רקע
משה אליהו ז'רננסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: "ספרים" (ראובן מס); ת"ש

 

מאמר ראשון

א

מסכים ומוסכם – מוסכם עדיף, שזה נוטל משלו וזה נוטל משל אחרים. זה כוחו יפה לחדש חידושים שנאים הם לאומרם והנאה לשומעם, וזה תש כוחו לסתור את בנינו ועל כרחו הוא מודה שהדין עמו.

אמת, המסכים מתן שכרו בצדו, שבוררים לו מקום בראש ויד כל אדם ממשמשת בהסכמה תחילה. ואפילו מי שאינו קובע עתים לתורה ואינו משתעשע בדברי חכמים אלא באקראי, שהוא נטרד בהויות העולם, ואין שעתו פנויה אף אין דעתו צלולה לעיין בגוף הספר, מכל מקום אינו פוטר עצמו מן ההסכמה, שעל ידיה הוא קונה בו שביתה מיד ורואה עצמו כלקוח שנתן דמי קדימה. עצם הידיעה שיש כאן דבר הראוי לברכה מהנה את הנפש ומספקת במקצת את תשוקת הדעת, בחינת פת בסלו. הדעת שואפת להכרת המושכלות, לפי שהיא באה ללמד עליהם שאין ישותם מדומה. ובמקום שמציאותם מוכחת על ידי אחרים עדיין אין דעת המומחה מתקררת, שמא בעל ההוכחה לא דק קצת, לא שטעה בשיקול הדעת אלא שהנחתו הראשונה נימה היתה בה ופגמתה. ואילו שאינו מומחה מעדיף עדות חכמים על בחינת שכלו, ואין הספק בא לערער את חזקתן של הסברות הישרות ולהפיג טעם הנאתו מן החידושים שלפניו. וכשהשעה טורדתו ואינו יכול ליהנות מהם מיד הריהו ממתיק נפשו לפי שעה בדברים שיש בהם כדי להשביח מקחו, וההנאה השמורה לו למחר כבר ריחה נודף היום. קורת רוח זו גורם לו המסכים הבוטל מתורתו ומעיין בדברי זולתו והוא מניח את שלו ומכריע על חכמת אחרים, ואין הוא, הקורא, כפוי טובה חלילה ושומר זכרונו בלבו, כדרך השמח על שמועה טובה שאינו מסיח דעתו מן המבשר כל זמן שטעם שמועה בידו. ריוח זה שיש בה בהסכמה אינו בגדר שכר טרחה, כביכול, וקביעתה בראש אין בה משום חשש פסול בכח עדותו ויושר פסק דינו, שכל ריוח הוא ריוח לזה והפסד לזה, ואין נטילה אלא אם כן יש נתינה כנגדה, וכאן אין זה מחסר כלום מזה אלא אדרבא הוא בא להוסיף עליו נופך משלו והרי זה בכלל שכר הבא מאליו. הכל יודעים טעמה של ברירה זו, שלא נתכוונו לחלוק לו כבוד אלא בקשו להתכבד על ידו, שכל הסכמה משמשת לו נוי לספר ודרכו של תכשיט שהוא נתלה במקום הנראה לעין. שכר זה יותר משיש בו מעשה גמול יש בו מדרכי גומלין וריוח של שותפין, שותף לשליש ולרביע, שעושה בשל אחרים ופירותיו סמויים מן העין.

שכר הסכמה – הסכמה, זו של המוסכם כלפי מסכימו, שכל מקום שאתה רואה הסכמה שם אתה מוצא הסכמה אחרת כנגדה, הסכמה לפנים מן הסכמה, אחת גלויה ומפורשת ואחת מוצנעת ברמז, אחת לשמו של המחבר ואחת לכבוד העומד על גבו. ומעלה לה לזו על זו, שזו נראית טפלה לספר, וזו משמשת תכלית לעצמה ואין הספר אלא עילה וסבה לה, שלא נהג זה סלסול בזה אלא מפני שהוא בא להעיד עליו. תדע לך שכן, שהרי מכלל הפלגתו בשבח אחרים עולה כמין בת קול בשבח עצמו: הכל צריכים לי ומבקשים תיקונם על ידי, ואפילו עוקר הרים זה לבו מהסס היה בחידושים ולא נתקררה דעתו עד שהשכים לפתחי וזכה להסכמתי.

אבל היא הנותנת, כיון שהוא תולה חכמתו בדעת אחרים ומבקש להתכבד בכבוד חברו הורעה חזקתו, שמתוך כך הוא מעיד על עצמו שאין תורתו מספיקה לו כדי כבודו, ומאחר שנתרופף כוחו מבפנים הוא מבקש לו סמוכים מן החוץ. זה הכלל: כל הכורך עצמו עם אחר סימן שהוא צריך לו, בין שמתכוון ליהנות הימנו ובין שהוא מבקש להנאותו, ובפרט במקום שהנתינה היא בגדר נטילה.

אף זו. מידת ההן קלה ממידת הלאו ואדם יוצא ידי חובת הסכמה בהרכנת ראש מתוך סבר פנים: יפה דרשת. ואילו הבא לחלוק על חברו אין אמירת לאו מספקת לו עד שיביא ראיה לדבריו, ואם יבקש להעמידו על טעותו וירד עמו לעומקה של הלכה, יש לחוש שמא תהא יד שכנגדו על העליונה, ודוקא ממקום שהוא בא להסתייע בו הלה משיב לו תשובה לסתור ומקפחו מכל צד.

ב

תאמר, אין הסכמה אלא בשנים ודוקא בשאינם שקולים, אלא אחד גדול ואחד קטן, אחד רב ואחד תלמיד. וכי דרכו של חכם ליזקק להסכמתו של חבר שכמותו? ואפילו הוא ענוותן בטבעו וחושש לסמוך על עצמו, אפשר שיש בזה משום דבר הצריך לגופו, אבל מי יאמר שהוא מוסיף שבח לעצם הענין ויש בו בנותן טעם גם לאחרים. כלום יש ממש במין המלצה של הדומה בדומה לו, ומי משגיח בשיר היחוד שאין בו משיר הכבוד.

הואיל ולא הקפיד זה על גדולתו ולא חס על כבוד תורתו והלך ועמד למבחן בפני זה, אף דקדק לתלות את עדותו בפתח השער כמין קמיע, שמע מינה שזה מעולה מזה. וכך הדין נותן, שאלמלא זה עליון וזה תחתון כלום היה ביד זה להעלות את זה. וגדולה מזו, כל שמעלה אחרים גורם עלייה לעצמו, שמכאן ואילך נמנה על תלמידיו המובהקים למדן מופלג המוסיף כבוד לרבו. ואם אי אתה אומר כן אתה נועל דלת בפני מוסכמין. הגע בעצמך, משטבל החכם קולמסו בדיו וכתב כמה שיטין בשבחו של פלוני, מיד נתעלה התחתון ונעשה עליון, ותוך כדי כך ירד קצת הכותב מגדולתו ושוב אינו עליון כבתחלה, שכבר נמצא חכם אחר עומד עמו במחיצתו והוא עצמו עומד ומעיד עליו שזכה לשיעור קומה. וכיון שאין אדם פוגם בנפשו ואפילו בעקיפין, על כרחך אתה אומר שההסכמה מרחיבה את הגבולות מבחוץ ואינה משנה את התחומין מבפנים. מדרך ההסכמה שאין היא מקרבת את שניהם קירוב מקום ואינה מסלקת את המחיצות המפסיקות ביניהם אלא כוחה יפה בשנוי מקום, והיא קונה אותם בהגבהה, ובשעה שהוא מעלה אחרים, הוא עצמו מתעלה ועולה ושניהם מתרוממים במידה שוה. סולם זה שעמדו עליו עד עכשיו, זה בדרגה זו וזה בדרגה זו, קפץ בכוח ההסכמה מלמטה למעלה ועלה כולו כמות שהוא עם העומדים עליו יחד וגם עכשיו ההפרש שביניהם בעינו עומד, ואלו מחיצות המפסיקות לא נתמוטטו מכח הקפיצה ולא נתערערה חזקתן אלא הן עומדות במקומן וקיימות כבתחילה.

