א 🔗
כוחה של חרטה יפה בעקירה, ואילו תכליתה נעוצה בהנחה. לא שהמהרהר חרטה יש בו ממידתו של הפכפך שמניח את שעקר, אלא הוא עוקר את זה ומניח את שכנגדו, נוזף במחשבה ראשונה שהביאה לידי מעשה שאינו מתוקן ומסלסל במחשבה אחרונה שמביאה לידי בתירתו.
סוף מעשה במחשבה תחילה, וכיון שסופו נעוץ בתחילתו בשעת עשייתו שוב אין זיקתם פוסקת אף לאחר מכן, ואי אתה יכול להפריד בין הדבקים אלא בנטילת נשמה. המעשה יש בו מטבע הצומח, שהוא נושא פירות כמותו ובעליו אוכל פירותיו כל זמן שיש לו קורת רוח הימנו, שכן הוא יוצא בו לפי שעה ידי חובת מעשה אחר. וכל שהנאתו קיימת בידוע שעילה ראשונה בחזקתה עומדת. והוא הדין להיפך, אם נתפקקה מחשבה ראשונה שוב אין מעשהו חביב עליו כבתחילה, שרפיונו מוצנע בתוכו.
זה הכלל: המהרהר אחר תחילתו מערער את סופו, והבוחל בסופו תחילתו למה לו.
הרהור שבלב אפילו הוא קל שבקלים אינו שרוי יחידי, אלא הרהור גורר הרהור כיוצא בו ומקיימו ויש שהוא גורר היפוכו ומבטלו, הכל לפי צורך השעה והמקום. ואם הרהור בן רגע כך, מחשבה שהיא צירופם ומזיגתם של כמה הרהורים ובני הרהורים ומאריכה ימים הרבה לא כל שכן. המחשבה אין לידתה גמר מלאכתה אלא היא מוסיפה גידול וצמחה כפי שיעור קומה. ומהיכן היא ניזונית? מן הסברה המציצה מתוכה ומן הנמוק התלוי לה על גבה, מן ההיקש שבסמוך ומן הראיה שבמופלג. וכל זמן שהיא חיה מפיו של ההוגה הוא חי מפיה ומעמיד ממנה ולדות כמותה. מכאן אתה אומר: שכר מחשבה – מחשבה.
לעולם מחשבה לעיון ניתנה בין בנצנוץ – ראשון בין בגלגול אחרון, אם לנמקה ולשפר טעמה ואם לפורר הנחתה הראשונה ולרופף מסקנתה. ואפילו לאחר שיצאה לכלל מעשה לא צמצמה עצמה בחומר המוחשי ולא פסקה חיותה במופשט, ועדיין היא פושטת צורה ולובשת צורה כדרכה. ואם צמח בלב בעליה פקפוק כל שהוא בכשרותה שוב אינו נושא לה פנים ובודקה בדיקה אחר בדיקה עד שהוא נמלך עליה ומבטלה, שכבר מוכנת לו אחרת נאה הימנה. רצונו הוא פוסל מחשבה ראשונה ומוצא תיקונו באחרונה. רצונו הוא כורך שתיהן כאחת ונותן להן פנים של שיקול הדעת, ואחת מתחדדת בחברתה, ועדיין שתיהן שקולות בעיניו, זו בגדר משקל ראשון וזו בבחינת שובר בצדה. ועד שהוא עומד ומדיין כביכול עם עצמו, תופס בסברה ראשונה ומסביר לה פנים ועדיין לא היה סיפק בידו לעיין יפה באחרונה, מיד פחז עליו יצרו של עולם העשייה, ותוך כדי דיבור קפצו ידיו ועשו מעשה בשליחות הדעה הראשונה, והרי זה בחינת “נפל” שלא כלו לו חדשיו. יש זריז ונפסד, וברי שסופו לעמוד על כך. מכאן נפרצה פרצה בחומת המעשה ונפתח לו פתח חרטה.
סוף מעשה במחשבה תחילה, וכיון שפסק ראשה מה ממש יש בגופה.
