א    🔗

סוף־סוף לאחר שנים, הרי צריך אני להתחיל לכתוב לך. הרי אף כשבאת אלי לכאן, לפני שנים הרבה כל־כך, אל כפר־מחבואי זה המכּסיקני – ולפתע פתאום, כרגיל, אם כי על־פי דליקתו הגמורה של הגפרור במאפרה, דליקה שפיחמה אותו עד לקצה־קצהו המחודד, עד שהאיר כולו ברמצו, הייתי בטוח, שאקבל מכתב ממך באותו בוקר – אף כשבאת אלי לאחרונה ושהית עמי שעות על שעות, לא סיפרתי לך כלום על אהבתי ועליך. גם בפעם האחרונה הזאת, כשהיית חבוייה עמי בלבד שעות רצופות כאן, במקום־סתרי בין סלעי־מכּסקיו, ואני לא זו בלבד שלא נגעתי בגופך הנחמד, ולוא במבט־עין חומד אחד, אלא שמדעת ומתוך הכרה צלולה לא ניסיתי להניח גם לך להעניק לי גיפוף סומא אחד, נשיקה אחת עצומת־העיניים, כדרכך תמיד בפגישותינו הנדירות לעת תוּמן, עם שאת יודעת, שאת עוזבת אותי שוב לעולמים, לעולמים בעיני־אני, עד שתשובי אולי ותזכיריני באפתעת־ביקור נדירה וחדשה תמיד, הרי אף בפעם האחרונה הזאת לא דיברתי אליך על אהבתי ועליך. יש אפוא להתחיל לכתוב לך מכתבים, אם כי בוודאי לא יעלה על דעתי לשלוח אותם אליך: פשוט, סיפור אהבתי לך, המאוחרת כל־כך, צריך שיסופר פעם במכתב לך, ואם גם לא יישלח אליך. אפשר, אקראהו פעם באוזניך, המוורידות משום־מה תמיד מול פני, שתוקות־האפתעה בפגישותינו הנדירות, כשתופיעי שוב לאחר שנים בדרך־אפתעה אי־שם מאחורי הסלעים, מאחורי רכס צימח־שיחים, המקיף איזה בית־קפה באחד מאיי־הים, כפי שהופעת בפעם האחרונה אחרי פרידה ארוכה כל־כך – ארוכה, כמובן, לי ולא לך – ואני יושב כאן עם אנשים לא־מוּכרים לי כל צורכם ליד השולחן על מרפסת בית־הקפה, הנשקף על פני החרבות העתיקות שבאופק, לוּט הערפּילים המכסיפים, ומשוחח עמהם בעניינים של טלפאתיה, שאני מאמין בה, וספיריטואליזם, שהם מאמינים בו ולא אני, וגפרורים שלי, (שניים־שלושה באותו בוקר!), אני מדליק אותם בזה אחר זה, לצורך עישוני, כביכול, והם אוּכּלים בזה אחר זה במאפרה עד אפס קצה־חודם, שרמצו מלבין ממש בקור־עכביש מתפורר בחלל־היום החם והנוגה – סימן, שאקבל מכתב ממך היום.

משונה, שלעת זיקנה דווקא נעשיתי בעל אמונה תפלה כגון זו של ניחוש על־פי גפרור נשרף או לא־נשרף כולו במאפרה, אם אקבל מכתב ממך, או אפילו תפתיעיני בביקור, או אם אי־שם, לפחות, בתוך־תוכך, הצעיר והחכם כל־כך, את אוהבת אותי, ואפילו לאחר שהתחלת מרחקת את ביקוריך אצלי וגם סיפרת לי פעם שחדלת לאהוב אותי, כשהתאהבת פתאום – וזמן מועט דווקא לאחר פגישה מופלאה בינינו! – בבחור צעיר אחד מן המכירים אותך זה שנים, כיוון שאותו פלוני, שעד היום אינך רוצה לגלות לי מי הוא, התאהב בך אף הוא לפתע־פתאום בעצם לבלובו של אותו אביב מופלא לשנינו, התאהב בך אחרי אביבים רבים, שהכרתם זה את זה למשנות־ילדותכם, והוכיח לך גם את אהבתו לך וגם את אהבתך לו, כשאמר לך לתמהון־לבך: ‘אל תשגעי אותי!’ לא, בעצם, אסור לי להוסיף כאן אף נופך כלשהו שבאבק־דמיון פיוטי: מעולם לא אמרת לי זאת אפילו פעם אחת גם בתוך אותם שלושה־ארבעה חודשים, שהיו יקרים לשנינו יחד, קודם שהופיע בחור זה, שהעיר בך אהבת־פתאום לו באהבתו־פתאום לך, לאשה צעירה, שהוא מכיר אותה מעתה כגבר צעיר, לאחר שנים של ידידות אלמונית, היונקת משנות־משחק שבילדות.

כלומר: אמונה תפלה זו שבי, המנסה יום־יום לנחש מה גמול את עשוייה – לתמהונך שלך בעצמך – לגמול עמי ועם אהבתי באותו יום, ולוּא רק גמול בן־יומו, או בן־שעתו באותו יום או לילה; אמונה זו בכוח הגפרור, הבוער במאפרה עד תוּמו או נאכל ומתפייח בה למחצה ולשליש בלבד, להגיד לי מי ומה אני לך – לא חדשה היא עמי, לא פרי השנים הקשות, שבּאוני אחרי אותם שלושה־ארבעה חודשים יקרים גם לי גם לך כאחד. אדרבא: אמונה ספקנית זו הרי פעלה בי למראשית בואך אלי פעם בשאלה עניינית־מעשית לגבי עבודתי במשרד־המהנדסים, שאני ואַת מראשי העובדים בו, ועם שאת רכונה עלי מן הצד, ללא נגוע בי, כשאני מעיין בגיליון, שהנחת לפני על שולחני, ובעודי משיב לך תשובה עניינית־מעשית על שאלתך – את לפותה בזרועותי, נלפתת אל גופי הנרעש, ונשיקה עמוקה ראשונה מרעידה אותך ואותי ואת חדר־עבודתי כולו, שדמדומי־הערב האפרפרים נדלקו בו בבת־ראש דליקה אדומה עד סחרחורת, ספק שקיעה מתלקחת באותו יום־סתיו בחדרי, ספק זריחה של יום מחר, סתווני ואַפיל אף הוא, אלא שהוא מבשר לי, ולוּא גם לי בלבד, אביב נצחי, שבושש כל כך לבוא בחיי. כן, אף באותם שלושה־ארבעה חודשים של חורף בשכבר הימים, מוזר ואביבי כל־כך בחיי, לא אמרת לי מעולם, שאת אוהבת אותי. גם אז, בעודך נכונה מאוד לפגישותינו, מוכנה ומכינה גם אותי לפגישות־עראי, גנובות־יום וגנובות־לילה ואף־על־פי־כן בטוחות ומבוטחות לך עם כל פרידת־עראי ביננו ומסעירות אותי תמיד כזכויות־שבנס, כפתקים מן השמים, שאת – בת־האדמה כל־כך, המוצאת באפס־יד כל־כך את יפי חייך עלי אדמות – ממטירה עלי מאותם רקיעים של סתיו ושל חורף, רקיעי־חוץ מעוננים וגשומים ומשונקים, אלא שלעולם הם פורחים בגשמיהם ובשלגיהם בחדרי האפל, גם באותם חודשים ניסיים, ראשונים ואחרונים בשלימותם לי ולך (אף לך במקצת – במקצת בוודאי), לא רמזת לי ולא נרמזתי כלל, שאת אוהבת אותי. ממילא לא יכולת לאמר לי, שחדלת לאהוב אותי, משעברו אותם חודשי סתיו וחורף המעטים ותור אהבתך הצעירה הגיע לך, לך ולבחור האלמוני, בראשית האביב ממש.

וממילא שאסור לי להכניס לתוך מכתבי זה, הראשון אליך, רמז קל־מן־הקל למין ביטחון, כביכול, שהיה בי מעולם לגבי האפשרות, שאת בטוחה באהבתך לי או בצורך כלשהו אמיתי באהבתי אני לך. זאת אומרת: עלי להודות מראש, שאמונתי זו התפלה, המעסיקה אותי עד היום בהדלקת גפרורים, כדי לנחש על־פיהם את מזג־יומי, הנקבע בשבילי לפי שמץ־תקווה, שתפתיעיני במכתב, לפחות, בו ביום, עד שיידלק יומי שוב אותה דליקה אדומה ומסחררת שבכניסתך הראשונה אל חדר־עבודתי במשרד־המהנדסים – איוולת עקשנית זו שבי התחילה מחלחלת בי שלושה־ארבעה חודשים קודם לתמורה שחלה בך, במידה זו, לפחות, שפתקים־מן־השמים אלה, שהיית מזכה אותי בהם תחילה לעתים קרובות מאוד, נעשו נדירים לאחר־כך. לא בך אפוא תלוי הקולר, חלילה, שאף לאחר־כך עדיין הייתי מצפה לאותם פתקים־מן־השמים שלך, שנעשו נדירים כל־כך – אחד לחודש, לכל היותר, ואף זה באקראי מתלהלהּ, במין מתת־היד כלאחר־יד לבעל־חיים, שאולי היה יקר לך פעם משום־מה, ועכשיו אותו בעל חיים – נאמר: כלב, שהיה בעיניך מה שהיה, בעודך תינוקת – נראה לך כמות שהוא: זקן משונה, שאינו בוש בקבלת פירורים הללו שבמתת־היד כלאחר־יד, זו ידך הדקה, הצרה, שאצבעותיה הפסנתרניות, ארוכות ואמיצות מאוד, לשות לישה חדשה תמיד את העולם כולו ונותנות לו תמיד צורה חדשה, כאילו לעולם הן מאזינות לצלילי־הפסנתר שבקצותיהן; זו ידך, שלעולם היא נוגעת וחוזרת ונוגעת בצביטה רחמנית בשפתך התחתונה, הנפוחה קצת יתר על המידה, שעת שאַת עמי, ובמחיצתי דווקא היא חוזרת ומתפרחת כולה בזכר הנשיקה המוצצנית, שטבע בה הבחור האלמוני, האוהב אותך מאוד.

