרידת־עראי ביננו ומסעירות אותי תמיד כזכויות־שבנס, כפתקים מן השמים, שאת – בת־האדמה כל־כך, המוצאת באפס־יד כל־כך את יפי חייך עלי אדמות – ממטירה עלי מאותם רקיעים של סתיו ושל חורף, רקיעי־חוץ מעוננים וגשומים ומשונקים, אלא שלעולם הם פורחים בגשמיהם ובשלגיהם בחדרי האפל, גם באותם חודשים ניסיים, ראשונים ואחרונים בשלימותם לי ולך (אף לך במקצת – במקצת בוודאי), לא רמזת לי ולא נרמזתי כלל, שאת אוהבת אותי. ממילא לא יכולת לאמר לי, שחדלת לאהוב אותי, משעברו אותם חודשי סתיו וחורף המעטים ותור אהבתך הצעירה הגיע לך, לך ולבחור האלמוני, בראשית האביב ממש.

וממילא שאסור לי להכניס לתוך מכתבי זה, הראשון אליך, רמז קל־מן־הקל למין ביטחון, כביכול, שהיה בי מעולם לגבי האפשרות, שאת בטוחה באהבתך לי או בצורך כלשהו אמיתי באהבתי אני לך. זאת אומרת: עלי להודות מראש, שאמונתי זו התפלה, המעסיקה אותי עד היום בהדלקת גפרורים, כדי לנחש על־פיהם את מזג־יומי, הנקבע בשבילי לפי שמץ־תקווה, שתפתיעיני במכתב, לפחות, בו ביום, עד שיידלק יומי שוב אותה דליקה אדומה ומסחררת שבכניסתך הראשונה אל חדר־עבודתי במשרד־המהנדסים – איוולת עקשנית זו שבי התחילה מחלחלת בי שלושה־ארבעה חודשים קודם לתמורה שחלה בך, במידה זו, לפחות, שפתקים־מן־השמים אלה, שהיית מזכה אותי בהם תחילה לעתים קרובות מאוד, נעשו נדירים לאחר־כך. לא בך אפוא תלוי הקולר, חלילה, שאף לאחר־כך עדיין הייתי מצפה לאותם פתקים־מן־השמים שלך, שנעשו נדירים כל־כך – אחד לחודש, לכל היותר, ואף זה באקראי מתלהלהּ, במין מתת־היד כלאחר־יד לבעל־חיים, שאולי היה יקר לך פעם משום־מה, ועכשיו אותו בעל חיים – נאמר: כלב, שהיה בעיניך מה שהיה, בעודך תינוקת – נראה לך כמות שהוא: זקן משונה, שאינו בוש בקבלת פירורים הללו שבמתת־היד כלאחר־יד, זו ידך הדקה, הצרה, שאצבעותיה הפסנתרניות, ארוכות ואמיצות מאוד, לשות לישה חדשה תמיד את העולם כולו ונותנות לו תמיד צורה חדשה, כאילו לעולם הן מאזינות לצלילי־הפסנתר שבקצותיהן; זו ידך, שלעולם היא נוגעת וחוזרת ונוגעת בצביטה רחמנית בשפתך התחתונה, הנפוחה קצת יתר על המידה, שעת שאַת עמי, ובמחיצתי דווקא היא חוזרת ומתפרחת כולה בזכר הנשיקה המוצצנית, שטבע בה הבחור האלמוני, האוהב אותך מאוד.

הלא תביני אפוא, שלא זו בלבד שאיני מקטרג עליך משום בחינה שהיא אף בחביוני־הכרתי, הסמויים מכל סמוי, אלא שאני אומר לך בפירוש, לשם ניסוח העובדות, המציאותיות לחלוטין באהבתי לך, שמעולם לא התרתי לעצמי גם את התענוג הגדול האחד, המוּתר לאוהב לכל הדיעות – זו הציפייה האילמת, הטבעית־התינוקיית כל כך, לגמול־אהבה אפשרי מצד הנאהבת. מעולם לא הוריתי היתר לעצמי אף לגבי תענוג זה, כל כמה שחלמתי חלומו גם אני, כפי הנראה – ציפייה אומללה זו לגמול־מה מצדך לאהבתי, הרווה והצמאה יחד, העשירה כל־כך משום זיקנה שבה. באמת לא! – כפי שאת נוהגת לאמר, שעה שהקבצנות שבי כופה עצמה עלי כהר ואני שואלך בהשפלת־הראש שבקבצן פושט־יד, מתי אשוב ואראה אותך: אותה שעה, הלא ידעת, את מרכינה ראשך אל כתף אחת סגלגלה שלך, היודעת להיחשף אותה שעה דווקא מתוך לבושך המתנער, בין שהוא לבוש שמלה מבוגרת, המבגרת אותך לפתע כדי עשר שנים, בין שהוא לבוש נער – חולצה ומכנסיים – המעמיד אותי תמיד במבוכה עם כל מבט, שאני מביט בו, משל: אח קטן את רוצה להיות לי, ואפילו לא אחות, ואת מדליקה גוון שבנחושת־קלל בעין אחת ירוקה וקמורה משלך ואומרת לי בקול נוּגה־מלעיג, שאינך יודעת מתי תוכלי שוב לתת לי לבוא אליך בשעה גנוּבתי־לילה – משום, משום, משום, אבל באמת לא! אני בוודאי שאיני מלעיג, כשאני אומר: באמת לא ראיתי עצמי מעולם ראוי לצפות לגמול־מה מצדך לפלאים הללו שבאהבתי לך. ואפשר עוד – אם כי זאת איני יכול לאמר באותה ודאות ודאית קודמת – שגם נוּגה אינני, כשאני אומר בזה, כי תמיד ידעתי, ואפילו באותם שלושה־ארבעה חודשי־אושר גדושים, המופלאים מכל ימי־האושר האמיתיים או המדומים, שידעתי בשנות־חיי כולן, הרבות והעייפות, שאסור לי לצפות לשכר־אהבה כלשהו מידך. בין שידך פתוחה היתה, כגון מתחילה, אמיצה ומפזרת לי פתקים־מן־השמים בפועל ממש, בין שקפוצה היא, כמות שהיא זה שנים רבות, אמיצה עדיין ונוגה־מלעיגה, דומה: תמיד הייתי אומר לעצמי – אשרי ואשרי, שזכיתי לייסורי־אהבה נאמנים כאלה בגינך ובגיל אהבה זו, שאת בלבד בחכמתך הצעירה, כי רבה, ילדת לי לעת שקיעה.

אפשר כמו־כן, כמובן, שאילו אני סופר ויודע לכתוב סיפורי־אהבה עצובים – שהרי, לפי טעמי ביצירה הפיוטית, הללו ולא שירי־אהבה עצובים הם הנאמנים עלי מבחינת הפשטות ההכרחית שבעצב ההכרחי שבאהבה, ואפילו באהבה המאושרת, כביכול, שכן יסודה של זו לעולם באותו עצב, החותר אל הסוד־לאין־פשר שבהווייה האנושית – אילו אני יודע לכתוב סיפור־אהבה כאחד מגדולי המספרים, היה עולה בידי להכניס לתוכו גם נופך דמיוני, הכרחי לסיפור־אהבה, כדי שיעמיק קצת אותה אמת פשוטה, שאני מתלבט בה כאן במאמצי לתאר אותה לפניך. כלומר: הייתי מצליח להוסיף ולאמר לך בסיפור, ללא שתסתור התוספת מה שנאמר עד כה, שאף־על־פי־כן היתה הציפייה לאהבתך לי אורבת אי־שם בקרבי מדי פעם בפעם – כל־כך, שלעתים היתה גואה ומתפשטת בכל ישוּתי כמשטחי־עצב נסערים לפתע, מתנחשלים כאותם פשטי־ים ארוכים ורחבים ושקטים לעת שקיעה מתקדרת פתאום על פני הים. הייתי אולי מצליח מתוך כך להסביר לך, לפחות, מה טעמם של מישטחי־עצב אלה שבי עד היום בין ציפייה לציפייה לביקור נדיר בחדרך משכבר הימים, שלעולם אני זוכרו בעיקר שבו: מווריד הוא תמיד בכתליו, שלכאורה שקועים הם באפלולית בכל שעה גנובתי־לילה, שאת מזכה אותי בה בתוכם לפתע־פתאום. אפילו בצורת מכתב זה, שכולו שיחה עם לבבי, כיוון שלא אעז לקרוא אותו פעם באוזניך, הנוטות להזדקף קימעה, כל־אימת שאת מתחילה לחוש בנסיונותי המגומגמים לספר לך על אהבתי – אף בצורת מכתב היה נופך שבדמיון פיוטי מעמיק את דברי, עם שאני אומר לך בפירוש תקיף־עדין, כאשר אהבת, וללא שום סתירה בין אותה תוספת לבין מה ששמעת עד כה, כי תמיד אולי ציפיתי לזכות באהבתך, שעדיין אני מצפה, כפי הנראה, שאזכה באהבתך. על דרך הדמיון הפיוטי בוודאי לא היית מקפידה כנגד אימרה שכזו: הרי אַת שאמרת לי, שחייב גבר להיות תובע את זכות אהבתו, בין שהוא נענה בתביעתו, בין שאינו נענה. הרי אף בביקורך האחרון כאן, במחבואי המכּסיקני, כשאת מעוגלת־מגולגלת כולך על גבי הכר האדום, שאת נשענת עליו, שכובה למחצה על הספה שבחדר־האורחים בביתי ובהונות־רגליך, עד לשורשיהם בכף־הרגל, שוקקים־מתכווצים מבעד לפתחי סנדליך המלבינים, הנראים כנושאי אבק־דרכים של עולה־לרגל, שאינה יודעת, אף משהגיעה למחוז־חפצה, אם אמנם מחוז־חפצה המקודש הוא – אַת היא שאמרה לי (ומובטחני, שאין זה חלום!) שגדולה היא תביעת־האהבה הגברית, בין שהיא נענית, בין שאינה נענית. אבל מספר אינני ולמסור לאחד מספר גדול, ואפילו מצאתיו, את אוצרי הבלום, את אהבתי לך הרווה־הצמאה, על מנת שיכתוב הוא את סיפור־אהבתי, איני רוצה. ממילא גזירה היא, שאדיר הנאָה מכל תוספת שבאבק־דמיון, כשאני מנסה לנסח בשורות מיכתביות הללו את מעט העובדות המציאותיות שבאהבתי האיומה לך.