מכיון שזה רב וזה תלמיד ממילא אין לו לזה תקנה אלא בפה, שמחובתו להראות את כוחו ולגלות חכמתו ולבסס דעתו בק"ן טעמים, ואילו זה השתיקה יפה לו. וכי דרכו של רב להכנס בויכוח עם תלמידו, לספר לו מה שבלבו ולחזק דבריו בקולי קולות? ואם אמרו שתיקה כהודאה דומה לא אמרו אלא במקום שאין שמועתו של זה יתירה על דיבורו של זה ואין בקליטת אוזן אלא מה שיש בפליטת פה. פרט לחכם שהוא מצרף ידיעה לשמיעה ושוקלן בסברה ומכלל הן הוא שומע לאו, ואי אתה יודע על מה חלה הסכמתו אם על ההן או על הלאו, כלומר אם על דבריו כהוייתם או על היפוכם הצפון בהם שלא מדעת בעלים ואף כנגד דעתו.

תלמיד היושב ודן לפני רבו די לו שרבו שומע את דבריו ואינו סותרם, מניחם ואינו עוקרם, שמחובתו לסלקו מן הטעות. ואם שיחקה לו השעה והסכימה לו דעת רבו, סימן הוא שראויים הדברים להשמע, ומיד זחה דעתו והוא הולך ומפרסם תורתו לזכות בה את הרבים. ואילו חברו, שלמד עמו בחברותא והיו שניהם מנצחים זה את זה בהלכה, הורע מזלו. אף הוא בא לפני הרב ותלמודו בידו, אלא שלא זכה לכוין שמועותיו וחידושיו אינם מתקבלים על לב רבו, אפשר מחמת טעות שטעה בפשט הכתוב ואפשר משום שכחה שנשתכחה ממנו הלכה מפורשת, בין כך ובין כך הוא כובש פניו בקרקע ויוצא בחשאי ודן גויליו לגניזה. אם נפסלה תורתו עדיין לא נפסל שכלו ויש לו תקנה למחר. גם רבו פורש הימנו בצער, שלא קיים את התקוות שתלה בו ועדיין אין בידו לעמוד על סודה של תורה, אבל אינו דוחה אותו בשתי ידים ואינו יוצא מגדר השתיקה. הדיבור השלילי נוקב ויורד אפילו אתה ממתיקו בדיבורים סתם כדי להשיאו לענין אחר, שהסחת דעת זו מגוף הדבר משמעותה שאותו ענין הוא בבחינת דבר האבוד שאין לו תקנה, ואילו השתיקה הרשות בידך לפרשה כרצונך ולהכניס בה מהרהורי לבך. כלום חייב הוא להתנצל לפניו שאינו מחפה על הפגום ואינו מכשיר את הפסול, ושמא הוא מצווה ועומד להפיס דעתו שהוא מונע הסכמתו ממנו. די לו לזה שהטרידו בדברים של מה בכך והוא כבש כעסו ולא גער בו בנזיפה.

ג

סתם הסכמה אינה טבועה במטבע של גזירה מוחלטת, אלא צרופה היא במידת היחס, ולא ביחס שממנו הכתוב מדבר אלא ביחס שאליו. מי שיש לו מוח בקדקדו מבין מדעתו שכל השבחים המופלגים שהם נוי להסכמה לא ניתנו לדרשם כפשוטם, שאין לך תואר מעולה שלא נגלה בכמה פנים ואם אתה כורכו בזה עדיין לא נתערטל מזה, ואי אתה עומד על סופם אם נתכוין האומר לתוך תוכם או היה מגלגל בקליפתם בלבד, ואם נתן דעתו להכניס מה שיש בהם או להוציא מה שאין בהם.

מי שמקיל ראשו בשבחים אלו ומלעיז עליהם שאין תוכם כברם אינו בדאי. לא שיש כאן קנוניה חלילה כדי לתפוס את הבריות בלבם, והמסכין אין פיו ולבו שוים. אדרבא מוחזק הוא לאדם מהימן ואינו חשוד על ההפרזה, אלא שדבריו לשיעורין ניתנו ויש בהם משום לכם ולא לו. דברים שהחכם השלם דש בעקביו בכל יום תורה שלמה היא למי שמתקין עצמו בפרוזדור ועדיין רגלו אחת מבחוץ.

התלמיד לא ניתן לו להשיג את רבו אלא במידת עצמו, ונגד זה מסוגל הרב לתפוס את תלמידו גם במידתו של תלמיד, זו המידה שהיתה לו לנחלה לפנים קודם שהגיע למעלת רב. אם מצא זה מקום להתגדר בו ומשמיע דברים של טעם, אי אתה יודע אם יש בהם טעם זקנים או טעם ילדים, ואפילו זכה והזקן עומד וקושר לו כתרים, שעדיין לא הוברר מהיכן נטל זה את הכתרים הללו אם מאוצרו הוא או מאוצר תלמידו, כלומר אם דן בהם במידת היום של עצמו שהוא מחר של תלמידו, או במידת היום של תלמידו שהוא אתמול של עצמו. ושוב אתה מוצא מידה שלישית המצרפת יום אתמול של עצמו עם יום מחר של תלמידו, שחציו הוא יומו של זה וחציו יומו של זה. כיוצא בזה אתה אומר: הקפדן נוטה לחומרא ודאי יש לו על מה שיסמוך, ואם ימצה את עומק הדין ימצא שאין בכח החידושים הללו לעורר התפעלות יתירה מצד עצמותם ומהותם. ושמא אתה מוצא ענין בסדר השתלשלותם ודן אותם במידת מה מצינו יכול אתה לגלות מגלת יוחסין ארוכה, אבות ואבות אבות וקרובים וקרובי קרובים. מכל מקום אין בידך לבטלם בטול גמור כלאחר יד, שאם חידוש גמור אין כאן יש מקצת חידוש, וכנגד חכמת יש מאין לא ניטל טעם חכמה ביצירת יש מיש מבחינת צורתם וסוד הרכבתם והשגת אומרם. והואיל וניכרים בו סימני יציאה ושבילי חכמה בדין הוא שלא לקפח שכרו, ששכלו חריף וסברותיו ישרות ומשנתו ברורה. ואם אין דעתך נוחה ממקצת שבחיו תנם ענין לעתיד לבוא ודרוש אותם על שום סופו.

הסכמה הראויה לשמה אינה תעודת הכשר על הסחורה בלבד אלא יש בה גילוי דעת גם על בעליה ויוצרה, ויותר משהיא חותכת דינו של החבור שלפניה מבקשת היא לעמוד על טיב המחבר, ולא המחבר כמות שהוא עכשיו אלא לפי קלסתר פניו שעתיד הוא ללבוש לאחר זמן. והיא היא גדולתו של החכם והמומחה שיש בידו ללמוד מן המפורש על הסתום ולראות את הנולד.

