א    🔗

אין בין פליטת קולמוס לפליטת פה אלא שזו דיה במחיקה קלה וזו טעונה עקירה מן השורש. אם בקש לומר הן ואמר לאו, חייב הוא להכריז שפיו הכשילו, ולאו זה בטל מפני ההן הבא אחריו. הקולמוס והלשון שניהם שלוחי הלב הם, אלא שזה עושה שליחותו בצנעא וביחידות וזו דרכה בקולי קולות ודוקא במעמד אחרים. זה אין גמר מלאכתו סוף שליחותו, שלאחר שהעלה את הדברים על הכתב עדיין טעונים הם קריאה, וכיון שהיא תלויה בעין הרי עינו קודמת לעין חבירו ויש לו שהות לתקן עד שלא ראהו זה בקלקלתו. ולא עוד אלא שאם חששן הוא מטבעו ולבו נוקפו שמא ידינהו זה לכף חובה ויתלה את הקלקלה לא בשלוחו. הקולמוס, אלא בו, כלומר הוא לא טעה כל עיקר אלא חזר בו, ומה שאמר מתחילה יפה אמר ובכוונת הלב אמר, שבקש לומר לאו ואמר מה שבקש, אלא שנמלך עליו לבו אחר כך והחליף את הלאו בהן, – אם לכך הוא חושש עדיין יש לו תקנה, שיכול הוא לקרוע כתב זה ולכתוב אחר במקומו, כתב שכולו נקי ואין בו מחיקות כל עיקר. ואילו זו, הלשון, גמר מלאכתה הוא סוף שליחותה, ואין בין זו לזו לא ריוח של זמן ולא הפסק מקום, וכיון שהיא תלויה באוזן שוב אין אזנו קודמת לאוזן חברו, ואין הוא יכול לשנות דבריו אלא מדעתו של זה. ואפילו אם יאמר שגיתי בחפזי אינו מועיל כלום, שאין אדם שוגה אלא בדבר המצוי בידו תמיד, ותדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם. מתוך שגגתו אתה למד, שהלאו שגור על פיו והוא בן בית אצלו, וההן אינו אלא אורח המוקיר רגליו מביתו. בין כך ובין כך מתנחם השומע: אם אמת בפיו ובשוגג אמר לאו לפי שהוא שגור על פיו, כיון שלבו גס בו הרי רגיל הוא לזלזל בו והוא מוציאו סמוך לכניסתו, מה שאין כן ההן שהוא אורח מכובד אצלו כיון שהכניסו שוב אינו מוציאו. ואלא מה, שמא אמר לאו במזיד, ומפני הבושה החליפו בשוגג, אם כן חוזר בתשובה הוא, ושוב אין מקום לחשוש שמא יחזור בו גם מתשובתו.

אמת, בנוהג שבעולם שאם שגה המדבר או הכותב אין השומע או הקורא חושדו חלילה בכוונה רעה ואינו מהרהר אחריו, ומשל שכן הוא עצמו אינו רואה שום פגם בדבר ואינו מתחקה אחר שרשו. משל לאדם המהלך בדרך ונתקל בצרור קטן שעל גבי הקרקע, כיון שלא נפל בפישוט ידים ורגלים שוב אינו משגיח בדבר ואינו חוקר לסיבתו, מן הסתם היה שקוע במחשבות ולא נתן עינו על רגלו. אף כאן נכשל בשטף לשונו או במרוצת קולמוסו. אבל מפני מה הכשילו פיו, וכלום הקולמוס יש בו דעה למעול בשליחותו בשוגג או במזיד? תאמר, שגרת הלשון מוציאה מפיו מלין ולא רוחו. פסוק שגור נפלט שלא במתכוון וחציו הראשון גורר אחריו את השני בכח ההתמדה, כדרך גלגל זה של מכונה המתגלגל והולך לאחר שעמדה המכונה מתנועתה. אף שני הפכים בדיבור אחד, כגון הן ולאו, הואיל ונגודם מקשרם זה לזה הם דרים על הרוב כפיפה אחת, וכיון שנפתח הפתח יוצא זה במקומו של זה.

