א    🔗

המרתף, כפי שמכנים דרך־חיבה סטודנטים בני־עלייה בניו־יורק לדיוטה התחתונה שבבניין־האוניברסיטה, זו ההומה מאדם למשעת־השכמה מעומעמת וחורפית ביום שני בשבת ועד ערב־שבת עם חשיכה מתרוקנת וחורפית. מקום כינוסם הוא של תלמידי־חכמים צעירים באלפיהם בין שיעור לשיעור ובכל שעה משעות־היום, המתרווחת מעמלה של תורה. לא חדרי־לימוד במרתף ולא מעבדות וחדרי־מחקר בו – כל עיקרו מין אולם זעוף ורחב־ידיים, שתקרתו מתקמרת עליו קימרונים קימרונים אפורים, משפילים ויורדים בכבדות כשיפולי־כרסותיהם של פילי־קדומים, וקינים־קינים הוא עשוי. קינים הללו תאים מופרשים הם ולא מובדלים כל־צורכם, מופרשים זה מזה ברוח ואינם מובדלים כל צורכם בחומר, שכן אפילו מחיצות־נסרים לבודות לתקרה אין ביניהם. בוודאי, כבדים ומפולמים כותלי־האבן המסויידים שבין תא לתא – עוביים של אלה וקדרותם, הנראית כמטפיחה קימעה, יש והם מעלים צורתו של תא בבית־הסוהר על דעתו המרדנית של סטודנט מהפכן, וצורתו של תא במנזר על דעתו של סטודנט איש־הרוח, בודד במועדיו ואחד מבני־עלייה מועטים שבאוניברסיטה, שהפרישות הגמורה מהבלי־העולם־הזה, והמהפּכה החברתית בכללם, ראש־מאווייו היא ונחמת כל חייו. אף־על־פי־כן כתלים הללו, הנראים כמבדילים בין יושבי מדור אחד שבמרתף לבין היושב במדור הסמוך לו, אינם אלא מפרישים בין המדורים, מפרישים ולא מפרידים, מפרידים ולא חוצצים לחלוטין. סוף־סוף אינם סותמים את החלל בין תא לתא, עד כדי למלא את חצי־העיגול שבקימרון, זה המשותף לשניהם, וכל עצמם קירות מאונכים, מסתיימים בקו ישר מלמעלה, עד שקימרונו של התא נשאר פתוח על גביו לארבע רוחותיו בארבע מחציות־הקשות החלולות.

בוודאי, אילו באו שלטונות האוניברסיטה ושאלו על כך את הראויים להישאל על כך, את בעלי־הנפש ביושבי התאים, המחולקים בדיעות ויודעים מה טעם הם מחולקים, המופרשים בהשקפות ויודעים על שום מה הם מופרשים, כבר היו הכתלים מסתתמים אף בחלקיהם המקומרים, עד כדי לסמל בחומר את הריחוק המוחלט ברוח שבין תא לתא. אבל מכונני האוניברסיטה מאז ועד עתה, יורי אבן־פינתה לפני כמה דורות ואמרכליה וטפסריה מדור־דור ועד עצם היום הזה, אל ההיפך הגמור נתכוונו בצורת הבית כולו, בתבנית האוניברסיטה, כפי שעלתה במחשבה תחילה וכפי שהלכה וקמה על מכונה במשך הדורות – על בנייניה הגוֹתיים, על אגפיה וצריחיה, על מסדרונותיה ואולמיה בכלל ועל אולם המרתף שבה בפרט. ברור וברי לכל בר־בי־רב, שלא אל המפריד שברוחני נתכוונו אבות האוניברסיטה, אלא אל המאחד שבו דווקא נתכוונו, אל מהות־הרוח־האחת והמלוכדת, כביכול, זו אחדות, כביכול, בעולם־האצילות, השלמה והמושלמת בתוך־תוכה חרף כל ההבדלות וההבחנות, הנוהגות בה בגוונים ובבנות־גוונים. לפיכך כל זמן שהמשטר הנוכחי נוהג באוניברסיטה כבאמריקה כולה, כל זמן שמשטר זה יונק מתפיסת־עולם זו, המתקראת דימוקראטית, השווה ומשווה, כביכול, המתיימרת לראות את הדומה בזרמי־הרוח ומעלימה עין ממילא מן השונה שבהם, הרי יושבי המדורים השונים שבמרתף האחד, כביכול – חברי התא על שם ההגמון הקאתולי כשהם לעצמם, ופרחי־הנצרות הפרוטסטאנים בפני עצמם, וחברי האגודה לתרבות־ישראל לעצמם, סוציאליסטים לחוד ואנוסים קומוניסטים לחוד – יושבי המדורים השונים כולם על־כורחם שיהיו מסתפקים במועט, בסמל פגום בלבד לריחוק שביניהם לבין שאר חבריהם, ויהיו מסתופפים יחד היושבים לפני אלוהוּתם והיושבים לפני טעותם, וקימורי התאים נשארים מפולשים זה לזה מלמעלה, כל תא ותא מפולש למעשה לארבע רוחותיו.

אילו, לפחות, נתנו שלטונות האוניברסיטה את דעתם הקצרה על דבר מועט אחד בלבד והיו שואלים על כך את הראויים להישאל על כך, את היושבים בתאי המרתף בכללותם, ללא שישאו פניו של תא זה וללא שיהדרו פניו של תא זה, אלא כלל גדול ינקטו בידם, והוא: עצם הישיבה בתאים כסימן מובהק לזכות מיוחדת בטיב מהותו של סטודנט, לשורש־נשמה מיוחד בסטודנט מבני־עלייה מועטים שבאוניברסיטה – היתה מידה־ואינה־מידה זו דימוקראטית מתקיימת בידיהם והם מחדשים במרתף תיקון גדול אחד, לפחות, ומעלים אותו בקודש במידה כלשהי. תאים הללו, שדלתות אין להם והם פתוחים לרווחה לחללו הנבער של אותו מסדרון ארוך, שבו מצטופפים בני־ההמון המרובים, פשוטי כלי־עץ שבסטודנטים, עווילים אווילים שאינם זוכים עולמית להתקבל כחברים בשום תא מן התאים – אפילו וילאות הרי אסור לפרוש על פתחיהם! קשה רודנות כשהיא לעצמה וקשה הימנה איוולת שבה, כפל־רשע שבה. לכאורה, מה מהם יהלוך, משלטונות בורים הללו, אילו הם מתירים למתייחדים בתאיהם לפרוש אותם וילאות על פתחי תאיהם, ואלה המונים פרועים, עדרי סטודנטים סתם, המתשוטטים בכל רחבי המרתף בכל שעות היום כולו ופועים ומפעים וצווחים ומצווחים, משל: בקירקס הם משתוללים, יימנע מהם מתוך כך להציץ לפנאי־ולפנים, לתקוע פרצופי־סקרנות מטומטמים לתוך התאים, משל: בקירקס הם מפסעים ובריות משונות שבכלובים מבהות עיניהם?

כפל־רשע שבשלטון! וכי מה מבקשים מהם בעלי־מחשבה שבסטודנטים? שלא יהיו עוד כלואים באותם קינים מצומצמים, הנלפתים מעבר מזה ומעבר מזה למסדרון, תופסים כולם יחד כדי שליש בלבד משטח המרתף, בעוד רובו ככולו, על שני־שלישיו ומעלה, נתון־נתון הוא לאולמים המרכזיים, משמש צורכיהם של צאן־אדם הללו? אדרבא, מקבלים הם על עצמם את הדין, מקבלים הם על עצמם ייסורים בעולם הזה, ואפילו שלא מאהבה! עולם כמנהגו נוהג לעת־עתה ומן הדין הוא, שהרבים שאינם נכנסים לטרקלין יהיו ממלאים חללו של פרוזדור, עד שהמעטים נדחקים ונחנקים בירכתיים – בזוויותיו ההיוליות של טרקלין, שעדיין לא בא לעולם. מן הדין הוא, שרשויות־הרבים וכרמליות שבמרתף יהיו מסורות בידי הרוב הדימוקראטי, כביכול, רוב־מניין מטופש זה של האוניברסיטה, ואילו המיעוט שבה, היינו: רוב־בניין שלה, מוחהּ ולבהּ ומחזור־הדם שלה, ישתנק בכלוביו. עדיין מידת־הדין נוהגת בעולם ומן הדין הוא, שדווקא בהירי־מחשבה שבעולם יקבלו על עצמם את הדין לעת עתה, ולא יהיו מטיחים ראשם בחומה האטומה ורוצצים גולגלתם. על מה יש ויתחמץ לבבו של סטודנט אפרתי בתא מן התאים, ואפילו הוא שומר בכך מחסום לפיו, לבו לפיו ממש אינו מגלה? על טמטום לבם של שלטונות הללו, שאינם עומדים לבני־עלייה שבאוניברסיטה בשעת דוחקם אף במידה מחוקה זו, שיורו היתר להם להתקין עירוב־תחומים ביניהם לבין השאר, לאגוד פתחיהם על דרך הסמל בלבד, בווילאות־הבד העלובים גרידא. על כך יש וקובל לבו של פלוני בתא מן התאים, על כך בלבד, ואף אם בכך אין הלב מגלה לפה.