אף־על־פי־כן חבל, חבל מאוד, שמספר אינני. אפילו אני אומר: לעולם אין הדמיון הפיוטי דולה את העצב ההכרחי שבאהבה, ואפילו באהבה המאושרת, כביכול, גדול הוא הדמיון היוצר שבסיפור האהבה גם במיעוטו, גם במעט כוחו זה להעמיד את העובדות המציאותיות כשלעצמן במחשופן הססגוני, במחשׂוֹפן דווקא. איך, למשל, אתאר אני לך את המציאוּתיות המרהיבה שבעצם בשרך המרהיב – במחשוף־מעט זה שבחזך, בכתפייך, בצווארך הכּדיי? איך אתאר ססגוניות מציאותית זו שבך על גווניה ובנות־גווניה כולם? – שייש לבן, ושזף שחמחם, ואפילו אדמומית קלה שבשקע, המתרמז מתוך השדיים שבחולצה, כאילו שפתיים נשקו לך זה עתה באותו שקע מסותר בין שדייך, שם בלבד, ובצימאון אדום־אדום כל־כך, שאת שומרת ומשמרת עד עצם הרגע הזה את עקבות־האדמומית, שהשאירו בחזך אותן נשיקות אדומות־סהרוריות (של אותו בחור עדיין, שאמר לך פעם באביב: אל תשגעי אותי!)? הרי שומרת את על אלה יותר משאת שומרת על השייש הלבן, הטהור בלבנוניותו גם בקיץ, בפניך הסגלגלים־המוארכים, ועל השזף השחמחם־הגנדרני שבשיפולי צווארך הגא, הכּדיי! איך אפוא אתאר מציאותיות זו שבעקבות־הנשיקות בחזך¹ – ומספר אינני? אפילו אני מבליג על בבואת־קנאה זו שבי, איך אגיד גם לך, מה אומר לי צווארך הכּדיי בלבד, זה הנראה גאה מאוד ותר לך תמיד את הדרך, כאילו לעולם עולה את לרגל אי־שם? הלא גם אלי כאן, במחבואי המכּסיקני תר זה לך פעם את דרכך החמקמקה, עם שזינקת־גלשת לקראתי על מרפסת בית־הקפה מאחורי השיחים הסבוכים, המקיפים אותו בסלעיו, והים נשקף מבעד לחרכּיהם העבותים־הקוצניים, נחשף מדי פעם וחוזר ונעלם מדי פעם, ומחשופו מציאותי תמיד וחדש תמיד, כיוון שלעולם אין מחשופו חוזר ומתגלה בה באותה נקודה שבחרכי השיחים הסבוכים. הלא למחשוף האמיתי ביותר, משום שהוא הססגוני ביותר, אני שואף גם במאמצי־סרק אלה שלי לספר לך עליך ועל אהבתי לך, כיוון שעלית, עלית לרגל גם אלי פעם!

אבל מספר אינני – ואילו אני מוסר את סיפורי לפייטן בעל־דמיון, ואפילו גדול שבמספרים, הרי זה מלביש את אהבתי לך לבושי־אהבה משלו, משלו בלבד. לא ייתכן אחרת: אפילו מספר גדול, שלעולם כלל־שבחיו יונק משבחו האחד, שמונים הכול, זו זוּלתיוּתו, זו התפשטות היש האישי שלו, משהוא מעמיד בסיפורו בני־אדם חדשים, שבריאתם היא יש מאין ממש, כביכול, מין בריות־ראשית תמיד, כביכול, הרי אף זה, משהוא מגיע למעשה־אהבה בסיפורו – אינו אלא מספר מעשה־אהבה משלו. כלומר: אף גדול שבמספרים אינו מספר אלא על עצמו דווקא, כשהוא מספר באהבה. כאן, אפשר, על עצמו בלבד – כל שהוא גדול יותר. ממילא אני, שמספר אינני, רואה אני את עצמי בין הפטיש ובין הסדן, כשאני מנסה, במלים פשוטות אלה שבכתיבת הדיוט, להעמיד מין זהות גמורה בין אהבתי עצמה, זו הפנימיית והשתוקית, לבין לבושיה מבחוץ, אלה שהיית גם את לא־חשה וחשה בהם שלא בטובתך בפגישות־עראי שלנו, כיוון שכל כמה שקרועים־בלויים הם, מבעיתים הם גם אותך שלא בטובתך בצבעוניותם שמבחוץ – משל: אף את יודעת באותן שעות נדירות, שאהבתי האילמת גחה אי־איך מתוך פנימיותה השתוקית ומגוונת את עולם־החוץ שלי, לעיניך ממש, כדי עולם מחודש, שלא ראית דוגמתו קודם. תרתי דסתרי בכתיבת־הדיוט זו שלי אליך: מצד אחד, הרי שואף אני לשמור על אותה זהות מוחלטת שבין זרם־האהבה לך, שאינו פוסק לפכּות בי בסתר, חדל־מלים והיולי כל־כך בנפשי פנימה, לבין אפיקיו־לבושיו מבחוץ, היינו: לבין הפרטים ופרטי־הפרטים שבכל אשר מסביבי, משום אהבתי לך, ובפרט בשעה גנובתי־יום או גנובתי־לילה, כשהיית נגלית עלי אחת לחצי־שנה; ומן הצד השני, פייטן אינני, מספר יוצר אינני – ואיך אוכל להעמידך גם על שורשיה של אותה זהות גמורה שבין עולם־פנים ועולם־חוץ שבאהבתי לך, ללא דמיון בּדאי כלשהו בי, זה המאַמת לחלוטין כל מיני סתירות שבסיפור אהבה – כל־כך, שהסתירות שבסיפורה הן־הן המעמידות את מציאוּתיוּתה האיומה בשלל צבעיה?

אין אפוא לפני דרך כי אם לכתוב לך מכתב סתם. ומן הדין, שיהא ברור לי לעצמי מלכתחילה, שבמכתב סתם – כגון בשעת שיחה עמך – לא אוכל להעמיד פנים, פני גבר תקיף־עדין, כאשר אהבת באותה סברה שלך, שהתביעה התקיפה־העדינה לגמול־האהבה היא עצמה מזכה את בעל־התביעה לגמולו. לא פעם אחת סיפרת לי, כיצד תבעת את, בעודך צעירה־צעירונת, כיצד התפללת בתוקף פעם, כלשונך, שיבוא אליך הנער אהובך מביתו בעיר אחרת: התפללת בתוקף כל־כך, שמכל אותה תפילה שלך אינך זוכרת אלא אחת זו בלבד, שהתרכזת בה עד כדי כך, שעם יקיצתך מאובדן־חושייך בשעת התפילה נדמה לך, שמפרקי־ידייך רתוקים אל דפנות־חזך כמשותקים, עד לאין יכולת לפרק אותם מעל דפנות־חזך; וראה זה פלא – בו באותו יום לפנות ערב הופיע הנער בביתך, נבוך ואינו יודע כלל, לשם מה בא, מי ומי הביאוהו אל ביתך מעירו, הרחוקה למדי. הוא לא ידע, אבל אַת ידעת: אַת כתפילה אחת, כנציב־תפילה, שהפך גופך להיות רגעים אחדים בבוקרו של אותו יום, אַת ותפילתך הן שהביאו את הנער אליך מרחוק לפנות ערב. שערי תפילה, סבורה את, אינם ננעלים לאדם האוהב: אותם שערים, לפי דעתך – תביעת־האהבה התקיפה־העדינה, המרוכזת בנפש האהובה עד כדי התפשטות־הגשמיות, לעולם פותחת אותם, כל כמה שהם נראים נעולים לאוהב הנבוך, סגורים ומסוגרים, כל זמן שאינו משווע עד כדי שיתוק גשמיותו כולה. אבל אני – מה אעשה אני, ואפילו עכשיו שאני כותב לך מתוך אובדן־חושים גמור? עדיין, עדיין נראים לי שערי־אהבתך נעולים בפני שוועתי לאין פותח, כפי שנראו לי נעולים תמיד, ולאו־דווקא בשנות־מרוּדי הרבות, אלא אף – אם אמת אני מדבר בכתיבת הדיוט זו שלי – באותם שלושה־ארבעה חודשים־האושר, שידעתי בנדבת־רוחך.

ב

רואה אַת? אף מכתב איני יודע לכתוב, שכן איני זוכר עוד, למעשה, מה טעם התחלתי לכתוב לך: איני זוכר, משום שבינתיים נכנסו לתוך המלים הרבות האלה עניינים מרובים כל כך, שונים כל־כך, שנתעלם ממני עיקר־כוונתי בהתחלת הכתיבה. כלומר: לשוב ולקרוא מה שכתבתי אני מפחד – העניינים השונים, שנשתזרו עד כה לתוך השורות הרבות שלפנייך, בוודאי פתפותי־עניינים הם, שאם אני עומד על הפּטט שבהם, לא אעז להמשיך, ולהיזכר בעיקר המכוּון שבהם אין בכוחי. כדרכי עמך תמיד בשעת שיחה מעומעמת־מגומגמת, ואפילו באותם חודשי־מספר יקרים כל־כך, יקרים גם לך, כמדומני, מאז הכנסת אותי אל חדרך משכבר הימים, שכל עצמו מין בית קטן ומבודד באותה עיירת־קייטנים, שעל־חוף־ימה פגשת אותי פעם, כיוון שגם אני גם את, ללא שנדברנו כלל קודם בחדרי שבמשרד־ההנדסה, יצאנו לבלות בה חופשה ממושכת למדי. בבקשה ממך, אל־נא תכעסי! אל־נא תדליקי למקרא דברים אלה אותו גץ נוגה־מלעיג בעיניך הירוקות. את חדרך באותה עיירת־קייטנים הרי גם את זוכרת – קל וחומר אני: לי, על כל פנים, היה נראה בביקורי בו כעין תא־מנזר שואף להיות חדר־כלולות ואינו נועז להודות לעצמו בכך – לא לחינם היו כתליו מוורידים, מסמיקים קצת, גם בלילה לאור העששית האחת, הדולקת על אדן החלון למראשותי ספתך־יצועך ונגוהותיה אינן מסתננות החוצה מבעד לתריסי־חלונך המתכתיים־הכבדים, המוגפים תמיד, כשאני עמך בחדרך, על כל פנים. לא לחינם נראה לי כל חדר משלך, בכל מקום שהוא מאז, אותו תא־מינזר מסמיק בבושת־פנים קלה שבנזירות לא־בטוחה בעצמה ביותר משום צעירותה. וכי מה קפידה עשויה שתתעורר בך כנגדי משום זכרון ביקורי זה הראשון בחדרך באותם חודשים מעטים, שהיו יקרים קצת גם לך, כמדומה, עד שהופיע הבחור, החושש שמא תשגעי אותו?