דבר אחר. כל המידות הללו נכללות כולם במידות עצמו, ולא את חברו הוא רואה עומד לפניו ומבקש תיקונו מידו, אלא הוא גופו מתלבש בפנים חדשות. לאחר שזכה לחכמה יתירה והוא מחדש חידושים בכל יום כבר ניטל ממנו כוח ההפלאה וטעם ההנאה מדברי עצמו, סגולה זו שהיא מלבה את האש מתוכנה ומכניסה לחלוחית של שירה בהגיון היבש ונותנת טעם מוחש במופשט על ידי ציורי הדמיון ילידי ההתלהבות והתפעלות הנפש. מתוך געגועים לרעננות ימי נעוריו הוא מתגלגל שלא מדעת באחד החכמים הצעירים העומדים לפניו וחוזר וטועם טעם תורה בחידושה כנתינתה בפעם הראשונה. מתוך כך הוא בודק שמועות אחרונות ומוצא בהן טעם שמועותיו הראשונות והרי הוא מערבן זו בזו וממזגן כלאחר יד, מסכים להן בכל לב וסופר מעלותיהם ואין דעתו מתקררת עד שהוא יושב וכותב וחותם. תאמר, אם כן אין הסכמתו ניתנת אלא לעצמו. ולא היא. כיון שראוי זה שיתגלגל בו חכם, שמע מינה שאף זה כבר הגיע לשערי בינה וכולו יפה כשהוא לעצמו.

ד

חלוקה יסודית זו במהותם של השנים יפה היא ששוברה בצדה, שאם כוונתך למעט דמותו של זה נמצאת מקפח שכרו של זה. כלום הנאה לו לענק אם נושא כליו ננס הוא ואינו מגיע לקרסוליו, הרי מתוך שבחו אתה בא לידי פגמו, כאילו אין להכיר בגדולתו של זה מתוכו אלא מחמת קטנותו של העומד לצדו. ומה כבודו של רב המפליג בשבחו של תלמיד שלא שימש כל צרכו, לא די שמזלזל הוא בכבוד התורה אלא שעל ידי כך הוא נותן פתחון פה לליצנים ללגלג עליו בקל וחומר של ערמומית: ומה זה שלא חיבר אלא ספר אחד קלוש זכה לשבחים מופלגים כל כך, זה שיצא לו מוניטון בחבוריו העמוקים על אחת כמה וכמה שהכל חייבים בכבודו והם מושבעים ועומדים להלל אותו בכל מיני תשבחות.

אף בחינת המרחק הקבוע, כביכול, שאין השנוי חל בו לעולם קלוטה היא מן האויר ואין לה על מה שתסמוך. כיון שתפסת מידה זו מלמעלה למטה, ביחסו של הרב לתלמיד, בדין הוא שתהא נוהג כך גם מלמטה למעלה, ביחסו של אותו רב גופא לרבותיו, וכן של רבותיו לרבותיהם, מתחילת הדורות עד סוף כל הדורות, ונמצא שיש בין חכמים הראשונים לחכמים האחרונים מרחקים גדולים כל כך וסולמות גבוהים ביותר שאין כל מידה יכולה להם ואין שום דעה סובלתם.

ולכשתדייק תמצא שגם הסברא הנאה של לכם ולא לו מרובה בה המליצה על ההגיון. אם הותרה הרצועה לדון בדברי תורה בשני פנים, לפי כוח הנותן ולפי כוח המקבל, מי יאמר שספריו של המסכים עצמו, בין אלו שכבר נכתבו ובין אלו שעתיד הוא לכתבם, יש לדרשם בפנים ראשונים דוקא ולא בפנים אחרונים. כיון שאינו משגיח בדעת החכמים ויחידי הסגולה ומכשיר דברים הנאים לבינונים ויאים לקטנים, ולא עוד אלא שהוא מצרף שמו לחידושים הקלושים של אחרים, מתוך כוונה תמימה שהוא שוקד על תקנת העולם כדי לעשות את התורה שוה לכל נפש, אפשר וקרוב הדבר שגם בחידושי תורה משלו, שקנה לו שם על ידם, הניח את שביל היחיד והלך בדרך הרבים, ומכאן הוא פרסומו הגדול בקהל. הואיל וחושש היה שמא לא ירדו הבריות לסוף דעתו, נזדרז ונטל עוקצם, סננם במסננת הצבור והפיג חריפותם, מזג בהם קצת פושרין וצנן חומם, המתיקם במשלים ערבים ותבל דבריו בפתגמים נאים, וכל כך למה, כדי לחבב תורתו על כל ישראל.

ה

מסתבר, הסכמה כתובה וחתומה עדיין אין בה משום גמר מלאכה, שהרי העיקר חסר כאן: הקורא, שכל מה שטרחו המסכים והמוסכם לא טרחו אלא בשבילו, ואף הוא כורך חידושיו של זה בהסכמתו של זה ונהנה משניהם כאחד. והואיל ושותף זה לא נתלבש בגוף מסוים כמותם, אלא הוא פושט צורה ולובש צורה ומתחלק לכמה רשויות, אף אינו שרוי במחיצת הראשונים ואין עינם שולטת בו, רואה בו כל אחד מהם מהרהורי לבו.

בעיני המוסכם אף המסכים הוא בכלל קורא, הקורא הראשון, וחות דעתו משמשת לו אמת המידה למוד בה את יחס זולתו למשנתו. הצורך הנפשי של היותר לבחון יצירתו בחינה שהיא מחוצה לו ולהפריד פרוד גמור בינו ובינה נובע מכמה מקורות פנימיים וחיצוניים. יש הרואה עצמו נוגע בדבר, אם כמחמיר על נפשו יותר מדאי ואם כמקיל, ולפיכך הוא פוסל עינו מלכתחלה מחשש הפרזה לצד זה או זה. תהלת עצמו ואפילו במחשבה מגונה היא, לא בשל גוף התהלה אלא בשל מהללה, ותהלת אחרים נאה היא ומותרת בהנאה אפילו למהולל. וכי בשביל שאני יוצר הפסדתי? האמת אינה נכתמת בשביל נעימותה כשם שאינה נפגמת בשביל מרירותה. גם החומרא היתירה שאדם מחמיר על עצמו יונקת מאהבת עצמו. הואיל והוא רוצה לראות את מעשי ידיו נקיים מכל דופי, הוא מבקש מומים במקום שאינם כדי לחפות על המומים שישנם. נוח לו לפסול את היפה מלפסול את המכוער, שזה טעון תיקון וזה אינו טעון תיקון. כנגד זה יש שאינו מפקפק בעצמו ואין דעתו פסולה בעיניו, אלא הוא מטיל ספק בהבנת אחרים והוא חושש שמא לא יראו במעשי ידיו כל מה שהוא רואה בהם, שמתוך שהוא יודע את כל פרטי יצירתו הוא מצרף ידיעה לראיה וסומך פעמים על זכרונו, ואילו הבא מן החוץ אין לו אלא מה שעיניו רואות.

לשם בחינה זו בוחרים הם על פי רוב בגדול הגדולים, ואם קורא זה, המעולה שבמעולים, נהנה מדבריו ונתפעל מחידושיו, ברי לו שגם שאר הקוראים השניים לו במעלה, ישמחו על חידושיו ויהגו בהם להנאתם. ופעמים מדקדק המחבר לקרוא פרי רוחו דוקא בפני אדם פשוט שאינו מתחכם הרבה ותופס את הדברים בשכל הישר, ואם זה ירד לסוף דעתו מובטח לו שדבריו נשמעים ומקובלים על הבריות. ומעלה לו לסוג זה של קורא שחוץ ממה שהוא אחד מן הקהל ודעתו כדעת רבים, הרי כל כמה שפחותה מדרגתם גדולה התלהבותם, ובמידה וירבה המרחק בינו וביניהם תגבה קומתו בעיניהם, שסגולות המופשט מידתה הפוכה ממידת המוחשים. משל לצל המשתרבב והולך מצד זה עם ריחוקו של האור המאיר מצד זה. אמת, בבואה אין בה ממש ורבוי הצל מזה מעיד על קלישות האור מזה, מכל מקום משמש הצל לחלושי הדעת דפוס לשיעור קומה והם רואים צל אנשים כהרים. המרחק בזמן ובמקום ובמעלה יפה לדמיון להתגדר בו והוא אורג מקוריו הפורחים באויר טלית שכולה תכלת.