אמת, חן המעשה על עושהו, ודבר שהסכימה דעתו לעשותו הוא רואה אותו בעין יפה אף לאחר המעשה. אף על פי כן חזקה עליו שתוכה יקר לו מקליפתה, והוא משבח את מעשה ידיו לא משום שמלאכת כפים חביבה עליו כשהיא לעצמה, אלא מפני שחס לו לעשות הסכמתו הראשונה פלסתר. שאם יחזור בו מדעתו זו מי יאמר שיהא מחזיק בזו שבאה אחריה. במה דברים אמורים בשעה שהדעה הראשונה בעינה עומדת ולא נתערערה חזקתה, אבל כיון שמצא בה נימה: חטופה היא, קטופה היא וכל עצמה אינה אלא בחינת “הוה אמינא”, – שוב מה מעכב בידו מלחזור בו. אדרבא אם יתעקש לעמוד על דעתו הרעועה הרי הוא מודיע לכל שאין ההגיון נר לרגליו, ונמצא שהוא מקדים את המאוחר ותולה את הסיבה במסובב, שהדעת נגררת אחר המעשה ולא המעשה אחר הדעת, וכל כיוצא בזה פסול הוא לדברי הכל.
ב 🔗
המפשפש במעשיו ומצא בהם פגם, אם כבודו חביב עליו מנפשו הוא מצניעו מעיני הבריות ומחפה על הרבב מבחוץ, שכל הוא רואה והם אינם רואים סופו שמתעלם גם מן העין שלו, כדין מומין שבסתר שאינם בכלל מומין אף בעיני בעליהם. קשה מן המום היא גנותו, ואם גנות אין כאן מה כאן. פרט לנקי הדעת שנפשו סולדת לצאת בין הבריות בחפוי מעין טלאי, הריהו שוקד למרקו מבפנים, עד שהוא עובר ובטל מן העולם, שהוא מקפיד על החמץ שבלב לא על בל יראה בלבד אלא גם על בל ימצא. וכיון שנעשה דיין לעצמו, שוב אין דעתו מתקררת עליו עד שהוא יוצא כולו זכאי. ולמה הוא עושה דין לעצמו ואינו סומך על כוח בית דין, לא שהוא מתיירא מן הדיינים שמא יחמירו בדינו, אלא אדרבא משום שהוא חושש שמא יבואו להקל בענשו בזכות וידויו, מאחר שבא מעצמו בלא כפייה מן החוץ להודות על עוונו, – ונמצא חוטא נשכר.
תאמר, כלום ממנים אדם לדיין אלא מי שהוא מוחזק כשר, וכאן הרי הוא פסול מלכתחילה מפני העבירה שבידו. ולא היא. כיון שאין בידו אלא עבירה זו והוא בא לתקנה אין לך ראיה גדולה מזו שאדם כשר הוא, שבכל מקום עבירה גוררת עבירה וכאן עבירה גוררת מצוה: תשובה ומעשים טובים.
דבר אחר. לא הרי הדן את עצמו כהרי דן אחרים. הדיין שמלאכתו בכך לא די שלא יצייתו לו אם אינו נקי מחטא, שאומרין לו קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים, אלא שהמלוכלך בעוון עצמו ומסתירו עלול הוא לחפות גם על עוון אחרים, שכשם שהוא אינו רואה עוונם אף הם לא יראו עוונו, וכיון שהוא מקיל בדינם עשוי הוא להרבות חוטאים בעולם. וכשם שחוששין לקולא כך יש לחוש לחומרא. דוקא הדיין שנכשל בחטא הוא פעמים מן המחמירים בדין. לא מתוך צביעות מדעת אלא מחמת הרהורי חרטה שלא מדעת. על פי רוב הוא מכביד בענשו של בעל הדין, לא שהוא ראוי לכך מצד הדין, אלא שעם שהוא דן את זה בגלוי הוא דן את עצמו בסתר. שכן הוא מתגלגל בו באותה שעה, ומתוך כך הוא מניח על כף המאזנים עוון כפול ומכופל, עוונו של זה ועוון של עצמו. וכל כך למה, כדי