כן, לדבר עמך לא ידעתי גם אז. לספר לך עלייך ועל אהבתי לך לא ידעתי כעתה כן אז. אף־על־פי־כן הרי את שהכנסת אותי אל חדרך לראשונה. את, ולא אחרת, שאלת אותי באותו ערב, אם רוצה אני להיכנס אליך לשעה קלה. פתחון־פה זה, שנתת לי באותו לילה, הוא היה עיקר התבלין שבכל היפה שבביקורי בחדרך אותה שעה, ובושם־היפה שבו הוא שהוסיף לתת ריחו בכל ביקור וביקור שלי אצלך לאחר־כך, בכל מקום שהוא במשך שנים־עשר או מתוכך־ובך, ולא משום שאת שומעת דברים מפי על אהבתי כאילו זו אומרת משהו גם לך – משהו עיקרי מתגלה לך בה מתוכך־ובך, ולא משום שאת שומעת דברים מפי על אהבתי לך ועל ציפייתי להיענוּתך לאהבתי. הלא היה, היה היה אותו ביקור ראשון שלי בחדרך, שפתחת אַת לפני, לאחר שהכרת, שהעזה אין בי להיות מה שאת אולי רוצה שאהיה, שלעולם איני מעיז לבקש ממך, שתתניני להיכנס אל חדרך. גדולה, כביכול, נעשית אותה שעה כדי עשרים וחמש שנה ממני, ולא להיפך, נהגת עמי לפתע מנהג אשה קשישה ממני כדי עשרים וחמש שנה, ולא להיפך, ופתחת לי פתח־ביתך בעצמך ונתת לי פתחון־פה, שאהיה שוזר פעם את סיפור אהבתי לך כדרך גבר תקיף־עדין: החדר עצמו הרי תבע פתחון־פה זה ממני. באמת, באמת! – כפי שבוודאי את נוהגת לאמר עד היום בשחוק עגום קונדסי, כשאת חוזרת ומבטחתני בלבך, שברצון תקראי מכתבים שאכתוב לך, ואפילו את שמי איני חותם עליהם. באמת, לבי העייף מתפעם גם היום כשל נער לזכר חסדך זה הגדול עמדי – הגדול אולי גם מחסד נשיקתך לי הראשונה בחדר־עבודתי, היוקד בקדרות השקיעה הסתוונית־הסחרחרת, זו שקדמה כמה זמן לאותה הזמנה חסודה, שהזמנת אותי להיכנס אל חדרך לשעה קלה באותו לילה.

איני זוכר היכן נזדמנו² באותו יום לפנות ערב, כפי שנדברנו זמן־מה קודם לכך בפגישת־עראי שוב על חוף ימה של עיירת־הקייטנים, שבה אנו עושים שנינו את חופשתנו הממושכת, ללא שנסכמנו וללא שנדברנו על כך קודם. נדמה לי – אם בכלל איני חולם את כל הזכרונות האלה – שישבנו באותו ערב שתיים־שלוש שעות באיזה בית־קפה מרוּוח שבאחד מבתי־המלון הגדולים שבעיירת־הקייטנים שלנו. ישבנו מאחוֹרי יריעת־ארגמן, לבודה עד לרצפה וחוצצת כמין קיר רך ומתנשב קימעה בין אולם־הקפה לבין הפרוזדור המהודר של המלון, ההומה אדם רב, שקולותיהם מגיעים כהמולה רחוקה סתם מבעד ליריעה הכבדה. כאן, באולם־הקפה עצמו, לא ישב איש זולתנו באחת מכורסות־הקטיפה הכחולות, המקיפות את שולחנות־השייש האחדים הקטנים, המבליטים בקטנותם רוחבן ועומקן של הכורסות הגדולות. זולתנו לא היתה כאן אלא מגשת־הקפה בלבד, אשה כבת ארבעים, ארוכת־גוף ושחורת־שיער, המציצה מדי פעם באלומיניום המלוטש של מיחם־הקפה שלה, בודקת ובודקת את עצמה בראי־המיחם, משל: לאור זכרונותיה מבּפנים, היא שואלת את עצמה מדי פעם, אם מראיה מבחוץ היו ראויים מעולם לתוכנם הדמום של זכרונותיה, ומתוך כך היא חוזרת ומציצה בשנינו, בודקת הפעם את ההבדל שבין שנותי הכמושות שלי לבין שנותייך־את, שהגודש החיוני שבהן שופע מתוך כל חיתוך־אברייך, העטוף שמלת־צמר מצניעה באפרוריתה. כלום באמת ביקשה גם היא, ממוּנה זו על מדור־הקפה שבמלון, להבין מדוע ייתכן, שגבר בן־גילי יזכה במבטי־חסד מצד אשה גאַת־חיים שכמותך, בעוד לה, לאשה בת־הארבעים, לא נשארו לה אלא זכרונות בלבד ואף אותם היא חייבת לבחון יפה־יפה מתוך הצצה חוזרת ונשנית באספקלריה לא־מאירה ביותר שבמיחם־הקפה, כדי שתאמין ותשוב ותאמין, שהיה בהם ממש בשעתם? אפשר, שם ישבנו באותו ערב, עד שהתחילו דיבורי השוטפים, שלעולם הם נשמעים במחיצתך חוּציים גם לי, אינם נוגעים למה שאת רוצה לשמוע מפי, מטרידים אותך, מרגיזים אותך, בעודך מחייכת לי מתוך הקשבה מנומסת, כאילו גם את כמגשת־הקפה עצמה מפליאה את שטף־דיבורי הריק, החוּציי, שאיני פוסק ממנו אלא כדי לשאול אותך, אם רצונך לשתות עוד כוס קפה כמוני, ובעודי בתוך השטף – באמצעו של משפט, כמדומה, ברהט־דיבורי – אמרת לי, שעלייך ללכת הביתה. שאלתי, אם מותר לי ללוותך הביתה, ועל מדרכת־החצץ מול שער־חצרך הפתוח, הדהמת אותי בשאלתך, אם רוצה אני להיכנס אל חדרך שעה קלה. את דרך־העינויים שלי אל ביתך באותו לילה איני זוכר: לא פעם אחת עברתי אותה קודם לכך ואף לאחר כך, בין שאני מהלך בה יחידי, אוהב אותה ואוהב את עינויי, בין שאני מלווה בה אותך וכולי מצומק בכאב ללא מלים, הואיל ואני יודע, שעוד מעט את נעלמת מעיני בשער־חצרך ולי מוּנו שוב ימים של ציפייה מרה־מתוקה למראייך, למראייך בלבד, עם שאני מחמיר עם עצמי באותם ימים של בין־המצרים ומדכא בתוכי כל ציפייה למשהו עוד נכסף לי בך. לא נשתנתה באותו לילה הדרך אל ביתך. לא נשתנתה גם החשכה עם שער־חצרך: הבתים האחדים המפוזרים שבשכונתך בעיירת־הקייטנים – לא נדלק בהם אור משום־מה באותה שעה, כרגיל; הפנס המרוחק האחד הטיל כתמי־צוהב, כרגיל, שבאור קלוש, מתעלם ומתגלה, מתגלה ומתעלם בענפיו של עץ מן העצים הרבים שבשכונה. אף־על־פי־כן הרי נכמר המון־רחמייך אלי באותה שאלה, שנפלטה מפיך כמובנת מאליה, שם על מדרכת־החצץ מול שער־חצרך באותו לילה! בוודאי היית את המבוגרת באותה שעה, כשאני איני אלא נער מתאפק מנפול על פניו ארצה לרגלייך על מדרכת־החצץ ולנשוק אֵלם לשובל־שמלתך. קשישה ממני כדי עשרים וחמש שנה היית אותה שעה, שהחזקת בקצות־אצבעותייך בידי והכנסת אותי בזהירות לתוך אותה חצר משונה שלך, שכולה מסוככת ענפי־תרזות עבותים ובוודאי שרוייה באפלה, כמין אפּריון, אף בשעות היום – בשעות־הלילה, כגון באותו ליל־חסדך עמי, אין כוכב מעפעף על גביה ברמיזה כלשהי – והידקת את קצות־אצבעותייך בתוך כף־ידי, כשהתחילו השבילים שבחצרך מתמדרנים כלפי כניסה עוד אחת שבה, ואת מזהירה אותי בלחש, שלא אמעד בצעדי במדרוני־השבילים ובלוליין־המדרגות, המעלה אל מרפסתה.

קשישה ממני היית אף משנכנסנו ואת הושבת אותי בכיסא־בד, ובעודך נפנית להדליק את העששית על אדן־חלונך – ראיתי, עם מצמוץ־החשמל הראשון בגולת־העששית את הפרופילון הלבן־הסגלגל שלך מכבה סופו של חיוך על שפתייך, המופנות ממני ואני רואה אותן בזווית־קימרונן בלבד: הזדקפת, כשאת מופנית אלי עדיין בחצי־גבך, הבטת רגע ביצועך, זו ספתך עם אדן־החלון, כשואלת עצמך, היכן תשבי את, אם על הספה־המיטה או על שרפרף־העץ, המלכסן למרגלותיו של כיסא־הבד, שבו הוֹשבת אותי, וסוף־סוף נפנית אלי במלוא גיזרתך ובמלוא פנייך, הסגלגלים־הלבנים, ובחיוך שובב שבעינייך הירוקות החלטת החלטת־פתאום, כביכול: נוּ, אשב גם אני כאן, על השרפרף… תשתה קפה? קשישה ממני היית כל אותו ערב גם בחדרך, שכתליו המוורידים לעולם אומרים תא־של־מינזר, השואף להיות חדר־כלולות והוא בוש עד כדי סומק קל בהכרת־עצמו זו. עד חצות נתת לי לשבת מוּלך ולשטוף בדיבורי הריקנים־החוּציים. עד חצות היית כולך קשב מולי ושתק מצפה גם יחד. רק משקמתי אחרי חצות בבהלה, משום שהשעה מאוחרת ועלייך בוודאי להשכים קום, כאילו משרד־המהנדסים מצפה לך בבוקר בשעה מדוייקת אף כאן בימי־חופשתך, והושטתי לך את ידי האומללה לשלום, היית שוב בזרועותי, ללא שאדע, אם לפותה את בהן, משום שנלפתת אלי ראשונה, או שמא באמת התאוששתי – נעשיתי גבר תקיף־עדין בלשונך, ולוּא בן רגע. אחת ידעתי: נאחז אני בך כטובע – עוד מעט ואני יוצא, ושוב אהיה דואג לריח־הבושם שלך, שאהיה מריחו שעה ארוכה־ארוכה מתוך כפות־ידי, ושוב אהיה מיצר, שעתיד³ ריחך להתנדף מתוך כפות־ידי, ואפילו איני רוחץ אותן, קודם שאעלה על מיטתי במלון, צפוי אל ליל־נדודים חדש, מנחש כל הלילה ללא גפרורים מתפּייחים במאפרה, מתי אראה אותך שוב, מתי.

