רקע
משה אליהו ז'רננסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: "ספרים" (ראובן מס); ת"ש

 

א

כל שאינו עושה קבע לדעותיו וסייג למחשבותיו, אלא הוא מחליפן תמיד, לעולם אין בידו כלום. הואיל והוא פוסל את הראשונות שוב אין לו אחיזה באחרונות. כיון שיודע הוא מראש שסופן ליבטל, הריהו מתרשל מלכתחילה לקנותן קנין שלם ואינו נותן דעתו להבינן על בורין, וממילא אינן מקושרות אל לבו ואינן ארוגות במסכת רוחו. ספק הן שלו ספק אינן שלו, ולפיכך קלה עליו פרידתן, שכשם שלא היו לו חבלי לידה בראשיתן, כך אין לו יסורי פטירה באחריתן.

אמת, הבריות אין דעתן נוחה הימנו, לפי שהוא מכשילן באמרי פיו. אתמול אמר פלוני משמו כך, והיום אומר אלמוני משמו כך וכך, ואף על פי ששניהם הם אנשים מהימנים ואינם חשודים, חלילה, על שקר, מכל מקום נמצאים הם מכחישים זה את זה, ואין מי שיכריע ביניהם, אלא הוא. ואילו, משבאים אצלו לגבות עדות ממנו כדי להעמיד את האמת על מכונה, שוב אינו אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא הוא משמיע דעה אחרת שקלטו אזניו לפני שעה קלה בשוק. וכך הוא נוהג כל ימיו בקניני הנפש מנהג של מלבושי הגוף: פושט דעה ולובש דעה, והוא מתהדר בלבושיו שהם חדשים תמיד.

שכניו תוהים עליו ותמהים, מהם תופסים אותו על שום שאין לו דעה, ומהם מזלזלים בו בשביל שיש לו דעות הרבה. בעיני הראשונים הוא שולל הכל ובעיני האחרונים הוא מחייב הכל. הללו רואים את הלאו שלו שהוא מדרס להן, והללו רואים את ההן שלו שהוא מדרס ללאו, ואילו הוא עצמו שניהם שקולים אצלו, שההן אינו הן והלאו אינו לאו. אתמול דיבר בשבחו של פלוני והיום הוא מדבר בגנותו. תאמר, אתמול ראה אותו מתעטף באיצטלא של חסידות, והיום נגלה לפניו כמות שהוא בעירומו. ולא היא. השינוי לא חל בנראה, אלא ברואה, ולא בשעת ראיה, אלא לאחר זמן, בשעה שבא לספר מה שראה, ולא הוא גופו נשתנה בינתיים, אלא שנתחלף לו איש שיחו. אתמול נזדמן לו אוהבו של פלוני והלך ומנה לפניו את מעלותיו המרובות, והיום נזדמן לו אויבו של זה וגילה לו את חסרונותיו ומומיו. ואם מספר זה הוא מבעלי “איפכא מסתברא”, הריהו מהפך את הסדר: מגנהו בפני אוהבו המדבר עליו טובות ומשבחהו בפני אויבו המדבר עליו רעות. וכדרך הטבע, הרי יש בכל אדם גם מעלות וגם חסרונות, ולא נתפס, חלילה, על שקר. אלא מה, שהפריז קצת על המידה, הרי אף זה מדרך הטבע, לחפות בטוב על הרע וברע על הטוב. כיון שאין לפניו בשעה זו אלא מחציתו של פלוני, כלום יהא מראה לו פלג גוף, וממילא הוא רואה מקצתו ככולו ומגלגל מזה על זה. ושוב: מתוך שהפריז אתמול בשבחו על כרחו חייב הוא להפריז היום בגנותו, שעודפו של זה מפקיע את כוח העודף של חברו, בחינת סם שכנגד.

מדרכו של זה שהוא חוצץ בינו ובין פרי רוחו, שאף על פי שטעם הפרי כטעם עושהו, מכל מקום אין לו זיקה אל הגוף, אלא במחובר. והואיל ודרכו של פרי לנשור או ליתלש, הוא רואה אותו כתלוש אף בעודנו במחובר, ואפילו כשהוא בוסר. מתוך כך אין הפרי גדל גידול פנימי ואין הבוסר נעשה גומל עולמית.

דרכו בחליפין תמיד, אבל חליפין אלו אי אתה טועם בהם טעם קנין ומשא ומתן בשוק, ואין בהם משום עמידה על שלו והכרת זכות בעלים על מה שאינו שלו, לפי שעל צד האמת אין כאן חליפין כל עיקר. הרי את שלו כבר הפקיר לכל רוח, ומה שהוא נוטל אינו אלא כמקבל מתנה על מנת להחזיר, לקיחה לשם נתינה, ודמיונו כשליח הנוטל מזה ונותן לזה ואינו משהה בידו את החפץ אלא שעה קלה בדרך הילוכו. על הרוב הוא מדיר הנאה ממנה שבתוך הצרור והוא נהנה מן הנפח החיצוני וממשקלו. אם הקליפה יפה היא — תוכה למה לו? ואם תוך אין כאן, למה לא יחליף את הקליפה בקליפה נאה הימנה? בין כך ובין כך, הרי עתיד הוא לעקור דעה זו מלבו ולמה ייגע לריק וילחם על קיומה לאורך ימים ויבצרה בפני כל רוח מצויה ושאינה מצויה. כיוצא בזה, על שום מה יתעמק במחשבה שאינה שלו וישכללה מבפנים או יסלסלה מבחוץ, בשעה שהוא יודע שסופו לעשותה פלסתר ולהטילה לאשפה?

אין קבע לרוחו חוץ מן הקבע של העדר הקבע, ולפי שקבע זה אינו נכנס בגדר ההויה, אלא הוא נחלת החדלון, ממילא אין קיומו אלא בביטולו. וכאן באה הלשון, שדרכה להתלות במוחש ולהאחיז את האין בחבלי היש, והגדירה אותו לגנאי: הפכפך. ולא את עצם ההפכים היא דורשת לגנאי, שמציאותם אינה נעוצה בהיפוכם, אלא היפוכם כרוך במציאותם, זו המציאות המחויבת בגזירת הטבע המלא הפכים. אלא מגונה הוא מי שמהפך את נפשו ומחליפה באחרת, וכסבור הוא שעדיין בעינה היא עומדת כבתחילה, והוא אך הוציא ישן מפני חדש בזה שמערה מכלי אל כלי. ולא את נפשו בלבד הוא מהפך, אלא יש שהוא חוזר לאחוריו כמה דרגות. עתים הוא מחליף את הישן בחדש ועתים הוא מסרס דעתו למפרע ומחליף את החדש בישן. משל לרוח המוליכה את הספינה ממזרח למערב ומיד היא נמלכת ומטלטלת אותה כמה פרסאות לאחוריה.

תאמר, הפכפך זה יש בו כל מה שמונים בו שכניו, כיון שאין בו דעה כלל, יכול הוא להחזיק בדעה והיפוכה כאחד, שאינו עומד על טיבן ואינו חודר לפנימיותן, וממילא אינו מבחין בניגודן. ולא היא, אלא הדעות ההפוכות לשיעורין ניתנו והוא מסגלן בזה אחר זה ומחליפן זו בזו, היום נראה לו דבר זה ולמחר הוא נותן עיניו באחר ומבקש היפוכו. ומפני מה היפוכו דוקא? ללמדך, שאין כאן התפתחות פנימית והשתלשלות דעות קרובות קצתן וקצתן רחוקות, המתגלגלות ומובלעות זו בזו כדרך הטבע. השכנות ושכנות השכנות, כיון שהן קרובות במקום או בזמן, הולך ומיטשטש קמעא קמעא ריחוקן הפנימי ומתבלט והולך קירובן החיצוני, ומתוך כך עלולות הן להתחלף זו בזו.

ההפכפך שבורח מן הקבע דרכו בקפיצה מן הקצה אל הקצה, ודוקא הרחוק מושכו והוא מדלג על הקרוב, וכל אלו הדעות המתחלפות אינן משמשות לו אלא נקודות אחיזה לשם עקירה והנחה. אמת, בעל הקבע עמידתו מאוששת ואילו המקפץ עמידתו רופפת, אבל כל עמידה שאין אחריה עקירה אין הרואה מבחין בה עמידה מרצון אלא דמיונו כמי שנטוע במסמרים ומחובר לקרקע, מה שאין כן זה שעמידתו קלה, רצונו הוא עומד, רצונו הוא טס ומרפרף בארבע רוחות העולם. זה משמש את רבותיו כל הימים ומתאבק במשנתם, ומתוך כך הוא פוסל מלכתחילה כל תורה אחרת, וזה אינו חוזר על דבר אחד מאה פעמים ואחת, אלא הוא לומד מכל אדם, ואינו בודק תחילה, אם נמנה על יחידי הסגולה שבדור. אין לך דיבור נאה היוצא לבטלה, אלא הוא קולטו ראשון ראשון ונהנה לפי דרכו. וכלום חייב הוא, אם אין הדעות שוות והדיבורים הנאים סותרים זה את זה. ואל תחוש, שמא תיטרף דעתו עליו מפני ההפכים והנגודים המרובים השרויים בגנזי נשמתו, שאם הדעות נסתלקו, עדיין נשתייר צילן ונשתמר ריחן. הרי כבר הקדים הטבע רפואה למכה וברא לו תריס כנגדם: השכחה, שכשם שהוא מהיר לשמוע, כך הוא מהיר לאבד, ושוב אין כאן לא צל צילן ולא ריח ריחן. משל למי שנדר ולא שילם, כיון שנעקר הנדר מלבו, שוב אין החוב מעיק על נפשו בין מדעת בין שלא מדעת.


 

ב

ודאי, מום קבוע זה גנאי הוא לו לאדם, לפי שאין הוא יודע את עתו: מה שהיה כבר נשכח מלבו ומה שיהיה כלום נביא הוא וידע. כיון שאין לו שליטה על דעותיו ורצונו היום מתרופף למחר, הרי בין שיאמר כך אעשה, בין שיאמר לא אעשה כך, ברי לו שלא יעמוד בדיבורו, ואין אדם משים עצמו רשע אפילו לעתיד לבוא. אמת, בין הן ולאו, ששניהם רחוקים מן האמת, עדיין נשתיירה לו דרך שלישית שאינה לא הן ולא לאו, ולא עוד, אלא שכולה אמת, וכשהוא נתבע להשיב תשובה ברורה, יאמר: איני יודע. אבל תשובה ברורה זו כשם שאינה מניחה את דעת התובע, כך אף דעתו אינה מתקררת בה, שאם ניצל מן הפחיתות המוסרית, הרי הכתים עצמו בפחיתות שכלית. כל המלמד לשונו לומר איני יודע, ודאי שלא יאחז בדאי, אבל יהא מוחזק לשוטה, והשטות גרועה מן הבדות. נמצא, שבן חורין זה אינו אלא עבד עבדים: לשתוק אינו רוצה ולדבר אינו יכול.

ציור מדומה זה התומך יתדותיו במידת ההגיון באה המציאות ומטפחת על פניו. סתם הפכפך דברן הוא מטבעו, שאלמלי היה מן השתקנים, לא היינו מבחינים במומו. וכך הדעת נותנת, כיון שיודע הוא שבין כך ובין כך לא יקיים את דבריו, שוב אינו רואה צורך לעצמו לשקול את דבריו ויכול הוא לדבר ככל העולה על רוחו. אין המלה כרוכה בהפסד סלע ותשעה קבין של שיחה אינם עולים בפרוטה. שמא תאמר: ומומו מה יהא עליו? היא הנותנת: לנו הוא מום ולו אינו מום. ולא משום שאין בעל המום מכיר במומו, אלא שלא מפינו הוא חי ואינו נידון אלא על פי עצמו, והוא הרי יש לו הגיון משלו ותורת מוסר מתוקנת לו לפי טבעו ומהותו. בלבו דרים שני יצרים כמו אצל כל אדם, והוא יונק מתחום האסור והמותר כאחד כשאר הבריות, אלא שהוא מחליפם זה בזה בשעת הצורך, כדי שלא ישתרש בחטא. אסור לאדם לחזור מדיבורו והוא דש עבירה זו בעקבו וחוזר בו בכל יום; מצוה לפרוש מדבר עבירה והוא מקיים אותה כהלכתה וחוזר בתשובה בכל יום. והואיל ואיסור והיתר משמשים אצלו בערבוביה, הוא מהפך פעמים את הרשויות ומבליען זו בזו: הריהו חוזר מן המצוה וחוזר על העבירה. אבל אפילו הוא חוזר עליה כמה פעמים אין ההרגל מביאו להחזיק בה עולמית, שאין קבע לרוחו ואין קבע למעשיו, ודרך הפרישה, גם מן הרע וגם מן הטוב, הוא לו לטבע שני. ואילו הדביקות בדבר אחד, בין מצוה ובין עבירה, אינה ממידתו. ואף על פי שהוא רודף אחר השכר ובורח מן ההפסד, שהוא סוד הפכפכנותו, אינו נמלט מן הטעות לרעתו, אלא שאינו זוקפה על חשבונו והוא תולה אותה בעצת אחרים, שיצא מגדרו ונתפתה לשידוליהם.

והואיל והלאוין מרובין על העשין, עלול הוא להרבות באלו ולמעט באלו, שכל המצוי יותר מרובים חילופיו וחלופי חילופיו. מבחינה זו אין הוא נבדל הרבה משאר הבריות, שסתם אדם זכויותיו פחותות מחובותיו. ואם תאמר: היאך העולם יכול להתקיים? ויש לומר: כבר הסכימו החכמים והמחוקקים להפוך בזכותו של כל אדם, כלומר, להפוך כמה מחובותיו לזכויות, שאם אין לכפור בגוף המעשה, יש לסלק את כוונתו עובר לעשייתו, שמא עשה בבלי דעת ואפשר שנתכוון לטובה. וכל כך למה? כדי להכריע את הכף לצד ימין או על כל פנים להניח את כפות המאזנים כשהן מעוינות, וכיון שהחובות והזכויות שקולות, ממילא לא יצא חייב בדינו, וכל זמן שאינו חייב, הריהו בחזקת זכאי. מידה זו נוהגת בכל אדם ואף הפכפך בכלל זה. וכי בשביל שלקוי הוא במומין מותר להפקיר את דמו? אדרבא, יש להקל בדינו מחמת מומו.

כנגד זה אתה מוצא מידה אחת שהקבע הוא חיותה וכל הטיה קלה עוקרתה מן העולם, והיא מידת האמת, ודוקא מידה זו אינה מצויה אצל הפכפך כל עיקר. לא שהוא שקרן מדעת, כלומר, יודע את האמת ומתכוון למרוד בה, אלא שכל חילוף בדעות גורם לו להתרחק מן האמת אם מעט ואם הרבה.

המשל הנזכר למעלה, שהוא מגנה היום מה שקילס אתמול, עדיין אין בו משום שקר ממש, שיש לו לטעון ולומר: אתמול קילסתי את מעלותיו והיום אני מגנה את חסרונותיו, וכל כוונתי אינה אלא לטובתו, שאם יתקן מה שפּגם, שוב אין בלבי עליו כלום. אבל אם הבטיח לפלוני דבר ואינו מקיים, הרי הוא עושה פיו סנדל. וכשבא לפניו זה ותובע מה שהבטיח לו, כיון שאין לו פתחון פה והוא בוש לומר: הבטחתי אין מה ממש, שדרכי לומר היום כך ומחר כך וכך — מה הוא עושה? הרי הוא דוחה אותו בלך ושוב ומוסיף שקר על שקר מפני דרכי שלום. סתם אדם מהסס להבטיח, שמא לא יוכל או לא ירצה לקיים את הבטחתו, וכיון שחס לו לדחותו בשתי ידים הוא אוחז מלכתחילה בתחבולה של לך ושוב, ומובטח לו שסוף סוף יעמוד זה מעצמו על סירובו וירפה ממנו. אמת, גם מנהגו של זה אין בו משום מידת חסידים, אבל אין כאן שקר מפורש, אלא הערמה בעקיפין. ואילו הפכפך אם יטרידו הלה יותר מדי, יכול הוא להעיז פניו ולומר: לא כך אמרתי, אלא כך וכך. ומובטח לו שהלה לא יכחישו על פניו, כדי שלא להרגיזו. יודע הוא שזה תקיף והוא עלוב, והרי פיקחותו מלמדתו שלא לדון עם מי שתקיף ממנו, שאם הבטיח אתמול ולא קיים, שמא יבטיח מחר ויקיים. והרי הוא מתחכם לו מעמיד פנים, כאילו באמת לא היתה הבטחתו הבטחה מפורשת, כדי שלא ינעול את הדלת בפניו, ויוכל לבוא אצלו שנית ושלישית עד שתהא שעת רצון מלפניו וימלא את בקשתו. ולכשתדייק תמצא, שאף הפכפך אין לבו קשה, ובשעה שהבטיח מובטח היה לו שיקיים את הבטחתו, אלא שלאחר שהבטיח כבר מצא סיפוקו בהבעת פיו ובגילוי רצונו, ושוב אינו זקוק לקיימו. אתמול עשה מעשה יפה שביקש להיטיב עם חברו, וכבר נהנה על כך, וזו ההנאה התישה את כוח רצונו ומנעה אותו מלקיים במעשה מה שעלה לפניו במחשבה, שאין דרכו לחזור על הנאה אחת פעמיים. אף הרגשת החירות המדומה ידה באמצע, שאינו משתעבד לא לאחרים ולא לעצמו ואינו מחזיק בדבר היום בשביל שהחזיק בו אתמול. אבל לא יצרו הרע בלבד נהנה מחירות זו, כביכול, אלא גם יצרו הטוב, ולאחר שנשמע לזה הוא חוזר ונשמע לזה, ששני יצריו מסייעים לו להחזיק במידת התהפוכות, וכשם שדחה את פלוני היום, כך עתיד הוא לקרבו מחר. וכדרך שהוא מסתפק ב“הוה אמינא” ומצרף מחשבה טובה למעשה וזו מחפה על זו והוא יוצא בה ידי חובתו, כך הוא מצרף גם מחשבה רעה למעשה, וכיון שמצא בה סיפוקו, שוב אינו זקוק לקיימה. הרואים סבורים שהוא מתון בטבעו ומחזיק בכלל: שב ואל תעשה עדיף; ואילו על צד האמת יש בהם בשניהם משום קום ועשה, שכן הוא רואה מחשבה כמעשה.

אף יש בני אדם החיים בשתי רשויות, שנטועות בלבם שתי התכונות יחד, ומה יעשה אדם שהוא ישר והפוך כאחד? הרי הוא חוצה את חייו: ברשות היחיד הוא ישר בישרים וברשות הרבים הוא הפכפך בהפכפכנים. ופעמים הוא מחלק את רשות הרבים לעניני עצמו ולעסקי צבור. הללו אנשי מעשה הם ואין לבם הולך אחר המחשבה, אלא שאינו דומה מעשה הנוגע לעצמו ולבשרו למעשה שהוא נחלת זולתו או קנין הרבים. מכאן תשובה לשואלים מפני מה גדול כוחו של הפכפך בחברת השליטים, משום שהכפופים לו יודעים את סוד נפשו ומתהפכים בתחבולותיהם, את שאין רוצים בו הם מבקשים ממנו, ומובטח להם שיעשה את רצונם ולא ימלא את בקשתם, וכדי לפייסם יעשה את שלא ביקשו, שהוא והם רוצים בו.

בדוק בדברי הימים ותמצא שליטים הפכפכנים מאריכים ימים בעריצותם. ואין המדינה חוזרת לתוהו ובוהו, שיועציו יודעים לפרנס את רצונו המתהפך בדברים המתחלפים ויש בידם לקיים את המדינה כרצונם.


המלצות קוראים
תגיות