שלא להוציא חטא בלא עונש. ובמקום שאי אפשר להפרע מחוטא זה נפרעין מחוטא אחר. וכיון שהוא מגלגל עוונו על חברו ודן אותו בדין של עצמו הריהו מתאכזר לא על זה בלבד אלא גם על עצמו. הלה סובל כנענש והוא סובל כמעניש, זה נענש עונש הגוף וזה נענש עונש הנפש. ובכך הוא רואה תקנה לנפשו בעקיפין, שמתוך שהוא מתאכזר על עוברי עבירה הוא גודר בפני הרשעים שלא יהיו שטופים בחטא, ואף הוא עצמו בכלל. והואיל והחוטא מטה את הדין, אם לקולא ואם לחומרא, לפיכך אין ממנים אדם לדיין אלא מי שהוא מוחזק כשר. וכנגד זה הפסול לדון אחרים אינו פסול לדון את עצמו, ואין חוששין כאן לא לקולא ולא לחומרא. אם לחומרא – כלום יטול עוון אחרים, ואם לקולא – כלום יטיל עוונו על אחרים. הדן דין עצמו נוח לו להיות רשע קודם הדין כדי שיהא צדיק לאחר הדין, ולא להיפך: צדיק מתחילה ורשע לבסוף. ולפי שגלוי וידוע לפניו שהוא מוציא גזר דינו לחובה שוב אין קורבתו לעצמו פוסלתו מלישב בדין, כדרך שאינו חושש להיות דן יחידי, שכל המחמיר על עצמו לא דיו שהוא מודה בחטאו אלא הוא מבקש לעקור אותו מן השורש כאילו לא היה מעולם. ואם מעולם לא היה מובטח לו שלעולם לא יהיה. וזה הוא שכרה של חרטה.
תדע לך שכן, שהרי הרהור תשובה, אף על פי שלמראית עין אין בו ממש ואינו יכול לבטל את גוף המעשה, מכל מקום יש בידו לחצוץ בין החוטא לבין השב מחטאו. קודם לכן היה פועל בלבד ועכשיו הוא פועל ונפעל כאחד, כאן פגע באחרים וכאן פגיעתו רעה בו בעצמו. ולא עוד אלא שאתמול ראה את עצמו בחינת אחד בתוכו ובברו, והיום נתחלק כביכול לכמה רשויות. מבחוץ עדיין אחד הוא כבתחילה, ואיל מבפנים כבר הוא משמש בד' פרצופים: הוא התובע והוא הנתבע, הוא העד והוא הדיין. וכיון שהם דרים כולם בכפיפה אחת שוב אין הם יכולים להערים זה על זה ולא להשתמט זה מפני זה. וכשם שאין זה מעיז פניו לכפור בפני זה ולא זה מתרצה להתפשר עם זה, כך אין זה מתחכם לעקם עדותו או לגלות טפח ולכסות טפחיים, ולא זה רואה עצמו מצווה ועומד להפוך בזכותו או להקל בדינו.
ג 🔗
הודאה זו שהוא מודה בנפשו שעשה דבר שלא כהוגן שקולה היא כנגד עונש בית דין. ולא עוד אלא שפעמים יפה כוחה של זו משל זה. כאן עדיין יש לו פתחון פה להצטדק בפני הבריות, ולכשירצה יכול הוא לטעון שטעו הדיינים בדין וחייבו את הזכאי או החמירו עליו שלא כדין ופסקו לו יתר מכדי עוונו. ואילו כאן הרי נסתתמו טענותיו מלכתחילה, שאין אדם יכול להכחיש את עצמו, ובפרט בינו לבין עצמו. כלום ראית אדם משים עצמו רשע ושוטה כאחד, וכך הדין נותן: כאן הוא מבקש להיות זכאי בעיני הבריות ולפיכך הוא כופר בחטאו ומחפה בכפירתו על כפרתו, וכאן הוא מבקש להיות זכאי בעיני עצמו ולפיכך הוא מודה בחטאו והיא הודאתו היא כפרתו. עונש בית דין גנאי הוא לו וסיגוף עצמו שבח הוא לו, והרי הוא בורח מן המגונה ורודף אחר המשובח.