עובר אדם על חלון הראוה ורואה שם דברים המושכים את הלב, מיד הוא מתחיל לשקול בדעתו כמה ממון יש לו בכיסו ואם כדאי לו לקנות חמודות אלו. אם יקנה אותם היום מה יאכל מחר. הן או לאו? לבו מושכו ואומר לו הן, וכיסו דוחה ואומר לאו. ובפרט בשעה שהממון מועט הוא ואינו מספיק אפילו בדוחק, ודאי שהכיס גובר על הלב והלאו מנצח את ההן. אבל לעולם אין המנוצח משלים עם גורלו, וכיון שראה שהלאו נצח, יש שהוא מערים עליו ומתחפש ומלביש את ההן בלאו. לאחר שעה הוא עובר על פתחו של בית מזון ומבקש למלא כרסו במאכלים ערבים, ומיד לוחש לו לבו: שמא מאכלים אלו פגול הם, שכך דרכם של בתי מזון שהם מצניעים את שיירי האוכל למחר. כלום שכחת מעשה בפלוני בן פלוני שקיפח את קיבתו בבתי מזון. אלא מה, רעב אתה, הרי סעודה שמנה שמורה לך בביתך בערב ויש בה כמה מיני תרגימא ופרפראות לפניה ולאחריה, ולפי שעה חטוף ואכול גלוסקא אחת שמחירה פרוטה וקנח פיך בתפוח או במלפפון. וכל כך למה? כדי שיאכל סעודתו לתאבון. נמצא לאו כנגד לאו, ושניהם אין משמעותם אלא הן: לא זה אלא זה.

מי שהשעה דחוקה לו והולך אצל חברו על מנת לבקש גמילות חסד מידו, ודאי שהוא מוכן מראש לשמוע הן או לאו, ולאו קרוב מהן. הלה, אפשר אין בידו כסף בשעה זו, או ידחהו בלך ושוב מפני היראה שמא לא יוכל לפרוע לו בזמן. וכיון שהמתבקש יודע מה שבלב המבקש שוב אינו חושש לו כלל והוא מקדים פעמים לאו להן. ועד שזה מפציר בו ומרכך את לבו, הוא מוצא לו פתח חרטה ונותן לו מחצית מן הסכום שהוא מבקש. אני צריך לכסף ואתה צריך לכסף, אינו דין שיהא כוחך יפה מכוחי אלא נחלק חלק כחלק, חציו לי וחציו לך. אמור מעתה, שההן והלאו השלימו ביניהם, זה נהנה מן ההן וזה נהנה מן הלאו. מן הנסיון למד שיפה היא הזהירות הן לחומרא והן לקולא, והחכם יוצא ידי חובת שתיהן, ומצרף מידת הרחמים למידת הדין. פיקחותו של אדם מלמדתו להתהפך בלשונו, ויפה לו להקדים לאו ולהמתיקו אחר כך בהן, מלהקדים הן ולמררו אחר כך בלאו. וברבות הימים נהפך לו להרגל עד שפליטת פה או קולמוס מצויה תדיר מאליה, ואין אדם נתפס על כך.

ולא ההרגל בלבד הוא הגורם אלא שרשו נעוץ גם בפנות אחרות שבנפש. פעמים ממלא העבר תפקיד גדול, והזכרון מחליף גברא בגברא, ויש שהחשש מפני העתיד מעלה בדמיונו את עצמו או אחד מיוצאי חלציו בדמותו של זה העומד לפניו, ומיד הוא מהרהר חרטה על שגגת פיו שהיא עולה זדון. בין כך ובין כך אין השגגה ענין של בטלה בלבד אלא תורה גדולה היא, ועל הרוב יוצא אדם בשגגה ידי חובת זדון, שהוא מספק את יצרו במחשבה וניצול מן החטא במעשה.

ב    🔗

גדול שעבודו של הן משל לאו, שזה ניתן לחליפין וזה אין לו חליפים עולמית. מי שנתפס ללאו ולבו נוקפו יש לו תקנה בהן, וכיון שהגיד הן שוב אינו חוזר ומגיד לאו.

אתמול דחית את פלוני בשמאל, רשאי אתה לקרבו היום בימין. הוא – אין לו תרעומת עליך שזלזלת בו תחלה, ואתה – אינך נראה עליו כהפכפך, שכך דרכה של בקשה שאין נענים לה מיד אלא היא טעונה שיקול הדעת. והואיל וההן יש בו משום שנוי המצב הקיים והלאו מעמיד הכל על חזקתו, לפיכך אתה רואה את זה כמין שתוף רשויות וזה עדיין כולו רשות היחיד. אמרת הן – כבר עומד זה ורגלו אחת מבפנים, אמרת לאו – הרי הוא כולו מבחוץ ואין לו דריסת הרגל בשלך. מתוך כך אתה עומד על ההפרש הפנימי שביניהם. ההן תוכו כברו תמיד, ואילו הלאו שני פנים לו: לאו מוחלט, שבא מתוך נמוק של הכרעה ולאו סתם, שכל עיקרו אינו אלא סימן בלבד שלא הוכרעה הכף לצד שכנגד. כלומר, אין הלאו מוציא את ההן אלא מעיד על העדרו באותה שעה, ואילו ההן מוציא את הלאו ומבטלו מעיקרו. ולפי שלא ניתן להבחין בין פנים ראשונים לאחרונים רואה בו כל אחד מהרהורי לבו. לכשתרצה אין גילוי דעת זה שלך מוכיח על מה שבלבך, אפשר והוא אחד מתכסיסי ערמה המצויים אצל התגרים בשוק, ומכלל לאו אתה שומע הן. נוח לו לדחותך בלך ושוב, לא כדי לקפח את שכרך, אלא בשביל שתשתעבד לו מרצון בגוף ובנפש. מעכשיו אין זה חושש לנסות את מזלו שנית וזה מעביר, כביכול, על מידותיו ומתרצה לו.