כן. נדמה לי, שכבר באותו ערב ראשון בחדרך, ואפילו קודם שהדלקת את האור בעששית, המצהיבה על אדן־חלונך, כבר ידעתי גורלי עמך. ידעתי, שאפילו אני צעיר כדי עשרים שנה וראוי לך במלוא כוחי המוצנע, היית מסלקת אותי מעליך לאחר מאמצים נואשים כאלה מצדך ללמדני דרך גבר. אפשר, איני מגזים כלל, כשאני אומר לך זאת גם על־פי מה ששמעתי־ולא־שמעתי מתוך אימרה אחת אחרונה שלך אף כאן, בביתי המכּסיקני, כשנהפכו תפקידינו ואת קמה ללכת מעמי אני, המארח אותך בביתי, לאחר שהיית שכובה־למחצה על ספתי, מעוגלת־מכודרת ובוחנת אותי בעינייך הירוקות, שגץ נוגה־מלעיג נדלק בהן מדי פעם למשמע דברי, שאינם אלא דו־שיח מדומה בעיניך – אני המדבר ואת כולך קשב עייף קצת ושתק מצפה למשהו גם יחד. אפשר, אין זו גוזמה כלל, כשאני אומר, שאותה הרגשה ראשונה בגזירה שנגזרה עלי, שלעולם לא אמצא את דרכי אלייך, ואפילו אדם צעיר אני, חזרה ונתאשרה לי מפיך את, כביכול, כשהופעת לי באחרונה כאן, בין הסלעים הצחיחים לבין הים, המשתבר לרגליהם באפס רצון שבאומץ יודע מגמת־פניו. משהו כבד מאוד, נכאב גם בנפשך את, אמרת לי – ולוא גם ברמז, כשנגלית עלי כאן כנס אחרון שבחיים, כהתגלוּת אחרונה ממשית של דמותך הממשית, הנראית בגעגועי עליך כסיכום אחרון לכל כללוּתם של כל הכיסופים שנכספתי לאהבה מיום היוולדי. בדיבורים מבועתים־מבוהלים, ואף־על־פי־כן נבובים בביעוּתיהם, ביזבזתי אותן ארבע שעות, ששהית עמי בבית כאורחת שלי, כעולה לרגל אלי, אלי: מאתיים וארבעים דקה, לפי השעון, וריבוא השניות שבהן מרקדות סביבך לעיני כפירורים אלקטרוניים, שהם עצמם עולמות שלמים לרבבות, עולמות מנחילי־יש ריבוא־רבבה – סובבים אותך ואת ממלאת אותם לי, רק לי, ביחידוּת מופרשת לחלוטין, זו שבביתי שלי באחד מאיי־הים. ומשקמת ללכת במין הזדקפות החלטיית־פשטנית, משל: נזכרת, שאת מאחרת עוד מעט מלהגיע אל המעברה האחרונה, המפליגה מן האי, ואימת־היעדרך אפפתני עד למחנק, עד להעזה שבאמירה גלויה – חבל, שנולדתי עשרים וחמש שנה במוקדם לך, או שנולדת אַת עשרים וחמש שנה במאוחר לי, הרי השמעת אותו פסוק כבד־נכאב בפעם הראשונה, למאז הכרתיך. הלא אמרת: שנולדתי צעירה ממך עשרים וחמש שנה – בוודאי לא חבל. וכי פליטת־פה היתה זו מצדך, כשתיקנת אותו חבל שלי והעמדת אותו על מחציתו בלבד: עשרים וחמש שנה במאוחר לי – בוודאי לא חבל?

כלומר: לא חלום אני חולם עכשיו, שרמז ראשון ואחרון רמזת לי אותה שעה – אימת זיקנתי לא אותך מבעתת, כי אם אותי. מובטחני, שלכך נתכוונת בפעם האחרונה הזאת. ולא עוד אלא שכיוון שניסיון אחרון היה זה אולי מצדך להצילני – הוספת באותה אמירה־למחצה שלך, שבוודאי מבטן ומלידה ראיתי את עצמי זקן, וחבל, חבל אף על כך. כלומר: סוף פסוק בן־שנתיים אמרת לי, עם שמחייה אַת בי אותה גזירה, שנגזרה עלי מלכתחילה, שלא אמצא דרכי אליך לעולם, ואפילו צעיר אני ושנותי הצעירות ראויות בעיני כל, ולא בעינייך אַת בלבד, לגמול האהבה, שהן נושאות בכוחן המוצנע. סוף פסוק שלאחר־יאוש הלא היה גם בתמהון־לבך זה, שמתוכו דבקת פתאום בגופי ברגעי־פרידתנו, ללא שציפיתי לכך כלל, לאחר שגמלת אותי מגיפופייך זה שנים. ממש כגון באותו ערב ראשון לי בביתך בעיירת־הקייטנים. עמדתי מחזיק בידית הדלת, כדי לפותחה לפניך עם צאתך – והנה דבוקה את בגופי המרתית, ללא שיכולתי לצפות לכך גם על־פי סערת־רוחך המשונה, שמתוכה טענת, כי בשום פנים לא תמהון־לבך אַת, כפי הנראה, מסמא בך הפעם את הספק, אם את שנלפתת אלי ראשונה, או שאני לפתתיך אלי, מתוך ביקור ראשון שלי בביתך, אם כי הפעם נהפכו התפקידים: תימהון־לבך את, כפי הנראה, מסמא בך הפעם את הספק, אם את שנלפתת אלי ראשונה, או שאני לפתתיך אלי, מתוך שהתאוששתי רגע אחד; ואילו אני, שאיני אלא גוף מרתית נושם את ריחך, הקרוב כל כך, השייך כל כך לי בלבד – עיני פקוחות בו באותו רגע כמנסות להבין בראייה צלולה, מה אירע לך הפעם, כיצד הגעת לידי כך, שנשתבשת בחיבוק בשרי, כאילו אני אותו בחור, שבוודאי עדיין הוא מתחנן לפניך בשיכרון־אהבתכם: אל תשגעי אותי!

נסתבכתי קצת עוד פעם. חלילה לך מחשוב, שכך פירשתי מה שנתרחש ביננו זה מכבר, בין שנתרחש מה שנתרחש, בין שאין זו אלא עוד הזייה אחת משלי. ממילא, חלילה לך מהעלות על דעתך, שעד עצם כתיבתן של השורות האלה ראיתי גזירה־שווה כלשהי בין ביקורי בחדרך באותו ערב נורא־הוד בלבלובו בעיירת־הקייטנים לבין שכיבתך־למחצה על הספה שבחדרי שלי כאן, על האי. חלילה, חלילה: משניתק החוט המסתורי, שמשך אותך אלי במשך שלושה־ארבעה חודשים, הכוללים גם את הערבים הנדירים בחדר־דירתך פה ושם, ועד שזינקת עלי כפלא מאחורי שיחי־הקאקטוס, המקיפים את בית־הקפה, שבו ישבתי עם מי שישבתי שקוע בשיחה על טלפאתיה, שאני מאמין בכוחה ובמציאותה בחיי יום־יום – ידעתי, שאין החוט מתאחה שוב עולמית. אסור לי עד עצם הרגע הזה, שאַשלה את נפשי, ואפילו בהזייה בלבד, שעדיין מבליח זיק כלשהו באותו חוט שרוף והוא שמלהט אותך לפתע במשהו שברגש, המושך אותך אלי בין־רגע. על אחת כמה וכמה שאסור לי, שאעיר חשש כלשהו בך, שעדיין אני מייחל אל הנמנע, אל חידושו של אותו נס עמום־בהיר, סתום ומפורש כאחד, שהיינו שותפים לו שנינו במשך שבועות כך וכך. באמת, באמת! ואנא האמיני־נא לי: אין שום תרעומת בי עלייך, כיוון שחדלתי זה שנים רבות מצפות גם למתת־חסד מופלאה מידך, אחת לשמיטה. אלא מה רצוני לאמר בחוט־אַריאדנה זה, שאני הולך ושוזר בשורות חסרות־טעם הללו? אל ההבנה באהבתי שלי – שלי בלבד, ולא שלך כלל ועיקר! – אני מגשש דרכי במכתבי, שאני כותב אותו לך בהרהורי זה שנים, למאז ביקורך האחרון אצלי על סוף־הפסוק ההחלטיי שבו. ללא שאאמין כלל, שייחלתי מעולם תוחלת־שוא כלשהי מתחילתה, שתהיי שותפת מאיזו בחינה שהיא לאהבתי לך – אותו חוט־אריאדנה שבשורות האלה על־כורחי ועל־כורחו שיהא נארג ונארג, ואף־על־פי שלא די שמארגו אינו מוציא אותי מתוך הלבירינתוס שבאהבתי לך, שבנסיוני להבין את אהבתי לך, אלא שהוא מעקם ומעקמן יותר את הלבירינתוס, שבו אני תועה בדרכי אלייך, יומם ולילה, יומם ולילה ממש. האמיני לי בזאת: רצוני לאמר לך משהו פשוט מאוד על עצמי בלבד, על אהבתי שלי לך בלבד – על אומללותי זו גם באותם שבועות־זוהר מועטים, שבהם היתה מתיקות־חיי מרה כל כך ומרירות־חיי מתוקה כל כך. הכול על חשבוני שלי. הכול על חשבון אהבתי שלי בלבד. שכן ידעתי: מעולם לא אהבת אותי.