אף זו. לאחר שיצא חייב בדינו בפני בית דין וספג ענשו כבר נתכפר עוונו כפרה גמורה, וכשהוא בא לחשב את חשבונו ושוקל את פגיעתו שפגע באחרים כנגד הפגיעה שנפגע בעצמו ודאי שהאחרונה מכריעה את הראשונה. הרי לעולם גדול העונש מן החטא, אחת כדי להפיס דעתו של הנפגע, שלא יהו הצדיק והרשע נוטלים חלקם ביסורים במידה שוה, ואחת כדי לקנסו שלא ישתרש בחטא. ואילו חוטא המסגף את נפשו בענויי חרטה אינו למוד למדוד את ענשו במידה ואינו יודע לקצבו בזמן. דבר הניתק לעשה יש לו תחילה ויש לו סוף. כל יום שחל עליו העונש מצטרף הוא לחברו ועולה בחשבון, שכל המוסיף גורע, מוסיף לכאן וגורע מכאן. ואילו הרהור תשובה יש לו תחילה ואין לו סוף, שבכל יום הוא מתחיל הכל מבראשית. וכי בשביל שהיה מיצר אתמול פחת צערו היום. ציור החטא העומד לנגד עיניו אינו עשוי חוליות חוליות ופרקים פרקים. אף השר הממונה על החרטה אינו נפרע ממנו קמעא קמעא ולשיעורין. דמות דיוקנו של החטא אינו נגלה לפניו חלקים חלקים, היום מקצת ומחר מקצת והוא פוחת והולך עד שהוא כלה מאליו, אלא הכל עומד בעינו כבשעת עשייתו ונוקב ויורד עד גדי דכדוכה של נפש.
ודאי, ההתמדה מביאה לידי הרגל וההרגל מקהה את החושים ומטמטם את ההרגשה. צער שאינו פוסק שוב אינו צער נוקב ויורד אלא הוא ספיח של זכרון, כאב שאינו צורב מבפנים אלא מגרה מבחוץ. חרטה החוזרת על עצמה מאה פעמים ואחת יותר משיש בה צער גורמת היא הנאה, שהחוטא מטביע את החטא בים של חרטה, והוא חוזר ומעלה אותו מקרקע הים ומטביעו שנית ושלישית, הוא דן אותו ברותחין ושוטפו בצוננין ומתענג על מעשה ידיו. אלא שבצד החרטה שמדעת יש גם חרטה שלא מדעת, וכאן פועל זכרון ממין אחר, שניעורים בחביון הנפש מקרים אחרים שאירעו לו בשכבר הימים או שאירעו לשכניו ומתגלגלים במעשהו זה בפנים חדשות. ופעמים מצטרפים גם דברים שלא היו ולא נבראו אלא שקרא בספרי חזיונות ורוח השירה מחיה אותם. כל גלגול נגלה בפרצוף חדש ומדכדך את הנפש על פי דרכו. ואף דכדוך זה גופא עושה את שליחותו והנפעל נהפך לפועל, וחוזר חלילה.
יתר על כן, אפילו בא הנפגע אצל הפוגע ומוחל לו על עוונו בפה מלא, עדיין לא נחה דעתו. לא שהוא חושש שמא נשתיירה בלבו טינא כל שהיא שלא מדעתו, אלא אדרבא מפני שהוא מאמין באמונה שלמה שהלה עקר מלבו את הרעה כולה – מתמלא הוא בושה וכלימה, שהרי עכשיו הוא עומד על ההפרש שיש בין שניהם. הגע בעצמך: כמה נתעלה זה שמוחל על עלבונו בלב שלם וכמה נתנמך הוא שקפץ ופגע במי שאין הוא כדאי והגון לעמוד במחיצתו.
ד 🔗
לא הרי התוהה על מה שעשה כהרי המתחרט על מה שלא עשה, שזה מובטל את הקיים וזה מקיים את הבטל.
החרטה על העשייה מצויה ברובה ביחס לאחרים ואילו חרטה על המניעה עיקרה הוא כלפי עצמו. הגורם רעה לחברו מרגיש בה גם העושה, אף על פי שהרעה לא נגעה בגופו, וכנגד זה המונע טובה מאחרים אין חסרונה ניכר אלא למי שהוא זקוק לה, וכיון שזה לא חסר כלום כיצד יבוא לידי חרטה. מה שאין כן עם מנע טובה מנפשו הוא מיצר ומתחרט, שהוא מרגיש בחסרונו, ונמצא שמניעת הריוח הוא נזק. ולא עוד אלא נזק שגרם לעצמו בידים בפועל ממש, כיון שאין דרכו של אדם להזיק לעצמו במתכוון הוא תולה את הדבר ביד המקרה ואין מתריעין על המקרה שבא בידי שמים. אבל אם נתרשל לפשוט ידו ולקבל את הטובה הצפויה לו הריהו מתרעם על עצמו שלא ראה את הנולד ונמצא ליקוי בחכמתו, והרי זה חטא שאין לו כפרה.