בן מזל זה, כיון ששיחקה לו השעה, לא די שלא חלשה דעתו אלא הוא משתבח בעצמו, שיותר ממה שהוא זקוק לך אתה צריך לו, שאלמלא כך לא מצאת את לבך להכשיר את שפסלת בפה מלא, ואפילו פיך ולבך שלא היו שוים. דברים שבלב ספק דברים הם ספק אינם דברים, ואילו דברים שבפה כבר יצאו מכלל דברים ונכנסו לכלל מעשה, ובפרט דיבור של שלילה שאינו נזקק למעשה כדי לקיימו אלא בטולו הוא קיומו. אף זו: בנוהג שבעולם אין אדם נחפז לסמוך ידו עלזה שבא לפניו ראשונה, שמא ימצא מעולה הימנו, וכל משרה מן הסתם יש עליה הרבה קופצים, והואיל וריחקת את אלו על מנת לקרב את זה, ממילא זחה דעתו של הזוכה שניצח את כל השאר, וההן שעלה בגורלו קיבל תוספת כוח על ידי הלאו שהשמעת לאחרים. מתוך כך יש שההן שלך עלול לשמש בנין אב ללאו שלו לעתיד לבוא. היום דעתו נוחה מן השכר שקבעת לו, שהרי אתמול לא היה לו כלום ובדרך הטבע הוא שמח בחלקו, אבל למחר לא יסתפק בפרנסה מצומצמת ועל כרחו יעמוד ויבקש הוספה; עכשיו הוא רואה את הדרגה הנמוכה שמשרתו כעלייה, שהיא נמוכה כלפי מעלה וגבוהה כלפי מטה, אבל לאחר זמן כיון שנתעלה שוב יבקש עלייה כראוי לו. ולפי שבינתים לא ישב בטל ונעשה בקי בעניניך ועמד על סודותיך – על כרחך חייב אתה להשמע לו, שמא יקניטך בלאו ויצא לרשות עצמו. ועכשיו נהפך הסדר: מתחילה עמד בחוץ וביקש להכנס לפנים ואתה עכבת בידו בלאו, ולבסוף הוא עומד מבפנים ומבקש לצאת לחוץ ואתה מעכב בידו בהן. ואפשר שלא ההן הבא אחר הלאו כוחו יפה כאן, אלא הלאו שקדם להן הוא המכריע.

דיבור קל שאין בו ממש ולא יצא לכלל מעשה ואפילו המעשה בא אחריו ומבטלו, מכל מקום אינו עובר ובטל לגמרי כאילו לא היה מעולם, שכן הזכרון מקיימו בפנה חבויה שבנפש, וכשבאה השעה והוא מצטרך לו – מיד הוא מתעורר במגע כל שהוא באחת הנימין הדקות מן הדקות וקם לתחיה בפנים חדשות, שכבר עלו בו כמה גידולים ועשו פירות ממינו ושלא ממינו. ומכל שכן דיבור שלילי שפגיעתו רעה לשעה ומכתו קשה כפלים לאחר זמן. בינתים הרי גדל וקנה חכמה ונסיון ורב המרחק בינו ובין בבואתו הנשקפת לו מתוך העבר, ולא די שלא היתה יד השכחה באמצע לטשטש את גוף המאורע וליטול עוקצו הימנו, אלא אדרבא החריפה חריפותו ונתמררה מרירותו. זה הלאו שגרם מתחילה לצער של חרפת רעב נהפך ברבות הימים לכאב של עלבון צורב: הוא שידיו רב לו בכל מלאכה ומומחה הוא בכמה מקצועות – כיצד יכול הוא לעמוד בדל"ת אמותיו של זה שעמד ובעט בו בפרהסיא ושלחו מעל פניו כגבר לא יצלח?

הזכרון המדלג על פני הזמן ומקרב רחוקים אינו מחזיר את הגלגל אחורנית ואינו משיב את האדם אל שעת המאורע, אלא מעביר את המאורע ומוליכו אל הזוכר באותה שעה, והואיל והוא טועם בו טעם ההוה – לפיכך הוא מסיח דעתו מן העבר. פחד הרעב נסתלק הימנו זה כבר ואינו מבין את טעמו, וכנגד זה יקר לו כבודו, שמעלהו על שאר בני אומנותו ופותח לו פתחים הרבה, וכל הפוגע בו נפרעין הימנו. תחילה היה צריך לך ועכשיו אתה צריך לו. וכדי שלא תשתעבד לו לעולם, על כרחך אתה מעלהו לדרגת שותף. מכאן ואילך אתם מסייעים זה לזה במידה שוה, ששניכם בעלים לעסק ומשועבדים לו כאחד.