הלא תביני אפוא, שלא זו בלבד שאיני מקטרג עליך משום בחינה שהיא אף בחביוני־הכרתי, הסמויים מכל סמוי, אלא שאני אומר לך בפירוש, לשם ניסוח העובדות, המציאותיות לחלוטין באהבתי לך, שמעולם לא התרתי לעצמי גם את התענוג הגדול האחד, המוּתר לאוהב לכל הדיעות – זו הציפייה האילמת, הטבעית־התינוקיית כל כך, לגמול־אהבה אפשרי מצד הנאהבת. מעולם לא הוריתי היתר לעצמי אף לגבי תענוג זה, כל כמה שחלמתי חלומו גם אני, כפי הנראה – ציפייה אומללה זו לגמול־מה מצדך לאהבתי, הרווה והצמאה יחד, העשירה כל־כך משום זיקנה שבה. באמת לא! – כפי שאת נוהגת לאמר, שעה שהקבצנות שבי כופה עצמה עלי כהר ואני שואלך בהשפלת־הראש שבקבצן פושט־יד, מתי אשוב ואראה אותך: אותה שעה, הלא ידעת, את מרכינה ראשך אל כתף אחת סגלגלה שלך, היודעת להיחשף אותה שעה דווקא מתוך לבושך המתנער, בין שהוא לבוש שמלה מבוגרת, המבגרת אותך לפתע כדי עשר שנים, בין שהוא לבוש נער – חולצה ומכנסיים – המעמיד אותי תמיד במבוכה עם כל מבט, שאני מביט בו, משל: אח קטן את רוצה להיות לי, ואפילו לא אחות, ואת מדליקה גוון שבנחושת־קלל בעין אחת ירוקה וקמורה משלך ואומרת לי בקול נוּגה־מלעיג, שאינך יודעת מתי תוכלי שוב לתת לי לבוא אליך בשעה גנוּבתי־לילה – משום, משום, משום, אבל באמת לא! אני בוודאי שאיני מלעיג, כשאני אומר: באמת לא ראיתי עצמי מעולם ראוי לצפות לגמול־מה מצדך לפלאים הללו שבאהבתי לך. ואפשר עוד – אם כי זאת איני יכול לאמר באותה ודאות ודאית קודמת – שגם נוּגה אינני, כשאני אומר בזה, כי תמיד ידעתי, ואפילו באותם שלושה־ארבעה חודשי־אושר גדושים, המופלאים מכל ימי־האושר האמיתיים או המדומים, שידעתי בשנות־חיי כולן, הרבות והעייפות, שאסור לי לצפות לשכר־אהבה כלשהו מידך. בין שידך פתוחה היתה, כגון מתחילה, אמיצה ומפזרת לי פתקים־מן־השמים בפועל ממש, בין שקפוצה היא, כמות שהיא זה שנים רבות, אמיצה עדיין ונוגה־מלעיגה, דומה: תמיד הייתי אומר לעצמי – אשרי ואשרי, שזכיתי לייסורי־אהבה נאמנים כאלה בגינך ובגיל אהבה זו, שאת בלבד בחכמתך הצעירה, כי רבה, ילדת לי לעת שקיעה.

אפשר כמו־כן, כמובן, שאילו אני סופר ויודע לכתוב סיפורי־אהבה עצובים – שהרי, לפי טעמי ביצירה הפיוטית, הללו ולא שירי־אהבה עצובים הם הנאמנים עלי מבחינת הפשטות ההכרחית שבעצב ההכרחי שבאהבה, ואפילו באהבה המאושרת, כביכול, שכן יסודה של זו לעולם באותו עצב, החותר אל הסוד־לאין־פשר שבהווייה האנושית – אילו אני יודע לכתוב סיפור־אהבה כאחד מגדולי המספרים, היה עולה בידי להכניס לתוכו גם נופך דמיוני, הכרחי לסיפור־אהבה, כדי שיעמיק קצת אותה אמת פשוטה, שאני מתלבט בה כאן במאמצי לתאר אותה לפניך. כלומר: הייתי מצליח להוסיף ולאמר לך בסיפור, ללא שתסתור התוספת מה שנאמר עד כה, שאף־על־פי־כן היתה הציפייה לאהבתך לי אורבת אי־שם בקרבי מדי פעם בפעם – כל־כך, שלעתים היתה גואה ומתפשטת בכל ישוּתי כמשטחי־עצב נסערים לפתע, מתנחשלים כאותם פשטי־ים ארוכים ורחבים ושקטים לעת שקיעה מתקדרת פתאום על פני הים. הייתי אולי מצליח מתוך כך להסביר לך, לפחות, מה טעמם של מישטחי־עצב אלה שבי עד היום בין ציפייה לציפייה לביקור נדיר בחדרך משכבר הימים, שלעולם אני זוכרו בעיקר שבו: מווריד הוא תמיד בכתליו, שלכאורה שקועים הם באפלולית בכל שעה גנובתי־לילה, שאת מזכה אותי בה בתוכם לפתע־פתאום. אפילו בצורת מכתב זה, שכולו שיחה עם לבבי, כיוון שלא אעז לקרוא אותו פעם באוזניך, הנוטות להזדקף קימעה, כל־אימת שאת מתחילה לחוש בנסיונותי המגומגמים לספר לך על אהבתי – אף בצורת מכתב היה נופך שבדמיון פיוטי מעמיק את דברי, עם שאני אומר לך בפירוש תקיף־עדין, כאשר אהבת, וללא שום סתירה בין אותה תוספת לבין מה ששמעת עד כה, כי תמיד אולי ציפיתי לזכות באהבתך, שעדיין אני מצפה, כפי הנראה, שאזכה באהבתך. על דרך הדמיון הפיוטי בוודאי לא היית מקפידה כנגד אימרה שכזו: הרי אַת שאמרת לי, שחייב גבר להיות תובע את זכות אהבתו, בין שהוא נענה בתביעתו, בין שאינו נענה. הרי אף בביקורך האחרון כאן, במחבואי המכּסיקני, כשאת מעוגלת־מגולגלת כולך על גבי הכר האדום, שאת נשענת עליו, שכובה למחצה על הספה שבחדר־האורחים בביתי ובהונות־רגליך, עד לשורשיהם בכף־הרגל, שוקקים־מתכווצים מבעד לפתחי סנדליך המלבינים, הנראים כנושאי אבק־דרכים של עולה־לרגל, שאינה יודעת, אף משהגיעה למחוז־חפצה, אם אמנם מחוז־חפצה המקודש הוא – אַת היא שאמרה לי (ומובטחני, שאין זה חלום!) שגדולה היא תביעת־האהבה הגברית, בין שהיא נענית, בין שאינה נענית. אבל מספר אינני ולמסור לאחד מספר גדול, ואפילו מצאתיו, את אוצרי הבלום, את אהבתי לך הרווה־הצמאה, על מנת שיכתוב הוא את סיפור־אהבתי, איני רוצה. ממילא גזירה היא, שאדיר הנאָה מכל תוספת שבאבק־דמיון, כשאני מנסה לנסח בשורות מיכתביות הללו את מעט העובדות המציאותיות שבאהבתי האיומה לך.

אף־על־פי־כן חבל, חבל מאוד, שמספר אינני. אפילו אני אומר: לעולם אין הדמיון הפיוטי דולה את העצב ההכרחי שבאהבה, ואפילו באהבה המאושרת, כביכול, גדול הוא הדמיון היוצר שבסיפור האהבה גם במיעוטו, גם במעט כוחו זה להעמיד את העובדות המציאותיות כשלעצמן במחשופן הססגוני, במחשׂוֹפן דווקא. איך, למשל, אתאר אני לך את המציאוּתיות המרהיבה שבעצם בשרך המרהיב – במחשוף־מעט זה שבחזך, בכתפייך, בצווארך הכּדיי? איך אתאר ססגוניות מציאותית זו שבך על גווניה ובנות־גווניה כולם? – שייש לבן, ושזף שחמחם, ואפילו אדמומית קלה שבשקע, המתרמז מתוך השדיים שבחולצה, כאילו שפתיים נשקו לך זה עתה באותו שקע מסותר בין שדייך, שם בלבד, ובצימאון אדום־אדום כל־כך, שאת שומרת ומשמרת עד עצם הרגע הזה את עקבות־האדמומית, שהשאירו בחזך אותן נשיקות אדומות־סהרוריות (של אותו בחור עדיין, שאמר לך פעם באביב: אל תשגעי אותי!)? הרי שומרת את על אלה יותר משאת שומרת על השייש הלבן, הטהור בלבנוניותו גם בקיץ, בפניך הסגלגלים־המוארכים, ועל השזף השחמחם־הגנדרני שבשיפולי צווארך הגא, הכּדיי! איך אפוא אתאר מציאותיות זו שבעקבות־הנשיקות בחזך¹ – ומספר אינני? אפילו אני מבליג על בבואת־קנאה זו שבי, איך אגיד גם לך, מה אומר לי צווארך הכּדיי בלבד, זה הנראה גאה מאוד ותר לך תמיד את הדרך, כאילו לעולם עולה את לרגל אי־שם? הלא גם אלי כאן, במחבואי המכּסיקני תר זה לך פעם את דרכך החמקמקה, עם שזינקת־גלשת לקראתי על מרפסת בית־הקפה מאחורי השיחים הסבוכים, המקיפים אותו בסלעיו, והים נשקף מבעד לחרכּיהם העבותים־הקוצניים, נחשף מדי פעם וחוזר ונעלם מדי פעם, ומחשופו מציאותי תמיד וחדש תמיד, כיוון שלעולם אין מחשופו חוזר ומתגלה בה באותה נקודה שבחרכי השיחים הסבוכים. הלא למחשוף האמיתי ביותר, משום שהוא הססגוני ביותר, אני שואף גם במאמצי־סרק אלה שלי לספר לך עליך ועל אהבתי לך, כיוון שעלית, עלית לרגל גם אלי פעם!

אבל מספר אינני – ואילו אני מוסר את סיפורי לפייטן בעל־דמיון, ואפילו גדול שבמספרים, הרי זה מלביש את אהבתי לך לבושי־אהבה משלו, משלו בלבד. לא ייתכן אחרת: אפילו מספר גדול, שלעולם כלל־שבחיו יונק משבחו האחד, שמונים הכול, זו זוּלתיוּתו, זו התפשטות היש האישי שלו, משהוא מעמיד בסיפורו בני־אדם חדשים, שבריאתם היא יש מאין ממש, כביכול, מין בריות־ראשית תמיד, כביכול, הרי אף זה, משהוא מגיע למעשה־אהבה בסיפורו – אינו אלא מספר מעשה־אהבה משלו. כלומר: אף גדול שבמספרים אינו מספר אלא על עצמו דווקא, כשהוא מספר באהבה. כאן, אפשר, על עצמו בלבד – כל שהוא גדול יותר. ממילא אני, שמספר אינני, רואה אני את עצמי בין הפטיש ובין הסדן, כשאני מנסה, במלים פשוטות אלה שבכתיבת הדיוט, להעמיד מין זהות גמורה בין אהבתי עצמה, זו הפנימיית והשתוקית, לבין לבושיה מבחוץ, אלה שהיית גם את לא־חשה וחשה בהם שלא בטובתך בפגישות־עראי שלנו, כיוון שכל כמה שקרועים־בלויים הם, מבעיתים הם גם אותך שלא בטובתך בצבעוניותם שמבחוץ – משל: אף את יודעת באותן שעות נדירות, שאהבתי האילמת גחה אי־איך מתוך פנימיותה השתוקית ומגוונת את עולם־החוץ שלי, לעיניך ממש, כדי עולם מחודש, שלא ראית דוגמתו קודם. תרתי דסתרי בכתיבת־הדיוט זו שלי אליך: מצד אחד, הרי שואף אני לשמור על אותה זהות מוחלטת שבין זרם־האהבה לך, שאינו פוסק לפכּות בי בסתר, חדל־מלים והיולי כל־כך בנפשי פנימה, לבין אפיקיו־לבושיו מבחוץ, היינו: לבין הפרטים ופרטי־הפרטים שבכל אשר מסביבי, משום אהבתי לך, ובפרט בשעה גנובתי־יום או גנובתי־לילה, כשהיית נגלית עלי אחת לחצי־שנה; ומן הצד השני, פייטן אינני, מספר יוצר אינני – ואיך אוכל להעמידך גם על שורשיה של אותה זהות גמורה שבין עולם־פנים ועולם־חוץ שבאהבתי לך, ללא דמיון בּדאי כלשהו בי, זה המאַמת לחלוטין כל מיני סתירות שבסיפור אהבה – כל־כך, שהסתירות שבסיפורה הן־הן המעמידות את מציאוּתיוּתה האיומה בשלל צבעיה?

אין אפוא לפני דרך כי אם לכתוב לך מכתב סתם. ומן הדין, שיהא ברור לי לעצמי מלכתחילה, שבמכתב סתם – כגון בשעת שיחה עמך – לא אוכל להעמיד פנים, פני גבר תקיף־עדין, כאשר אהבת באותה סברה שלך, שהתביעה התקיפה־העדינה לגמול־האהבה היא עצמה מזכה את בעל־התביעה לגמולו. לא פעם אחת סיפרת לי, כיצד תבעת את, בעודך צעירה־צעירונת, כיצד התפללת בתוקף פעם, כלשונך, שיבוא אליך הנער אהובך מביתו בעיר אחרת: התפללת בתוקף כל־כך, שמכל אותה תפילה שלך אינך זוכרת אלא אחת זו בלבד, שהתרכזת בה עד כדי כך, שעם יקיצתך מאובדן־חושייך בשעת התפילה נדמה לך, שמפרקי־ידייך רתוקים אל דפנות־חזך כמשותקים, עד לאין יכולת לפרק אותם מעל דפנות־חזך; וראה זה פלא – בו באותו יום לפנות ערב הופיע הנער בביתך, נבוך ואינו יודע כלל, לשם מה בא, מי ומי הביאוהו אל ביתך מעירו, הרחוקה למדי. הוא לא ידע, אבל אַת ידעת: אַת כתפילה אחת, כנציב־תפילה, שהפך גופך להיות רגעים אחדים בבוקרו של אותו יום, אַת ותפילתך הן שהביאו את הנער אליך מרחוק לפנות ערב. שערי תפילה, סבורה את, אינם ננעלים לאדם האוהב: אותם שערים, לפי דעתך – תביעת־האהבה התקיפה־העדינה, המרוכזת בנפש האהובה עד כדי התפשטות־הגשמיות, לעולם פותחת אותם, כל כמה שהם נראים נעולים לאוהב הנבוך, סגורים ומסוגרים, כל זמן שאינו משווע עד כדי שיתוק גשמיותו כולה. אבל אני – מה אעשה אני, ואפילו עכשיו שאני כותב לך מתוך אובדן־חושים גמור? עדיין, עדיין נראים לי שערי־אהבתך נעולים בפני שוועתי לאין פותח, כפי שנראו לי נעולים תמיד, ולאו־דווקא בשנות־מרוּדי הרבות, אלא אף – אם אמת אני מדבר בכתיבת הדיוט זו שלי – באותם שלושה־ארבעה חודשים־האושר, שידעתי בנדבת־רוחך.

ב    🔗

רואה אַת? אף מכתב איני יודע לכתוב, שכן איני זוכר עוד, למעשה, מה טעם התחלתי לכתוב לך: איני זוכר, משום שבינתיים נכנסו לתוך המלים הרבות האלה עניינים מרובים כל כך, שונים כל־כך, שנתעלם ממני עיקר־כוונתי בהתחלת הכתיבה. כלומר: לשוב ולקרוא מה שכתבתי אני מפחד – העניינים השונים, שנשתזרו עד כה לתוך השורות הרבות שלפנייך, בוודאי פתפותי־עניינים הם, שאם אני עומד על הפּטט שבהם, לא אעז להמשיך, ולהיזכר בעיקר המכוּון שבהם אין בכוחי. כדרכי עמך תמיד בשעת שיחה מעומעמת־מגומגמת, ואפילו באותם חודשי־מספר יקרים כל־כך, יקרים גם לך, כמדומני, מאז הכנסת אותי אל חדרך משכבר הימים, שכל עצמו מין בית קטן ומבודד באותה עיירת־קייטנים, שעל־חוף־ימה פגשת אותי פעם, כיוון שגם אני גם את, ללא שנדברנו כלל קודם בחדרי שבמשרד־ההנדסה, יצאנו לבלות בה חופשה ממושכת למדי. בבקשה ממך, אל־נא תכעסי! אל־נא תדליקי למקרא דברים אלה אותו גץ נוגה־מלעיג בעיניך הירוקות. את חדרך באותה עיירת־קייטנים הרי גם את זוכרת – קל וחומר אני: לי, על כל פנים, היה נראה בביקורי בו כעין תא־מנזר שואף להיות חדר־כלולות ואינו נועז להודות לעצמו בכך – לא לחינם היו כתליו מוורידים, מסמיקים קצת, גם בלילה לאור העששית האחת, הדולקת על אדן החלון למראשותי ספתך־יצועך ונגוהותיה אינן מסתננות החוצה מבעד לתריסי־חלונך המתכתיים־הכבדים, המוגפים תמיד, כשאני עמך בחדרך, על כל פנים. לא לחינם נראה לי כל חדר משלך, בכל מקום שהוא מאז, אותו תא־מינזר מסמיק בבושת־פנים קלה שבנזירות לא־בטוחה בעצמה ביותר משום צעירותה. וכי מה קפידה עשויה שתתעורר בך כנגדי משום זכרון ביקורי זה הראשון בחדרך באותם חודשים מעטים, שהיו יקרים קצת גם לך, כמדומה, עד שהופיע הבחור, החושש שמא תשגעי אותו?

כן, לדבר עמך לא ידעתי גם אז. לספר לך עלייך ועל אהבתי לך לא ידעתי כעתה כן אז. אף־על־פי־כן הרי את שהכנסת אותי אל חדרך לראשונה. את, ולא אחרת, שאלת אותי באותו ערב, אם רוצה אני להיכנס אליך לשעה קלה. פתחון־פה זה, שנתת לי באותו לילה, הוא היה עיקר התבלין שבכל היפה שבביקורי בחדרך אותה שעה, ובושם־היפה שבו הוא שהוסיף לתת ריחו בכל ביקור וביקור שלי אצלך לאחר־כך, בכל מקום שהוא במשך שנים־עשר או מתוכך־ובך, ולא משום שאת שומעת דברים מפי על אהבתי כאילו זו אומרת משהו גם לך – משהו עיקרי מתגלה לך בה מתוכך־ובך, ולא משום שאת שומעת דברים מפי על אהבתי לך ועל ציפייתי להיענוּתך לאהבתי. הלא היה, היה היה אותו ביקור ראשון שלי בחדרך, שפתחת אַת לפני, לאחר שהכרת, שהעזה אין בי להיות מה שאת אולי רוצה שאהיה, שלעולם איני מעיז לבקש ממך, שתתניני להיכנס אל חדרך. גדולה, כביכול, נעשית אותה שעה כדי עשרים וחמש שנה ממני, ולא להיפך, נהגת עמי לפתע מנהג אשה קשישה ממני כדי עשרים וחמש שנה, ולא להיפך, ופתחת לי פתח־ביתך בעצמך ונתת לי פתחון־פה, שאהיה שוזר פעם את סיפור אהבתי לך כדרך גבר תקיף־עדין: החדר עצמו הרי תבע פתחון־פה זה ממני. באמת, באמת! – כפי שבוודאי את נוהגת לאמר עד היום בשחוק עגום קונדסי, כשאת חוזרת ומבטחתני בלבך, שברצון תקראי מכתבים שאכתוב לך, ואפילו את שמי איני חותם עליהם. באמת, לבי העייף מתפעם גם היום כשל נער לזכר חסדך זה הגדול עמדי – הגדול אולי גם מחסד נשיקתך לי הראשונה בחדר־עבודתי, היוקד בקדרות השקיעה הסתוונית־הסחרחרת, זו שקדמה כמה זמן לאותה הזמנה חסודה, שהזמנת אותי להיכנס אל חדרך לשעה קלה באותו לילה.

איני זוכר היכן נזדמנו² באותו יום לפנות ערב, כפי שנדברנו זמן־מה קודם לכך בפגישת־עראי שוב על חוף ימה של עיירת־הקייטנים, שבה אנו עושים שנינו את חופשתנו הממושכת, ללא שנסכמנו וללא שנדברנו על כך קודם. נדמה לי – אם בכלל איני חולם את כל הזכרונות האלה – שישבנו באותו ערב שתיים־שלוש שעות באיזה בית־קפה מרוּוח שבאחד מבתי־המלון הגדולים שבעיירת־הקייטנים שלנו. ישבנו מאחוֹרי יריעת־ארגמן, לבודה עד לרצפה וחוצצת כמין קיר רך ומתנשב קימעה בין אולם־הקפה לבין הפרוזדור המהודר של המלון, ההומה אדם רב, שקולותיהם מגיעים כהמולה רחוקה סתם מבעד ליריעה הכבדה. כאן, באולם־הקפה עצמו, לא ישב איש זולתנו באחת מכורסות־הקטיפה הכחולות, המקיפות את שולחנות־השייש האחדים הקטנים, המבליטים בקטנותם רוחבן ועומקן של הכורסות הגדולות. זולתנו לא היתה כאן אלא מגשת־הקפה בלבד, אשה כבת ארבעים, ארוכת־גוף ושחורת־שיער, המציצה מדי פעם באלומיניום המלוטש של מיחם־הקפה שלה, בודקת ובודקת את עצמה בראי־המיחם, משל: לאור זכרונותיה מבּפנים, היא שואלת את עצמה מדי פעם, אם מראיה מבחוץ היו ראויים מעולם לתוכנם הדמום של זכרונותיה, ומתוך כך היא חוזרת ומציצה בשנינו, בודקת הפעם את ההבדל שבין שנותי הכמושות שלי לבין שנותייך־את, שהגודש החיוני שבהן שופע מתוך כל חיתוך־אברייך, העטוף שמלת־צמר מצניעה באפרוריתה. כלום באמת ביקשה גם היא, ממוּנה זו על מדור־הקפה שבמלון, להבין מדוע ייתכן, שגבר בן־גילי יזכה במבטי־חסד מצד אשה גאַת־חיים שכמותך, בעוד לה, לאשה בת־הארבעים, לא נשארו לה אלא זכרונות בלבד ואף אותם היא חייבת לבחון יפה־יפה מתוך הצצה חוזרת ונשנית באספקלריה לא־מאירה ביותר שבמיחם־הקפה, כדי שתאמין ותשוב ותאמין, שהיה בהם ממש בשעתם? אפשר, שם ישבנו באותו ערב, עד שהתחילו דיבורי השוטפים, שלעולם הם נשמעים במחיצתך חוּציים גם לי, אינם נוגעים למה שאת רוצה לשמוע מפי, מטרידים אותך, מרגיזים אותך, בעודך מחייכת לי מתוך הקשבה מנומסת, כאילו גם את כמגשת־הקפה עצמה מפליאה את שטף־דיבורי הריק, החוּציי, שאיני פוסק ממנו אלא כדי לשאול אותך, אם רצונך לשתות עוד כוס קפה כמוני, ובעודי בתוך השטף – באמצעו של משפט, כמדומה, ברהט־דיבורי – אמרת לי, שעלייך ללכת הביתה. שאלתי, אם מותר לי ללוותך הביתה, ועל מדרכת־החצץ מול שער־חצרך הפתוח, הדהמת אותי בשאלתך, אם רוצה אני להיכנס אל חדרך שעה קלה. את דרך־העינויים שלי אל ביתך באותו לילה איני זוכר: לא פעם אחת עברתי אותה קודם לכך ואף לאחר כך, בין שאני מהלך בה יחידי, אוהב אותה ואוהב את עינויי, בין שאני מלווה בה אותך וכולי מצומק בכאב ללא מלים, הואיל ואני יודע, שעוד מעט את נעלמת מעיני בשער־חצרך ולי מוּנו שוב ימים של ציפייה מרה־מתוקה למראייך, למראייך בלבד, עם שאני מחמיר עם עצמי באותם ימים של בין־המצרים ומדכא בתוכי כל ציפייה למשהו עוד נכסף לי בך. לא נשתנתה באותו לילה הדרך אל ביתך. לא נשתנתה גם החשכה עם שער־חצרך: הבתים האחדים המפוזרים שבשכונתך בעיירת־הקייטנים – לא נדלק בהם אור משום־מה באותה שעה, כרגיל; הפנס המרוחק האחד הטיל כתמי־צוהב, כרגיל, שבאור קלוש, מתעלם ומתגלה, מתגלה ומתעלם בענפיו של עץ מן העצים הרבים שבשכונה. אף־על־פי־כן הרי נכמר המון־רחמייך אלי באותה שאלה, שנפלטה מפיך כמובנת מאליה, שם על מדרכת־החצץ מול שער־חצרך באותו לילה! בוודאי היית את המבוגרת באותה שעה, כשאני איני אלא נער מתאפק מנפול על פניו ארצה לרגלייך על מדרכת־החצץ ולנשוק אֵלם לשובל־שמלתך. קשישה ממני כדי עשרים וחמש שנה היית אותה שעה, שהחזקת בקצות־אצבעותייך בידי והכנסת אותי בזהירות לתוך אותה חצר משונה שלך, שכולה מסוככת ענפי־תרזות עבותים ובוודאי שרוייה באפלה, כמין אפּריון, אף בשעות היום – בשעות־הלילה, כגון באותו ליל־חסדך עמי, אין כוכב מעפעף על גביה ברמיזה כלשהי – והידקת את קצות־אצבעותייך בתוך כף־ידי, כשהתחילו השבילים שבחצרך מתמדרנים כלפי כניסה עוד אחת שבה, ואת מזהירה אותי בלחש, שלא אמעד בצעדי במדרוני־השבילים ובלוליין־המדרגות, המעלה אל מרפסתה.

קשישה ממני היית אף משנכנסנו ואת הושבת אותי בכיסא־בד, ובעודך נפנית להדליק את העששית על אדן־חלונך – ראיתי, עם מצמוץ־החשמל הראשון בגולת־העששית את הפרופילון הלבן־הסגלגל שלך מכבה סופו של חיוך על שפתייך, המופנות ממני ואני רואה אותן בזווית־קימרונן בלבד: הזדקפת, כשאת מופנית אלי עדיין בחצי־גבך, הבטת רגע ביצועך, זו ספתך עם אדן־החלון, כשואלת עצמך, היכן תשבי את, אם על הספה־המיטה או על שרפרף־העץ, המלכסן למרגלותיו של כיסא־הבד, שבו הוֹשבת אותי, וסוף־סוף נפנית אלי במלוא גיזרתך ובמלוא פנייך, הסגלגלים־הלבנים, ובחיוך שובב שבעינייך הירוקות החלטת החלטת־פתאום, כביכול: נוּ, אשב גם אני כאן, על השרפרף… תשתה קפה? קשישה ממני היית כל אותו ערב גם בחדרך, שכתליו המוורידים לעולם אומרים תא־של־מינזר, השואף להיות חדר־כלולות והוא בוש עד כדי סומק קל בהכרת־עצמו זו. עד חצות נתת לי לשבת מוּלך ולשטוף בדיבורי הריקנים־החוּציים. עד חצות היית כולך קשב מולי ושתק מצפה גם יחד. רק משקמתי אחרי חצות בבהלה, משום שהשעה מאוחרת ועלייך בוודאי להשכים קום, כאילו משרד־המהנדסים מצפה לך בבוקר בשעה מדוייקת אף כאן בימי־חופשתך, והושטתי לך את ידי האומללה לשלום, היית שוב בזרועותי, ללא שאדע, אם לפותה את בהן, משום שנלפתת אלי ראשונה, או שמא באמת התאוששתי – נעשיתי גבר תקיף־עדין בלשונך, ולוּא בן רגע. אחת ידעתי: נאחז אני בך כטובע – עוד מעט ואני יוצא, ושוב אהיה דואג לריח־הבושם שלך, שאהיה מריחו שעה ארוכה־ארוכה מתוך כפות־ידי, ושוב אהיה מיצר, שעתיד³ ריחך להתנדף מתוך כפות־ידי, ואפילו איני רוחץ אותן, קודם שאעלה על מיטתי במלון, צפוי אל ליל־נדודים חדש, מנחש כל הלילה ללא גפרורים מתפּייחים במאפרה, מתי אראה אותך שוב, מתי.

כן. נדמה לי, שכבר באותו ערב ראשון בחדרך, ואפילו קודם שהדלקת את האור בעששית, המצהיבה על אדן־חלונך, כבר ידעתי גורלי עמך. ידעתי, שאפילו אני צעיר כדי עשרים שנה וראוי לך במלוא כוחי המוצנע, היית מסלקת אותי מעליך לאחר מאמצים נואשים כאלה מצדך ללמדני דרך גבר. אפשר, איני מגזים כלל, כשאני אומר לך זאת גם על־פי מה ששמעתי־ולא־שמעתי מתוך אימרה אחת אחרונה שלך אף כאן, בביתי המכּסיקני, כשנהפכו תפקידינו ואת קמה ללכת מעמי אני, המארח אותך בביתי, לאחר שהיית שכובה־למחצה על ספתי, מעוגלת־מכודרת ובוחנת אותי בעינייך הירוקות, שגץ נוגה־מלעיג נדלק בהן מדי פעם למשמע דברי, שאינם אלא דו־שיח מדומה בעיניך – אני המדבר ואת כולך קשב עייף קצת ושתק מצפה למשהו גם יחד. אפשר, אין זו גוזמה כלל, כשאני אומר, שאותה הרגשה ראשונה בגזירה שנגזרה עלי, שלעולם לא אמצא את דרכי אלייך, ואפילו אדם צעיר אני, חזרה ונתאשרה לי מפיך את, כביכול, כשהופעת לי באחרונה כאן, בין הסלעים הצחיחים לבין הים, המשתבר לרגליהם באפס רצון שבאומץ יודע מגמת־פניו. משהו כבד מאוד, נכאב גם בנפשך את, אמרת לי – ולוא גם ברמז, כשנגלית עלי כאן כנס אחרון שבחיים, כהתגלוּת אחרונה ממשית של דמותך הממשית, הנראית בגעגועי עליך כסיכום אחרון לכל כללוּתם של כל הכיסופים שנכספתי לאהבה מיום היוולדי. בדיבורים מבועתים־מבוהלים, ואף־על־פי־כן נבובים בביעוּתיהם, ביזבזתי אותן ארבע שעות, ששהית עמי בבית כאורחת שלי, כעולה לרגל אלי, אלי: מאתיים וארבעים דקה, לפי השעון, וריבוא השניות שבהן מרקדות סביבך לעיני כפירורים אלקטרוניים, שהם עצמם עולמות שלמים לרבבות, עולמות מנחילי־יש ריבוא־רבבה – סובבים אותך ואת ממלאת אותם לי, רק לי, ביחידוּת מופרשת לחלוטין, זו שבביתי שלי באחד מאיי־הים. ומשקמת ללכת במין הזדקפות החלטיית־פשטנית, משל: נזכרת, שאת מאחרת עוד מעט מלהגיע אל המעברה האחרונה, המפליגה מן האי, ואימת־היעדרך אפפתני עד למחנק, עד להעזה שבאמירה גלויה – חבל, שנולדתי עשרים וחמש שנה במוקדם לך, או שנולדת אַת עשרים וחמש שנה במאוחר לי, הרי השמעת אותו פסוק כבד־נכאב בפעם הראשונה, למאז הכרתיך. הלא אמרת: שנולדתי צעירה ממך עשרים וחמש שנה – בוודאי לא חבל. וכי פליטת־פה היתה זו מצדך, כשתיקנת אותו חבל שלי והעמדת אותו על מחציתו בלבד: עשרים וחמש שנה במאוחר לי – בוודאי לא חבל?

כלומר: לא חלום אני חולם עכשיו, שרמז ראשון ואחרון רמזת לי אותה שעה – אימת זיקנתי לא אותך מבעתת, כי אם אותי. מובטחני, שלכך נתכוונת בפעם האחרונה הזאת. ולא עוד אלא שכיוון שניסיון אחרון היה זה אולי מצדך להצילני – הוספת באותה אמירה־למחצה שלך, שבוודאי מבטן ומלידה ראיתי את עצמי זקן, וחבל, חבל אף על כך. כלומר: סוף פסוק בן־שנתיים אמרת לי, עם שמחייה אַת בי אותה גזירה, שנגזרה עלי מלכתחילה, שלא אמצא דרכי אליך לעולם, ואפילו צעיר אני ושנותי הצעירות ראויות בעיני כל, ולא בעינייך אַת בלבד, לגמול האהבה, שהן נושאות בכוחן המוצנע. סוף פסוק שלאחר־יאוש הלא היה גם בתמהון־לבך זה, שמתוכו דבקת פתאום בגופי ברגעי־פרידתנו, ללא שציפיתי לכך כלל, לאחר שגמלת אותי מגיפופייך זה שנים. ממש כגון באותו ערב ראשון לי בביתך בעיירת־הקייטנים. עמדתי מחזיק בידית הדלת, כדי לפותחה לפניך עם צאתך – והנה דבוקה את בגופי המרתית, ללא שיכולתי לצפות לכך גם על־פי סערת־רוחך המשונה, שמתוכה טענת, כי בשום פנים לא תמהון־לבך אַת, כפי הנראה, מסמא בך הפעם את הספק, אם את שנלפתת אלי ראשונה, או שאני לפתתיך אלי, מתוך ביקור ראשון שלי בביתך, אם כי הפעם נהפכו התפקידים: תימהון־לבך את, כפי הנראה, מסמא בך הפעם את הספק, אם את שנלפתת אלי ראשונה, או שאני לפתתיך אלי, מתוך שהתאוששתי רגע אחד; ואילו אני, שאיני אלא גוף מרתית נושם את ריחך, הקרוב כל כך, השייך כל כך לי בלבד – עיני פקוחות בו באותו רגע כמנסות להבין בראייה צלולה, מה אירע לך הפעם, כיצד הגעת לידי כך, שנשתבשת בחיבוק בשרי, כאילו אני אותו בחור, שבוודאי עדיין הוא מתחנן לפניך בשיכרון־אהבתכם: אל תשגעי אותי!

נסתבכתי קצת עוד פעם. חלילה לך מחשוב, שכך פירשתי מה שנתרחש ביננו זה מכבר, בין שנתרחש מה שנתרחש, בין שאין זו אלא עוד הזייה אחת משלי. ממילא, חלילה לך מהעלות על דעתך, שעד עצם כתיבתן של השורות האלה ראיתי גזירה־שווה כלשהי בין ביקורי בחדרך באותו ערב נורא־הוד בלבלובו בעיירת־הקייטנים לבין שכיבתך־למחצה על הספה שבחדרי שלי כאן, על האי. חלילה, חלילה: משניתק החוט המסתורי, שמשך אותך אלי במשך שלושה־ארבעה חודשים, הכוללים גם את הערבים הנדירים בחדר־דירתך פה ושם, ועד שזינקת עלי כפלא מאחורי שיחי־הקאקטוס, המקיפים את בית־הקפה, שבו ישבתי עם מי שישבתי שקוע בשיחה על טלפאתיה, שאני מאמין בכוחה ובמציאותה בחיי יום־יום – ידעתי, שאין החוט מתאחה שוב עולמית. אסור לי עד עצם הרגע הזה, שאַשלה את נפשי, ואפילו בהזייה בלבד, שעדיין מבליח זיק כלשהו באותו חוט שרוף והוא שמלהט אותך לפתע במשהו שברגש, המושך אותך אלי בין־רגע. על אחת כמה וכמה שאסור לי, שאעיר חשש כלשהו בך, שעדיין אני מייחל אל הנמנע, אל חידושו של אותו נס עמום־בהיר, סתום ומפורש כאחד, שהיינו שותפים לו שנינו במשך שבועות כך וכך. באמת, באמת! ואנא האמיני־נא לי: אין שום תרעומת בי עלייך, כיוון שחדלתי זה שנים רבות מצפות גם למתת־חסד מופלאה מידך, אחת לשמיטה. אלא מה רצוני לאמר בחוט־אַריאדנה זה, שאני הולך ושוזר בשורות חסרות־טעם הללו? אל ההבנה באהבתי שלי – שלי בלבד, ולא שלך כלל ועיקר! – אני מגשש דרכי במכתבי, שאני כותב אותו לך בהרהורי זה שנים, למאז ביקורך האחרון אצלי על סוף־הפסוק ההחלטיי שבו. ללא שאאמין כלל, שייחלתי מעולם תוחלת־שוא כלשהי מתחילתה, שתהיי שותפת מאיזו בחינה שהיא לאהבתי לך – אותו חוט־אריאדנה שבשורות האלה על־כורחי ועל־כורחו שיהא נארג ונארג, ואף־על־פי שלא די שמארגו אינו מוציא אותי מתוך הלבירינתוס שבאהבתי לך, שבנסיוני להבין את אהבתי לך, אלא שהוא מעקם ומעקמן יותר את הלבירינתוס, שבו אני תועה בדרכי אלייך, יומם ולילה, יומם ולילה ממש. האמיני לי בזאת: רצוני לאמר לך משהו פשוט מאוד על עצמי בלבד, על אהבתי שלי לך בלבד – על אומללותי זו גם באותם שבועות־זוהר מועטים, שבהם היתה מתיקות־חיי מרה כל כך ומרירות־חיי מתוקה כל כך. הכול על חשבוני שלי. הכול על חשבון אהבתי שלי בלבד. שכן ידעתי: מעולם לא אהבת אותי.

ועוד בקשה לי אליך מתוך כך: אל־נא תפסיקי קריאתך במכתבי זה – אם אמנם יגיע אליך פעם – משום שחוט־אַריאדנה זה שבידי הסתבך בשורות האחרונות, עד כדי שתקוץ הנפש בדברי, כוונתי: נפשו של אדם סתם אף הוא, קל־וחומר נפשך את. הרי עדיין לבי נוקפני, משום הרגשה לא־נוחה, ששורות הללו עלולות להעלות על לבך שוב את החשש, שאני מדבר אליך כאן, כדבּר גבר על לב אשה, שעדיין אני מצפה לטוב האחד בחיי, זה השמור לי בעצם ישותך, וכיוון שאת הצופנת טוב זה בך – תובע אני ממך, חס ושלום, שתיטיבי עמי במידה זו, לפחות, שתדעי כמה יקרים לי ייסורי אהבתי לך כשלעצמם. טועה את לחלוטין, אם כך את סבורה: כל כמה שיקר לי שכר ייסורים הללו שבאהבה האחת, שידעתי בכל ימי־חיי הארוכים, כל כמה שאלה הם לחמי הטוב ושיקויי העריבים יום־יום ושעה־שעה זה שנים – אין רצוני אלא שתדעי גם את, מה גדולה זכותך בעיני, שהבאת אותי לידי כך, שאני יודע בפעם הראשונה בחיי, תכליתי בחיי מה היא – להתמלא ולשוב ולהתמלא תענוג משונה זה שבייסורי אהבתי לך. זאת, רק זאת את צריכה להבין – ואת מרחיקה עצמך מן הטעות המצערת, שמא תובע אני ממך את הידיעה, שאני מתייסר בייסורי־אהבה, שאת אמם והורתם. הבנת הפעם? לא תביעה כאן בי כלפייך, לא ייסורים תובעי־שכרם בי כאן, ואפילו לא צורך בידיעתך בייסורי. אדרבא: רצוני, שתדעי את ההיפך – כמה העשרת אותי בייסורים הללו, שהם עצמם שכרם, כמה הפכת את חיי לחיי אדם יודע, מה תכליתו בעולמו. שאילו אדם דתי אני ומאמין בהשגחה פרטית, הייתי אומר שכלי נאה למטרה נאה היית לי בידי ההשגחה, שמן השמים נסתייעה שליחותך זו בחיי, שהיו סומים וזוחלי־עפר ומשוממים, עד שבאת ומילאת אותם⁴ תוך וטעם. אילו אדם דתי אני, הייתי אומר לך, שמצווה גדולה קיימת בי, פיקוח־נפש ממש, ואף־על־פי שמעולם לא התכוונת אף לכך: משל סתם אני ממשל לך בזה, שתביני סוף־סוף מדוע אני מבקש וחוזר ומבקש ממך, שלא תפסיקי מן הקריאה בשורות משונות אלה – לא דברים נבובים וחוּציים אני מדבר אליך הפעם.

ג    🔗

אפשר, אשה קשישה הרבה מכפי גילך היית אף בכך, שהיית אומרת לי בשחוק עגום־קונדסיי, שברצון תקראי מכתבים שאכתוב לך, ואפילו שמי איני חותם עליהם. מה הנחה גדולה את עושה לי אז בנכונותך לקרוא מכתבים משלי ללא חתימה, כאילו אלמוני־פלמוני כתבם, איני מבין עדיין. אבל ברור לי עכשיו, מה טעם היית מבקשת מכתבים ממני, מכתבים ולא דברים שבעל־פה: פשוט, הצטערת על כוחי המוצנע, המתבזבז לעינייך בשטף דיבור ריקן, שמרחיק כל עדות על כושר־התנובה, הגנוז באותו כוח אמיתי או מדומה שבי; משל, מצפה את, לפחות, להתגלוּת אהבתי בדברי־פה מניבים ופורים, לפחות. בוודאי – ובפעם האחרונה – שום ציפיה לא היתה בך אף לכך, לצורך עצמך בוודאי לא. משל סתם מישלתי כאן, עם שאני מסביר, מדוע אני כותב לך עכשיו, מדוע לא ניסיתי לכתוב לך אז. שתיים שהן אחת? – לגבּי לאו־דווקא. שאם עדיין איני מבין, מה טעם אני כותב עכשיו, הרי כותב אני אף־על־פי־כן: לאונסי, כפי הנראה, אני מחוייב הפעם לשאול מי אני ומה אני באהבתי לך, זו המכריחה אותי לשאול בפעם הראשונה בחיי, מי אני ומה אני. ואילו מה טעם לא כתבתי לך קודם, כשאת מבקשת ממני עדיין מכתבים, שאינם חתומים בשמי, ברור לי הרבה יותר: לא היה לי צורך בכך, כל זמן שטיבי ומהותי מתגלים לי בעצם תמציתם המתוקה־המרה, כשאני מצפה לפתק־מן־השמים, שיבטיחני ראיית־עיניים עוד אחת בך מקרוב, קל־וחומר כשאני יושב ורואה בך מקרוב, רואה בלבד. הציפייה לראיית־עיני בך היא עצמה גילתה לי תכליתי בעולמי, וככל אדם היודע תכליתו בעולמו ידעתי גם אני, שתכליתי זו – עצמוּתי וישוּתי היא. תאמרי אפוא: שטף דיבורי במחיצתך, עם שאני בולע אותך בעיני, למה היה לי? תופסת אַת את תשובתי על תמיהתך זו, שתמהת עלי פעם, ומיד את מבינה, מדוע בעינייך אַת כפל־עניינים יש באי־הבנתי לגבי כתיבתי עכשיו ואי־כתיבתי לשעבר. כל־אימת שהייתי במחיצתך בטוח הייתי, שהראייה בך מביאה אותי לידי האפשרות, שאספר לך מן הנעשה בנפשי, העקודה באהבתי לך, עד כדי שתביני, מה בין עקידה זו שלי, שכולה גיל ורעדה מאוחרים כל־כך בחיי, לבין עקידות אחרות, כביכול, שנעקדתי בימי־חלדי, לפי דעתך הנוגה־השובבה בשעת־מעשה, על כל פנים.

סוף סוף מנהג־אשה נהגת גם אַת בי פעם: כמה וכמה פעמים, למאז ביקורי הראשון בתא־מינזרך, ואפילו בביקורך הסופי בביתי זה המכּסיקני, הלא אהבת גם את לנסות את אהבתי מין מסה, שאין עמה מריבה, אלא להיפך – כל־עצמה מסה שבמישחק נאה לשם מישחק; כביכול: קו אחד קבוע באורח־חיי מאז מעולם כאילו מתמיה אותך, זה פחדי מפני האוהב הגדול שבי, ואת בוחנת על־פי עקידתי לעיניך, מה טיבו של פחד זה לפי סימניו בעברי, בעקידת־אהבה לנשים זולתך, שבהן אולי התנסיתי שנים רבות לפני היוולדך. ידעתי גם אז, שאין זו סקרנות סתם שבאשה צעירה מצדך לגבי עברו של זקן, האוהב אותה. ידעתי גם ידעתי להעריך כמו אותו מסווה הילדה המשחקת, שאת עוטפת לצורך המישחק המדומה, כדי להבין אותו צד תמהוני שבי בעינייך – פחדי מפני כוח־האהבה שבי, שבוודאי סבורה את, שלא אַת ילדת אותו בי, אלא שקיים היה בי כל־אימת שאהבתי אשה בעברי, הנראה לך ארוך כל־כך ושפוע חוויות שבאהבה, ללא ספק. ממילא היה שטף־דיבורי, הנעוּר לחלוטין מכל תוך של ממש, מלאה אותך, מפחיד אותך, בעצם, כל זמן שאת עשוייה עדיין להילפת אלי בשעת־פרידה בחצות הלילה, ללא שתדעי, מי כאן הטובע, הנאחז בקש, אני או את, ואת משסעת את דיבורי בכוח־רצון תקיף שברופא מחליט על ניתוח לגבי חולה מסוכן ואומרת לי, שמוכנה את לקרוא מכתבים שאכתוב לך, ללא שאחתום עליהם. לאלה היית צריכה אז, כפי הנראה, כיוון שרצית להבין אז, מי אני ומה אני סוף־סוף גם לך באהבתי זו לך, האפילה־האפילה כל כך. אז היה לך צורך באלה, כפי הנראה, ואילו עכשיו – אלה גם אלה למה לך? אבל עלי אני – נהפך עלי הגלגל מקוטב אל קוטב: כל עוד אַת עמי, ואפילו לעתים רחוקות כל־כך, ידעתי שראיית־עיני בך בלבד, שתייתי זו שאינה פוסקת מעצם הווייתך לעיני, אומרת לי, שלא היה לי שום עבר מקודם, משל: את, הצעירה כל כך, ילדת גם אותי, עם שילדת את אהבתי לך; ואילו עכשיו, שהלכת מעמי לעד – חובתי היא, כלפי עצמי, כמובן, ולא כלפייך, שאהיה אורג ואורג במכתבי חוט־אַריאדנה זה, כדי שאגיע אל מקור תמהוניוּתי בעיניך לשעבר, אל לב הלבירינתוס, שבו אני חי באהבתי לך, שבו אולי תעיתי תמיד בחיי אהבתי לאשה, אם בכלל אהבתי אשה, עד שנקרית לי בדרכי לעת זיקנה, עד שהתחלתי חש לראשונה, כמדומה, כי אמנם דרך סלולה בך לפני וראשונה היא לי בחיי.

אפשר, אילו אני יודע לכתוב מכתב, לפחות, בין שאת מוכנה עדיין לקרוא אותו, בין שאת מסרבת לי גם בזאת, משום שדברים מלאי־תוך מפי אף הם עשויים כיום שיציקו לך, הואיל וסבורה את סברת־טעות עקשנית, שאני תובע עלבון־אהבתי ממך – הייתי צריך להיאחז גם באפס־קצהו זה של חוט־אריאדנה שלי שבשורות אחרונות־אחרונות הללו: האומנם לא אהבתי אשה בחיי הארוכים, עד שנקרית את לי בעולם־התוהו שלי וראשית דרכי בחיי נסוֹלה לי בך? אלא שאף על שאלה זו קשה לי להשיב תשובה פשוטה. כל־אימת שהיא עולה על לבי, הרי מראייך שוב, ולוּא גם בזכרוני בלבד, משבשים עלי את השאלה, עד לאין יכולת לעיין בה כראוי, עד לחדלון כל צורך להתחיל לעיין בה. וכי אינך מבינה? מתחילה השאלה מתנסחת בי – ומיד היא מיטשטשת למראייך בזכרוני: משתקע אני מיד בשתייה עמוקה זו ממראה דמותך הממשית ואני נשאר שקוע בו לאין כוח לחשוב. ואין כוונתי למראה דמותך השלימה, הכלולה והכוללת רמזים לגמול־אהבה לי מצדך לשעבר, כגון אלה שנתרמזו לי בדמותך, שעה שהדלקת את אור־החשמל המצהיב בגולת־העששית ואני רואה ממקום־מושבי באפלולית חדרך את חצי־פורפילונך הנוגה משתאה לדעת, אם טוב עשית, שהעלית את האור בכלל, משתאה לדעת לאחר כך, אם תשבי על ספתך־יצועך או על השרפרף, המלכסן מולי עם השולחן. אין כוונתי לזכרי־דברים שפועים וריחניים אלה שבמלוא שיעור־קומתך המחוטב, המעוצב כולו גם בבשר־ובדם שבו גם בנפש הכמהה שבו. אפילו פרטים קטנים בלבד, יתומים יקרים אלה, שנשתיירו לי ממך בזכרוני, משקעים אותי בראייתי בהם כל־כך, שמשושותיו של כוח־החושב שבי נקטעות עם שהן מתחילות מרחישות. זיו של נחושת אדמדמת, שניצנץ לעיני פעם בשערך השחור לאור־השמש; נמש שחרחר, שהכחיל לי לפתע לאור השמש בקצה זוויתם השמאלית של ריסי עינך הימנית; אותן חמניות מארגמנות, שדלקו פעם על שפת־הים ברקיע־הלובן בשמלתך; כובע־הקש הקטן, שחבשת לראשך יום אחד אתי, מעין צניף־נער, ההופך אותך לספן צעיר, משל: כבר את מתכוננת להפלגה אל אחד מאיי־הים – אלה ושכמותם אף הם מבליעים כל־כולי עד לעילוף־החושים, עד סילוקה הגמור של תחילת קדמת־המחשבה. כל־אימת שאת מתחדשת לי בפרט זה או אחר שבזכרוני – ומתי אינך מתחדשת לי בהקיץ ובחלום יחד? – והשאלה הטרדנית בדבר אהבתי לאשה זולתך צפה ועולה על דעתי, אני מסתבך בנסיונות־להשיב עליה תשובת־אמת, ואפילו לעצמי. שכן שונה כל כך אהבתי לך מאהבתי לכל אשה אחרת בחיי. ואפילו אני מניח, שאמנם אהבתי אי־פעם אשה זולתך. אפילו אני מתחיל בהנחה מאונסת זו, אני מסתבך במאמצי להתחיל בבדיקתה: השאלה עצמה נעשית זידונית, דווקא משום שאני רואה את עצמי אנוס להעמידה מול פני בצוּרת הנחה, שאינה מתקבלת על הדעת, ולא כרעיון, שיש עמו אפשרות של ודאות משוערת. כלומר: עומדת את כל־כך ביני לבין עברי גם בחיי־האהבה, בעולם כיסופי לאהבה לשעבר, שלעולם איני יודע, אם לא אותך בלבד חיפשתי בכל אשה אחרת, ואפילו אני מניח, שנכספתי פעם לאשה זולתך.

אפשר, אילו אני מספר בעל־כשרון ויודע להעמיד את השאלה ביצירה פיוטית, שנופך־הדמיון שבה הוא האוצל לה את ברכת המציאותיות הממשית, הבהירה עד לאין התנגדות לאמת שבה, הייתי צריך להתחיל לחתור לקראת תשובה עליה, כדרך שארכיאולוג חותר אל השיכבה התחתונה־התחתונה שבתל, שהוא חופר – מלמעלה למטה, דרך השכבות העליונות והאמצעיות אל התחתונות, והוא נמצא חושף את מצפוני התל כולו בדרך התהוותו, עם שהוא מגיע בסופו של דבר אל יסוד מחקרו, אל המישור התמים, שמתוכו התחיל זה לצמוח. זאת אומרת: הייתי צריך לבלוש יפה־יפה קודם־כול, בשיכבה עליונה זו שבנפשי כיום, באהבתי לך, כמות שהיא היום – זקנה־צעירה כאחת, נכאבת־דמומה כאחת, צמאה־רווה כאחת; להמשיך משם ולמטה, עד כדי לגלות את מימצאי אהבתי לך לפני עשרים או עשרים וחמש שנה, עד כדי להבין ברור, מה היתה אהבתי עשוייה שתהיה לך, אילו את מזדמנת לי בעודי בחצי־ימי, לערך; ולחפור הלאה־הלאה בשיכבה עליונה זו שבנפשי כיום, באהבתי לך, כמות שהיא גילה רב מגילך אַת, ואני אני הוא אותו בחור משווע אליך: אל תשגעי אותי! אלא שאף כוח זה של מחקר גיאולוגי בנפשי כיום נמנע ממני, כיוון שמספר אינני: אהבתי המשונה, המכירה את עצמה כמות שהיא יום־יום ושעה־שעה, לעולם רואה את עצמה הווה ומתהווה עתה, ברגע זה, בשטח־הכרתי העליון, לכשתרצי, ואף־על־פי־כן לעולם היא נראית לעצמה צעירה, בוגרת וזקנה כאחת מקדמת דנא. פועלת אַת בי רגע־רגע בכל שכבות־חיי כאחת, משל: תוכי כולו רצוף ישותך מאז מעולם, כאילו תמיד הייתי צעיר, הואיל ואני מתחיל מונה שנותי למאותה שעה בלבד, שנגלית עלי, והללו עדיין צעירות הן מאוד, בכל רגע שאת נגלית עלי. משל: שלי את זה שלושים שנה ומעלה; במחיצתך, בחלל־אווירך אַת בלבד, אני נושם את בושמך זה שלושים שנה ומעלה. מכל מקום, ברור: כדי להבין את אהבתי לך בשיכבת־התל העליונה שבנפשי, עלי לדמותך כפועלת בחיי־אהבתי גם בשיכבותיהם האמצעיות והתחתונות; אלא שכדי להגיע לידי הבנה באלה, עלי להיות פייטן, מגדולי המספרים, שנתחייבתי פעם לשמוע הרצאות עליהם באוניברסיטה – ואני איני אלא סטודנט לומד הנדסה חשמלית! – ומספר אינני.

יתר על כן: אם כבר הגעתי לדברי־אמת חשופים כאלה, ללא שאהיה חושש עוד שמסוכנים הם לי, שאת עשוייה עוד להאזין להם מתוך קפידה שבבת־חשד, שמא עדיין אני משמיע אותם כשכיב־מרע קובל באוזני אשה עומדת בשלהי־אביבה כעץ־התפוח – אגלה לך סוד בערוּתי הספרותית גם כקורא. את המספרים הגדולים, שעליהם היה מרצה הפרופיסור שלי באוניברסיטה מתוך עמקות נלהבת שבהבנתו בהם, זו המתחדשת תדיר מתוך ההרצאה עצמה – אותם לא קראתי מאז, כשאני סטודנט חייב ומחוייב לקרוא אותם: סטודנט בינוני הייתי ועיקר תכליתי באוניברסיטה – תעודת מהנדס חשמלאי. ממילא נשתכחה מלבי אף אותה קריאה מאונסת במספרים הגדולים בשעתה, ובפרט שזו היתה כנופייה עלי לא מטעם הפרופסור הגדול עצמו, אלא מטעם עוזרו המטומטם. ואשר להרצאות עצמן – פלא הוא גם בעיני, שאיני זוכר על־פיהן כי אם את טעם המספרים הגדולים, אותה גדוּלה שבהם, שבוודאי גדוּלה היא, כיוון שהפרופסור עצמו נראה לי כהוֹפך את יצירותיהם למערות מתמשכות ועמוקות־עמוקות, מעין מחילות־עפר תת־קרקעיות, שדרכן הוא מתגלגל לקראת תחייתו שלו בכל הרצאה והרצאה, ואף־על־פי שאינו פוסק מלטעון, שאסור לו לקורא לראות ביצירה הסיפורית בת־הערך בבואה לחייו האישיים שלו, של הקורא.