ואף על פי שקורא זה מהנה את המחבר בינו לבין עצמו הרי מבין הוא ויודע שאין דעתו יפה להסכמה כלפי חוץ, ולפיכך הכל רצין לשם זה אצל גדול הדור. אמץ, קורא מעולה זה חכם מפורסם הוא ומחדש חידושים משלו, ואף על פי כן נזקק החכם לדבריו ולחידושיו, ומה שחידש זה לא חידש זה. אין המחבר מן היהירים ואינו מתגאה בשלו ואינו שוקל חידושיו כנגד חידושי המסכים, ומכל שכן שאין הוא מבקש להכריע את הכף על צדו. אבל אלמלא הוא לא בא זה ומחדשם מדעתו ונמצא העולם חסר.

ו

סתם קורא אינו מגיס לבו להרהר אחר מעלת החכמים שהוא שוקד על ספריהם, ומכל שכן ספר שיצא לו מוניטון וגדולי הדור מעטרים אותו בהסכמותיהם. ואף על פי שהספר עיקר לו מכל מקום הוא מזדרז ונותן עיניו בהסכמה תחילה, שהיא עשויה לחבב עליו דברי תורה. הקלוסים הכרוכים בה בהסכמה משביחים את מקחו והמליצות החמודות המקשטות אותה משעשעות את לבו ומלהיבות את רוחו, והריהו מחזיק טובה לשני החכמים יחד שהביאו ספר זה לעולם, זה בחכמתו וזה בגדולתו, והוא נוהג כבוד בזה כדרך שהוא נוהג כבוד בזה. ומכאן ואילך הרבה סיפוקים הוא מסתפק בו, אחד שהוא שונה בו, ואחד שהוא מתנאה בו לפני הבריות, ואחד שהוא משאילו לאחרים להנאות בו את הרבים. ואין צריך לומר אדם החובב ספרים בטיבו אף על פי שאין בידו לרדת לסוף דעת כותבם מכל מקום משתעשע הוא בהסכמה כאילו היה מגוף הספר, הופך ומהפך בה להנאתו ועיקר יניקתו ממנה, שהוא טועם בה טעם תהייה על קנקנו של המחבר, תהייה על ידי שליח, ודי לו בכך. הרי רוב ידיעותינו מגיעות אלינו לא מתוך ניסיונותינו אנו אלא על פי חקירותיהם ועדותם של אחרים איש מפי איש, ולמה לא תהא זו כאחת מהן.

הקורא המובהק אף הוא אינו מדלג על ההסכמה שהוא רואה בה מעין הכנה לעצם הספר, ואף על פי שאינה מטפלת בגוף הענינים ואינה נוגעת בהם אלא ברמז, מכל מקום יש בה כדי להבחין במקצת בסגולות המחבר ובמעלותיו הרוחניות, שהן פותחות פתח גם להבנת גופי ההלכות הנדרשות בספר. מעיין זה המחבב דברי חכמים ותורתם ותוכף עיון להסכמה, אינו מרגיש בדבר שכבר נלכד בקסמיה של ההסכמה, ויותר משהוא להוט אחר הקריאה בגוף הספר לשם הנאת התורה שבה הוא מבקש לקיים דעתו של המסכים בטיב חדושיו של המוסכם, והריהו משתדל שלא מדעתו לכוין קלסתר פניו של המחבר לאותה דמות שיצר זה לפניו.

אף חלופי הזמן והמקום אינם בכדי. ההסכמה אף על פי שהיא באה בתחילה הרי נכתבה בסוף, וכיון שהמאוחר בזמן הוא קודם במעלה כבר יש בה בפתיחה קורטוב מטעם החתימה, שאחת נעוצה בחברתה ומסקנתה של זו מקופלת בזו. אמור מעתה, כל הסכמה אינה באה להשמיע דעת יחיד בלבד אלא דעת המחבר מסייעתה, ומי שנכנס בשער ההסכמה רואה עצמו בחינת אחד כנגד שנים, וממילא הרי כדרך הטבע נמשך היחיד אחר הרבים והוא מצרף דעתו לדעתם. לא שהוא מבטל דעתו מפני דעתם אלא נוח לו לקבל לפי שעה את דעתם מפני שעדיין אין דעתו דעה שלמה. הרי חוץ ממה שהם שנים והוא אחד יש הפרש גדול בינו לבינם, שהללו מצויים לפני ולפנים והענין מחוור להם מכל צדדיו, ואילו הוא במה יתנגד להם והרי עדיין עומד הוא בשתי רגליו מבחוץ.

פרט ללמדן השנון היודע את כוחו ואינו חושש לחלוק על הרבים, רואה בשותפות זו כוח כביר שכדאי לו לצאת ולהלחם בו במלחמתה של תורה. אלו היה המחבר יחיד סתם אפשר שעיין בדבריו כלאחר יד ואפשר שמשך ידו ממנו לגמרי. כלום חייב הוא להגות בכל התורות המתחדשות בכל יום. עכשיו שניתוסף לו כוח מן החוץ ראוי לו לחריף שכמותו לגלגל עמהם קצת וסופו להניף את שניהם תנופה אחת ולהורידם בכוח ירידה שאין אחריה עלייה. לימים כשמגיעה שמועת התרסה זו לאזני המסכים אין הוא רואה כבודו נפגם אפילו במשהו, ששתי דעות הפוכות מן הקצה אל הקצה, אחת חיובית ואחת שלילית, מי יאמר שהדעה השלילית היא המכריעה, וכי בשביל שאחרונה היא בזמן ראשונה היא במעלה. אדרבא, הראשונה היא בבחינת מסיחה לפי תומה, ואילו האחרונה אפשר שהיא יונקת מכוח הפלפול של “איפכא מסתברא”. ואף על פי שאין החיצים עשויים לפגוע בהסכמה הרי יש בהם כדי לערער את תורתו של המחבר, שמא יאמר הרואה שיש פנים לכאן ולכאן, וממילא אי אפשר לו למחבר לעבור על זה בשתיקה. ולא עוד אלא מתוך הכרת טובה למסכים הוא רואה לו לחובה לסתור את דעת מתנגדו ולהוכיח בראיות חותכות שכל מה שאמר יפה אמר. הסכמה היא תריס מצד זה ומטרה לחצים שנונים מצד זה, וכל הנהנה מזה חייב לגלגל בזה.