ועוד בקשה לי אליך מתוך כך: אל־נא תפסיקי קריאתך במכתבי זה – אם אמנם יגיע אליך פעם – משום שחוט־אַריאדנה זה שבידי הסתבך בשורות האחרונות, עד כדי שתקוץ הנפש בדברי, כוונתי: נפשו של אדם סתם אף הוא, קל־וחומר נפשך את. הרי עדיין לבי נוקפני, משום הרגשה לא־נוחה, ששורות הללו עלולות להעלות על לבך שוב את החשש, שאני מדבר אליך כאן, כדבּר גבר על לב אשה, שעדיין אני מצפה לטוב האחד בחיי, זה השמור לי בעצם ישותך, וכיוון שאת הצופנת טוב זה בך – תובע אני ממך, חס ושלום, שתיטיבי עמי במידה זו, לפחות, שתדעי כמה יקרים לי ייסורי אהבתי לך כשלעצמם. טועה את לחלוטין, אם כך את סבורה: כל כמה שיקר לי שכר ייסורים הללו שבאהבה האחת, שידעתי בכל ימי־חיי הארוכים, כל כמה שאלה הם לחמי הטוב ושיקויי העריבים יום־יום ושעה־שעה זה שנים – אין רצוני אלא שתדעי גם את, מה גדולה זכותך בעיני, שהבאת אותי לידי כך, שאני יודע בפעם הראשונה בחיי, תכליתי בחיי מה היא – להתמלא ולשוב ולהתמלא תענוג משונה זה שבייסורי אהבתי לך. זאת, רק זאת את צריכה להבין – ואת מרחיקה עצמך מן הטעות המצערת, שמא תובע אני ממך את הידיעה, שאני מתייסר בייסורי־אהבה, שאת אמם והורתם. הבנת הפעם? לא תביעה כאן בי כלפייך, לא ייסורים תובעי־שכרם בי כאן, ואפילו לא צורך בידיעתך בייסורי. אדרבא: רצוני, שתדעי את ההיפך – כמה העשרת אותי בייסורים הללו, שהם עצמם שכרם, כמה הפכת את חיי לחיי אדם יודע, מה תכליתו בעולמו. שאילו אדם דתי אני ומאמין בהשגחה פרטית, הייתי אומר שכלי נאה למטרה נאה היית לי בידי ההשגחה, שמן השמים נסתייעה שליחותך זו בחיי, שהיו סומים וזוחלי־עפר ומשוממים, עד שבאת ומילאת אותם⁴ תוך וטעם. אילו אדם דתי אני, הייתי אומר לך, שמצווה גדולה קיימת בי, פיקוח־נפש ממש, ואף־על־פי שמעולם לא התכוונת אף לכך: משל סתם אני ממשל לך בזה, שתביני סוף־סוף מדוע אני מבקש וחוזר ומבקש ממך, שלא תפסיקי מן הקריאה בשורות משונות אלה – לא דברים נבובים וחוּציים אני מדבר אליך הפעם.

ג

אפשר, אשה קשישה הרבה מכפי גילך היית אף בכך, שהיית אומרת לי בשחוק עגום־קונדסיי, שברצון תקראי מכתבים שאכתוב לך, ואפילו שמי איני חותם עליהם. מה הנחה גדולה את עושה לי אז בנכונותך לקרוא מכתבים משלי ללא חתימה, כאילו אלמוני־פלמוני כתבם, איני מבין עדיין. אבל ברור לי עכשיו, מה טעם היית מבקשת מכתבים ממני, מכתבים ולא דברים שבעל־פה: פשוט, הצטערת על כוחי המוצנע, המתבזבז לעינייך בשטף דיבור ריקן, שמרחיק כל עדות על כושר־התנובה, הגנוז באותו כוח אמיתי או מדומה שבי; משל, מצפה את, לפחות, להתגלוּת אהבתי בדברי־פה מניבים ופורים, לפחות. בוודאי – ובפעם האחרונה – שום ציפיה לא היתה בך אף לכך, לצורך עצמך בוודאי לא. משל סתם מישלתי כאן, עם שאני מסביר, מדוע אני כותב לך עכשיו, מדוע לא ניסיתי לכתוב לך אז. שתיים שהן אחת? – לגבּי לאו־דווקא. שאם עדיין איני מבין, מה טעם אני כותב עכשיו, הרי כותב אני אף־על־פי־כן: לאונסי, כפי הנראה, אני מחוייב הפעם לשאול מי אני ומה אני באהבתי לך, זו המכריחה אותי לשאול בפעם הראשונה בחיי, מי אני ומה אני. ואילו מה טעם לא כתבתי לך קודם, כשאת מבקשת ממני עדיין מכתבים, שאינם חתומים בשמי, ברור לי הרבה יותר: לא היה לי צורך בכך, כל זמן שטיבי ומהותי מתגלים לי בעצם תמציתם המתוקה־המרה, כשאני מצפה לפתק־מן־השמים, שיבטיחני ראיית־עיניים עוד אחת בך מקרוב, קל־וחומר כשאני יושב ורואה בך מקרוב, רואה בלבד. הציפייה לראיית־עיני בך היא עצמה גילתה לי תכליתי בעולמי, וככל אדם היודע תכליתו בעולמו ידעתי גם אני, שתכליתי זו – עצמוּתי וישוּתי היא. תאמרי אפוא: שטף דיבורי במחיצתך, עם שאני בולע אותך בעיני, למה היה לי? תופסת אַת את תשובתי על תמיהתך זו, שתמהת עלי פעם, ומיד את מבינה, מדוע בעינייך אַת כפל־עניינים יש באי־הבנתי לגבי כתיבתי עכשיו ואי־כתיבתי לשעבר. כל־אימת שהייתי במחיצתך בטוח הייתי, שהראייה בך מביאה אותי לידי האפשרות, שאספר לך מן הנעשה בנפשי, העקודה באהבתי לך, עד כדי שתביני, מה בין עקידה זו שלי, שכולה גיל ורעדה מאוחרים כל־כך בחיי, לבין עקידות אחרות, כביכול, שנעקדתי בימי־חלדי, לפי דעתך הנוגה־השובבה בשעת־מעשה, על כל פנים.

סוף סוף מנהג־אשה נהגת גם אַת בי פעם: כמה וכמה פעמים, למאז ביקורי הראשון בתא־מינזרך, ואפילו בביקורך הסופי בביתי זה המכּסיקני, הלא אהבת גם את לנסות את אהבתי מין מסה, שאין עמה מריבה, אלא להיפך – כל־עצמה מסה שבמישחק נאה לשם מישחק; כביכול: קו אחד קבוע באורח־חיי מאז מעולם כאילו מתמיה אותך, זה פחדי מפני האוהב הגדול שבי, ואת בוחנת על־פי עקידתי לעיניך, מה טיבו של פחד זה לפי סימניו בעברי, בעקידת־אהבה לנשים זולתך, שבהן אולי התנסיתי שנים רבות לפני היוולדך. ידעתי גם אז, שאין זו סקרנות סתם שבאשה צעירה מצדך לגבי עברו של זקן, האוהב אותה. ידעתי גם ידעתי להעריך כמו אותו מסווה הילדה המשחקת, שאת עוטפת לצורך המישחק המדומה, כדי להבין אותו צד תמהוני שבי בעינייך – פחדי מפני כוח־האהבה שבי, שבוודאי סבורה את, שלא אַת ילדת אותו בי, אלא שקיים היה בי כל־אימת שאהבתי אשה בעברי, הנראה לך ארוך כל־כך ושפוע חוויות שבאהבה, ללא ספק. ממילא היה שטף־דיבורי, הנעוּר לחלוטין מכל תוך של ממש, מלאה אותך, מפחיד אותך, בעצם, כל זמן שאת עשוייה עדיין להילפת אלי בשעת־פרידה בחצות הלילה, ללא שתדעי, מי כאן הטובע, הנאחז בקש, אני או את, ואת משסעת את דיבורי בכוח־רצון תקיף שברופא מחליט על ניתוח לגבי חולה מסוכן ואומרת לי, שמוכנה את לקרוא מכתבים שאכתוב לך, ללא שאחתום עליהם. לאלה היית צריכה אז, כפי הנראה, כיוון שרצית להבין אז, מי אני ומה אני סוף־סוף גם לך באהבתי זו לך, האפילה־האפילה כל כך. אז היה לך צורך באלה, כפי הנראה, ואילו עכשיו – אלה גם אלה למה לך? אבל עלי אני – נהפך עלי הגלגל מקוטב אל קוטב: כל עוד אַת עמי, ואפילו לעתים רחוקות כל־כך, ידעתי שראיית־עיני בך בלבד, שתייתי זו שאינה פוסקת מעצם הווייתך לעיני, אומרת לי, שלא היה לי שום עבר מקודם, משל: את, הצעירה כל כך, ילדת גם אותי, עם שילדת את אהבתי לך; ואילו עכשיו, שהלכת מעמי לעד – חובתי היא, כלפי עצמי, כמובן, ולא כלפייך, שאהיה אורג ואורג במכתבי חוט־אַריאדנה זה, כדי שאגיע אל מקור תמהוניוּתי בעיניך לשעבר, אל לב הלבירינתוס, שבו אני חי באהבתי לך, שבו אולי תעיתי תמיד בחיי אהבתי לאשה, אם בכלל אהבתי אשה, עד שנקרית לי בדרכי לעת זיקנה, עד שהתחלתי חש לראשונה, כמדומה, כי אמנם דרך סלולה בך לפני וראשונה היא לי בחיי.

