רקע
אילת נגב
סלומה, לו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד; תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

כמו כמוסה קטנה שצופנת בתוכה את מהות הסיפור, הכול טמון בתצלום: המשולש, השוט, המבט הנחרץ. היה זה פרידריך ניטשה שהציע שיצטלמו יחד, כדי להנציח את “השילוש הקדוש”. בין האביזרים בסטודיו של מיסייה בונה בלוצרן שבשווייץ, באותו יום ב-1882, היתה כרכרה קטנה. ניטשה ביקש פיסת חבל, אותו כרך סביב זרועותיו שלו ושל פול רה. לו סלומה קיבלה מקל קטן, שאליו נקשר חבל. את השוט המאולתר הניפה על שני הגברים שסגדו לה.

זה היה חלומה של לו: לחיות תחת קורת גג אחת עם שני גברים, במערכת יחסים אפלטונית. שלושה רעים המקדישים את זמנם לפילוסופיה, יוצאים יחד להרצאות וקונצרטים, ונהנים מהפריה הדדית, מבלי שאיש מבקש לגעת בגוף. השניים, שהיו מאוהבים בצעירה המרתקת בת ה-21 עד עמקי נשמתם, וכל אחד מהם ביקש לשאת אותה לאשה, נאלצו להסכים לתנאיה המגבילים.

כמה חודשים אחר-כך, כשחלום הנישואים עם לו התנפץ לרסיסים, שקע ניטשה בן ה-38 במרה שחורה. בודד, מיואש ועני, חיבר אז את יצירתו כה אמר זרטוסטרא. בה טבע את אמירתו הנודעת, “בלכתך אל האשה, אל תשכח את השוט”: הדימוי המאצ’ואיסטי החזק שנקשר בפילוסוף המבריק, שכבר בגיל 24 קיבל פרופסורה, היה רחוק מאוד מחייו הממשיים. מי שאחז בשוט היתה האשה, ולא הגבר. לו סלומה, אשר פרויד כינה אותה “המשוררת של הפסיכואנליזה”, היתה סופרת, מסאית ואנלטיקנית, אשה שהתעלמה ממוסכמות, דמות מיתולוגית של מלאך-שטן. המשולש שלה עם ניטשה ורה היתה ההשראה לסרטו של פרנסואה טריפו ז’יל וז’ים. הפסיכיאטר ארווין ילום הפך אותה לדמות מרכזית בספרו הבדוי-למחצה כשניטשה בכה. “היא היתה כמו דבורה חכמה שמתיישבת על פרח יפה, מוצצת את הצוף, ויודעת להפיק ממנו דבש,” אומר פרופ' יעקב גולומב, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. “היתה לה יכולת נדירה להקשיב, וספריה החשובים אינם הרומנים שחיברה, אלא אלה שעוסקים בשיחותיה ופגישותיה עם הגברים שמילאו תפקיד בחייה, כמו ניטשה, רילקה ופרויד.”

המשורר נתן זך מוקסם, מאז נעוריו, מלו סלומה. “אלמה מאהלר, שגם היא זכתה בקרבתם של גברים רבים, היתה, בהשוואה לסלומה, סתם אשת חברה רודפת כבוד הנטפלת לגברים מפורסמים, ובכאלה אין מחסור,” אומר זך. “לו סלומה בהחלט לא רדפה גברים. אסונם של כמה מהם היה שהם רדפו אחריה, מבלי להבין שהיא מין ציפור דרור אשר תנטוש אותם ברגע שבו ינסו לביית אותה, או ברגע שבו תמצה את כל מה שיכלה ללמוד מהם. אם לא ניתן לכנות אותה בתואר פמיניסטית, הרי זה רק מפני שלא הבינה כיצד אשה מסוגלת להיות לא-פמיניסטית ונשלטת על-ידי גברים נחותים ממנה.”

אביה, גוסטב פון סלומה, היה גנרל רוסי ממוצא גרמני, שאושרו לא ידע גבול כאשר בגיל 57 ואחרי חמישה בנים זכה בבת. לואיז (לו), שנולדה ב-12 בפברואר 1861 בסט. פטרסבורג, התרגלה להיות תמיד בחברה גברית. לפעמים היתה מתחזה לחולה, כדי שאביה יישא אותה בזרועותיו. כשהיה עומד על התרמית, היה מעמיד פני נרגז, מרים את קצה שמלתה ומכה אותה קלות בענף עץ. “ברגעים כאלה הגיעה אהבתה אליו לשיאים שלא נודעו,” כותב היינץ פטרס, בביוגרפיה האשה מן החלומות (ספרית פועלים, תירגמה: כרמית גיא). “בדמעות בעיניה היתה מתחננת לפניו שימשיך להענישה, ובלילה היתה מתחננת לפני אלוהים שלא יכעס על אביה. דמות הגבר שנחקקה בתת-ההכרה שלה היתה בראש ובראשונה זו של המגונן, והיא שהשפיעה על יחסיה עם כל הגברים בחייה.”

“אין ספק שהיה לה תסביך אדיפוס,” אומרת פרופ' שולמית קרייטלר, מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב. “כשנשך אותה כלב נגוע בכלבת, הדאגה העיקרית שלה היתה לא עצמה, אלא שמא, בגלל המחלה תנשוך את אביה.” לאמה לא גילתה יחס דומה. פעם, כשהשתיים בילו על שפת הים, צעקה לאמה, “מותק, ממושקה, אנא ממך, תטבעי!” אמה השיבה בתדהמה: “אבל ילדתי, אז אהיה ממש מתה!” “ניצ’בו,” שאגה לו. “לא נורא!”

היא גדלה בבית מפואר וענק, שהיה שייך למטה הכללי הרוסי, וניצב מול ארמון החורף של הקיסר. מוקפת משרתים ואומנות, כמעט שלא הלכה לבית-הספר. שעות ארוכות בילתה בחלומות בהקיץ, וכיוון שגדלה בבית דתי, מרכז חייה הבדויים היה אלוהים. היא איבדה את אמונתה בגיל צעיר, וכל חייה ניסתה למצוא את אלוהי ילדותה. ספרה הראשון יהיה בחיפוש אחר האלוהים. התחושה שמא האלוהים מת, היא שתקשור אותה אל הפילוסוף פול רה ואל ניטשה. בגיל 17 החלה ללמוד דת אצל הנדריק גיו, כומר בסט. פטרסבורג. הוא היה גבר תמיר ויפה-תואר, ואף שהיה נשוי ואב לשתי בנות בוגרות, נשות קהילתו היו מאוהבות בו. “בחדר העבודה של גיו גילו השניים זה את זו,” כותב פטרס ואינו מפרש. “בנוכחותו חוותה הנערה סערת חושים – היו רגעים שבהם חשה, כי היא אוהבת אותו ממש כשם שתרזה הקדושה אהבה את ישוע – והאיש היה המום מגודל ההערצה, שכמותה לא הראתה לו שום אשה בחייו.”

לו הסתירה ממשפחתה את פגישותיהם, כיוון שהיא השתייכה לכנסייה הפרוטסטנטית, ואילו הוא כיהן בכנסייה הרפורמית ההולנדית. עד מהרה עמד גיו על הפוטנציאל האינטלקטואלי שבנערה הרוסייה הכחושה, ארוכת הרגליים ותכולת העיניים, ותיכנן עבורה תפריט של השכלה כללית מזורזת. המחברות שמילאה, בכתב מסודר, מעידות שתוך חודשים ספורים למדה מדע הדתות, בודהיזם, הינדואיזם ואיסלם, עסקה ברעיון המשיחי בתנ"ך, למדה ספרות ותיאטרון צרפתי, קאנט וקירקגור, רוסו ושופנהאור.

זה היה ריפוי בהלם, שניתק אותה מרוסיה והביא אותה אל העולם הגדול. “היו בה יצריות אדירה, וגם טוהר ותמימות שלא ייאמנו,” אומרת המוזיקולוגית והמתרגמת עדה ברודסקי. “היא למדה מן הכומר שלה דברי תורה והשכלה, כשהפוזיציה האהובה עליה היתה לשבת על ברכיו. אבל כשהוא רמז לה שהוא מאוהב בה ורוצה לשאת אותה לאשה, היא ממש נדהמה, פשוט לא עלה בדעתה שמעבר לרוח יש גם גשמיות. בנחישות אדירה, שהיתה חלק מהתפאורה הפנימית שלה, היא התנתקה ממנו, ונסעה ללמוד בשווייץ. ייתכן שאחת הסיבות לחוסר רצונה להתמסר, היא הטראומה של הקשר עם אותו כומר, שפתאום התגלה כבעל מאוויים גופניים. הדבר שם מחסום במשך שנים על יכולתה לתקשר גופנית עם גברים.”

אהבתה לכומר גיו נשארה המגדלור של חייה. כעבור שנים, ברומן שכתבה, רות, תיארה אהבה בין מורה נערץ לתלמידתו הצעירה. “גיו, כמו רוב הגברים בחייה, היה בגיל של אביה,” אומרת הפרופ' שולמית קרייטלר. “היא חשבה שאסור לה לשכב עם גבר, כולל בעלה, כי הגבר שהיא אוהבת הוא אבא. היא היתה אשה נאורוטית, עם הפרעה ביחסה לזוגיות. אף פעם לא היתה לה מחויבות שלמה. היא העמידה פני אשה משוחררת, אבל בתוכה היו מעצורים לגדוד שלם, כל עכבות המאה ה-19, עם פסאדת החופש המוחלט של המאה ה-20” ב-1880, מעט אחרי שנפטר אביה, הגיעו לו ואמה לציריך, ומשם לאיטליה. לו הסתפחה לסלון ספרותי של פמיניסטית גרמנייה קשישה, ובמארס 1882 פגשה אצלה את פול רה. הוא היה בן 32 – מבוגר מלו ב-11 שנים – וסבל משנאה עצמית בגלל מוצאו היהודי. “לא אחת הבחנתי שיהודים למחצה סובלים ממוצאם המעורב,” כתבה סלומה. “הדבר הוא כמעט נורמלי, כמו צליעתו של מי שאחת מרגליו ארוכה יותר מהאחרת. אולם מראהו של מי ששתי רגליו בריאות, ואף-על-פי-כן הוא צולע, כמו רה, הוא מחריד מעבר לכל דמיון.” רה התאהב בה כליל, אך היא הסבירה שאינה רוצה להינשא, אלא חולמת לחיות במשולש אפלטוני, בבית שבו יש חדר עבודה משותף וספרייה, וחדרי שינה נפרדים: שיבה לילדות המאושרת, בחברת אחיה הגדולים.

“הרעיון של משולש נועד לכך שתוכל להימנע ממגע קרוב, כי כשיש שני גברים אחד שומר על השני, והאינטימיות מוגבלת,” מסבירה הפסיכולוגית פרופ' שולמית קרייטלר. “זו היתה דרכה להימנע ממין, ולשמור על חופש.” רה זועזע מהרעיון, אך כדי להחזיק בלו הגיע למסקנה שהדבר ניתן להגשמה, בתנאי שהצלע השלישית יהיה אדם רציני ומבוגר. הוא הציע לידידו פרידריך ניטשה בן ה-38 להיכנס לשותפות. ניטשה, בנו של כומר פרוטסטנטי, היה רווק – כל הנשים שאת ידן ביקש, דחו אותו – והאשה בחייו היתה אחותו אליזבת, רווקה יפה, שניהלה את משק ביתו. “הם היו צמודים עד לבלי הפרד, כזוג נשוי. אפילו מריבותיהם התכופות ומחזות ההתפייסות רוויי הדמעות שלהם התנהלו על-פי הדגם המוכר של חיי הנישואין,” כותב הביוגרף פטרס. כשכתב רה לניטשה ידידו על הצעירה יוצאת הדופן שפגש, ענה ניטשה, “ברך את הצעירה הרוסייה בשמי… אני מתאווה לנשמות מסוגה. בעתיד הקרוב אאנוס אחת מהן. נישואים הם עניין שונה בתכלית. לכל היותר הייתי יכול להסכים לשתי שנות נישואים.” ואולם כשפגש ניטשה את לו סלומה, ונוכח לדעת שהיא מתלבטת באותן שאלות פילוסופיות כמוהו, התאהב בה אף הוא. “מאלו כוכבים זומנו לכאן יחדיו?” שאל אותה כשנפגשו. כשביקש את ידה והיא סירבה, פגה עליצותו. “פריץ מאוהב בלו עד טירוף,” כתבה אחותו הנואשת לידיד, והחליטה לנהל מלחמת חורמה נגד זו שאיימה לנשלה מחיי אחיה.