ג    🔗

אדם קרוב אצל עצמו, ומתוך כך אין הוא נותן דעתו לנפש חברו ואינו רואה כל המתרחש בה בדרך הארוכה המפסקת בין פליטת הלאו שבתחילה והברת ההן שבסוף. אמת, נתפנה מקום בלשכתו ויש צורך למלא את החסר, אבל החלל הריק אינו ריק כלל, שלנגד עיניו עדיין עומד מזכירו המושלם שנסתלק מן העולם קודם זמנו, ולפיכך אינו יכול להתמלא על ידי אדם סתם, ואפילו הוא מזכיר מנוסה, אלא אם כן מחונן הוא בכל אלו הסגולות שהצטיין בהן הלה. לא עושה מלאכה באמונה והזריזות הוא מבקש אלא לממלא מקום הוא זקוק, שיהא קולו רך כשל זה וחיתוך הדיבור כשלו ופנים מסבירות כמותו. ודאי, סגולות אלו חביבות עליו לא בזכות עצמן, אלא בזכות בעליהן החביב נתחבבו עליו מידותיו, ועכשיו שניטל ממנו האיש עצמו – מה יועילו לו הקנינים המדומים? מכל מקום הוא מבקש לעצמו נחמה פורתא, שהדומה לו יתמזג במקצת עם הדמות המרחפת לנגד עיניו, ואילו שאינו דומה בשום דבר הרי יזכיר לו בכל עת ובכל שעה שאחר ירש את מקומו. והילכך ביאתו של זה אינה עושה רושם כיון שלא מצא בו את הסימנים הדרושים, ומה מועיל בתעודותיו והמלצותיו למה לו? והריהו משיב לו: לאו, ואינו מסתכל בו אלא כלאחר יד ומגבו, שחס לו להציץ לתוך עיניו שמא יראה בהן ניצוץ של יאוש ולא יוכל לעמוד בפני מבטו כדרכו. אבל דוקא יציאה זו עושה רושם, שהלוכו בנחת וקומתו זקופה ומראהו כאדם שנפנה לילך לעסקיו. בבואה זו מצד ערפו מטשטשת בבת אחת את קלסתר פניו, והפרצוף הסתמי שניטלה ממנו הבעתו המיוחדת מוכשר לקבל צורה חדשה ולהתקרב אל הדמות החקוקה בזכרונך וחביבה עליך. ומעלה לו לזה החי על המת שתקיפותו ניכרת מתוך זקיפותו ומהלכו ישר מקדקדו ועד עקבו. ראיית אדם זקוף מגבו נאה היא, שיושר צורתו כקו אנך אינו נפגם על ידי עקולי הקוים שמצד הפנים. הבליטות והמשקעים, המעלות והמורדות המסתמנים בגזרתו מחציו ולפניו, ובפרט גבשושית החוטם, תלולית הכרס ושלוחות כפות הרגלים. מידה זו של תקיפות הדעת וקרירות הרוח נאה היא ומועילה לעניניו ודוקא לה זקוק הוא ביותר, לפי שתכונת הרגשנות שהיתה טבועה במזגו של מזכירו לשעבר הזיקה לו הרבה פעמים וקיפחה כמה מלקוחותיו. אמת, הרהור זה אין הוא משהה בלבו הרבה, שגנאי הוא לו להכתים את זכרון המנוח ברבב כל שהוא, אבל כיון שנצנץ פעם ושתים הוא חוזר ובא וגורר אחריו כמה מיני דברים שפגמו של זה עולה מתוכם. וכדי לגרש הרהורים רעים אלו הוא מרבה בשבחו, ומתוך שבחו הוא בא לידי גנותו. פעמים מחולקים היו בדעותיהם והוא עמד על דעתו וצוה עליו לקיים דבריו, וסוף דבר היה שגרם הפסד לעצמו, ואילו שמע לעצתו ודאי שניצל מפורענות זו. אבל עד שהוא מתרעם על עצמו יש לו טינא בלבו עליו שלא היה תקיף בדעתו כל צרכו ולא הרבה בהוכחות ללמדהו בינה כדי שיבטל את רצונו. הוא שרתחן הנהו בטבעו ונמהר בדעתו הריהו זקוק לאדם דעתן ומיושב ותקיף שאינו נכנע לרצון אחרים ויודע לכבוש את רוח בעליו.