אפשר, אילו אני יודע לכתוב מכתב, לפחות, בין שאת מוכנה עדיין לקרוא אותו, בין שאת מסרבת לי גם בזאת, משום שדברים מלאי־תוך מפי אף הם עשויים כיום שיציקו לך, הואיל וסבורה את סברת־טעות עקשנית, שאני תובע עלבון־אהבתי ממך – הייתי צריך להיאחז גם באפס־קצהו זה של חוט־אריאדנה שלי שבשורות אחרונות־אחרונות הללו: האומנם לא אהבתי אשה בחיי הארוכים, עד שנקרית את לי בעולם־התוהו שלי וראשית דרכי בחיי נסוֹלה לי בך? אלא שאף על שאלה זו קשה לי להשיב תשובה פשוטה. כל־אימת שהיא עולה על לבי, הרי מראייך שוב, ולוּא גם בזכרוני בלבד, משבשים עלי את השאלה, עד לאין יכולת לעיין בה כראוי, עד לחדלון כל צורך להתחיל לעיין בה. וכי אינך מבינה? מתחילה השאלה מתנסחת בי – ומיד היא מיטשטשת למראייך בזכרוני: משתקע אני מיד בשתייה עמוקה זו ממראה דמותך הממשית ואני נשאר שקוע בו לאין כוח לחשוב. ואין כוונתי למראה דמותך השלימה, הכלולה והכוללת רמזים לגמול־אהבה לי מצדך לשעבר, כגון אלה שנתרמזו לי בדמותך, שעה שהדלקת את אור־החשמל המצהיב בגולת־העששית ואני רואה ממקום־מושבי באפלולית חדרך את חצי־פורפילונך הנוגה משתאה לדעת, אם טוב עשית, שהעלית את האור בכלל, משתאה לדעת לאחר כך, אם תשבי על ספתך־יצועך או על השרפרף, המלכסן מולי עם השולחן. אין כוונתי לזכרי־דברים שפועים וריחניים אלה שבמלוא שיעור־קומתך המחוטב, המעוצב כולו גם בבשר־ובדם שבו גם בנפש הכמהה שבו. אפילו פרטים קטנים בלבד, יתומים יקרים אלה, שנשתיירו לי ממך בזכרוני, משקעים אותי בראייתי בהם כל־כך, שמשושותיו של כוח־החושב שבי נקטעות עם שהן מתחילות מרחישות. זיו של נחושת אדמדמת, שניצנץ לעיני פעם בשערך השחור לאור־השמש; נמש שחרחר, שהכחיל לי לפתע לאור השמש בקצה זוויתם השמאלית של ריסי עינך הימנית; אותן חמניות מארגמנות, שדלקו פעם על שפת־הים ברקיע־הלובן בשמלתך; כובע־הקש הקטן, שחבשת לראשך יום אחד אתי, מעין צניף־נער, ההופך אותך לספן צעיר, משל: כבר את מתכוננת להפלגה אל אחד מאיי־הים – אלה ושכמותם אף הם מבליעים כל־כולי עד לעילוף־החושים, עד סילוקה הגמור של תחילת קדמת־המחשבה. כל־אימת שאת מתחדשת לי בפרט זה או אחר שבזכרוני – ומתי אינך מתחדשת לי בהקיץ ובחלום יחד? – והשאלה הטרדנית בדבר אהבתי לאשה זולתך צפה ועולה על דעתי, אני מסתבך בנסיונות־להשיב עליה תשובת־אמת, ואפילו לעצמי. שכן שונה כל כך אהבתי לך מאהבתי לכל אשה אחרת בחיי. ואפילו אני מניח, שאמנם אהבתי אי־פעם אשה זולתך. אפילו אני מתחיל בהנחה מאונסת זו, אני מסתבך במאמצי להתחיל בבדיקתה: השאלה עצמה נעשית זידונית, דווקא משום שאני רואה את עצמי אנוס להעמידה מול פני בצוּרת הנחה, שאינה מתקבלת על הדעת, ולא כרעיון, שיש עמו אפשרות של ודאות משוערת. כלומר: עומדת את כל־כך ביני לבין עברי גם בחיי־האהבה, בעולם כיסופי לאהבה לשעבר, שלעולם איני יודע, אם לא אותך בלבד חיפשתי בכל אשה אחרת, ואפילו אני מניח, שנכספתי פעם לאשה זולתך.

אפשר, אילו אני מספר בעל־כשרון ויודע להעמיד את השאלה ביצירה פיוטית, שנופך־הדמיון שבה הוא האוצל לה את ברכת המציאותיות הממשית, הבהירה עד לאין התנגדות לאמת שבה, הייתי צריך להתחיל לחתור לקראת תשובה עליה, כדרך שארכיאולוג חותר אל השיכבה התחתונה־התחתונה שבתל, שהוא חופר – מלמעלה למטה, דרך השכבות העליונות והאמצעיות אל התחתונות, והוא נמצא חושף את מצפוני התל כולו בדרך התהוותו, עם שהוא מגיע בסופו של דבר אל יסוד מחקרו, אל המישור התמים, שמתוכו התחיל זה לצמוח. זאת אומרת: הייתי צריך לבלוש יפה־יפה קודם־כול, בשיכבה עליונה זו שבנפשי כיום, באהבתי לך, כמות שהיא היום – זקנה־צעירה כאחת, נכאבת־דמומה כאחת, צמאה־רווה כאחת; להמשיך משם ולמטה, עד כדי לגלות את מימצאי אהבתי לך לפני עשרים או עשרים וחמש שנה, עד כדי להבין ברור, מה היתה אהבתי עשוייה שתהיה לך, אילו את מזדמנת לי בעודי בחצי־ימי, לערך; ולחפור הלאה־הלאה בשיכבה עליונה זו שבנפשי כיום, באהבתי לך, כמות שהיא גילה רב מגילך אַת, ואני אני הוא אותו בחור משווע אליך: אל תשגעי אותי! אלא שאף כוח זה של מחקר גיאולוגי בנפשי כיום נמנע ממני, כיוון שמספר אינני: אהבתי המשונה, המכירה את עצמה כמות שהיא יום־יום ושעה־שעה, לעולם רואה את עצמה הווה ומתהווה עתה, ברגע זה, בשטח־הכרתי העליון, לכשתרצי, ואף־על־פי־כן לעולם היא נראית לעצמה צעירה, בוגרת וזקנה כאחת מקדמת דנא. פועלת אַת בי רגע־רגע בכל שכבות־חיי כאחת, משל: תוכי כולו רצוף ישותך מאז מעולם, כאילו תמיד הייתי צעיר, הואיל ואני מתחיל מונה שנותי למאותה שעה בלבד, שנגלית עלי, והללו עדיין צעירות הן מאוד, בכל רגע שאת נגלית עלי. משל: שלי את זה שלושים שנה ומעלה; במחיצתך, בחלל־אווירך אַת בלבד, אני נושם את בושמך זה שלושים שנה ומעלה. מכל מקום, ברור: כדי להבין את אהבתי לך בשיכבת־התל העליונה שבנפשי, עלי לדמותך כפועלת בחיי־אהבתי גם בשיכבותיהם האמצעיות והתחתונות; אלא שכדי להגיע לידי הבנה באלה, עלי להיות פייטן, מגדולי המספרים, שנתחייבתי פעם לשמוע הרצאות עליהם באוניברסיטה – ואני איני אלא סטודנט לומד הנדסה חשמלית! – ומספר אינני.

יתר על כן: אם כבר הגעתי לדברי־אמת חשופים כאלה, ללא שאהיה חושש עוד שמסוכנים הם לי, שאת עשוייה עוד להאזין להם מתוך קפידה שבבת־חשד, שמא עדיין אני משמיע אותם כשכיב־מרע קובל באוזני אשה עומדת בשלהי־אביבה כעץ־התפוח – אגלה לך סוד בערוּתי הספרותית גם כקורא. את המספרים הגדולים, שעליהם היה מרצה הפרופיסור שלי באוניברסיטה מתוך עמקות נלהבת שבהבנתו בהם, זו המתחדשת תדיר מתוך ההרצאה עצמה – אותם לא קראתי מאז, כשאני סטודנט חייב ומחוייב לקרוא אותם: סטודנט בינוני הייתי ועיקר תכליתי באוניברסיטה – תעודת מהנדס חשמלאי. ממילא נשתכחה מלבי אף אותה קריאה מאונסת במספרים הגדולים בשעתה, ובפרט שזו היתה כנופייה עלי לא מטעם הפרופסור הגדול עצמו, אלא מטעם עוזרו המטומטם. ואשר להרצאות עצמן – פלא הוא גם בעיני, שאיני זוכר על־פיהן כי אם את טעם המספרים הגדולים, אותה גדוּלה שבהם, שבוודאי גדוּלה היא, כיוון שהפרופסור עצמו נראה לי כהוֹפך את יצירותיהם למערות מתמשכות ועמוקות־עמוקות, מעין מחילות־עפר תת־קרקעיות, שדרכן הוא מתגלגל לקראת תחייתו שלו בכל הרצאה והרצאה, ואף־על־פי שאינו פוסק מלטעון, שאסור לו לקורא לראות ביצירה הסיפורית בת־הערך בבואה לחייו האישיים שלו, של הקורא.

ומעניין לעניין באותו עניין. רק סיפור אחד אני זוכר מתוך קריאתי בקורס מופלא זה, ששמעתי מפי הפרופסור, הנערץ גם עלי כעל הסטודנטים המצויינים, ‘גבוהי־המצח’, כפי שהיו מכונים באוניברסיטה. אלא שאף כאן עלי להיות זהיר: את שם מחברו של הסיפור בוודאי איני זוכר, ואפשר – גם את תוכנו, את סיפור־המעשה כשלעצמו אני מזייף לא מעט, כשאני חוזר עליו בקיצורו בזה. מעשה, כמדומה, באחד מגדולי המספרים האירופיים – הכותב מה שהוא כותב בגוף ראשון, אם אינני טועה – שיוצא להינפש באחד מן המלונות בשווייץ ושם נתקלות עיניו בנערה אחת צעירה, אורחת גם היא באותו מלון. כן, שכחתי להוסיף, שהמספר עצמו אדם לא־צעיר הוא, בן שישים, כמדומה, ואף־על־פי־כן הוא מתאהב בנערה, באותה אורחת צעירה שבמלון, ללא שיכיר אותה: על־פי טביעת־העין בלבד הוא מתאהב בה, אלא שלהתוודע אליה ולדבר עמה אינו מתיר לעצמו. פשוט, אינו פוצה פיו עמה אף בשיחה קלה, שהיא כשירה לחלוטין בין שני אורחים מתאכסנים באותה אכסניה כמה זמן, משך ימים אחדים. לפחות, כל כמה שזכור לי: הוא יושב ליד שולחנו שלו בשעת הסעודה והיא ליד שולחנה ממולו, אלא שלעולם אינה מפנה מבטה אליו, אל המספר הגדול, היושב בסמוך כל־כך, ובפרט שעיניה נעוצות תמיד בספר אחד כרסתן, שהיא קוראת בו בשעת־האוכל. אין המספר הגדול מרהיב עוז בנפשו לדבר אל הנערה, כיוון שזקן הוא – יפה היא כל־כך ואין רצונו אלא לאמר לה, שיפה היא והוא אוהב אותה, אלא שאינו נועז אף כדי כך. הקיצור, יום אחד הוא מבחין בשם הספר, שהנערה שקועה בקריאתה בו גם בחדר־האוכל, ולבו קופץ קפיצה נפעמת: זו קוראת רומאן משלו, משל המספר הגדול – שם הרומאן ושם מחברו משחירים ברור כל־כך על גבי הרקע האפור של עטיפת הספר, שהנערה מזקיפה אותו באלכסון ביד־שמאל שלה מול עיניה, עם שהיא דולה את המרק ביד־ימינה מתוך הצלחת, שהספר סוכך עליה כולה כמעט. כן, קפץ לבו של המספר הגדול קפיצה צעירה מאוד, ועם גמר הסעודה – עוד באותו יום, כמדומה, לאחר הסעודה – הוא מתחזק עד כדי להציג עצמו לפניה. כלומר: כשהוא רואה את הנערה קמה לצאת מחדר־האוכל, אף הוא מזדרז ויוצא עמה יחד. וזו עדיין אינה מציצה בו, אינה נותנת עיניה בו, אף כשהוא נסוג קצת אחורה, על דרך־הנימוס, לפנות את הדרך לפניה בפתח רק כשהם יורדים יחד, זה בצד זה כמעט במדרגות, המוליכות אל פרוזדור־המלון, הוא מבקש סליחה מן הנערה ואומר לה, שהוא־הוא פלוני המחבר, שכתב את הספר, שהיא קוראת בו. כן, התגבר הפייטן הגדול על מורך־לבו בזיקנתו מול האשה הצעירה! ולא עוד אלא שזו אף מאושרת היא, כמדומה: פניה מסמיקות! אלא שתחילת־ההיכּרות היא גם סופה: יפהפיה זו אינה אלא משמיעה גמגומי־דברים שבאושרהּ, זו הזכות הגדולה, שנתגלגלה לה להכיר את גדול המספרים שבדור. ותו לא. ותו לא – גם מצד הפייטן המפואר, המסיים אותו סיפור קצר שלו בפסוק אחד, כמדומני: לעת זיקנה חייב אדם ללמוד להסתפק בגמול־אהבה, שמגמיעה אותו האהובה בכפּית־של־שתה.

דומני: זהו סיפור־המעשה האחד, שאני זוכר אותו במידת־מה מתוך כל מה שקראתי באותה שנה, שלמדתי ספרות. במידת־מה בוודאי שאני זוכר אותו, שכן גורר הוא סיפור־מעשה אחר, העולה בזכרוני במחיצתך בהקיץ ובחלום, וזה האחרון בוודאי שאני מוסרו לך הפעם כמעשה שהיה. עם תום קורס־ההרצאות, ששמעתי באותה שנה מפי הפרופסור העמקן, העיר לי עוזרו המטומטם – בלגלוג קל תחילה ובכובד־ראש גמור תוך כדי לגלוג – שמורו ומורי, הפרופסור הנערץ, רוצה לדבר עמי אישית. נבהלתי, כמובן: סבור הייתי, שנכשלתי בקורס, לפי הבחינה בכתב שנערכה בו. אלא שכאן האיר לי העוזר פניו אמר לי, שהפרופסור מבקש לשוחח עמי אישית בעניין החיבור בכתב, שכתבתי כשאר שומעי־לקחו של הפרופסור – כתיבה מאונס לגבּי, כמובן, אלא שאף זו חובה היתה על כל הסטודנטים, המשתתפים באותו קורס, שבחינה⁵ עצמה עם סופו. העוזר, שפסל את הבחינה בכתב שכתבתי, פסל גם את חיבורי האומלל – ובפרט, כפי שהסביר לי בסבר פנים משתתפות בצערי, שאין בחיבורי זכר כלשהו ליצירותיו הגדולות של המספר הגדול, זה מחברו של סיפור־המעשה הקצר, שסיפרתי לך כאן, שבו בחרתי לי מתוך רשימת הרומאניסטים השונים, שבאחד מהם מותר היה לסטודנט לבחור לעצמו, לפי שיקול דעתו, ולכתוב את מסתו על כללוּת יצירתו. אפילו על רומאן אחד גדול או סיפור ארוך אחד משל המספר הנודע לתהילה לא כתבתי! השתקעתי במסתי במשהו מצומצם בכמותו ובאיכותו ביצירתו הרחבה של המחבר, נושא־חיבורי – במשהו אפיזודאלי־אבטוביוגראפי לחלוטין בכללוּת יצירתו של אותו גדול, שאין כמוהו לרחבוּת, כשהיא לעצמה, בהבנת העולם האנושי בדורות האחרונים! והרי שאני מעיד על עצמי, טען העוזר בצדק, שלא היה לי שום עניין בקורס מלכתחילה: כמה וכמה מספרים עמדו לפני לצורך חיבורי, ולא זו בלבד, שאיני בוחר באחד מהם, שהוא לפי מיסת־שכלו של סטודנט להנדסה חשמלאית, שהאוניברסיטה מחייבת גם אותו, ברוח המסורת העבשה שלה, ללמוד ספרות יפה, אלא שאני בורר לי מיתה יפה ומוכיח בחיבורי, שבעולם הפיוט איני עשוי להזדקק כי אם למשהו קטנוני לחלוטין, זעיר בכמותו ופעוט באיכותו, כגון אותם דפים אחדים מתוך יומנו הפרטי, כביכול, של הרומאניסטן הכביר, שעל שמו עתידות להיקרא תולדות הרומאן באירופה במחציתה הראשונה של המאה העשרים. ואם תאמרי: כיוון שכך, מה טעם השמיע עוזר הפרופסור את תוכחתו באוזני באדיבות דווקא, ואפילו בצלילי־קול סדוקים קצת שבפקפקנות כבושה לגבי תוכחתו לי? שוב משהו פשוט ביותר: כיוון שבבחינתי בכתב נכשלתי, ללא ספק, וחיבורי אף הוא לא היה בו, לפי דעת העוזר, לזכּות אותי לציון מספיק־ברחמים באותו קורס, ראה את עצמו אנוס להביא את חיבורי, לפחות, בפני הפרופסור, וכאן נתרחש הנס, שאיני מבין אותו עד היום – הפרופסור אמר לו, לעוזר, שהוא רואה בחיבורי אחת התגובות העמוקות, הנאמנות ביותר, לקורס שלו באותה שנה. בחיבורי שלי דווקא! ולא זו בלבד, אלא שהוא עומד על כך, שאבוא אליו בקרוב לשם שיחה עמי בעניין החיבור. העוזר עדיין אינו רואה את מצב־הדברים כך, אלא שדעת הפרופסור מכובדת בעיניו מאוד, וביום פלוני, בשעה כך וכך, ימתין לי הפרופסור בחדרו.

חבל, שהשיחה כולה עם הפרופסור נשתכחה מלבי כשאר מיני שיחות עם בני־אדם זולתך בימי חיי: רק פרט אחד מתוכה חקוק בזכרוני מלבד משהו, שנתחדש לי במראהו בחדרו – פנים אל פנים נראה לי צעיר הרבה משהיה נראה בעמידתו המתוחה עם הקתידרה באולם־ההרצאות, כל־כך שכיסי־עיניו הנפוחים מבליטים בחולניותם את הזוהר החי בעיניו הכחולות, עד שזע בי רחש דאגה לבריאותו. חוץ מרושם מטושטש זה שבראוּת־העין לא נשאר בזכרוני אלא מעט מאוד מן הרשמים שבשמע־האוזן באותה שיחה – איני בודה מלבי כלום, כשאני אומר לך, שמתוך כל דברי הפרופסור, שנמשכו שעה ארוכה וקלחו בהתלהבות מבודדת כגון בשעת הרצאה, לא נשתמרו אצלי אלא שניים שלושה רעיונות בלבד. אפשר – דיבר־הרצה באוזני הפרופסור – הזדהות אישית־פרטית בין הקורא לבין הנפש החיה את חייה ביצירה הספורית היא דווקא הכניסה הבטוחה־ביותר הראשונה, ולוא גם הראשונה־התחיליית בלבד, לאהבת היצירה הפיוטית: היוצר עצמו אף הוא הרי אין בידו מתחילה מפתח נאמן ומועיל יותר להבנת הגיבור שבסיפור אלא נפשו שלו, של הקורא. לפיכך שמח כל כך הפרופסור, לפי דבריו, על מה שנתגלה לו בחיבורי, על אותה מידה גדושה שבהזדהות אישית־פרטית דווקא שבו בין הקורא המבקר לבין גיבור־הסיפור, שאותו חותר חיבורי להבין, היינו: ביני לבין מחברה⁶ של אותה מעשייה זוטה, לבין הרומאניסטן המהולל, הרושם משהו אבטוביוגראפי־אפיזודאלי מחייו לעת זיקנה, ובגלוי כל־כך, באומץ־לב מפוקח ונכאב כל־כך. כאן עיקר שבחו של חיבורי – וללא שנהיה אדוקים בתורת יוּנג דווקא, ללא שננסה להבין ספרות יפה לפי הנחה אחת זו, שחיי־הפרט בכל דור ודור אינם אלא כללוּת גילוייה של נחלת הגזע האנושי כולו, פרצופים שונים של האדם הקדמון והקדום, החוזרים ונשנים בכה ובכה בנשמת האדם עד עצם היום הזה. אלא שדבר אחד בחיבורי מוקשה היה בעיני הפרופסור: תמיהּ הוא על תלמיד צעיר שכמותי, שהבין הבנה עמוקה כל־כך בסיפור אהבתו של זקן דווקא. פסוק זה, ששמעתי מפי הפרופסור עם גסיסת שיחתו עמי בחדרו, בוודאי זכור לי כלשונו. שכן השמיעו הפרופסור בסוף דבריו, עם שהאדימו פסגות־צדעיו שכל עצמם אותה שעה משולשים מקורחים אדומים, ואני איני רואה אלא את קצותיהם מבעד לאצבעות־ידיו, המפושקות על גבי מצחו ומאהילות על עיניו, החיוּניות בכחלוליתן – אותן ואת שפתו העליונה, המתבלטת יתר על המידה באותו רגע על גבי הלסת החוורוורה שבפיו, כאילו הוא מכוון את שיניו התותבות התחתונות כלפי העליונות לשם חירוק־שיניים כבוש, והוא אומר לי בקול, שניטל זיווֹ ממנו: אף־על־פי־כן תמיהני על תלמיד צעיר, שהבין סיפור־אהבה של זקן הבנה עמוקה כל כך; תמיהני, תמיהני…

ד

יודעת את? מוטב שאפסיק. ולא משום שלמקרא הדברים האלה עשוייה את להקמיט עלי את מצחך הלבן־הגבוה, השופך נהרה מלבינה על שני־שלישי פניך הסגלגלים מתחתיו, ובפרט כשאת עורמת את גדיש־שערותיך למעלה־למעלה כמיגדל נטוי אל עורפך ואני חוזר ומגלה את החכמה הקשישה־הכואבת שבהקשבתך לדברי: הרי ברור לי עכשו, שאת מכתבי לא אשלח לך לעולם. ובכל זאת אפסיק. מוטב שאפסיק. כתבתי מה שכתבי, כאילו כפאַני שד, וללא שחזרתי וקראתי כלום ברוב דברים מגובבים הללו שלי. אבל יודע אני: אפילו מכתב איני יודע לכתוב – אותו שד, שכפה את כתיבתי עלי, עייפה נפשו גם הוא, חלשה עליו דעתו אף הוא, ומוטב שאפסיק. אחת בלבד הרשיני־נא להוסיף עוד – והפעם ללא סיועו של השד, שהכתיבני עד כה, כי אם מתוך דיעה צלולה ומיושבת ועצובה קצת משלי. רוצה אני לברר לעצמי, מה טעם נכנסו לתוך גיבוב־דברי באוזנייך פסוקיו האחרונים של אותו פרופסור שלי, הכובש פניו באצבעותיו, שקצותיהן משחימות בניקוטין המעורה שבהן, ומסרב להראות לי פניו, כשהוא פוסק אותם עם גמר שיחתנו – זו קושייתו עלי, שהבינותי סיפור אהבתו של זקן דווקא, ואני עודני צעיר לימים. מילא, אותו חירוק־שיניים תותבות שלו, הנראות אותה שעה, כאילו הוא נועץ אותן בחניכיים עד כדי כאב בוודאי – עניינו הפרטי הוא שלו, של הפרופסור הזקן. לא הבינותי אז את עווית־לסתותיו, הגורמת לו כאב שבתענוג, כביכול, ואפילו עכשיו איני מבין אותה כל־צורכה, אם כי מסתבר לי בעצם הרגע הזה, שכל־כולה היתה זו מכוּונת כלפי עצמו, כלפי משהו בחייו האישיים, בין שהיה זה מאורע בחיי־אישותו סמוך לשיחתו עמי, בין מאורע מרוחק יותר, שרקב עקיבו הדורסני גיבל כדי עיסה אחת מעופשת את שנותיו כולן, עד שהן כרוכות זו בזו ואינו יכול להפריד ביניהן. אפשר כך ואפשר כך: סוף־סוף, מה יודע אדם בזולתו לפי עווית־הפנים בלבד כגון חירוק־שיניים בפה נטול־שיניים או מלא־השיניים? מה, למשל, עשוייה את שתדעי בי אפילו עכשיו, שכפי הנראה סיפרתי לך הפעם את סיפור שנותי־אני כולן? אלא שכאן, עם גמר מכתבי, לא נסתבכתי – אין זו פליאה בעיני כלל, שכאן דווקא נזכרתי בקושיית תמיהתו של הפרופסור עלי, שאני יודע להתעמק באהבה שבזיקנה דווקא, כשעדיין בחור צעיר אני. מבינה את? – לא חשוב לי כלל, שאיני זוכר, כיצד נשתרבב עניינו של הפרופסור עצמו לתוך מכתבי הסובב כולו, כפי הנראה, על צירו האחד וכך התקרבתי קצת למקום מחבואו של אותו חוט־אַריאדנה, הנשמט מידי תדיר, עם שאני זוחל לפנייך על ארבעתי, ספק אדם ספק יצור קדמוני עשש־עינים מתחילת בריאתו, במערת אהבתי לך, זו שאני לאֶה למצוא את פתחה, את ראשית כניסתי לתוכה. וכי אינך מבינה עדיין? מחילת־עפר זו, שבה אני מתגלגל עיוור לעיניך, יקרה לי מאוד משום שכולה שלי היא, שלי בלבד: היא וחשכתה ומשהו מן העובש שבה יקרים רק לי, משום שלי בלבד משומר בהם תדיר הבושם המיוחד שבך, זה שאם ידי מריחות אותו, כשהן נוגעות בלבושך בלבד ואת אינך לפותה בזרועותי אפילו בהיסח־הדעת, שוב איני רוחץ אותן באותו לילה, כדי שישתמר זכרך־ריחך בהן רק לי בנדודי־שנתי. רשות־היחיד שלי אני היא מערה זו – עלי בלבד, ללא שום סיוע מצדך כלל, להתחיל לחפש את ראשית מישזרו של החוט, שכרכני כפקעת באהבתי לך. חוט־אַריאדנה זה, שאני מחפשו, תחילת טווייתו קדמה הרבה שנים, כפי הנראה, לכניסתי אל הלבירינתוס⁷ הנפלא הזה שבאהבתי לך, שאור גדול מגיהּ רק לי תמיד את חשכּו, משל: שמי־קיץ עם מטרות־קיץ ריחניים פורצים לתוכו לפתע לזכרך בי בכל עת ובכל שעה, ואיש אינו יודע, ואת גם את אינך יודעת.

וכיוון שכך, הרי שלא נסתבכתי כלל הפעם. ידע גם ידע הפרופסור החכם, בעל הייסורים משלו, ששורש־דבר לא־טוב ומאַמלל יש בי, אם עיקר ענייני לא באהבה של גבר צעיר בן־גילי בשיחתו עמי; אם בימי בּחורותי איני יודע לשמוח בבחורותי, אלא אדרבא: מעמיק אני כבר להבין באפס־הזכות שבזיקנה לאהוב אהבה צעירה – נכון יותר, אהבת אדם צעיר לימים, שאין עמה ספק כלל לגבי ציפייתה לגמולה מצד הנאהבת. כן, עוד בנעורי תפס בי הפרופסור מה שאת כתופסת ולא תופסת עד היום הזה: זקן אני באהבתי לך, והדבר אפשר מצער אותך. ולא שאני רוצה לאמר, שאילולא זיקנתי, היית אוהבת אותי. חלילה! הפרופסור אף הוא לא עלי־אני נצטער, כשהוא תמיהּ על זיקנה זו שבי ללא־עת, ואַת כיום הזה לא־כל־שכן! הפרופסור אף הוא לא הצטער כי אם על אחת זו בלבד: הוא הזקן, הוא בלבד עשוי להבין, כמה אומלל זקן, האוהב לעת זיקנה. משל: קינאת יחידיותו שלו בטעימת ייחודה של אהבתו לעת זיקנה קינא, כשהוא חורק שיניו עלי, המעמיד סבר פנים צעירות, כביכול, בהבנתי המדומה במצוקה זו שבאהבת זקן לצעירה. אפשר, גם אַת קינאת פעם קינאַת יחידיותך שלך אַת בייחודה של אהבתי לך, הצעירה, המלובלבת כעץ־התפוח בלב האביב. כלומר: אפשר, באמת היית סבורה כמוני, שלא אהבתי אשה לפנייך, ואף־על־פי שזקן אני, משום שזקן אני ושנותיו האפילות הבשילו אהבה רווה־צמאה לך, שדוגמתה אין שום צעיר, לפי טבע־מהותו ממש, לפי צביון גילו, עשוי שיצמיח לך. אפשר, משום כך דווקא היתה פעם סבלנותך מרובה כלפי בשטף־דיבורי האיום במחיצתך, דומה: מבול־דברים זה שלי נראה רק לי כמשחת בעיניך כל שיוּר של בשר־האוהב שבי, ואילו לך כבר מתרמזת מתוכו קשת־שבענן, שאהבתי לך מפציעה בתוהו חיי, וברית ראשונה ואחרונה בחיי אני כורת לעד עם נפשי הצמאה, עם בשרי הכמיהּ. הן לא לחינם הקשבת לי קשב רב ורוטטני גם בביקורך הסופי אצלי, כאן במקום סתרי על האי – אף כאן, החל בישיבתך עמי על מרפסת בית־הקפה, הנשקף על פני הים, האזנת לי כקולטת זמזום שבצדף יבש, המספר לך על ים ומלואו, שאת מגלה בי. וזו הרי בוודאי עובדה היא: היו ימים ודיבורי הריק, המכביד עלי, לא הלאה אותך כלל. אדרבא: היית מקשיבה לי כבטוחה, שסוף־סוף אני מגיע אל החיוני באמת במאמצי לספר לך עלייך ועל אהבתי לך – כל־כך, שאינך אוסרת עלי אז לנגוע באצבעותי בידך, אף כשהיא מונחת על חזך, ולא אַת כי אם אני מרתיע אותן מעם חזך ומקרבן אל פי ואל נחירי לנשום את ריחך אל קרבי פנימה, פנימה.

אבל מוטב שאפסיק. דומה: הוזה אני שוב. מוטב שאחזור אל אֵלם־אהבתי: כל זמן שאהבתי אילמת, היא יודעת להתלקח בגווני הפריסמה, הבטוחה בכל גבישיה לפרדיהן, המשמרת כל בת־גוון שבגביש מגבישיה, ובלבד שאינה ניסטת מנקודת־המרכז במוקד־האור שבה. רק עוד פסוק אחת בלבד: נולדתי זקן, ואפילו אני מניח, שאהבתי פעם אשה זולתך. כן, אהבת־זקן אהבתי גם אותך מלכתחילה, ועמך הסליחה שהעליתי גם על לבך, למכניסתך המוזרה לפנות ערב אל חדרי שבמשרד־המהנדסים, מחשבת־סרק זו, מיקסם־שוא זה, שאין אני זקן כלל ובדרך הטבע את אוהבת אותי משך כמה שבועות יקרים. אנא, אל־נא תכעסי! טעות אופטית מצדי בלבד היתה זאת: ידעתי גם אז, שאינך אוהבת אותי. באמת לא! אם אמרתי כאן שוב מה שאמרתי, אין זו אלא פליטת־פה מדומדמת שלי בעוּקמן אהבתי המופלאה לך, המופלאה יומם ולילה, יומם ולילה ממש, ואת אינך יודעת. ולא שאני מקטרג עליך, שאינך יודעת זאת. ובפרט שאת יודעת. לא, שוב פליטת־פה מדומדמת. אינך יודעת כלום. כלום. באמת לא! האלוהים לבדו, בכל אשר הוא, גם הוא יודע זאת: אינך יודעת כלום באהבתי הנפלאת לך, שאין לך כל צורך בה. אל אלוהים! חזקני ואמצני אך הפעם. כדי שאפסיק, שאחדל באמת.