היריבות בין שני הגברים הולידה מתח, שלא איפשר את רעיון המשולש, ופול רה זכה בסלומה. “לו היתה יוצרת קשר אהבה לוהט עם גבר, וכעבור תשעה חודשים הוא היה מביא לעולם ספר,” אמר אחד ממעריציה, וכך היה. מעט אחרי שנפרדו, החל ניטשה בכתיבת כה אמר זרטוסטרא. משפטים רבים בספר הצנום מהדהדים מאירועים וממחשבות שהוחלפו ביניהם. ניטשה טען כי היה לה “אופי של חתולה, חיית טרף המעמידה פני חיית בית מאולפת.” וגיבורו זרטוסטרא מתבטא ברוח דומה: “האשה עדיין אינה מסוגלת לידידות. הנשים עודן חתולות, ציפורים או לכל היותר פרות.” “העתיד שייך לחזקים, לחסרי המעצורים, לרבי העוצמה בגוף ובנפש,” תיאר ניטשה את אידיאל האדם העליון. “הם הינם אדוני הארץ: בזים הם לעדר, לרבים-רבים מדי, לחלשים, לחולים ולעניי הרוח.” “ככל שאנחנו מעיינים בחזון הגדלות הזה על-אודות אדם וחווה החדשים, תוך מודעות לחיי האומללות של מי שרקם אותו – עני וסובל, מטורף-למחצה מבדידות ואכזבה – אנו מבינים לפתע שהאדם העליון הוא כל מה שניטשה לא היה,” כותב הביוגרף היינץ פטרס. “אין הוא אלא היפוכו הגמור של ניטשה. מתוך מודעות זו קל יותר להבין את חלקה של לו ביצירתו של ספר מדהים זה.”

מזעזע לחשוב שהספר שהפך לאידיאולוגיה של התנועה הנאצית (אף שניטשה מת ב-1900, שנים רבות טרם עליית היטלר לשלטון), נכתב בעקבות אכזבת-אהבה קשה. לא מן הנמנע שאילו נעתרה סלומה לניטשה והעניקה לו אושר, לא היה כותב ברוח ששימשה נשק לשונאי כל מי שאינו בן הגזע הארי. האחות, אליזבט ניטשה, שהיתה אנטישמית ופשיסטית, והאיש שנישאה לו – פעיל המפלגה הנאצית – שיתפו פעולה, ועודדו את הניצול האידיאולוגי של הכתבים. “ניטשה היה אנטי לאומני ואנטי מיליטריסט, אבל הנאצים נזקקו לשם גדול כדי להצדיק את האידיאולוגיה שלהם, ובהוראת היטלר הושיבו כמה פילוסופים שלקחו מספריים והחלו לחתוך מספרו קטעים מתאימים,” אומר חוקר ניטשה, פרופ' יעקב גולומב. “מעניין שהאיש שאמר ‘בלכתך אל האשה, אל תשכח את השוט’, ו’מה שלא מחסל אותי, מחסן אותי', היה הומניסט. הוא לא היה שונא נשים, והאמין כי רבים הסיכויים שאשה דווקא תהיה האדם העליון, כי לה יש עוצמה נפשית גדולה יותר משל הגבר. סלומה פעלה באופן חיובי ונתנה לו טעם לחיים. אחרי שנפרדו נכנס למשבר אישי קשה, וחי עוד כמה שנים באומללות ובחולי – יש אומרים, תוצאה של מחלת העגבת. הרגע השפוי האחרון שלו היה ב-1889, והיה אף הוא קשור לעניין של שוט, כשראה עגלון מצליף באכזריות בסוסו. ניטשה רץ לעזור לסוס, והתמוטט. עוד 11 שנה, עד מותו, חי כצמח.”

לו סלומה לא הזדעזעה מגורלו המר של אוהבה. “הנאמנות שלה היתה לעצמה, והתחשבות בזולת היתה זרה לה לחלוטין. היא לא ידעה מצפון מהו, ושום דבר לא נגע בה,” אומרת עדה ברודסקי. “היא דרכה על גוויות, משכה גברים וזרקה אותם, בלי דאגה לגורלם. אף שחלקם נשאו אחר-כך נשים ולכאורה המשיכו בחיים רגילים, לא היה אחד בין הגברים האלה שלא נפצע עמוקות, וחלקם נפגעו אנושות לכל ימיהם.”

לאחר שנפרדה מניטשה, הסכים פול רה לחיות איתה “כאח ואחות לכל ימי חייהם”. הכול היו בטוחים שהם נאהבים, המוניטין של לו נפגעו ללא תקנה, אבל היא היתה מאושרת ומשוחררת. בחוג ידידיהם קראו לה “הוד מעלתה”. היא היתה יושבת תמיד עם הגברים, מפלרטטת ומתווכחת. הכול התפעלו כיצד כבר בגיל 23 כתבה ספר, במאבק על אלוהים. פול רה, שהתייסר מן החיים במחיצת אשה אהובה שאסור לגעת בה, היה משוטט לילות רבים ברחובותיה הריקים של ברלין, חושש שמא תיענה לאחד מהמוני הגברים שחיזרו אחריה כל העת. ואז, ב-1887, נקרה בדרכה פרידריך קרל אנדריאס. אדם אקזוטי, שבעורקיו דם מלכותי פרסי, פרופסור לבלשנות, שרוב ימיו עברו עליו במסעות והרפתקאות. מרגע שעיניו נחו על לו בת ה-26, היה אנדריאס בן ה-41 נחוש בדעתו להפוך אותה לאשתו.

כשהבין שהיא תסרב, כמו שסירבה לעשרות אחרים, נטל אולר שהיה על השולחן ונעץ אותו בנוכחותה בחזהו. הוא התמוטט על השולחן, פצוע אנושות, והיא רצה לרחוב להזעיק עזרה. ברגע האחרון הצילו את חייו. לו התרשמה מעוצמת המעשה, והסכימה להינשא. מראש הבהירה שנישואיהם יהיו חסרי מין. “נישואים ‘מלאים’ פירושם עבדות מלאה,” כך כתבה. באוטוביוגרפיה שלה חיים במבט לאחור, תיארה כיצד ניסה לאנוס אותה. פעם, בעודה ישנה, החל לממש את זכויות הבעל. מתוך שינה תפסה את צווארו בידיה החזקות, והחלה לחנוק אותו. רק קול גרונו הנשנק העיר אותה משנתה והציל את חייו. מאז, לא ניסה שוב. כעבור כמה שנות תסכול נשבר, ומי שהפכה לאשתו-למעשה היתה המשרתת, מרי, שגם הרתה לו וילדה לו. 43 שנים היתה לו סלומה נשואה לאנדריאס, אך לא נכנסה מעולם למיטתו. לאחר שהתאלמנה ממנו ב-1930, התגוררה בבית אחד עם הבת הנשואה, שנולדה לו מהמשרתת.

בשל אכזבתו מנישואי לו לאנדריאס, נטש פול רה את הפילוסופיה, למד רפואה, והשקיע את כל רגשותיו בחולים שלו. ב-1901, 15 שנים לאחר שנפרד מאהבת חייו, נסע לאתר נופש שבו בילו פעם חופשה קסומה, והשליך עצמו מן הצוק. “שלושה גברים התאבדו בגללה, אך הוא היחיד שמותו הכאיב לה,” אומרת עדה ברודסקי. חודשים ארוכים בכל שנה היתה יוצאת למסעות ארוכים בערי אירופה, משאירה את בעלה לבדו בבית בברלין. העובדה שהיתה אשה נשואה, אשת ספרות בוהמיאנית ובתולה בעת ובעונה אחת, היתה צירוף בלתי אפשרי. שמועות מרושעות נפוצו על-אודותיה: לו כלל אינה אשה, היא אנדרוגינוס, פריג’ידית, יצור משונה וחריג.

לו היתה משוטטת עם אחד מכלביה (“אהבתה לכלבים היתה יציבה יותר מאהבתה לבני-אדם,” מעיר הביוגרף פטרס בארסיות). היא כתבה על גיבורותיו המדוכאות של איבסן, האמינה שכל אשה מכילה יסודות גבריים ונשיים, והיתה מקורבת לנשים בולטות בבוהמה האירופאית. היא נהגה להסתובב בסטודיו לצילום במינכן, שנודע כמקום מפגש להומוסקסואלים ולסביות. הצילום היפה ביותר שלה, חצי פרופיל, עטורת צווארון פרווה, שפתיה המלאות פשוקות בחיוך חושני, צולם ב-1897 – השנה שבה איבדה לו סלומה-אנדריאס בת ה-36 את בתוליה. הצלמת היתה סופיה גודשטיקר, לסבית מוצהרת.

“מלכתחילה חשה סלומה שהיא היתה אמורה להיוולד בן,” אומרת פרופ' שולמית קרייטלר. “אני לא רוצה להגיד שהיתה לסבית, אבל היו לה קשרים בעייתיים עם נשים, והיא לא קיבלה את הנשיות שלה.” בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים של חוקרות פמיניסטיות, שמבקשות להראות עד כמה לא היתה חריגה, אלא ביטאה רעיונות שרווחו בתקפתה, אומנם לא במערב אירופה, אלא ברוסיה. “השקפותיה עלו בקנה אחד עם אלה של הנשים הניהיליסטיות הרוסיות, שדגלו בנישואים חסרי מין, כסם-נגד לסכנת ההשתעבדות לגברים, וכדי למנוע התאהבות,” מסביר פרופ' בידי מרטין מאוניברסיטת קורנל. “היא שמחה להיות נקבה, והיתה משוכנעת שנשים הן המין החזק, והעליון,” טוענת אנג’לה ליוינגסטון, בספר שהקדישה לסלומה.

לפי עדות סלומה עצמה, נזקק להטה הנשי לזמן רב כדי להתעורר, אך מרגע שניעור, לא היתה עוד דרך לעצרו. האיש שכנראה חולל את השינוי היה ד"ר פרידריך פינלס, רופא יהודי וינאי, צעיר ממנה בשבע שנים, אותו פגשה ב-1895. נערכו אפילו נישואים לא רשמיים, וכך היה לסלומה בעל רשמי בברלין, ובעל נוסף, איתו היא חיה, בעת ביקוריה בווינה. באביב 1897 פגשה סלומה את המשורר הצעיר רילקה. הוא נפל שדוד לרגלי האשה הנשואה שכמעט יכלה להיות אמו. “באותו רגע הוא הרגיש מה שהרגישו כל הגברים הרבים שהתאהבו בה לפניו וגם אחריו: שזו האשה, זה האדם, שאיתו הם חייבים להיות, זו הגאולה, בלעדיה אין חיים,” מסבירה עדה ברודסקי, מחברת מונוגרפיה נרחבת על רילקה. “עוד לפני שפגש אותה, שלח שירי הערצה בעקבות קריאתו בכתביה. היא השפיעה עליו מאוד, שינתה את שמו הפרטי מ’רנה‘, שנראה לה נשי, ל’ריינר’. היא לקחה אותו ביד ולשה אותו, נתנה לו ביטחון עצמי כמשורר, לימדה אותו קרבה לטבע, לצמחים, שלמדה מבעלה. היא היתה האם, המוודה, המדריכה והמכוונת, ושנים לאחר מכן, כשחדלה להיות אהובתו, למדה פסיכואנליזה כדי להבין את נפשו המורכבת.”

בזכרונותיה על רילקה כתבה: “היינו לבעל ואשה עוד קודם שהיינו לידידים, לא מתוך בחירה, אלא מתוך אותו איחוד חסר פשר.” שיר שהעניק לה רילקה כמתת אהבה מתחיל בשורות:

“כבי לי את עיני: אני אראך,/ אטמי אוזני: אני אשמע אותך,/ ובלא רגלי אלייך אהלך,/ ובלא פי אני אקרא אותך.”

עדה ברודסקי: “היא פחדה שהשירים ייפלו לידי בעלה, שהיה קנאי ועז יצרים. בשיר הזה היא הרגישה עוצמה אדירה, ולא יכלה לדרוש שיגנוז או ישרוף אותו, והוא הפך אותו משיר אהבה לשיר של תפילה המופנה לא לאשה, אלא לאלוהים: ‘כבה לי את עיני… אטום אוזני’. מה שמעלה את ההרהור בכמה עוד משיריו הדתיים של רילקה נמצאת ברקע דמותה של לו סלומה.” לו היתה מאוהבת ברילקה, והוא בילה הרבה בביתה. בעוד אנדריאס היה ספון בספרייתו, סייע רילקה ללו בעבודות הבית, גדע עצים להסקה, עזר לה בעבודות הניקיון, והתבונן בה כשהיא מבשלת דייסה וחמיצה, המאכלים הרוסיים האהובים עליו. הם היו מאושרים יחד, ובשיריו כתב:

“עת ילדים יהיו לנו, בהירי שיער,/ אתן כתר לכל בן/ אתן זר לכל בת חן/ לריקודים וחלומות יקר.”