 

מאמר שני

א

גדולה הסכמה, שיש בה מנצנוציה הראשונים של הבקורת. לכאורה, אין ההסכמה אלא שבח, אבל מתוך שיודע המחבר מראש שדבריו להסכמה ניתנו, ממילא אימת המסכים עליו והוא מדקדק בדבריו הרבה, כותב ומוחק וחוזר וכותב, עד שהוא מוציא מתחת ידו דבר מתוקן. בקורת מוקדמת זו, שהיתה מתחלת ברייתה רשות ולא חובה ונתכוונה כולה לטובת המחבר, לא היתה בה מן החומרא הקפדנית וצרות ענה של ה“צנזורה” מטעם השלטון או הכנסיה אצל אומות העולם. הללו הלאו קודם אצלם להן, ואין הם מתירין אלא דבר שאין בו נדנוד פסול כלפי המדינה או הדת, והללו שמחים על כל מה שתלמיד ותיק בא לחדש בו משום “יגדיל תורה ויאדיר”. הללו פקידים הם המשמשים בכהונה ואין עסק להם עם המחבר, אלא עיניהם תלויות ברבונם הממונה עליהם, ודעתם נתונה לנותן לחמם יותר משהיא נתונה לעצם הספר, והללו אין ההסכמה אלא שער לגוף הספר, והיא משמשת תריס בפני הסגת גבול מצד זה והמלצה כלפי הקוראים והקונים מצד זה.

בדורות הראשונים, קודם שנתפשטה מלאכת הדפוס בעולם, היה חבור ספר אמצעי של בטוי בלבד, והמחבר לא ראה את ספרו כעין סחורה העוברת לסוחר, וממילא לא היה זקוק לאזהרה מפני הסגת גבול, ואף ההמלצה היתה מותרת בשעה שלא היה במציאות אלא טופס אחד, שיצא מידי המחבר ונמצא ברשותו תמיד, ואך לפרקים רחוקים זכה ספר סתם לפרסום בקהל על ידי העתקה בכמה טפסים. המעתיק שלא עשה את ההעתקה קרדום לחפור בה היה מעתיק על הרוב ספר שמצא בו חידוש, וכדי שלא יעלם חידושו אף בשעת שכחה טרח להעתיקו ולשימו משמרת באוצר ספריו. ותוך כדי העתקה היה טועם פעמים במלאכתו טעם מחבר, שלא היה בימים ההם תחום מסוים בין מחבר משלו ומלקט משל אחרים. וכדי לצאת חובות מלקט נטל זכות לעצמו להשמיט את שאינו נראה לו, ולהכניס במקום החסר יתר ממקום אחר ואף מתוך ספר אחר. הרי כל מה שעשה לא עשה אלא לעצמו, ואוצר ספריו הוא קנינו והרשות בידו לעשטת בו מה שלבו רוצה. וכשם שהוא כורך כמה קונטרסים בכרך אחד כך רשאי הוא לברור דברים מתוך כמה כרכים בכרך אחד ומתוך כמה קונארסים בקונטרס אחד ואף לערבבם יחד בדף אחד. קניני הרוח בימים ההם לא חל בהם המושג קנין בעלים אא על דרך ההעברה בלבד. הקלים שבהם היו בבחינת פירות חיים שניתנו לאכילה מיד והנאתם היא בשעת אכילתם, ואילו היקרים והמשובחים שאתה נהנה מהם היום וחוזר ונהנה גם למחר, ואין הראשונה מפיגה את טעם השניה אלא אדרבא היא מתעשרת בגוונים חדשים שלא שלטה בהם העין תחילה, הרי הזכרון משמרם יפה ואינו נותן לשכחה לטשטש פניהם כל זמן שניתנו ליהנות ויש בהם כדי לשעשע את הנפש. חכם שלא הורה בישיבה ולא היו לו תלמידים הכרוכים אחריו ומחבבים את תורתו ועושים לה אזנים, לא ראה בשעת חבורו את הקוראים בעיני רוחו ולא כוון לבו אליהם כל עיקר, כל מה שעשה מתוך הכרח עשה להשקיט את המית רוחו.

ב

אדם שנתברך בחושים דקים קולט כל יום שפע ידיעות ושמועות, מהן משלימות זו את זו ומהן סותרות זו לזו. יש דברים המתקבלים על הדעת וקונים להם שביתה מיד, ויש דברים שאין השכל סובלם והפרישה יפה להם אלא שנאמרו מפי גדול הדור ואין לדחותם סתם, והרי הם תוססים בלב ומדריכים מנוחתו. בינתים צובאים המראות על פתחי עיניו וצלילים רחוקים חודרים לתוך אזניו ונפשו מתמלאת על כל גדותיה. גלים מתרוממים מתוך לבו ומזעזעים את כל המצולה, והרבה מגנזי אוצרותיו מתמול שלשום, שהיו נחים בשלום זה בצד זה, קצתם מטושטשים וקצתם בהירים, התחילו עולים ויורדים ותובעים ספוקם שנית כמטבעות עוברים לסוחר. והרגשות אף הם אינם שובתים באותה שעה וכל אחד זע ומרטט ומושך ונמשך במגע ובהיסט, בפרפור וברפרוף ובנשיבת רוח קלה. הניצוצות הללו מתלבים והולכים והשלהבת לוחכת ולוחכת, עד שהיא מתפרצת החוצה ומשתפכת בצורת קול זמרה ונגינה או מתלבשת במלים דובבות, מביעות דברי רגש ומחשבה, שירה והגיון, הכל לפי כשרונו של אדם ותכונת מזגו. אף יש והיא מתגלגלת גלגולים אחרים ומוצאת תקונה בבאורי מקראות ונתלית במדרשי אגדה, אם בעלייה למחיצת הקדמונים ואם בהכנסת אושפיזין אלו בסוכתו הדלה.

צרופי דברים אלו, שרובם משל אחרים ומעוטם משלו, אינם חשובים בעיניו כשלו ואין הוא מיחד שמו עליהם. די לו שרווח לו והוקל ללבו. והואיל והם יונקים מדברי חכמים וטבועים בחותמם, הוא נוהג בהם שמירה וגונזם, שאם תגבר עליו סערת רוחו שנית, לא יצטרך לטרוח כל הטרחה הזאת, אלא יוציאם מבית גנזיו ויקרא בהם, ומיד תשוב רוחו למנוחתה. בינתים הוא משאילם לחברו הקרוב לרוחו כעין סגולה בדוקה להרגעת הלב בשעה שמתרגש עליו נחשול של הרהורים ורגשות סוערים.

הספרים יקרים ואינם מצויים ביד כל אדם, ומגלת ספר כיון שנזדמנה לידו שוב אין הוא מזלזל בה ואינו שואל ליחוסה. וכיון שמצא בה דברים של טעם, הוא מעתיקה בשעה פנויה ומצרפה לשאר המגלות שבידו. כך היתה המידה בתקופת המחברים עלומי השם, שלא ראו בזה קפוח לנפשם. השם – כמה תקלות כרוכות בו והוא מקור לקנאה ולבטול היש, ואילו דבר שאין בעליו עמו, החמדה מצויה בו ואינו עובר על לא תחמוד. ובמקום שאין יחוד הנפש וצמצום זכות הקנין, ממילא אין שם קנאת סופרים וחרדה לכבודם ולא עשיית נפשות ובקשת תהלה לעצמם. באותם הימים וגם ימים רבים אחר כך לא היו גבולות מסוימים בין הסופר המעתיק דברי אחרים ובין המחבר. וכשם שהמחבר החשיב פעמים את מעשי הלקוט על מלאכת החבור, לפי שמתוך ענותנות היה מפקפק בשלו והולך לבטח בשל אחרים ומשום כך היה מרבה ללקט משלהם ומשלב בתוכם קצת משלו, כדי שיאצילו מכוחם אלו על אלו, כך היה המעתיק, כאמור, שאין לו משלו כלום, מתגנב מרשות ההעתקה ונכנס לרשות המלקט, מקצר במקום אחד ומרכיב קטעים שונים במקום אחר, וכל כך למה כדי להדמות במקצת למחבר, ומה זה מלקט משל אחרים ומשלב בהם קצת משלו, אף זה מלקט מכאן ומשלב בהם קצת מכאן. ואם אינם שלו – מה בכך? אדרבא, במקום זבורית משלו יפה העידית משל אחרים. עושה היה בהם כאדם העושה בתוך שלו, שכל עיקרו של הלקוט היה בו משום דבר הצריך לגופו, ולא נתכוין לקנותו בשינוי מעשה על מנת להקנותו לאחרים כפרי רוחו. מלאכה זו היא כולה לשמה, קליטה שאין אחריה פליטה. משל לאדם שלומד ממקום שלבו רוצה, משנן פרק זה ומדלג על פרק אחר ואינו רואה בזה לא פגם לעצמו ולא חטא לנפש המחבר. דברי חכמים לשיעורין ניתנו. היום אתה נהנה קמעא ומחר אתה נהנה קמעא, ולא הרי סדרו של זה כהרי סדרו של זה. המחבר הוגה בלבו הרבה דברים ומעלה אותם על הכתב ראשון ראשון ואתה מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם, שזה ידוע לך ממקום אחר ושוב אין לך צורך בו, ואילו זה עושה חזוק לדברים שהיו רופפים בידך, או שקבלה הם מרבותיך ולא ידעת את טעמם עד שבא זה וקשטם בסברא.