מתוך הרושם הדוחה שעשו עליו פני הבא לבקש משרה זו סלק מלפניו את תכריך ניירותיו ונשתקע בזכרונות על הנפטר וכניסתו אצלו בפעם הראשונה. מה נשתנה זה מזה וכמה נתחלפו הימים. צעיר היה ובית מסחרו חדש וזה בקי ומנוסה שנתרצה להדריכו ולנהלו בעצתו. ודאי, הצלחתו באה לו מידו, שראה תמיד את הנולד וידע לכוין מעשיו על צירופי המעשים והמסיבות מבית ומחוץ, אבל כיון שהצליח ועשה עושר זחה דעתו ונטל גדולה לעצמו. מכאן ואילך היה בועט פעמים ברבו, ולא נתקררה דעתו עד שהפכו מעט מעט לפקיד עושה דברו, מין מכונה כביכול, הוא גוזר והלה מקיים. אמת, לאחר שיצא מגדרו היה מהרהר חרטה ומשתדל לפצותו, אלא מיכון שנתפייס שוב היה מסיח דעתו הימנו וחוזר לסורו. פעמים עלתה מחשבה זרה בלבו שמא כדאי לו ליפטר הימנו בדרך כבוד, וכבר היה מחשב ואומד בדעתו את סכום הפצוי שיפריז לו במזומנים על פי הדין ולפנים משורת הדין, אבל כיון שהוא מגיע לידי כך הריהו נרתע לאחוריו. הפסד ממון זה למה לו, ומי יודע אם זה שיבוא במקומו יסתפק בשכרו זה ויצליח כמותו? הרי היה מעשה וחלה זה ובא אחר למלא מקומו ולשמש לפניו עד שיתרפא. מתחילה שמח עליו, אלא שלא היו ימים ונאנס לשלחו לביתו, שלא יחריב זה מה שבנה זה. וכלום אין זה היושב לפניו עכשיו ומצפה לתשובתו גלגולו של הלה? מיד גמלה החלטתו בלבו והריהו משיב לו בפה מלא: לאו! וכיון שנסתלק והלך לו הריהו שמח שנפטר הימנו בלא טענות ומענות ודין ודברים, לא כדרך שגלגל עמו אותו מחבל ולא הרפה ממנו ימים רבים. אבל שמחתו לא ארכה אלא רגע, שלא הרי אז כהרי עתה. באותם הימים הרי היה מצפה לרפואתו של זה, ועכשיו למה הוא מצפה? זה קם והלך לו, ומי יודע מה טיבו של חברו שיבוא אחריו. ועד שהוא מסתכל הצילו של זה המתרחק והולך הוא מבחין בתכריך ניירותיו המתגלגל לפניו על שולחנו. כלום שכח זה מפני פיזור הדעת? אם כן יפה עשה שפטרו בלאו, אם של עצמו שכח, של אחרים לא כל שכן. והואיל והוא מתיירא שמא ירגיש פלוני באבדתו ויחזור מיד ליטול את שלו, ודרך אגב יכנס עמו שנית בדברים ויטרידו בהפצרותיו ובשידוליו, עולה בדעתו לשלוח אחריו את התכריך ביד השמש. אלא שתוך כדי הרהור מנצנץ רעיון במוחו שמא אין שכחה זו אלא אבדה מדעת, שהרי בינתים תתישב עליו דעתו וכשיבוא לפניו שנית יחזור ויאמר “הן!” – ואם כך הוא הרי יש בזה משום הערמה וגניבת דעת. מיד הוא נוטל את התכריך על מנת לשלחו ביד השמש כפי שעלה לפניו במחשבה תחלה, ופתאם הוא נזכר שלא קרא בהם כלל – וחבל. עכשיו אין טעם בקריאתם. וכדי שלא יהא לבו נוקפו, לכשיחזור ויבא ליטול את שלו או יקדים וישלח ביד שמשו, שהוא משיב את פניו ריקם על יסוד רושם חיצוני בלבד, מבקש הוא לחזק את סירובו בראיות חותכות ולמצוא סמוכין בתעודותיו וניירותיו כדי לפסלו. וכיון שהעיף עינו בהם שוב אינו מניחם מידו אלא קורא בהם פעם ושתים, ולאחר שהתעמק בגוף התעודות שוב אין לו צורך בהמלצותיו. ברוך השם יודע הוא לקרוא תעודות ולפרשן, שהן מעידות על ידיעותיו וכשרונותיו, וכיון שתעודות אלו יפות הן, – כלום טעונות הן חיזוק בהמלצת ודברי מליצה. ושמא תאמר: הערמה זו שבשכחה יש בה בנותן טעם לפגם. אם משום זה אין ראיה, ושתי תשובות בדבר: אחת, אין זו הערמה אלא חשש הערמה. כלומר, כלום הוא חייב אם אתה חושד בכשרים? ואחת, מי יאמר שערמה זו פסולה, וכי מזיקה היא לו אם ישקול בדעתו ויכריע מתוך ישוב הדעת, מאחר שהלאו הראשון לא היה לאו שבלאו אלא לאו שאינו הן, שלא בא בכוח נמוקים שליליים אלא מתוך העלמת עין מן הנמוקים החיוביים. וכדי שלא יכשל באבק העלמה הוא מזדרז וקורא בעיון גם את ההמלצות. ומיד מתברר לו שדוקא זהו האיש שהוא מבקש. ועכשיו שבא לידי הכרה זו שוב אינו יושב וממתין עד שיבוא זה ויטול את שלו, גזירה שמא ימצא בינתים משרה במקום אחר, שהרי סתם תעודות כשרות הן גם בטופס של העתק, ובפרט תעודות מצוינות. והרי הוא מתחכם ושולח את השמש להודיע לו שנמצאה אבדתו והיא שמורה בלשכה. וכיון שהוא בא לפניו שנית הריהו מוצא פתחון פה להכנס עמו בדברים והוא מגלגל עמו והולך, עד שהוא מטשטש את הלאו וממתיקו בהן. לא שהוא חוזר בו מדבריו הראשונים ומבטלם, אלא שהוא מפרשם פירוש נאה ומתקבל על הלב.

ד    🔗

שלשלת ארוכה זו של רפרוף ופקפוק, תנודות וזעזועים של נפש המאזנים שבלב, גלגולים וחליפות בדרך עקלתון המלאה מעלות ומורדות, פתויי היצר וכבישתו, תערובת של טובת עצמו והנאת זולתו, מחרוזת הפכים זו התלוי לו על צוארו, שמקשטת וחונקת כאחת, כבר טשטשה את הסתירה שבין הדברות הראשונות והאחרונות, והלאו שנהפך להן שוב אין בו משום הפיכת הקערה על פיה. מעכשיו זה שמח על ההן שתיקן בו את הלאו, וזה נהנה מן הלאו שמרירותו הראשונה לא די שכבר פגה כולה אלא שהיא ממתיקה עליו כפלים את ההן שבאחרונה.

היפוכם הגמור של הן ולאו אין בו כדי להוכיח על סתירה מוחלטת ביניהם, אדרבא פעמים הם יונקים זה מזה, אלא שצנורות אלו סמויים מן העין. אדם מפליט דיבור קשה מפיו ותיכף הוא מהרהר חרטה, הריהו מתבייש על הרוב להודות על גנותו ולומר: חזרתי בי. ולא הבושה עיקר אלא היראה מפני הלאו הכרוך בהן. אף על פי שדבריו האחרונים מבטלים את הראשונים אין בהם משום עקירה ושתילה, אלא שתילה אחר שתילה, כשטר פרוע ששוברו בצדו, ואם יסיח דעתו מן הדיבור האחרון נמצא הדיבור הראשון במקומו עומד, אבל אם אין בידו מלכתחילה אלא דיבור אחד ונשתכח מלבו – שוב אין אחריו כלום. כנגד זה הוא חותר במסתרים לזכות את נפשו בינו לבינה, והריהו רואה כפרה לעצמו בהרהור תשובה והוא נהנה מדברים שבלב. ויש תהיה זו עצמה גורמת לו צער והריהו שמח שמחשבה אינה מצטרפת למעשה.

אמת, רוב הבריות נוהגים במידת השתיקה ואין אומרים תחילה לא הן ולא לאו אף על פי שדעתם להחמיר, וכל אחד טעמו ונמוקו עמו. זה נתעורר בלבו רגש הרחמים, כביכול, על אותו עלוב העומד לפניו וקשה לו לעקור תקותו בבית אחת, וזה מתיירא שמא יראה עליו כאכזר וינבל שמו בשוק, קצת מתוך נקמה וקצת מתוך נחמה שלא נשתעבד לזה שכמותו. אחד חושש שמא יתרכך לבו למראה יאושו של אובד עצות זה ויעשה רצונו בעל כרחו, ואחד – הדמיון משחק לפניו: אפשר ויתרחש לו נס ותשועתו תבוא ממקום אחר. ואילו הדעתנים שבהם אוהבים את הודאי ובורחים מן הספק, וכל שיש בו נדנוד של חשש כל שהוא נדון לחובה מיד. ולא עוד אלא שהללו מחזיקים טובה לעצמם שהם מגלים לו מה שבלבם בלא משוא פנים, כדי שלא יתרשל בדבר לבקש מזלו במקום אחר. כלומר, אכזריות שכולה רחמים, כרופא אומן זה הנותן תרופה מרה ביותר. פרט לאדם שהוא נוח לבריות מטבע ברייתו ומראה פנים שוחקות לכל ואומר הן בשעה ראשונה, מה יעשה אם נמלך עליו לבו אחר כך והוא תוהה על הראשונות, נוח לו שיכבוש את רוחו ובלבד שלא יסרס את טבעו, שמא יאמרו: לא די שאינו עומד בדיבורו אלא שהוא עושה סבר פניו פלסתר.