פלוני אמיד הוא, ואף על פי כן הוא דר בבית שאינו שלו. לא שהוא חס על ממונו ונמנע מלהשקיעו בעצים ובאבנים, אלא שהוא רואה יתרון לדור אצל זרים. אחת שאין הוא צריך להזהר ביותר שמא ינזק הבית והוא בן חורין לעשות בדירתו ככל העולה על רוחו, ואחת שהוא מחליף דירתו בכל שנה או שנתים, ונמצא דר לעולם בבית חדש המתוקן בכל המכשירים המתחדשים בעולם. אלא מה, הטלטול הקשה לעקור מדירה לדירה, – אף זה אינו כולו רע, שמתוך כך הוא פטור מלהכניס לביתו כל מיני מטלטלין מיותרים, שהעין רואה וחומדת היום, ולמחר הנפש קצה בהם. מכל מקום אילו זכוהו בבית פלוני הבנוי על הגבעה במעלה העיר היה מניח את כל הטלטולים וקובע דירתו שם. בית זה לא יתיישן לעולם. ואפשר מתוך חמדה שהוא חומק בבית זה דוקא הוא נמנע מלבנות בית לעצמו, וכדי לשכך את רוחו בדה מלבו את המעלות שיש בדירות שכורות. ולאחר שצמחה הקנאה בלבו ימים רבים ולא הניחה לו לטעום טעם בעל בית מתוך תקוה שסוף סוף יפול הבית הזה בחלקו, בא באמת היום המקווה ובעליו הדחוק למעות נתרצה למכור לו את ביתו במחיר פחות מכדי שוויו. וכיון שהוא יודע שהשעה דחוקה לו לבעל הבית הריהו עומד על המקח ומבקש להשיגו בזול הזול. הבית הרי בין כך ובין כך שלו הוא ושוב לא ישתמט מידו, ולמה לא יעשה גם עסק טוב כדרך התגרין. אלא עד שהוא מסרב למראית עין ודוחה את בעליו בלך ושוב, קפץ אחר ולקח את הבית במקח השוה.
הוא, שחמד את הבית בלבו מתמול שלשום, כבר קנה אותו בראיה משעה ראשונה, אלא שבעל הבית היה מעכב, וכיון שנתרצה הלה למכרו שוב אין דבר מעכב ולא היה חסר אלא מסירת המעות וקבלת המפתחות. אמת, המעות עדיין אינן קצובות, שזה מבקש סכום גדול והוא רוצה ליתן סכום קטן מזה. אבל כיון שמובטח לו שבעל הבית יסכים, ואף החליט בלבו להסכים בשעת הדחק גם לסכום שדורש בעל הבית, נמצא שאף הדמים קצובים, אם לכאן או לכאן ואם באמצע דרך פשרה. על כל פנים ההפרש בין הסכומים אינו ענין לקניית הבית אלא הוא עסק צדדי כשאר העסקים, וכיון שהבית הרי הוא כשלו אם כן זה שבא וחטפו מידו הרי הוא בעיניו כגזלן. וכדי להוציא את הגזילה מידו הוא מכון להוסיף על הסכום שנתן זה. אבל שטר המכירה כבר כתוב וחתום ואין אחר מכירה קנייה.
מכאן ואילך צער החרטה כפול הוא: אחת שאין לו שליטה על הבית, ואחת שנשתלט עליו אחר, זה שהוציא מידו בגזילה. ואי אתה יודע איזה צער גדול יותר, אם הראשון או האחרון. לכאורה הראשון עיקר והאחרון טפל, כיון שאין הבית שלו מה לו אם של פלוני הוא או של אלמוני. מכל מקום הוא מפיג את צערו הראשון בממונו שנשתייר בידו. לכשירצה יש בידו לבנות לו בית אחר נאה מזה. ואילו צערו השני במה יפיגו, הרי גזלן זה יחזיק בו לעולם. וכאן בא האשף הגדול היודע תרופה לכל דבר: הדמיון, שהוא כל יכול ואין שום דבר העומד בפניו.