כתיבת דברי חכמים, מפיהם או מפי ספריהם, שהיה בה משום למוד ושמירה כאחד, פיתחה ברבות הימים בלב האדם גם מעין הנאה של יצירה, שכן חזרה על מעשי אחרים והתלבשות בלבוש זר משאילה לו לבעל דמיון בכוח המדמה את קלסתר פניו של זה בגלגולו הראשון, והריהו רואה את עצמו פעמים כאילו הוא כותב הדברים מלבו. לא שנכנסה בלבו כוונה זרה ליחס את הדברים לעצמו, אלא שעתים מנצנץ הרהור במוחו, שאילו לא הקדימו זה, אפשר שהגיע להבנת הענין מדעתו, ולא היה הדבר חסר אלא כתיבה. עכשיו שכבר נכתבו הדברים, הרי בשעה שהוא עובר עליהם בקולמוס הוא טועם אחד מששים מטעם כתיבה ראשונה זו המצויה ביד הדמיון. ועכשיו נוספה לו על הנאת הלמוד והידיעה גם הנאת הכתיבה כדרך בעל רגש פיוטי, השר בהתלהבות שיר ישן וקצב חרוזיו עם צלצול מלותיו מתמזגים יחד למין השתפכות הנפש, שהוא זקוק לה באותה שעה. וכל שהוא מרבה לחזור עליו, הוא מוצא בו טעם, כאילו דלה אותו מימקי נשמתו וחזר על שירת לבו.

ואפילו משעה שנתיחדו הספרים על שם בעליהם, עדיין קשה היה לעקור את ההרגל שנשתרש בלב הקהל ליטול דברים מאחרים כצורתם ושלא כצורתם ולאמרם סתם ושלא להזכיר עליהם שם אומרם. תאמר, גניבה זו מקורה בקנאה, וכיון שאינו יכול לקרוא את שמו עליה, שמא יתגלה קלונו, הוא מוחק גם את שם בעליה: “גם לי גם לך לא יהיה”. ולא היא. מנין לו לחלוש הדעת לחמוד דברים שאינם הולמים את שכלו ואין לנפשו צורך בהם. אלא הרגל ישן נושן הוא, שעבר בירושה, להפשיט את הנאמר מן האומר, אם כדי ליפות את כוחו, ומושכלו בתוכו ואינו טעון חזוק בכוח מי שאמרו, ואם כדי לרופף כחו, שהוא תלוי באויר ואין לו על מי שיסמוך. וכיון שהיה נהוג דין הפקר בקניני הרוח, לא היה המחבר מהרהר בגורל פרי רוחו לעתיד לבוא, ומתוך כך לא כוון לבו אל הקורא וצרכיו והשגותיו אלא מיחד כל כוחו לפרנס את נפשו ולשפר את טעמו. אם דרך הרמז היה יפה לו הסתפק בו ולא האריך במקום שראוי לקצר, ואם יפה היה להם סגנון ולשון חכמים לא עיקם את הכתובים ולא פירשם בלשון הדיוטות.

ג

עם התפתחותה של מלאכת דפוס והתפשטות הספרים באלפי טופסים ורבוי הקוראים והלומדים נעתק מרכז הכובד מן הפנים אל החוץ ומן היחיד אל הרבים, ומיד קבלה ההסכמה פנים חדשות. שוב אין כאן סמיכת חכמים ופנה הודה של מלחמתה של תורה, אלא היא משמשת מכאן ואילך תעודת כשרות פשוטה, כדי להרבות קופצים על סחורה זו, והואיל וכן לא די לו למחבר בהסכמה אחת וכל המרבה הרי זה משובח. על פי שנים עדים יקום דבר, אבל הקהל אזנים הרבה לו והוא אוהב את המקהלה השרה פה אחד, והמחבר הזקוק לו עושה את רצונו ומעטר את ספרו הסכמות הרבה. משל לסחורה שיצא לה מוניטון, וזכתה למטבעות של כסף ולמטבעות של זהב, מה עושה הסוחר כדי לפרסם טיבה של סחורתו בקהל? הרי הוא טובע צורת מטבעות אלו במודעות גדולות ושולחן על פני חוץ. וכיון שזכה המחבר לשתים שלש הסכמות של גדולי הדור, כבוד הוא להם לשאר חכמים להתיר את המותר וליסב עם גאוני העולם מסביב לשלחנה של תורה. כדרך גבאי צדקה שמכניסים בראש רשימת הנדבות שמות העשירים ובצדם סכומי נדבותיהם הגדולות, ומובטח להם שגם האמידים ירבו לנדב, כדי שיראו אתם כעשירים. מעכשיו היתה הרדיפה אחר ההסכמה משני הצדדים, וחכם שראה ספר יוצא לשוק ואין שמו נמנה בין המסכימים, מיד חלשה דעתו והיה חש מעין עלבון בדבר ופגיעה בכבודו, שהרי לא יעלה על הדעת שפנו גם אליו לבקש הסכמתו אלא שסירב מפני שלא מצא את החבור הראוי לכך. אם הגדולים הכשירוהו שוב אין בריה יכולה לפסול אותו אלא אם כן נטרפה דעתו עליו. והרי עלבון זה קשה בעיניו כאילו בקשו להתיר עגונה מכבלי העיגון ושכחו לצרפו למנין מאה רבנים ואחד. וכשם שלא חשש המחבר לקנות את לב הגדולים בכל מיני תחבולות כשרות ושאינן כשרות, כגון אבק חנופה והתרפסות, ולא עוד אלא שפעמים עשו חזוק לדבריהם בעצם חבוריהם, כלומר: הללו רבותי הם ומימיהם אני שותה, כך לא חשש לפסוח על הקטנים ולהוציא את הסכמותיהם, שמא יפגמו על ידי כך בכבוד האריות שבחבורה, כלומר “הגם שאול בנביאים”. וכדי להפיס את דעתם ולגנוב את לבם של החכמים שנשארו מבחוץ, היו מתחכמים לכתוב התנצלות, שמפני יוקר הדפוס אין בידם להדפיס את כל ההסכמות שיש באמתחתם ואי"ה בחלק השני יפרסמו את השאר. התנצלות זו גם הכרזה כרוכה בה: רבו המסכימים כל כך עד שקצר הגליון להכילם. וכיון שבחלק שני אין הסכמות הגדולים, שכבר נכלל שם בדבריהם, יש בידם לקיים את הבטחתם, שהרי זה נהנה וזה לא חסר.

קלקולים אלו חתרו כדרך הטבע תחת עצם ההסכמה, ומתוך שהפליגו תחילה להסכים על כל ספר ואפילו הקלוש ביותר ראו אחר כך צורך למנוע הסכמתם אפילו מספרים מועילים. וכיון שנהגו לחומרא בשב ואל תעשה, התחילו מחמירים גם בקום ועשה, עד שזחה דעתם לגזור על איסור הדפסת ספרים מסוימים, שראו בהם קלקול ונזק לאמונת ישראל. מתחילה היתה גזירה זו כעין הוראת שעה, כגון בשעת התעוררות כת השבתאים וספיחיה, וחזרה ונתחדשה אחר כך בימי מחלוקת “החסידים” ופולמוס ההשכלה, אבל כך דרכם של כלי מלחמה שיש בהם כדי להטיל אימה גם בימי שלום ולאו דוקא על האויב בלבד. החרמות והאיסורים הביאו לידי הסכמות “להכעיס”. ולאחר שהגדישו את הסאה משני הצדדים פג טעם ההסכמה, עד שנמצאו חכמים אניני הדעת שגדרו עצמם מן ההסכמה כל עיקר. ואף הקוראים הנבונים מצדם היו מושכים ידיהם מן הספרים המעוטרים בהסכמות ונמנעים מלקנותם. והדברים הגיעו לידי כך שקצת מחברים פסקו מלכתחילה לחזור אחרי הסכמות, שלא יאמרו שאותם גדולים נמנעו מלהסכים על ספריהם לא מחמת אנינות דעת אלא מפני שלא נמצאו ראויים לכך. נוח להם שספריהם יהיו מעורטלים מן ההסכמות לגמרי, משיחפו עליהם אותן ההסכמות שבעליהן מבקשים להתגדר בהן. וסוף סוף נהפכה ההסכמה לשם שנתרוקן מתכנו ואין היא נוהגת עד היום אלא בספרות הרבנית שרובה ככולה אינה אלא חקוי לימים ראשונים הן בפנימיותה והן בחיצוניותה. גם המסכימים וגם המוסכמים נמשכים אחר הרגל ישן נושן זה משום “זכר למקדש” בלבד.

ד

בספרות החול ירשה הבקורת את מקום ההסכמה ודוקא את צדדיה היפים. אותו ויכוח חשאי בין המסכים והמוסכם שנבלע בין השיטין והקורא לא הבחין בו, בא המבקר והוציאו לרשות הרבים ולמד את הקהל פרק בהלכות יצירה. הבקורת המעולה לא נתכוונה להכשיר או לפסול את המבוקר, אלא לבחנו ולהעמידו על טעותו. אותם היסודות שעליהם בנה המחבר את בנינו נחשפו שנית, כדי לחזור ולבנות בנין חדש בצדו לפי טעמו. לכאורה, הרי תלוי הבנין השני בראשון ולא הראשון בשני, שכבר היה בנוי ועומד קודם שבא זה, אבל מתוך שנחשפו יסודותיו עם מלאכת הבנין השני עלול הוא לבוא לידי סכנת מפולת, אם לא יסתמך על העמודים החזקים שהבית נשען עליהם. מי שיחזור ויקרא את ספרו לאחר שקרא את הבקורת, ימצא בו טעם חדש, ואף המחבר עצמו במשמע. הוא, שבנה את בנינו מתוך צירופי המון אבנים קטנות, אינו יוכל להסיח דעתו מהן גם לאחר שנבלעו בבנין השלם ונתכסו בטלית אחת של טיח וסיד. וכנגד זה המבקר שראה את הבנין השלם תחילה, אינו יכול להסיח דעתו מהן גם לאחר לאחר שגרד למראית עין את הסיד ופורר את הטיח וסלקו ופרק את האבנים אחת אחת. פרט, לאותם המבקרים כביכול, שבקרתם קודמת לקריאתם. הללט אינם קוראים על פי רוב אלא מריחים בחוטמם ובולשים בעיניהם שמא ימצאו פרצה להניח בה כלי זינם. כמה נוסחאות שעלו במחשבה לפני המחבר ונדחו מפני אחרים טובים מהם, יש שרישומם ניכר בדיבור אחד שנפלט מקולמוסו ויש בו בנותן טעם, פעמים לפגם ופעמים לשבח, לעצם הדבר. המחבר, המבקש להשכיח את הישן שנפסל, אינו נותן דעתו עליו ורואה אותו כאילו אינו, ואילו המבקר, המחפש את דרכי השתלשלותו של כל מאורע ומאורע ומגשש בין השיטין, נאחז בכל זיז וגבשושית, שהם יוצאי דופן. אמת, עדיין אין בזה כדי להעמידו על טיב הנוסח הראשון, אבל המחבר נזכר מתוך רמז זה בטופס ראשון שעלה במחשבה לפניו, ומוצא לו סימוכין גם במקומות אחרים, ושוב הוא טועם בו כמה טעמים. הרבה מן הדברים שמיחס לו המבקר, אינם נראים בעיניו ואינם מכוונים אל האמת, אבל כלום יודע הוא ומכיר את האמת בכל קפוליה ורזיה, גילוייה וכיסוייה, משעה שהתחילה מתרקמת בחביון נפשו והיתה תוססת והולכת ומתלבטת בשבילי הפקפוקים, עד שבטלו כל החששות והספק נעשה ודאי. וכיון שהודאי הוא האמת, יש לעקור מן השורש את ספיחי הספקות, שעלו מסביב והשתרגו על זלזלי האמת לינוק את לשדם. דבר זה מונח בטבע הוודאות הנחמת על קיומה ונעשית בלי ידיעת בעלים.

שמא תאמר, אם המחבר עצמו אינו יודע, מי גילה רז זה למבקר ומנין לו גנזי נסתרות אלו? זו אינה קושיא. יש חוקים להגיון וכללים לחכמת הנפש וגדרים לסגנוני לשונו של אדם. מתוך שהוא חי ופועל ועושה פירות תמיד במצות הטבע, כדרך הצומח והחי, אין סיפק בידו להרבות בשאלות אלו, שהן מכבשונו של עולמו. רעבונו וצמאונו ועודף כוחותיו הם מורי דרכו בחומר וברוח. ואילו חברו, שחקירתו היא אומנותו, יכול ורשאי לטפל בנפש זולתו, לחקרה ולבחנה מכל צד. הוא אינו נוגע בדבר ואינו אפוטרופוס לאימתת יצירתו ולעמודי ודאויותיה. הספקות שקולים בעיניו כודאיות, שהם הם שהולידון ומהם הן יונקות. ואם הוא טועה לפעמים בשיקול הדעת, אין שגגתו עולה זדון, וחזקה על הקורא המבין שהוא בא ומעמידו על טעותו.

ה

בקורת מעולה זו אינה היורשת היחידה ויש כנגדה כל מיני סקירות ורשימות ו“רצנזיות”, והרבה מהן נתגלגלה בהן ההסכמה הישנה בפרצוף חדש. אמת, לא המחבר מחזר אחריהן, אף אינו מצרפן אל גוף הספר, והן נכתבות לאחר המעשה בשעה שהספר מצוי בשוק. אבל שינויים אלה אינם מותנים מטיב המחברים, אלא הם כרוכים בשינוי התנאים של הוצאת הספרים. לפנים הכל היה נעשה בידי איש אחד, הוא המחבר והוא החוזר אחר ההסכמה, הוא המביא לבית הדפוס והוא המחזר בספרו אחר קונים ומשכים לפתחי נדיבים, והכל עושים עמו חסד: המסכים גומר עליו את ההלל, המדפיס מקיף והנדיב מקבל את ספרו ביד ימין ומושיט לו שקל ביד שמאל. מה שאין כן המחברים החדשים, הללו זכו ומלאכתם נעשית על ידי אחרים. המו“ל קונה את יבולם על הרוב בשעת הקציר, ופעמים בעודנו מחובר לקרקע, ויש שמזדרז ונותן דמי קדימה על הזרע עוד קודם שנזרע. וכיון שבשל הפרי וראוי לקריאה, ממהר המו”ל ושולח טופס טופס למבקרים המושבעים ושאינם מושבעים לשם חות דעת. בקורת זו אינה נמסרת לרשות המו“ל ואינה ניתנת בידו, כדי שלא יבחר את הטובות בעיניו ויגנוז את שאינן יפות לו, אלא נשלחת לרשות אחרת החפשית מכל פניה ואינה תלויה במו”ל. היא רשות העתונים, “המלכות השביעית בעולם”, החולשת על גויים ועינה פקוחה על מעשי אנוש ויצירות רוחו. לימים מלקט המו“ל מן העתונים את כל הדעות שנתפרסמו שם, את היפות הוא מעתיק כלשונן ואת שאינן יפות הוא מקצץ את חודן ונוטל עוקצן שלא יכאיבו את ידיהם של הנוגעים בהן. הוא מסדר בסדר הנאה להן את כל ה”הסכמות" הללו ומדפיסן בקונטרס מיוחד, ולא עוד אלא שהוא חוזר ומדפיסן באותם העתונים עצמם בחלק המודעות. לכאורה נפרדים הם כל הגלגלים הללו ואין כל קשר ביניהם, אבל המו"ל החכם יודע לסדרם ולחברם ולצרפם למכונה אחת שיש בה רוח חיים והיא מהלכת לרצונו ולהנאתו.

מכאן ואילך הכל כאן סחורה: הסופר והספר, המבקר והקורא. הכל יודעים שסחורה טובה יפה היא מן הגרועה, והמו"ל החכם יודע אמת זו כמותם ואינו מניח את מעותיו על קרן הצבי. תחבולה יפה לו להפך את הגרועה למעולה ומובטח לו שתשבחו את היפה בעיניו. וכיון שדמיה אינם יקרים, רבים עליה הקופצים ורבות מהדורותיה.

רשימות בקורת אלו רובן הן לשבח. הסופר והמבקר חברים הם ולמה תהא עינו צרה בו. ולא עוד אלא שהיום פלוני הוא מחבר ואלמוני הוא המבקר ולמחרת יתחלף הסדר, ולמה ירגיז את רוחו ויקנה לו אויב. המו“ל מצדו כבר רמז לו למבקר שיש בדעתו להוציא ספר רשימותיו ולמה יכביד על המשא ומתן שביניהם בשביל רשימה של מה בכך. מיד הוא ממתיק את דינו ומלמד עליו זכות ושבח גורר שבח, ומתוך כך עינו יפה בכל מקום. וכדי להוכיח שאין כאן משוא פנים הוא מצרף בסופו קצת מן הפגמים שהבחין בהם בראיה ראשונה, שמרוב חבתו למחבר הוא מדקדק עמו כחוט השערה. כל הנמוקים הללו הרי רובם ככולם הם שלא ביודעים ו”מתחת לסף ההכרה", ואילו ביודעים יש לפניו רק מטרה אחת: טובת הספרות וחנוך הקוראים. אבל מלאך החיים בכל עושה שליחותו, ביצר הטוב שביצר הרע וביצר הרע שביצר הטוב. גם הרשימה השלילית כולה מעוררת פעמים את דעת הקהל וההצלחה מאירה פנים גם מצד זה. פלוני המבקר גינה, – אדרבא הבה ונראה “הכצעקתה”. כיון שבקורת שלילית כולה הרי חזותה מוכיחה שאין הדבר כשורה, ושמא פנייה היתה כאן ושנאה התלויה בדבר.

המו"ל הוא כל יכול, אבל יש גם גבוה על גבוה שהוא משתעבד אליו ועושה את רצונו, והוא הקהל. אמת, לפנים היה הסופר יוצר את דעת הקהל וממילא היה זה משתמש בו ומטהו לחפצו, אבל משעה שפסקה הספרות להיות מרכז החיים ומקומה ירשה תורת המדינה ומגמת החברה, שוב אין הסופר פועל אלא נפעל. אין המחבר מכוין עוד את פניו כלפי עצמו ואינומבקש במעשה ידיו תיקון לנפשו. מעכשיו אין תיקון הנפש נובע על פי רוב מבפנים. אלא הוא מנסר כעין בת קול מן החוץ. הסכמת היחיד הכתובה וחתומה נתגלגלה בהסכמת הקהל שאינה כתובה וחתומה, אלא מרפרפת באויר ולוחשת על אזני המחבר: כתוב כך ולא כך, אם חפץ חיים אתה. לחש קולני זה פועל את פעולתו גם בשעת מעשה וגם לאחר מעשה, ודברים שכבר נכתבו נמחקים וחוזרים ונכתבים בצורה אחרת בכוח שם המפורש של הסכמת הקהל. מעתה לא יעלה על לב איש להעתיק לעצמו כמה פרשיות יפות הלוקחות את לבו, כדי לטעום טעם מחבר בגלגול שני, שהרי הוא יודע בנפשו, שהמחבר האמיתי אינו אלא הוא, הקורא, וזה האיש שהעלה את הדברים על הכתב ושמו נקרא על החבור הרי הוא לאמיתו של דבר בחינת המעתיק, שיגע וטרח לקרוא את הכתוב לפני ולפנים והעתיק את דעותיו מלבו של כל אחד ואחד מן הקהל. ואם זה הוציא מלין מלבו, למה יהא חוזר ומעלה אותם על הכתב שנית, בשעה שהם חקוקים בלבו משכבר הימים. וההואיל ואין קבע לדעת הקהל והוא משנה את טעמו לכל רוח מצויה, אין המחבר הנאמן לו חושש לכתוב היום כך ולמחר כך וכך, ואינו מן המתמיהים. כלום יזייף את מראה עיניו ויעשה יצירתו פלסתר. אף המבקר הראוי לשמו, החש בדופק הזמן ותהפוכותיו, יודע רז זה, שאין המחבר כותב ברשות היחיד, אלא יושב ברשות הרבים ומטה אוזן אל הקהל ושיחתו ומוצא את תיקונו בתיקונו של זה, והריהו מתפלא הפלא ופלא, עד כמה מסוגל זה להתערטל מעצמותו ולהתלבש באצטלא של הצבור. מתוך כך הוא עומד ומרבה בשבחו היום וחוזר ומשבחו למחר על דברים שיש בהם מן ההפך הגמור, ואף הוא אינו מן המתמיהים. שניהם כאחד אמנים הם. שניהם דברים שיש בהם מן ההפך גמור, ואף הוא אינו מן המתמיהים. שניהם כאחד אמנים הם. שניהם משמשים בקודש ומשרתים את הקהל באמונה. זה בעל תפלה הוא העובר לפני התיבה בשחרית, וזה שליח צבור הוא המתפלל תפלת המוספין, והקהל שומע בכוונת הלב ועונה אמן אחר שניהם. התפלות משתנות לרוח היום, אבל הקהל ומנעימי זמירותיו אינם משתנים לעולם, שיודעים הם לכוון את הרוחות להנאתם.



המלצות קוראים
תגיות