אלא שלא לרילקה הרתה סלומה, אלא לאהובה הווינאי ד“ר פינלס. לו בת ה־41 היתה מאושרת בהריונה ובאמהותה העתידית. היחידה שהיתה מזועזעת היתה אמו היהודייה, שחשבה שהפעם עבר בנה את הגבול. בשלב זה החליט ד”ר פינלס לנסוע לברלין, לספר לאנדריאס, ולדרוש ממנו גט, בשמה של לו, כדי שיוכל הוא להתחתן איתה סוף-סוף. אבל היא, שהכירה את מזגו הקשה של בעלה, חששה לחיי אהובה. לפי גרסה אחת הפילה את העובר בתאונה, ולפי גרסה אחרת, נאלץ אהובה, הרופא, לבצע בה הפלה מלאכותית. הם הוסיפו לחיות יחד, לסירוגין, עוד שנים אחדות. ד"ר פינלס לא התגבר, ולא נישא מעולם. הוא שקע בעבודתו, והיה לרופא מכובד באוניברסיטת וינה. עד מותו נשארה סלומה אהבת חייו.

גם רילקה לא ידע אושר בלעדיה. “אחרי שניתקה את הקשר האינטימי איתו, הוא עולל לנשים אינספור מה שהיא עשתה לו,” מספרת עדה ברודסקי. “הוא כבש אותן, אימלל אותן ושבר את ליבן. הוא לא יכול היה להתמיד עם שום אשה, כי אף אחת, לא היתה לו סלומה. במשך שנים היה חולה בלאוקמיה שלא אובחנה, והכול אמרו שהוא היפוכונדר. אבל הוא חש כנראה משהו, וברבים משיריו הוא מדבר על ‘הדם הכואב, המעיק’. על ערש מותו, ב-1926, ביקש מרופאו לכתוב ללו ולתאר את מצבו, כי היא היחידה שעשויה לאבחן את שורש הרעה.”

סלומה כתבה 20 ספרים, ולמעלה ממאה מאמרים. רבים מהם עסקו בפסיכואנליזה, המדע החדש של אז, והתמקדו בנושאים כמו נרקיסיזם, ארוטיקה, מזוכיזם ועוד. ב-1911, כשבאה לווינה וביקשה להצטרף לפגישות השבועיות של פרויד ושל עמיתיו, הוא הסכים מייד. היא ישבה בצד וסרגה, מעולם לא השתתפה בשיחה, אך דבר לא נעלם מעיניה החודרות. פרויד האמין שיש בה כישרון טבעי להקשיב, ושלח אליה מטופלים. כל מקורביה ציינו את יכולתה לנתח את מצוקותיהם ולגעת בנקודה שלא היתה ברורה אפילו להם. “כשלעצמי, אני חיה קרה וזקנה, שמתקשרת לאנשים מעטים בלבד,” התוודתה במכתב לפרויד. “מסיבה זו אני אסירת תודה כל-כך שאני יכולה לזרום בחמימות כזו במסגרת הפסיכואנליזה.”

ב-1930 מת פרופ' אנדריאס, ולו נשארה לבדה בבית הגדול, עם הבת הבלתי חוקית, שגרה שם עם בעלה וילדיה. שעות ארוכות מדי יום היתה מקבלת מטופלים, וכותבת את זכרונותיה. בפרק שהוקדש לאנדריאס, מתגלה רוך יוצא דופן. “נדמה שדווקא אחרי מותו, היא גילתה אותו,” אומרת עדה ברודסקי. “היה קשר עמוק, הוא היה בשבילה עוגן, שתמיד יכלה לחזור אליו. יש נישואים שמתגשמים רק אחרי מותו של אחד מבני הזוג. ייתכן שפתאום עמדה מול ההחמצה האדירה שלה, והבינה שהיה על ידה האדם היקר יותר מאינספור הגברים שהיא התמסרה להם ונסעה איתם, אבל היא לא ידעה זאת אלא לאחר שהלך ממנה.”

לו אנדריאס-סלומה נפטרה בביתה שבגטינגן ב-5 בפברואר 1937, וביקשה שהאפר יפוזר בגנה. החוק הגרמני אסר זאת, וכך נטמן אפרה בקבר בעלה. כמה ימים אחר-כך פרצו לבית אנשי הגסטאפו, נטלו את כל ספרייתה, ניירותיה ומכתביה, והחרימו אותם. הסיבה: ידידותה הקרובה של “המכשפה היהודייה”, כפי שכינו אותה, עם זיגמונד פרויד, ועיסוקה בפסיכואנליזה, “המדע היהודי”.



המלצות קוראים
תגיות