ה    🔗

דבר אחר. עני מתדפק על דלתך בערב ומבקש מקום לינה בביתך ואתה מתאכזר לו ומניחו מבחוץ – ודאי שאינך רשע בעיניך, שהרי אתה משכך את רוחך בטענה שאין הוא בדוק לך אם אדם כשר הוא¹. אף מובטח לך שלא ילין בחוץ תחת כפת השמים, שכשם שחזר על פתחך כך יחזר על פתחי אחרים עד שיזדמנו לו בני אדם מכניסי אורחים להנאתם. ואף הוא כיון שמצא קורת גג – לבו טוב עליו ושוב אינו מהרהר במה שאירע לו קודם לכן, שהטובה משכחת את הרעה. ואפילו עולה זכרונך לפניו – חזקה עליו שאינו דן אותך לכף חובה, אפשר מרובים בני ביתך והדחק גדול שם, ושמא כבר קימת מצוה זו ועניים אחרים מצויים בביתך, ולא עוד אלא לכשיתפנה ביתך מחר עתיד אתה לארחו אצלך ברצון. מה שאין כן אם פתחת דלתיך לאורח מבעוד יום, כלום יעמוד בך לבך לקום בערב ולומר לו: כלך לך אצל אחרים. הגע בעצמך: אדם ישב עמך בשלוה ונהנה מטובך, ולפתע פתאם קמת והטרדת אותו לחוץ באפלת הלילה, – במה תצטדק בינך לבין עצמך, ומה זכות ילמד עליך מסכן זה? ואל תבוא להשיב בכוח קל וחומר של חסידות: ומה זה שנעל דלת בפני אורח מלכתחילה מצאת לו כפרה, זה שהכניסו לביתו בסבר פנים יפות ונהג בו מנהג אחוה והאכילהו והשקהו לא כל שכן שיש לו צד זכות. אדרבא, היא הנותנת, כיון שבעל נפש אתה מדקדקין עמך הרבה. דחייה ראשונה היא בשב ואל תעשה ודחייה אחרונה היא בקום ועשה, ואין להקיש מזו על זו. זה שעמד בחוץ ועדיין לא נכנס פנימה נפטר על כל פנים מצער היציאה ועלבונה, ואילו זה שנמצא יושב מבפנים ונאנס לצאת, צערו כפול: אחת, שאין לו מה שיש לאחרים, ואחת, שניטל ממנו מה שהיה לו.

תאמר, הן ולאו בעניני צדקה אינם שקולים, שאתה מצווה ועומד על ההן ומתגנה בלאו, וכל שאינך בן חורין בעשייתו ובפרישתו במידה שוה אי אתה יודע אם ההן בא לשם העשייה או כדי להנצל מן הפרישה. ואפילו אין כוונת הנודב לשם שמים יש הפרש גדול בטעם העשייה אם המניע הוא שלילי או חיובי, כלומר אם מתיירא הוא מלעז הבריות או מתאוה הוא לשבחם, שזה די לו בפרוטה ויוצא ידי חובתו במשהו, וזה מבקש להשפיע רוב טובה כדי להתמיה את הלבבות. הרי יש נדבן שכבר נקעה נפשו בפרסום נדבותיו והוא רוצה לטעם גם טעם של “מתן בסתר” – מה הוא עושה? הריהו מתחכם להכריז על נדבתו בקולי קולות אלא שהוא מעלים את שם המנדב. נמצא הכל נהנים: המקבל נהנה מן הכסף הניתן לו בחשאי, הנותן נהנה מן הפרסום של חשאין והקהל נהנה מן הנדיב שכבוד המקבל חביב עליו כשלו. וכיון שמעשה החסד יש בהם משום תיקון העולם שוב אינם ענין לנדיבים בלבד אלא הם חובה המוטלת על כל אדם וכלפי כל נצרך, ומי שנתרשל בעשייתם לא יצא ידי חובתו במעשי אחרים. אבל הואיל ומרובים הנותנים על המקבלים עשו הרבים קנוניא ביניהם לקיימם בשותפות וכל יחיד נוהג להסתפק במתנה מועטת. ולא עוד אלא שהוא מורה היתר לעצמו ליתן בסירוגין, היום לזה ומחר לזה. הרי כל דבר שהוא בגדר חובה מוסרית אין כופין אותו בכוח הדין, וכל שאין בו כפייה מצד אחרים רואים אותו כדבר של רשות המסור ללבו של כל אדם. מתוך כך נתרופף רגש החובה בעשייתו ופגה אימת הגנאי בפרישתו וחזר האדם להיות בן חורין בזה ובזה. במה דברים אמורים? אם גדרת עצמך במידת השתיקה או הקדמת לאו להן, שאם נמנעת מלעשות חסד עם חברך היום יכול אתה לגמול לו חסד למחר, והוא הדין אם פגמת במה שמגיע לפלוני יש לך תשלומין ביחס לאלמוני; אבל אם נתגלגל מפיך הן והבטחת לו לעשות רצונו, כבר יצא הדבר מגדר מצוה ונכנס לגדר חוב, כאילו עשה עמך מלאכה ועליך לסלק לו את שכרו, ושוב אין אתה עושה עמו חסד אלא כאדם שפורע את חובו.

ו    🔗

מסתבר, יש גם הן הניתק ללאו. מי שמפתה את חבירו לדבר עבירה והלה הסכים לו בפה, אין אמירת ההן מחייבת אותו כלל לקיים את דבריו, מאחר שמוזהר הוא מלכתחלה בלאו מפורש, ואין הן מוציא מידי לאו. כיון שחטא בשיח שפתים כלום חייב הוא להוסיף עון על פשע בפועל כפים? בקיום ההן יש כאן משום פריצת גדר ובשמירה על הלאו יש מכבישת היצר. ונמצא שהלאו יש בו ממידת ההן וההן יש בו ממידת הלאו, שזה מקיים וזה סותר.

הסכמה ממין זה אינה חשובה בעיני הבריות כפרי הרצון הפנימי וכהכרעה מתוך שיקול הדעת, אלא כעין מעשה אונס חיצוני מצד המפתה המעורר את היצר בחלקת שפתיו ונועם אמריו, כמין שכרון החושים המעביר את האדם על דעתו. והואיל ונתפכח זה עד שלא נעשה מעשה וחלף הקסם שבדברי הפתוי, ממילא בטל טעמו של ההן ושוב אין באמירתו ממש.

הרצון והמעשה הם הסיבה והמסובב והמחשבה והדיבור הן צורות של גילוי הרצון קודם שהוא בא לידי מעשה. המחשבה היא הדרגה הראשונה, המכוונת להבהיר לעצמו את רצונו, והדיבור הוא השלב העליון המכוון כלפי חוץ ובא לגלות את רצונו לאחרים. לכאורה אין בין עצם ההכרה וגוף הבשורה ולא כלום, שזה הוא דיבור שבמחשבה וזה הוא מחשבה שבקול. הצד השוה שבהם ששניהם הם גילויי הרצון, גילוי פנימי וגילוי חיצוני, ושניהם רחוקים מן המעשה. אף על פי כן ההן והלאו שקולים בזה וחלוקים בזה. המחשבה היא בבחינת חומר והדיבור הוא מתן צורה. החומר הוא תוסס מטבעו והריהו עולה ויורד תמיד, ואילו הצורה היא התגבשותו וקביעתו בדפוס מסוים. אבל גם הדיבור – לא הפה הוא המכריע אלא האוזן. ולא אוזן שלו אלא אזנו של חברו. אם השמיע את מחשבתו בקול בינו לבין עצמו – עדיין לא אמר כלום, ולא יצאה מכלל מחשבה תוססת. אבל אם השמיע אותה לאזני אחרים, רואה הוא חובה לנפשו לקיימה, שלא יהיו מוחזק בעיניהם לבדאי. והוא הדין בדברים שבכתב. כל זמן שהכתבים בידו עדיין יכול הוא לקרוע ולבטלם, וכיון שמסר לאחרים – שוב אין לו שליטה עליהם. תאמר, כיון שאינו משגיח בשלו ומקפיד בשל אחרים, שמע מינה שהוא רואה את עצמו טפל ואת זולתו עיקר. ולא היא, אלא שעולמו הפנימי – מציאותו היא קיומו, ואילו עולמו החיצוני – קיומו הוא מציאותו. דבר שסופו להתקיים אחרים מרגישים בו לאחר שנתקיים, ואילו הוא הריהו מרגיש גם את שאין סופו להתקיים, אלא שהוא מחלק בין קיום של קבע וקיום של שעה, בין קיום של רצון בבחינת רצון וקיום של רצון לשם מעשה.

המחשבה עצמה בבחינת גילוי הרצון יש בה ממש אפילו לא יצאה לפעולה, והשפעתה גדולה על כוחות הנפש גם כשלא מצאה תיקונה כמעשה. החטא במחשבה כבר חטא כלפי עצמו אף על פי שאין בית דין מעניש על כך, שעדיין לא נפגע העולם החיצוני. ודוקא מפני יראה העונש מתחכם הוא לפרנס את יצרו במעשה שבציור. וכדי שלא יהיה רשע בעיני עצמו הוא מגדיר את מחשבתו הגדרה של חסידות וקורא לסיפור היצר בשם כבישת היצר, ולא עוד אלא שזוכה לשם גבור.

מפותה זה שנתפתה לדבר עבירה ואמר הן, כבר קיים את העבירה ונהנה מרצונו והסכמתו, ושוב אין לו צורך לקיימה גם במעשה. ולא עוד אלא לאחר שנהנה מן הדרישה הוא חוזר ונוטל שכר על הפרישה.