ומעניין לעניין באותו עניין. רק סיפור אחד אני זוכר מתוך קריאתי בקורס מופלא זה, ששמעתי מפי הפרופסור, הנערץ גם עלי כעל הסטודנטים המצויינים, ‘גבוהי־המצח’, כפי שהיו מכונים באוניברסיטה. אלא שאף כאן עלי להיות זהיר: את שם מחברו של הסיפור בוודאי איני זוכר, ואפשר – גם את תוכנו, את סיפור־המעשה כשלעצמו אני מזייף לא מעט, כשאני חוזר עליו בקיצורו בזה. מעשה, כמדומה, באחד מגדולי המספרים האירופיים – הכותב מה שהוא כותב בגוף ראשון, אם אינני טועה – שיוצא להינפש באחד מן המלונות בשווייץ ושם נתקלות עיניו בנערה אחת צעירה, אורחת גם היא באותו מלון. כן, שכחתי להוסיף, שהמספר עצמו אדם לא־צעיר הוא, בן שישים, כמדומה, ואף־על־פי־כן הוא מתאהב בנערה, באותה אורחת צעירה שבמלון, ללא שיכיר אותה: על־פי טביעת־העין בלבד הוא מתאהב בה, אלא שלהתוודע אליה ולדבר עמה אינו מתיר לעצמו. פשוט, אינו פוצה פיו עמה אף בשיחה קלה, שהיא כשירה לחלוטין בין שני אורחים מתאכסנים באותה אכסניה כמה זמן, משך ימים אחדים. לפחות, כל כמה שזכור לי: הוא יושב ליד שולחנו שלו בשעת הסעודה והיא ליד שולחנה ממולו, אלא שלעולם אינה מפנה מבטה אליו, אל המספר הגדול, היושב בסמוך כל־כך, ובפרט שעיניה נעוצות תמיד בספר אחד כרסתן, שהיא קוראת בו בשעת־האוכל. אין המספר הגדול מרהיב עוז בנפשו לדבר אל הנערה, כיוון שזקן הוא – יפה היא כל־כך ואין רצונו אלא לאמר לה, שיפה היא והוא אוהב אותה, אלא שאינו נועז אף כדי כך. הקיצור, יום אחד הוא מבחין בשם הספר, שהנערה שקועה בקריאתה בו גם בחדר־האוכל, ולבו קופץ קפיצה נפעמת: זו קוראת רומאן משלו, משל המספר הגדול – שם הרומאן ושם מחברו משחירים ברור כל־כך על גבי הרקע האפור של עטיפת הספר, שהנערה מזקיפה אותו באלכסון ביד־שמאל שלה מול עיניה, עם שהיא דולה את המרק ביד־ימינה מתוך הצלחת, שהספר סוכך עליה כולה כמעט. כן, קפץ לבו של המספר הגדול קפיצה צעירה מאוד, ועם גמר הסעודה – עוד באותו יום, כמדומה, לאחר הסעודה – הוא מתחזק עד כדי להציג עצמו לפניה. כלומר: כשהוא רואה את הנערה קמה לצאת מחדר־האוכל, אף הוא מזדרז ויוצא עמה יחד. וזו עדיין אינה מציצה בו, אינה נותנת עיניה בו, אף כשהוא נסוג קצת אחורה, על דרך־הנימוס, לפנות את הדרך לפניה בפתח רק כשהם יורדים יחד, זה בצד זה כמעט במדרגות, המוליכות אל פרוזדור־המלון, הוא מבקש סליחה מן הנערה ואומר לה, שהוא־הוא פלוני המחבר, שכתב את הספר, שהיא קוראת בו. כן, התגבר הפייטן הגדול על מורך־לבו בזיקנתו מול האשה הצעירה! ולא עוד אלא שזו אף מאושרת היא, כמדומה: פניה מסמיקות! אלא שתחילת־ההיכּרות היא גם סופה: יפהפיה זו אינה אלא משמיעה גמגומי־דברים שבאושרהּ, זו הזכות הגדולה, שנתגלגלה לה להכיר את גדול המספרים שבדור. ותו לא. ותו לא – גם מצד הפייטן המפואר, המסיים אותו סיפור קצר שלו בפסוק אחד, כמדומני: לעת זיקנה חייב אדם ללמוד להסתפק בגמול־אהבה, שמגמיעה אותו האהובה בכפּית־של־שתה.

דומני: זהו סיפור־המעשה האחד, שאני זוכר אותו במידת־מה מתוך כל מה שקראתי באותה שנה, שלמדתי ספרות. במידת־מה בוודאי שאני זוכר אותו, שכן גורר הוא סיפור־מעשה אחר, העולה בזכרוני במחיצתך בהקיץ ובחלום, וזה האחרון בוודאי שאני מוסרו לך הפעם כמעשה שהיה. עם תום קורס־ההרצאות, ששמעתי באותה שנה מפי הפרופסור העמקן, העיר לי עוזרו המטומטם – בלגלוג קל תחילה ובכובד־ראש גמור תוך כדי לגלוג – שמורו ומורי, הפרופסור הנערץ, רוצה לדבר עמי אישית. נבהלתי, כמובן: סבור הייתי, שנכשלתי בקורס, לפי הבחינה בכתב שנערכה בו. אלא שכאן האיר לי העוזר פניו אמר לי, שהפרופסור מבקש לשוחח עמי אישית בעניין החיבור בכתב, שכתבתי כשאר שומעי־לקחו של הפרופסור – כתיבה מאונס לגבּי, כמובן, אלא שאף זו חובה היתה על כל הסטודנטים, המשתתפים באותו קורס, שבחינה⁵ עצמה עם סופו. העוזר, שפסל את הבחינה בכתב שכתבתי, פסל גם את חיבורי האומלל – ובפרט, כפי שהסביר לי בסבר פנים משתתפות בצערי, שאין בחיבורי זכר כלשהו ליצירותיו הגדולות של המספר הגדול, זה מחברו של סיפור־המעשה הקצר, שסיפרתי לך כאן, שבו בחרתי לי מתוך רשימת הרומאניסטים השונים, שבאחד מהם מותר היה לסטודנט לבחור לעצמו, לפי שיקול דעתו, ולכתוב את מסתו על כללוּת יצירתו. אפילו על רומאן אחד גדול או סיפור ארוך אחד משל המספר הנודע לתהילה לא כתבתי! השתקעתי במסתי במשהו מצומצם בכמותו ובאיכותו ביצירתו הרחבה של המחבר, נושא־חיבורי – במשהו אפיזודאלי־אבטוביוגראפי לחלוטין בכללוּת יצירתו של אותו גדול, שאין כמוהו לרחבוּת, כשהיא לעצמה, בהבנת העולם האנושי בדורות האחרונים! והרי שאני מעיד על עצמי, טען העוזר בצדק, שלא היה לי שום עניין בקורס מלכתחילה: כמה וכמה מספרים עמדו לפני לצורך חיבורי, ולא זו בלבד, שאיני בוחר באחד מהם, שהוא לפי מיסת־שכלו של סטודנט להנדסה חשמלאית, שהאוניברסיטה מחייבת גם אותו, ברוח המסורת העבשה שלה, ללמוד ספרות יפה, אלא שאני בורר לי מיתה יפה ומוכיח בחיבורי, שבעולם הפיוט איני עשוי להזדקק כי אם למשהו קטנוני לחלוטין, זעיר בכמותו ופעוט באיכותו, כגון אותם דפים אחדים מתוך יומנו הפרטי, כביכול, של הרומאניסטן הכביר, שעל שמו עתידות להיקרא תולדות הרומאן באירופה במחציתה הראשונה של המאה העשרים. ואם תאמרי: כיוון שכך, מה טעם השמיע עוזר הפרופסור את תוכחתו באוזני באדיבות דווקא, ואפילו בצלילי־קול סדוקים קצת שבפקפקנות כבושה לגבי תוכחתו לי? שוב משהו פשוט ביותר: כיוון שבבחינתי בכתב נכשלתי, ללא ספק, וחיבורי אף הוא לא היה בו, לפי דעת העוזר, לזכּות אותי לציון מספיק־ברחמים באותו קורס, ראה את עצמו אנוס להביא את חיבורי, לפחות, בפני הפרופסור, וכאן נתרחש הנס, שאיני מבין אותו עד היום – הפרופסור אמר לו, לעוזר, שהוא רואה בחיבורי אחת התגובות העמוקות, הנאמנות ביותר, לקורס שלו באותה שנה. בחיבורי שלי דווקא! ולא זו בלבד, אלא שהוא עומד על כך, שאבוא אליו בקרוב לשם שיחה עמי בעניין החיבור. העוזר עדיין אינו רואה את מצב־הדברים כך, אלא שדעת הפרופסור מכובדת בעיניו מאוד, וביום פלוני, בשעה כך וכך, ימתין לי הפרופסור בחדרו.

חבל, שהשיחה כולה עם הפרופסור נשתכחה מלבי כשאר מיני שיחות עם בני־אדם זולתך בימי חיי: רק פרט אחד מתוכה חקוק בזכרוני מלבד משהו, שנתחדש לי במראהו בחדרו – פנים אל פנים נראה לי צעיר הרבה משהיה נראה בעמידתו המתוחה עם הקתידרה באולם־ההרצאות, כל־כך שכיסי־עיניו הנפוחים מבליטים בחולניותם את הזוהר החי בעיניו הכחולות, עד שזע בי רחש דאגה לבריאותו. חוץ מרושם מטושטש זה שבראוּת־העין לא נשאר בזכרוני אלא מעט מאוד מן הרשמים שבשמע־האוזן באותה שיחה – איני בודה מלבי כלום, כשאני אומר לך, שמתוך כל דברי הפרופסור, שנמשכו שעה ארוכה וקלחו בהתלהבות מבודדת כגון בשעת הרצאה, לא נשתמרו אצלי אלא שניים שלושה רעיונות בלבד. אפשר – דיבר־הרצה באוזני הפרופסור – הזדהות אישית־פרטית בין הקורא לבין הנפש החיה את חייה ביצירה הספורית היא דווקא הכניסה הבטוחה־ביותר הראשונה, ולוא גם הראשונה־התחיליית בלבד, לאהבת היצירה הפיוטית: היוצר עצמו אף הוא הרי אין בידו מתחילה מפתח נאמן ומועיל יותר להבנת הגיבור שבסיפור אלא נפשו שלו, של הקורא. לפיכך שמח כל כך הפרופסור, לפי דבריו, על מה שנתגלה לו בחיבורי, על אותה מידה גדושה שבהזדהות אישית־פרטית דווקא שבו בין הקורא המבקר לבין גיבור־הסיפור, שאותו חותר חיבורי להבין, היינו: ביני לבין מחברה⁶ של אותה מעשייה זוטה, לבין הרומאניסטן המהולל, הרושם משהו אבטוביוגראפי־אפיזודאלי מחייו לעת זיקנה, ובגלוי כל־כך, באומץ־לב מפוקח ונכאב כל־כך. כאן עיקר שבחו של חיבורי – וללא שנהיה אדוקים בתורת יוּנג דווקא, ללא שננסה להבין ספרות יפה לפי הנחה אחת זו, שחיי־הפרט בכל דור ודור אינם אלא כללוּת גילוייה של נחלת הגזע האנושי כולו, פרצופים שונים של האדם הקדמון והקדום, החוזרים ונשנים בכה ובכה בנשמת האדם עד עצם היום הזה. אלא שדבר אחד בחיבורי מוקשה היה בעיני הפרופסור: תמיהּ הוא על תלמיד צעיר שכמותי, שהבין הבנה עמוקה כל־כך בסיפור אהבתו של זקן דווקא. פסוק זה, ששמעתי מפי הפרופסור עם גסיסת שיחתו עמי בחדרו, בוודאי זכור לי כלשונו. שכן השמיעו הפרופסור בסוף דבריו, עם שהאדימו פסגות־צדעיו שכל עצמם אותה שעה משולשים מקורחים אדומים, ואני איני רואה אלא את קצותיהם מבעד לאצבעות־ידיו, המפושקות על גבי מצחו ומאהילות על עיניו, החיוּניות בכחלוליתן – אותן ואת שפתו העליונה, המתבלטת יתר על המידה באותו רגע על גבי הלסת החוורוורה שבפיו, כאילו הוא מכוון את שיניו התותבות התחתונות כלפי העליונות לשם חירוק־שיניים כבוש, והוא אומר לי בקול, שניטל זיווֹ ממנו: אף־על־פי־כן תמיהני על תלמיד צעיר, שהבין סיפור־אהבה של זקן הבנה עמוקה כל כך; תמיהני, תמיהני…

ד    🔗

יודעת את? מוטב שאפסיק. ולא משום שלמקרא הדברים האלה עשוייה את להקמיט עלי את מצחך הלבן־הגבוה, השופך נהרה מלבינה על שני־שלישי פניך הסגלגלים מתחתיו, ובפרט כשאת עורמת את גדיש־שערותיך למעלה־למעלה כמיגדל נטוי אל עורפך ואני חוזר ומגלה את החכמה הקשישה־הכואבת שבהקשבתך לדברי: הרי ברור לי עכשו, שאת מכתבי לא אשלח לך לעולם. ובכל זאת אפסיק. מוטב שאפסיק. כתבתי מה שכתבי, כאילו כפאַני שד, וללא שחזרתי וקראתי כלום ברוב דברים מגובבים הללו שלי. אבל יודע אני: אפילו מכתב איני יודע לכתוב – אותו שד, שכפה את כתיבתי עלי, עייפה נפשו גם הוא, חלשה עליו דעתו אף הוא, ומוטב שאפסיק. אחת בלבד הרשיני־נא להוסיף עוד – והפעם ללא סיועו של השד, שהכתיבני עד כה, כי אם מתוך דיעה צלולה ומיושבת ועצובה קצת משלי. רוצה אני לברר לעצמי, מה טעם נכנסו לתוך גיבוב־דברי באוזנייך פסוקיו האחרונים של אותו פרופסור שלי, הכובש פניו באצבעותיו, שקצותיהן משחימות בניקוטין המעורה שבהן, ומסרב להראות לי פניו, כשהוא פוסק אותם עם גמר שיחתנו – זו קושייתו עלי, שהבינותי סיפור אהבתו של זקן דווקא, ואני עודני צעיר לימים. מילא, אותו חירוק־שיניים תותבות שלו, הנראות אותה שעה, כאילו הוא נועץ אותן בחניכיים עד כדי כאב בוודאי – עניינו הפרטי הוא שלו, של הפרופסור הזקן. לא הבינותי אז את עווית־לסתותיו, הגורמת לו כאב שבתענוג, כביכול, ואפילו עכשיו איני מבין אותה כל־צורכה, אם כי מסתבר לי בעצם הרגע הזה, שכל־כולה היתה זו מכוּונת כלפי עצמו, כלפי משהו בחייו האישיים, בין שהיה זה מאורע בחיי־אישותו סמוך לשיחתו עמי, בין מאורע מרוחק יותר, שרקב עקיבו הדורסני גיבל כדי עיסה אחת מעופשת את שנותיו כולן, עד שהן כרוכות זו בזו ואינו יכול להפריד ביניהן. אפשר כך ואפשר כך: סוף־סוף, מה יודע אדם בזולתו לפי עווית־הפנים בלבד כגון חירוק־שיניים בפה נטול־שיניים או מלא־השיניים? מה, למשל, עשוייה את שתדעי בי אפילו עכשיו, שכפי הנראה סיפרתי לך הפעם את סיפור שנותי־אני כולן? אלא שכאן, עם גמר מכתבי, לא נסתבכתי – אין זו פליאה בעיני כלל, שכאן דווקא נזכרתי בקושיית תמיהתו של הפרופסור עלי, שאני יודע להתעמק באהבה שבזיקנה דווקא, כשעדיין בחור צעיר אני. מבינה את? – לא חשוב לי כלל, שאיני זוכר, כיצד נשתרבב עניינו של הפרופסור עצמו לתוך מכתבי הסובב כולו, כפי הנראה, על צירו האחד וכך התקרבתי קצת למקום מחבואו של אותו חוט־אַריאדנה, הנשמט מידי תדיר, עם שאני זוחל לפנייך על ארבעתי, ספק אדם ספק יצור קדמוני עשש־עינים מתחילת בריאתו, במערת אהבתי לך, זו שאני לאֶה למצוא את פתחה, את ראשית כניסתי לתוכה. וכי אינך מבינה עדיין? מחילת־עפר זו, שבה אני מתגלגל עיוור לעיניך, יקרה לי מאוד משום שכולה שלי היא, שלי בלבד: היא וחשכתה ומשהו מן העובש שבה יקרים רק לי, משום שלי בלבד משומר בהם תדיר הבושם המיוחד שבך, זה שאם ידי מריחות אותו, כשהן נוגעות בלבושך בלבד ואת אינך לפותה בזרועותי אפילו בהיסח־הדעת, שוב איני רוחץ אותן באותו לילה, כדי שישתמר זכרך־ריחך בהן רק לי בנדודי־שנתי. רשות־היחיד שלי אני היא מערה זו – עלי בלבד, ללא שום סיוע מצדך כלל, להתחיל לחפש את ראשית מישזרו של החוט, שכרכני כפקעת באהבתי לך. חוט־אַריאדנה זה, שאני מחפשו, תחילת טווייתו קדמה הרבה שנים, כפי הנראה, לכניסתי אל הלבירינתוס⁷ הנפלא הזה שבאהבתי לך, שאור גדול מגיהּ רק לי תמיד את חשכּו, משל: שמי־קיץ עם מטרות־קיץ ריחניים פורצים לתוכו לפתע לזכרך בי בכל עת ובכל שעה, ואיש אינו יודע, ואת גם את אינך יודעת.

וכיוון שכך, הרי שלא נסתבכתי כלל הפעם. ידע גם ידע הפרופסור החכם, בעל הייסורים משלו, ששורש־דבר לא־טוב ומאַמלל יש בי, אם עיקר ענייני לא באהבה של גבר צעיר בן־גילי בשיחתו עמי; אם בימי בּחורותי איני יודע לשמוח בבחורותי, אלא אדרבא: מעמיק אני כבר להבין באפס־הזכות שבזיקנה לאהוב אהבה צעירה – נכון יותר, אהבת אדם צעיר לימים, שאין עמה ספק כלל לגבי ציפייתה לגמולה מצד הנאהבת. כן, עוד בנעורי תפס בי הפרופסור מה שאת כתופסת ולא תופסת עד היום הזה: זקן אני באהבתי לך, והדבר אפשר מצער אותך. ולא שאני רוצה לאמר, שאילולא זיקנתי, היית אוהבת אותי. חלילה! הפרופסור אף הוא לא עלי־אני נצטער, כשהוא תמיהּ על זיקנה זו שבי ללא־עת, ואַת כיום הזה לא־כל־שכן! הפרופסור אף הוא לא הצטער כי אם על אחת זו בלבד: הוא הזקן, הוא בלבד עשוי להבין, כמה אומלל זקן, האוהב לעת זיקנה. משל: קינאת יחידיותו שלו בטעימת ייחודה של אהבתו לעת זיקנה קינא, כשהוא חורק שיניו עלי, המעמיד סבר פנים צעירות, כביכול, בהבנתי המדומה במצוקה זו שבאהבת זקן לצעירה. אפשר, גם אַת קינאת פעם קינאַת יחידיותך שלך אַת בייחודה של אהבתי לך, הצעירה, המלובלבת כעץ־התפוח בלב האביב. כלומר: אפשר, באמת היית סבורה כמוני, שלא אהבתי אשה לפנייך, ואף־על־פי שזקן אני, משום שזקן אני ושנותיו האפילות הבשילו אהבה רווה־צמאה לך, שדוגמתה אין שום צעיר, לפי טבע־מהותו ממש, לפי צביון גילו, עשוי שיצמיח לך. אפשר, משום כך דווקא היתה פעם סבלנותך מרובה כלפי בשטף־דיבורי האיום במחיצתך, דומה: מבול־דברים זה שלי נראה רק לי כמשחת בעיניך כל שיוּר של בשר־האוהב שבי, ואילו לך כבר מתרמזת מתוכו קשת־שבענן, שאהבתי לך מפציעה בתוהו חיי, וברית ראשונה ואחרונה בחיי אני כורת לעד עם נפשי הצמאה, עם בשרי הכמיהּ. הן לא לחינם הקשבת לי קשב רב ורוטטני גם בביקורך הסופי אצלי, כאן במקום סתרי על האי – אף כאן, החל בישיבתך עמי על מרפסת בית־הקפה, הנשקף על פני הים, האזנת לי כקולטת זמזום שבצדף יבש, המספר לך על ים ומלואו, שאת מגלה בי. וזו הרי בוודאי עובדה היא: היו ימים ודיבורי הריק, המכביד עלי, לא הלאה אותך כלל. אדרבא: היית מקשיבה לי כבטוחה, שסוף־סוף אני מגיע אל החיוני באמת במאמצי לספר לך עלייך ועל אהבתי לך – כל־כך, שאינך אוסרת עלי אז לנגוע באצבעותי בידך, אף כשהיא מונחת על חזך, ולא אַת כי אם אני מרתיע אותן מעם חזך ומקרבן אל פי ואל נחירי לנשום את ריחך אל קרבי פנימה, פנימה.

אבל מוטב שאפסיק. דומה: הוזה אני שוב. מוטב שאחזור אל אֵלם־אהבתי: כל זמן שאהבתי אילמת, היא יודעת להתלקח בגווני הפריסמה, הבטוחה בכל גבישיה לפרדיהן, המשמרת כל בת־גוון שבגביש מגבישיה, ובלבד שאינה ניסטת מנקודת־המרכז במוקד־האור שבה. רק עוד פסוק אחת בלבד: נולדתי זקן, ואפילו אני מניח, שאהבתי פעם אשה זולתך. כן, אהבת־זקן אהבתי גם אותך מלכתחילה, ועמך הסליחה שהעליתי גם על לבך, למכניסתך המוזרה לפנות ערב אל חדרי שבמשרד־המהנדסים, מחשבת־סרק זו, מיקסם־שוא זה, שאין אני זקן כלל ובדרך הטבע את אוהבת אותי משך כמה שבועות יקרים. אנא, אל־נא תכעסי! טעות אופטית מצדי בלבד היתה זאת: ידעתי גם אז, שאינך אוהבת אותי. באמת לא! אם אמרתי כאן שוב מה שאמרתי, אין זו אלא פליטת־פה מדומדמת שלי בעוּקמן אהבתי המופלאה לך, המופלאה יומם ולילה, יומם ולילה ממש, ואת אינך יודעת. ולא שאני מקטרג עליך, שאינך יודעת זאת. ובפרט שאת יודעת. לא, שוב פליטת־פה מדומדמת. אינך יודעת כלום. כלום. באמת לא! האלוהים לבדו, בכל אשר הוא, גם הוא יודע זאת: אינך יודעת כלום באהבתי הנפלאת לך, שאין לך כל צורך בה. אל אלוהים! חזקני ואמצני אך הפעם. כדי שאפסיק, שאחדל באמת.