א    🔗

קיטה יליסקי בת־זנונים היתה לאמה חיה־יוכבד, זו בעלת הבית הרחב והקודר, שאת חדריו היא משכירה לאנשים נאורים, בלשונה, דווקא מעם המהגרים, שנסיעתם לאמריקה מתעכבת בעיר־הנמל מטעם אחד הקונסולים, הממונים על מתן הוויזות. אנשים נאורים דווקא, אוהבי לשון נמלצת, ארוכת־משפטים ומתובלת במלים זרות, שאת משמען המדוייק אין חיה־יוכבד יליסקי תופסת, אלא שכל אחת מהן קורעת בסתמיותה קרע שרוע בלב, ואשה תופסת פתאום כמה בעצם אין חייה מה שהיו צריכים להיות, חיי מי־שהיא אחרת שבטעות נפלו בחלקה שלה. גבוהת־קומה ובעלת ראש צר ומדולע, עם עיניים ממוצמצות ועששות במקצת, המעמיקות להתחבא מתחת למצח, עדיין היתה חיה־יוכבד אשה יפה, מיאנה להזקין. שערה השחום, שעין העלים לו המצהיבים בסתיו, היה מהודק תמיד לראשה בשכבה דקה, ככיפה מקריחה מיוֹשן שפסוקת אפורה עוברת בו בפתיל אחד עגלגל באמצע קודקדה, הוא מופשל לאחורי אוזניה הקטנות מאוד, הזקופות בכל עת כשומרות על סוד נצחי מפני אחד אורב לו, מתנכל לגלותו. זה היה אושרה האחד הגדול של חיה־יוכבד – השמירה על הסוד המוזר, שהיא עצמה אינה יודעת מהו. וכשאחד המהגרים הנאורים נועץ אצבעותיו בבלוריתו העבותה, מתרוצץ על־פני החדר בנפנוף־זרועות אמיץ, כעוף גדול שפרש כנפיו לעוף אל מעבר לאוקיינוס וצייד אין־לב כלאו באותו רגע בכלוב אין־אוויר, ממצמצת חיה־יוכבד את עיניה עוד יותר, קולטת כל מלה זרה כחץ הנקלע בכיוון מכוון לנפש סודה הכמוס ואוזניה הקטנות שומרות עליו, על סודה זה, שהיא עצמה אינה יודעת מהו, במתיקות שבכאב ופחד, הידועים רק למרקד על החבל בגובה עשרים אמה מעל לארץ.

המסתורין שבהרגשה זו כלל וכלל לא היו תלויים בעובדה שהיתה עובדה פעם, לפני עשרים שנה או עשרים ושתיים. העובדה כשלעצמה לא היתה סוד גם אז, עת שהתחיל האופיצר הפולני מגולח־השפם ונשור־השיניים חוזר אחריה בעיר־מגוריה הראשונה, שגדוד טירונים הוכנס לתוכה פתאום לשמחתם של יהודים מחוסרי־פרנסה. גם בעלה, זלמן יליסקי, אדם גוץ וחסון באותם הימים, שפניו פני בּולדוג עייף המנמנם בחום־הצהרים, ידע אז בה, שסוטה היא, אלא שלא צלח חפצו בידו לתפוש אותה בעוונה, ואף־על־פי שהיתה מקבלת את האופיצר בקיטון ביתה, במרחק רחובות אחדים מבית־המרזח, ששם כבדה העבודה על הבעל, משנתרבה הפדיון. זלמן יליסקי התאכזר אז לעצמו בפרישות דרך־ארץ משך שנה וחצי והיה שותה שיכור עם לקוחותיו. היה מתפרץ אל קיטון אשתו בכל שעה שביום, מוצא אותה תמיד לבדה ומתכוון להניח את חמת־הגבר שבו בצביטות ובחבלות באותם מחלקי־גופה החמודים, אשר בהם היה רואה בדמיונו את ידי האופיצר נוגעות בזהירות שבחשק מתאפק. חיה־יוכבד היתה מקבלת את הדין ללא תלונה והתנגדות. היתה פותחת לפני הבעל טרוף־הקנאות את הארון שבקיטון, זוחלת בפקודתו אל מתחת למיטה לחפש את מאהבה ושמחה בעינוייה כמקדשת את השם לעין השמש. אדרבה, יידע־נא, יידע גם בעלה, כי אוהבת היא, כי נכונה היא לסבול מכות וחרפות על אהבתה. סוד אין בדבר. אין ברצונה כלל להעלימו, ולוא רק הסכים הגבר האהוב לקחתה אתו, היתה יוצאת וקוראת בכל חוצות־העיר, כי הולכת היא, הולכת אחרי מאהבה, האחד והמיוחד אשר ידעה בחייה.

הסוד עצמו, דבר מעילתה בבעלה, כאילו מת זה שנים. מת במות עליה אהבתה ולבה חלל בקרבה לכל ימי־חייה, למיום שילדה את בתה, פרי־הזנונים. ואפשר פסקו חיי־הרגש בה, החיים בכללם, עוד קודם לכך. חיה־יוכבד זכרה ולא זכרה את הדבר ברור, ואולם נדמה לה תמיד, שיצאה נשמתה, נסחטה מתוכה כאוויר הנסחט מן הריאה מתוך מהלומה פתאומית, באותו רגע שהרגישה בפירפורו הראשון של העובּר פעם בפחד הקר האחד אל הדלת, העשוייה להתחיל מפרכסת במעיה והיא יושבת על ברכי האופיצר בקיטונה ומציצה מדי בכל רגע לפגיעת אגרופיו הנוקשים של זלמן יליסקי. היתה זאת שעה מאוחרת אחרי הצהריים. הווילון הצהבהב־חיוור, הפרוש על החלון, נראה בזוהר השמש היורדת כארוג אור דק, לא־ייתפש, וריבוע־בבואתו מתנענע הנה והנה ללא־חמדה, בעצבנות כמוסה, על דלת ארון־הבגדים שבפינה, אותו ארון־העץ האדום, הכבד וחורש־רעה, שהטיל עליה אימה תמיד למדמדומי־ילדותה ואף־על־פי־כן היתה אנוסה לקבל גם אותו, בצאתה אחרי זלמן יליסקי מבית־אביה, חלק מנדונייתה המבשר פחדים כל הימים, לעת ערב בייחוד. היתה דממה בחדר וחיה יוכבד יושבת על ברכי־האופיצר למרגלות המיטה, מקפלת רגליה קצת אל תחת רגליו כמפני צינה, הנושבת מן הסדק שבין הדלת לרצפה ורק היא המרגישה בנשיבתה. אצבעה זעה כדרכה לאט על שפתו העליונה, המגולחת, חשה מתוך רטט־תענוג אחד קבוע בדגדוג שורשי־השפם הקשים, החדים כקצותיהם של מסמרי־פלדה זערוריים, והוא נלחץ בסנטרו אל מעלה שדהּ הימני הרוגע ונותן לתאוותו שתקיץ מעט־מעט. פתאום הרגישה בפירפור העובּר בבטנה והשד, הסופג את חמימות סנטרו של האופיצר, נצטנן בבת אחת, כאילו קרש כל דמה בעורקיה. אישוני־עיניה נתרחבו והחווירו, וידי האופיצר רפו מסביב למותניה. הוא השכיב אותה במיטה, כיסה את גופה בשולי השמיכה, מבלי להזיח אותה מתחתיה, ככסות גוף מת, השתומם רגע אל ריבוע־האור המוארך, הרותת על דלת הארון, ויצא את החדר על ראשי אצבעותיו, כשהוא נפנה מדי פעם לראות, אם חדלו כבר ריסי עיניה העצומות מהרעיד. חיה־יוכבד לא ידעה כאב ולא כל רגש אחר. נסחט דבר־מה מן הלב ונשאר רק תימהון, תמיהה אחת רצופה אל אשר כאילו מילא אותה פעם, חפץ להיזכר במה שהיה ונשכח כמקרה־קדומים, שקרה אותה בעולם־התוהו עוֹבר ליצירה, בטרם היתה עוד לנפש חיה.

ב    🔗

הצער שבמצב־הדברים היה מתעלם ממנה לגמרי, לולא זלמן יליסקי בעלה. שש שנים לא ילדה לו. וכשנגלה דבר הריונה ברבים והלקוחות המבושמים התחילו מקלסים ומפארים את זלמן, שסוף־סוף עלתה יגיעתו המתמידה יפה, התחמק מן העיר ולא שב, עד שנולדה בת־הזנונים, שאשתו קראה את שמה, שלא בפניו, קילה כשם אמו המנוחה. אז שב האיש אל ביתו, מכווץ וכתום כאכול־סרטן ובפאות־זקנו המגובבות (את סנטרו השסוע היה מגלח) זרקה שיבה חולנית, שחמחמה כזרויית טבק. חיה־יוכבד לא היתה מקפידה, אלמלי לא שב אליה כלל. ומששב וחטא לא ידעה בפניו ולהיכלם לא יכלה, תפסה תפיסה חיצונית בלבד, על־פי השכל, שמעכשיו עליה רק להמציא פיצויים לו בצערו הגלוי לעין כול. וגם את הרעיון הזה, כי עליה לכפר פניו, העלה הוא על לבה, בעצם. כל מראהו טען טענה אילמת זו נגדה – גופו המדולדל, ראשו השח תמיד, כאילו צמחה לו חטוטרת על גבו, ואותה דרך־הדיבור, החדשה לו, עם הבלטת הפיקה שבגרגרתו, המצטיירת דרך עור־הצוואר לכל חוליותיה, קופאת רגע כעוצרת בעד המלה הנכונה לצאת מן הפה, ומתפקעת מיד להוציא את הקול החנוק שלא לרצונה. מלה אחת בלבד היתה תמיד מידרדרת מפיו מאז על נקלה, כקטנית סדוקה במקצת, הנפלטת בנפץ חרישי מקופסת־פח הפוכה: יאוואהל… כלומר: אכן, טוב הדבר. וחיה־יוכבד, שהיתה תופסת את המלה תמיד כהד למחשבות כבדות ועמומות במוחו של זלמן, שואפות למוצא ואינן מוצאות אותו, רחמיה היו נכמרים אליו מדי פעם ותוך כדי רגע היא מרגישה שוב, שאין לה ולאדם זה כלום, כשם שאין לה כלום ולכל העולם. והיתה חיה־יוכבד בעיניה ברגעים כאלה כאדם המקיץ בקבר מתוך הרגשה אחת מושרשת, שאין הקבר נפתח עולמית, והנה אצלו עוד גוף משותק אחד, חי בחלל האפל ואין דרך כי־אם לשוב להירדם אותה תרדמה ריקה בעצם שבעולם־התוהו.

על־פי בקשתו המגומגמת של זלמן, שינתה חיה־יוכבד את שם התינוקת מקילה, שם אמו המנוחה, לקיטה. באותו רגע הכירה, שנוח היה לו, שיעקרו לעיר אחרת, מקום שאין יודעים אותו ואת משפחתו: היא אינה מפסידה ואינה מרוויחה כלום, ואולם זלמן בוודאי שיהיה נשכר. שחיחות קומתו, אפשר, תתיישר קצת וכוח־הדיבור ישוב אליו. זלמן הסכים: יאוואהל. והם עברו לגירה, עיר־הנמל. כאן החלו חיי הפיצויים־מדעת אצל חיה־יוכבד, ואולם ברוח זלמן לא חל שום שינוי. יום־יום עסק במשרתו בתורת ממונה על שיקול התבואות, הנכנסות לאחד ממחסני־ההובלה שבחוף, ובלילה היה ישן על הרצפה, על מזרן הקש שהביא אתו מן המחסן. קומתו לא נזדקפה וחיה־יוכבד היתה מתעוררת מדי פעם להכרת־בעתה, שעדיין עיניו נעוצות בקרקע, מדי שבתו בבית, כאילו הוא־הוא שחטא. שלוש שנים ניסתה להתקרב אליו. חפצה ללדת לו, לרווחתו. וכשעלה הדבר סוף־סוף ונולד הבן לזלמן יליסקי, לא ידע שמחה בו. הוא התגעגע על בת דוקא, בת קטנה ויפה כקיטה זו, ההולכת וגדלה כורד גבה־גבעול והוא אינו נועז להביט בפניה. את שרטוטי־פניה של הילדה בת־אשתו לא הכיר זלמן יפה. לילה־לילה נכנס אל החדר הקטן, מקום שקיטה הקטנה ישנה במיטתה, כולה נסוכה אור כחלחל, פרועת־שיער ואיבריה מטולטלים לצדדים כמתוך נדודים שאינם פוסקים. היה רוצה לבדוק יפה את פני הילדה הישנה, למשש את שרטוטיהם בקצות אצבעותיו, ומיד היה מתחלחל מפני המחשבה הזרה, מכסה את הקטנה בשמיכה, ההולכת וקצרה מכדי פישוט רגליה הדקות, ונחפז לשוב אל מיטתו כגנב, מבלי הביט בפניה. אחר־כך היה שוכב שעות תמימות על מזרן־הקש שלו, מביט נכחו באותו פרצוף לא־ייתפש, המרחף לעיניו תמיד כדבר־מה עדין מאוד, ארוך כפרח גבה־גבעול בליל־לבנה תכול, ומהרהר באפשרות שתיוולד בת גם לו, יפה ומאורכת כקיטה ואת שמה יקרא קילה, כשם אמו המנוחה. היתה גניחה מתפרצת מגופו, כאדם שנשחקו כל עצמותיו, כל תאי־בשרו כאחד, וכשהוא שומע מיד את חירוק־מיטתה של חיה־יוכבד ומכיר שזו אינה ישנה ושומרת צעדיו בלילות, הוא עוצם עיניו כתינוק שאינו יכול להירדם ומתיירא מפני אמו, שלא תנזוף בו, ופיו פולט לתוך הכר:

– יאוואהל…

ואולם כשילדה חיה־יוכבד, דרך־אגב, לרווחתו של זלמן בלבד, כעבור עוד שלוש שנים, את הבת הקטנה, קרה אסון לשניים, שסגר על האשה את עולם־התוהו שלה לעולמים. נתברר שאין בכוחה להביא גאולה לזלמן. הילדה עדיין היתה פעוטה, בת חודשים אחדים. חיה־יוכבד הרחיצה אותה באמבטיית־הפח, העומדת על השולחן במטבח, מוסיפה מדי פעם לתוך המים הפושרים מים רותחים מן הצנצנת אשר לפניה. הילדה המפרכסת בידה הרטובה של האם כגופו של אווז קטן שמורטו נוצותיו החליקה לתוך המים שבאמבטיה וחיה־יוכבד מיהרה לדלות את הקטנה, המפרפרת לעיניה כשרץ אין־אונים, עד שהיא מחזיקה את צנצנת הרותחים בידה השנייה. הפעוטה ניצלה כל עוד רוחה בה, ואולם הצנצנת נשמטה מיד האם והרותחים נשפכו על ראש הילדה מול עורפה ועד חצי סנטרה. שער־הלידה כבר נשר מעל הקדקוד הרופס ושכבת המוך הדק, שהתחיל זה־עתה צומח תחתיו, קלושה היתה מהגן על העור. קרחת אדומה, משודדת צלקות חוורוורות ורחבות, פשתה בראש הקטנה. מעט השיער, שצמח עוד בטלאים מאוסים על קרקפתה אל מול מצחה, לא הספיק לכסות את מקומות־התורפה הרחבים. כל ראשה ותחתית לסתה האחת עד חצי סנטרה היו נראים כאילו הפשיטו מעליהם את העור פצלות־פצלות – כתובת־קעקע אדמדמת ומכוערת. הילדה נדונה לניוול עולמית. צריך היה לגלח את שערה תמיד, שלא יצמח באותם טלאים מאוסים, כשיחים קטנים ואפורים בקרקע־טרשים. הילדה כבר היתה בת אחת־עשרה ואולם מראיה עמד עלוב ולקוי – בעלת־מום קטנה, חולת־טיפוס ונשורת־שער. גם האסון הזה כמעט לא נגע בחיה־יוכבד. היא הרגישה בו כמו דרך זכוכית עבה וגידלה את התינוקת, שנתכערה לכל ימי־חייה, כדרך שגידלה את בתה הבכירה, פרי אהבתה לאופיצר, ואת בנה, זרעו של זלמן יליסקי, שנדד לאמריקה בהיותו בן שש־עשרה והיה פוקד את משפחתו בזכרון־דברים אחת לשנה – בגלויה מצויירת, ברכת ‘לשנה טובה’. כהוזה הזיה אחת סתומה היתה חיה־יוכבד כל ימיה, וגם לקילה בעלת־המום לא רחש לבה דבר טוב או רע, זולתי אולי חמלה ארעית, שהיתה מתעוררת בה למראה זלמן המתקין את השביס עדוי הסרטים הצבעוניים לראשה של הקטנה שביקשה את הכיסוי למומה מאת אביה, משעמדה קצת על דעתה והכירה בניוולה. ובעצם הדבר לא ידעה חיה־יוכבד מעולם להבחין בין רחמיה אלה לילדה הסובלת ובין ערפל־החמלה, העוטה את לבה תמיד בעלות המחשבה לפניה על יליסקי. ייסורי האב וייסורי בתו הקטנה נתמזגו לרגש אחד בעיניה. בלילה היתה מטה ראשה מן הכר ומבחינה בדמותו המכווצת של זלמן, הנראית באפלולית כפקעת אחת של מכאובים, כשהוא עומד למראשותי בתו הקטנה, אגרופו מתרומם מאליו ונוחת על חזהו כמכה ‘על חטא’, וכולו אומר יתמות לא־ניתנה־להירפא. כפוף־ראש, כמהרהר תשובה על חטא ידוע רק לו, היה מתחמק אחר־כך אל חדרה של קיטה, לפי ההרגל מימי ילדותה, וחיה־יוכבד יודעת בו, שהוא עומד שם, מסתכל בנערה הישנה מבלי לראות אותה, מכסה בשמיכה את איבריה, המטולטלים לצדדים, ושב אל מזרן הקש אשר לו במטבח בגניחה נפלטת אל הכר:

– יאוואהל…

ג    🔗

עולם־התוהו, שבה¹ חיתה יוכבד את חייה הכבדים, העמומים כעוטים ערפל סמיך, היה כעומד להתבהר מדי בוקר, לאחר שזלמן יוצא לעבודתו באין־רואים תמיד, הדיירים מעם המהגרים מתפזרים על פני העיר לדפוק על דלתי חברות ומשרדים, וקיטה וקילה אף הן נפנות לשלהן. בדממת הבית, המלאה רק איוושת מים מטפטפים בלי הפוגות מברז־הכיור שבמטבח, שעל תיקונו מבלה זלמן יליסקי את שעות הפנאי שלו בערב ומסרב לקרוא לצנר, בדממת הבית המתרוקן היה הרז, הרומז תמיד לחיה־יוכבד ממרחקים כדבר־מה שהיה ונשכח, מתחיל מקיץ ונדמה יותר ויותר שהוא בכדי שייתפס. כמתכוננת לקראת חג ממשמש ובא, היתה האשה עושה שערה, מפלגת ומהדקת אותו לראשה בזהירות כשתי כנפיים דקות וכפותות, ובודקת במראָה באוזניה הקטנות, הזקופות, כרוצה להיווכח, אם לא נסתתמו החרירים, שבהם היתה מכניסה פעם את עגיליה. וכל אותה שעה חיה־יוכבד מפזלת מבטה מן המראָה אל המגירה שבארון־העץ האדום, אשר ליווה אותה בכל נפתולי דרכיה מילדותה בית־אביה ועד אטימות² הזיקנה, ההולכת ובאה עליה בגירה העיר. בבוקר בבוקר היה נדמה לה לחיה־יוכבד, כי שם במגירה, שמפתחה הקטן קשור לה בפתיל כקמיע על צווארה, שורש הרז, הרודף אותה כל הימים, והיתה שוכחת את בוקר יום־אתמול ובקרים הרבה לפניו, עת שהתכוננה כמו־כן ממש לקראת גילוי־הסוד שבמגירה והמפתח הקטן זע ופירפר כיצור חי וקצר־רוח על חזהּ. פתיחת המגירה היתה פולחן שבקדושה לה, מאחורי דלת נעולה ובהורדת הווילאות אכולי־העש שעל החלון הבודד, הפונה אל החצר. חיה־יוכבד היתה חולצת נעליה ומשלבת רגליה תחתיה ליד הארון, אחר־כך היתה מוציאה את המפתח הישן, משפשפת אותו במטלית טבולה בשמן השמורה אתה לצורך זה בלבד באחת מזוויות החדר, ומסתכלת בברקו החדש תמיד, כאילו זה־עתה קנתה אותו. אז היתה משתטחת על הרצפה, עד שראשה נוגע במגירה ופותחת אותה בסיבוב איטי של המפתח בחור־המנעול, מבלי להסיר אותו מעל צווארה. ושוב היא יושבת מלחיתה לפני המגירה, מוציאה אותה בעצימת־עיניים ובהידוק שפתי פיה הקטן לעיגול אחד, מקומט כתאנה פעוטה, ושולחת יד שמאלה באלכסון לפנאי ולפנים אל הפינה המרוחקה, אשר שם הסוד הכמוס. זה היה צרור מכתבים יבשים ודקי־נייר, כל אחד עטוף במעטפתו חסרת הכתובת והחותמת וכולם קשורים יחד בפתיל אדום – שתי וערב. את המכתבים האלה כתבה לעצמה פעם אחת, בעודה אוהבת את האופיצר, שאפשר היה ואפשר לא היה, והם מלאים אהבה ותחינה אחת חוזרת ונשנית בכל שורה, שתעזוב את בעלה, ותסע אתו, את האופיצר, לאחוזת־נחלתו אשר ביערי־עד שחורים ורעננוּת אחו שם והמולת נהר לא־נראה עומדת באוויר. את המכתבים האלה כתבה חיה־יוכבד באותם ימי־האהבה הנפלאים, שאפשר לא היו כלל ולא נשתמר מהם אלא בושם כבוש זה של גיל אשה צעירה, הנודף עדיין מן הנייר הדק, היבש. ואת המכתבים האלה, הכתובים בלשון נמלצה שבאגרון פולני ובאותיות מסולסלות שבהעתקת ספר יקר־התוכן־והמציאות, היתה קוראת אחד אחד מדי יום ביומו, שוכחת את דבר הסוד, אשר באה לחפש, ומשתכרת בבושם החריף, המגרה את הנחיריים ונודף כאילו מתוך המלים היפות עצמן, שכל אחת מהן היא יודעת בעל־פה בשוּרתה למספרהּ, בכל תג ועקימה גנדרנית שבצורת כל אות ואות בה. וכשהיתה מתעוררת עם גמר־הקריאה כמתוך עילוף־חושים מעוּנג ומרגישה פתאום, שבעצם שכחה לגמרי מה באה לבקש כאן, היתה מתחלחלת כיראה שמא יתפוס אותה מי כשהמכתבים בידיה, והיא נחפזת לקשרם בפתילם האדום – שתי־וערב מצטרף מאליו מתוך אימון שנים רבות. סוף הפולחן היה בו תמיד משום חילול שבחיפזון והיסח־הדעת. ואולם משהיה הצרור מוּשב למקומו, המגירה נסגרת ברצון לסיבוב המפתח המשוח בשמן והפחד נגול מן הלב, היו הניבים החמודים שבמכתבים הנפלאים מתחילים מזמזמים באוזניה ומרחפים לעיניה במלמלת אותיותיהם ארוגות־הקסמים, וחיה־יוכבד מצפה לבוא דייריה הנאורים מעם המהגרים, שלתוך שיחותיה אתם אפשר לשרבב את המלים היקרות – והם אינם יודעים מאין הן באות. ואפילו כשהמהגר הנרגש מדבר בעצמו ואינו מניח לה שהות לגלות לו את מחלצות לשונה, חמודותיה מימים רחוקים, שאפשר היו ואפשר לא היו כלל, הרי המלים הגדולות, הזרות, שהוא זורק באיום כלפי אויב לא נראה, קולעות אחת־אחת אל לבה ממש – מליצות המכתבים יוצאות במוחה חגיגיות ורציניות לקראת הנשגבות, המגיעות לאוזניה, והיא מתמוגגת בהשתאות קבועה ורצופה אל זכרון המאורעות, שעמדו לצור צורה מופלאת לחייה ולידי גילוי לא באו.