כשהגיעה אליו השמועה באמצע המשא והמתן שאיש אחר זכה בבית ותקף עליו צער החרטה היה מנסה להפיג צערו במיני תנחומין: אפשר צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עמו שלא לקח את הבית, שאילו לקח ופרע את דמיו, ולאחר כמה ימים יצא גץ מארובת העשן וכל הבית היה למאכולת אש הרי איבד את הבית וגם ממונו הפסיד. ואילו בקש להציל את ממונו על ידי חברת אחריות, היה הסוכן מעליל עליו שבזדון הצית את הבית ומביאו לבית האסורים. ולמה לו כל הצרה הזאת, מוטב שישב בבית שאינו שלו ויישן במנוחה.
אמת, רעיון נחמה זה ודאי ינק ממקור אחר סמוי מן העין. הקנאה נהפכה לנקמה, והנקמה נתגלגלה בתפילה: יהיה רצון שישרף הבית וכל מה שבתוכו. נוסח זה מדמדם במוח שלא מדעת, ואילו מדעת נתלבש בצורה חסודה של נחמה על מנת לבצבץ אחר כך בצורתו האמתית, ומכאן רק פסיעה אחת לגלגול השלישי: הפיכת המשאלה המופשטת למעשה, תחילה בדרך הדמיון בלבד, ואחר כך… לבא לפומא לא גליא. ומכאן הוא הפחד מפני העלילה של סוכן חברת האחריות והישיבה בבית האסורים. פחד שכל עיקרו אינו אלא תריס כלפי עצמו. נמצא נחמה ראשונה הפכה לתקוה, ולאחר שהוא הופך בה הוא דוחה אותה בשתי ידים, בית חמודות זה שנפשו כלתה אליו היאך יראה בחורבנו. אם זה גזלן – הבית מה חטא? אם זקוק הוא לרחמי שמים מוטב שיהפך עליו על פלוני הגלגל וירד מנכסיו ויחזור וימכור לו מה שמוכן לו מבראשית. תקוה שאף היא כל עיקרה אינו אלא תריס כלפי עצמו. היצר הרי אין לו שליטה על עולם המזלות, ולפיכך אינו מפתה את האדם לילך ולסבב את הגלגל בידים. ולא עוד אלא שעצם המשאלה של הפיכת הגלגל אינה רעה מוחלטת אלא היא תחבולה לשעה. הרי לאחר שיתרושש וימכור לו את הבית יוכל המזל להאיר לו את פניו שנית ויש בידו להתעשר כפלי כפלים. כלום עינו צרה בו. אדרבא הוא מצדו יתפלל על כך מתוך הכרת טובה. וכך הוא מפייס את יצרו הטוב מכאן ואת יצרו הרע מכאן ועושה שלום ביניהם. מעכשיו אין לו לחשוש כלל וכלל, שכבר התקין לו תריס כפול בעל שני פרצופים: פחד מכאן ותקוה מכאן.
ה 🔗
הרהורי חרטה אלו כמה רחוקים הם מהרהורי תשובה. המהרהר חרטה על מה שעשה תחומו מסוים והוא גדור מארבע רוחותיו, והמהרהר חרטה על מה שלא עשה אין תחומו מסוים והוא פרוץ לכל רוח. המעשה מבקש אחיזה בממש, והדמיון הבא מכוח המעשה אף הוא אינו ממריא לשחקים. ואילו אפס מעשה אין לו אחיזה אלא בדמיון בלבד, וכדי למלא את החלל הריק אין די לו באחד אלא הדמיון גורר אחריו דמיונות הרבה, טובים ורעים, והרעים מרובים על הטובים. הרי כך דרכה של חרטה שהיא מעלה פורענות לאחרים החייבים כביכול בדבר, כדי לחזק את לבו של הכושל. אם לקה בידי אחרים שמא ילך ויהא לוקה בידי עצמו. בתמיהה. אלא מגלגלין חובה על החייב ומודדים לו מידה כנגד מידה: היום פגע בך מעט ולמחר אתה פוגע בו הרבה. אמת, הדמיון אינו משביע אלא לשעה, ובאה המציאות והופכת אותו על פיו, אף על פי כן יפה הדמיון, שהוא כולו משועבד לך ואתה בעליו, והרי אתה מטה אותו כרצונך. לאחר שנפרעת הימנו בארבע מיתות בית דין אתה חוזר ומיהו ושוב אתה נפרע הימנו אחת ושתים ושלש. ושמא בעל מוסר אתה וחושש להרהורים רעים, שכבר אמרו הקדמונים הרהורי עבירה קשים מעבירה, הרי דמיונך מתחכם לך ומערים עליך, שהוא יוצר בפתח זה ומתלבש בלבושים אחרים ונכנס בפתח זה ושוב אין אתה מכירו. משל לשחקנים של בימה, שכל אחד נגלה בכמה פנים. חס לך לראות את דמיונך כמות שהוא, הרי אתה רואה אותו כמין סמל או הוא מציץ מהיפוכו, ופעמים הוא מחליף אותך בשכנך. ולא לבד שאין אתה נכשל בהרהורים רעים, אלא שהם באים ללמדך מוסר השכל. הרי מצוה ללמוד מסכת גיהנום שמתוך כך נפתחים לפניך שערי גן עדן.