אבל גדולים ייסורים ששכרם גדול. נדיבי־עם שבסטודנטים – לא מפיהם חיים השלטונות המרושעים, ובני־ההמון המרובים מתבטלים להנאתם, המשמימה והצרחנית יחד, בגדרות־הצאן הנרחבות, בקרפיפי־המרתף הגדולים, ומבלעים את הקודש בתוך התאים פנימה בעיניים בוהות ונבובות, משל: בקרפיפיו של קירקס אדיר הם מטיילים וצובאים על קובותיהם של אנדרוגינים וננסים וקופי־האדם ושאר בריות משונות ומפלצות למיניהן. אף־על־פי־כן טיילים ובעלי־גוף הללו מה הם ומה חייהם? אכילת־נקניקים רעבתנית ושתיית־סודה גרגרנית מתוך פי־הבקבוק המזוהם וצחוק־ההדיוטות ומלל צורם באוזניים בכל הפסקה והפסקה, שבין שיעור לשיעור, בכל יום מימות השנה האקדימית ומשך ארבע שנים רצופות. על־כורחך אתה אומר: יושבי בשבת תאים, חכמוֹנים ובעלי־תריסים, ואפילו תריסים סמויים מן העין, שכרם הרבה מאוד. עד שהם יושבים צפופים בתאיהם, מעטים ונתונים אל הצינוק ואל המהפכת, בדין הוא שישפילו לראות באותם הרבים, המתהלכים ברחבה, כביכול, ויראו אותם בקלקלתם דווקא – ומתוך שהם רואים אותם בקלקלתם, הם עצמם רואים בנחמה ממילא. שלא בטובתם הם מגיעים לידי זחוּת־הדעת, עם שהם צופים ורואים במה שעיניהם רואות שלא בטובתם ונפשם קצה¹ בהבלוּת חייהם של רבים הללו, המהבילים לרצונם כל הימים, נמקים ממש בהבל ואינם חולים ומרגישים. וכי מה דבר טוב יש באלה עכשיו? ומה תקווה לאחריתם? התמדם כתחילתם וסופם כהתמדם! זוללים וסובאים ומטמאים את אוויר־האוניברסיטה בטפשות־פה שלהם, על מנת לעשות קאריירה, בלשונם, לאחר ארבע שנות־הבלות בין הכתלים הקדושים הללו. ומשהגיעו לעשיית־קאריירה, בלשונם, משהם מרבים רופאי־שיניים רקובות בכל רחוב ורחוב בברונכּס ובברוקלין ומושיבים עורכי־הדינים לעשרות ולמאות בכל קרן־זווית שבשני רחובות מצטלבים במרכזה של ניו־יורק, הם זוללים וסובאים שוב, אם עדיין לא לקו בני־מעיהם בתחלואים משונים, ורועים ומסתאבים עד יום מותם – מתים קודם למיתתם.

אי לכם, דרי־מטה, שאינכם תופסים ואינכם עשויים לתפוס, כמה נלעגים אתם, כמה עלובים בעיני חבריכם, כביכול, בעיניהם של דרי מעלה שבאוניברסיטה! אין הללו אף מזכים אתכם ברצון כלשהו להחזירכם למוטב. אין הללו יורדים ממרומיהם אף לעשות בקרבכם נפשות לרעיונות הטהורים ולמשאות־הנפש הנאצלות, שבשמם הם דוגלים איש־איש בתאו, איש־איש על ספסלו, המשופשף תחתיו מרוב ישיבה בתאו. צפופים הם יושבים, בני־עלייה הללו. על ספסלי־העץ, ששחמומיתם נשתחפה מישיבתם השקודה של כמה דורות־סטודנטים כבדי־הגות יושבים הם צפופים – ומשתחווים רווחים איש־איש לפני הנשגב עליו ולפני הנערץ על תאו זה דורות־סטודנטים רבים וכבדים. ואילו אתם ושכמותכם, בני־ההמון, הפרועים לשמצה, הפּלבּס אשר מעולם, אַכלנים וממללי־מלל אתם כיום ואכלנים וממללי־מלל אתם משתיירים כל ימיכם. ממילא, אדם שעיניו בראשו אינו שוקד על תקנתכם בדרך הטבע. ממילא אדם אנין־הדעת מסיח דעתו מכם ומהמיכם ומהמונכם – אילולא מזימותיהם של חברי אותו תא, הקורא לעצמו ‘המחשבה המפוכחת’, על הקומוניסטים המתחפשים אשר בו.

תא זה בלבד, הדל והצעיר באלפי האוניברסיטה, הוא המתנשא למלוך בשנים אלה אחרונות־אחרונות; ואף־על־פי שהוא מבקש שכר כמהוגנים שבתאים, כביכול, ואף הוא פורש בתוך ארבע אמות שלו מטומאת הרבים, הריהו עושה מעשה המפלגות ההמוניות והמהומנות שבניו־יורק, מאולם־טאמני הדימוקראטי ועד יוניון־סקוויר הקומוניסטי, ודרכיו דרכיהן השפלות ותכסיסי תעמולתו תכסיסיהן המגושמים. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה: תא אשר כזה בתוך תאי המרתף! דווקא הוא עשה בנכליו לשלטונות האוניברסיטה, עשה וגם יכול. דווקא הוא לכד אותם בחרמו והוא הולך ופורש מצודתו על פני המרתף כולו. כך דרכה של רודנות, שרודנות צוררתה יודעת להתחכם לה ולהכריעה. אבל יבושם להם, לקומוניסטים מתחפשים אלה שבתא ‘המחשבה המפוכחת’, יבושם להם ולניצודים בחרמם יחד, לפּלבּס זה שאחריו הם רודפים והוא נענה להם ואינו נענה. יושבי המדורים העליונים שבמרתף, יושבי התאים הוותיקים שבו, עדיין מבחר הסטודנטים הם, עדיין קודש הם לזרמי־הרוח הטהורים, לאפיקים שפועי המסורת, היונקת ממקורות התרבות הטהורה – המדע, האמנות, הדת, המיטאפיסיקה. ועדיין אלה המעטים שכרם הרבה מאוד: צופים הם ורואים שלא בטובתם במה שעיניהם רואות בכם, ברבים, המהבילים לרצונכם כל הימים כאבותיכם וכאבות־אבותיכם, ונמקים בהבל כאבותיכם וכאבות־אבותיכם מדור־דור, ולא חולים ולא מרגישים.

ב    🔗

אבל זה לעומת זה עלו במחשבה עולם־האצילות ועולם־העשייה ואין מלכות נוגעת בחברתה: וכי למה יהיו דרי־מטה שבמרתף נכווים מחופתם של דרי־מעלה בו? משום שהללו רואים עצמם גדולים וטובים מכל זולתם באוניברסיטה? משום שזו כולה, כביכול, אינה כדאית אלא מתוך שהללו שוכנים בה כבוד? אמריקה עדיין ארץ דימוקראטית היא! מי שרוצה ליטול בה לעצמו גדולה פאטריצית, יבוא ויטול: הדין עמו והרשות בידו – ובלבד שלא ישים עצמו שר ושופט לכל השאר, ובלבד שלא יהי אף הוא ממחה בידו של כל הרוצה להימנות עם הרבים דווקא, ואפילו זה משים עצמו בן־פּלבּס כל ימיו.

עדיין אמריקה ארץ דימוקראטית היא, עדיין לא ניכר בה שוֹע גבה־עיניים וסגפן לפני דל נמוך־המצח ובולע נקניקים וּקלי־הבטנים ומי־סודה כל ימיו. ובפרט באוניברסיטה זו שבניו־יורק, שאף היא מרובת־אוכלוסין ומרובת־עממים כניו־יורק, ותלמידי־חכמים צעירים שבה כולם בנים הם לה, כשם שבנים הם לניו־יורק. וכי משוא־פנים יש בדבר? וכי אפשר, שיהי משוא־פנים עם האוניברסיטה לגבי בניה־בוניה, שתהי מבכרת סוג זה שבהם האהוב, כביכול, על פני סוג זה השׂנוּי, חינו של תלמיד זה עליה מרובה וחינו של תלמיד זה מועט? גדולה מזו ויתר מכן: אוניברסיטה שבניו־יורק – שורת־הדין נותנת ושורת־היושר נותנת, שרוב תלמידים שבה ישראל הם, נאורה שבאומות ושקודה על התורה מן האומות – וכל מקום שאתה מוצא ישראל בהמוניהם נחיתים שם, חירות־האדם ושוויון־האדם אתה מוצא שם. ברוב עם הדרת מלך: ישראל דימוקראטית שבאומות – ומי זר ויבין זאת, אלא אם כן הוא נכנס לאוניברסיטה זו מרובת־האוכלוסין שבניו־יורק? רואה אדם אוכלוסי־סטודנטים מרובים רומסים חצרותיה של האוניברסיטה ביום־חורף ניו־יורקי מעומעם, מעומעם כשעת־השכמה שאינה פוסקת עולמית, רואה אותם בהמוניהם המתערבלים, כשאינם עדיין מחולקים לתאיהם, לחוגיהם ולמדוריהם כגון בפנים, בין כותלי המרתף, ופליאה דעת ממנו ואינו עשוי כלל להעלות על דעתו, שאך הם נכנסים פנימה ומיד הם נעשים כתין־כתין, דרי־מטה ודרי־מעלה. כל־כך למה? משום שרוב ישראל הם, וישראל דימוקראטית שבאומות, ובפרט כשאומה זו אינה מצמצמת עצמה בין כתלים כבדים של בניינים גותיים נכרים, הכופים עליה דפוסי־חיים זרים לרוחה, עד שפרצופה נשחק ורגליה כאילו מתקטעות והיא כמהלכת על הקביים. כאן בחוץ, בחללו של עולם צונן, הצובט לחייו של בר־נש, כאילו כל־עצמו אדם ולא פלוני שיושב בתא זה מתאי־המרתף, אפילו נשיא־האוניברסיטה אינו מבחין בהמוני הסטודנטים, המתכתשים ומתערבלים בשערי־הקמפוס בשעת־בוקר מושכמת, מי מהם בני־עלייה שבּמדורים העליונים ומי מהמון־העם, מן המתשוטטים בגדרות ובמכלאות־הצאן, ברשויות־הרבים שבמרתף. וכל־כך למה? משום שרוב ישראל הם כאן, בניהם ובני־בניהם של יוצאי ז’מרינקה והומל ושאוולי וסטרי – זרע ישראל, דימוקראטית שבאומות, וחרות עדיין הם קוראים חירות, ואפילו אינם מכירים בין צירה לקמץ, ואותו פסוק בשבח אל אחד לכולנו מחלחל באיבריהם, ואפילו אינם יודעים צורת אלף בכתב אשורי.

אדרבא, יעמוד העומד בשער בת־רבים, במבוא האוניברסיטה, בבוקר־חורף מעומעם וצובטני ויראה ויביט! נותן הוא עיניו באדרות־החורף הללו, המרוכסות בכפתור אחד בלבד מתחת לטבור, נותן עיניו בראשים הללו, שבלוריותיהם מגודלות והם מגולים בין בימות־החמה בין בימות־הגשמים – ולא זו בלבד שמיד הוא מכיר, שרובם של אלה בני־ברית הם, המבטלים בשישים את עשרות הגויים שבתוכם, אלא שמכיר הוא אף בכך, שבני־ברית המרובים הם שמלמדים שיוויון ואחווה וריעות לשאינם בני־ברית המועטים. כל עצמותיהם תאמרנה דימוקראטיה, פרקי־עצמותיהם מזמרים לה הלל ושבח – לעס־הגומי הפזיז בפיהם מכריז עליה, שיח־ושיג זה הקולח, העשוי להפך בכל רגע לניצוח־דברים יוקד, ספּר־ יספּרנה, אפילו הפיות פוסקים מגירסתם רגע, אפילו הלסתות נעצרות כהרף־עין מתוך תמיהה מרפרפת שבעיון־הרגע – מובטח אתה, שהם חוזרים לטחינתם ביתר עוז תוך כדי רגע, משנתיישבה הפליאה וניתרצה הפירכה המדומה במוח, ושוב האוויר מתחמם מהבל־הפה החיוני ושוב חלל־העולם מלא רננה.

שיוויון וחירות, אחווה וריעות – ומה פלא אפוא, שמיעוט קטן זה של גויים בשער האוניברסיטה כל־עצמו חבורת תינוקות נבוכים שנשבּו בין ישראל, נראים כחומקים בתוכם וחשים להם מפלט לתוך תאיהם שלהם במרתף, התא הנקרא על שם ההגמון הקאתולי והתא אשר לפרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים? כחשים במעיהם בתוך ציבור גדול ונאה זה הם נראים כאן, כמתאמצים להעלים מן העין מיחוש מעיהם הקשה. על־כורחך אתה אומר: לא שנאת ישראל, חס ושלום, היא שמזעזעת קרביהם של אלו בבוקר בבוקר, עם שהם חוזרים ומכירים, שבטלים הם כאן בשישים, בתוך זרע בירך המברך, העולים כדי תשעים וחמישה אחוז למאה מכלל הלומדים באוניברסיטה זו. ועל־כורחך אתה אומר שוב: דימוקראטיוּת מעורה זו שבישראל היא שנגלית עליהם כאן בבוקר בבוקר ומעיהם הומים בהם ופניהם משחירות, שמפיהם של אלה הם מתחייבים ללמוד תורת־אמת זו, הנטועה בתוך אמריקה למיום היווסדה ועד עתה. כביכול, אשרי בחור מישראל דווקא, שהוא סטודנט באוניברסיטה אמריקנית, ובניו־יורק בפרט. אשריו הוא דווקא, כביכול, שדימוקראטיוּת טבעית שבו מטבע־ברייתו באה ומתמזגת בדימוקראטיות האמריקנית, ומפרנסת כל אוניברסיטה באמריקה ובניו־יורק בפרט. חן האוניברסיטה עליו, וחינו עליה – לא־כל שכן, שהרי היא מנה בן פרס והוא מנה בן מנה. בין שהוא בורר לעצמו תרומה שבפאטריציוּת האוניברסיטאית בתא מן התאים שבמרתף, בין שאינו נוטל אלא מעשר עני, אפילו טבל ודמאי, בקרפיף מן הקרפיפים שבמרתף – עדיין הוא נאה לאוניברסיטה והאוניברסיטה נאה לו. אמריקה דימוקראטית שבארצות וישראל דימוקראטית שבאומות – ומה זיווג נאה יש מזה? ובפרט כשהם מזדווגים בתוך האוניברסיטה, היינו: בתוך בית־מדרש כפול כמה וכמה בתי־מדרשות, שאין אדם מישראל עובר על פניהם ואהבת־תורה שבו אינה מדחקתו לקפוץ לתוך זה ולתוך זה מהם ולתוך כולם יחד בבת־ראש.

דומה: מבחינה זו, בעיקרו של דבר, שפרה על תלמידי־חכמים מישראל נחלתם בניו־יורק כימי עולם וכשנים קדמוניות – מסורא ופומבדיתא ועד טלז ומיר וסלובודקא. אבל אַליה אַליה וקוץ שבּה. ישראל ביניהם לבין עצמם אינם מטריחים זה על זה אלא בגופי־הלכות, ולא בדברים של מה־בכך, כגון הלכות נימוס ודרך־ארץ ודקדוקי־עניות שבהילוך ובהלבּשה. ואילו כשהם פזורים בין הגויים, או שגויים פזורים ביניהם, לעולם אינם רואים עצמם מיוּשבים בדעתם כל־צורכם, שקולים ומעויינים כל־צורכם, ובעניינים הפחותים האלה דווקא, בפכים קטנים וריקנים הללו, ובמצוות שאדם בר־דעת דש אותם בעקיבו לתיאבון. ואוניברסיטה זו עצמה תוכיח. צא וראה: לכאורה, אוכלוסיה של זו – רובם ככולם משל ישראל, וגויים שבהם – מיעוט שאינו ניכר. ולא עוד, אלא שגויים הללו נוהגים כאן כיודעים זה בזה ואיש איש בפני עצמו, שאינם כאן אלא גרים־תושבים בעדת ישראל. שתי כתין שבהם – הקאתולית והפרוטסטאנטית – אין לכל אחת מהן אלא בית־מנוס אחד באוניברסיטה כולה. ובית־מנוס זה של כל כת וכת משתיים אלה במה הוא מתנכר? – בצינה שבו הוא מתנכר, באותה צינה משונה, שכולה כאילו מתנשמת ועולה מתוך בשרם הקפוא של היושבים באותו תא, שלעולם הם נראים כתוהים על עצמם, אם חיים הם או מתים – לעולם פניהם נזופות, ואפילו מבועתות במקצת, כהורגי־הנפש בשגגה, שקפצה להם הדרך אל עיר־המקלט.

הווה אומר: מכירים כאן נכרים בשעבוד גלותם במלכות־ישראל זו, אי, כמה מכירים! מסתכל אתה בהנהגתם, בשבתם ובקומם ובלכתם, ואתה רואה בחוש, שמודים הם בשעבודם, מקבלים עול־שעבודם כמושכל־ראשון, כגזירה שאין להרהר אחריה, וממילא כאילו בושים הם כאן תמיד בפני עצמם. אפילו דיבורם תמיד בחצי־הלחש וללא תנועה קלה של איבר ושריר בגופם מלבד שרירים מועטים שבשפתיים. דומה: כל ימיהם עוברים עליהם כאן, כאילו חיילים הם הנסקרים במיסקר שאין לו סוף. כל ימיהם כאילו הם משום עינו האחת, הפוזלנית ודומעת, של הקולונל לייאונס, הממונה על החינוך הצבאי באוניברסיטה (זה שנעשה רשות ולא חובה מיום שקידש עליו טולי לוסקין מלחמה לפני כמה שנים וקידש את השם ונענש עונש גירוש ראשון מן האוניברסיטה). קיצורו של דבר: גויים הללו, שלעולם הגיונם היגיון, ואפילו הרבה צער עמו, מרכינים ראשם בפני מלכות־ישראל כאן באוניברסיטה בכל אורחם־ורבעם החרישיים ואינם נוקפים באצבע קטנה, מרוחצת למשעי וצפּורנה עשוייה, לפרוק עול מלכות מעל צווארם. הרבה בוודאי טבע־הגוי עושה: יודעים גויים לקבל עול על עצמם, לעשות רשות חובה לעצמם, כגון באותו עניין של חינוך צבאי באוניברסיטה, שנעשה רשות בחוק־הלימודים, רשות ושוב אינו חובה כשהיה (מתוך שנתמרד טולי לוסקין לפני כמה שנים והמריד את התלמידים כולם, עד שנתבטלה עבודת־הצבא במוסד כחובה) וישראל פטורים ממנה לרצונם, ואילו גויים, מועטים בסטודנטים ואין בהם כדי להשלים מניין של פלוגה אחת בכל שיעור של אימונים, מחייבים ראשם לה. הרבה בוודאי רוח־הדימוקראטיות אף היא עושה כאן וסטודנטים גויים ממילא הולכים אחרי הרוב, מטים אחריו לפי החוק הדימוקראטי ונוטים שכמם לסבול על פיו. אמור מעתה: ישראל מן הדין, לכאורה, שיהיו נוטלים גדוּלה לעצמם משום זכות־הרבים זו שנתגלגלה לידם, מתוך שהם הרבים כאן.

ואם גדוּלה אינם נוטלים לעצמם – שיפלות וחולשת־הדעת, על כל פנים, אין הדעת סובלת שיהיו פוגעות בהם כאן, באוניברסיטה זו, שרובה ישראל. אבל ראה זה פלא ותימה גדול: דווקא במקום־תורה זה, שישראל מרובים בו וגויים בטלים במאה ואחד, לא זו בלבד שאין ישראל לוקחים להם קרניים להתנאות בהן, לא זו בלבד שהם, הרבים, אינם מקבלים בדרך־הטבע את זכות־הרבים, הניתנת להם במתנה ממילא על־ידי המעטים, אלא שמעטים הללו, המתנכרים בתוכם ויודעים שהם נכרים, מנכּרים אותם, את הרבים. כביכול, לא גויים מועטים הללו משונים הם, שהם בולטים כזרים בתוך רוב ישראל, אלא ישראל הם המשונים, הם הזרים, הואיל והמועטים מתבלטים בתוכם. כביכול, מעיפים תשעים־ותשעה סטודנטים יהודים עינם בסטודנט אחד גוי, המתהלך בתוכם כחבוש בבית־האסורים, ואיבריהם הם כאילו ניתנים בסד: תורת־הגזע, שהם מבטלים אותה ביניהם לבין עצמם, אוכלים ומכלים אותה שבע ביום, בין נקניק לנקניק ועם הפיכת הגומי בפה שבעתיים בכל רגע, מסרבת להתבטל, כופרת בביטולה.

אי, פרפראות אלה לאותה חכמה נסרחה שבתורת־הגזע, הלכות־הקלוקל אלה שבה, שהן חמוּרות מכל החמוּר שביסודות־הרקב שבה! לא גופי־הלכות הן, ואפילו גופי־חיים לא, אלא כל עיקרן פרטים ותגים מדומים שבהליכות־עולם מדומות, שאדם בר־דעת אסור לו בתכלית ליתן דעתו עליהם. כל־עיקרן – רשמים ערטילאיים, שלמעשה אין אדם קולטם כלל לא קליטת החושים ולא קליטת השכל, ואפילו קלטם כשאר דעות נפסדות, כמעשה־כשפים ואחיזת־העיניים, אינו מעכל אותם ולא הם מתעכלים בו – לעולם אינם מתרכבים הרכבה של ממש בבינה ודעת שלו. אבל דווקא משום שאין רשמים הללו מתעכלים כל־צורכם, הרי אינם נפלטים כשם שאינם נקלטים, אלא נעוצים בחשאי אי־שם בשקיעי־האיצטומכא ואינם מטרידים אדם מישראל כי אם בהיסח־הדעת: לעולם הם מזנקים מן המארב, לעולם אורבים כחתף. אימתי, למשל, נכשל סטודנט מישראל בעוון־קץ שבתורת־הגזע, והוא נטרד מעולמו וכולו נכמש כמין ירק צעיר ברוח־הקדים? – כשהוא נתקל, למשל, במעין שטות גמורה כגון תסרוקת־שערו, עם שזו עולה על דעתו לפתע־פתאום למראה גוי מן הגויים המעטים באחד משני התאים האבלים שלהם במרתף.

והרי כל העניין כולו הבל הוא ורעות־רוח בפועל ממש! וכי יש סטודנט מישראל באוניברסיטה, שאינו עומד אף הוא – כאותו גוי ממש – בוקר־בוקר מול הראי וחופף את שערו ומברש את שערו ונף את שערו וסורק את שערו? אף־על־פי־כן מציץ סטודנט מישראל דרך־עראי לחלוטין בתסרוקתו של סטודנט גוי באוניברסיטה ומיד ידו נרתעת, כמתוך כוויה, אל תסרוקתו שלו ונוגעת בתסרוקתו מתוך הכרת־חטף צורבנית, ששערו סתור ובלוריתו במריהּ הנשׂער עומדת ופסוקת שבשערו מעבּטת אורחה. וכל־כך למה? משום שאותה פּסוקת שבשער־הגוי לעולם נראית אותה שעה עשוייה למשעי וערמון־שערו מוטל לה משני צדדיה ככנפיים נחפּות של ציפור נוחה, רטובה במקצת מגשם קל שבאביב. פסוקת שערו של זה, של הגוי, לעולם לבנבנה היא, לעולם לחלחה היא, כאילו בכל רגע הוא חוזר ומרטיב אותה, חוזר ומרבּץ אותה במי־בושם, שאין ריחם חריף והם מזדלפים עליה מאליהם, כביכול, מתוך שפופרת סמוייה מן העין. ואילו זו של היהודי – כל כמה שהוא מתרגל אותה, כל כמה שהוא מסרגל אותה בחדר־הרחצה שבאחת הקומות באוניברסיטה בכל הפסקה שבין שיעור לשיעור, וקודם לירידתה אל המרתף בכל הפסקה בין שיעור לשיעור, הרי זו כמשתבשת תמיד, מסתלפת ונעלמת בתוך השיער הפתלתול תיכף לירידה אל המרתף, תיכף להצצה בתסרוקתו של סטודנט גוי באחד מן התאים השניים האבלים של בני־מינו. תאמר: קטנה היא זאת, הבל ורעות־רוח בפועל ממש? והיא הנותנת! מציץ סטודנט מישראל בתסרוקתו של סטודנט גוי באוניברסיטה, וכבר שתי ידיו מחליקות שערו בניחותא מעבר פסוקתו מזה ומעברה מזה, וכולו אומר קשב דרוך, משוקע בתוכו, כולו כמעוברת בירחי־הריונה האחרונים: גרם החטא ותורת־הגזע קופחת על ראשו.

והוא הדין באותה קשיות נאה וגברית, למשל, שמעוררת באקראי ספק־קנאה ספק־טינה בלבו של סטודנט מישראל למראהו של סטודנט־חבר, שאינו בן־ברית, באחד משני התאים האוננים שבמרתף. קשיות זו, שהיא נאה וגברית אף דוחה במקצת, איה מקום־כבודה, איה חביון־עוזה, באותם פנים עכּומיים, הנראים לפתע קרים ומרוחקים ממך ת"ק פרסה, בעוד אתה עומד בתוך ארבע אמות של בעליהם, בפתח תאו ממש? ילאה המשיב להשיב. אף־על־פי־כן הרי שם היא לעיניך, אי־שם באותם פני־גוי נאים וגבריים, הסגופים עד כדי אצילות – אם בעיניים אלה אפורות־כהות, שלא גון־פלדה כשלהן אתה מוצא אצל ישראל ולא צורת־המשולש כגון זו בגלגל־העין; אם בחוטם זה, שלעולם אינך מוצא דוגמתו אצל ישראל – מחוטב, כמתואר בשרד, ובעל נחיריים דקים ומוארכים, מזריחי ורד כלשהו, כחצובים בשיש החי; ואם בלסתות האלה נקיות־התגלחת, המשתפעות כלשהו כלפי מעלה, עם עצמות־הלחיים, והולכות ודקות כלפי מטה, עם שהן משכללות סנטר תקיף ומושל־ברוחו יחד, ועור־בשרן צח ומוּצק ושתקני. אי, טינה זו וקנאה זו, שסטודנט מישראל חש אותה שעה קלילה על דרך הספק בלבד, כשהוא מציץ לתוך התא, הנקרא על שם ההגמון הקאתולי, או של פרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים, ופנים עכּומיים אלה מהממים אותו שעה אחת קלילה בעכּומיותם השתוקית והשתקנית, כאילו משעת גיחם מרחם נדרו הנאה מקול־הברה ללא צורך!

אי, תהייה שמדנית, שמתעוררת בלב אותה שעה על הפרופסור לאנתרופולוגיה, המבטל בהרצאותיו את תורת־הגזע תכלית הביטול, והוא עצמו מישראל ושורוק שבשמו סוּבּה מתעמק במבטאו כדי אוּ גרמנית עמוקה וגרגרנית במקצת! תורת־הגזע – מבטלה הפרופסור סוּבּה, וחוזר ומבטלה בפיו קטן־השיניים כשל נמייה, בכל הרצאה והרצאה משלו באנתרופולוגיה, וזו מסרבת להתבטל ואינה מתבטלת עולמית. שהוא מבטלה מבחוץ, כוסס קליפותיה בשיניו הקטנות כשל נמייה, וזו מתקיימת מבפנים, אי־שם בשקיעי האיצטומכא, ובסיביה דווקא, הדקים מן הדק, שאין לשיניו הקטנות שליטה בהם כלל, והם מתכנסים לתוך שקיעי־האיצטומכא על דעת עצמם ולא על דעת בעלים ואורבים כחתף לסטודנט מישראל ומכריעים אותו באקראי בקלוקל שבהם, בקלוקל דווקא. הנקל בעיניו של הפרופסור סוּבּה, בעיני־נמייה אלה שלו, שוקקניות וצרות כסדקים, להילחם בחמוּרות שבתורת־הגזע, הבטלות ומבוטלות כשהן לעצמן, ללא כל צורך בהרצאותיו, החוצבות להבות וזורעות שעמום ושיממון עד לענוּת־הנפש. ואילו סטודנט מישראל – קלות שבתורת־הגזע הן המטרידות אותו מעולמו כאן באוניברסיטה, בדימוקראטית שבאוניברסיטאות, ואפילו באמריקה, שכולה דימוקראטיה, ואפילו בניו־יורק, לב־לבה של הדימוקראטיה האמריקנית. פרטי־הקלוקל שבהבחנת־האיצטומכא בין אחד בן־ברית לבין שאינו־בן־ברית הם שעשויים לעכור רוחו של סטודנט מישראל על סף בית־מנוסם של גויים מועטים בזה או בזה משני תאיהם באוניברסיטה. פרטים מקריים הללו, שלא ימנם המונה בין תכונות ביולוגיות מובהקות וּודאיות, הן שמבעתות אותו כאן באין־הדעת – חיטוב־החוטם וטיבו של שׂיער ואפילו דברי־הבאי חלוטים ומוחלטים כגון הלבשה והנעלה.

ג    🔗

הנה אריג־הטוויד², למשל, בהיר־החוּם ונקוד נקודות־האפר – פירורי־המלח־והפלפל הללו הנוקשים – והוא מחמד־עינם ומחמל־נפשם של עם הסטודנטים באמריקה כולה, מהאנובר שבמאסצ’וסטס ועד בּרקלי שבקאליפורניה ומדוֹלוּת שבדאקוטה הצפונית ועד טאמפּה שבפלורידה. וכי יעלה על דעתו של אדם, ואפילו שפוי בדעתו למחצה, ליתן סימנים באריג כבד ומכובד זה לפי לובשו בלבד? וכי יעז מי לומר, שעשוי נוסח־תלבושת זה, הנחמד ומקובל על סטודנט אמריקני באשר הוא סטודנט אמריקני, לחשוף תכונות מיוחדות משלו, כשמתעטף בו גופו של סטודנט גוי דווקא, כביכול: סגולות־החמדה שבאותו אריג אינן מתגלות לעין אלא משעה שאחד כגון זה מתעטף בו? ואף־על־פי־כן חושש אדם בר־דעת מלוֹמר ויודע עם כל זאת, מה בין בני לבין בן־חמי אף בפרט זה שבהלבשה, שאין בו ממושגי הגוף החי ולא ישיגוהו מושגי־הגוף בחי.

אדרבא! יבוא הפרופסור סוּבּה ויבטל עניין זה שבתורת הגזע, כשהוא חבוי כאן, באריג־הטוויד הדומם. המסביר פניו לסטודנט גוי והולך בקרי עם סטודנט מישראל. יבטל אותו כאן כחטא למדע הטהור, כעבירה שבדיעה קדומה ובאמונת־ההבל! לובשים גויים הללו, עשרות הסטודנטים החמוצים בתא על שם ההגמון הקאתולי, את האריג בהיר־החוּם וזרוע־הפלפל־והמלח – והוא משווה להם, לפרצופם העכּומי, משהו מן הייחוס המיוחס שבבשר־ודם, משהו מן האצילות הביולוגית ממש: עמידתם החסינה בעולם הזה כאילו מתחסנת מתוכו על אחת שבע וחלק מעצמוּתם הוא, בשר מבשרם ועור מעורם, כגון פרוותה של חיה, שבה היא נולדת ובה היא מתה. ואילו סטודנטים מישראל לובשים אותו – וכבר עלוב האריג ועלוב לובשו: מן הרישול הטבעי, הטבוע בבחור מישראל, מתבלט בו ביתר שׂאת, כשהוא לבוש אריג זה דווקא; משהו מן השאוּל משל אחרים, מן הקנוי בחנות לבגדים משומשים, מתגנב לתוך החליפה המהודרת, והילוכו לא הילוך ועמידתו לא עמידה.

ריבּון־העולמים! אותו אריג עצמו, לכאורה, בין שלובש אותו רוּבּ (היינו: ראובן) ויגוֹדסקי, שאביו יוצא בּוֹריסוב ואמו ילידת סלונים, בין שלובש אותו גמליאל דנבּי, שאביו ואמו שניהם ילידי צ’אתם הפוריטאנית. אותו אריג־הספורטאי – קשה ורך כאחד, כאילו קלוע מיתרים גמישים ולא ארוג חוטים של צמר, חמוּר ועירן כאחד, תקיף ופזיז כאחד, חם וחי באותו גוון בהיר־החום שבו ואומר שלטון־השכל וכיבוש־היצר בנקודות־הצינה האפרפרות שבו. אותו אריג תמיד ואותה חליפה. אבל לובש אותה גמליאל דנבּי – והרי כולה חיוּתה של אותה תמונה משורטטת בתצלום־המודעה, שהרהיבה את העין בגליון־ה’טיימס' של אותו בוקר: אפילו האפודה שבה צמודה אל מותניו כצומחת מתוכם והיא חושפת את מחשוף המשולש שבכותונת הלבנה מתחתיה, כאילו היא עצמה גזרה אותו במספריים חושבי־מחשבת, והיא מבליטה את העניבה המוצקה, שקויית האדמומית האפלה, כאילו הרתה והגתה אותה מתוכה. ואילו לובש אותה רוּבּ (היינו: ראובן) ויגודסקי – וכבר אפודה זו עצמה ניזחת הצדה, לכל הרוחות, כאילו כתפיו עצמות משופּות וצלעותיו שחיפי־עץ וכליו ממילא כולם תלויים עליו כעל גבי הדחליל.

ואם האפודה כך – המכנסיים, מכנסי־הטוויד, לא־כל־שכן. אפשר, עיקר העיקרים בנידון שלנו, בקלוֹת הללו שבתורת־הגזע – מכנסיים אלה שבחליפת־הטוויד הספורטאית, המצוּוה על כל סטודנט נוהג כבוד בסטודנט שבו בארבע שנות־אושרו הסטודנטיות, שאינן חוזרות עולמית. אותם מכנסיים, לכאורה, לובש גמליאל דנבי ואותם מכנסיים, במחילה, לובש רוּבּ ויגודסקי. אבל אצל מי, למשל, לעולם הם סוררים־ומורים? אצל מי אינם שומרים על הקפלים שבהם? דעת לנבון נקל: אצל רוּבּ ויגודסקי, ולא אצל גמליאל דנבּי. מכנסיו של זה, של גמליאל דנבּי, אפילו אשתקד נתגהצו באחרונה, לעולם משמרים קפלים שבהם – מיכנס מיכנס וקפלו, המסומן כבאנך. ואילו אחד כגון רוּבּ ויגודסקי – מיכנס זה ומיכנס זה שבמכנסיו, במחילה, לעולם אותו מפח־נפש שבהם, לעולם אותה בושה וכלימה לרוּבּ ויגודסקי ולכשכמותו.

בגד בוגדים שבקפלי מכנסיים אלה, משלוֹבש אותם רוּבּ ויגודסקי! כל מיכנס מתנפח לו על דעת עצמו, מתכווץ על דעת עצמו ונעשה קמטים־קמטים כמטליתה של אמא, יוצאת סלונים, משהיא גומרת לשטוף בה את הרצפות בדירתה שבמזרח ברוקלין. יגהץ אותם מוריס החייט, השחפני וקלוש־השערות כמה שיגהץ אותם בשביל בחור מישראל בשבת בין־השמשות קודם ליציאה, כלומר: קודם לירידה אל לב־לבה של ניו־יורק, אל ברודוויי ובנותיה, בתוך שאר רבּי־רבבה בני־ברית ושאינם בני־ברית, המושכים כנהרות שאין להם סוף במוצאי־שבת ועד שלא יצאה השבת לפתחו של אותו גיהינום אהוב וקיים־לעד, למחוז האוּרים הלבנים, זו ברודוויי ובנותיה החינגאיות וההילולאיות; יחגור מוריס, החייט השחוף, שארית כוחו ויצמיד ויחזור ויצמיד את המגהץ המלובּן אל המכנסיים הללו, המעלים הבל מרובה מתחת לכיסוי המטפיח – קפלים שבהם סופם אינם מתקיימים. מעויינים הם כל־צורכם, חדים וחלקים כל־צורכם, כמגולפים במפסלת הלטושה, בשעה שנוטל מוריס אותם מכנסיים, במחילה, מעל גבי האבניים ומשׂכּלם על זרועו של בחור מישראל בבית־המלאכה שלו בשבת בין־השמשות. ברורים ומובהקים קפלים שבהם אותה שעה, עד שלא פג חומו של מגהץ מתוכם, וחמימותם חודרת לתוך בשר־הקיבורת ומוסכת גיל טהור וצובטני בלבו של בחור מישראל לקראת שעות־העדנים הקצרות – אי, כמה קצרות! – שנכונו לו במחיצתה של נערה תמימה ובעלת־נפש, שאינה מפורכסת אלא קימעה מן הקימעה וכדי להטעים בלבד את הטבעיי ואת העצמיי שבה. ואילו מיד ללבישת המכנסיים, תוך כדי לבישתם, בעצם, כבר נעשים הקפלים חשודים בעיניך, כבר הם זורים עצבנות־מה בגיל הטהור, הצובטני, שרוחש בנפש. תוך כדי לבישתם, עד שאתה מושכם על ברך זו תחילה ועל ברך זו אחריה ביד שדלנית ובאצבעות מתרחקות ככל האפשר ממקום הסכנה, מן הקפלים שבהם, מתחילים הללו מעלים בועה כאן וסירכה כאן. ומעתה שוב אין דעתך שפוייה עליך כל הערב וכל הלילה אחריו, לא ברכבת הצפופה ולא בתיאטרון הצפוף ולא על רצפת־הריקודים באחד מן הפונדקים הקטנים, השוקקים מרוב אדם עם גמר ההצגה בתיאטרון.

אי, מכנסיים הללו, במחילה, שמטרפים דעתו של אדם צעיר מישראל, סטודנט ובעל־מחשבות, בכל מקום שהוא, ואפילו באחד מבתי־חינגה אלה שבגריניטש־הכפר. בית־חינגה כגון זה כל־עצמו הריהו מטשטש את הגבולין בין מושגי־הגוף למושגי־הרוח. כאן הרוח חוגג את נצחונו על הבשר, והבשר הנדחק אל הבשר ממילא, מרוב הצפיפות, חוגג את נצחונו על הרוח. סוסים ירוקים הללו, אווזים אדומים וכלבלבים סגולים וכתומים הללו, הצנופים צניפה אחת בכיוּרי־הכתלים הפוטוריסטיים, הם עצמם מכריזים עוד פעם ועוד פעם על האנדרולומוסיה היורדת לעולם עם שינוי־הערכין המוכרח במשטר הכלכלי והחברתי. מסתכלים הם בך ובנערתך בכל מקום שאתה פונה, בכל שאתה מצליח, על כל פנים, להעיף עינך בהם מעל לחומת־ההמונים, החגה ונעה ומקיפה אותך מכל צד על ריצפת־הריקודים, ומרחיבים פיותיהם המעוקמים ומצווחים באוזניך, מעל למשק הפסנתר ולתפף התופים ולייבבת הסאקסופון, שהמשטר הנוכחי מתמוטט ועובר ובטל, וממילא גזירות־החברה שוב לא גזירות ונימוסים מקובלים שוב לא נימוסים וסייגים שוב לא סייגים. ממילא אפילו קפלים שבמכנסיים שוב אינם חיוב מחוייב. אבל זה כוחן של אמונות־הבל באדם, שדווקא הן, קטנות שבהן בעיקר, אינן מיטשטשות עולמית. מרימות הן ראש ומשתחצות מול כל אידיאה היסטורית, כאילו הן הן שמבלות כל אידיאה היסטורית. פוטוריזם! שידוד־מערכות בעולם התרבות! – וקפל שבמיכנס מתגבר על כולם.

לא, לעולם אין אדם צעיר מישראל, בעל־מחשבות ונוטה למהפכנות כסתם סטודנט מישראל, רואה עצמו בן־חורין להסיח דעתו מקפלים שבמכנסיים, שאצל מי שאינו־בן־ברית הם מתקיימים, ואצלו אינם מתקיימים. לעולם אין דעתו מתפנית מטירדת־הקלוקל הלזו, ואפילו כאן בגריניטש־הכפר, ציפור־נפשה של אמריקה הצעירה, הפוטוריסטית. והכול שוב משום גויים הללו. אף כאן, בבית־ההילולה, מעטים הם כנגד ישראל הרבים. כאן בעיקר, במקום שעין בעין רואים כל בשר אנדרולומוסיה יורדת לעולם, הבשר חוגג נצחונו על הרוח, והרוח – נצחונו על הבשר, רוב ישראל מבטל במציאות מיעוט שאינו מישראל. אף־על־פי־כן רגליהם של אלה המעטים רגל ישרה ומכנסיים גולשים להם על רגליהם הזקופות בקווי־קפליהם המגולפים כבתער, כל־כך שאתה מתבלבל למראיהם שלא בטובתך אף כאן, ונערת־קסמים זו שבזרועותיך על ריצפת־הריקודים, חמה כל כך, רכה־מוצקה כל כך, מתחילה חשה בבלבול־הדעת שבך, הזורם מעם ברכיך אל כפות־רגליך ומשבש תנועה קלה שבהן, עד שאתה והיא מתלים בעקביכם בתבונת־עקביים שובבה וחיננית. אין פלא, שמתחילה היא חוששת לפתע פתאום – השם אולי הוא יודע למה! כאילו תפסה אותך, חס ושלום, כשאתה מונה מספר למעות קטנות שבכיס־מכנסיך בשעת־הריקוד והיא חוששת, שמא אין הסכום מספיק כדי תשלום החשבון בעוד שעה־שעתיים.

כן, אפילו על ריצפת־הריקודים בבית־משוש שבגריניטש־הכפר, שעה שהבשר נדחק אל הבשר ונערת־קסמים זו, המפורכסת קימעה מן הקימעה, ריחה הטוב עולה בנחיריך ומשכירך עד כדי הזייה משונה, שהיא האחת כללוּתן היא של כל הנערות כולן, הצפופות כאן יחד, יוקדות וריחניות ואשה־אשה נדחקת ממילא אל בן־זוגה מרוב הצפיפות, עד שכולן כביכול שייכות לבחור אחד בלבד בפונדק זה וכל הבחורים שבפונדק שייכים לה, לנערה האחת – אף כאן קפל שבמיכנס עולה על הדעת ומפכח את השיכרון ופוגם בשיכחת־היש. גוי אחד צונן וגברי מתחכך על־ידך באקראי על ריצפת־הריקודים – והוא מקפח שעת־חדווה זו במרום שיאה ומחשיד עליך טעמו של ביטול־היש הרותח בקרביך כאן, על ריצפת־הריקודים השוקקת וליד הנערה הרכה־המוצקה, שריח עורפה נודף, דק מן הדק, משכיר ככללוּת ריחניותן של כלל הנערות שבעולם. אותה אשמה משונה, שאתה מתחיל טופל על עצמך מתוך כך, ואינך יודע על שום מה! אותה אשמה משונה, שאתה גולל מעליך אותה שעה של חדווה מיטשטשת באקראי, עם שאתה מיטיב פניך מול הנערה על אחת שבע ומפזר ביד רחבה את הפרוטות, המנויות בכיס־מכנסיך למאז ערב־שבת! מעניק אתה הענקה נפרזה לתזמורת ומזמין ניגון־ג’אז מיוחד לכבוד נערתך – ואין האשמה נגולה מעל הלב. מזמין אתה סוֹבא משובח שבמשובחים לאחר־כך, ליד השולחן העגול בקובה הפעוטה ולאור־העששית הכתום, המזדהב בגביע־הסובא הגבישני – ואינה מתמרקת.

ואינה נשחקת ואינה מתמרקת אף כשאתה יוצא עם נערתך מבית־ההילולה בשעה שלוש לפנות־בוקר, שעה שתוקית ונוגה ולחלחה בניו־יורק, ואתה מסיע את הנערה אל ביתה במרומי־וואשינגטון במכונית־הטאקסי דווקא, ולבך עדיין בל עמך. אותו רגש־אשמה משונה וסתום! מובטח אתה, שכבר עלה ועלה בידך להפיג מלבה של הנערה את החשש, שמא אין קיצבת־שבוע שלך, שקיבלת מידי אמא ערב־שבת בין השמשות, מספיקה כדי נשף־חשק של ממש לך ולה יחד, שהרי הידהמת לעיניה גם את המלצר גם את הנערה, הממונה על המלתחה בפרוזדור של בית־המשתה, במתת־יד גדולה שלא כדרך צייקן כלל, וכבר היא מתרפקת עליך כילדה אחוזת־שינה על מושבה במוֹנית, באפלולית־המונית ומאחורי הווילון, החוצץ ביניכם לבין הראי, התלוי לו לנהג מעל לדוכנו. כבר היא מוכנה לגמול לך כגמולך, כמיטב כוח־האהבה שבה באפלולית־המונית, כלאחר־יד ולאחר־רגל ומתוך מסירות־נפש שלימה שבאשה־ילדה אחוזת־שינה. ואף־על־פי־כן לבך עדיין בל עמך. בקושי בקושי קירבתה הריחנית, המעולפת, כופה עצמה עליך עד כדי להעביר מלבך אותו רגש־אשמה מוזר ותדיר, עד כדי שתעמיד פנים באפלולית־המונית, לפחות, שלרגעים ספורים אלה של ייחוד־נשמות ציפית כל הערב וכל הלילה, ועכשיו שהגיעוך – אשריך ואשריך כי להם ייחלת.

והכול משום קפלים שבמכנסיים. הכול משום גויים מועטים, שרגלם רגל ישרה ומכנסיהם יורדים להם מן השוקיים ועד הנעליים בקווים מישירים. מחוּתכים כבתער־הגלבים, ואילו שלך, מכנסיך אתה, במחילה, אין שום שקידה על תקנתם מועילה להם. כבר בדרכך הביתה באישון־לילה, ברכבת־התחתית, העייפה מלילה, ועד שאתה מתאמץ ללבּות זיק כלשהו מיקוד־החדווה שקדח בך כל הערב וכל הלילה ליד נערתך מחמל־נפשך, אתה צופה ורואה ביום מחר ממשמש ובא ואתה משועמם וליאה באחד מחדרי־הלימודים באוניברסיטה וידך ממשמשת בקפל שבמיכנס זה ובקפל שבמיכנס זה ונרתעת מזה ומזה כמתוך הכוויה. זהיר זהיר אתה בהם, אינך נותן להם להיגרר כלפי הברכיים יתר על המידה, להתהדק בשעת ישיבה יתר על המידה על גבי הברכיים, שהברך עיקר הסכנה לקפל שבמיכנס – מעל גביה הוא עשוי שיתרפה, יתנפח ויתכווץ להנאתו. ממילא ידך נעשית משמשנית על דעת עצמה והיא מושכת מיכנס זה ומיכנס זה כלפי מעלה מתוך ההרגל והללו נשמעים לה, לכאורה, ועושים רצונה – חושפים את גרבי־הסטודנט הססגוניים, הפטורים ממצוות ביריות, החייבים דווקא בצניחה מרושלת כלפי מטה, עד שיחשפו את שער־הרגליים השופע. אלא שתוך כדי משיכה, תוך כדי צביטת־תדיר בקפלים אתה חוזר ומעיין בהם מתוך ההרגל – והרי שוב מנוּפחים הם, לעולם מנופחים הם, ללא שיוּר לקו החלק שבהם. צער כוסס זה שבהבל־הבלים סתם! כל הלילה, כל שעות־הלילה המועטות ושעות־היום המרובות, לאחר ליל־חשקך בתיאטרון ועל ריצפת־הריקודים ובמונית, התחכמת להם למכנסיך, במחילה: עם שאתה עולה על משכבך לפנות בוקר, על יצועך, המוכן לך ביד אם דואגת מבעוד ערב בחדר־האוכל, הנחת אותם תחת המיזרן לשם גיהוץ מלאכותי – גופך מחממם וכובד־גופך מגהצם מתוך שינה. ולמחר בבוקר, בשעת־צהריים דמומה בבית אמך ביום ראשון־בשבת, אתה מקיץ, קופץ רצוץ מעל יצועך ואומר להחליץ עצמותיך בתרגילי־גוף כלשהם, אומר לקפוץ אל המיטבח וללגום קצת קפה חם כדי לתבל במקצת טעם רע שבפה, אבל אינך מספיק: ידך משתלחת אל מתחת למיזרן, מושה את המכנסיים, במחילה, בזהירות זהירה – והנה חלום ועורב פרח! כאילו לא נשמרת לנפשך כל הלילה, כאילו לא נזהרת בשכיבת־פרקדן כל צורכך, בכיוון כובדו של הגוף כולו לאמצעיתה של הספה, ללא התהפך מצד אל צד, ללא ניע וזיע בשעת שינה. דומה: נדודים שׂבעת כל הלילה ומתוך נדודי־שינה שיחקת וסילפת את אריג־הטוויד הנוקשה, שלמענך למענך אתה בלבד כאילו נארג מתחילתו חוטים של צמר מדובלל ולא אותם מיתרים גמישים שבאריגו של אחד גמליאל דנבי.

ומעתה יום ראשון־בשבת עכור יורד עליך בבית־אמך במזרחה של ברוקלין ולבך אינו נענה בקפיצה לקראת זכירה שאתה זוכר, שהבטחת לטלפן אל נערת־הקסמים במרומי־וואשינגטון בעוד חצי־שעה, באחת־וחצי אחר־הצהריים, וקולה המזדמר על־פי הטלפון מגיע אליך ממרחקים אלמוניים. יום־מחר באוניברסיטה נכון לך על שפטיו הרעים, הישנים־החדשים תמיד. כל־אימת שאדם צעיר מישראל נבעת מתוך הכרה, שקפלים שבמכנסיו אינם קפלים, תורת־הגזע חוזרת ומתקיימת בידו לרוגזו ולהוותו יחד. זו – הפרופסור סוּבּה מבטלה כעפר־הארץ בכל הרצאה והרצאה משלו, ומכנסיו של סטודנט מישראל חוזרים ומקימים אותה לעיניו בקומתה ובצביונה המאוסים – מעמידים הם אותו ואת טיבו שלו מול גויים וטיבם שלהם, כביכול: מכוֹרתו שלו לא מכוֹרתם שלהם. יום־מחר על שפטיו הרעים – ובאוניברסיטה בעיקר, בעולם־הרוח שהוא דימוקראטי שבעולמות, ובאוניברסיטה שבניו־יורק, דימוקראטית שבמטרופוליות אף באמריקה³ זו, דימוקראטית שבמדינות. כאן תורתו של הפרופסור סוּבּה כולה נעשית פלסתר! כאן תורת־הגזע עוקרת את שיטתו מן השורש, ודווקא בקלוּת שבה, במיני פרטים ותגים מדומים, שממש ביולוגי אין בהם והם נפסדים בתוך־תוכם מכל שאר אמונות־הבל ודעות־קדומות שבעולם.

ד    🔗

בוודאי אסור להגזים: רגעים יש וסטודנטים מישראל באוניברסיטה, עם שהם מתבשמים מחידושי־תורתו של הפרופסור סוּבּה באולם־הרצאותיו, שהוא־הוא מעבדתו האנתרופולוגית, מתברכים בלבם שאף הם כרבם מבטלים את תורת־הגזע, והיא בטלה בפועל ממש. רגעים יש ואף הם מכריזים ומודיעים בינם לבין עצמם, שאם גויים אינם מודים בביטולה – אישקבּיבּל. כלומר: מה איכפת לי? ושלום עליך, נפשי! אבל במה דברים אמורים? אימתי הלב מתברך כך? מיד לשמיעת שופרו הגדול של הפרופסור סוּבּה באולם־הרצאותיו, שהוא־הוא מעבדתו האנתרופוליגית. ארבעת כתליה של זו מרובדים מן המסד ועד הטפחות רבדים־רבדים של כונניות מלאות כרטיסים גדולים וקטנים – חומר מחקריו של הפרופסור סוּבּה באנתרופולוגיה האמריקנית, וחומר־הנפץ הלזה מפוצץ וחוזר ומפוצץ את תורת־הגזע באין רחמים ועל טהרת המדע האנתרופולוגי. כאן, באולם־ההרצאות, ואפילו על פתחו, עם יציאה בהמון לאחר ההרצאה המבוסמת והמבסמת, סטודנט גוי כל־עצמו כאילו אינו. ואפילו ישנו, צונן ואדיש ולא מבוסם כלל, כפי הנראה, מחידושיו של הפורפסור סוּבּה – אינו אלא מתגלה בעלבונו. כאן אינו אלא יוצא מן הכלל, המוכיח את הכלל, אותו כלל גדול בתורתו של הפרופסור סוּבּה, האומר שכל המחזיק עדיין בתורת־הגזע סומא הוא לכל דבר, סומא חשוב כמת. כאן, באולם־הרצאות של הפרופסור סוּבּה הוא ודאי ותורתו ודאי. ואילו יורדים סטודנטים מישראל למטה, אל המרתף, ואותו תא אחד משני תאיהם של גויים צץ לעיניהם, אונן וצונן ומשותק – מיד תורת הפרופסור סוּבּה, שמרתחת במעיהם עדיין, מקרישה כמין שומן תפל שבנקניק משומן יתר על המידה, ושוב ודאי שבה לא ודאי, וברכה שבה לא ברכה.

פשוטה בתכלית שיטתו של הפרופסור סוּבּה באנתרופולוגיה האמריקנית, ופשטותה – סימן לאמיתיותה, ככל חידוש גאוני בעולם־הרוח, במדע כבאמנות. כיצד נתעלמה הלכה ברורה ומחוּורת זו מעיניהם של כל העוסקים במקצוע, עד שבא הפרופסור סוּבּה וחידשה, מצאהּ מוטלת לפניהם בכף־היד ממש והם אינם יודעים? כך דרכה של הגאוניות, שהיא מניחה לו לעולם־הרוח, שיהא מתבוסס בשלוליות של שגרות המקובלות, של חצאי־אמיתיות, הגרועים מן השקר הגמור, עד שהיא מופיעה לפתע־פתאום בהדר גאון עוזה, בלבושה של אחד פשטן לחלוטין, ועולם־הרוח מזדעזע. מקובלת, מקובלת עד לזרא, היתה אותה הנחה אמריקנית גנדרנית, שעליה נתחנכו דורות שלמים באמריקה ובמידה ידועה אף בשאר העולם: דבר אחד, כביכול, הוכיחה אמריקה – מדינה דימוקראטית לחלוטין אינה נבנית על יסוד אומי־לאומי אחד בלבד, שהוא השליט, הוא המעצב דמותה של המדינה בשאר העולם, אלא מדינה דימוקראטית לחלוטין נוצרת דווקא מתוך שיסודות אוּמיים־לאומיים שונים באים ומתמזגים זה בזה וזה בכל השאר, ומתוך כך הדימוקראטיה עולה לראשונה כפורחת בתולדות המדינה בעולם וזיווה קורן מסוף העולם ועד סופו.

כפתור ופרח וצרור־המור! דורות שלמים באמריקה בלעו תורה זו להנאתם, נתפטמו ממנה עד לידי טמטום ויוהרה לאוּמנית במקצת ועד לידי התבזוּת בעיניה של אירופה הקנאתנית. ספריות שלמות הרי נכתבו עליה, על תורת־ננסים זו! עד שבא הפרופסור סוּבּה וגילה, מה אבן טובה טמונה בה באותה תורה פשטנית, קבורה תחת תלי־תלים של פירושים ופירושי־פירושים ליסודותיה של הדימוקראטיות האמריקנית. בוודאי דבר חדש יצרה אמריקה, בריאה בראה, שלא ידעוה תולדות האדם לפניה. אבל טיבו של חדש זה כלל וכלל אינו מתמצה במיזוג אומות ולשונות כדי חטיבה מדינית אחת דימוקראטית לחלוטין. כבודה של הדימוקראטיה המדינית באמריקה במקומה מונח! אבל מקורה של זו מה הוא? יסוד ושורש שלה ממש מה הוא? כאן גדולתו של הפרופסור סוּבּה, כאן הפשטות הגאונית שבחידושו! מבחינה מדעית טהורה, לשיטתו של הפרופסור סובה, הוכיחה אמריקה כוחה של האנושות לערבב אומות וגזעים שונים עד כדי ליצור פרצוף של אדם חדש, חדש לחלוטין מבחינה ביולוגית – מבחינה פיסיולוגית, לפחות. דבר זה גילה הפרופסור סוּבּה: אדם חדש יצרה אמריקה, הוֹמוֹ אמריקאנוס, בלשונו, שהוא כילול כללוּתם של כל הגזעים והאומות שבעולם. ומה שאירע באמריקה, מוסיף הפרופסור סוּבּה ומלמד, עשוי שיתארע בכל העולם: הנה יום בא ואדם חדש נברא בעולם, חדש מבחינה אנתרופולוגית טהורה, שכן עתיד זה שיהיה כולל כלל כל התכונות האוּמיות והגזעיות יחד בכל מקום שהוא על פני הכדור, כפי שהוא כוללן כבר בחלק זה של כדור־הארץ, באמריקה הצפונית, בארצות־הברית. יבוא, יבוא היום! שכן כבר בא כאן באמריקה! ואם יתמהמה – חכה יחכה לו האדם הנבון, הוֹמוֹ סאפּיינס, בלשונו של הפרופסור סוּבּה, כפי שחיכתה לו אף אמריקה הצפונית אלפי שנה, עשרות אלפים בשנים.

מה תימה ומה פלא אפוא, שסטודנטים מישראל מוצאים חיזוק לעצמם, כל זמן שהם באולם־הרצאותיו של הפרופסור סוּבּה, במעבדה האנתרופולוגית שלו, או אפילו כשהם צובאים על פתחו של אותו אולם עם כניסה לתוכו ועם יציאה מתוכו, עם יציאה בפרט? מי כפרופסור סוּבּה אנתרופולוג בן־סמך באמריקה? וכי לא אותו, אותו בלבד, שלחה אמריקה האקדימית לייצגה לפני כמה שנים בקונגרס האנתרופולוגים, שנתכנס לפני כמה שנים אי־שם בסקאנדינאביה, כמדומה? אותו, אותו בלבד, מצאה האנתרופולוגיה האמריקנית חכם ונבון ונכון לפניה לדבר בשמה בסוד חכמים ונבונים, גדולי־המקצוע שבעולם לארצותיהם ולגוייהם, ואף־על־פי שהוא עצמו – כך, לפחות, יש ומרננים אחריו – יהודי הוא. עליו, על פרופסור סוּבּה הקטן, גאוותה של האנתרופולוגיה האמריקנית, עליו, על נמייה קטנה ופיקחת שכמותו, תפארתה. ולא לחינם, לא בכדי! וכי לא הוכיח באותות ובמופתים, במספרים מחכימים שבבדיקות ובשקילות ובמדידות מדוייקות, אותה הצלחה שהצליחה אמריקה, אמריקה לבדה לעת־עתה, ליצור במשך דורות אחדים טיפוס אדם חדש, חדש ממש מבחינה אנתרופולוגית?

הוכח הוכיח, אי, כמה הוכיח! נוטלת אמריקה אומות וגזעים שונים, נוטלת פרצופים של בני אומות וגזעים שונים ומערבבתם תוך כדי דורות אחדים ולשה אותם כדי עיסה אחת בעלת טיב וטבע ופרצוף אחד, כללי לחלוטין מבחינת־המדע, הוֹמוֹ אמריקאנוס במשמעותו האנתרופולוגית הטהורה. עשרים־שלושים שנה, שנות דור אחד, בעצם, מספיקות לו למהגר, לזר הבא בשערי אמריקה, שיתמשך על זרעו, על בנו ועל בן־בנו, היוצאים ממעיו, פרצופו של האמריקני הטהור, פרצוף זה שהוא מובהק כל־כך לפי אותם סימנים פיזיאולוגיים טהורים, שנותן בו הפרופסור סוּבּה. נאמן הפרופסור סוּבּה על עולם־המדע ונאמנה תורתו על הכול! בנויה היא על תצפיות והסתכלויות במשך שנים רבות, שרשומותיהן – מספרים מחכימים שבמדידות ובשקילות מדוייקות – הן שממלאות חללו של אולם־הרצאותיו, הוא הוא מעבדתו האנתרופולוגית, המרובדת כונניות גדושות־כרטיסים מן המסד ועד הטפחות לכל אורך הכתלים. דומה: סבורה תורתו ומקובלת אפילו על גויים כגון אלה שבשני התאים שבמרתף, התא על שם ההגמון הקאתולי והתא של פרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים. ואם אלה כך – סטודנטים מישראל לא־כל־שכן. סטודנטים מישראל לא־כל־שכן שתזוח דעתם עליהם לרגעים בהשפעתו של הפרופסור סוּבּה, ותורת־הגזע בטלה ומבוטלת בעיניהם באותם רגעים, לפחות.

אבל רגעים אחרים יש – והם המרובים – וזחוּת־דעתם של סטודנטים מישראל מתפוגגת מאליה, מתפקעת כמין קולית של־סבון צפה ומלבלבת בחלל־האוויר, שקוייה כולה אורה של חמה לעת האביב ומתפקעת לפתע באוויר השוקט. בין שתאמר: תורתו של הפרופסור סוּבּה באמת משתכחת מלבם של סטודנטים גויים עם ירידתם לשני תאיהם העבשים, בין שתאמר: אין הללו אלא עושים עצמם כאילו נשתכחה זו מלבם עם ירידתם לשיממון תאיהם – כאן במרתף תורתם שלהם הנפסדת, העומדת משום־מה כחייץ ביניהם לבין ישראל, חוזרת וכובשת תחילה עולמם שלהם, של המעטים, וחוזרת ומבאישה מכאן ואילך את עולם המרתף כולו, עולמם של ישראל הרבים. תורתם שלהם, כל כמה שהיא שתוקית, כל כמה שהיא עומדת בחזקתה האטומה ולא־הגוייה, לעולם שבה לביצרונה במרתף. לאונסה, כביכול, היא שבה לביצרון, שלא על דעת עצמה, כביכול – כל־עצמה מעורה בריסי עיניהם, המשוקדות בצורתן ופלדניות בגוונן, ובעקימת פיהם דק־השפתיים, זה הבורר לו תמיד דרך יפה של שתיקת־תדיר והוא נפתח מתוך עצלות סרבנית כדי להפליט בשעת־הדחק מלה אחת עצלנית בלבד, ובאותם קפלים ארורים, שמתמתחים נוּקשים וחלקים בתוך מכנסיהם, באמצעית־מכנסיהם המדוייקת ועל גבי רגליהם הארוכות, המשתרבבות להנאתן מתחת לשולחנות הארוכים שבתאיהם. שתוקית תורתם הנפסדת, ואף־על־פי־כן תורתם הם השתוקית, ולא תורתו של הפרופסור סוּבּה, הנאמנה על עולם־המדע כולו, ההגוייה לכל תגיה ופרטיה כאותו שוּרוּק גרגרני ועמוק שבמבטאו, לעולם מתאחזת בחלל המרתף כולו.

כאן במרתף תורתו של הפרופסור סוּבּה מתכנסת לקרן־זווית לכל היותר, לאותו תא של ‘המחשבה המפוכחת’, על הקומוניסטים המתחפשים שבו. אלא שאף בתוך ארבע־על־ארבע של זה שוב אינה משמיעה קול־ענות־גבורה. אפילו פוצה היא כאן פיה מדי פעם, לעולם אינה אלא כמצפצפת ומהגה אף כאן, בוחרת לה לשון־ערומים מתוך היסוס, שאינו מצוי בדרך כל בחברי ‘המחשבה המפוכחת’, ומתוך בוּשה, שאינה הולמתם בדרך כלל. בוּשה טמירה מתנחשת בגמגומיה של תורת הפרופסור סוּבה, כשזו מתאזרת עוז מדי פעם להגביר יצר טוב שבה על יצר רע שבתורת־גויים נפסדת כאן במרתף. הסימנים הפיסיולוגיים והפיסיוגנומיים שבפרצוף השמי, אלה שהפרופסור סוּבּה שמח כל כך להטעים ולחזור ולהטעים בהרצאותיו, שהם אף הם משתנים תוך כדי דור אחד תחת שמי אמריקה בהשפעת צירופי־גורמים שונים שבסביבה החדשה, כגון אקלים ומזונות ושימוש של כלי־הדיבור בהיגוי של הלשון האמריקנית, אפשר באמת משתנים הם לפי מדידותיו ושקילותיו, השמורים אצלו בארכיונו הגדוש. אבל יורדים הנמדדים והנשקלים עצמם אל המרתף – וכבר ספק גדול אצלם, אם באמת נשתנה משהו בפרצופם משום מדידות שנמדדו ומשום שקילות שנשקלו.

יורדים הם למרתף, נזכרים אגב ירידה בתא הנקרא על שם ההגמון הקאתולי – ומיד סימני הפרצוף השמי במשמעותו הפסיכו־פיסית, הווה אומר: הפיסיולוגית־הפיסיוגנומית, בלשונו של הפורפסור סוּבּה, מבהיקים לעיניהם זה מתוך פרצופו של זה, משל: אספקלריה מאירה הפּנים לפּנים כאן, ואותם סימנים מפתיעים אותם, בחידוש קשה שבהם. שחרורית חיוורינית זו שבעור־הפנים! חוסר־מנוח זה של הפיקה שבגרגרת, זו שהפרופסור סוּבּה אינו פוסק מלרמוז עליה, שהיא הולכת וגדלה, הולכת ומבליטה חודהּ, אצל האדם האמריקני, ויהי מוצאו אשר יהיה: סקוטי או פורטוגזי, כושי או יהודי! עצבוּת זו חיישנית ואנינת־הדעת שבעיניים! והעיניים עצמן? אלה שנוטות להיות סגלגלות, עגולות כמעט, ולא משולשות, לא מצטמצמות בזוויותיהן כשל חברי התא על שם ההגמון הקאתולי ושל פרחי־הנצרות הפרוטסטאנטים? לא, לא יורד סטודנט מישראל אל המרתף, וסימנים הללו שבפרצוף השמי כבר צפים ועולים מאליהם. זה עתה קברם הפרופסור סוּבּה בכונניותיו, המרבּדות את כותלי מעבדתו האנתרופולוגית. זה עתה, בשעת הרצאתו הנלהבת, סתם עליהם את הגולל – וכבר הם גחים מקבריהם. כבר הם חוזרים ומקימים כל אותן מחיצות בין ישראל לעמים, שהרס זה עתה הפרופסור סוּבּה, נמייה כרסמנית שכמותו, באותה התלהבות שלו, הזריזה והממולחת, באותה התלהבות נוקדנית שבנמייה רעבתנית שכמותו.