וכשם שחביב עלינו הרהור עבירה, שהוא מטעימנו טעם עבירה בהיתר, אם כדרכה ואם שלא כדרכה, ומצילנו מן העבירה ממש, כך יש ואנו מסתפקים בהרהור מצוה, שאנו יוצאים בו ידי חובת מצוה ממש. פלוני הוא מכניס אורחים והרבה משכימים לפתחו, אף אתה כך. ולא עוד אלא שאתה בוחר דוקא בעני בן טובים שבעירך, והרי אתה מזמינו בדמיונך לסעודה ומושיבו לימינך ושניכם אוכלים מקערה אחת, שלא יאמר שקערתך ראשונה היא ואתה שאבת את השומן הצף על פני הרוטב שבתוך הקערה מלמעלה ולו הנחת את השיירים, כיון שאורחך רעב הוא ותאבונו מרובה, הרי הוא מעורר את תאבונך ואתה אוכל כנגד שנים. ומה בכך אם אתה שבע והוא עדיין רעב כבתחילה, שהרי לאחר הסעודה בשעה שאתה שוכב לך להנאתך ומצפה לשינת צהרים יכול אתה להתחלף עמו, הוא העשיר ואתה אורחו, כדרך שאירע לך בימי בחרותך בשעה שגלית למקום תורה. כמה נאה להשתעשע בהרהורי רעב מתוך שובע. הרעב הטבעי יש לו חוקים משלו ככל מעשי הטבע ואינו עובר את תחומו, ואילו הרעב המדומה פורץ את כל הגבולים והחיים והמות הם משחק לו. לאחר שמת המסכן ברעב וזכה ללויה יפה ולהספד, הוא קם לתחיה ומתענה ביסורים ומענה כביכול את נפש השבעים. ותוך כדי הרהורים אלו באה התנומה וחוטפך, ושר החלום עושה בלהטיו ומשלים מה שהחסרת בדמיונך בהקיץ. החלום יפה מן הדמיון, שאין אחריותו עליך, כיון שאתה יודע בו שהוא כולו דברים בטלים. ולא עוד אלא שדרכו של חלום שהוא נשכח מהר ומשכיח גם את הדמיון שלפניו, שכבר נתערב בו והיה עמו לאחד.
ו 🔗
אנשי מעשה שמקיימים את העבירה כפשוטה, הרי הם מקיימים גם את המצוה כפשוטה כדי להפיג על ידה את צער העבירה. ואילו בעלי הדמיון שאין בידם לקיים את המצוה כפשוטה ואינם רוצים לעבור עבירה כפשוטה, מה הם עושים? הרי הם מבלים כל ימיהם בהרהורי חרטה על חטאים שלא חטאו אלא הדמיון ועל מצוות שלא קיימו אלא בדמיון.
כוחה של חרטה יפה בעקירה, ואילו תכליתה נעוצה בהנחה, וכל שישנו בעקירה ישנו בהנחה. אנשי מעשה עוקרים תחילה ואחר כך מניחים, כדרך העולם. ואילו בעלי הדמיון המתקנאים בהם ורודפים אחרי התכלית מקדימים הנחה לעקירה. כיון שהכל מדומה מה איכפת להם אם יחליפו את הסדר. אדרבא, נוח להם להניח כדי שיהא להם מה לעקור. ומתוך שכל ימיהם הם מניחים ועוקרים, מניחים ועוקרים, נמצא שאין להם הנחה עולמית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות